אור ברסלב
שער הכוונות דרושי ראש השנה

שער הכוונות· רבי חיים ויטאל

דרושי ראש השנה

דרושי ראש השנה הקדמה

דרוש א

פרק א

דרוש א':

כולל בענין ר"ה. הנה נודע כי ביום ר"ה הא' נברא אדה"ר ויום ר"ה של בריאת העולם היה ביום ו' כנודע והנה אם אדה"ר היה נמנע מן הזווג ביום ההוא וגם מן החטא והיה ממתין עד ליל שבת היו כל העולמות כתקנם כמבואר ענין זה בדרושינו אצלנו בחטא אדה"ר אבל יען חטא בעצת הנחש הוא ואשתו והנחש בא על חוה והטיל בה זוהמ' קודם שנזדווגו אדם וחוה ומחמת כן יצאו קין והבל אחר הזווג דאדם וחוה מעורבים טו"ר מפני הזוהמא שקדם הנחש להטיל בחוה כנראה מדברי רז"ל ומקצת מאמרי הזוהר אע"פ שיש מאמרי הזוהר אחרים דמשמע שבתחי' היו אדם וחוה עסוקים בתשמיש וראה אותם הנחש ונתאוה להם ואח"כ הטיל הזוהמא בחוה עכ"ז הסברא נוטה כדברי המאמרים הנ"ל. ולפי שחטא ואכל מעץ הדעת טו"ר עבירה גוררת עבירה וגרמה לו להזדווג ביום הו' עם אשתו שעדיין היה חול ולא המתין עד ליל שבת שהוא קדש וז"ס אכילת עץ הדעת טו"ר כי דעת הוא מלשון זווג כמו וידע אדם את חוה אשתו ואיש לא ידעה וכאלה רבים. הנה מה שגרם אדה"ר ע"י חטאו שנזדווג ביום החול הוא כי הנה יום ר"ה הוא דינא קשיא כנודע ואם היה ממתין עד ליל שבת הוא דינא רפיא והיה הזווג ההוא כתיקונו והיו זו"ן מזדווגים באותו יום שבת בבחי' פני' בפנים אבל ע"י שאדה"ר הקדים זווגו ביום החול שאז היה יום ר"ה דינא קשיא ותקיפא לכן גרם אל זו"ן שיתאחר זווגם עד יום ח' עצרת כדי שבהמשך הימים אשר בינתיים יתמתקו הדינין הקשים אשר בו ובנוק' כנז' בפ' פנחס בתחילת' כי ר"ה הוא בחי' שמאלו תחת לראשי עד יוה"כ וביוה"כ האירו ונתמתקו הדינים ההם ע"י אימא עילאה ובחג הסוכות בחי' וימינו תחבקני וביום ח' עצרת אז הוא זווג ממש ואלו הם פשטן של דברים:

ורצוני להרחיב הביאור בזה הענין. דע כי בחי' כל החדשים הם במלכות אבל נחלקים לב' בחי' הא' הוא בהיותה מצד עצמה והב' הוא מצד הזכר וכמ"ש בע"ה. ודע כי כל החדשים נק' ראשי חדשים לפי שכולם הם בחי' ראש כמ"ש:

ונתחיל בו' חדשי הקיץ כי הם בנוקב' והתחלתם מניסן כי לכן כל חדש וחדש יש בו מספר ימים רבים שהם ל' יום בכל חדש להורות כי הם בחי' ראשים שכל ראש מהם כולל בחינ' ימים רבים והנה ניסן הוא גולגולת הנקבה. אייר וסיון תרין אודנין דילה תמוז ואב תרין עיינין דילה. ולכן נחרב הבית בב' חדשים אלו בסוד עיני עיני יורדה מים כי הם תרין עיינין כחות הדין וכבר נתבאר אצלנו בהקדמת ביאור אדרת האזינו כי העינים הם נצח והוד ולכן נחרב הבית עיקר חורבנו בחודש אב שהוא עין שמאל שהוא ההוד בסוד כל היום דוה שהוא היפוך אותיות הוד. אלול הוא בחוטם. והנה נשאר בחי' הפה שלה שאין לו רמז בחדשים. והנה גם ו' חדשי החורף הם בדכורא ע"ד הזה. תשרי הוא גולגולת הזכר. חשון וכסליו תרין אודנין. טבת ושבט תרין עיינין. אדר הוא החוטם נשאר הפה של הזכר שאין לו רמז בחדשים. ולסיבה זו נצטוו הסנהדרין לקדש את החדש מצות עשה ויוציאו הדבר מפיהם ויאמרו מקודש מקודש וכמ"ש הכתוב אשר תקראו אתם במועדם אתם כתיב כי לסיבה שבחי' הפה של הזכר והנקבה אין לו רמז בחדשי השנה צריך לרמוז אותו ע"י הסנהדרין המקדשין אותם בפיהם. ובזה תבין טעם נכון למה אין מעברין את השנה אלא בחדש האחרון לו' חדשי החורף ולמה אין מעברים את אלול שהוא בסוף חדשי הקיץ. גם תבין טעם למה טעה חזקיה שעיבר ניסן בניסן ולמה לא הודו לו. אבל הטעם הוא לפי שאדר הוא החדש הזכר וחסר ממנו בחי' הפה ולכן נשלם במה שמעברין החדש ההוא האחרון הסמוך אל בחי' הפה הזכר ובאדר הב' נשלם בחי' הפה שלו אבל ניסן הוא מן השנה האחרת הבאה. ועוד כי ניסן הוא מחדשי הנקבה ואין בו תשלום לבחי' הפה של הזכר. ודע כי פ"א שמעתי ממורי ז"ל דרוש אחר בענין זה ואעפ"י שנראין היפוך ממ"ש למעלה עכ"ז הדברים הולכים אל מקום אחד למי שיסביר' וזה עניינו דע כי חשבון השנים מתחילין מתשרי וחשבון החדשים מניסן כנז' במס' ר"ה. והענין הוא כי ו' חדשי החורף מתשרי ועד אדר הם סוד ו"ק הת"ת מחסד ועד יסוד שבז"א ולכן הם בסוד שנה ולא בסוד חדש ואחר חדש אדר שהוא היסוד של ז"א כנז' אז למטה ממנו מתחי' ענין הנקבה מלכות וששה קצוותיה הם ו' חדשי הקיץ מניסן ועד אלול ונמצא כפ"ז כי חדש אב הוא בהוד של הנקבה ונהפך לדוה ולכן נחרב בו ב"ה:

וגם בזה תבין מאחז"ל וז"ל אר"י לא היה צריך התורה להתחיל אלא מהחדש הזה כו' והטעם הוא לפי שניסן הוא ראש חדשי הנקבה הנקרא זה השער לה' ולכן היה ראוי להתחיל בו התורה. ונחזור לענין א' ולהבין הדרוש ההוא הראשון צריכים אנו לבאר ענין מחלוקת ב' תנאים ר"א ור' יהושע במס' ר"ה וז"ל תניא ר"א אומר בתשרי נברא כו' רי"א מנין שבניסן נברא העולם שנאמר ותוצא הארץ דשא כו' הוי אומר זה ניסן וקשה שנראה כחולקין במציאות ח"ו וח"ו דברי א' מהם אינו אמת וזה תימא גדולה. אבל האמת הוא כי אלו ואלו דברי אלקים חיים אלא שזה מדבר בדרוש א' וזה מדבר בדרוש א'. והענין הוא זה דע כי בעת ירידת המוחין ליכנס בז"א הנה ז"א מתחיל מחצי ת"ת דאי' ולמטה ובתחלה נכנסו אלו המו' תוך חצי הת"ת דאי' התחתון ומן חצי הת"ת התחתון הזה נעשה ממנו כתר דז"א כנודע והניחו שם הרושם שלהם תמיד כנודע כי כל דבר שבקדושה אין מסתלק הרושם שלו ובכל מקום ומקום שהיה שם מניח רשימו ואח"כ ירדו עו' אלו המוחי' ירידה ב' בנה"י דאי' ושם נתהוו לד' מוחין ברישא דז"א בחב"ד שלו ואח"כ מהם נעש' כל ז"א מן מקו' חצי הת"ת דאי' עד הסו'. והנה בסדר כניסת אלו המוחי' בכלי של חצי התחתון דת"ת דאי' להעשות כתר ברישא דז"א בזה הוא תלוי מחלוקת ר"א ור"י. כי ר"א סבר כי תחילה נכנס מוח חכמה הנקרא אוירא דכיא ואח"כ נכנס מוח הבינה הנק' אשיא דכיא ועד"ז ג"כ בתרין עטרין דדעת כי תחי' נכנס עטרא דחסד דכורא ואח"כ נכנס עטרא דגבו' נוק' ונמצא כי התחלת כניסת המוחין הית' בתחלה בחי' הזכר ואח"כ בחי' הנקבה. ור"י סבר היפך מכל זה כי בחי' הנקבה נכנס תחילה. ולהבין זה צריך שנודיעך מהיכן נתפשטו הדינין בזו"ן והענין הוא כי עיקר תחלת בנינם הוא מן הנצח והוד ויסוד של אי' והנה כל בחי' אימא בעצמה היא דינין כי ממנה הדינין מתערין ובה נמצא מקור הדיני' ונוסף ע"ז היו' הנצח והוד שבה שהם עיקרי ושרשי הדינים ולכן מכאן נתפשטו הדינים בזו"ן. והנה לסברת ר"א שאמר שבתשרי נברא העולם והנה תשרי הוא ר"ה והוא ראש ז"א דכורא. ונמצא כי הוא התחיל בתחלה לכנס ונשלם שיעור קומתו ואח"כ נכנס בחי' הנקבה ונשלם שיעור קומתה גם היא אלא שהוא ע"י ז"א שקדם אליה בתחי' וכיון שאין לה שלמות אלא ע"י נמצא כי הוא נותן בה כל הדינין כדי להשלים שיעור קומתה ונוסף ע"ז כי גם אח"כ בעת הנסירה כשננסרת מאחוריו הנה כל הדינים אשר באחוריים דז"א מבחי' אחורי הכתר שלו וע"ס קומתו כולם ניתנים בה ונמצא כי הדינים שבנקבה רבו במאד מאד כי ניתנו לה ע"י הזכר שקדם אליה כי הרי בתשרי נברא העולם שהוא ר"ה שהוא ראש דז"א הנקרא שנה. ולסברת ר"י כי בניסן נברא העולם והנה ניסן הוא ראש החדשים שהוא מלכות ונמצא כי בחי' הנקבה התחילה להכנס בתחלה בחצי הת"ת התחתו' דאי' ואח"כ בנה"י שבה והנה בתחי' נשלם שיעור קומתה שלא ע"י ז"א וא"כ לא קבלה הדינין בה של חלק הזכר רק הדינין הנוגעים לחלקה בלבד. ואז הדינין דנוקב' נייחין ברישא ואין בה כ"כ דינין ואח"כ בעת הנסירה אינה לוקחת כל הדינים שמן כתר ע"ס רק האחוריים אשר כנגד שיעור חצי התחתון דת"ת ונה"י דז"א בלבד:

גם בזה תבין מ"ש בפ' תצוה ובספרא דצניעותא וז"ל דינין דדכורא תקיפין ברישא ונייחין בסופה והנוק' איפכא והענין הוא כי ו' חדשי הקיץ הם בנקבה והחדשים הראשונים ניסן ואייר נייחין והאחרות שהם תמוז ואב הם תקיפין אבל ו' חדשי החורף הנרמזים בדכורא החדשים הא' שהוא טבת ושבט הם תקיפין והאחרון שהוא חדש אדר הוא נייחין ורצוני עתה להרחיב הביאור בענין המאמר הנז' הנה בפ' תצוה ד' קפ"ז וז"ל כתיב יהי שם ה' מבורך מאי מבורך שירותיה קשה וסופיה רך מ"ב קשה ודינא איהו ודאי ולבתר רך כגונא דא יומא דר"ה מ"ב דהא במ"ב אתוון אתברי עלמא ועל דא אתברי בדינא ולבתר איהו רך כו':

ולבאר המאמר הזה צריך שנבאר ענין הנקבה בכל פרטיה ובפרט בענין הנסירה הנה בהתחלת האצילות היה ז"א בבחי' ו"ק לבד והנקבה היתה בחי' עשירית בסוד נקודה קטנה כלולה מי' ולא היה בה פר' שלם והנה זו הנקו' אשר עליה אנו אומרים ומאיר לאישון בת עין כמבואר באורך בברכת המפיל חבלי שינה כו' וע"ש היטב כי שם נתבאר כל זה הדרוש וזאת הנקודה היתה בה כח לעמוד עמו פב"פ כנז' שם וטעם הדבר נתבאר היטב בדרוש ה' דתפילין למה נוהגים ביום ולא בלילה והוא כי הנקו' הזו היא בחי' הכתר שבה עתה. ודי בזה ולהיות כי הנקב' הית' בתחלת' מקבלת הארתה ע"י ז"א לכן היתה גרועה ממנו ולא היתה יכולה להתקן בבחי' פר' שלם ואז הוצרך המאציל העליון להפיל תרדמה על האדם דא ז"א ואז ז"א לבדו בבחינ' נשמתו המסתלקת ממנו בעת התרדמה והשינה עולה למעל' בסו' מ"ן אל אימא עילאה כדרך האדם המפקיד נשמתו ביד המל' לצורך מ"ן שבה כמבואר לעיל בפ' בידך אפקיד רוחי הנאמר בלילה כשהאדם ישן על מטתו ואע"פ שכל העלאת מ"ן צריך שזו"ן יעלו ב' זה באבא וזה באימ' עכ"ז עתה שכל צורך זווג הזה דאו"א אינו אלא לצורך בנין המל' שהיא נקבה לבדה לכן מספיק בהעלאת מ"ן ע"י ז"א לבדו וע"י העלאת מ"ן אלו מזדווגים או"א ומן הארת הזווג ההוא בונים ומתקנים את הנקבה ומורידין בה מוחין אחרים באותה הנקודה שבה ונגדלת וניתוספין בה ט' נקודות אחרות ונעשה פר' שלם די"ס ועומדת עמו אב"א מן החזה שבו ולמטה והבנין הזה נעשה ע"י הפלת דורמיטה על ז"א. והנה סבת התדבקותם עתה בבחי' אב"א מה שלא היה כן בתחילה בהיותה בסוד נקודה כנ"ל כי היתה עמו פב"פ בסוף היסוד שבו הטעם הוא כי הנה כל בחינ' אחוריים הם דינים והם שמות אלקים כנודע והקלי' נאחזות באותם האחוריים שהם שם אלקים כנודע בסוד מלך אלקים על גוים כנז' בסבא דמשפטים. והנה אם קודם יצירת אדה"ר היו זו"ן בבחי' פב"פ היו אחוריהם מגולים והיו הקלי' נאחזות בהם מאד ולכן כדי שלא יתאחזו הקלי' באחוריה' הוצרכו להדבק אב"א דיבוק ממש גמור מן החזה דז"א ולמטה כנודע. ואז עי"כ אין הקלי' יכולים ליכנס בינתים כדי להתאחז שם באחוריים שלהם והרי כל אחורי הנקבה מכוסים אבל אחורי הזכר מן החזה ולמעל' היו מגולים ואמנם ההוא קוצא דשערי דז"א נמשך מאחורי רישי' דז"א עד מקום ראש הנקב' אשר בחזה דז"א והיו גם אחוריו העליונים דז"א מתכסים תוך ההוא קוצא דשערי הנמשך וחופף ומכסה עליהם. ואח"כ נברא אדה"ר ועשה מצוה והתפלל תפיל' וע"י מעשיו היה כורת הקלי' בסוד האדם העובד את האדמה ומכלה קוצים מן הכרם וכמש"ה ואדם אין לעבוד את האדמה. וז"ס מ"ש רז"ל על פ' וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ כי כל הצמחים והעשבים עמדו בפתח הקרקע ביום הג' שנאמר בו ותוצא הארץ דשא כו' והיו שם עד שנברא אדם כו' והתפלל עליהם וצמחו ויצאו מפתח הקרקע לחוץ והבן זה ואז כיון שאדה"ר היה כורת הקלי' אין עתה יראה ופחד מן הקלי' כי בודאי עתה לא יוכלו להתאחז באחוריים הנז' ואז היה בא ענין הנסירה וחזרת פב"פ כמ"ש בע"ה. והענין הוא כמש"ל בתחל' הדרוש שאם אדה"ר לא היה חוטא בעץ הדעת ביום הו' כשנבר' שהוא יום ר"ה וגם היה מתאחר וממתין זווגו עד ליל שבת היה גם זווג זו"ן. דבחי' פב"פ נעשה ביום ש"ק והיו העולמות נשארים בתיקונם ובמקומם ובמציאותם הא' קיימים תמיד וכאשר חטא בעץ הדעת ומזה נמשך ג"כ שנזדווג בו ביום שהיה חול והנה נמצאו עתה ב' הפכיים הא' הוא מה שחטא כנז' והב' הוא המצו' מה שעש' והתפלות שהתפלל כנז' ולכן מצד המצוה ותפלה גרם תיקון בכל העולמות וגרם זווג זו"ן ביום ההוא ומצד החטא שחט' כנז' גרם קלקול בעולם וגם בזווג זו"ן והוא כי לא נתקיי' התיקו' והזווג ההוא אלא לפי שעה כשהתפלל אמנם אח"כ נתקלקלו העולמות ונתבטל זווג העליון ואפי' ביום שבת בראשית שלאחר יום הו' שהוא ר"ה לא נעשה זווג ונתאחר זווגם עד יום שמיני עצרת כמש"ל בתחלת הדרוש:

ונחזור לבאר ענין הנסירה הנה אחר שנברא אדם הראשון והתפלל ועשה מצות והיה כורת הקלי' ולא היה יכולת להם להתאחז באותם האחוריים אז בא ענין הנסירה. וענינה הוא כי כל אותם האחוריים והדינים שהיו בזכר כולם ננסרו ונתפרדו מן הזכר וניתנו כולם באחוריים שלה ועי"כ נתפרדה ונתרחקה ממנו ואז הז"א נשאר כולו בבחי' חסד והיא בבחי' דינין וגבו' שלה ושלו. ואמנם ענין נסירת ודחיית דינין אלו מאחורי ז"א ליתנם באחוריים דנקבה הוא נעשה ע"י החסד העליון של אימא עילאה. וז"ס פ' ואיש כי יקח את אחותו כו' חסד הוא כו' כי בכח החסד ננסרו זו"ן הנקר' איש ואחותו ואתפרשו גזעין מתתא לעילא שהם האחוריים שלהם שנפרדו ועי"כ לקחה לו לאשה ונזדווגה עמו פב"פ. ופי' הענין הוא כי נודע הוא שבהיו' האדם ישן בלילה נשמתו עולה ושואבת לו חיים מלמעלה כנז' בפרקי ר"א. וכן הענין בז"א כי בהיותו ישן נשאר בו ההוא קיסט' דחיותא כנז' אצלנו בברכ' המפיל חבלי ונשמתו שנסתלקה למעלה היתה מושכת לו חיים מבחי' אותו החסד של אימ' והיה מתפשט בו בכולו ואז הדינין אשר באחוריו היו נפרדים וננסרין מאליהן ונמשכין ונדבקין באחורי הנקבה וז"ס מ"ש באדרת נשא דקמ"ב ע"ב ע"פ ויסגור בשר תחתינ' ובאתרא' שקיע רחמי וחסד כו' פי' כי בהיות הדינין ננסרין מאחוריו אל אחורי הנקבה היה לסבת התפשטות בחי' החסד בתוכו וכל מה שהיה מתפשט ויורד החסד היו הדינין מסתל' מאחוריו ונשאר החסד והרחמי' שקועי' במקום שהיו שם הדינין בתחלה. ועוד נרחיב ביאור בענין הנסירה לקמן בדרוש של הנסירה הננסרת בעשרת ימי תשובה וגם בדרוש השופר וע"ש:

ועתה נבאר מה שיעדנו לעיל בענין המאמר של פ' תצוה במש"ה יהי שם ה' מבורך כו' כי הנה בי' י"ת נגמרת מלאכת הנסירה אשר התחלתה היא מן האחוריים דכתר דז"א וניתנין בכתר דנוק' ובחי' זו של נסירת הכתר נעשית ביום א' של ר"ה וביום הזה כל הדינין שבכתר הזכר ניתנין בכתר הנקב' וז"ס יהי שם ה' מבורך שהיא המלכות הנקראת שם ה' יהי מבורך מ"ב ברישי' כנודע כי שם בן מ"ב הוא בראש כנז' בס' התי' תי' ע' והוא ענין הדינין הניתנין ברישא דנוקבא ביום הזה הנק' שם בן מ"ב שהוא גבורה כנודע. אמנם סיפי' רך כי כשנשלמת לקחת אותם הדינין הננסרין מן הזכר כולם אין בו עוד מה ליתן והיתה בנוק' דתקיפי חילהא בקדמיתא כל זמן שלוקחת דינין מן הזכר וכשהשלימה לפעול את הדינין שקבל' ממנו אין בה עוד מה ליתן וחליש חילהא והרי רך אבל הזכר אינו כן כי הוא אינו צריך לזולתו וכל מה שהולך מתגבר והולך ואדרבה רישי' רך וסיפי' קשה. ובזה יתורץ ענין המאמר הזה החולק עם ספרא דצניעותא כי שם נאמר להיפך הדינין דנוק' נייחין ברישא ותקיפין בסיפא וההיפך בדכורא. אבל הענין הוא כי בספרא דצניעותא מדבר בבחי' הדינים בעצמם אשר הם בחי' נה"י דז"א שבהם סוד הדינין כמבואר לעיל והנה הם נכנסין ונעשים בחי' מוחין ברישא דנוק' אבל נה"י של הנוק' אין עוד פר' אחר באצילות תחתיה להעשות בו בסוד מוחין ונמצא כי דינין דילה שהם הנה"י שבה תקיפין בסופא. אבל בפ' תצוה אינו מדבר בבחי' הדינין בעצמן אלא בבחי' מה שלוקחת הנוק' מן הדכורא כי בתחיל' בעודה מקבלת ממנו הם דינין קשים ובסופה שכבר אין לה מה לקבל אינון נייחין ולא איירי הכא אלא בבחי' הנקב' בעצמה המקבל' הדינין ולא בבחי' הדינים בעצמם:

ונחזור לענין א' לבאר ענין מחלוקת ר"א ור"י שנחלקו אם בניסן נברא העולם או אם בתשרי נברא העולם וכבר נתבאר לעיל ביאור מחלוקתם מה עניינו אבל עדיין נשאר לנו לבאר איך ב' הסברות הם אמיתיות דברי אלקים חיים ולא פליגי וזה יובן במ"ש בדרוש אחר ביאור הקדמת אדרת האזינו וע"ש איך כשנאצל ז"א היו לו ג' זמנים מן עיבור א' ואז היה בבחינ' ג' כלילן בג' זמן היניקה ואז מתפשט לו"ק. זמן עיבור ב' לצורך המוחין דגדלות כמו שהודעתיך בדרוש התפילין והנה ב' בחי' יש בז"א הא' הוא בחי' חיצוניותו שהוא כלל מציאות העולמות והב' הוא פנימיותו שהוא סוד הנשמות והנה בכל בחינ' מאלו הב' עברו ג' זמנים הנז' כי בתחי' היו לז"א ג' הזמנים הנז' של עיבור א' ושל יניקה ושל עיבור ב' דמוחי' דגדלות וכ"ז בבחי' החיצוניות ואח"כ היה לז"א עוד פעם אחרת ג' הזמנים הנז' בבחי' הפנימיות ועד"ז היה בכל העולמות כולם כי יש בהם חיצוניות ופנימיות והנה ר"א ור"י מר איירי בבחי' החיצוניות שהוא כללות העולמות בעצמם ומר איירי בבחינ' הפנימיות שהוא ענין הנשמות ולא פליגי כי בבחינ' זו נכנסת בחי' הנוק' בתחילה ובבחי' זו נכנס הזכר בתחילה ולא קבלתי ממורז"ל פרטן אמיתי באיזו בחי' מהם נכנסה הנקב' בתחילה ובאיזה בחי' נכנס הזכר בתחלה:

דרוש ב

פרק א

דרוש ב':

יבאר בו למה הם ב' ימים דר"ה מקושר עם האמור וז"ל ואחר שנתבאר ענין זה הבאר ענין ב' ימים דר"ה מה עניינם כי הרי נוהגים לעשות ב' ימים דר"ה גם עתה בא"י משא"כ בשאר הי"ט אבל הענין מובן עם הנז' כי ב' בחי' יש בז"א והם חיצוניות ופנימיות וכנגדם הם ב' ימים טובים דר"ה. והענין הוא במה שהודעתיך בתפילת שחרית דחול כי כל התפי' שאנו מתפללים בזמן הגלות והחורבן אין בהם כח רק להעלות בחי' פנימיות העולמות בלבד ולכלול פנימיות דעשיה ביצירה וזה בזה וזה בזה עד האצילות וזה בכח נשמותינו הנמשכות מבחינת הפנימיות אבל בחי' החיצוניות שהם העולמות בעצמם והמלאכים אינם יכולים לעלות וז"ס הן אראלם צעקו חוצה ר"ל כי המלאכים צועקים לסיבת היותם חוצה ואינם פנימיות כמו נשמת ב"א. והנה קודם החורבן היה כח ויכולת בתפלתינו להעלות הפנימיות והחיצוניות ביום א' בלבד ולא היו עושי' רק יום א' בלבד זולתי כשלא באו העדים אלא מן המנחה ולמעל' אבל אחר החורבן הוא בהכרח לעשות ב' ימים של ר"ה וכנז' בדברי רשב"י בס"ה ובס"ה וביום הא' עולה בחי' הפנימיות והנשמות. וביום הב' עולה אף בחינת החיצו'. וזהו הטעם שאמרו בס"ה בפ' פנחס בד' רל"א ע"ב דיום הא' הוא דינא קשיא והב' הוא דינא רפיא והטעם הוא כי ביום הא' עדיין לא נתבסמו העולמות ואינם יכולין להתעלות ליכלל זה בזה אמנם הפנימיות לבדו הוא העולה ונכלל כנז' ולכן הוא דינ' קשיא אך ביום הב' שכבר נכללת בחי' הפנימיות ביום הא' מכח זה גם העולמות שהם בחי' החיצוניות עולין ונכללין ביום הב' גם הם ואף גם אז אינם עולי' ונכללין מעצמם רק ע"י הפנימיות של הנשמות וכיון שעולים העולמות עצמן ביום הב' לכן נקרא דינא רפיא ולטעם זה ביום א' עולה הפנימיות כדי שיהיה כח ביום ב' לעלות גם החיצוניות משא"כ אם היה הדבר בהיפך כי ביום א' א"א אל החיצוניות לעלות וכל בחי' הנסירה הנעשי' ביום א' בענין הפנימיות בזכרינו לחיים בברכת אבות חוזרת להיות ביום ב' להיות בבחי' החיצו' ולכן הם ב' ימים:

דרוש ג

פרק א

דרוש ג':

בענין הנסירה ובו נשלים לבאר ענין הנסירה שנתבאר בדרוש שקדם לזה ולכן נבאר כל ענין עשרת ימי תשובה שמן ראש השנה ליום הכפורים כי הנה ענין הנסירה נמשכת בעשרה ימים אלו. הנה נתבאר בדרוש שקדם כי ענין הנסירה היא להסיר כל בחי' הדינין אשר באחורי ז"א אל הנקבה וישאר ז"א בבחי' חסדים ונוק' בבחי' דינין ואח"כ אנו ממתקים ומבסמים את הדינין אשר בה. ודע כי בדרוש השופר יתבאר ענין הנסירה בתכלית הביאור אבל בדרוש הג' של חג הסוכות אם נתבאר בדרך קצרה כל בחי' הדורמיטא והחיבוק בשמאל בסוד שמאלו תחת ראשי והנסירה וחיבוק הימין באר היטב אלא שהוא דרך קצרה ולכן צריך שתעיין שם היטב והנה בכל עשרה הימים אלו זו"ן עומדים אב"א מן החזה שלו ולמטה לפי שלא נגמרה מלאכת הנסירה עד יוה"כ כמו שיתבאר. והנה בענין נסירת הדינין האלו יש ב' בחי' הא' הוא להמשיך כל הדינין שיש בכתר שבו וליתנם בכתר שבה ושל חכמה שבו בחכמה שבה וכעד"ז עד תשלו' י"ס שבו בי"ס שבה. בחי' הב' היא כי הנה בחי' הי"ס שבה הם עומדים מן החזה שלו ולמטה וא"כ צריך שהדינין שבחצי התחתון דת"ת שבו ינתנו בכתר שבה והדינין שבפ' א' דנצח שבו בחכמה בה וכעד"ז עד תשלום הנה"י שלו בכל שיעור קומת שלה. ונבאר ענין ב' בחי' אלו איך נעשות בי' ימים אלו גם יתבאר היטב מפו' אופן מלאכת הנסירה הנה ביום א' דר"ה שהוא יום ו' שנברא בו אדה"ר אז הפיל ה' תרדמה על ז"א כדי לנסור את הנוק' העומד' באחוריו וזה ענין אופן נסירת' כי בתחי' היו הדינין האלו באות לה ע"י ז"א שנותן לה בחי' הגבו' אשר בדעת שלו יען כי אימא עילאה היחה מתפשטת בו אבל עתה שנפלה עליו תרדמה ונסתלקו ממנו אימא עילאה וגם נסתלקו ממנו המוחין שלו שהיו בתוכ' בתוך התפשטות נה"י דאימא עילאה בו כנודע ואז גם עטרא דגבו' שבדעת נסתלק' ממנו ואחר הסתלקותו מתוכו מתפשטת אי' עילאה בבחי' הנה"י שבה תוך הנקבה עצמה ואותם הגבורו' דעטרא דגבו' נמשכין אליה ע"י הבינה שלא ע"י ז"א וכמ"ש זה היטב בברכת המפיל חבלי שינה כו' וע"ש היטב גם יתבאר לקמן בענין כוונת השופר כי שם נתבאר ענין מה שנסתלק מן ז"א שהם בינה ועטרא דגבורה להכנס ברישא דנוק' אבל מוח חכמה ועטרא דחסד נשארו בסוד א"מ על רישא דז"א והרי איך נסתלקו הדינין והגבורות מז"א שהיו הולכות לצד אחוריו להכנס ולהתפש' בנקב' ועי"כ היו מחוברים אב"א ועתה בהסתלקם מתוכו ונכנסו בה שלא ע"י ז"א נפרד' וננסר' מאתו וניתנו בה כל הגבו' ההם נמצא כי נתינת הדינין והגבו' בה שלא ע"י ז"א היא גורמת אל הנסירה שתפרד ממנו כי אינה מקבלת ממנו דבר וב' דבריאה אלו שהם נתינת הגבו' בה והנסירה נעשו' כא' והנה ביום א' דר"ה כל הגבו' שהם בכתר שלו עד סיום כל הת"ת שבו ננסרו וניתנו אליה בכתר שבה העומד באחורי חצי התחתון דת"ת שבו באופן כי הוא ננסר כחב"ד וחג"ת שבו והיא לא ננסר ממנו רק הכתר שבה וכל הגבו' ההם נתקבצו בכתר שבה. ובזה תבין מה שנתבאר בדרוש שקדם לזה כי ר"ה הוא ראש וכתר דז"א עם היות שכל החדשים הם בנקב' כנודע. אבל ביאור הדבר הוא כי אין ננסר ביום א' אלא בחי' הדיני' שבכתר הזכר לתתם בכת' שבה מראשו לראשה ונמצא כי סוד ר"ה הוא ראש הזכר וגם הוא ראש הנקבה זה נותן וזו מקבלת ושניהם אמת והנה להיות כי הגבו' האלו ניתנין בה שלא ע"י ז"א הם דינין תקיפין בלי התבסמות ומיתוק ואח"כ ע"י השופר שתוקעין ביום ר"ה חוזרין נה"י דאי' עם המוחין שבתוכם לחזור ולכנס תוך ז"א כמש"ל ענין תקיעת שופר וכבר הקיץ ז"א מתרדמתו ואז בהכרח הוא שחוזרים הגבו' להמשך בנקבה ע"י ז"א ונותן בה בחי' גבו' כיוצא בהם כנגד הא' בנוק' אבל אלו הגבו' הם מתוקות ומבוסמות יותר מאותם הגבו' שניתנו בה בהתפשט' אי' עילא' בתוכה בעת תרדמת ז"א כנז' בסוד הנסירה והטעם הוא כי בעת תרדמת ז"א עלתה נשמתו שהן המוחין שבו למעל' באו"א בבחי' מ"ן וגרם זווג עליון בהם וע"י הזווג ההוא נתמתקו ונתבסמו אלו הגבו' יותר ממה שהיו בתחי' ונותנם עתה בנוק' ע"י תקיעת השופר ונמצאו בה ב' בחי' גבורה. הא' שקבל' מאי' בעת הנסירה היו גבו' חזקות ודינין תקיפין והב' שקבל' מז"א אחר שהקיץ משנתו ע"י תקיעת שופר הם גבו' ממותקו' ומבוס' יותר. גם נמצא כי מה שננסר ממנו ביום א' דר"ה הוא מן הכתר עד סיום הת"ת שבו ומה שננסר ממנה הוא הכתר שבה בלבד וכבר נודע כי לאה עומדת למעלה מכתר רחל ונמצא כי פרצו' דלאה כולו וגם הכתר דרחל ננסרו ביום זה וגם לסיבה זו נקרא יום זה דינא קשיא כנודע כי בחי' לאה הם דינין תקיפין ודרחל דינא רפיא:

וביום ב' דר"ה כל חלק הגבו' של הכתר שלו נשאר בכתר שלה ושאר הגבו' שנסתל' ביום א' מן החכמה ובינה ודעת וחג"ת שבו יורדות ועומדות בחכמה שבה ואז ננסר פרק א' דנצח דז"א וגם החכמה שבנקב' העומדת כנגדו וכל הגבו' שבחכמ' שלו ולמטה יורדין בחכמה שלה שננסרה ביום זה. והנה בעת הורדת אלו הגבו' בחכמ' שבה הם מתמתקות יותר פעם ב' כי הלא יום ב' דר"ה נקרא דינא רפיא. וביאור הענין הוא במה שנבאר טעם למה הם ב' ימים ר"ה ומה חילוק יש ביניהם ומה טעם תקיעת שופר גם ביום הב' דר"ה אבל הענין הוא כי אעפ"י שז"א נתעור' והקיץ משנתו ביום א' ע"י תקיעת השופר עכ"ז כיון שלא ננסר מוח החכמה שבה רק הכתר שבה בלבד כנ"ל לכן עדיין אין זה התעררו' גמור ועדיין חוזר וישן עד יום הב' שננסרה החכמה שבה כנז' וירדו שם גבו' דחכמה שבו וכיון שירדו שם הגבורו' דחכמה שבו אז חוזרין לתקוע שופר ביום ב' ומתעוררין המוחין וא"צ ז"א לחזור ולישן עוד כי כיון שנתעורר המוח ההוא הנק' חכמה אין עוד שינה ואין צורך לתקוע שופר בשאר עשרת הימי'. גם צריך שתדע כי ביום הא' בלבד קודם תקיעת שופר ננסרו הגבו' וניתנו בנוק' ע"י אימא שלא ע"י ז"א אבל אחר תקיעת שופר ביום א' כל בחי' נסירת הגבו' ונתינתם בנוק' הוא ע"י ז"א עצמו שלא ע"י אי' כי אחר התקיעה ההיא חזר' אי' ונתפש' בז"א ואף אם אנו תוקעים פ"ב ביום ב' הוא לטעם הנ"ל אבל אין הדינין ננסרין אתר תקיעת שופר דיום הא' אלא ע"י ז"א וממנו ניתנין אליה. ועתה עדיין צריך לבאר ההפרש שיש בין יום הא' ליום ב' והוא כי הנה נודע שעד מקום החזה דז"א אורות המוחין נסתרים ואינם מתגלים להיותם תוך הכלי דיסוד דאימא הנשלם במקום החזה ולכן כל הגבו' אשר שם למע' בז"א נקרא דינא קשיא שהם אותם הגבו' שאמרנו שננסרו ביום א' מן הכתר שלו עד סיום הת"ת שלו והם נקרא' דינא קשיא כי גם זהו הטעם למ"ש בפ' תצוה בדף קפ"ז ע"א דדינין דדכורא תקיפין ברישא והבן זה. גם זהו טעם למ"ש בס"ה בפ' פנחס די"ט דיו"ט הראשון דר"ה נקרא דינא קשיא ויום ב' דינא רפיא לפי שביום ב' הנסיר' היא מן הת"ת ולמטה שהוא הפרק העליון דנצח שבו ושם הוא מקום האורות המגולים כנז' ולכן הדינין והגבו' אשר במקום הזה ומשם והלאה נקרא דינא רפיא כי האורות המגולי' מאירי' בהם וממתקים אותם. עוד יש בזה טעם ב' והוא במש"ל כי אחר תקיעת שופר דיום א' הגבו' נמשכו' בנוק' ע"י ז"א ולא ע"י אי' עילאה כי כבר ע"י תקיעת שופר נתמתקו ונתבסמו הדינין:

ונחזור לענין א' כי הגבורו' היורדות בחכמה שבה ביום ב' דר"ה קודם תקיעת שופר גם הם מתוקות ומבוסמות לסיבה הנז' לפי שנמשכין ע"י ז"א כנז' ואח"כ ע"י תקיעת שופר ביום ב' חוזרות להתמתק פ"ג נמצא כי בשני ימים דר"ה היו גבורות קשות פ"א ואח"כ נתמתקו ג"פ אבל כיון שהמיתוק הב' הנעשה ביום שני קודם תקיעת שופר אינו נעשה ע"י אלא מאליו לכן אין אנו מכניסין אותו בכלל חשבון המיתוק רק בכלל הורדת הדינין והגבו' וא"כ כפ"ז נמצא שביום א' היה גבורו' ומיתוק וכן ביום ב' והרי בשני הימים האלו היה שתי בחי' גבו' ושתי' מיתוקי' והם ד' בחי'. ביום ג' ננסר פרק א' דהוד דז"א והבינה שבנוק' ואז כל הגבו' שהם מן הבינה שלו ולמטה כולם יורדות בבינה שבה. ביום ד' ננסר פרק א' דיסוד דז"א והדעת שבנוקבא ואז כל הגבו' שהם מן הדעת שבו ולמטה כולם יורדות בדעת שבה. ביום ה' ננסר פרק ב' דנצח שבו והחסד שבנוק' ואז הגבו' שהיו בחסד שלו הם לבדם יורדות בחסד שבה אבל הגבו' שבגבורה ושבת"ת שבו נשארין למע' עדיין בדעת שבה. ולהבין טעם אל השינוי הזה צריך שנבאר חילוק א' שיש באלו הספירות כי הם מתחלקות לג' בחי' הבחי' הא' היא כתר וחכמה והבחי' הב' היא בינה ודעת והבחי' הג' היא שאר הספי' התחתונות. והענין הוא כי הנה נודע שבחי' הכתר והחכמה בלבד נקרא ראשים כנז' אצלנו באדרת האזינו בענין הנהו תלת ראשין דמתגלפין כו' ולכן אלו הם בבחי' שני ימים דר"ה כי כל א' מהם נקרא ראש וכ"א מהם ננס' ביום א' מהם כנ"ל אבל משם ואילך אינם בכלל ימי ר"ה כו' ולכן שני ימים אלו הם שוים בבחי' א' והוא כי כאשר אנו אומרים שביום א' דר"ה מתקבצים כל הגבו' ויורדות בכתר של הנקבה הענין הוא שהם מושרשות שם בכח ומתערבים שם וכעד"ז בירידתם בחכמה שבה ביום ב' של ר"ה אבל כשיורדות הגבו' ביום ג' בבינה שבה וביום ד' בדעת שבה אז הם באופן אחר והוא כי אמת הוא שכל הגבו' יורדות שם בבינה או בדעת שלה ובערך זה הם דומות אל הכתר והחכמה אבל אין הבינ' או הדעת שבה לוקחים רק הגבורות שבחלקם לבד אבל שאר הגבו' אעפ"י שיורדות שם אינם שם רק בתורת פקדון בלבד ואינם מתגלות שם וכשיורדות בז' הספירו' התחתו' שבנוק' אז הוא בחי' ג' משוני' מב' בחי' הא' והוא כי הגבו' שאינם מחלק' אינם יורדות שם כלל אפי' בתור' פקדון רק הגבו' שהם חלקם. והמשל בזה כי ביום ה' ננסר פ"ב דנצח שלו והחסד שבה כנ"ל ואז יורדין הגבו' של החסד שלו בחסד שבה אבל הגבור' דגבו' הת"ת שבו נשארים למע' בדעת שבה וכעד"ז ביום ו' כי אז נכנס פרק ב' דהוד שלו והגבו' שבה ואז יורדין הגבו' של הגבורה שלו בגבו' שבה והגבו' של הת"ת שבו נשארין בדעת שבה עד יום הז' כמ"ש בע"ה. ובזה יתבאר לך ענין צום הריגת גדליהו בן אחיקם ביום הג' כי הנה יש אל הבינה והדעת שבה יתרון בבחי' א' על שאר הז' ספי' תחתו' שבה והוא מה שנתבאר כי כל הגבו' אע"פ שאינם מחלקם מתקבצות כל הגבו' שם ויורדת שם אלא שהם שם בתורת פקדון בלבד ונמצא כי ביום הג' מתקבצות כל הגבו' שם בבינה שלה והדינים גוברים ותקיעת שופר כדי למתקן אין בו כשני ימים הא' ולכן בו ביום נהרג גדליה בן אחיקם ולהיות כי גם בדעת שבה יש בה ג"כ קיבוץ הגבו' והתגברותם שם לכן כשחל יום שלישי בשבת נדחה תענית צום גדליה ליום רביעי:

ונחזור לענין א' כי בב' ימים דר"ה היו בהם ב' בחינות גבו' וב' בחי' מתוקים כנ"ל וביום הג' יש בו ד' בחינ' האלו ועוד כי ניתוסף בו בחי' ה' והוא כי הנה אז יורדין הגבו' דבינה דז"א בבינה שבה אחר שכבר היה בהם ד' בחי' הנז' שנמשכו בב' הימים הא' ועוד נתוסף עתה בחי' ה' כי ננסר מחדש פ' א' דהוד של ז"א וכן כיוצא בזה יש ה' בחי' ביום ד' והה' וו' עד הגיענו ליום הז' כי אז אין בו רק נסירה מחדש פרק ב' דיסוד דז"א והת"ת שבנקבה ואז יורדין הגבו' של הת"ת שבו בת"ת שבה אבל אותם הד' בחי' של שני גבו' ושני מתוקי' שהיו בכל יום ויום מן ו' ימים הא' אינם עתה ביום הז' לפי שד' בחי' אלו לא היו רק במה שננסר ביום א' של ר"ה שהוא מתחלת הכתר שבו עד שליש הת"ת שבו שהוא מקום החזה ושם היו הגבורות והמיתוקים הנז' אבל מה שננסר מן החזה ולמטה מיום הו' ואילך. לא היו בו ד' בחי' הנז' רק בחי' א' בלבד שהיא הנסירה פ"א בלתי מתוקים. והנה כדי להשלים אותם הד' בחי' בשאר הימים מיום הז' ואילך היה עניינו באופן זה כי הנה נודע כי הג' מוחין חב"ד דז"א דבחי' א"פ הנה הם מתפשטי' בכל ז"א בטי' ספירותיו והוא כי כל מוח מהם מתחלק לג' פרקי'. והנה ג' פרקים הראשונים של המו' מתפשטים בג' ספי' הראשוני' חב"ד של ז"א וג' פרקי' אמצעיים בחג"ת שלו וג' פרקים התחתו' בנה"י שלו ונמצא כי גם ג' בחי' הגבו' והדינים אשר באלו המוחין גם הם ננסרין ומתפשטים בנקבה בג' מוחין שבה אשר גם הם מתפשטיים בט"ס שבה ע"ד הנז' והרי זה בחי' א' של גבורות הננסרות ומתפשטות בה. עוד יש בחי' גבורות אחרות שמתפשטות וניתנות אליה בסוד הנסירה והוא כי במוח הדעת של ז"א יש בה עטרא דגבורה הכוללת ה"ג ואלו הה"ג יורדים ומתקבלים בדעת של הנקבה כנודע ואח"כ מתפשטות מחסד עד הוד שבה אעפ"י שאמרנו כי ג' מוחין שבה מתפשטות בט"ס שבה אין זה מעלה ומוריד לפי שהענין הוא באופן זה כי מוח חכמה שבה נחלק לג' חלקים הנק' תלת פרקין ומתפשטים בקו ימין שבה שהם חח"ן וכן מוח בינה שבה עד"ז בג"ס קו שמאל בג"ה וכעד"ז מוח דעת שבה מתפשט בקו אמצעי שבה בג"ס דת"י שבה ומלבד התפשטות הזה עוד יש התפשטות אחר של ה"ג מחסד עד הוד שבה ועד"ז הוא בז"א בבחי' ה' חסדים המתפשטים בו והוא זולת התפשטו' ג' מוחין שבו בט"ס שבג' הקוים שבו וזכור זה והרי זה בחינת אחרת של נסירת והורדת הגבורות בנקבה:

ונבאר עתה סדר נסירת והורדת הגבורות של המוחין דז"א במוחין של הנקבה כמו שזכרנו עתה בבחי' הא' כי כל הגבו' אשר היו בז"א בסוד המוחין כנז' מן החכמה שבו עד החזה שהוא שליש עליון דת"ת שבו ברדתם בנקבה להתפשט מחכמה שבה עד החזה שבה ודאי שאינם באים בלתי לבוש וכמו שבהיותם למע' בז"א היו מלובשים תוך הנה"י דאי' גם עתה ברדתם אל הנקבה ירדו עם לבושיהם שהם נה"י דאי' ויתפשטו בה עד החזה שבה. האמנם צריך שתדע כי מה שיורד מן המוחין דז"א אל נוק' אינו אלא חצי מוח הדעת שבו שהיא עטרא דגבורה ובה מתלבש ג"כ תוך חצי השמאלי דיסוד דאי' וזו הבחי' היא המתפשטת בנקבה עד החזה שלה כנז' והנה אלו הגבו' הם סתומות ע"י הלבוש דיסוד דאי' המתפשט עד החזה שבה ואורותיהם סתומים ואינם מגולי' ואינם מאירים ע"ד מה שנתבאר בז"א ואלו הגבורות הם הם ב' גבורות החסד והגבו' שבה ושליש גבו' הת"ת שבה אבל ב' שלישי הגבו' הת"ת שבה וכל גבו' דנצח וגבורת ההוד שבה הם אורו' מגולים כי כבר נפסק ונגמר לבוש היסוד דאימא בחזה שבה ולכן הם מאירות בה אור גדול בגילוי ובכח ההארה הגדולה הזאת נעשה היסוד והמל' של הנקבה לפי שהתפשטות הגבו' הוא עד הוד שבה ולא היה עדיין מציאות יסוד ומל' בה אלא על ידי ההארה הנז' וגם נעשו בה יסוד ומל' מכח ההארה אחרת והוא כי הנה ב' שלישי הגבו' שבת"ת שבה הוצרכו שם לצורך ב' שלישי הת"ת שבה שאין שם שום בחי' מוח אבל ב' הגבו' דנצח והוד שבה אין בהם צורך שם לפי שכבר שני פרקין תתאין דמוח חו"ב שלה נתפשטו בתוכם כנז"ל. ונמצאו ב' גבו' אלו עומדות שם שלא לצורך ולא עוד אלא שאורם גדול מאד בגילוי רב ולכן היה בהן כח לעשות בנקבה בחי' יסוד ומלכות שבה כדמיון ז"א אשר בתחי' לא היה מצד עצמו רק ו"ק חג"ת נה"י וכשהגדיל נתעלו חג"ת ונעשו חב"ד והנה"י נתעלו ונעשו חג"ת והיו חסרים בו נה"י ומכח האורות של ב' חסדים דנצח והוד הנגלים גילוי גמור הוציאו נה"י חדשים בז"א כי גם בנ"ה שבו מלובשין ב' פרקין תתאין דמוח חו"ב שבו ואין צורך בב' חסדים המגו' אשר שם ושמשו להגדיל ולהוסיף בו נה"י חדשים אחרים. ונמצא כי ביום הט' שהוא כנגד ההוד שבנקבה שננסרה אז ביום הזה עם הפרק תחתו' דהוד דז"א והנה בהוד הזה של הנקבה כלולים יסוד ומל' מן הגבו' המתפשט' בו יצאו שניהם כנז'. והנה לפי שהיסוד והמלכות שבה נעשו כא' ברגע א' לכן שניהם נכללים יחד ביום העשירי של יוה"כ ואמנם לפי ששניהם יצאו מכח ההארת ההוד שבה ושם היו כלולי' ביום הט' לכן ארז"ל כל האוכל ושותה ביום הט' מעלין עליו כאלו התענה תשיעי ועשירי. ולהבין מאמר זה צריך שתדע תחילה ענין תענית יוה"כ בה' העינויים אשר בו כמו שנבאר לקמן בע"ה במקומו וקיצור הדבר הוא זה כי הנה בדרוש ה' עינוי יוה"כ יתבאר לקמן כי ביום הכפורים עולה הנקבה אצל אי' עילאה לאכול ולשתות אכילה ושתיה פנימית הנקרא ה' קולות וה' תפלות היוצאות בסוד הבל הפה כנז' שם. ונודע כי אימא נקרא שם אהי"ה גם נודע כי המלכות נקרא גן נעול כו' מעין חתום כי החותם והיסוד שבה הוא בגי' חותם שהוא שם אהי"ה בג' מילוייו שהם יודין ואלפין וההין שהם בגי' תנ"ה כמנין חותם עם הכללו' שהם קס"א וקמ"ג וקנ"א וחותם הוא אותיות חומת כי בחי' זו נקרא חומת ירושלים גם הוא אותיות תחום כי עד שם הו' גבול המל' ותחום שלה כי הנה ג' אהי"ה הם ושלשתם מתחלי' באות אלף והם סוד ג' אלפים אמה והא' האחד שנרמז באהי"ה דיודין הוא רה"י בחי' מציאות עצמה וב' אהי"ה האחרים דאלפין ודההין הם סוד אלפים אמה תחום שבת משם ואילך נקרא רה"ר אשר שם מקום החיצו' כנודע. והנה ביוה"כ אז נעשה מעין חתום כי מעין הנחתם אז בסוד ג' אהיה אלו אשר הם בגי' חותם וע"י היא עולה למעלה באי' עילאה הנקרא שם אהי"ה כנודע. כי ביום הכפורים סלקא ברתא לגבי אי' וכבר נתבאר מלת חתום. ונבאר מלת מעיין כי הנה הוא בחי' ארבעה הויות במילוייהם עסמ"ב ואם תקח מילוייהם בלבד שהם מ"ו ל"ז י"ט כ"ו כנודע והם בגי' קכ"ח ועוד תוסיף עליהם הויה שלימה דב"ן לפי שהנה היא בחינת מ"ן שבמלכות ואז יהיה הכל בגי' מעיין ונמצא כי ההויות נקראי' מעיין ושמות אהי"ה נקרא חתום. גם תי' מעיין הוא סוד ג' אותיות מנ"צ מן מנצפך שהם ביסוד מלכות גם הוא בגי' ב"פ מ"ן והוא מ"ש לקמן בענין ה' עינויים דיוה"כ אכילה ושתיה ושם נתבאר כי האכילה היא ב' אותיות מ"ן ואח"כ ע"י הטחינה בשיניים יש שם מ"ן שני ונמצא כי האכילה היא ב"פ מ"ן כמנין מעיין אבל השתיה נרמזה במלת חתו"ם כמבואר שם כי השתיה היא בחינת ג' אהי"ה במילואם שהם בגי' חתו"ם ונמצא כי מעיין חתום הוא רמז האכילה ושתי' אשר על ידיהם היא עולה למעלה באי' עילאה כיון שיש אכילה שהיא המ"ן ושתיה שהיא ג' אהי"ה ואחר שהיא עולה למעלה באי' ביוה"כ איננה אוכלת ושותה אכילה ושתיה זו החיצוניו' אלא הפנימיות בסוד ה' עינויין וה' תפלות שהם הבל הפה היוצא מן אי' כנז' לקמן. ונמצא כי האוכל ושותה בט' גורם לה לעלות ע"י אכילה ושתיה זו למע' בבינה ביוה"כ והוי כאלו התענה בט' ובי' כי התענית ענינו הוא ע"כ איננו זוכר עוד תשלום הדרוש הזה:

דרוש ד

פרק א

דרוש ד':

בענין ר"ה כבר נתבאר אצלנו עניינו ושם ביארנו בענין י"ב חדשי השנה כי מן תשרי עד ניסן הם ו"ק של הזכר ונמצא כי אדר הוא החוט' שלו וניסן הוא מחובר כי הוא בחי' פה של הזכר ובחי' גולגולת של הנקבה והוא כי מן הבל היוצא מפיו של הזכר נעשית הגולגול' של הנקבה נמצא כי ניסן מועיל לב' לו ולה ולכן מעברין חדש אדר ולא חדש אחר לפי שאנו צריכין שיהיה החדש ההוא בסוד פה של הזכר ולכן צריך לקדש החדש בפה ולומר מקודש מקודש כמ"ש ז"ל ע"פ אשר תקראו אותם במועדם אתם כתיב והטעם. כי ע"י הבל פיו נעשה גולגולת שלה ואמנם ו' חדשים מניסן ועד תשרי הם ו"ק הנקבה ונמצא כי אלול הוא חוטמא של הנקבה ותשרי הוא פה של הנקבה וגולגולת הזכר ואמנם נודע כי ר"ה אז הוא זמן שמאלו תחת לראשי בתוס' ל' כנז' בס"ה והענין הוא כי יש ב' פסו' בשיר השירים הא' הוא שמאלו תחת ראשי והב' הוא שמאלו תחת לראשי. והנה פ' הא' נאמר על זמן ר"ה כי הנה אז הוא הענין החיבוק ואמנם בימי החול עומדים איהו יעקב בנצח דז"א ואיהי רחל בהוד דז"א ונמצא כי שמאלו של ז"א שהיא גבו' שבו עומדת למעלה מראשה של רחל העומדת בהוד אבל בר"ה עולים ב' יעקב ורחל ועומדים בגבו' דז"א שהוא שמאלו כמבואר אצלנו בסוד תפלת ר"ה בעליתה וא"כ עתה יכול ז"א לחבק לרחל ולהשי' שמאלו תחת ראשה ממש כי עד שם עלתה ראשה ולא גופא ואינו יכול לחבק גופא ועל זה נאמר שמאלו תחת ראשי ממש אבל הפ' הב' נאמר על החיבוק הנעש' בשבת וי"ט כי אז זו"ן הם שווים בקומתם ממש וראשם שוים ואז הוא חיבוק יותר שלם כי שמאלו מחבק את השמאל שבה ממש ולא ראשה כמו ביום ר"ה וזמ"ש תחת לראשי כלומר תחת שמאלי אשר שם היה בר"ה בחי' ראשי עצמה אבל עתה אינו מקום ראשי אלא מקום שמאלי וזמ"ש לראשי בתוס' ל' כלומר תחת המקום שהיה שם ראשי תחילה בזמן הבריאה שאז יצא ראש הנקב' כנגד החזה של הזכר בין חסד לגבורו' ב' זרועות גם אותיות לראשי הם ישראל לרמוז כי החיבוק הזה אינו מיעקב אלא מז"א עצמו הנקרא ישראל:

דרוש ה

פרק א

דרוש ה':

בענין השבת ויו"ט ור"ה וכבר ביארנו למעל' בענין השינוי והחילוק שיש בין השבת ליו"ט ולר"ה וע"ש ונבאר כאן עניינם בקיצור הנה שם נתבאר כי בבחי' היות שנוק' דז"א עולה ביום שבת בתפלת חזרת המוסף עד הכתר של או"א והיא שוה אליו עתה ממש בכל שיעור קומתו לכן קדושת השבת היא יותר גדולה מקדושת יו"ט אבל בבחי' כי ביום השבת היא מקבלת ההארה שלה ע"י ז"א לכן אין זה שלימות אלי' משא"כ בר"ח ויו"ט שהיא והוא שוין ויונקין מכתר א' ואינה מקבלת הארת' ע"י. אבל להבין זה צריכין אנו להודיעך ענין זה דע כי כל הזווגים שיש בזו"ן שכולם צריך שזו"ן יקבלו שפע והארה מן ט"ס דא"א ובכח זה יוכלו להזדווג אבל אין כל הזווגים שוים כי הנה בימי החול אז הז"א מקבל הארתו מן הנצח דא"א וכל בחינותיו של ז"א נכללין בקו הימין בנצ' דא"א ומלכות מקבלת הארת' מן ההוד דא"א וכל בתי' נכללות בקו שמאלי הוד דא"א ועי"כ אין זו"ן שוים כא' ובר"ח אז זו"ן משתמשין בכתר א' ר"ל ב' נכללים בנצח דא"א וכולם מקבלים הארת' בהשואה א' ואין יתרון לזכר על הנקבה ובשבתות אז עולין זו"ן עד הכתר דאו"א וזה נכלל באבא וזו נכללת באי' ואין ב' שוים בהשואה א' ולכן היא מקבל' הארת' ע"י וזהו הטעם שהשבת נקרא קדש ממש כמש"ה ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם אבל הי"ט נקרא מקראי קדש לפי שביו' שבת ז"א מקבל מן הקדש דאו"א ונותן ע"י חלקה אל נוק' ונמצ' כי ז"א עצמו שהוא בחי' יום השבת נקרא קדש ממש אבל שאר הי"ט אינם עולים עד המקום שעלו ביום השבת אבל בכל יו"ט עולים כפי בחינתו כמ"ש ונמצא כי זו"ן שניהם אינם מקבלי' משם כמו בשבת ולכן הם מקראי קדש מזומנים מן הקדש אבל אינם קדש ממש לא היא ולא הוא ובי"ט אינם עולים זו"ן כמו בשבת עד כתר או"א אלא כל יו"ט הוא משונה ומובדל מחבירו לפי בחי' בענין עליית זו"ן כמ"ש בסוף הדרוש של יום שבת בענין השינוי שיש בין שבת ליו"ט ובין יו"ט לחבירו. ודע כי כפי בחי' עליית זו"ן באופן ההוא נכללין העולמות והענין הוא כי הנה ביו"ט של ר"ה עולין זו"ן יחד ב' בגבו' דא"א וב' נכללין שם ואפי' כל שאר הספי' אשר בא"א מגבו' שלו ולמטה כולם נעשין בחי' גבו' ועד"ז בשאר היו"ט כל א' כפי בחי'. ונבאר עתה עליית זו"ן ביום ר"ה הנה בליל ר"ה הראשונה נוק' דז"א היא בהיכל ק"ק דבריאה ובתפלת ערבית עול' עד מקום ספי' הגבו' שלה עצמה אשר בעו' האצילות ואז גם ז"א הוא עמה שם משתמשין בכתר א'. ובשחרית בתפילת לחש עולים הזכר והנקבה בספי' הגבורה של הזכר עצמו ובחזרה עולים שניהם בעטרא דגבו' אשר בדעת של הזכר עצמו. ודע כי לעולם כל בחי' חזרת תפילה היא בסוד חג"ת והם עולים למעלה בבינה ובמוחין. ובתפלת מוסף בלחש עולים שניהם בספי' הגבור' של אי'. ובחזרה עולים שניהם בספי' הבינ' של אי' אבל אינם עולים בדעת שלה ע"ד מ"ש בחזרת דתפילת שחרית והטעם הוא לפי שדעתן של נשים קלה ואין בהם בחי' דעת ולכן אינם עולים אלא בבינה שבאי' כי הנה היא נמשכת מספיר' הגבו' דא"א כנודע. ובמנחה בלחש שניהם הם למטה בספי' הגבו' של נוקבא דז"א כמו שהיו בתפי' ערבית. ובחזרה עולים שניהם בבינה של הנקבה עצמה אשר היא ג"כ נמשכת מצד עטרא דגבו' כנודע וגם בזה שייך טעמא דלעיל שמה שאינם עולים בדעת שלה הוא כי אין לה דעת כי נשים דעתן קלה:

בליל ב' דר"ה הנה נתבאר למעלה כי ביום א' דר"ה ננסרין כל הגבו' שיש מן הכתר דז"א עד החזה שבו וכולם ניתנו בכתר שלה כי שם הוא מקומה כנגד אחורי הת"ת והנה כבר הה' חסדים נתפשטו בז"א וכח הה"ג אשר מצד עטרא דגבו' שבה כבר הם מזומנים שם להכלל בה כי אז מתחיל ענינם ומציאותם והם שם עדיין בכח בראשה. והנה בתפי' ערבית דליל ב' עולים ב' בדעת שלה בגבו' הב' דעטרא דגבו' שבה והיא אותה אשר אח"כ עתידה להתפשט בספי' הגבו' סבה:

ופעם אחת שמעתי ממוז"ל דרוש זה הנז' ויש בו קצת שינויים ואמרתי לכתבם. בליל א' של ר"ה בתפילת ערבית אז זו"ן עומדים בספי' ההוד של ז"א עצמו האמנם להיות שאימ' מסתלקת מעל ז"א ונשאר ישן בסוד הדורמיטא כנ"ל בדרוש שקדם ולכן אין הנקבה מקבלת הארתה ע"י ז"א אלא מאימא עילאה בהיותה מחוץ דז"א ואמנם היא עומדת אז בהוד שלו והיא מקבל' שלא ע"י ואח"כ היא לוקח' ומקבל' ממנו בהיותו עומד בהוד שלו כנז'. ובשחר בתפילה דלחש שניהם בספירת הגבור' שלו. ובחזה שניהם בעטרא דגבורה שבדעת שלו. ובתפלת המוסף בלחש שניהם בספיר' ההוד דאימא. ובחזרה שניהם בספיר' הגבור' דאימא:

דרוש ו

פרק א

דרוש ו':

מדבר בענין כונת העמידה בקיצור ואח"כ אחזור לבארם באורך בע"ה וז"ל ברוך הנה בתפי' יוצר עד גאל ישראל העלינו את המל' עד היכל ק"ק דבריאה והנה היא בבחי' נקו' א' כלולה מי' ואינה עדיין בבחי' פר' כי היא בסוד לכי ומעטי את עצמך מבלי היות בה בחי' פר' ועדיין אף בהיות' בסוד נקו' היתה חסרה ממנה בחי' הדעת שלה שהוא סוד ע"ב ק"ל כנודע. ולכן עתה אנו רוצים לתתו לה עתה במלת ברוך. וזה כונתו כי עתה ע"י ריבוי' דברכאן דאית בה בנקו' זו שנכללה בכל היכלותי' כנז' בס"ה בפ' פקודי אשר לסיבה זו נק' ברוך. הנה גם אנו רומזים במלת ברוך אל יסוד דז"א הנקרא ברוך לפי שיורד בריבוייא דברכאן עילאין ונותן לה בחי' הדעת הנז' אשר הוא שם הויה שהוא בגי' כ"ו ובריבו' הפשוט שהוא בגי' ע"ב ובריבו' המלא במילוי אלפין כזה יוד יוד הא יוד הא ואו יוד הא ואו הא העולה בגי' ק"ל אשר ג' בחי' אלו הם. הדעת שבה והם בגימ' כמנין ברוך שהם כ"ו ע"ב ק"ל. אתה הנה עתה ניתן בה כח הכ"ב אתוון שיש ביסוד כנודע כדי שבכח הזה תוכל להעשות אח"כ בחי פר' שלם וזהו תי' אתה א"ת ה' כי היא סוד אות ה' תתאה ונמשכין בה כ"ב אותיות שיש מן אלף ועד תיו שהם א"ת. גם תכוין באות ה' של אתה אל ה' אותיות מנצפ"ך הכפולות. ידוד עתה תכוין להעלות זאת הנקו' של המל' עד מקום החזה דז"א באחוריו במקום שהיתה שם תחילה אצילותה:

אלקינו עתה אנו ממשיכין כח בזו"ן כדי שעי"כ יחזרו אח"כ פב"פ וזה נרמז במלת אל של אלקינו כו' זה בקיצור עוד ירצה באורך הדרוש הזה וכונתו היא מה שראוי לכוין בה ביום ר"ה בתפי' שחרית לבד והנה בתחל' נקדים לה הקדמה א' והיא כי אין שינוי וחילוק בין כונת ברכת אבות שבימי החול לימי ר"ה אלא בענין כונת הרי"ו שאנו מוסיפין לכוין ביום ר"ה בכל בחי' ובחי' בברכת אבות כמו שיתבאר אבל בכל שאר הכונות הם שוים, וטעם הדבר הוא לפי שעתה הם ימי הדין והגבו' ורי"ו הוא בגי' גבורה וכונתינו עתה אינה לבטל מציאותם אלא להמתיק ולבסם את הגבו' והרי"ו האלו. ונתחיל בביאר הברכה. ברוך תכוין בזה כי נודע הוא במשז"ל שבברכו' יוצר אור עד סוף גאל ישראל העלינו את המל' עד היכל ק"ק דבריאה הנה היא בבחי' נקו' א' כלולה מי' ואינה עדיין בבחי' פר' כי היא בסוד לכי ומעטי את עצמך וכונתינו עתה להעלותה עד מקום אצילותה שהוא כנגד החזה דז"א בסוד אב"א. ואח"כ נעשה אותה פר' שלם ונחזירנה פב"פ. והענין הוא כי ד' בחי' יש אל המל' כנ"ל בביאור משנת ד' ראשי שנים הם כו' הא' היא בחי' בסוד קשר של תפילין ש"ר תחת ג"ר שהם חב"ד דז"א ושם הניח' שורש א', עוד יש לה שורש ב' תחת חג"ת דז"א ושם הוא מקום החזה. עוד יש לה שורש ג' תחת נה"י דז"א תחת היסוד ושם הוא נקרא בסוד ה' אחרונה של הוי"ה, עוד יש לה שורש ד' למטה בהיכל ק"ק דבריאה ושם היא בסוד נקו' א' כלולה מי' אבל אין בה בחי' פר' ואז נקרא שם אדנ"י, ועיין בפ' חיי שרה בענין מערת המכפלה ותבין מה ענין ד' בחי' אלו היטב והנה כונתינו עתה היא להעלות' ולהמשיכ' אל שרשיה העליונים הד' אלו הנז':

ונחזור לבאר מלת ברוך הנה כונתינו להמשיך בה בתחיל' בחי' דעת ק"ל בבחי' היותה עדיין נקו' כלולה מי' כי עדיין היתה חסרה מן הדעת ק"ל והמשכה זו אנו ממשיכין אלי' מן היסוד דז"א הנק' ברוך. ונודע כי הדעת ק"ל שבה היא בחי' עטרא דגבו' מב' עטרין אשר בדעת דז"א כי עטרא דחסד נחלקת לה' חסדים המתפשטים בה' קצוות דז"א מחסד עד הוד שבו ועיטרא דגבורה הנחלקת לה' גבו' המתפשטות בה"ק שבנקבה מחסד עד הוד שבה. ואמנם עתה עדיין הם עומדות ביסוד דז"א ומשם נמשכת וניתנים בדעת שבה ולכן צריך שתכוין במלת ברוך כי היא זו הנקו' של המלכות הנק' ברוך בכל הנהו ריבויין דברכאן שהם ההיכלות שלה שנכללו בה' וגם תכוין אל היסוד דז"א כי גם הוא נק' ברוך ומשם יורדת ההיא עטרא דגבו' בנקו' הזו הנק' ברוך כנז' ועי"כ יש בה דעת ק"ל. וצריך שתכוין כי הנה בתחי' ההיא עטרא דגבו' היא הוי"ה א' פשוטה שהיא בגי' כ"ו וכשניתנה בדעת של הנקבה מתחלקת לה' הויות שהם ה"ג והם בגי' ק"ל הרי עתה בחי' כ"ו ק"ל וחסר ע"ב לתשלום ברו"ך וזה ענינם. הנה תכוין אח"כ כי המל' בהיות' בסוד נקו' א' אין בה רק ג' קוים והיא ג' כלילן בג' כי חב"ד שלה נכללת בחג"ת שבה. וגם נה"י שבה נכללת בחג"ת שלה ונמצא שאין בה רק הוראת ג' קוים ולכן אע"פ שאלו הה"ג שהם ה' הויות אשר בדעת שבה הם עתידות להתפשט בה אחר היותה בחי' פר' בה' קצוותיה שהם מחסד עד הוד שבה עכ"ז כיון שעתה היא נקו' א' בלבד אשר לכן אין בה רק הוראת גילוי ג' קוים בלבד כנז' לכן אין מתפשטות בה רק ג' ההויו"ת מן הה"ג בחג"ת שלה וב' הויות האחרות אינם מתפשטות עדיין. והנה ענין התפשטות הזה הוא כי מה שהיה עד עתה בדעת שבה בבחי' ד' אותיות הויה הם עתה בדרך התפשטות הזה י' י"ה יה"ו יהו"ה שהוא ענין ריבוע ההויה שהוא בגי' ע"ב והרי עתה הם ג' בחי' כ"ו ע"ב ק"ל שהם בגי' ברוך. וכבר ביארנו לעיל כי בכל בחי' ובחי' צריך לכוין בחי' רי"ו. והנה הרי"ו שצריך לכוין בכאן הוא בסוד ג' הויות הנז' המתפשטות בחג"ת שלה כנודע אשר כל א' מהם היא בגי' ע"ב כנז' והנה ג"פ ע"ב הם רי"ו גם תכוין אל רי"ו ב' באופן אחר. והוא כי תכוין במלת ברוך שהוא בגי' רי"ו ועוד י"ב והנה הרי"ו הם ג"פ ע"ב הנז' והי"ב הם י"ב אותיות שבמילוי אדנ"י במילואו כזה אלף דלת נון יוד. והנה הרי"ו הזה נמשך במל' הנק' אדנ"י כי כבר נודע לעיל כי שורש המל' היא תחת היסוד ושם עומד' בסוד ה' אחרו' של הויה אבל בהיותה בבריאה בבחי' נקו' נקר' שם אדנ"י והרי נתבאר ב' בחי' רי"ו. והנה עד עתה נתבאר הבחי' המתפשטת בנקו' ההיא ועתה צריך לכוין ע"י מי נמשכין אלו ההארו' וענין כונה זו היא בסוד ב' הכריעו' שצריך לכרוע במלת ברוך אתה כמבואר באורך בברכת אבות דתפי' שחרית. והנה הכריע' הא' היא לכרוע הגוף לבדו במלת ברוך והכריעה הב' היא לכרוע במלת אתה הראש כנז' בזוהר דבאתה גחין רישא וכונת אלו הכריעות הוא. דע כי ז"א יש בו הוי"ה א' שלימה הכולל את כולו והנה במלת ברוך תכוין בכריעה ההיא של גופך להוריד הב' בתחלה ו' לגבי ה' תתאה להאירה ולתת בה כח שתוכל המל' הנקרא אדנ"י בהיותה בסוד נקו' בבריאה להעלות למע' וזו הה' שאנו מורידין אות ו' לגבה היא שורש הג' של המלכות אותה הנק' ה' תתאה של הויה העומדת תחת היסוד דז"א. והנה בחי' הרי"ו שצריך לכוין בזה הוא זה כי ב' אותיות ו"ה הנז' נעשים רי"ו באופן זה כי ציור אות ה' ר"י ועם אות הו' הרי רי"ו. וענין רי"ו הזה הם ג' הויות דמלוי ס"ג ועם י' אותיות המילוי הרי ע"ג והנה ג"פ ע"ג הם רי"ו כי הא' המותרת בכל הויה מהם הוא בחי' הכללות שבה ותכוין כי ג' הויות אלו נמשכות מאות א' מאהיה דמילוי ההין שבבינה ותכוון כי גם א' ציורה הוא יו"ד כזה א' הרי רי"ו והרי ב"פ רי"ו אחרות:

אתה עתה צריך לכוין כי אחר שכבר נמשך בה בחי' דעת ק"ל בהיותו עדיין בסוד נקוד' אנו צריכין לתת בה כח לעשות פר' שלם אח"כ והנה אין הפר' נעשה אלא ע"י האותיו' כנודע ולכן תכוין בכריע' הראש אשר במלת אתה להוריד לה כ"ז אותיו' שהם כ"ב דא"ב וה' היתירות של מנצפ"ך מן היסוד דז"א כנודע כי כל האותיו' הם ביסוד הנק' ברוך בסוד נגילה ונשמח' בך וזהו ענין מלת אתה א"ת ה' כי א"ת הם כ"ב אתוון שיש מן א' עד תי"ו בא"ב ואות ה' הם ה' אותיות מנצפ"ך היתירים וענין הרי"ו שיש עתה הם ג"פ רי"ו כמ"ש. הא' הוא כי תכוין כי אתה הוא בגי' ת"ו כמנין רי"ו צפ"ך והענין הוא כי כונתינו הוא להמתיק את המנצפ"ך של המל' ע"י הורדת זה המנצפ"ך הרמוז בה' של אתה כנז' ואמנם ב' הגבו' הנרמזות בב' אותיות מ"ן שבמנצפ"ך דמל' כבר נתמתקו במלת ופי יגיד תהלתך כנ"ל בתפלת שחרית דחול כי פי הוא בגי' מ"ן ולכן א"צ עתה להמתיק ולבסם אלא ג' גבו' צפ"ך. והנה בארנו כי אתה הוא בחי' רי"ו צפ"ך והנה הרי"ו הם בחי' הכ"ב אתוון הנרמזים בא"ת מן אתה והצפ"ך הם רמוזים בה' של אתה. וענין היות הכ"ב אתוון בחי' רי"ו הוא באופן זה כי הנה כל אות מהכ"ב אתוון כלולה מי"ס והם עשר פעמים כ"ב הם ר"ך ולהיות כי מספר ר"ך הוא ענין רכות ורחמים ולא קושי הדין לכן צריך לסלק מהם ד' אותיו' וישארו רי"ו שהוא כמנין גבו' והד' אותיות האלו שנסיר הם ד' אותיות גיכ"ק השרשיו' בלבד פי' כי כבר נת"ל כי כל אות כלולה מי"ס והנה הם מ' אותיות ואין אנו מסירין רק ד' אותיו' גיכ"ק השרשיות בלבד וטעם למה אנו מסירים ד' אותיו' אלו ולא אחרות וגם איך אלו הם ר"ך ורחמים יותר מן האחרו' הענין הוא זה כי הנה כ"ב אותיו' נמשכות מן חמש מוצאות הפה כנודע והנה הם נוצרים מן חיבור החיך והגרון שהם בחי' חו"ב והנה אותיו' גיכ"ק הם אותיות החיך שהם חכמה ומשם נתפשטו כל שאר האותיו' וניתנו בגרון שהוא בינ' ולפי שחכמ' הוא רחמים גמורים אין להכניס אותיותי' שהם גיכ"ק במנין לפי שיתבטלו הדינין לגמרי ואין כונתינו לבטלם אלא להמתיקם ולבסמם בלבד ואמנם ענין אותיו' צפ"ך אם תחבר עמהם הויה אחת פשוטה העולה בגי' כ"ו יהיה הכל רי"ו אחד באות ה' של אתה. אמנם שני רי"ו הנזכר הם רמוזים בשתי אותיות א"ת של אתה בבחי' ציורם והנה הם ב' רי"ו אחד באות א' של אתה בבחינ' ציור' כי א' היא ציורה יוד וא"ו ריש גם ת' היא ציור רו"י כזה ת' הרי הם ב' רי"ו הא' הוא כנגד כ"ב אותיות א"ב והא' כנגד אותיות צפ"ך. והרי"ו הג' הוא בהתחברות הכ"ב אתוון וה' אותיות מנצפ"ך בחיבור א' ולכן צריך לצייר מלת אתה בציור אהיה בזה האופן א"ה של אתה הם א"ה של אהי"ה אבל אות ת' של אתה ציורה הוא רי"ו כנ"ל והנה הר' והואו של הת' הנז' הם ציור ה' והיא ה' א' ועם אות יוד של התי"ו שבסופה הרי י"ה של אהי"ה ותכוין כי ת' זו של אתה היא רי"ו א' ותכוין כי זה הרי"ו הוא בחי' שם אהי"ה אשר הוא בגי' כ"א וכל א' כלול מי' הרי י"פ כ"א הרי ר"י ועם ו' אותיות שבמילוי אהי"ה זולת ד' אותיותי' הפשוטות הרי רי"ו והרי נתבארו ג"פ רי"ו במלת אתה. ועתה נכוין ע"י מי נמשך כל הנז' והוא כי עת' בכריע' ב' שבמלת אתה שהיא כריעת הראש צריך לכרוע י' לגבי ה' א' אשר ב' אותיות י"ה האלו הם בחי' חו"ב דז"א עצמו כנודע. והנה ב' אותיות של י"ה הם סוד רי"ו אם תצייר אות ה' בציור כזה ר"ו ועם הי' הרי רי"ו. ותכוין בענין זה הרי"ו הנז' שהם ג' הויות דע"ב דיודין והנה ג"פ ע"ב הם רי"ו ואמנם ג' הויות אלו נמשכות מן אות א' של אהיה במילוי יודין שבבינה ותכוין כי גם א' היא ציורה רי"ו כזה א'. והנה ביארנו כי צריך לכוין בה"פ רי"ו בזה האופן ב' רי"ו במלת ברו"ך לפי שהב' האחרים שרמזנו בענין הכריע' הם הם הב' רי"ו שרמזנו במלת ברו"ך וג' רי"ו במלת אתה כנ"ל הרי הם ה"פ רי"ו. והכונ' היא שתכוין כי ע"י הה' הרי"ו האלו יש כח במל' לעלות אח"כ ע"י ב' זקיפות ה' עליות בה' מקומות אשר כ"א מהם הוא סוד שם יאהדונהי הנז' בס' התי' ד' ל' ע"ב ואלו הם יאהדונה"י א' במל' שתחת היסוד. יאהדונה"י ב' ביסוד עצמו. יאהדונה"י ג' בנצח והוד יהו"ה בנצח ואדנ"י בהוד. יאהדונה"י ד' בת"ת. יאהדונה"י ה' בחו"ג יהו"ה בחסד אדנ"י בגבו' והרי הם ה' מקומות בז"א שבהם עולה הנוק' ה' עליות. הד' מהן הם מן החזה ולמטה בז"א ע"י זקיפה א' ה' לגבי ו' ועליה הה' בחו"ג על ידי זקיפה ב' ה' לגבי י' כמו שיתבאר למטה שאינ' עול' אלא ע"י הזקיפות וכל זאת הכונה אשר בכריעו' אינה רק הכנה לתת בה כח שתעלה עליו' אלו אח"כ ע"י הזקיפ' וע"ש למטה וכל עליות אלו הם בסוד אב"א ובבחי' היותה עדיין נקו' קטנה בלי פרצוף:

ועתה צריך לבאר איך נרמזים ה"פ רי"ו הנז' בה' שמות יאהדונה"י הנז' הנה מקום הא' שהוא המל' שתחת היסוד דז"'א יש שם יאהדונה"י שהיא בגי' צ"א גם יש בה שם אדנ"י בריבוע כזה א' אד אדנ אדני שהוא בגי' קכ"ו והנה צ"א וקכ"ו הם רי"ו ע"ה. אח"כ עולה ביסוד והנה נודע כי ן' שערי בינה הם והם נחלקים כ"ה בז"א וכ"ה בנוק' והביאור הוא כי בז"א ניתנים ה"ח וכל חסד כלול מכל הה' הרי הם כ"ה חסדים ובנוק' ניתנים ה"ג וכל גבורה כלולה מכל הה' הרי הם כ"ה גבור' הרי הם נ' ש"ב גם צריך שתדע כי בכל בחי' דז"א מז"ת יש כ"ה חוץ מן הת"ת והוא כי בדעת יש כ"ה ובחסד יש כ"ה וגבו' כ"ה ובנצח כ"ה ובהוד כ"ה וביסוד כ"ה ובמל' שביסוד כ"ה אבל בת"ת לא יש כ"ה לפי ששם נשלם היסוד של אי' כנודע ולכן הם למע' בדעת שלו. עוד טעם אחר והוא לפי שבתחי' היה ז"א מן ו"ק בלבד וכ"א מהם היה כלול מנו"ן ש"ב ואח"כ נתחלק כ"א מהם לב' ונעשו כ"ה וכ"ה כיצד החסד נחלק חציו לחכמה וחציו לחסד והרי כ"ה כ"ה וכן הגבו' נחלק' לבינה וגבו' הרי כ"ה כ"ה וכן הת"ת נתחלק לדעת ולת"ת הרי כ"ה כ"ה:

ונחזור לענין א' כי הנה יש בו ביסוד שם יאהדונה"י שהוא בגי' צ"א ונודע כי הוא כולל את ה"ק ולוקח ה"פ כ"ה של החו"ג והנה"י הם קכ"ה הרי רי"ו, ואח"כ עולה בנצח הוד ויש בו הוי"ה בנצח ואדנ"י בהוד ולוקח ה"פ כ"ה של הדעת חו"ג נ"ה הם קכ"ה ועם יאהדונה"י הרי רי"ו. אח"כ עולה בת"ת ויש בו שם יאהדונה"י שהוא בגי' צ"א עו' יש בו ג' הויות דע"ב ס"ג מ"ה הכלולות בו ובכל הויה מהם יש מ"ב אותיות בפשו' ובמילוי ובמילוי המילוי והנה ג"פ מ"ב הם קכ"ו ועם צ"א הנז' הרי רי"ו ע"ה. אח"כ עולה בחו"ג ויש בהם שם יאהדונה"י שהוא צ"א לוקחים ה"פ כ"ה שהם חו"ב ודח"ג שהם בגי' קכ"ה ועם צ"א הרי רי"ו ונמצא כי בג' מקומות בלבד לקחנו בחי' ה"פ כ"ה והם א' ביסוד והב' בנצח והג' בחו"ג אבל בעלות' בב' מקומות הת"ת והמל' שביסוד לא לקחנום שבת"ת ובמל' שביסו' אין הרי"ו שלהם נעשה ע"י בחי' הכ"ה הנז' ונמצא כי ג"פ קכ"ה שיש בג' מקומו' הנז' הם בגי' שע"ה והוא בחי' המלכו' העולה שם הנק' שע"ה כנודע בס"ה תי' ס"ט בסוד מזל שע"ה גורם גם תמצא כי בשעה יש תתר"פ חלקים כנודע והם ה"פ רי"ו הנז' שלוקחתם המל' והם בגי' תתר"פ:

פרק ב

ונחזור עתה לבאר ענין הכריעות של י' לגבי ה' וו' לגבי ה' מה ענינה דע כי הכתר יש בו תר"ך אורות כמנין כת"ר ונחלקים לחצאין חציין נשארין לעצמו וחציין ניתנין באו"א והם ש"י אורות קנ"ה אורות לאבא וקנ"ה לאי' וז"ס קנה חכמה קנה בינה כו' האמנם אעפ"י שחלקה הם קנ"ה אורות צריך להוסיף לה ו' אורות אחרים כדי שיהיה בה כח להאציל את ז"א הכולל ו"ק ונמצא כי יש בה קס"א אורות וז"ס שם [ש' מאמרי רשב"י דף כ"א ע"ב] אהיה במילוי יודין אשר באי' העולה קס"א. והנה אלו הי"ש אורות שנותן הכתר לאו"א הם הם הש"ך ניצוצין דבוצינא דקרדינותא והם הם ג"כ ענין ל"ב אלקים דמעש' בראשי' כי להיותם בחי' דין וניצוצין נקראים אלקים והם הם ל"ב נתי' חכמה הנקרא ל"ב אלקים כי הנה כל נתיב מאלו כלול מי"ס הרי עשרה פעמים ל"ב הם ש"ך כמנין ש"ך ניצוצין הנז' ונמצא כי הם מתחלקים י"ו נתיבות באבא וי"ו נתי' באי':

והנה גם בזו"ן יש ל"ב נתי' נחלקים י"ו בז"א וי"ו בנוק' ובזה נבוא אל ביאור י' לגבי ה' ו' לגבי ה', ונתחיל מן ו' לגבי ה' שהיא כריעה א' כי הנה ה' תתאה ציורה הוא כך כי בתחלה נעשה בה קו א' והוא או' ו' א' משוכה ברוחב וממנה מתפשט ו' אחרת זקופה מעומד וב' ווין אלו מתחברים ונעשים אות ד' שבציור ה' וענין ב' ווין אלו הם סוד י"ב נתי' ואות ו' אחרת התלויה תחת אות ד' של הה'. ואמנם היא ו' זעירא בלי ראש וציורה אות י' א' נמצא שהרי הם כ"ב נתיבות י"ו של חלקה ועוד ו' היתירים שניתוספו בה כדי לתת בה כח ולהאציל את שית היכלין אשר למטה ממנה ולכן אנו מורידין ואו לגבי ה"א תתאה והכונה היא לתת בה כח ע"י אות ואו זה להוציא את שית היכלין דתחותה והנה גם ה' עילאה היא כך. ולהבין זה צריך שתדע מ"ש בס"ה בפ' ויקרא בד' י"א ע"ב בענין ס' כתיבת שם ההויה וע"ש איך בתחי' צריך לצייר בה' אות י' א' והוא סוד העוקץ שבאחורי הה"א ואח"כ ממנה מתפשטין ב' ווין שהם ו' משוכה ברוחב וו' אחרת זקופה מעומד בקו ימין כזה ציור הרי הם י' וב' ווין שהם בגי' כ"ב והם בגי' כ"ב נתיבות אשר בה י"ו של חלקה וששה היתירים הם שניתוספו לה להאציל את ז"א כלול מו"ק הנרמז באות ו' שלישי התלוי' בקו שמאל של אות ה' כי ו' זו צורת ו' ואינה צורת יוד כמו ה' תתאה כנ"ל. והנה לפי שכונתינו עתה לעשותה בחי' רי"ו שהוא כשנצייר צורת ה' בציור ר"ו כזה ציור ונמצא כי אותה הי' שבעוקץ אחורי ההא אינה שם עתה ולכן אנו צריכים להוריד יוד לגבי ה' זו כדי למתק הדינין אשר בה שהם בסוד רי"ו כנז'. ונמצא כי תכלית כל הנז' תכוין להוריד י' של הויה שבז"א וביוד זו נכללת הויה א' שלימה ולהורידה אל אות א' של אדנ"י כדי להעלות' עד החזה וג' אותיות דנ"י נכללין באות א' של אדנ"י ואינם ניכרים שם ותכוין כי יורד שם אהי"ה דיודין והא' זו של אדנ"י נעשית שם אהיה דאלפין וזהו כללות ב' תיבות ברוך אתה. ותכוין כי ה"פ שם יאהדונה"י הנ"ל הם בגי' תנ"ה והוא סוד אשר תנה הודך על השמים גם ר"ת אשר תנ"ה הודך הוא אותיות את"ה והענין הוא כמש"ל כי תי' אתה צריך לציירה בציור אהיה והנה כשתמלא שם אהי"ה הזה בג' מלויין שבו שהן יודין ההין אלפין יהיו בגי' תנ"ה. ותכוין כי על ידי אלו המילויין דאהי"ה העולים בגימטריא תנ"ה עולה הנקב' בה' שמות יאהדונה"י הנ"ל שהם ג"כ בגי' תנ"ה. ותכוין כי ה"פ יהו"ה הם סוד ק"ל וה"פ אדנ"י הם שכ"ה ניצוצין הנ"ל והרי כי כל בחי' הדינים הם מתמתקים ועולים למע'. גם תכוין כי ד' מקומות של יאהדונה"י שהוא עד החזה מתתא לעיל' הם עולים ע"י ה' לגבי ו' שבזקיפה א' והמקום הה' של יהו"ה אדנ"י שבחו"ג הוא ע"י ה' לגבי י' של זקיפה הב' כי אין עלייה כלל בזמן הכריעות אלא אח"כ ע"י הזקיפה כמ"ש עתה והוא כי צריך שתדע כי כל אלו הכונות הם הכנות לתת בה כח כדי שתוכל אח"כ לעלות העליות הנז' ע"י הזקיפות כי עתה על ידי הכריעות אינ' עול' כלל וזכור זה היטב ואל תטעה. ועתה כל אלו הבחינות שהורדנו ע"י הכריעות צריך להעלות ולזקוף אותם ע"י הזקיפות אשר בשם ההויה של הויה וזה ענינה:

דע כי הנה עתה אות א' של אדנ"י עולה ע"י י' של הוי"ה כנ"ל בסוד הכריעו' וז"ס כל הזוקף זוקף בשם ותחי' תכוין כי ב' אותיות הנז' שהם י' וא' במילו' הם בגי' קל"א והכונה היא לעלות עתה בחי' דעת ק"ל שהורדנו במלת ברוך. אח"כ תכוין כי בשם אדנ"י עצמו יש בו אות י' אחרת בסופו ותכוין לחבר הא' הנז' עם זו היו"ד והרי קל"א אחר וב"פ קל"א הם רס"ב שהם סוד רי"ו ועוד מ"ו יתירים שהוא סוד המילוי שם של ע"ב דיודין כי כמו שהכריע' היתה בשם אהי"ה דמילוי יודין גם העלי' תהיה ע"י הויה דמילוי יודין. גם תכוין כי הנה הם ב"פ י"א י"א שהוא סוד ר"ת ידוד אלקינו יהו"ה אחד והם בגי' כ"ב שהם בחי' הכ"ב אותיות שהורדנו במלת אתה. גם תכוין כי עיקרם של אלו האותיו' אינם רק א' אחד וב' יודין והם סוד אהיה אשר בבינ' כי האותיו' הם מן הבינה והם כ"ב אותיות. ואמנם עיקר מה שתכוין בהויה הזו הוא כי עד עתה ביארנו בענין ב' הכריעו' של ו' לגבי ה' ויוד לגבי ה' שהם בבחי' ההוי"ה הכוללת י"ס דז"א אבל בענין ב' הזקיפות אינם אלא בהויה פרטית אשר בת"ת דז"א בלבד הנק' הויה ושם אנו מעלין וזוקפין את נוק' המל' עד החזה שבת"ת. והנה הזקיפה הא' של גופך היא ה' לגבי ו' שהוא בחי' המל' אשר תחת היסוד ונכללת עמה ג"כ נקו' המל' שהית' בבריאה הנק' אדנ"י כנ"ל בענין ד' השרשים שבמל' וב' עולות יחד לגבי ו' שהוא גופא דז"א הנק' ת"ת ונק' הויה. ותכוין כי זו הה' עול' עד ראש אות ו' זו שהיא בחי' צורת י' א' שבראש אות ו' שהיא בחי' אות היוד שלו דהויה פרטית אשר בת"ת דז"א:

נחזור לעניננו והביאור הוא כי הנה ההויה הזו אשר בת"ת היא בג' כ"ו ואם תחלקנ' לג' שלישים אשר בת"ת נמצא כי מקום החזה אשר שם הוא עלית הה' הנק' מלכות היא מדרי' ו' מן כ"ו מדריגות הנז' בחשבונו אותם מתתא לעילא ונמצא כי מדרגה הי' הזאת היא סיום אות י' של זאת ההויה שבת"ת דז"א אשר י' זו היא ראשית אות ו' של ההויה הכוללת כל י"ס דת"ת דז"א גם תכוין בזו הזקיפה הא' ה' לגבי ו' לעשות בחי' רי"ו ע"ד הנ"ל כי אות ה' ציורה ר"י ועם אות ו' הרי רי"ו והנה בזקיפה א' הזו עלתה המל' ד' מדריגות של יאהדונה"י שיש מן המל' של היסוד דז"א עד החזה שבת"ת דז"א כנ"ל:

אח"כ תזקוף זקיפ' ב' שהיא זקיפת הראש והיא בסוד ה' לגבי י' שהוא עליית בינה דז"א אל החכמה דז"א וגם עתה תכוין לעשות ה' וי' אלו בבחי' ציור רי"ו ע"ד הנ"ל כי אות ה' ציורה ר"ו ועם י' הרי רי"ו, ותכוין כי עליית הבינ' לגבי חכמ' שבז"א הוא להעלות מ"ן לגבי או"א עילאין שהם ה' וי' עילאין של ההויה הכוללת כל עולם האצילות ועל ידי כן יורד מזווג זה הנעש' באו"א כח אל ז"א כדי לתקן את המל' לפי שכאשר נתמעט' המל' וירד' למטה בבחי' נקו' גם ז"א נתמעט אורו כמש"ה כן משחת מאיש מראהו וכו' ואין בו עתה כח לתקן פר' המל' וע"י מ"ן אלו גורמים זווג עליון באו"א ומורידים בו שפע וכח כדי שיוכל הוא לתקן את המל' בבחי' פר'. וצריך שתדע כי כאשר עולה ה' לגבי י' וגם יורד י' לגבי ה' אז הוא כדי לתת מוחים בזו"ן אבל עתה שאנו מעלין ה' לגבי י' לבד ואין אנו מורידין י' לגבי ה' הוא כי אין כונתינו רק לצורך הנוק' לבדה, והנה השפע היורד מזווג או"א הנעש' עתה בזקיפ' הב' הזו כנז' כדי שיוכל הז"א לתקן את המל' הענין הוא כי יורד משם שם ידוד ואהיה לצורך הנוק' וע"י אלו השמות אנו מעלים את המל' ג' עליות אחרו' שיש מן החזה עד הכתר דז"א ובתוך ב' שמות אלו הנז' יורד ומתלבש בתוכם הויה דמילוי אלפין לצורך שפע הז"א עצמו לחדשו ולתקן את עצמו כי גם הוא נמעט אורו כנ"ל. ונודע כי הויה דז"א היא דמילוי אלפין ובכח י' אותיות הוי"ה זו מתרבה אור הארת י"ס שבז"א עצמו ואז יכול לתקן את המל' כנ"ל. ונבאר עתה כל הז' מדריגו' שעול' המל' על ידי ב' הזקיפות הנז' והם ז' בחי' של חיבור הויה אהיה כי בב' הכריעות היו ה' בחי' יאהדונה"י כנ"ל וענין זה רמוז בס"ה בד' ל' ע"ב וע"ש היטב והנה הם נחלקות לב' בחי' כי בזקיפ' הא' עלתה ד' מדרי' עד החזה ובזקי' הב' עלת' ג' מדרי' עד כתר דז"א ואלו הם ד' מדרי' א' בתחי' עול' הנקו' שהית' בבריאה הנקרא אדנ"י עד המל' אשר תחת היסוד דז"א בסוד יהו"ה אהי"ה:

ואמנם ב' הם במילוי יודין העולים בגי' ע"ב קס"א שהם בגי' רג"ל ותסיר מהם רי"ו ישארו י"ז שהם י' אותיות של הויה דע"ב וז' אותיות של הוי"ה אהי"ה וע"ה הרי ח"י. אח"כ עולה ביסוד עצמו בשם יהו"ה אהי"ה והם הויה דיודין העולה ע"ב ואהיה במילוי ההין העולה קנ"א שהם בגי' רכ"ג תסיר מהם רי"ו ישארו ז' שעם הכללות יהיו ח' אותיות יהו"ה אהי"ה. אח"כ עולה בנצח והוד בסוד ידוד אהיה אשר בב' והם הויה דע"ב דיודין ואהיה דאלפין העולה קמ"ג אשר ע"ה עולים בגי' רי"ו. אח"כ עולה בת"ת בסוד ידוד אהיה ונודע כי הכתר שבה נעשה מן הת"ת שבו ולכן צריך לכוין עתה בב' בחי' האלה שהם הת"ת שבו והכתר שבה ותכוין כי הת"ת שבו הוא הוי"ה דע"ב דיודין ע"ד הנז' בכל שאר ספירותיו והכתר שבה הוא ריבוע שם הוי"ה דב"ן דההין העולה קד"ם כזה יו"ד יו"ד ה"ה יוד ה"ה ו"ו יו"ד ה"ה ו"ו ה"ה כנודע שהויה שבמל' הוא שם ב"ן דמילוי ההין והנה ע"ב קד"ם הם בגי' רי"ו. והרי ביארנו ד' מדריגות של עליות בזקיפ' הא' ואלו הם ג' מדריגות עליות אשר בזקיפה הב' ה' לגבי י' תחילה עולה בחסד וגבו' בשם יהו"ה אהי"ה והם הוי"ה דאלפין בריבוע העולה בגי' ק"ל ושם אהי"ה פשוט בריבועו העולה מ"ד ותחבר עמהם מ"א אותיות שיש בשם אהיה בפשוטו ובמילויו ובמילוי מילויו כנודע הרי הכל בגי' רי"ו אח"כ עולה בחו"ב בשם יהו"ה אהי"ה אבל בדעת אינה יכולה לעלות כי אין בחי' דעת נעשה בה עד אחר הזווג וזכור כלל זה והיא הוי' דס"ג בריבוע העולה קס"ו ושם אהי"ה מצויר בציור זה יו"ד ד"ו י' ד"ו והוא בגי' ן' הרי הכל בגי' רי"ו אח"כ עולה בכתר בשם ידוד אהי"ה אבל דע כי אינה יכולה לעלות עתה כל הכתר עצמו רק עד בחינת קשר של תפילין ש"ר בלבד כמ"ש בע"ה. ואמנם בכתר תכוין בכללות ד' הויות עסמ"ב העולים בגי' רל"ב תסיר מהם רי"ו ישארו י"ו אותיות הפשוטות שבד' הויות אלו ונמצא כי ז' מדרי' הנז' כולם בשם הוי"ה אהי"ה הם עולים שכ"ט שהם סוד הגבו' הנק' מנצפ"ך שהם בגי' פ"ר והנשאר מן שכ"ט הוא מ"ט שהוא בחי' השמות עצמן של יהו"ה אהי"ה הנז' אשר הם עם ב' כוללים שבהם עולים בגי' מ"ט. ותכוין כי כיון שאין המל' עול' עד הכתר עצמו כנז' רק עד מקו' קשר תפילין ש"ר אין כאן אלא מ"ט כי שער הן' שהוא הכת' כנוד' אינה יכולה לעלות וביאור ענין זה הוא בתחיל' בסוד ב' הכריעו' ע"י ה' מדריגות יאהדונה"י העלינו את הדינין של שכ"ה ניצוצין הנודעים שהם ה"פ אדנ"י שהם מתמתקים ומתבסמים ועולי' ועת' אנו מעלים גם את הגבו' של מנצפ"ך כנז' כנודע כי ב' בחי' הם של דינין והם פ"ר ושכ"ה כמבואר אצלינו בפ' בא אל פרעה דל"ח ע"ב בפ' כי יהיה נערה כו' וע"ש. גם אם נחלק ז' מדריגות הנז' של הויה אהי"ה לב' בחי' ד' דזקיפה א' עד החזה וג' דזקיפ' ב' עד הכתר יהיה באופן זה כי ד' המדרי' הם עולים בגי' קפ"ח והוא סוד אהי"ה דיודין העול' בגי' קס"א וכ"ז אותיות אשר במילוי מילויו הרי קפ"ח. והג' מדריגות הם בגי' קמ"א והוא בחי' אותיות מילוי שם אהיה דיודין העול' קס"א ואם תסיר ממנו ד' אותיות הפשו' העולו' כ"א ישארו קמ"א ע"ה והרי עד עתה עלתה המל' שהיא בבחי' נקו' קטנה אשר היתה בהיכל ק"ק דבריאה שהיא שם אדנ"י עלתה עתה עד הכתר דז"א בסוד אב"א ועדיין היא בסוד נקוד' ואין בה בחי' פרצו':

אלקינו וא"א הנה נתבאר כי המל' עדיין היא בסוד נקו' ועלתה עד כתר דז"א בסוד אב"א והנה כוונתינו עתה לתקן תחילה את ז"א כדי שיוכל הוא אח"כ לתקן את המל' לעשותה פר' בהיות' עדיין בסוד אב"א והנה מה שחסר מתיקון ז"א הוא בחי' אור המקי' של המוחי' הפנימי' והענין הוא כי הנה נתבאר אצלינו בביאור ק"ש דשחרית דימי החול כי ע"י הק"ש נעשין מוחין דא"פ אל ז"א דאצילות ונעשים מוחין דא"פ אל לאה הנקרא ד' דקשר דתפי' שבראש ונעשין מוחין דא"פ אל רחל נוק' דז"א אבל אינם נכנסין בה כי אז היא למטה בבריאה אבל נשארים למע' בלאה והנה כל המוחין הפנימים האלו הם מבחי' הפנימיות הנקרא נשמות ואינם מבחי' החיצו' הנק' עולמות כמ"ש ענין ב' בחי' אלו למע' בדרוש הב' של ב' י"ט דר"ה ונמצא כי עתה אנו צריכין להמשיך אור המקיף אל מוחין דא"פ דז"א עצמו מבחי' הפנימיות הנקרא נשמות כנז' ועי"כ יוכל ז"א לתקן את רחל נוק' לעשותה פר'. ואמנם כמו שלצורך ביאת המוחים הפנימים הוצרך זווג אבא ואי' ביחוד ק"ש של שחרית כנז' כן לצורך האור המקיף של המוחין צריך זווג אחר מחדש ואז הם יתנו וישפיעו אור המקיף דמוחין בז"א והנה זה הזווג נרמז עתה במלת או"א כמ"ש. וזה ענינו תכוין כי אלקינו הוא אי' עילאה ואלקי הוא אבא והואו של ואלקי הוא הדעת הידוע המזווג את או"א ואבותינו הוא בחי' אוה"מ של ד' מוחין דז"א. וטעם קדימת אימא לאבא הוא לפי שנא' כונן שמים בתבו' כי עיקר תיקון ז"א הנק' שמים הוא ע"י אימא. טעם ב' לפי שנה"י של אימא הם נעשים עצמות דז"א כנודע. טעם ג' כי צריך להקדים להעלות בתחי' מ"ן באי' כדי שאח"כ יתן בה אב' מ"ד. טעם ד' לפי שכוונתינו עתה לתת א"מ במוחין דז"א ונודע כי כל א"מ הוא משם אהיה הנק' אי' כי הוא הנקרא קו ירוק המקיף את העולם ולכך אנו מקדימין אותה. טעם ה' לפי שכוונתינו היא לעשות כתר דז"א בתיבת אלקינו ונודע כי כתר דז"א נעשה מחצי התחתון דת"ת דאי' ולכן אנו מקדימין את אימא במלת אלקינו ואח"כ את אבא במלת ואלקי כנז'. והנה כיון שהזווג הזה הוא לצורך אוה"מ דמוחין דז"א גם הזווג הזה דאו"א הוא נעשה בבחי' אור המקיף שלהם וצריך שתכוין בזה וא"כ צריך שתכוין עתה בג' תיבות או"א אל ג' שמות של אורות המקיפים באו"א ודעת. ואלו הם הויה דע"ב באבא ודס"ג באי' ודמ"ה בדעת ונרמזים באופן זה כי בב' אותיות א"ל מן אלקינו נרמז אל שם א"ל היוצא מן ג' יודין וא' שיש במילוי הוי"ה דס"ג שבאי' כנז' בר"מ בפ' פנחם בד' רמ"ו ע"ב:

והנה בהסירך אל מהויה דס"ג ישאר ל"ב והו' בחי' אור המקי' אל הל"ב נתיבות שבמוחין נשארו ד' אותיות הינו מן אלקינו והם בגי' ע"א שהם ענין ע"א סנהדרין שבאימ'. גם אם תסיר מהויה דס"ג חשבון הב"ל שהוא בחי' אור המקיף כנודע ישאר כ"ו ועם מ"ה שהוא בז"א הרי ע"א כמנין הינ"ו מן אלקינ"ו ובמל' ואלה"י תכוין כי הנה בתי' זו רמוזים אבא ודעת כנז' והנה אלקי רומז באבא כנ"ל והנה הוא בגימטר' מ"ו כמנין אותיות מילוי הוי"ה דע"ב דיודין. ואות ו' של ואלה"י הרומזת בדעת כנז' הנה פה נרמז הויה דמ"ה באופן זה כי אות ו' היא ו"פ ו' והרי הם ל"ו כמנין אלה של ואלקי ועם י' של ואלה"י הרי מ"ו ולפי שבמלת ואלקי נרמזו חיבור אבא עם הדעת שלו עצמו לכן אות י' של ואלקי עולה לכאן ולכאן כנז' והרי נתבאר ענין זווג אור המקיף דאו"א ודעת בג' תי' הנז'. ועתה נבאר איך נמשך זה האור המקיף של המוחין פנימיים דז"א ואיך נרמזין בג' תי' אלו הנה נודע כמ"ש בהקדמת ביאור אדרת האזינו ושם נתבאר ענין התפילין בארוכה איך במוחין דז"א יש ו' בחי' ג' מהם א"פ וג' מהם א"מ והבחי' ה' היא א"פ דמוחין פנימיים שבתוך ז"א עצמו ואח"כ יוצא מתוכם אור המקיף שלהם בסוד תפילין במצח דז"א ואלו התפילין הם בחי' הו' האחרון שבכולם ושם נתבאר אופן הוצאת התפילין בסוד אור המקיף בנצח דז"א איך היא:

והענין הוא כי נודע שז"א מלביש את או"א מן החזה שלהם ולמטה ואו"א מלבישין את א"א והנה נמצא כי ז"א מלביש את הא"א מחצי הת"ת שבו ולמטה אחר היות א"א מתלבש תוך או"א שנתפשטו נה"י שלהם בתוך ז"א כנודע והנה יש חד קוצא דשערי נמשך מן ראש א"א דרך אחוריו ומגיע עד רישי תרין כתפין דיליה בלבד ונודע כי אלו תרי רישי כתפין דא"א הם עצמם בחי' ב' עטרין דחסדים וגבורות שבדעת דז"א והנה על ידי ק"ש דשחרית נזדווגו או"א בבחינת א"פ ואז ירדו אותם ב' רישי כתפין דא"א מבחינת א"פ שלהם עד למטה ונוגע ברישא דז"א ונעשו בו ב' עטרין דדעת בבחי' א"פ דמוחין ועדיין בחי' א"מ נשאר למע' במקום ב' רישי כתפין דא"א וגם אותה הנימ' דקוצא דשערי דריש' דא"א אינה נמשכת רק עד שם לפי שגם היא היא בחי' א"מ כי כל שערות הם א"מ כנוד' ואח"כ חזרו או"א עתה בברכת אבות להזדווג ב' בבחי' א"מ שלהם עצמם ואז יורד גם אור המקי' של אותם ב' רישי כתפין דא"א למטה ברישא דז"א ואז ג"כ נמש' ההוא קוצא דשערי דרישא דא"א מאחוריו עד למטה בחצי הת"ת שבו המגיע באחורי ריש' דז"א במקום העורף שבו שהוא באחורי ב' עטרין דדעת דז"א ואז מכה שם במקום ההוא ובוקע אותו ונכנס הארת ההוא קוצא דשערי דרך אותה הבקיעה עד פנימיות מוחי' דז"א ועי"כ ניתוסף הארתם ובוקעת ויוצאת דרך הפנים לחוץ במצח דז"א ושם נעשים בו בחינת התפילין מבחי' אותו האור המקיף שירד מלמע' מזווג הב' דאו"א:

אמר הכותב צ"ע כי כבר ענין זה נעש' במצו' התפילין קודם התפלה ואיך נעשה עתה באחרונה ועוד כי הרי עתה בר"ה אינו זמן תפילין. והנה בדרושי התפילין נתבאר כי התפי' הם רשימו דמוחי' שקדמו מאתמול ועתה בתפילת שחרית דיום זה באים מוחי' אחרים חדשים פנימיים ומקיפים בעת ברכת אבות ושם בדרוש אחר נתבאר כי התפילין הם מבחי' המוחים שירדו בלילה בעולם הבריאה ואמנם בדרושים שכתבתי בסדר תיקון תפילת שחרית והתחלקותם בד' חלקים כנגד ד' עולמות אבי"ע שם ביארנו כי ע"י תפילין של יד שהיא בבריאה וע"י תפילין של ראש שהיא באצילות נעשין מוחין פנימיים דא"פ וגם באור המקיף שלהם אלא שהוא בבחינת חיצוניות העולמות אבל בק"ש ובברכת אבות אז נעשים מוחין פנימיים דא"פ ודא"מ בבחינת הפנימיות של העולמות שהם בחינת הנשמות כנודע והרי לפניך ב' טעמים חלוקים זה מזה וצ"ע:

תוכן העניינים

שער הכוונות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה