שער הכוונות· רבי חיים ויטאל
דרושי כוונות קריאת שמע
דרוש א
פרק א
כונת ק"ש:
דרוש א':
בענין דרוש זה צריך להרחיב בחזקת היד ועיין בכונת הב' הקצרה דברכת אבות שכתבנו אותה בסוף כל תפלת השחר ושם נתבאר הקדמה א' עצומה בתכלית בענין הק"ש ובענין העמידה והוא דרוש גדול מאד בענין המוחין דז"א ואמנם ראינו לכתוב בתחי' דרך קצרה ענין מה שתקנו לומר הק"ש ד"פ ומה חילוק יש ביניהם ואח"כ נכתוב כונות קצרות ששמעתי ממורי ז"ל בענין כונת ק"ש ואח"כ נבאר ענין הק"ש דשחרית באורך על מתכונתה:
בראשונה נבאר ענין הק"ש שתיקנו לאומרם בתפלת השחר ובתפלת ערבית ובעת ששוכב על מיטתו. וגם מדוע בתפלת מנחה אין בה ק"ש וגם מדוע בשחרית ומנחה יש בה נפילת אפים ובערבית אין בה נפ"א. והענין יובן במ"ש בהקדמת ביאור אדרת האזינו ענין העלא' מ"ן מה ענינה והנה תפלת שחרית אז הזווג הוא בבחי' פב"פ ולכן יש בו נ"א וגם ק"ש. וכוונת אותה הק"ש הוא ליחד את או"א יחוד מעולה מאד כדי שימשך משם שייחדו זו"ן פב"פ ובמנחה אז הזווג הוא בבחי' אחו' באחור ונודע שהיום והלילה הם כ"ד שעות ונחלקים לד' זמנים כי היום מתחלק לב' זמנים שהם ב' חצאין וכן הלילה מתחלק לב' חצאין וממשלת עליון באלו ארבעה זמנים אינם שוין כי אחר חצי היום מתעורר כח גבורת יצחק ואמנם אותם המוחין שנמשכו בתפלת שחרית אל זו"ן מיחוד או"א בעת הק"ש כנז' הנה נפסקו המוחין ההם וכבר הולידו והוציאו נשמות מתוספת המוחין ההם וכבר נפסקו האמנם להיות כי הייחוד ההוא היה נעלם ומעולה מאד עד שהועיל אל זווג זו"ן פב"פ לכן נראה שהיה כחו גדול והוא מספיק אל זווג המנחה לפי שאינו רק זווג אחור באחור ולכן אין צ"ל ק"ש פ"א במנחה אבל זה הזווג דמנחה אע"פ שהוא אב"א הנה הוא מעולה עד מאד ואיננו כשאר הזווגים דאב"א ולכן צריך בו נפלת אפים והענין הוא שעתה עולה המלכות אב"א שיעור קומתו ממש אבל בערבית אין המל' עולה רק אחור באחור מן החזה שלו ולמטה בלבד שהוא שיעור קומת תנה"י בלבד ולכן אין צורך לנפילת אפים בערבית כי מאחר שהיא אינה עולה למעלה במקום המוחין שלו עד או"א א"כ אין תועלת בעלית מ"ן של הנשמות בנפילת אפים אבל במנחה שהיא עולה עד או"א כמוהו אע"פ שהיא אחור באחור היא צריכה אל מ"ן מנשמות הצדיקים וז"ס אומרם ז"ל לעולם יהא אדם זהיר בתפלת המנחה שהרי אליהו לא נענה אלא בתפלת המנחה. והטעם שלא יש שום זמן שתהיה היא והוא אחור באחור ותהיה שיעור קומתה שוה לו אלא במנחה וטעם שלא נענה אליהו אלא בתפלת המנחה הענין הוא דע כי אליהו ז"ל יש בו בחינות נשמות נדב ואביהו כנודע והנה הם מבחי' קין שהיא בחינ' הנפש הנקרא מלכות בסוד אנחנו טמאים לנפש אדם ואלו נדב ואביהו הם בחי' מ"ן דמל' וזהו הטעם שזכה אליהו לאותה מעלה הרמה והנפלאה אחר שנתעברו בו נשמות נדב ואביהו ולכן נשתנה שמו מפינחס לאליהו לפי שאליהו בגי' ב"ן כמנין הויה דב"ן דההין והיא בחי' המ"ן דמל' כנודע ולכן אליהו נענה בתפלת המנחה כי אז העלה מ"ן אלו כי אז היא היתה צריכה לזה כנז'. וכבר הודעתיך במ"א כי מיציאת מצרים עד בנין ב"ה תמיד היו זו"ן אחור באחור ואין קומתה שוה לו רק היא עומדת מן החזה שלו ולמטה ששם מקום לבו של ז"א ונמצא שהמל' הנקרא לבם היתה אחורנית עם ז"א וראשה מגיע עד שם עד מקום טיבורא דלבא דז"א בלבד לא למעל' מזה וזש"ה ואתה הסבות את לבם אחרונית שעי"כ הקלי' היו מתגברים בימים ההם ובכל זמן שהיו ישראל עע"ז על אדמתם וכיון שגברו הקלי' גרמו לישראל לחטוא ולכן אליהו ז"ל תיקן הדבר הזה כי ע"י תפילתו העלה אז מ"ן ועי"כ עלתה הנקבה אחורנית למעלה עד רישא דז"א ממש ולא עד הלב בלבד כמו בתחילה. ונחזור לעניננו כי אע"פ שמחצות היום ואילך משתנה הזמן והממשלה עכ"ז עדיין הוא מכלל ממשלת היום ומשו"ה מספיק ק"ש דשחרית לצורך זווג המנחה. אבל בערבית שהוא מדת לילה כבר נפסק וכלה המ"ן בב' הזווגים דשחרית ומנחה. ולכן צריך עתה ייחוד דק"ש אחר מחדש לצורך זווג אחור באחור דערבית ולכן קורין ק"ש בערבית אבל להיות שאין זווגם עתה רק בבחי' אחור באחור ושיעור קומתה עד הלב בלבד כנזכר ולכן אין צורך לנפילת אפים פ"א עתה והנה זה היחוד דק"ש דערבית אינו מעולה כ"כ כמו הק"ש דשחרית כיון שאינו רק אחור באחור וגם כי היא עד הלב כנז' ולכן אין בו כ"כ כח כמו הק"ש דשחרית שהועיל אפילו למנחה. אבל זה הק"ש דערבית אינו מועיל אלא לבחי' חיבוק בלבד והענין הוא שאחר חצות הלילה מתעורר השמאל לחבק את המטרוניתא לצורך היום מה שיהיה אח"כ בסוד שמאלו תחת ראשי. וזה החיבוק נעשה ע"י היחוד דק"ש דערבית ואמנם הק"ש שעל המטה איננו מענין הנז' כלל אמנם הכונה הוא כדי להמשיך ע"י היחוד ההוא אור חזק מן או"א אל זו"ן כדי שהם יתחדשו ויחזקו את הנשמות העולים שם בכל לילה בסוד חדשים לבקרים ונמצא כי הק"ש דערבית הוא לצורך החיבוק הנעשה אחר חצות וזה היחוד דק"ש שעל המטה הוא לצורך חידוש הנשמות כנז':
דרוש ב
פרק א
דרוש ב':
בענין שינוי והפרש שיש בארבע בחינות של הק"ש שבכל יום והם הק"ש שאומרים בסדר הקרבנות פסוק ראשון דשמע ישראל ובשמל"ו בלבד וק"ש דשחרית וק"ש דערבית וק"ש שעל המטה הנה לקמן יתבאר ענין ק"ש דשחרית דיוצר באורך גדול ומשם תלמד לכל אלו הד' ק"ש והנה שם יתבאר כי טרם שנאמר ק"ש דיוצר כבר היו בז"א כל המוחין דקטנות חוץ מן המקיף מצד אבא אשר זה נכנס במלת ישראל ואח"כ במלת אחד נכנסים המוחין דו"ק דגדלות לפי שכבר כל הקטנות נגמר לכנס בתחילה ולכן אלו המוחין הנכנסים בו עתה בזו"ן במלת אחד הם מזווג או"א אשר הם המשיכו אותם המוחין מלמעלה מן החיצוניות דעתיק כי מן הפנימיות דעתיק א"א להמשיך עד זמן ביאת הגואל במהרה בימינו אמן והנה הקריאת שמע דסדר הקרבנות דשחרית הוא גרוע מן הקריאת שמע דיוצר דשחרית לפי שבמלת ישראל נכנסים יחד פנימי דאבא ומקיף דמצד אמא דקטנות ביחד ואח"כ במלת אחד נכנס מקיף דאבא יחד עם המוחין דו"ק דגדלות ולכן אין כח באו"א אז להמשיך מוחין הנז' ע"י זווגם אלא מן פנימיות דאריך בלבד ולא מלמעלה דעתיק. והק"ש דערבית גרוע מק"ש דסדר הקרבנות כי במלת ישראל אינו נכנס בז"א רק הפנימי דאבא דקטנות בלבד כי המקיף דאימא כבר היה בו בתחילה. ובמלת אחד נכנס מקיף דאבא עם המוחין דו"ק דגדלות ואז אין או"א ממשיכין המוחין אלא מן החיצו' אריך בלבד והק"ש שעל המטה גרוע מכולם כי במלת ישראל אינו נכנס בז"א אלא המקיף דאימא דקטנות בלבד כי כבר ביארנו כי לעולם א"א לז"א שיחסר ממנו הפנימי דאימא דמוחין דקטנות ובמלת אחד נכנסים בו פנימי ומקיף דאבא דקטנות עם ו"ק דמוחין דגדלות ואז אין או"א ממשיכין להם מוחין אלא מחיצוניו' או"א עצמן כי מפנימיות עצמן אין שום זמן שימשכו מוחין. ושאלתי טעם הדבר ממוז"ל והשיב לי כי כ"כ הוא פנימיות דאבא כמו חיצוניו' דעתיק ואיני מבין דבריו אלה [עיין שערי רחמים שאלה פ"ד פ"ה] מה פירושם והרי לך סדר ד' מיני ק"ש מלמטה למעלה בתחי' הגרועה מכולם הוא ק"ש שעל המטה ואחריו ק"ש דערבית. ואחריו ק"ש דקרבנות ואחריו ק"ש דיוצר וזה המעולה שבכולם ולעולם אין הו"ק דגדלות נכנסים במלת אחד עד שיכנסו כל המוחין דקטנות לגמרי אמנם השינוי הוא בסדר כניסת המוחין דקטנות כנז'. והנה כפי ערך שלימות המוחין דקטנות שיש לו אז טרם שיאמר ק"ש כך כפי הערך ההוא מושכין או"א מוחין דזו"ן מלמעלה כי הנה הכלל הוא שלעול' הזווג של או"א הוא להוריד אורות עליונים מן המדרגות שלמעלה מהם אל המדרגות שלמטה מהם אבל לא כל הזווגים שוים כמ"ש:
דרוש ג
פרק א
דרוש ג':
בענין ד' מיני יחודי ק"ש שעל המטה ושל ערבי' ושל שחרית בס' הקרבנות ושל שחרית בתפלת יוצר ולעיל בדרוש שקדם ביארנו כי כל השינוי הוא במלת ישראל בסד' כניסת המוחין דקטנות ונבאר עתה הדרוש הזה יותר באורך בע"ה:
דע כי ארבע מיני זווגים הם ר"ל כי הנה נודע הוא שכאשר מזדווגים זו"ן כונת זווגם הוא כדי להוריד נשמות לתחתונים בעוה"ז. וכבר נתבאר אצלינו כי טיפת הזווג אינה משלהם עצמם אמנם הם צריכים לקחתה בתחלה ממי שלמעלה מהם כיצד הרי כאשר זו"ן מזדווגים הנה הז"א הוא נוטל טפת הזווג ההוא מתחל' מן או"א ואח"כ נותנה ז"א בנוקבא בעת הזווג. וכן אבא לוקח לצורך זווגו בתחלה מלמעלה ממנו כגון מא"א ואח"כ נותנו לאימא בסוד זווג. ונדבר עתה בענין זווג זו"ן הנה פשוט הוא שאין זווגם שוים בכל הזמנים וגם כמה מיני זווגים יש בו אם בחינת זווג ישראל ורחל ואם זווג ישראל ולאה ואם זווג יעקב ורחל ואם זוג יעקב ולאה כו' וגם נתבאר אצלינו סדר מעלת הזווגים כי הנה יש זמן שהטפה של זווג דז"א נמשכת מן אבא בלבד פי' ממה שהוא חלקו של אבא ולפעמים מושך הטיפה יותר מלמעלה שהוא מן אריך. ולפעמים מושך יותר מלמעלה מן עתיק והכלל הוא כי כפי גודל מעלת הזווג דז"א כך מעלת המשכת טיפת זרעו מלמעלה גם דע כי הנה בכל פרצוף ופרצוף יש פנימיות וחיצוניות ולפעמים נמשכת טיפה מן החיצוניות ולפעמים מן הפנימיות. והוא כי לעולם כאשר ז"א ממשיך אותה טיפה מן אבא אינו יונק אלא מן חיצוניות בלבד כי הפנימיות דאבא הוא נחשב כאלו יונק מן עתיק הגנוז ומתלבש תוך א"א. והטעם הוא כי כשנתקן עתיק היו או"א אחו' באחור ונמצא כי זווג או"א אחור באחור הוא נמשך מתיקון עת"י אלו הם דברי מוז"ל ואיני זוכר הבנתם ופירושם אמנם הכלל הוא כי אין המשכה לעולם אל ז"א אלא מחיצוניותו אבל בא"א ובעתיק יש בהם המשכה מחיצוניותם ופנימיותם:
והנה ד' זווגים אלו כל אחד נמשך ממקום א'. כיצד זווג תפלת שחרית הוא הזווג המשובח מכל הזווגים שיש בימי החול והוא זווג יעקב ברחל והנה בזווג הזה הוא מושך הטפה מחיצוניו' עתיק ומשם נמשכין המוחין דז"א בעת ק"ש דיוצר ואז ז"א נותן אל יעקב אותה הטפה כדי שיזדווג הוא יעקב ברחל ובק"ש של הקרבנות גם אז נכנסין מוחין דגדלות בז"א כנודע וגם המוחין ההם תכליתם הם לצורך הזווג הנז' של יעקב ורחל שבתפלת שחרית בזמן העמידה כי הנה אין זווג אחר בעת הק"ש הזו של הקרבנות ואותם המוחין נמשכין מפנימיות א"א שהיא מדרגה למטה מחיצוני' דעתיק וניתנים בז"א ומשם נמשך כח אל יעקב להזדווג ברחל בעת העמיד' כנז' ואח"כ נבאר צורך ב' ק"ש אלו לזווג א' למה הוצרכו שניהם. והזווג דערבית בעת העמידה הוא זווג יעקב בלאה בהיות' מן החזה דז"א ולמעלה והוא גרוע מזווג יעקב ברחל אשר בשחרית וזווג הזה איננו ממשיך אלא מן המדרגה שלמטה מהשני מדרגות הנז' והוא מחיצו' אריך והק"ש שעל המטה הוא לצורך זווג של חצות לילה שהוא יעקב בלאה למטה מן החזה והזווג ההוא איננו ממשיך אלא מחיצו' או"א הרי ביארנו ג' בחינות הזווגים כי הזווג הד' שהוא בתפלת המנחה אין בו ק"ש וכמו שנבאר עניינו בע"ה לקמן:
ונחזור לבאר הטעם למה הוצרכו שני מיני ק"ש לצורך זווג א' דתפלת שחרית משא"כ בשאר הזווגים והטעם הוא לפי שהמוחין של חצות לילה היו נמשכין מחיצוניות דאו"א ואחר כך נסתלקו כל המוחין לגמרי כנודע כי אחרי כל זווג חוזרין ומסתלקין כל המוחין לגמרי וז"ס הגלות כי בזמן החרבן לא יש למעלה מוחין אלא בעת התפלה בלבד ואח"כ הם מסתלקים שלא יגיע בהם הפגם. וגם ט"א לפי שאין בידינו כח כדי לקיימם כל היום רק בעת התפלה בלבד והנה בזמן תפלת שחרית אשר הזווג ההוא הוא עליון מאד שהוא זווג יעקב ברחל ובפרט כי הם מושכין מן חיצוניות דעתיק והנה הכל הוא ריקם וחסר וא"א להמשיך הכל בפעם א' שיושלם ז"א מכל המדרגות האלו עד עתיק כי הנה כאשר כתבנו לעיל כי הוא מושך מן עתיק אין ספק שמכ"ש שמושך מכל המדרגות האלו האמנם צריך שיושלם בהם לאט לאט וז"ס טעם מה שתיקנו ק"ש בבקר בעת הקרבנות זולת הק"ש השנית העיקרית אשר ביוצר והנה בק"ש של סדר הקרבנות אנו ממשיכין מן פנימיות א"א. ואח"כ בק"ש דיוצר אנו ממשיכין מן חיצוניות עתיק כנ"ל שהוא מקום יותר גבוה ועליון ואחרי אשר כבר המשכנו די סיפוקו החלק (הא') הראוי בזווג הזה אנו מזווגים אותם יחד בתפילה של עמידה. הרי לך בהדיא איך מוכרח הוא לומר ב"פ ק"ש לצורך הזווג הנז' הזה אמנם שאר הזווגים אשר אינם עולים רק מדרגה א' די להם בהמשכת ק"ש א' בלבד וכמ"ש בע"ה:
ובזה יתבאר לך ענין מעלת הותיקין שהיו נוהגין להתפלל קודם הנץ החמה וסוד הענין הוא הנה האמת הוא כי לא היה צריך אל הזוג ההוא רק ק"ש אחד כשאר הזווגים. אבל הטעם למה היו בו ב"פ ק"ש הוא לטעם שנתבאר כי כיון שנסתלקו כל המוחין לגמרי לכן צריך להמשיכם בב"פ כי לא יספיק פ"א והנה טעם זה אינו אלא כאשר אנו מתפללים ואומרים ק"ש כאשר האיר היום וזרח השמש והוא יום ממש והענין הוא כי זווג יעקב ולאה שלאחר חצות לילה הנה הוא מתמיד ונמשך כל חצות לילה עד אור הבקר וז"ס ויהי בבקר והנה היא לאה כי עד היות בקר ממש עדיין לאה עם יעקב בזווג יחד במקומה ובפרט במ"ש אצלינו כי יש בחי' זווג ליעקב עם לאה בסוד אילת השחר שאז התחיל היום להאיר כדמשמע מן הזוהר פרשת וישלח דף קע"ח ע"א ובזה לא יקשה בעיניך אם נראה מזוהר במקום הנז' שהזווג הוא בעת אילת השחר ובמ"א מהזוהר משמע שהזווג הוא בעת נפילת אפים אחר העמידה. דע כי שני המאמרים הם אמיתים כי זווג דקדרותא דצפרא הוא זווג יעקב עם לאה ודנפילת אפים הם יעקב ברחל ונמצא כי המוחין שבאו מחצות לילה ואילך אינם מסתלקים עד אחר היות היום ברור כי בעת אילת השחר עדיין לא נסתלקו המוחין ולכן כשאומרי' ק"ש של שחרית קודם הנץ החמה אין טורח כ"כ להחזיר המוחין כי כמעט שלא עבר רגע קטן שנסתלקו ולכן בקל אפשר להחזיר וזהו הטעם שהותיקין היו גומרים אותה קודם הנץ החמה ועי"כ לא היו צריכים לקרות ק"ש ב"פ בתפלת שחרית. אבל אנו כללות העולם שאין אומרים הק"ש קודם הנץ החמה אלא עד אחר הנץ החמה ממש הנה אז כבר נסתלקו המוחין לגמרי ולא נשאר מהם דביקות ברישא דז"א ולכן אנו צריכין לקרות ב"פ ק"ש כדי להחזיר המוחין ע"י מדרגה אחר מדרגה משא"כ כמנהג הותיקין לפי שהמוחין אשר באו אחר חצות לילה אין צורך לטרוח להחזירם וכמעט שהם חוזרים מעצמם וכאשר אומרים ק"ש אז באים מוחין אחרים חדשים מעולים מאותם שהיו מחצות לילה. אבל עתה אנו צריכין לק"ש הראשונה להמשיך אותם מוחין דחצות לילה. וק"ש הב' להמשיך המוחין האחרים היותר עליונים וזהו הטעם שתיקנו לומר אות' הפ' דשמע ישראל ובשכמל"ו דסדר הקרבנות למי שאינו נוהג כמנהג הותיקי' האמנם אני ראיתי למוז"ל שאפי' כשהיה מתפלל כמנהג הותיקין ולומר ק"ש קודם הנץ החמה אפ"ה היה אומר ק"ש ב"פ. והטעם הוא לפי שגם לזה צריך תנאי אחר והוא שאותם שמתפללין תפלת הותיקין וקורין ק"ש עם הנ"ץ החמה צריך שיהיו חסידים גמורים שתועיל כונתם ומחשבתם לקיים אותם המוחים שלאחר חצות לילה שיחזרו מעצמן:
והנה אין כל אדם ראוי לכך בזמנינו זה ולכן אפי' המתפללים תפלת הותיקין צריך שיקראו ק"ש ב"פ בתפלת השחר. אמנם בתפלת המנחה הוא זווג ישראל עם לאה מן החזה ולמעלה וא"צ לקרות ק"ש והענין הוא כי הלא בשחרית כבר אמרנו ק"ש והמשכנו מוחין עליונים ואע"פ שהם מסתלקים אחר התפל' עכ"ז נודע כי מדת היום הוא חסד ומדת הלילה הוא גבורה ולכן היום אשר הוא חסד ואין החיצונים שולטין בו כ"כ לפי שהוא יום והחסד גובר בעולם לכן בבא עת תפלת המנחה א"צ לקרות ק"ש וליחד יחוד העליון כי המוחין חוזרים לבא אז מעצמן אבל עכ"ז צריך קצת התעוררות והוא ע"י תפלת המנחה כי הוא ענין זווג ישראל עם לאה וכיון שאנו מתפללין כדי לזווגם אז מתעוררין המוחין העליונים וחוזרין לבא מעצמן מבלתי שנצטרך להביא מוחין חדשים ע"י הק"ש ועיין בדרוש התפילין טעם למה זמן התפילין נוהג ביום ולא בלילה ושם יתבאר לך היטב ענין הדרוש הזה איך ביום אין המוחין מסתלקים לגמרי אבל הם נשארים על ראשו בסוד אורות מקיפין. אמנם בלילה הם מסתלקים לגמרי וע"כ בתפלת ערבית צ"ל פ"א ק"ש כדי לעשות זווג אשר בעת ההוא לפי שאז כבר הוא לילה והדינים גמורים שולטים ולכן צריך לקרות פעם אחרת ק"ש מחדש כדי להמשיך מוחין לצורך הזווג ההוא. גם טעם אחר קרוב אל טעם הנז' והוא כי בתפלת המנחה סמכנו על הק"ש דשחרית ומן השיריים שנשתייר מן הזווג דשחרית וכן מה שנשאר מן המוחין אחר שנעשה הזווג ההוא דשחרית מן השיריים ההם אנו עושים זווג תפלת המנחה. אבל איננו מספיק גם לעשות בו זווג תפלת ערבית על סמך המוחין דק"ש דשחרית כי כבר כלו ונפסקו בתפלת המנחה. ועם הטעם הזה ית' לך ט"א למה זווג המנחה אינו מעולה כ"כ כתפלת שחרית אע"פ ששניהם ביום אבל הטעם הוא כי זווג תפלת המנחה הוא מן השיורין דמוחין של תפלת שחרית וגם בזה תבין למה הדינין מתגברין בתפלת המנח' בסוד כי ינטו צללי ערב הטעם הוא לפי שהמוחין הולכין ומתמעטין אבל עכ"ז עדיין נקרא מדת יום אבל בתפלת ערבית שנפסקו כל המוחין לגמרי ולכן כל שליטת החיצו' והמזיקין הוא בלילה כנז' בר"מ פ' פנחס בלילה אסתתמו תרעי ג"ע ואתפתחו תרעי גהינם דאיהו מרה כו' כנודע שהדינין וגבורות של הלילה הם גדולים כמה מדרגות יותר מן הדינין שבשעת המנחה כי שליטת וממשלת החיצונים האמיתית אינה אלא בלילה כנודע:
והק"ש שעל המטה אנו צריכין לעשותו מחדש ואינו מספיק בק"ש דתפילת ערבית כמו שהספיק הק"ש דשחרית אל זווג תפלת המנח' והטעם הוא כי כשהוא עדיין יום אין המוחין מסתלקין לגמרי ולכן במנחה א"צ ק"ש פ"א מחדש משא"כ כשכבר נעשה לילה שאז מסתלקין המוחין לגמרי ולכן צריך ק"ש מחדש לצורך הזווג שיהיה אח"כ בחצות הלילה והטעם שאנו מקדימין לקרות אותה ק"ש בעת השכיבה ית' במקומו לקמן בע"ה. והנה להיות שעתה הוא לילה ממש יותר מבשעת תפלת ערבית לכן הזווג הזה הוא גרוע ואינו כ"כ מעולה ולכן אינו מושך אלא מחיצוניו' או"א בלבד כנ"ל והרי נתבאר שני חילוקים שיש באלו הארבעה מיני ק"ש והחילוק הא' שביניהם הוא בענין המשכתן אשר אין המשכתן שוה והחילוק הב' הוא בענין הזווגי' הנמשכין מהם כי אינם שוים:
דרוש ד
פרק א
דרוש ד':
בענין ד' מיני יחודי ק"ש הנז"ל עוד יש חילוק שלישי בענין ד' ק"ש והוא כי הלא ביארנו בענין ק"ש של יוצר כי ז"א יש לו מוחין דקטנות ודגדלות ובחינת המוחין דקטנות יש בה מוחין פנימיים ומקיפין וכן בבחינת המוחין דגדלות ושם אמרנו כי בכל קריאת שמע מאלו הארבע נכנסין בזעיר אנפין שש קצוות דמוחין פנימיים דגדלות דמצד אימא ואי אפשר שיכנסו אלו עד שיכנסו כל מה שלמטה ממדרגתם והם כל המוחין דקטנות הפנימים והמקיפין מצד אבא ומצד אימא ואח"כ נכנסים ו"ק הפנימים דמצד אימא וכל אלו המדרגות נכנסות בכל ק"ש מאלו הד' מיני ק"ש הנז' ובדבר הזה כולם שוים. האמנם החילוק שיש ביניהם הוא במדרגות הנכנסות מכאן ואילך כמשי"ת בע"ה. והנה הזווג דשחרית כבר ביארנו שנכנסים בז"א קודם הזווג ההו' כל המוחין דגדלות הפנימים והמקיפין דאו"א ואח"כ נעשה הזווג ההוא בעת נפילת אפים אבל בשאר הזווגים אין הדבר כן כמשי"ת בע"ה וגם ענין זה תלוי טעמו במש"ל שאין הד' זווגים שוים לפי שבשחרית הז"א שלם וממולא בכל המוחין האלו כולם לכן הזווג ההוא מעולה והוא זווג יעקב ורחל אבל בשאר הזווגים כפי ערך המוחין אשר הוא לוקח כך הוא ערך הזווג ההוא או יהיה זווג ישראל עם לאה או יעקב עם לאה וכן כיוצא בזה. וגם הטעם הזה תלוי במש"ל כי בשחר הוא חסד גמור ולכן המוחין של אז הם מעולים. וגם הזווג ההוא גדול ומעולה ובמנחה מתגברין הדינין מעט ולכן המוחין והזווג אשר אז הם יותר ממועטים במעלה ועד"ז הם מתמעטין בתפלת ערבית יותר וכיוצא בזה והנה החילוק הזה שבארנו אינו אלא בזווגים עצמם אבל בעת הק"ש כולם שוים כי בכולם נכנסים בז"א עד המוחין דו"ק דגדלות ג"כ הפנימים מצד אימא. ואמנם החילוק הג' שיש בד' מיני ק"ש עצמם הוא זה כי הנה אע"פ שאנו אומרים שבעת הק"ש נכנסים כל המדרגות עד הו"ק דמצד אימא דגדלות הפנימים עכ"ז אלו המדרגות שבנתים יש ביניהם הפרש כי יש פעם שנכנסים כולם יחד ויש פעם שנכנסים מפוזרין ומפורדין וסוד זה תלוי במלת ישראל פי' כי כבר ביארנו בק"ש דיוצר כי סוד הק"ש היא להעלות מ"ן מן זו"ן אל או"א כדי שיזדווגו או"א ויורידו מוחין אל זו"ן. אמנם קודם העלאת מ"ן אלו אין הז"א עדיין ראוי להעלותם וצריך להמשיך לו הארה מלמעלה כדי שיוכל להעלותם והנה ההארה הזאת ניתנת אליו במלת ישראל כמשי"ת לקמן בק"ש דיוצר. וביאור הדברים הם כי ז"א כדי שיוכל להעלות מ"ן למעלה צריך שבהכרח יהיו לו לפחות מוחין דקטנות מצד אימא כדי שיוכל אח"כ להעלות מ"ן כדי שיקבל אח"כ מוחין דגדלות. והנה בק"ש דשחרית במלת ישראל נגמרים לכנס בו כל המוחין דקטנות אפילו המקיפים דמצד אבא וזו היא תוספת האר' הניתנת לו אז במלת ישראל כדי שאח"כ יוכל להעלות מ"ן במלת אחד כדי שיקבל אז מוחין דגדלות דו"ק כנ"ל. וכבר ביארנו בדרוש ו' דק"ש דיוצר כי לעולם אי אפשר שיחסרו מן ז"א כל המוחין דקטנות כי בהכרח שמוחין פנימים דקטנות דמצד אימא לא יסתלקו כלל ממנו לעולם לא ביום ולא בלילה לפי שבהכרח צריך שתהיה לו איזה בחינה של מוחין כדי שיתקיים בהם כי המוחין הם הם חיות וקיום האדם בסוד והחכמה תחיה את בעליה אבל המוחין המקיפין דמצד אימא והפנימיות והמקיפין דמצד אבא ג' מדרגות אלו יכולות להסתלק לפעמים מן ז"א כמו שגם מסתלקים המוחין דגדלות אבל השינוי וההפרש הוא כפי ערך הזמנים כך סדר מדרגת הסתלקותם:
ונתחיל לבאר מן הק"ש שעל המטה כי היא המדרג' התחתונ' שבכולם כי הנה בלילה ודאי הוא שאינם מסתלקים כל המוחין כנ"ל ונשארים בהכרח המוחין הפנימים מצד אימא כנז' וכשאנו קורין ק"ש שעל המטה נמצא שקודם שנאמר ק"ש הנה לא היו בז"א רק מוחין פנימים דאימא בלבד ולכן כשאנו אומרים ישראל כדי להמשיך לו הארה מלמעלה כדי שיוכל להעלות אחר כך מ"ן כדי לקבל גם המוחין דגדלות והנה אז איננו יכול להמשיך הארה גדולה רק מדרגה א' בלבד יותר ממה שהיה לו תחילה והוא כי בתחי' היו לו מוחין פנימים דקטנות דאימא ועתה במלת ישראל ההארה שניתוספה לו עתה היא מקיפין דקטנות דאימא. ונמצא כי כאשר מעלה מ"ן במלת אחד כנודע הנה אין לו עדיין רק עד מדרגת מקיפין דאימא וחסרים ממנו פנימים ומקיפים דאבא דקטנות והוא השיעור של המדרגות שהיו בו כבר במלת ישראל בקריאת שמע דשחרית:
ובזה תבין טעם אמיתי למה אין הד' זווגים והד' המשכו' דק"ש שוות והכל תלוי במה שנז' כי הנה כפי ההכנה שיש לז"א בעת שמעלה מ"ן במלת אחד כך יש בו כח למשוך המשכה עליונה או תחתונה וגם בענין זה תלוי כניסת המוחין דגדלות בו אח"כ אם נכנסים כולם או מקצתם וגם בזה תלוי הפרש מעלת הזיווגים אשר זווג זה גדול מזה וכל זה תלוי בהתחלה הנ"ל כ"א ההתחלה היא מעולה בעת העלאת מ"ן כך יש לו כח להמשיך המשכות עליונות מלמעלה ונמצא שהכל תלוי בענין זה. ונחזור לענין כי עתה בעת ק"ש שעל המטה שאין לו רק מדרגה א' לבד מן הג' הנז' אשר היא מקיפין דאימא לכן אין בו כח להמשיך רק מחיצוניות דאבא ודאימא בלבד כנז' ולכן אין נכנסין בו רק המוחין דו"ק דגדלות מצד אימא ולא יותר כמשי"ת בע"ה ולכן גם הזווג ההוא הוא תחתון והוא יעקב ולאה בהיותם למטה מן החזה בלבד. ודע כי אח"כ כשיורדין ונכנסין בו המוחין דגדלות במלת אחד כנודע הנה אז נכנסין לו ביחד מחדש פנימים ומקיפין דקטנות דאבא וגם פנימי' דו"ק דגדלות דאימא ולכן כיון שאלו המדרגות באים לו עתה ביחד אין בו כח לקבל עוד מדרגות עליונות מאלו ונשאר באלו המדרגות הראשונות לבדם אמנם בתפלת ערבית עדיין הוא התחלת הלילה ולא נתחזקה שליטת החיצוני' לפי שעד אז היה יום והחסד והרחמי' גברו בעול' ולא נסתלקו כל המוחין דקטנות לגמרי אבל נשארו בו שני מדרגות הא' היא המוחין פנימי' דקטנות דאימא אשר אלו קבועים בו תמיד ואינם מסתלקין בשום זמן כנ"ל וגם נשארו בו המקיפין דקטנות דאימא ולכן כשאומרים מלת ישראל כדי להביא לו תוספת הארה כנז' הנה אנו ממשיכין לו מדרגה אחרת יותר על הנז' והוא מוחין פנימי' דקטנות דאבא ונמצא כי כאשר מעלה מ"ן במלת אחד לגבי או"א הנה הוא כבר שלם וממולא יותר ולכן הנה הוא מושך מן חיצוניות א"א שהיא מדרגה מעולה יותר. ואח"כ במלת אחד נכנסין בו מוחין מקיפים דקטנות דאבא וו"ק פנימים דגדלות דאימ' וכיון שלא קבל עתה מחדש הארות יתירות לכן יש בו כח לקבל בתפלת ערבית מוחין אחרים גבוהים יותר והם ו"ק פנימים דגדלות דאבא כמשי"ת במקומו בע"ה ולכן גם הזווג ההוא הוא יעקב ולאה בהיותם למעלה מן החזה. והנה בק"ש של הקרבנות אשר כבר הוא יום ומדת החסד מתעורר ולכן הוא יותר מעולה מן מדרגת ק"ש שעל המטה. אמנם הוא שוה אל ערך ק"ש דערבית בבחי' א' עם היות שיש ביניהם חילוק והוא כי בתפלת ערבית נשאר בו הארת המוחין מן היום אלא שזמנו ועונתו הוא לילה. אבל הק"ש של הקרבנות הנה היא נמשכת מן הלילה אשר לא נשאר לו הארה אבל יש לו יתרון אחר והוא כי זמנו ועונתו הוא יום ונמצא כי בבחי' אחת הוא שוה אל ק"ש דערבית ובבחי' אחרת הוא גבוה ומעול' ממנה. והענין הוא כי לפי שהוא בא אחר הלילה שלא נשארו בו רק פנימים דקטנות דאימא בלבד לכן צריך שבמלת ישראל נמשיך לו מדרגה אחרת והוא מקיפים דקטנות דאימא ובבחי' זו הוא פחות מן ק"ש דערבית כי אז כבר היו בו מקיפים דאימא ממילא בלתי מעשינו אבל להיות כי היום מעולה מן הלילה כי כשנעריך ערך ק"ש דערבית עם ק"ש דקרבנות ודאי שהק"ש דקרבנות הוא יותר מעולה מפאת עצמה לפי שמעלת ק"ש דערבית אינה תלויה בה בעצמ' רק מפאת מה שקדם אליה שהיא בחי' יום אבל היא בעצמה איננה אלא מדרגה גרוע להיות' מדת לילה אבל ק"ש של הקרבנות פחיתותה אינה מפאת עצמה אלא מפאת מה שקדם אליה שהיא בחי' לילה אבל היא בעצמה היא מעולה לפי שהיא מדת יום וכשנעריך ב' ערכים אלו ודאי שיותר גדול ערך המעלה הנמשכת מפאת עצמה מן ערך המעלה הנמשכת מפאת מה שקדם אליה שהוא כח אחרים ואינו כח עצמו. ולכן יש בק"ש של הקרבנות כח ויכולת להמשיך שני מדרגות ביחד והם מקיפים דקטנות דאימא ופנימים דקטנות דאבא אך ודאי שבבחי' אחרת הם שוים והא כי במלת ישר' עדיין אין בז"א בק"ש דקרבנות יותר ממה שיש לו בק"ש דערבית אבל עכ"ז גדול כח ק"ש דקרבנות שהמשיכה שני מדרגות ביחד משא"כ בק"ש דערבית שלא המשיכה רק מדרגה א' ולכן להיות שיש לק"ש דקרבנות יתרון הזה על ק"ש דערבית לכן יש בה כח להמשיך ממדרגה יותר עליונה והיא מן פנימיות דא"א. ואח"כ במלת אחד נכנסים המקיפים דקטנות דאבא עם הפנימים דו"ק דגדלו' דאימ' והנה אם לא היה בשחרית רק ק"ש של הקרבנות בלבד היה זווג שלו גרוע דוגמת זווג דערבית ולכן הוצרך פ"א ק"ש של יוצר כדי לעשות זווג אחר יותר עליון ולהמשיך המשכה יותר עליונה והיא מחיצוניות עתיק ואז יכנסו בז"א כל המוחין דגדלות פנימי' ומקיפים דאו"א וגם כי הזווג ההוא היה יותר עליון והוא זווג יעקב ברחל לפי שבבקר הוא שעת החסד והרחמי' יותר מכל שאר זמני היום והלילה. ולכן זווג הנעשה בעת ההיא צריך שיהיה הגדול והמשובח שבכולם והנה נת"ל כל החילוקים שיש בד' מיני ק"ש ובג' הזווגים באר היטב ולכן ג"כ יש הבדל בשלשה מקומות מן הק"ש כפי חילוק הזמנים וראוי לכוין בהם והנה שאר המשך ג' פרשיות ק"ש וגם המשך פסוק א' דשמע ישראל יתבאר לקמן. אבל עתה נבאר חילוקים אלו בלבד אשר ביניהם:
הנה החילוק הא' הוא במלת ישראל כי בק"ש של הקרבנות תכוין שעתה הם נכנסים בז"א המקיפים דקטנות דאימא והפנימים דקטנות דאבא לפי שכבר היו בו הפנימים דקטנות דאי' ובכח אלו המוחין שבו יכול להעלות מ"ן במלת אחד ובק"ש דיוצר תכוין כי כבר יש בו פנימים ומקיפין דקטנות דאימא ופנימי' דקטנות דאבא ובמלת ישראל נכנסים מקיפים דקטנות דאבא ובכח אלו המוחין הוא מעלה מ"ן במלת אחד ובק"ש דתפלת ערבית תכוין כי כבר יש בו פנימים ומקיפים דקטנות דאימא ובמלת ישראל נכנסים בו פנימים דקטנות דאבא ובכחם מעלה מ"ן במלת אחד ובק"ש שעל המטה תכוין כי כבר יש לו פנימים דקטנות דאימא ובמלת ישראל נכנסים בו מקיפים דאימא בלבד ובכחם מעלה מ"ן במלת אחד. החילוק הב' נמשך מן הקודם והוא במלת אחד כי הנה ביארנו בק"ש דיוצר שצריך לכוין במלת אחד לשלב שם הויה בשם אהיה ביחד אשר הוא סוד חיבור או"א. ושאח"כ תכוין בהויה דיודין דע"ב אשר היא סוד טיפת הזרע היוצא מאבא לאימא אשר בה כלולים המוחין דז"א ביחד באותה ההויה והנה בכונת ההויה זו הוא ענין זה החילוק השני כי בק"ש של הקרבנות תכוון כי זו ההויה שהיא טפת זרע דאבא נמשכת שרשה מלמעלה מפנימיות א"א ומשם המשיכוה או"א ע"י חיבורם וזווגם בעת הזו ובק"ש דיוצר תכוין כי ההויה הנז' המשיכוה מן חיצוניות עת"י ובק"ש דערבית תכוין כי זאת ההויה המשיכוה מן חיצונית א"א ובק"ש שעל המטה תכוין שהויה זאת המשיכוה אבא ואימא מחיצוניות או"א עצמן. החילוק הג' הוא ג"כ במלת אחד והוא כי כבר ביארנו בק"ש דיוצר שאחר שתמשיך ההויה הנז' שהיא טפת זרע דאבא כנזכר צריך שתכוין אח"כ כי אחרי שנצטיירה טפה זו במעי אימא כנודע ויורדין המוחין לז"א שהיא נחלקת לד' מוחין כמ"ש ואלו המוחין הם המוחין דו"ק דגדלות דאימא כנז' שם. והנה בענין זה הוא החילוק הג' הנז' כי בק"ש דקרבנות תכוין כי כאשר יורדין אלו המוחין דגדלות הנה ג"כ נכנסים עמהם בז"א המקיפים דקטנות דאבא אשר היו חסרים לו בתחילה במלת ישראל ובק"ש דיוצר תכוין כי כל הקטנות אפי' דאבא כבר היו בתחילה במלת ישראל ואין נכנסים בו עתה רק המוחין דו"ק דגדלות דאימא ובק"ש דערבית תכוין כי נכנסים עתה עמהם המקיפים דקטנות דאבא אשר היו חסרים לו במלת ישראל ובק"ש שעל המטה תכוין שנכנסים עמהם הפנימים והמקיפים דקטנות דאבא אשר היו חסרים בו בתחלה במלת ישראל:
ועתה נבאר הכונה שצריך לכוין בחילוק הא' הנ"ל שהוא במלת ישראל:
והנה כונת ישראל בק"ש דיוצר תתבאר לקמן במקומ'. והק"ש של הקרבנות אשר אז נכנסין המקיפים דקטנות דאימ' והפנימים דקטנות דאבא צריך ג"כ לכוין כונה אחרת שהיא ג"כ בגימ' ישראל כדוגמת אותה כונ' דק"ש דיוצר והיא זאת שתכוין אל שם שדי במילואו אשר מילואו לבד עולה ת"ק. ואח"כ תכוין אל שם אהיה דמילוי אלפין בפשוטו ומילויו ומילוי מילויו שהם מ"א אותיות ותחבר מ"א עם ת"ק יהיו בגי' כמנין ישראל. ובק"ש דערבית תכוין במלת ישראל לשם אלקים באופן זה כי באות שין דישראל תכוין באלקים דיודין שעולה ש' ואות ר' דישראל תכוין אל רבוע אלקים העולה ר' ובג' אותיות הנשארים מישראל שהם א' ל' י' גי' מ"א תכוין בהם אל אחוריים דאלקים במילואם אשר אז יש בהם מ"א אותיות ובק"ש שעל המט' תכוין במלת ישראל אל שם אהיה דיודין ברבועו הנקרא אחוריים כי כשתקח המלויים בלבד יהיו גי' ת"ק ופשוטו ומלויו ומלוי מלויו דשם זה אהיה דיודין יש בו מ"א אותיות והנה ת"ק ומ"א הם גי' ישראל:
ואמנם יש כמה חילוקים אחרים בין ק"ש שעל המטה לשאר ק"ש וכבר נתבאר לקמן במקומו. אבל בענין כללות כונת ק"ש בעצמה כולם שוים וכן בק"ש דערבית ודיוצר ודקרבנות כולם שוות זולת בג' החילוקים הנז"ל ואמנם החילוק האחד שאמרנו שיש בין הזיווגים האלו אינם נוגעים אל הק"ש בעצמה רק בסוד המוחין דגדלות ובמקומם יתבארו כולם בע"ה:
דרוש ה
פרק א
דרוש ה' בענין הרמ"ח תיבין שיש בק"ש כנגד רמ"ח איברים שבאדם כמ"ש חז"ל הנה כבר נתבאר כי בק"ש דשחרית וכן בק"ש דערבית אינם נכנסים רק המוחין דו"ק דגדלות בלבד והענין הוא כי השית פרקין תתאין שיש בנה"י דאימא נכנסים בו"ר דז"א ונשארים ג' אחרונות שבו בלתי מוחין והג' פרקין קדמאין דנה"י דאימא נשארו למעלה ולא נכנסו תוך ז"א אבל החילוק שיש בין ק"ש דשחרית לק"ש דערבית הוא בענין תפלת י"ח כי בברכת אבות דשחרית נכנסין כל הפרקין קדמאין באופן שנכנסין כל המוחין דאו"א אבל בערבית אינם נכנסים רק ו"ק דאו"א בלבד והפרקין קדמאין שלהם אינם נכנסין באופן כי הפרקין אמצעים שהיו ראוים להיות בחג"ת דז"א הם עתה בכח"ב שלו. והנה בק"ש דשחרית אשר שם אתה מכוין במלת אחד באות ד' שבו אל הד' מוחין היורדין בז"א והם ד' הויות דע"ב סמ"ב כנודע ובגי' הם רל"ב ויש בהם י"ו אותיות בד' הויות ותצרפם עם רל"ב יהיו רמ"ח שהם רמ"ח איברים הנכנסים בו וכבר ביארנו כי אלו הו"ק דגדלות הם מוחין דגדלות. אמנם כאשר אלו נכנסין בז"א כבר אז יש בז"א מוחין דקטנות שהם מבחי' אלקים כמבואר אצלינו. והנה הם ג' מוחין דקטנות בנה"י דאבא וג' מוחין דקטנות בנה"י דאימא והם ששה שמות אלקים וכשתחבר ו' שמות של אלקים אלו דקטנות עם הרמ"ח איברים דגדלות כנז' יהיו שניהם בגי' רומ"ח וז"ש בינוקא פ' בלק כי הק"ש נקרא רומח והנה רומ"ח הם אותיות חמור [עיין ס' הליקוטים פ' ויחי] והם סוד יששכר חמור גרם:
ואח"כ בהגיעך אל עזרת אבותינו כו' שירה חדשה שבחו גאולי' כו' אשר השירה ההיא יוצאה מהגרון וכמ"ש וענו ואמרו ה' ימלוך כו' אז תכוין במלת גרון כי הנה תחילה היה לנו ענין הרומ"ח הנז' ואם תוסיף עליו כללות ד' הויות הנז' דעסמ"ב יהיו בגי' גרון והענין הוא כי בתחילה בעת הק"ש ירדו המוחין בראש ז"א ועתה בשירה חדשה הם מתחילין להתפשט הטיפה שלהם עד הגרון ויורדים שם ומתעכבים שם במקום צר ואז שם נתוספה הארתם בכח ד' כוללים ונעשים גרון:
ואח"כ באתה קדוש כו' כבר הודעתיך במקום אחר כי עד עתה היה בחי' החיבוק בימינא ובשמאלא ובאמצעית' וכאשר הגיע החיבוק אל בחינת אמצעיתא אז מתחילין המוחין להתפשט ולצאת מחוץ לגרון למטה אל הגוף וזהו הטעם שתקנו ברכת אתה חונן אחר ברכת אתה קדוש לפי שעתה כבר מוח הדעת התחיל להתגלות לצאת אל מקום מרחב ומגולה ואז אנו שואלים אתה חונן לאדם כו' גם בזה תבין כי מן ברכת אתה חונן ואילך מתחיל תיקון י"ס דנוקבא כמבואר במקומו. והענין הוא כי עתה אשר כבר התחילו המוחין להתפשט למטה מן הגרון ושם הוא התחלת פרצוף הנקבה מהחזה ולמטה ואנו מתקנין אותה וגם טעם אחר לפי שעל ידי הקדושה ניתן בחינת הדעת אל הנוקבא דז"א כמבואר במקומו ולכן אנו שואלים עתה אתה חונן לאדם דעת כו':
ונחזור לענין ראשון שצריך לכוין בברכת אתה קדוש כו' שהמוחין יורדין ויוצאין מן הגרון כדי להתפשט בגוף החסדים העומדים תוך יסוד דאימא ובהיותם בגרון היו סתומים שם בסיתום גדול ותכוין כי ענין גרון הנה נתבאר אצלינו כי הוא ג"פ יב"ק שהוא בחינת המוחין דקטנות שהם שם אלקים. ובחינת המוחין דגדלות הנקרא שם הויה ובהיותם מתלבשין ביחד זב"ז בתוך הגרון שהוא מעבר צר אז נקרא הגרון מעבר יב"ק שהוא מעבר של שם הויה ואלקים שעולים בגי' יב"ק. והנה הה"ח או ה"ג הנה הם עוברים בתוך המעבר האמצעי של יב"ק שהוא היסוד שהוא קו האמצעי והנה כל בחינת חסד או גבור' היא הויה א'. נמצא כי הה"ח או הה"ג הם ה' הויות שהוא בגימטריא ק"ל וכן ה' הויות של גבורות גימטריא ק"ל ולכן תכוין להוריד אותם הק"ל דרך מעבר היב"ק הנז' שיצאו משם למטה מן הגרון והנה ק"ל ויב"ק הם גימטריא גר"ם:
והנלע"ד ששמעתי ממוז"ל שאלו הק"ל הם הה"ג היוצאין לעשות דעת הנקבה והרי נתבאר שלש כונות שהם רמ"ח ורומ"ח וגרון ושלשתם בשחרית אבל בערבית הם משונים לטעם הנז"ל כי יש הפרש בין שחרית לערבית וזה ביאורן ענין הרמ"ח תכוין שהם ג' הויות סמ"ב כולם בבחי' ע"ב באופן זה ס"ג עם עשרה אותיותיו ע"ב מ"ה כ"ו ע"ב הויה דב"ן באחוריים הוא ע"ב ונמצא שהם ג"פ ע"ב הם רי"ו ותחבר עמהם ל"ב אלקים הרי רמ"ח ואם תחבר עמהם ו' אלקים דקטנות הרי רומ"ח:
ואח"כ בברכת אתה קדוש תכוין אל גר"ם ע"ד שכונת בשחרית שהוא ק"ל ויב"ק אבל יש בזה הפרש אחר והוא כי בשחרית אשר כבר נכנסו בברכת אבות כל הנה"י דאו"א לכן כונת גר"ם היתה בגרון לפי שמקום הגר"ם הוא היסוד דאימא למטה בבחינת העטרה שבה ושם הוא בחי' יב"ק כנז' אבל עתה בערבית שאין בו אלא מוחין דו"ק נמצא כי זו העטרה דיסוד דאימא הוא למעלה בכתר דז"א ולכן צריך שתכוין שם ענין הגרם הזה כי שם בהיות היסוד שם למעלה יוצאין ממנו ק"ל הגבור' כנז' והרי נתבאר כונת ק"ש דערבית וגם בק"ש שעל המטה קבלתי עניינה ושכחתי קצת' וזהו הנז' אצלינו כי ענין כונת הגרון הנ"ל צריך שתכוין אותו בעת שתאמר הפסוק רוממות אל בגרונם ושם תכוין כונת הגרון הנ"ל ונלע"ד ששמעתי ממוז"ל כי אין לכוין בגרון הנ"ל בק"ש דערבית אבל תמתין עד ק"ש שעל השכיבה ושם תכוין בפסוק רוממות אל בגרונם כנז':
אזהרות שקודם השמע קודם שתאמר היחוד דשמע ישראל צריך שתכוין אל היחוד שביארנו בדרוש הציצית בענין ד' כונת שיש בד' אותיות הויה והכונה הנוגעת אל יחוד דשמע ישראל היא שתכוין תחילה אל ה' תתאה ואח"כ תחברה עם ו' ואח"כ תחבר י' עם ה' ראשונה וע"ש ותמצא ביאור כוונה זו מה ענינה. גם קודם שתאמר שמע ישראל תסגיר שני עיניך ביד ימינך ותכוין למ"ש בסבא דמשפטים עולימתא שפירתא דלית לה עיינין ושם ביארנו שהכונה היא על רחל שהיא העולה עתה בבחינת מ"ן לגבי או"א ועי"ש בסבא דמשפטים ובידך השמאלית תאחוז ד' ציציו' ויהיו מונחי' על לבך כמבואר לעיל. גם קודם שתאמר ק"ש צריך שתכוין אל מ"ע שנצטוינו לקרות ק"ש ב"פ בכל יום:
כונת יחוד ק"ש עד עזרת אבותינו. דע כי הנה ברכת אהבת עולם ה"ס היכל אהבה הנז' בפ' פקודי. [עיין נה"ש דף ח"י ע"א ד"ה עיקר הק"ש] והנה היכל אהבה ה"ס החיבוק והיכל הרצון הוא סוד הנישוק והוא בברכת אמת ויציב וכבר נודע כי אין נישוק אלא אתדבקותא דרוחא ברוחא וא"א זה אלא עד שירד ז"א שבאצילות אל היכל הרצון וגם הוא איננו יכול לירד עד שיתוסף בו כח מן רוח או"א ולכן אנו מייחדים את או"א בשמע ישראל כו' ואז מאירים בזו"ן בחי' מוחין ואז הוא יורד למטה כנז' ונמצא כי בעת זה היחוד נעשו מוחין לו ולה וזה טעם משרז"ל שהק"ש מדאורייתא והתפל' מדרבנן. והענין הוא במה שנודע שנה"י דז"א מאירים בנוקב' בסוד ד' מוחין שבה. אמנם יורדין לה ג"כ בעת יחוד ק"ש ד' מוחין ממש מלמעלה מאו"א וזה אומרם דתפלה מדרבנן כי רבנן הם הנה"י בסוד מ"ש רז"ל בברכות הני ברכי דרבנן דשלהי כו' כי ה"ס ת"ח מרבים שלום בעולם שנאמר וכל בניך למודי ה' כו' שהם תרין לימודין תרי ערבי נחל נצח והוד ונמצא שבאותו הרגע של יחוד ק"ש יש יותר הארה בהם ממה שנעשה בתפלה כי אין ניכר אח"כ אור זה והוא מסתלק אחר זמן הק"ש ואח"כ ברמ"ח תיבין דק"ש אנו מורידין סוד הז"א כולו ברמ"ח איברים שבו ולכן אלו הרמ"ח תיבין דק"ש הם פרשיות תורה שבכתב כנודע כי ז"א נקרא תורה שבכתב ולכן בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק כי אנו צריכין להוריד ז"א בהיכל הרצון הרמוז בברכ' אמת ויציב ולכן לא יפסיק בנתיים. ודע כי בהיכל הרצון יש בתוכו ו' היכלות והוא כולל ו' היכלין אחרנין ושם יורד ומתלבש ז"א עם ו"ק והנה עדיין חסרים ד' היכלות אחרים כי יש בז"א י"ס ולכן צריכין אנו להוריד שם בהיכל הרצון בחי' היכל הז' שהוא כללות ד' היכלות כמשי"ת בע"ה ושם מתלבשים ד' ראשונות שהם כחב"ד דז"א והרי נשלמו לירד כל י"ס וז"ס שתקנו באמת ויציב ד"פ אמת קודם עזרת אבותינו כי שם נגנזים ומתלבשין תנה"י דז"א בד' היכלות אשר שם בהיכל הרצון ואמנם עוד יש ב' היכלות אחרים שם אשר בתוכם מתלבשים חו"ג דז"א ולא תקנו לומר כנגדם ב"פ אמת לפי שעיקר כוונתינו היא בתנה"י לבד ולפי שהם מאירים בקומת המל' נוק' דז"א לכן לא תקנו רק ד"פ אמת בלבד. ואח"כ בעזרת אבותינו כו' אז ה"ס הורדת היכל ק"ק למטה בהיכל הרצון כנז' וההיכל ההוא נק' עזרת אבותינו ושם ג"כ תיקנו לומר ד"פ אחרים אמת לפי ששם מתלבשים ד' ראשונות דז"א כנז' והרי נשלמו ליכלל י"ס דז"א תוך היכל הרצון הכולל ו' היכלין בתוכו מלבד ו' היכלין תתאין הנק' היכל אהבה היכל זכות כו' וגם נכללין בו ג"כ ד' היכלות עליונים אשר בהיכל קה"ק. והנה ענין אלו ד' היכלות הכלולים בהיכל קה"ק ואלו הו' היכלין הכלולים בהיכל הרצון נתבארו לעיל באורך בסוד כונת הקדיש שתקנו לומר קודם הודו ע"ש היטב כי שם נתבאר כל הצורך:
כוונת יחוד ק"ש הוא כי ג' שמות ה' אלקינו ה' הוא יחוד או"א ודעת. ובאחד תכוין להעלות הת"ת ומל' בסוד מ"ן ואז יכוין שאז מזדווגים או"א ודעת ואז יורד השפע ההוא למטה בת"ת ומל' ואז יכוין כי נמשכין אל הת"ת אותם ג' שמות (אחרים) הראשוני' שהם ה' אלקינו ה' שהם ג' מוחין הראשונים ובשכמל"ו שם תכוין אל המל' ע"ד מ"ש במ"א. וענין ואהבת והיה ויאמר הוא כי אחר שיורד השפע אל ג' מוחין שבת"ת יורד אח"כ גם אל חג"ת שהם גופא ותרין דרועין. כונת יחוד שמע ישראל הנה יחוד זה הוא זווג או"א כי זווג הנעשה בשים שלום הוא זווג ת"ת ומלכות ולכן צריך להקדים זווג או"א העליון לתחתון. והנה כמו שלצורך זווג זו"ן אנו צריכים אל התעוררות מ"ן שהם נשמות התחתונים הנקרא בנים לת"ת ומל' כמש"ה בנים אתם לה' אלקיכם כמו כן בזווג או"א הם צריכים אל מ"ן של זו"ן בניהם ולפי שהן צריכין בתחילה לתקן עצמן כדי שיוכלו לעלות ולהיות בסוד מ"ן לכן אנו ממשיכין לשניהם שפע בסוד ב' תיבות שמע ישראל. כי שמע היא המלכות הנקרא שם ע' שהמלכות נק' שם בסוד שני שמות הויה ושד"י העולים בגי' ש"ם ואנו ממשיכין אל המלכות שנקרא שם שפע מן הע' שהיא מאותיות גדולות שה"ס ע' שמהן עלאין דאילנא דחיי שהיא בינה ואלו הע' ה"ס ז"ס תחתונות דבינה אשר כ"א כלולה מעשר שהם ע' וז"ס ע' רבתי דשמע שהיא הבינה ואח"כ ישראל ר"ל שי"ר א"ל כי הבינ' נק' שיר. והחכמה נק' א"ל. והת"ת הנקרא ישראל מקבל עתה השפע משניהם ואחר שהמל' והת"ת קבלו השפע הנז' במלת שמע ישראל כנז'. אז עולים בסוד מ"ן ואז מזדווגים או"א בסוד הדעת המזווגם וז"ס ה' אלקינו ה' שהם או"א ודעת כנ"ל. ואחר אשר כבר נזדווגו או"א אז אנו מורידים שפע ג' מוחין הנז' אל הת"ת הנקרא א"ח דאחד ואנו מכוונים שהג' מוחין הנז' נמשכין בסוד חב"ד אל ז"א וחוזרי' להיות בו ג"כ ג' שמות האלו בא"ח דאחד שהוא הז"א. ובד' דאח"ד תכוין אל המלכות המתייחדת עם הת"ת הנק' א"ח ולכן ד' זו היא גדולה להיות עתה למעלה במקום או"א בסוד מ"ן:
ועתה בבשכמל"ו אנו ממשיכין המוחין אל המלכות וזה סדרן. בש"כ חב"ד. מלכותו כתר גלגלת דרישא דילה. לעולם הם ו"ק דידה. ועד מלכות העשירית שבה ולכן תיבה זו מסיימת בד' שהיא בחי' תתאה דילה. אמנם דע כי בזווג זו"ן אנו אומרי' נפילת אפים בסוד המיתה שאנו נחשבים כמתים ומעלים שם נשמתינו וזמ"ש אליך ה' נפשי אשא מלת אליך דייקא לרמוז שאנו מעלין נשמותינו עד ה' ממש שהוא הת"ת. אבל עתה בק"ש אנו כוללים עצמינו ג"כ בסוד המ"ן דזו"ן אבל אינו מספיק שנמסור נפשותינו בסוד מיתה אלא בסוד קידוש ה' שהוא מסירת נפשינו להריגה. ולכן צריך לכוין במלת אחד בשם יאהדונה"י ויכוין בד' מיתות ב"ד סקילה שריפה הרג וחנק ע"ד שידעת וז"ס הכתוב כי עליך הורגנו כל היום שלא אמר אליך אלא עליך פי' במי שהוא עליך שהיא החכמה שעל הת"ת אשר עליו ממש הורגנו וז"ס משרז"ל על ר' עקיבא שעלה אל המחשבה שהיא חכמה בסוד מסירת נפשו להריגה ודי למבין:
והנה אחר שיחדנו הת"ת בג' מוחותיו בסוד א"ח דאחד דרך כללות אנו חוזרים לפרטם דרך פרט. פרשת ואהבת ופרשת והיה ופרשת ויאמר והם ג' מוחין דיליה ואל תתמה איך אל הת"ת לא יחדנו רק אלו הג' מוחין דיליה בלבד ואף גם זאת לא היה בפירוש ובגילוי אלא בדרך נסתר בשני אותיות א"ח דאחד ולנקבה יחדנו כל עשר ספירותיה. והתשובה היא כי בשכמל"ו אינו כתוב בתור' ולכן אנו אומרים אותו בלחש. אבל יחוד הת"ת הוא בפ' שמע שנכתב בתורה אשר לכן נאמר בקול רם ולכן אף אם אין בו יחוד אלא דרך רמז הנה הוא יותר נגלה מיחוד המלכות שלא נזכר בתורה וגם אין אנו אומרים אותו רק בלחש:
עוד פי' כונת פסוק שמע ישראל כו' שמע ישראל הוא הכנת קבלת אור ת"ת ומלכות מלמעלה מהם כדי שיוכלו לעלות בסוד מ"ן אל או"א וזה הת"ת ומל' ה"ס לאה וישראל. וה' אלקינו ה' ה"ס חב"ד כי ה' הוא הויה דיודין באבא ואלקינו ה"ס אהיה דיודין באימא וה' הג' הוא הדעת המזווגם אשר הוא מתעורר עתה אל הזווג. ועתה הוא בסוד הויה דמילוי ס"ג ועדיין אל תחבר שם הויה עם שם אהיה. ובמלת אחד תכוין להעלות ישר הנקרא א"ח בסוד הויה דמ"ה דאלפין. ואות ד' דאחד שהיא בחי' לאה תכוין בה בסוד שם אדני במילואו כזה אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד ותכוין לשתף נשמתך עמהם אחר שמסרת עצמך על קדוש ה' וכל זה תעלהו ע"י שם הויה דס"ג למ"ן ואז תתחבר ותשלב ב' שמות של הויה ואהיה בזה האופן יאההויה"ה ואח"כ תכוין להוריד מ"ד בסוד הויה דע"ב דיודין. ואח"כ תכוין להוריד מן הזווג הזה מוחין אל הז"א והם ד"פ יה"ו. הראשון במילוי ע"ב. והב' במילוי ס"ג. והג' במילוי מ"ה והד' במילוי ב"ן ותכוין כי ד' שמות יה"ו הנז' הם גי' מקו"ם שה"ס נ"ז ומ"ח וט"ל ומ"ב והוא חשבון שם הויה בריבועו כזה שעולה מקום יפ"י ק'. הפ"ה כ"ה. ופ"ו ל"ו. הפ"ה כ"ה סך הכל גי' מקום וז"ס מ"ש רז"ל תפילין מרובעות הלמ"מ כי התפילין הם אלו הד' מוחין הנז' וצריכים להיותם מרובעות כנגד שם הויה המרובע העולה בגי' מקו"ם והנה מאלו הד' שמות יה"ו הנזכרים חסרים ד' ההין והם לצורך המלכות והנה הד' ההין הנז' בארבע מילויי עסמ"ב הם בגי' מ"ו בזה האופן ה"י ה"י ה"א ה"ה וז"ס פסוק הנה מקום אתי שר"ת שלו מ"ו. והנה מקו"ם ומ"ו בגי' רל"ב כמנין ד' שמות עסמ"ב ואחר כך בבשכמל"ו תכוין להוריד המוחין של לאה והענין הוא כי הכתר דלאה אינו נעשה רק אחר ביאת המוחין והוא כי המוחין הם ד' שמות אהיה והד' אלפין אשר בהם מתעלים ועולים על המוחין ונעשין כתר שלה [עיין לקמן דף כ"ה ריש ע"ב]. והנה ד' אלפין במלואם עולים תמ"ד וה"ס עולת תמיד דמלת תמיד חסרה יו"ד וצ"ל תמ"ד לא תמיד מ"ה וז"ס ויעקב איש תם והד' הנשארת מן תמ"ד היא בחי' המלכות העשירית שבה שנכנסת תוך רחל ומתלבשת בה ובמלת מלכותו תכוין מלכות ו' שהיא לאה הנקרא מלכות ז"א הנקרא ו'. לעולם ה"ס ו"ק שלה אשר כבר ידעת כי ו' תחתונות שלה ה"ס שם ס"ג והנה במלואו ורבועו עולה קס"ו ועם עשר אותיות הרי קע"ו כמנין לעולם. ועד הוא בחי' היסוד שלה המתחברת עם המלכות שבה:
והנה בשם ס"ג הנז' העולה ברבועו ובמלואו קס"ו יש בו ח' יודין ותכוין כי ו' יודין הראשונים של שם הם עד הת"ת שלה וזהו ו' של ועד והיו"ד השביעית ביסוד שלה ושם כלולים כל הז' יודין שהם בגי' ע' של ועד והיו"ד הח' במל' שלה כי היא דלת של תמ"ד הנזכרת שמתפשטת ברחל:
כונות אחרות קרובות אל האמור שמע אות ש' ה"ס מצפ"ץ והיא הויה באתב"ש והנה ההויה הנז' יש בה יו"ד בתחילתה ועם הר"ת של ידוד ישראל הרי בגי' שם אהיה גם בתיבת ישראל כבר נת' שהוא שיר אל. והענין הוא כי אל הוא שם ייא"י שבהויה דס"ג והוא בחי' הה"ח דאבא שניתנו ביסוד דאימא ושי"ר הם הה"ג דאימא עצמה. שמע ישראל כו' כבר נתבאר בביאורינו שיכוין אל המל' שנקרא שם משמע וה"ס שדי והויה. והענין הוא כי ה"ס הת"ת ויסוד שהם שני שמות הנז' ומכחם נק' המל' ש"ם גם יכוין בד' תיבות ה' אלקינו ה' אחד שהם ד' פרשיות דתש"ר והם ד' אותיות ההוי"ה וד' תיבות של בשכ"מ הם ד' אותיו' ההוי"ה והם ד' פרשיות דתש"י ובשכמל"ו תכוין לב' בחי' האחת היא לעשות התפשטות כל הפרצוף לאה מאחורי ז"א מחציו ולמעלה והשנית לתת בחי' מוחין בלבד לרחל באחורי ז"א מחציו ולמטה וזה ענינו. ברוך חכמת לאה והוא אהיה דיודין שם בינת לאה והוא ג"כ אהיה דיודין. כבוד דעת לאה כלול מחו"ג והיא אהיה דאלפין ואהיה דההין. מלכותו יכוין להמשיך ד' אלפין מן ד' אהיה הנז"ל לעשות ד' מוחין ברחל הנקרא מלכות. גם יכוין להמשיך לה עשרה אהיה פשוטים שהם בגימ' ציק"י שהם לבושי של ה"ח וה"ג כנודע כי עתה לא יש לרחל רק אלו הלבושים עד אח"כ בעמידה שלוקחת גם המוחין שבתוכם וימשיכם לשם אלקים שבה מלא ביודין אשר השם הזה במילואו ומילוי השם והכללות עולה הכל בגימ' קדרה וז"ס מ"ש רז"ל משל לבת מלך שהריחה ציקי קדרה והביאו לה בחשאי אח"כ חוזרין בפרצוף לאה. בתיבת לעול"ם תכוין לעשות כתר אל לאה והוא מאחוריים מלאין מהויה דס"ג העולה קס"ו ועם י' אותיות רבוע הרי קע"ו כמנין לעול"ם וע"ד בגי' פ' כמנין ח' יודין שיש באחורי הויה הנז' וח' יודין אלו הם התפשטות שאר פרצוף לאה. גם במלת אחד כבר נתבאר אצלינו שיכוין בשם א"ל כו' והענין הוא כי משם אדני במלואו הנרמז במלת ד' כי הוא מלשון דלת ותרגומו תרעא שהוא מילוי אדני ותסיר מתרע"א שם א"ל ישאר בגי' תמר ויחבר עמו שם א"ל מן אותיות ייא"י שבהויה דס"ג שנשארו מקודם כנזכר אצלינו ויהיו שניהם בגי' עם הכולל הויה א' דס"ג ביסוד דאימא ואז מזדווגים יחד:
ענין הק"ש דשחרית הוא כי הנה כבר ע"י התפילין שהנחנו נתנו תפילין לז"א דאצילות ואמנם היחוד דק"ש הוא לתת התעוררות אל זו"ן שבבריאה שיזדווגו גם ראיתי באופן אחר וזה עניינו בתיבת ידוד אלקינו ידוד יכוין שז"א דאצילות לוקח עתה ג' מוחין חב"ד ויכוין כמו שזו"ן דאצילות עלו בסוד מ"ן אל אימא דאצילות כן עולם היצירה והעשיה שה"ס זו"ן עלו בסוד מ"ן אל הבריאה שה"ס אימא הנק' אמת וז"ם מה שרמזו בזוה"ק פ' שלח לך כי ה' אלקינו ה' הם נקרא חותמא דגושפנקא אמת. והנה ע"י היצירה והעשיה שעלו בסוד מ"ן בבריאה מזדווגים גם או"א דבריאה ונותנים מוחין לזו"ן דבריאה כדוגמ' הנעשה באצילות כנז' אצלינו אבל יצירה ועשיה אינם בעלי זווג כלל כמבואר אצלנו כי אין להם מוחין ונמצא כי ע"י זה היחוד דק"ש נעשים ב' בחי' כי נמשכין מוחין פנימים אל זו"ן דאצילות וכן מוחין פנימים אל הבריאה אלא שהפנימים דאצילות נעשים מקיפין לאותן של הבריאה ואח"כ בעמידה נמשך מוחין מקיפים לזו"ן דאצילות כנז' אצלינו וכבר נתבאר אצלינו כי אלו הפנימים דאצילות הנמשכין בק"ש אינה רק בחינת ו"ק מצד מוחין דאימא וכל שאר בחינת המוחין נכנסין בעמידה עם המקיפין וע"ש:
כונה אחרת הנה כמו שבשמע ישראל ביארנו שאז מקבלין זו"ן הכנה לשיוכלו להזדווג אח"כ בנפילת אפים כן עד"ז צריכין או"א לקבל הכנה בתחילה לשיוכלו להזדווג אח"כ במלת אחד כמו שנבאר. ואמנם ההכנה הזו היא שמקבלים ג' הארות בג' תיבות אלו מן א"א כמו שנבאר ואמנם הנה נודע כי בא"א יש בו הויה אחת הכוללת כל הי"ס שלו ותכוין שהיא במלוי יודין. והנה בשם הויה הראשון תכוין שהיא דיודין שמקבל עתה אבא מן י' של הוית א"א. ובאלקינו תכוין שהוא אהיה דיודין שמקבלת עתה אימא מן ה' ראשונה של הוית א"א ובהויה אחרונה תכוין הויה דס"ג והוא בחינת הדעת המזווגן לאו"א המקבל עתה הארה זו מן אות ו' של הויית א"א אח"כ במלת אחד תכוין להוריד הארה מן אות ה' אחרונה של הוית א"א אל זו"ן שהם הויה אדני הנרמזים באחד א"ח ד' כדי שיעלו זו"ן עתה בסוד מ"ן אל זווג או"א. ואח"כ תכוין גם במלת אחד להמשיך מזווג או"א ד' מוחין לז"א שהם ארבע יה"ו וד' אה"י כסדר מלוי עסמ"ב ותכוין כי ארבע יה"ו הנז' יוצאין מארבע יודין שיש בהויה דע"ב דיודין דאריך כנז' גם תכוין בד' דאחד שהיא בלאה ותכוין כי אלו המוחין הם בחינת אור פנימי אל לאה ובחי' אור מקיף אל ז"א כי לא נכנסו המוחין במצחו. אח"כ במלת מלכותו תכוין אל רחל שהיא מלכות ו' רומז אל הז"א כי רחל היא הנוק' העיקרית כנודע ולזה רמזו רז"ל לבת מלך שהריחה ציקי קדרה כנודע כי לאה היא דמיון אימא עלאה דאתכסיא. אבל רחל היא בת ממש ואומרו שהריחה כדמיון המריח מרחוק כי המוחין הנז' נתעלמו ממנה כי הרי לז"א עצמו אינם אלא בסוד אור מקיף נעלם. ולכן הצדיקים הנק' עבדיה ע"י שמסרו נפשם על קדוש ה' במלת אחד כנז' יכלו להמשיך אליה הארה בעלמא בחשאי אל המוחין שלה ולא מוחין ממש וזה נרמז במלת בחשאי ולכן בתיב' מלכותו צריך להשפיל ראשו מלמעלה למטה להורות שממשיך ומוריד הארה הנז' למטה עד רחל כנז'. גם באות ד' של ועד יכוין לגמור פרצוף רחל בפרטות כמו בלאה ממש כי עד עתה כל הכונ' היתה בלאה כנז'. ולכן גם בד' זו של ועד יכוין להמשיך ברחל בסוד אור מקיף ולכן סמוך לו ואהבת את כי א"ת היא רחל נוק' דז"א הנק' ה' אלקיך. והאהבה היא שתמשיך לה ההארה הנז' וזמ"ש ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך שני לבבות והוא שיחבר ויכלול הימין שהוא החסד עם הגבו'. ואח"כ תכלול המל' עמהם וזהו ובכל נפשך הוא המל' הנק' נפש. ואח"כ תכלול כולם ותעלם למעלה בחב"ד וזהו ובכל מאדך. ודברת ב"ם תכוין אל מ"ב תיבות שבפר' שמע וה"ס שם בן מ"ב שהוא בג"ר הנק' רישא דז"א כנז' בתיקו' תי' ע'. וגם בפ' והיה אם שמוע עד ושמתם יש ע"ב תיבו' וה"ס שם ע"ב והוא בשלשה אמצעיות דז"א וגם זה תכוין במלת עש"ב שהם אותיות ע"ב ש' כי ש' היא שלש אמצעיות ג' קוי השין ובהם ע"ב שמות דויסע ויבא ויט המתחלקים בג' אותיות כ"ד כ"ד כ"ד לכל א' עד מלת ושמתם שהוא עד הטבור:
דרוש ו
פרק א
דרוש ו':
בענין כונת יחוד ק"ש בארוכה בתכלית הביאור לגמרי ונתחיל מן ברכת אהבת עולם. דע כי הנה ענין ברכת אהבת עולם הוא בהיכל אהבה שהוא בחי' החסד ונודע מש"ה והוכן בחסד כסא וגם הפסוק אומר ואיש כי יקח את אחותו בת אביו או כו' חסד הוא לפי שמדת החסד הוא המתקן לזו"ן והמזווג אותם. והנה כבר ידעת כי כונת התפלות הם לחבר ולזווג זו"ן ובזמן שהיה ב"ה קיים היו המוחין שלהם תדירין ולא היו מסתלקין, אבל אחר החורבן המוחין באים לפרקי' וחוזרין ומסתלקין מהם וזהו הטעם שנקרא זו"ן נופלים ואובדים וזהו סוד תפלותינו כדי להחזיר בהם המוחין שנסתלקו מהם והענין הוא כי הנה כונתינו היא כדי לזווגם שיולידו שפע ונשמות בעולם והנה הורדת השפע הוא מן המוחין ואם אין להם מוחין איך יולידו כי כן מצינו כי ביאת הקטן אינה נקראת ביאה עד שיגדל. והטעם הוא לפי שאין המוחין באים בו עד היותו בן י"ג שנה ולכן צריכין אנו לתת מוחין לזו"ן. והנה המוחין הם בשני בחי' או מוחין דג"ר או מוחין דו"ק וכמשי"ת בע"ה. והנה קודם שנזווגם בעמידה בתפלת י"ח צריך שיהיו להם מוחין ולכן בהיותינו עתה בהיכל אהב' אשר בו סוד הימין המכין בחסד כסא נעשין בו בחי' המ"ן לעורר זווג עליון דאו"א שבעולם האצילות כדי שע"י זווגם יולידו וימשיכו מוחין לזו"ן כדי שגם אלו יזדווגו אח"כ בעת תפלת י"ח. ונמצא כי ענין ק"ש הוא זווג או"א והורדת המוחין אל זו"ן. ואח"כ ענין העמידה הוא זווג זו"ן וזהו הטעם גודל חומר הק"ש מהתפלה כי הנה רשב"י וחבריו שהיתה תורתם אומנתם לא היו חוששים להתפלל בזמנה אבל כשהיה מגיע זמן ק"ש היו נזהרין מאד לקרות ק"ש בזמנה דהיינו פסוק ראשון של שמע ישראל כי בו הוא סוד זווג או"א. אבל שאר הק"ש הוא תיקון אל רמ"ח איברים דז"א כמשי"ת בע"ה. וזהו הטעם שצריך למסור נפשו בד' מיתות ב"ד כשאומר אחד משא"כ בעמידה ומן הראוי היה לקום מעומד בעת הק"ש להיות סוד זווג עליון דאצילות. אבל להיותינו עתה עדיין בעולם הבריאה אין אנו חייבין לאומרה מעומד כמו תפלת י"ח לפי שאז אנו בעולם האצילות. אבל עתה בק"ש שאדרבא להיותו זווג עליון ונעלם מאד אין בנו כח לעוררו בהיותינו למעלה בעולם האצילות אלא בהיותינו למטה בעולם הבריאה ולכן א"א צריכין לקרות ק"ש בעמידה וזהו טעם סברת ב"ה שאמרו כל אדם קורא כדרכו בין עומד בין יושב ולכן אנו צריכין לומר פסוק שמע ישראל שהוא מפסוקי התורה שבכתב בעולם הבריאה לפי שפרשת שמע אינה אלא באצילות. אמנם נעשה הזווג הזה ע"י התעוררות מ"ן דהיכל אהבה שבבריאה ונמצא כי סוד ק"ש הוא לזווג את או"א ולתת מוחין אל זו"ן ואלו המוחין ירדו עד מקום היכל אהבה שבבריאה ואז תוכל המלכות לעלות בעולם האצילות להעשות פרצוף גמור מי"ס וסוד ענין זה הוא במה שנודע כי המל' נתמעטה בסוד חד נקודה בלבד וירדה עד עולם העשיה. אבל ז"א לא נתמעט ממנו רק ג"ר שהם בחי' המוחין שבו ולא נשארו לו אלא ו"ק כמספר ו' של הויה הרומזת אליו ולסיבה הנז' הם יורדין אלו הבחינות של זו"ן שנמשכו אליהם מן הזווג הנעשה ע"י הק"ש מן או"א וירדו עד הבריאה וע"כ יש בהם כח ויכולת לעלות אח"כ בעולם האצילות להזדווג שם ולהיות כי כונתינו היא להמשיך ההמשכות האלה בבריאה לכן א"א ממשיכין עדיין רק המוחין דו"ק כמ"ש עניינם ואחר כך בתפלת י"ח בברכת אבות נמשכות ג"ר עצמן אל ז"א ג"כ כמו שית' שם. ודע כי קודם שתאמר ק"ש צריך שתכוין לקיים מ"ע שנצטוינו לקרות ק"ש ב"פ בכל יום ובכח מצוה זו תכוין כי ע"י כן תוכל להעלות המ"ן אלו ולהוריד המוחין כמ"ש בע"ה. גם דע כי ד"פ תקנו לומר ק"ש בכל יום והם ב' בבקר וא' בערבית וא' על המטה וכבר נתבאר עניינם לעיל ע"ש. גם כבר הודעתיך כי יש לז"א שני בחי' דמוחין א' מסטרא דאבא וא' מסטרא דאימא. גם כבר הודעתיך כי כל בחי' מוחין הלא הם מתפשטין בכל הז"א בג"ר ובג' אמצעיו' ובג' אחרונות וכאשר הם מתחילין לכנס בו בתחילה נכנסין ג' פרקין תתאין שלהם דנה"י דאימא תוך ג"ר דז"א. ואח"כ יורדין שלשה פרקין אמצעים בג"ר דז"א וע"י זה יורדין הג' פרקין תתאין בג' אמצעיות דז"א ובהיות אשר אלו הו' פרקין ירדו ונתלבשו בג"ר דז"א ובג' אמצעיות דידיה אז הם נק' מוחין דו"ק לפי שאין אלו אלא הו' פרקין תתאין של המוחין ועוד כי הלא אלו עתידין אח"כ לירד יותר למטה בו"ק דז"א כמ"ש בע"ה. וכאשר אח"כ יורדין גם הג"פ עלאין בז"א אז יורדין ג"פ תתאין בג' תחתונות דז"א וג' אמצעים בג' אמצעיות וג' עליונים בג' עליונות ואז הז"א שלם במוחותיו ונק' גדול ודעתו שלימה בכל המוחין הראוים לו והרי זה בבחינת המוחין דאימא וכעד"ז בבחי' המוחין דמסטרא דאבא. והנה בזווג ק"ש אין נכנסים בז"א רק המוחין דו"ק דאימא בלבד אבל כל המוחין דאבא וגם ג"ר דמוחין דאימא אינם נכנסין עד ברכת אבות כמשי"ת שם בע"ה:
והנה כל זה שביארנו הוא בבחינת המוחין דגדלות שהם מוחין דהויות אבל נודע כי קודם שיכנסו אלו צריך שיקדימו לכנס בז"א המוחין דקטנות שהם מוחין של שמות אלקים ונודע מ"ש כי יש ג' מיני מוחין א' מוחין דזמן העיבור וא' מוחין דזמן היניקה וב' בחי' אלו הם שמות אלקים והג' הוא מוחין דגדלות שהם של הויות, ונמצא שעתה בק"ש אנו ממשיכין מוחין דגדלות דו"ק בלבד. גם הודעתיך כי יש בכל בחי' מוחין ענין המוחין הפנימים והמקיפין הן במוחין דעיבור הן במוחין דיניקה הן במוחין דגדלות גם דע כי כמו שיש מוחין מסטרא דאבא ומסטרא דאימא בזמן הגדלות כך יש מוחין דאו"א בזמן העיבור והיניקה אמנם הם שמות אלקים כנז' וע"ש:
ונבאר עתה ענין הק"ש כי הנה בזמן הק"ש עדיין אין הז"א שלם בכל בחי' המוחין דיניקה כולם ולכן צריך בתחי' להשלים בו המוחין דיניקה ואח"כ צריך להשלים לו המוחין דו"ק דגדלות אמנם יש שינוי בין הד"פ שא"א ק"ש בכל יום כנז' ואין כולם שוים וטעם הדבר הוא במה שנת"ל כי לסבת גלות וחורבן ב"ה היה שינוי ופגם ח"ו במוחין עלאין דז"א משא"כ בזמן בהמ"ק שאז תמיד היו זו"ן שלמים במוחין דגדלות שלהם אבל אחר החורבן נחסרו אמנם אין הזמנים שוים כי הלא פשוט הוא שמדת החסד יותר מתפשטת בעולם בבקר מבערב לפי שבערב הם דינין תקיפין ונמצא שהד' ק"ש הם משונים זו מזו וגם לסבה זו נמשך שינוי אחר כי גם ענין הזווגים אינם שוים כי כפי המוחין שיש בזמן הזווג ההוא כך יהיה כחו ופעולתו והנה שינוי הזווגים הם ד' כנגד ד' ק"ש וגם לסיבה זו גם התפלות אין ענינם שוה והנה טעם היותם ג' תפלות ולא ד' הוא כנגד ג' זווגים כי הזווג הד' איננו צריך אל התפלה כמ"ש בע"ה. והנה נמצא כי עתה בק"ש אנו צריכים להשלים בתחילה המוחין דיניקה ואח"כ להמשיך בו המוחין דגדלות. גם אנו צריכין לדבר אחר שני והוא מש"ל כי כל המוחין דזו"ן בני או"א נמשכין מאבותיהם אשר ע"כ אנו צריכים בתחילה אל זווג או"א וע"י זווגם ימשיכו לזו"ן מוחין הצריך להם. גם אנו צריכים אל בחי' שלישית והוא להעלות מ"ן אל או"א כדי שיזדווגו וג' בחי' אלו נעשות בבת אחת ולכן נבאר ג' בחי' אלו על הסדר:
דע כי זו"ן נק' בנים דאו"א ואנחנו עם בני ישראל נק' בנים לה' אלקינו שהם זו"ן והנה המ"ן אשר מעלה המלכות אל ז"א היא בחי' נשמות הצדיקים שהם הבנים שלהם כנז' והמ"ן אשר מעלה אימא לאבא ה"ס המוחין הפנימים דזו"ן בני או"א ואלו המוחין שלהם ה"ס הנשמה הפנימית שלהם ודע כי יש לאדם התחתון ד' בחי' והם נשמה לנשמה מצד אבא ונשמה מצד אימא ורוח מצד הת"ת ונפש מצד הנוק'. והנה הנפשין והרוחין של הצדיקים הם המ"ן ומ"ד בזו"ן והנשמה ונשמה לנשמה שלהם הם מ"ן ומ"ד לאו"א יען כי משם נחצבו וכמבואר אצלי ביחוד מכ"י מורי ז"ל על ענין השתטחות על קברי הצדיקים לדבר עמהם ונמצא שכאשר מזדווגים או"א ועולים מ"ן דזו"ן לגביהם הנה גם הנשמה ונשמה לנשמה של הצדיק עולה עמהם בסוד מ"ד ומ"ן שלהם. אבל עדיין לא זכיתי שיפרש לי מורי פרטי ב' בחי' אלו דנשמה ונשמה לנשמה אבל דרך כללות אמר לי שאכוין להעלות הנשמה של האדם ביחוד ק"ש ולא הזכיר לי בחי' נשמה לנשמה והנה כונתינו היא להעלות זו"ן בסוד מ"ן לגבי או"א אמנם מפני היות זמן הגלות והחורבן אין בהם כח לעלות עד שנמשיך להם תחילה איזה הארה מלמעל' כדי שיהיה בהם כח אח"כ לעלות ואז אח"כ יזדווגו או"א. ואמנם ההארה הזו העליונה א"א לקבלה מלמעלה בלתי זווג עליון וכיון שאין עדיין העלאת מ"ן א"א אל זווג עליון ולכן לדעת הענין הזה איך אפשר להיות צריך לבאר לך הקדמה והיא זו:
דע [שער כ"ג סוף פ"ו] כי למעלה באו"א יש ב' מיני זווגים הא' הוא כדי לתת קיום וחיות ומזון אל כל העולמות ולקיימם קיום ההכרחי להם אמנם זווג הזה הוא תדירי ואינו נפסק שום רגע כ"א יפסק רגע א' יתבטלו כל העולמות מקיומם והוייתם. והב' הוא כדי להמשיך ולתת מוחין לזו"ן כדי להוליד נשמות בני אדם התחתונים בעוה"ז ונודע כי נשמות של הצדיקים הם פנימיות העולמות והזיוג הזה איננו מוכרח להיות תדירי ולפעמים נפסק ובזה ית' לך שינוי מאמרי רז"ל כי במקום א' מהזוהר משמע שפגם התחתונים מטי האי פרודא עד או"א וכדוגמא זו מצינו בדברי רז"ל נשבע הקב"ה שלא יכנס בירושלם של מעלה וה"ס זווג אבא באימא הנקרא ירושלם של מעלה עד שיכנס בירושלם של מטה וה"ס זווג ז"א בנוק' הנק' ירושלם ש"מ ומצינו בזו' במ"א דלעילא באו"א לא מתפרשן לעלמין וזווגייהו תדיר בסוד ונהר יוצא מעדן יוצא תדיר ולא פסיק אך אמנם זה הזווג דלא פסיק הוא זווג חיות העולמות כנ"ל והנה המ"ן דאימא אשר הם לצורך הנשמות שהם פנימיות העולמות הנה הם זו"ן העולים בסוד מ"ן לצורך הזווג הנ"ל ואם הם אינם עולים אין הזווג נעשה למעלה ולכן בזמן החורבן אשר זו"ן נופלים למטה נפסק לפרקים הזווג העליון הנז' וכמ"ש בע"ה:
וכבר הודעתיך במ"א בענין מציאות מ"ן מה עניינם והוא כי בעת בעילה וביאה ראשונה שביק בה בעלה באתתיה רוחא חדא דיליה וההוא רוחא אשתאר תמן בה תדיר וזהו הטעם שאין האשה מתעברת מביאה ראשונה לפי שבתחילה בביאה ראשונה צריך לעשותה כלי לקבל הטיפה העליונה ולכן בביאה ראשונ' עושה אותה כלי ומשם והלאה כל שאר הבעילות הם מצטיירו' ונעשות בחי' נשמות וולדות ע"י ההוא רוחא דשביק בה בביאה קדמאה וזהו משרז"ל אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי והוא ההוא רוחא דשבק בה:
והנה כל הבנים הנולדים משם ואילך הם נעשים בכח ההוא רוחא דשבק בה בעלה וכולם לוקחים דבר מועט ואיזה ניצוץ מן ההוא רוחא עד שנשלם ההוא רוחא וכיון שנשלם ההוא רוחא ולא נשאר באשה כלום מן ההוא רוחא אין האשה יולדת עוד. וזהו הטעם שאדם חייב בכבוד אחיו הגדול כמ"ש רז"ל את לרבות אחיך הגדול. והטעם הוא כי הנה אחיו הגדול הוא לוקח בתחלה עיקריות ההוא רוחא. והאח הב' נוטל מה שהשאיר אחיו הגדול ונמצא שהשני טפל לראשון ועד"ז האח הג' טפל לב' אחים הראשונים לפי שלוקח השיריים שנשארו ממה שלקחו. והנה זו"ן הם ב' אחים הגדולים וכל הנשמות הטהורות היוצאים מן זווג העליון דאו"א הנה הם אחים אל זו"ן וז"ס למען אחי ורעי שקראם הקב"ה לישראל אחים ורעים ולכן אל תתמה מגדולת מעלת נשמות הצדיקים כמה גבוה לאין קץ ואין כאן מקום ביאורו. ואמנם זו"ן הם אחים הגדולים אשר כולנו חייבים בכבודם והנה כשנאצלו זו"ן ויצאו ממעי אימא נשאר תוך אימא השרש של ההוא רוחא דשבק אבא גו אימא:
אמנם עיקריות ההוא רוחא הם זו"ן ולסיבה זו כאשר רוצים או"א להזדווג לצורך הנשמות שהם פנימיות העולמות אין זווגם רק ע"י עליית זו"ן עד או"א בסוד מ"ן. וזאת היא עיקר כונתינו בענין התפלות והמצות לתקן את זו"ן כדי שיכלו לעלות בסוד מ"ן אל או"א עתה בזמן החורבן אשר הם נופלים ואובדים בעו"ה ואנו צריכים להקימם ולהעלותם ע"י מעשינו הטובים. אבל הזווג החיצון אשר הוא לצורך חיות העולמות ולכן אינו נפסק אין לו צורך אל עליית מ"ן של זו"ן כי אין זה נקרא זווג גמור לפי שאינו אלא בבחינת חיצוניות. ולכן אין צורך לזו"ן שיעלו שם בסוד מ"ן ע"י מעשינו כנ"ל אבל הוא נעשה מעצמו. גם יש טעם אחר למה זה הזיווג החיצון אינו נפסק והוא כ"א היה מוכרח וצורך אל עליית זו"ן לא היה יכול להיות תדירי לפי שכאשר החטא גורם ואז נופלים זו"ן לתתא אז היו או"א מתבטלים מן הזווג הנז' ולכן כיון שאינן צריכין אל עליית זו"ן בסוד מ"ן לזה הטעם לא פסיק ואמנם אותו השרש של ההוא רוחא הנשאר בתוך אימא הוא המעלה את המ"ן אל צורך הזווג החיצון הנז' שלא ע"י זו"ן וכבר הודעתיך מה הוא ענין ההוא רוחא דשביק בה בעלה כי הנה הוא שם הויה דמילוי ההין שהוא בגי' ב"ן וז"ס ויהי בצאת נפשה כי מתה ועיין ענין זה באורך בשער הפסוקים בפ' וישלח:
ועתה נבא אל הכוונה לבאר ענין יחוד ק"ש הנה כונתינו בתחילה היא לזווג זווג חיצון דאו"א. אמנם לפי שהוא נעשה מעצמו שלא ע"י העלאת מ"ן של זו"ן כנז' לכן אין אנו מכווני' אותו בענין היחוד דק"ש כי הנה הוא זווג תדירי ואינו נפסק ונעשה מעצמו אבל כונתינו היא להוריד הארה ושפע מן הזווג ההוא אל זו"ן לשיהיה בהם כח לעלות בסוד מ"ן אל צורך זווג האחר של הפנימיות במלת אחד:
פרק ב
ונתחיל לפרש שמע ישראל כו' תחילה תכוין להמשיך הארה מן אבא אל ז"א ומן אימא אל נוקבא דז"א הנקרא מלכות וזהו ענין שמע ישראל שמע לנוק' וישראל אל ז"א. ובתחילה תכוין דרך קיצור כי שמע היא שם ע' פי' כי המל' הנק' שם היא המקבלת עתה הארה מן השבע תחתונות דאימא אשר כל א' מז' כלולה מי' ונמצא שהם ע' ולכן ע' זו של שמע הוא ע' רבתי לרמוז שהיא רומזת באימא כנודע שאלפא ביתא רבתי באימא ובינונית בת"ת וזעירין ביסוד כנז' בתיקונים וע"ש וביאור הענין הוא כי הנה המל' נק' שם והטעם הוא במה שהודעתיך כי כל האחוריים העליונים שנפלו בימי המלכים שמתו הנה אותם הביטולים שנתבטלו הם בחי' המ"ן שאנו מעלים תמיד לתקנם כמבואר אצלינו וכל האחוריים ההם ירדו למטה עם המלכות ועתה עולים הם עמה וחיבור אלו הבחינות הם הנקרא שם לפי שהאחוריים כולם הם במספר רפ"ח שהם הויה דיודין בגי' ע"ב והוי"ה דס"ג אשר עם עשרה אותיותיה היא ע"ב. והויה דמ"ה עם מספר ההויה עצמה שהיא כ"ו הרי ע"ב עם הכולל. והאחוריים דהויה דב"ן דההין י' יה יהו ידוד הרי ע"ב וסך ד"פ ע"ב הם רפ"ח ניצוצין הנז' ואם תחבר בחי' הפנים דהויה דב"ן דמילוי ההין שהיא ג"כ גי' ב"ן יהיה הכל גי' ש"ם כי אלו הפנים הם הפנים של המלכות אשר גם הם ירדו:
והנה כל אלו הבחי' הצריכות להתמתק כולם מתחברים במל' ונקרא שם על שמם ותכוין להמשיך אל זה השם אור מן הע' העליונה הגדולה שה"ס הז"ת דאימא והטעם הוא לפי שמל' נקרא שביעית בערך הז' קצוות ולכן היא צריכה לקבל מן ז"ת דאימא שאח"כ תוכל להזדווג עם ו"ק ז"א שהם סוד אות ו' כנודע אבל ישראל שהוא ז"א איננו צריך לקבל רק מן שי"ר אל שהם חו"ג דאבא שהם ב' קצוות הראשונים כי כבר יש לו ו"ק ולכן יספיק לו במה שיקבל שפע מן ב' קצוות ראשונות אבל המל' שהיא שביעית צריכה לקבל מכל השבע קצוות. והנה ביאור זה הע' יותר מפורש יובן במש"ל כי היא מקבלת עתה מזווג או"א שהוא לחיות העולמו' הנה מ"ן של הזווג ההוא הוא שרש אל שם ההויה בגי' ב"ן אשר מקומה בז"ת דאימא ומן ההויה ההיא דב"ן היא מקבלת עתה כדי שיהיה לה כח אח"כ להעלות מ"ן, ולכן גם ההארה שלוקחת עתה היא מן מ"ן דוגמתה ג"כ כפי מה שהיא עתה צריכה להעלות כי כיון שהיא צריכה להעלות מ"ן לכן צריכה לקחת הארה מן שרש מ"ן העליונות, וכבר הודעתיך בשער הפסוקים בפ' וארבע הידות יהיה לכם לאכלה כו' כי ה' ידות הם נרמזות בשם ב"ן וז"ס מיעוך באצבע שהיו הראשונים נוהגים למעך באצבע ולהוציא הבתולים כמבואר אצלינו במקומו:
והנה היד כלולה מה' אצבעות שהם חמש אותיות מנצפ"ך שהם המ"ן עצמן וכ"א כלולה מה' הרי הם ה"פ ה' שהוא ה' ידות ובהם חמש אצבעות בכל יד וא"כ נמצא שכולם נרמזות בשם הוי"ה דב"ן שהיא המעלה מ"ן והוא באופן זה כי כאשר תצייר הוי"ה דב"ן בציורו יהיה כך כי יוד במלואה יש בה ב' אותיות י"ד ונשאר בה אות ו' ואח"כ תקח ב' הההין במלואם שהם ד' ההין וכל אות ה' צורתה ד' י' כנודע הרי ד' ההין הם ד"פ י"ד ועם הי"ד ראשונה הרי ה' ידות נשאר משם ב"ן ג' ווין שהם אות ו' דמילוי יו"ד וב' הווין האחרים הרי ג' ווין והנה ה' ידות הם בגי' ע' וז"ס ע' רבתי דשמע ישראל שה"ס ה' ידות דמ"ן דאימא עלאה. וג' הווין הנשארים עם ההוי"ה דב"ן דההין עצמה שהיא בגי' ב"ן הרי ע' שנית וז"ס ותרב משאת בנימין ה' ידות הם ה' ידות הנז' דהויה דב"ן שה"ס בנימין שהם המ"ן והסוד הזה נרמז בפ' ובניהו בן יהוידע כו' והוא במה שביארנו כי יש צדיק תחתון וצדיק עליון. יוסף הוא צדיק עליון שהוא יסוד דדכורא הנותן מ"ד וצדיק תחתון הוא יסוד דנוקבא הנותן מ"ן וגם הוא נקרא צדיק אלא שהוא תחתון וה"ס בנימין הצדיק לפי ששרשו מן הזכר כי הנה ההוא רוחא דשבק בה בעלה בביאה קדמאה הנה הוא הוא ולכן גם הוא נקרא צדיק אלא שהוא תחתון וה"ם בנימין הצדיק פי' בן ימין כי ב"ן ר"ל שם הויה דב"ן הנז' במילוי ההין שהיא בגי' ב"ן ואמנם הוא נק' ימין לפי שניתן לה מן הזכר הנקרא ימין בביאה ראשונה כנודע כי דכורא מימינא ונוק' משמאלא שהיא עיטרא דגבורה ועל ענין זה רמזו בפ' ויצא בענין רחל דיתבא בין תרין צדיקים בסוד וצדיקים ירשו ארץ כו' והנה כל הצדיקים אשר הם מעלים מ"ן נקרא ע"ש בנימין ואחד מהם הוא בניהו בן יהוידע וז"ס ובניהו ב"ן יה"ו כי יה"ו הם שלשה אותיות ראשונות שהם ע"ב ס"ג מ"ה ואות הד' ה"א תתאה היא שם ב"ן וזהו ובניהו ב"ן יה"ו וכבר ביארנוה במקומו ע"ש. ואומרו בן איש חי פי' כי הוא ב"ן שהיא הויה דמילוי ההין שהיא בגי' ב"ן והוא בן איש חי פי' שהוא נמשך מן היסוד צדיק עליון הנקרא חי וגם הוא נקרא חי כמוהו צדיק תחתון והנה ב"ן ח"י הוא גי' ע' שהם ג' ווין הנשארים משם ב"ן העשוי בציורין כנ"ל והם בגימטריא ח"י ועם ב"ן הרי ע':
עוד תכוין באות ע' פי' ג' והוא אל כללות ז"ת דאימא והנה הם רמוזים בשם ס"ג כי גם הוא סודו ע' דהיינו ס"ג עם י' אותיותיו הרי ע"ג תסיר ג' ישאר ע'. והרי נתבאר ג' כונות בסוד הע' האחד היא בסוד מ"ן בעצמן שהיא ציור ה' ידות והב' הוא בשם הויה דמלוי ההין המעלה את המ"ן כמו שהודעתיך כי המ"ן הוא דבר אחד ויש ג"כ כח אחר המעלה אותם וכ"א הוא דבר בפני עצמו והג' הוא בז"ת דאימא אשר המ"ן עומדים בתוכם ובפנימיותם אבל מן הז"ת עצמן צריך ג"כ לקבל הארה וה"ס הויה דס"ג אשר בז"ת שלה ועם י' אותיותיו הם ע"ג ואם תסיר ג' ישאר ע'. וביאור הדבר במה שהודעתיך כי עקריות הויה דס"ג הוא שם אל היוצא ממנה שהם ג' יודין וא' שבו שהם בגי' א"ל כמבואר אצלינו בדרוש הציצית וע"ש:
והנה עתה בתחילה אשר עדיין איננה מעלה מ"ן אינה צריכה לקבל הארה מן עיקריות ההויה שהוא שם א"ל אלא משארית ההויה והוא כי כאשר תסיר ג' יודין וא' אשר בכללותם אינ' אלא ד' אותיות ואע"פ שבמספרם עולים לחשבון גדול אל תכוין להוציאם אלא בחשבון אותיו' שהם ד' אותיות בלבד ונשארו ס"ט ועם הכולל הרי ע'. ואמנם ארבע אותיות הנז' נמשכים אח"כ בעת העלאתם מ"ן וז"ס ד' רבתי דאחד כמשי"ת בע"ה:
פרק ג
ישראל עתה מקבל הז"א מן אבא הארה כדי שיוכל אחר כך להעלות מ"ן כדוגמת מה שביארנו במלת שמע לצורך נוקביה והנה בזוהר במקומות רבים וגם בפ' ואתחנן אמרו כי ישר' זה היינו יש"ס וכבר הודעתיך כי כמו שז"א מתחלק לב' פרצופים והם יעקב וישראל וכן גם נוקביה נחלקת לשנים והם לאה ורחל. והנה גם עד"ז מתחלקת אימא עלאה לב' בינה ותבונה וגם אבא נחלקת לב' והם אבא ויש"ס והטעם שנקרא יש"ס הוא משום דאיכא ישראל זוטא והוא הז"א. והנה עתה במלת ישראל מקבל ז"א הנק' ישראל זוטא הארה מן יש"ס פרצוף התחתון דאבא כנז' ולא מכולו אלא מבחי' חסד וגבורה שבו הנק' שי"ר א"ל שיר משמאלא א"ל מימינא כנז' בתיקונים וכבר ביארנו לעיל במלת שמע למה נוקביה מקבלת מכל הז"ת דאימא וז"א מן חו"ג דאבא לבד והנה האר' ז"א אינה כהארת נוקביה והוא משנת"ל שעדיין אנו צריכים להשלים לו מוחין דיניקה שהם שמות אלקים. ואמנם יש הפרש בין הד' ק"ש אשר אנו קורים בכל יום כי אין הזמנים שוים כנ"ל וכבר נת"ל באורך עניינם. ואמנם עתה נבאר הק"ש דשחרית דיוצר ונחזור לענין הנה בהכרח הוא שבקטנותו של ז"א שהוא זמן היניקה גם אז יש לו מוחין אלא שאינם שלימים וכבר ביארנו לעיל כי לעולם א"א שיחסרו לו לפחות המוחין הפנימים דשמות אלקים מצד אימ'. והאמנם במה שיהיה יותר ממדרגה זו יש ארבע מדרגות ואלו הם הא' שיהיו בו מוחין פנימים דאימא דקטנות. הב' הוא שיהיה בו גם מוחין מקיפין דקטנות מצד אימא. הג' שיהיו בו גם מוחין פנימים דקטנות מצד אבא. הד' שיהיה בו גם מוחין מקיפים דקטנות מצד אבא וכל הד' בחי' אלו הם במוחין דקטנות בשמות אלקים והנה סדר מעלתם היא זו שבתחי' נכנסין מוחין דאימא הפנימים ואח"כ הפנימים דאבא ואח"כ מקיפין דאימא ואח"כ מקיפין דאבא ואני מסופק בזה אם שמעתי להיפך ממורי ז"ל אם מקיפין דאימא קודמין אל פנימים דאבא. והנה עתה בעת הק"ש דשחרית דיוצר יש בו כל ג' מדרגות הראשונות ועדיין חסר ממנו המדרגה הד' הגדולה מכולם והיא מקיפין דאבא דקטנות והנה אלו המקיפים הם הנתנים בו עתה במלת ישראל וכבר עתה נשלם בכל הד' בחי' דמוחין דקטנות. ואח"כ נעשה בחי' מ"ן למעלה במלת אחד ואז מקבל המוחין דו"ק דגדלות וסדר רמיזת וכונת אלו המוחין המקיפי' דאבא דקטנות איך נכנסים במלת ישראל הוא באופן זה שתכוין שהם ב' אותיות י"ה מן אלקים ואלו הם המקיפין דאבא והם מקיפין אל הג' מוחין הא' הוא שם י"ה במלוי יודין והוא ע"י הכאה באופן זה יוד פעמים ה"י הם בגימטריא ש' מן ישראל וזהו מקיף של מות חכמה הב' הוא שם י"ה במלוי ההין והוא ע"י הכאה באופן זה יוד פעמים ה"ה הם בגי' ר' מן ישראל וזהו מקיף של מוח הבינ'. הג' הוא שם י"ה במלוי אלפין והוא שם בלתי הכאה. והטעם הוא לפי שבמוח הדעת שבימי הקטנות אין בו כח כדי להכות ולהרבות אורות לפי שבזמן העיבור לא היה בו עדיין מוח הדעת כלל ועתה בזמן היניקה נתוסף בו הדעת אלא שאין בו כח להכות ולהרבות אורות והנה הוא בגי' כ"ו ועם שם י"ה עצמו אשר הוא שרש אל כל הג' מלויי' הנז' הנה הם בגי' מ"א והם בגי' ג' אותיות אל"י מן ישראל: