שער המלך על משנה תורה, הלכות גירושין· רבי יצחק נוניס בילמונטי
פרק ו · הלכה ט
ויש לאשה לעשות שליח לקבל גיטה מיד שליח בעלה כו'. בפרק התקבל דס"ד ופסק כר"ח וכן פסק הרי"ף והביא ראיה מההוא גברא דשדר לה גיטה דלקמן דמדלא מספ"ל אלא משום דלא חזרה שליחות אצל הבעל מכלל דפשיטא להו דהלכתא כר"ח והרשב"א בחידושיו כתב וז"ל והרמב"ן כ' ותמהני על רבי' האי והרי"ף שפסקו כר"ח מפני זה המעשה והא ר"ן אם איתא לדר"ח קאמר ולא איפשיטא ליה וכ"ת א"כ ת"ל משום דרב דילמא מעשה דרבי יצחק הכי הוה דשויה אשה להאי שליח לקבלה מעיקרא ושויה בעל לדידיה בתר הכי שליח הולכה עד מקום פלוני והתם הוי שליח לקבלה דאי למ"ד משום חצר ליכא ואי למ"ד משום בזיון ליכא וכתב עליו הרשב"א ואי לאו דמסתפינא אמינא דכל כה"ג דנסיב לה לכ"ע פסול משום דמתחילת השליחות הוה לי' שליח שלא ניתן לחזרה ובכי הא ליכא מאן דפליג כו' אלא ודאי הכא לא אסתפקא להו אלא בכה"ג דתחילת השליחות הו"ל שליחות הראוי לחזור ושלח להו ר"א לא חזרה שליחות אצל הבעל קרינן ביה אבל היכא דמתחלת השליחות אינו ראוי לחזור כו' לכ"ע לא הוי גיטא והילכך לא משכחת לה לבעיא זו אלא אליבא דר"ח ש"מ דהלכתא כותיה עכת"ד וק"ל טובא כפי דבריו ז"ל דכל דתחילת השליחות אינו ראוי לחזרה לכ"ע לא מהני א"כ היכי קאמר בגמ' לעיל איכא בינייהו היכא דקדמה איהי שליח ופרש"י ז"ל דמשום חצרה הבאה לאחר מכאן ליכא ומשום בזיון איכא וכן פירש הרשב"א ז"ל שם והשתא נהי דליכא למיחש לחצרה הבאה לאחר מכאן מ"מ הו"ל למגזר בשקדמה איהי שליח משום שליחות עצמו שהאשה עשתה שליח לקבלה ובא הבעל ועשה אותו שליח עצמו שליח הולכה עד מקום פ' דבכה"ג לא מהני לכ"ע משום דלא חזרה שליחות אצל הבעל והתוס' הוקשה להם כעין קושיא זו בפרק המביא דכ"ד ד"ה חצרה וז"ל וא"ת ל"ל למנקט משום חצרה הול"ל משום שליחות עצמה כו' ואומר ר"י משום דאותו טעם שלא חזרה שליחות אינו ברור כ"כ דאיכא דמספ"ל יע"ש והשתא לפי מ"ש הרשב"א תקשי דהיכי קאמר א"כ היכא דקדמה איהי שליח אכתי הו"ל למיגזר משום שליחות עצמה דאינו גט לכ"ע בשקדמה איהי ושויה שליח לדעת הרשב"א דליכא למימר דלא אתו למטעי בין ב' שלוחים לאותו שליח עצמו דא"כ היכי גזר משום חצירה הבאה לאחר מכאן הא חצירה הוי כשליח עצמו ובדוחק יש ליישב דכל כה"ג הוי מילתא דלא שכיח שיעשה אותו הבעל שליח הולכה עד מקום פ' וכי מטי התם הוי שליח לקבלה ולא גזרינן אמנם התוס' ק"ל שפיר דל"ל משום חצרה תי"ל משום שליחות עצמו שהבעל עשה שליח להולכה והאשה תעשה אותו שליח עצמו שליח לקבלה דהא ודאי שפיר טפי דזמנין האשה טרודה במעשיה ועושה אותו שליח לקבלה וכעובדא דההוא דשדר גיטא לדביתהו אזל שליחא אשכחא דיתבא וקא לשה כו' ודו"ק. ובעיקר קושייתם דפרק המביא שהקשו דת"ל משום שליחות עצמה נר' לכאורה דאזלי לשיטת' שכתבו שם לעיל בד"ה והא לא חזרה שליחות אצל הבעל וז"ל שליח לא מקרי אלא המשתלח מזה לזה שראוי לחזור לשולחו לומר עשיתי שליחותך קודם שיעשה שליח לאחרים ובקונט' לא פי' כן עכ"ל והנר' שההפרש ביניהם שלדעת התוס' אף שהשליח לא עשה שליחות לעצמו אלא שלא גמר השליחות אלא לאחרים נתבטל השליחות ולדעת רש"י ז"ל דוקא לפי שנשתלחה לעצמה ונעשית היא בעל המעשה וכמו שדקדק בלשונו ז"ל שכתב שהרי לא נשתלחה אלא לעצמה ואח"כ נעשית היא בעל המעשה כו' וכ"כ הפר"ח בס' מים חיים יע"ש וא"כ נר' שלדעת רש"י לא קשיא להו מידי דכל שלא נעשית בעל המעשה לא קרינן ביה לא חזרה שליחות ואם עשה הבעל שליח להולכה האשה יכולה לעשות אותו שליח עצמו שליח לקבלה וכן ראיתי מי שכתב כן (ועיין בספר פני יהושע הנדפס מחדש) האמנם הא ודאי ליתא דאם כן תקשי ליה לרש"י ההיא דפרק התקבל גבי ההוא דשדר גיטא לדביתהו כו' דקאמר רבא התם ואם איתא לדר"ח עבדת בה עובדא והא לא חזרה שליחות אצל הבעל הרי דאע"ג דלא נעשה השליח בעל המעשה אלא שלא גמר השליחות אלא לאחרים קרינן ביה לא חזרה שליחות אצל הבעל וכ"כ רש"י ז"ל שם וז"ל לא חזרה שליחות אצל הבעל שליח שחזר ונעשה שליח למי שנשתלח לו ניתק משליחות כו' עד שלא היה שהות לחזור כו' יע"ש ואם כן נמצאו דברי רש"י סותרים אהדדי למ"ש בפרק המביא והיותר קשה על התוס' שכתבו ובקונטריס לא פירש כן כאלו אין בידם להכריח והי"ל לדחות פי' רש"י ז"ל מכח ההיא דפרק התקבל ולכן נראה דרש"י ז"ל טעמו ונמוקו עמו והוכרח לפרש ההיא דפ' המביא דפריך והא לא חזרה שליחות אצל הבעל דהיינו לפי שנשתלחה לעצמה ונעשית היא בעל המעשה ולא כפי' שפירש בפרק התקבל משום דק"ל דהיכי פריך בפ' המביא בפשיטות הא לא חזרה שליחות אצל הבעל כאילו היא הלכה פסוקה ובפרק התקבל ספוקי מספ"ל מילתא כדקאמר התם רחב"א כל הני שלחי ואזלי כי היכי דמספ"ל לדידהו ה"נ מספקא לן לדידן כו' ור"ן נמי ס"ל התם דלא בעינן חזרה שליחות אצל הבעל וא"כ הכי הול"ל הניחא למ"ד לא בעינן חזרה שליחות אצל הבעל אלא למ"ד בעינן חזרה שליחות אצל הבעל וכדפריך התם לקמן הניחא למ"ד אשה עושה שליח כו' וכן הקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו פ' התקבל יע"ש ומש"ה הוצרך רש"י ז"ל לומר דמאי דפריך התם בפשיטות והא לא חזרה שליחות כו' הוא משום שנשתלחה לעצמה ונעשית היא בעל המעשה דכל כה"ג כ"ע מודי דלא מהני אמנם בההיא דפרק התקבל כיון דלא נעשה השליח בעל המעשה אלא שנעשה שליח למי שנשתלח לה מש"ה פליגי דרבא ס"ל דכל כה"ג נמי קרינן ביה לא חזרה שליחות ור"ן ס"ל דכיון דלא נעשה בעל המעשה לא ק"ב לא חזרה שליחות והתוספות לא ניחא להו בהאי פי' משום דכיון דתלמודא בפ' התקבל ובפרק המביא נקיט לה מילתא בחד לישנא והא לא חזרה שליחות אצל הבעל כו' משמע דכולה חדא מילתא וחד פי' דלפי פירש"י לא הו"ל לגמ' בפרק המביא למפרך בהך לישנא והא לא חזרה שליחות אצל הבעל דהך לישנא משתמע דכולה מילתא תלייא בלא חזרה שליחות אצל הבעל ואפי' שלא גמר שליחותו לעצמו אלא לאחרים לא מהני אלא הכי הול"ל והא לא חזרה שליחות לבעל אלא לעצמה אלא משמע דכולה חדא מילתא וחדא פי' ומשו"ה כתבו ובקונט' לא פי' כן בלתי הכרח משום דמההיא דפ' התקבל אין ראיה כמ"ש והתוס' ז"ל יתרצו לקו' הרשב"א כתי' ז"ל דכיון דמתחילת השליחות אינו ראוי לחזרה מודו כ"ע דלא מהני כנ"ל נכון ויציב. ומעתה נתבאר דמה שהקשו התוס' בדבור הסמוך ונר' דת"ל משום שליחות עצמו לאו משום דאזלי לשיטתם כמ"ש לעיל אלא אפי' לדעת רש"י ז"ל ק"ל שפיר שרש"י לא כתב כן אלא כלפי אותה סוגייא דפרק המביא דפריך בפשיטות והא לא חזרה שליחות כו' ול"ק הניחא כו' כמ"ש אמנם קושטא דמילתא אזיל ומודה דאפי' דלא נעשה בעל המעשה אלא שלא גמר השליחות אלא לאחרים קרינן ביה לא חזרה שליחות אצל הבעל אליבא דרבא בפ' התקבל ורחב"א נמי ספוקי מספ"ל מילתא יע"ש וא"כ היינו דק"ל שפיר דאמאי ל"ק דטעמיה דרב משום שליחות עצמו כו' וס"ל כרבא דהא נמי קרינן ביה לא חזרה שליחות אצל הבעל וא"נ כרחב"א דמספקא ליה מילתא כנ"ל. ומן האמור בזה מתבארים דברי ה"ה בפרקין דין י"ג ד"ה הבעל שכתב וז"ל והס' הוא אם יכול זה האיש להיות נעתק משליחות הולכה שמינהו הבעל לשליחות קבלת האשה כיון שעדיין לא נגמר שליחות הבעל ע"כ ומשמע דלדעת ה"ה ז"ל טעמא דמילתא משום דלא גמר שליחות הבעל ולא כפרש"י משום דאין שהות להשיב לבעל לומר לו דעשה שליחותו ועיין בס' בית שמואל סימן קמ"א סק"א וכיון שכן קשה דא"כ היכי פריך בפ' המביא והא לא חזרה שליחות אצל הבעל הרי התם כבר נגמר שליחותו של בעל שהרי א"ל הוי שליח להולכה עד דמטית התם וכי מטית התם הוי את שליח לקבלה וקבלי את גיטך אכן כפי מ"ש הנה נכון דהתם שאני משום שנשתלחה לעצמה ונעשית היא בעל המעשה וכפירוש רש"י ז"ל והילכך אפי' שנגמר שליחותו של בעל לא מהני לכ"ע והיינו דבספ"ז מה' אלו דין כ"ג ד"ה האיש שנתן הביא שם ה"ה פרש"י לומר דבשיטתיה אזיל וזה פשוט. ומן האמור בזה נ"מ לענין דינא לפי' שפי' ה"ה דאם עשתה האשה שליח לקבלה ושויה בעל בתר הכי שליח הולכה עד דמטית למקום פ' וכי מטית להתם הוי שליח לקבלה דמהני לדעת ה"ה שהרי כבר נגמר שליחותו של בעל וגם לא גמר שליחותו לעצמו אלא לאחרים והפך דעת הרמב"ן והרשב"א שכתבנו ודוק ודע שכתב מרן הב"י בסס"י ל"ו משם מ"כ וז"ל שאלת הא דאמר רב אין האשה עושה שליח כו' ובמסקנא כי היכי דמספ"ל לדידהו כו' חולצת גבי קידושין כה"ג מאי כך דעתי נוטה גבי קידושין נמי חולצת יע"ש ועיין בהרב מ"ל ז"ל בה' אישות פ"ד הלכה ז' שהקשה החכם המגיה ז"ל לסברת מ"כ הלזו מההיא דגרסינן ביבמות דף ל"ד ל"צ דשוו שליח ושוו אינהו ופגע שליח בשליח ופרש"י וז"ל דשוו אינהו שני האחים שליח אחד להוליך את הקדו' לב' אחיות והן עשו שליח אחד לקבל קדושין ע"כ הרי מבואר דבקדושין לית דחש לה ודוחק לומר דהאי שנויא אליבא דר"ח דוקא דפליג עליה דרב ובס"ד כתב דלפי פי' הסמ"ג עשין ו' דק"ל ע"ב דמפרש הא דאמרינן בגמ' א"ב היכא דקדמה איהי שליח הפך מפי' רש"י דהיכא דקדמה איהי לבזיון ליכא למיחש ולטעמא דחצרה הבאה לאחר מכאן איכא למיחש יש ליישב קו' זו עכ"ד יע"ש ודבריו סתומים דאי כונתו לומר דלדעת הסמ"ג מצינן לאוקמה ההיא דיבמות בשקדמו אינהו ושוו שליח ואתיא ההיא סוגייא כמ"ד דטעמא משום בזיון א"כ ה"נ מצינן למימר איפכא ליישב לפרש"י דמיירי בשקדמו אינהו ושוו שליח ואתיא ההיא סוגיא כמ"ד דטעמא משום חצרה הבאה לאחר מכאן והנראה דכונת דבריו לומר דלפי' הסמ"ג ז"ל דמפרש דבהיכא דקדמה איהי ליכא למיחש לבזיון אלא לחצרה הבאה כו' אתיא ההיא דיבמות ככ"ע והיינו משום דלטעמא דבזיון הבעל הוי גט בטל מן התורה דבקפיד' תליי' מילתא וכמ"ש הרשב"א בחידושיו אמנם לטעמא דחצרה אינו אלא מדרבנן ודבר תורה גט גמור הוא וא"כ איכא למימר דההיא דיבמות מיירי בשקדמו אינהו ושוו שליח דהשתא ליכא משום בזיון אלא משום טעמא דחצירה ואינו אלא מדרבנן דמדאורייתא קדושין גמורים הם הילכך חייבין עליהן ד' חטאות ותלמודא ה"ק ל"צ דשוו שליח ושוו אינהו שליח כו' כלומר דאע"ג דלכתחילה אין האשה יכולה לעשות שליח לקבל קדושין מיד שליח בעלה מ"מ אם עבר וקדש קדושיו קדושין והכא מיירי בשעבר וקדש אמנם לפי' רש"י דס"ל דבשקדמה איהי ושויה שליח איכא משום בזיון אם כן ההיא דיבמות לא מתוקמא אלא כמ"ד דטעמא משום חצרה וזה דוחק ואף לזו היה נראה שמעול' לא כתב המ"כ דאין האשה יכולה לעשות שליח לקבל קדושין מיד שליח בעלה דומיא דגט אלא לטעמא דחצרה הבאה לאחר מכאן ומשום דמספ"ל אי הלכת' כותי' אמנם לטעמא דבזיון דבעל ליכא למיחש לה בקדושין כלל ואמינא לה מילתא בטעמא משום דטעמא דבזיון הבעל פי' רש"י ז"ל דקסבר קלותי בעיניה שאינה מקבלתו בעצמה אלא ע"י שליח יע"ש ואם כן דוקא גבי גט איכא למימר הכי אמנם גבי קדושין הא ודאי לא טעי הבעל בכך דאם איתא דנבזה הוא בעיניה ומש"ה אינה מקבל' את הקדושין ע"י עצמה אם כן לא היה לה להתקדש לו דמי המכריח אותה כיון שאינה מתקדשת אלא מרצונה ואם כן אף לפי' רש"י ז"ל איכא למימר דההיא דיבמות אתיא ככ"ע ואפי' בשלא קדמה איהי ושויה שליח ומשום דגבי קדושין ליכא למיחש אלא משום טעמא דחצרה הבאה כו' ואינו אלא מדרבנן ואם עבר וקדש קדושיו קדושין מן התורה ותלמודא התם מיירי כשעבר וקדש כנ"ל אלא שמדברי מוהר"י הלוי ז"ל בתשו' סימן א' משמע דס"ל דאף לטעמא דבזיון איכא למיחש לה בקדושין נמי יעיין שם ולדעתי נר' כמ"ש ודו"ק: ועוד היה נ"ל להביא ראיה דבקדושין ליכא למיחש להא דרב מההיא דגרסינן ריש פ' הא"מ וז"ל האיש מקדש בו ובשלוחו השתא בשלוחו מקדש בו מבעיא אר"י מצוה בו יותר מבשלוחו ובתר הכי קאמר כי אתמר דר"י אסיפא אתמר האשה מתקדשת בה ובשלוחה השתא בשלוחה מתקדשת בה מבעיא אר"י כו' והשתא מאי פריך אימא דה"ק האשה מתקדשת זמנין בה דוקא וזמנין בשלוחה וקאי ארישא דקתני הא"מ בו ובשלוחו וה"ק אם הא"מ בשלוחו האשה מתקדשת בה דוקא ואם הא"מ בו האשה מתקדשת בשלוחה דאי הוה תני בשלוחה לבד הוה משמע דארישא דקתני בו ובשלוחו קאי וקאמר דאפי' במקדש בשלוחו היא מתקדשת נמי בשלוחה והא ליתא ודוחק לומר דתלמוד' התם פריך אליבא דר"ח דא"כ כל כי האי הי"ל לפרש בשלמא לרב כו' ניחא וי"ל ודו"ק: