שער המלך על משנה תורה, הלכות איסורי ביאה· רבי יצחק נוניס בילמונטי
פרק יט · הלכה א
איזהו חללה כו' וכן א' מן הנשים האסורות לכהונה שנבעלה נתחללה. עיין ברש"י ז"ל פרק עשרה יוחסין דע"ה ע"א ד"ה מכ"ג שכתב דמדכתיב לא יחלל ולא כתיב לא יחל ב' חלולים במשמע אחד לה ואחד לזרעו ולכאורה דבריו תמוהים דמסוגיא דהתם דף ע"ז ע"ב משמע דממשמעות דלא יחלל נפ"ל הן אמת שדברי רש"י ז"ל הם תלמוד ערוך פ' קמא דתמורה דאמרינן התם בהדי' נימא קרא לא יחל מאי לא יחלל ועיין בהרב חד"ה ז"ל פרק ד' מיתות דנ"א ע"א מה שיישב בזה ובפ"ק דיבמות דף ט"ו ע"ב ד"ה היא עצמה כתב רש"י ז"ל וז"ל דכתיב לא יחלל זרעו בעמיו ועמיו היינו אשתו יע"ש. ודבריו תמוהים שדבריו סותרים למ"ש בפרק החולץ ובפרק עשרה יוחסין וסוגיא דתמורה וכבר תמה עליו בזה הרב הנזכר והניחו בצ"ע ולע"ד נראה ליישב ע"פ מ"ש התוס' פ"ק דתמורה ד"ה שאני התם וז"ל ונ"ל דהיינו מיתור הלמ"ד שניה אבל אין לומר דבלא הלמ"ד שניה מיתור נמי דרשינן הכי חילולים הוא עושה ואינו עושה ממזרות ותפסי בה קדושין דע"כ ממזרות ותפיסת קדושין אינן תלויין זה בזה שהרי אמר ר"י בפ' החולץ דאין ממזר אלא מחייבי מיתות ב"ד אבל מחייבי כריתות אין הולד ממזר אע"ג דלכ"ע לא תפיס קדושין יע"ש ומה שיש לעמוד בדבריהם עיין בהרב צאן קדשים וא"כ י"ל דס"ל לרש"י דהא דנפ"ל בתמורה מיתורא דלא יחלל אינו אלא לאביי דס"ל התם כ"מ דא' רחמנא ל"ת אי עביד מהני אייתר לן לא יחלל אחד לו ואחד לה וכן נמי למאי דקי"ל כרבא דלא מהני אליבא דשמעון התימני דר"ע דס"ל דכל שלא תפסי קדושין הולד ממזר כמ"ש התוספות פרק החולץ דמ"ד ה"נ דאייתר לן יתורא דלמ"ד לאשמועי' דב' חלולים הוא עושה דאי לאשמועינן דתפסי בה קדושין מדכתיב לא יחל חלולים הוא עושה ואינו עושה ממזרים שמעינן לה דכיון דאין עושה ממזרים תפסי בה קדושין אמנם לר"י דס"ל דלאו הא בהא תלי' א"כ אצטריך לא יחל לאשמועינן דתפסי קדושין וא"כ מנ"ל דהיא מתחללת מש"ה הוכרח רש"י לומר בפ"ק דיבמות דנפ"ל מקרא דבעמיו משום דסוגיא דהתם קאי לרבי יאושע כדקאמר שאלו לר"י צרת הבת מהו והשיב להם ר"י צרות מתיר' אני בני צרות אני מעיד כו' והיינו משום דסביר' ליה דלא ילפינן מק"ו דאלמנה דבנה פגום משום דאיכא למיפרך מה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת כדקאמר התם ומ"ש רש"י ז"ל בפרק החולץ ובפרק ד' מיתות ועשרה יוחסין דנפ"ל מיתורא דלא יחלל היינו לפום מאי דקי"ל הלכתא כשמעון התימני כמ"ש התוספת פ' החולץ ד"ה שמעון: ועוד נראה ליישב דודאי היא עצמה דמתחללת נפ"ל מיתורא דלא יחלל אלא דק"ל לרש"י ההיא דאמרינן ס"פ היה נוטל כהנת מתחללת כהן אינו מתחלל ונפ"ל התם מדכתיב זרעו זרעו מתחלל והוא אינו מתחלל ויש לדקדק דמאי חזית דדרשינן מיעוטא דזרעו למעוטי הוא שאינו מתחלל ויתורא דלא יחלל לרבו' היא עצמה שמתחללת ואמאי לא נימא איפכא וכבר מוהרימ"ט ז"ל בחידושיו לקדושין נתקשה בזה ותי' דמזרעו לא ממעיט היא גופא דגריעא מזרעו מק"ו אבל הוא עצמו לא אתי מק"ו דאמרינן הבא על הפסולות יוכיחו עי"ש ואין דבריו מובנים דהא אמרינן בפ"י יוחסין דף ע"ז ע"א דק"ו פירכא הוא דמה לחלל שכן יצירתו בעבירה גם מ"ש דהוא עצמו לא אתי בק"ו משום דאיכא למימר בא על הפסולות יוכיחו אינו מובן שהרי הא דאמרינן דבא על הפסולות אינו מתחלל היינו לפום קושטא דמילת' דדרשינן למעוטי הוא שאינו מתחלל אבל אנן ק"ל אעיקרא דמילתא דנדרוש איפכא וכ"ג הבא על האלמנה מתחלל ומכ"ש בא על הפסולות וא"כ משום הכי הוצרך רש"י ז"ל לומר דהיינו מדכתיב בעמיו דהיינו אשתו דמש"ה דרשינן דלא יחלל לרבות היא עצמה משום דסמיך אבעמיו דהיינו אשתו ובשיטה מקו' כ"י למס' יבמות בפרק החולץ כתב וז"ל פירש"י מדכתיב לא יחלל כו' ולעיל בסוף פ"ק פי' מדכתיב בעמיו ונ"ל דתרווייהו חדא הוא דמדכתיב לא יחלל משמע שני חלולים אחד לזרעו והאחר אינו ידוע על מי כתיב בעמיו לאשמועינן שאותו חלול האחר הוא אשתו דהיינו בעמיו עכ"ל ומ"ש הוא יותר נכון ודו"ק: