אור ברסלב
שער הכוונות דרושי הפסח

שער הכוונות· רבי חיים ויטאל

דרושי הפסח

דרושי אסרו חג

דרוש א

בענין פסח ויציאת מצרים הנה נודע מ"ש ז"ל כי אותם הדורות הראשונות דור אנוש ודור הפלג' סילקו את השכינה למעלה מרקיע השביעי מחמת עונותם. ודע כי ישראל שהיו באותו הדור של שעבוד מצרי' היו בחי' אותם הנצוצו' של קרי שהוציא אדה"ר באותם ק"ל שנים עד שלא נולד שת כמ"ש ז"ל. ואח"כ באו בגלגול בדור המבול ולכן היו גם הם משחיתים זרעם על הארץ כעין השורש אשר משם נוצרו וחוצבו עד שנימוחו. וזמש"ה וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ ונודע כי הקרי נק' רע והמוציאו נק' רע כמש"ה ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ה' וכתיב אוי לרשע רע וכתיב לא יגורך רע כנדרש בס"ה. ונמצא כי הדור ההוא היו ממש רעת האדם הידוע הוא אדה"ר וזמש"ה אמחה את האדם אשר בראתי הוא אדה"ר עצמו שנברא ע"י השי"ת עצמו ואלו ניצוצותיו ורצה למחותם ואח"כ הם עצמם חזרו ונתגלגלו בדור הפלגה ועליהם כתיב וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל אשר בנו בני האדם בנוי דאדם קדמאה והבן זה. ולכן נק' בני האדם לרמוז כי היו טיפות קרי ולכן הם בני האדם דכורא בלי נוק' וגם אז הוסיפו לחטוא עוד למרוד בעליון אבל לא היו באותו עון הא' של השחתת זרע כדור המבול. וצריך שתדע כי ענין הנשמות הם כענין הזהב הנוצר בבטן האדמה וכשמוציאין אותו הוא מלא טינוף וסיגים דבר אשר לא ישוער ולא תואר זהב לו ולא הדר עד יתחכם הצורף להגות סיגים מכסף פעם אחר פעם זיכוך אחר זיכוך לא ראי זה כראי זה ובכל זיכוך מזדכך לאט לאט עד אשר כל הסיגים נפרדים מן הזהב ואחר כך ניכר היותו זהב. וכן הענין בנשמות כי בחטאו של אדה"ר נתערב טוב ברע ובפרט בניצוצות האלו של הקרי שהוליד בק"ל שנים. וכבר נתבאר אצלנו בדרוש שכיבת הלילה ובק"ש שע"ה כי ניצוצות הקרי הם חשובות מאד וקדושות אלא שיוצאים ומתערבים בקליפות וצריכים בירור אחר בירור לתקנם ועד"ז היו אלו הניצוצות הולכות ונתקנות לאט לאט עד אשר התחילו להתקן ולהראות בחי' הזהב שבהם וזה היה בדור מצרים. ובזה תבין טעם נכון למה נגזר עליהם אותו השעבוד הקשה שאין כמותו כי כגגד מה שחטאו בדור המבול להשחית את זרעם נגזר עליהם כל הבן הילוד היאור' תשליכוהו דוגמת עונש המבול עצמו. וכנגד מה שחטאו בדור הפלגה הבה נלבנה לבנים כו' נאמר וימררו את חייהם בחומר ובלבנים כו' וכבר הארכתי במ"א בזה בסוד שבת ודינין במרה איפקוד וע"ש היטב. ואמנם היות השעבוד בארץ מצרים הטעם הוא כי הנה נודע שכל הנשמות באות מן החסדים והגבו' אשר במוח הדעת כי שם תלוי סוד הזווג כמש"ה והאדם ידע את חוה אשתו כו' ואיש לא ידעה לכן נקרא דעת להורות כי משם נמשכת טפת הזווג הנק' בלשון ידיעה כנז'. ומה גם אותם הנשמות של הדור ההוא של מרע"ה וכבר נתבאר אצלנו כי משה הוא מבחי' הדעת וכן כל הדור ההוא הם מבחי' הדעת אלא שהם יצאו אל הקליפו' לסבת היותם טיפות קרי בק"ל שנים קודם שנולד שת אבל משה היה מבחי' שת עצמו כנודע ולכן עליו אתמר ותרא אותו כי טוב הוא ואינו כשאר טיפות רעות של אדה"ר בק"ל שנה כי אחר כלם נולד שת בדמותו כצלמו אבל האחרים היו בדמות שדין ורוחין ולילין ולכן אמר משה עליהם ואל אראה ברעתי:

וכבר נתבאר זה במ"א ולהיות כי כל אותו הדור היו מבחי' הדעת ונודע כי כשח"ו פוגמים למטה באיזו מדה וספי' עליונה הנה הם גורמים הקלי' שיתאחזו ויקחו שפע מן המקור ההוא שנפגם ולכן ירדו ישראל למצרים שהם סוד הקלי' היושבת באחוריים של דעת העליון וכמ"ש אצלנו בענין מצרים שהוא מצר העליון שהוא הגרון ופרעה הוא העורף הקשה שבאחורי הדעת והיו אותם הקלי' נאחזים ויונקים כל שפע הנמשך מן הדעת דז"א ולכן ישראל שבאותו הדור שהם מן הדעת אלא שהיו בסוד הפגם שהיו בחי' הנצוצות קרי לכן נשתעבדו לפרעה ולמצרים היונקים כל שפע הדעת יען כי הם גרמו לכל זה וכל ענין הגלות הזה של מצרים היה לצרף ולתקן בחי' ניצוצות הקדושות ההם בסוד ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים והבן זה כי נדמה מצרים אל הכור אשר בתוכו ניתך הזהב ונפרד מן הסיגים ונתקן. והנה נודע כי בהיות למעלה אחיזת החיצו' באיזו ספי' ח"ו מחמת מעשה התחתו' הרעים הנה מסתלק השפע מן המקום ההוא כדי שלא יצא שפע רב משם אל החיצוני' וכמו שהודעתיך בענין אצילות ז"א בתחילת אצילותו בבחי' ו"ק בלבד ולא כלול מי"ס שבו ונמצא כי בהתאחז פרעה ומצרים בדעת העליון בדור ההוא חזר ז"א לקדמותו כבזמן היותו בעיבור א' גו אי' עילא' בסוד ג' כלילן בג' כנודע אצלנו:

והנה ז"א אחר שנולד ויצא מבטן אימא עילאה יש לו זמן קטנות וזמן גדלות ומוכרח הוא שבכל זמן מאלו הג' יהיו לו בחי' מוחין. גם נודע שא"א לו לקבל המוחין אם לא עד שיתלבשו תחילה תוך נה"י דאי' ואח"כ יתלבשו בתוכו אלא שבזמן העיבור הא' או בזמן הקטנות אין לו אלא נה"י דאי' בבחי' חיצוניותם בלבד כמבואר אצלנו במקומו ונמצא כי זמן גלות מצרים אשר חזר ז"א ליכנס בסוד עיבור תוך אימ' עילאה היה שם אז בבחי' ג' כלילן בג' כדי שלא יתאחזו הקלי' בו ויינקו שפע ממנו. הנה גם אז היו לו בחי' מוחין מלובשין תוך חיצוניות נה"י דאי' ואז כל ג' מוחין שלו ובפרט מוח הדעת שבו החסדים והגבו' אשר שם תלוי פגם הדור ההוא כולם היו מסתלקים אז ממנו ולא היו מאירים בתוכו רק חיצוניות הלבושים והכלים של נה"י דאי' בלבד. והנה נודע כי החסדים שבדעת הם ה' וכן הגבו' שבדעת הם ה' והנה מוכרח הוא שכלי היסוד דאי' כיון שהוא מלביש בתוכם את עשרת החסדים והגבו' ודאי שבלבוש הזה עצמו הנק' יסוד של אימא יהיו בו בחי' עשר בחי' ולפי שאי' נקראת אהי"ה כנודע ובפרט בזמן היות ז"א בתוכו בסוד העיבור אשר ע"ש כן נק' אי' בשם אהי"ה כמ"ש בס"ה בפ' אחרי מות אנא עתיד לאולדא ולאתגליא ולכן אלו הי' בחי' אשר ביסוד דאימ' יהיו עשר' שמות של אהי"ה והם נעשים מלבושים אל עשרה חו"ג של הדעת בזמן הגדלות. אבל עתה שהוא בזמן העיבור הא' אין מאירין בדעת דז"א רק עשרה לבושין האלו שהם עשר שמות אהי"ה הכלולים ביסוד דאי' גם צריך שתדע כי לעולם כל מה שהוא למעלה בבחי' אחוריים ברדתם למטה נעשים שם בחי' פנים ונמצא כי בחי' הפנים והפנימיות הם שמות אהי"ה כסדרן אבל בחי' חיצוניות' שהם בחי' האחורים הם הריבוע של שם אהיה כזה א אה אהי אהיה העולה מ"ד ונמצא כי העשר שמות דאהיה שביסוד דאי' המתלבשי' בדעת דז"א הם בסוד האחורי' שלהם אשר בהתלבש' בז"א נעשים שם בבחי' פנים והם עשר פעמים דם ואלו הם סוד עשר דמים שבאשה ה' דם טוהר וה' דם טמא כנז' בתלמוד במסכת נדה ובס' הזוהר בר"מ פ' תזריע. והענין הוא כי אלו הה' חסדים והה' גבורות שבדעת ז"א הנה הה' חסדים עם ה' לבושים שלהם יורדין ביסוד דז"א והה"ג עם חמשה לבושים שלהם יורדין ביסוד הנקבה. ואח"כ בעת הזווג נותן הז"א מן היסוד שבו אל היסוד דנוק' גם את הה' חסדים עם ה' לבושיהם ונמצאו ביסוד הנקבה כל עשרה הלבושים שהם י"פ ד"ם כנ"ל ואח"כ מן החסדים ומן הגבורות עצמן נוצר מהם הולד בבטן הנקבה אבל הי' לבושים שהם י' דמים הנה מתבררים בבטנה וחציים שהם ה' דמים ה' לבושי החסד נק' דם טוהר. כי בערך היותם אחוריים נקרא דם לסבה הנז' ובבחי' היותם לבושי החסדים נקרא טוהר ואמנם לפעמים מתבררים לגמרי ומתהפכי' לחלב להניק בהם את הולד הנולד כנודע ואז הוא בחי' בירורם וזיכוכם אבל יש בהם קצת פסולת הנעשה דם טוהר אמנם ה' לבושי הגבו' הם מתבררים והפסולת היוצא מהם אחר שמתבררים נעשה קליפה גמורה הנק' דם טמא ונמצא כי הם עצמם הלבושים בין של החסדים בין של הגבורות הם מתבררים ועצמותם הוא קדושה אבל הנשאר מהם בבחי' פסולת אחר התבררם נחלק לב' חלקים כי פסולת לבושי החסד נעשה דם טוהר שהוא בחי' דין קשה וקדוש ולפעמים נעשה חלב כנז' ופסולת לבושי הגבו' הם קלי' גמורות דם טמא:

ונבאר ענין זה יותר בביאור כי נודע שהויה דמ"ה דאלפין היא בז"א ובהויה זו יש ג' אלפין וכ"א מהם מורה על שם אהיה בהיותו בסוד ריבוע ואחוריים שעולה בג' ד"ם כנז' והוא בחי' אי' עילאה המתפשט חוד ז"א והיא נקרא אהי"ה כנודע. ולהיות כי מינה דינין מתערין לכן היא נעשית בבחי' ד"ם כנז' וזה סדר התפשטות והתחלקות שם הויה דמ"ה דאלפין בז"א כי אות יוד היא בראשו דז"א וה"א הא' בגרון דז"א אשר שם מתלבש היסוד דאי' אשר בתוכו מוח הדעת הכלול מה' חסדים וה"ג ובחי' היסוד הזה דאי' אשר בגרון דז"א הוא בחי' א' של מילוי ה' ראשונה כי ה' עצמה היא בגרון וא' שבמילויה הוא היסוד דאי' שבתוך הגרון ולכן זו הא' היא שם אהיה בריבוע העולה דם וזה נקרא דם חיות המחיה את ז"א בסוד הדעת שבתוכו אשר בו כתיב ובדעת חדרים ימלאו. ונודע כי הדם שבגרון נקרא דם חיות וזה פשוט ואות וא"ו הוא למטה כאשר מתפשט הדעת ויורד למטה בשליש עליון דת"ת דז"א עד מקום החזה שבו ואז מתגלה הדעת בהתפשטיות ה' חסדים וה"ג. והנה אות אלף שבמילוי אות וא"ו הנתונה בין ב' הווין הוא שם אהיה ג"כ בריבועו העולה ג"כ ד"ם והם בחי' לבושי החסד והגבורות המתפשטים שם. והנה או' א' זו היא בגי' ד"ם ואם תסיר אות א' זו מן ההוי"ה דמ"ה תשאר ההויה כחשבון ד"ם ג"כ ונמצא כי כל ההוי"ה זולת א' זו היא בגי' ד"ם וא' זו הרומזת לשם אהי"ה בריבועו גם הוא בגי' ד"ם א"כ הוא דם בתוך דם ובהתחברות דם אהיה בדם שארית שם ההוי"ה דאלפין יהיה הכל מ"ה כמנין אדם וז"ס שופך דם האדם באדם כמבואר במ"א. והנה בהתגלות החסד והגבו' למטה מן החזה אז יש קצת אחיזה אל החיצונים בהם כמבואר אצלינו בדרוש הדעת טו"ר וז"ס פסוק ויוסיף דעת יוסיף מכאוב כי בהיות הדעת נעלם ומכוסה תוך היסוד דאי' שהוא עד החזה אז אין הקלי' נאחזי' בו ובהתגלותו למטה מן החזה אשר אז ודאי הארתו נתוספת שם בהיותו בגלוי אז יוסיף מכאוב שהם הקלי' הנאחזים שם ואין מכאוב גדול ממכאוב זה. ואז בהיות החסדי' והגבו' שם למטה מהחזה מתחלקים לב' בחי' ה' דם טוהר וה' דם טמא וכ"ז בהיותם שם תוך ז"א ואח"כ כאשר אלו החסדי' והגבורו' ניתנים אל רחל נוקבא דז"א הנקרא' ה' האחרו' של הויה דמ"ה דאלפין בסו' הזווג אז אותה הא' שבמילוי אות ה"א הזאת האחרו' היא רומזת אל שם אהי"ה בריבועו העולה ד"ם הניתן ברחל ואז נעשין בה ה' דמי טוהר וה' דמי טומאה:

ונחזור [עיין תו"ח ד' נ"ט ריש ע"א] לענין א' כי ענין גלות מצרים גרם שישראל העליון שהוא ז"א יחזור להתעלם בסוד העיבור תוך אי' עילאה בבחי' ג' כלילן בג' ושם הם מקום שליטת מצרים ופרעה קלי' העליונים שבמצר העליון כנודע אצלינו ואז לא היו מאירים בדעת דז"א רק עשרה הלבושים שהם עשרה אהי"ה בריבוע שהם י"פ דם שהם בגי' כמנין רד"ו ולכן היו מספר שני גלות מצרים רד"ו שנה בסוד רדו שמה כמשרז"ל וטעם הדבר הוא כי הנה עשר שמות של אהי"ה במילוי מילויים יש בכל מילוי מהם בסוד מילוי המילוי ז"ך אותיות כנודע והנה עשר פעמים ז"ך הם בגי' ער ואלו הניצוצות של קרי דאדה"ר עשאום רע בסוד ויהי ער רע ולכן שנות מספר גלות מצרים הם תלויים בשם אהיה אשר עשרה אחוריים שלו הם כמספר רד"ו שנה כנז':

אמנם מרע"ה במראה הסנה שהוא בענין גלות מצרים היה חושב כי כיון שישראל שבאותו הדור גרמו אל הסתלקות הדעת העליון שהם עשר הויות של הה"ח וה"ג א"כ המשך שני גלותם יהיה כמספר הי' הויות אשר נסתלקו בעונם שהם בגי' ר"ס וזמ"ש וירא ה' כי ס"ר לראות ר"ל שכפי ראות שכלו של משה היה העון תלוי בי' הויות שחשבונם ס"ר ולכן כפי מספרם יהיו בגלו' וכפ"ז לא הגיע עדיין זמן הגאולה אז א"ל השי"ת כי אין קץ גלותם תלוי בהויות הדעת שנסתלקו אלא באחוריים דשמות אהיה שנשארו בדעת דז"א אשר מהם יונקים החיצו' בגלות הזה וכפי מספר מקום יניקתם כך המשך מספר שני ממשלתם והם רדו שנה כנז' וזמש"ה ויאמר כה תאמר לבנ"י אהיה שלחני אליכם להורות כי אחוריים של אהיה הם המתגלי' עתה ומהם אחיזת ממשל' החיצו' שהם רד"ו שנה וא"כ כבר הגיע זמן גאולתם. והנה פרעה הרשע מכשף גדול היה אין כמוהו כמשז"ל וידע בחכמתו הסתלקות ז"א הקדוש וחזרתו ליכנס בסוד העיבור תוך אי' עילאה וראה כי אין ז"א הנק' שם הויה משגיח ושליט אז בעולם ולכן בבא משה אליו כפר בעיקר ואמר לא ידעתי את ה' כי ראה כי יניקת קליפה העליונה השולטת עליו על פרעה לא היתה יונקת משם וזהו לא ידעתי את ה' הוא ז"א הנק' הויה כנודע גם אמר מי ה' אשר אשמע בקולו ר"ל הנה ז"א הנק' ידוד אשר אתה בא בשליחו' אלי היכן הוא כדי שאשמע בקולו והלא סילק השגחתו ונכנס בסוד העיבור ועד"ז ביארו בס"ה בפ' ויחזק ה' את לב פרעה כי כשהיה שומע שם ה' מפי משה זה. היה גורם לו לחזק את לבו כי ידע בחכמתו שלא היה אז מתגלה והיה נעלם בסוד העיבור. האמנם בשם אלקים היה מודה כי הרי יוסף א"ל אלקי"ם יענה את שלום פרעה והוא השיב ואמר אחרי הודיע אלקים אותך כו' ונמצא שהיה כופר בשם הויה ומודה בשם אלקים. והענין הוא זה כי הנה בהיות זמן גדלות דז"א יש לו מוחין דשם ההויה ובהיותו בזמן הקטנות או בזמן העיבור יש לו מוחין דאלקים כמבו' אצלנו והנה עתה שהיה ז"א בסוד העיבור היה לו מוחין דאלקים ולא דהויה ולכן היה כופר בהויה ומודה באלקים. גם הענין הוא כי הנה נודע ששליטת החיצו' אינם ח"ו בשם ההויה אלא בשם אלקי' ולכן עתה אשר ז"א היה בסוד העיבור היה בבחי' מוחין דאלקי' והיה יכולת אז בחיצו' לינק ולהתאחז שם. והטעם הוא כי שם זה דאלקים מתפשט מדרגו' רבות עד שבסוף מדריגה האחרונה מן השמרים של יין אשר בו יוצא מסופם בחינ' הקלי' הנק' אלקים אחרים כנז' בסבא דמשפטים בדצ"ו ע"א ע"פ מלך אלקים על גויים כו' והענין הוא כמבואר אצלנו כי ג' מוחין יש בזמן הקטנות והעיבור והם סוד ג' שמות אלקים ומשם נאחזים קלי' מצרים ופרעה שהוא נאחז בבחי' העורף שבאחורי הדעת וג' שרי פרעה הם שר המשקים ושר האופים ושר הטבחים שהם מסוד שלשה אלקים הנז' כמבואר אצלנו בדרוש בפ"ע וע"ש היטב. ויניקתם הוא משם מג' אלקים שבשלש המוחין אלו דעיבור וזהו סבת היותם נקרא אלקים אחרים כי אחרי' הוא בגי' כמנין גרון שהם בגימ' שלשה שמות אלקים הנז' המתפשטים בגרון וע"י התפשטות' אל מדריגות רבות יוצא מהם השמרים בסיום התפשטותם ונעשי' אחרים כמנין גרון ששם ראשית יניקתם ששם הוא מצר העליון אשר שם אחיזת מצרים כמבואר אצלנו:

ואמנם שיעור התפשטות שם אלקים הוא עד שיעור ק"ך צירופים שיש בו כנודע כי כל תיבת בת חמש אותיו' בונה ק"ך בתים ואלו הק"ך צירופים הם בבחינ' מדריגת הקדושה והם מתחי' מז"א דבריאה ע"ס העשיה כמבואר אצלנו באד"ר דקכ"ח דיתיב על כורסיא דשביבין כו' ומשם ולמטה הם הקליפה הנקרא אלקים אחרים וכל יניקת הקליפה היא מן ק"ך צירופים האלו אעפ"י שהם קדושה גמורה בסוד יין העליון אשר השמרים שהם הקליפה נאחזים בו והנה יניקת ארץ מצרים ופרעה אינה מכל ק"ך צירופי שם אלקים רק מן מ"ח צירו' האחרונים שבו התלויי' בב' אותיות י"ם מן אלקים כנודע כי כ"ד צירופים מתחי' באות א' וכ"ד באות ל' וכ"ד באות ה' וכ"ד באות י' וכ"ד באות מ' ומספר כולם הם ק"ך צירופים וז"ס מי ה' אשר אשמע בקולו כי בכח יניקתו מן מ"ח צירופים האחרונים שכנגד שני אותיות מ"י של אלקים היה כופר בשם ההויה לפי שאם מוחין דהויה דגדלות היו מתגלים היתה יניקתו מן אותיות מ"י של אלקים דעיבור מתבטלת כנודע ובראותו שהיה לו אז יניק' ואחיז' שם באותיות מ"י של אלקים היתה הוראתו כי לא נגלית ההויה ולכן היה כופר בשם ההויה. ואמנם השם יתברך כדי להכניעו הכה אותו עשר מכות מן ג' אותיות אלה משם אלקים אשר הוא לא היה נאחז ויונק מהם וזמ"ש למען שתי אותותי אלה בקרבו ר"ל כי שלש אותיות אלה דאלקים אשר לא היה לפרעה אחיז' ויניקה בהם היה רוצה להכותו ע"י ולחברם עם ב' אותיות מ"י אשר בקרבו של פרעה שהוא יונק מהם ועל ידי התחברות' יושלם שם אלקים שהוא כח הדין ואז יכהו ע"י. ואל תתמה אם מצרים ראש הממלכו' כי ראש ארבע נהרות גן עדן הוא פישון וא"כ איך יונק מב' אותיות אחרו' של אלקים. בעבור כי הנה אותיות מ"י מעולו' מאותיו' אלה וכנז' בסבא דמשפטים ע"פ מי אלה כעב תעופינה מ"י הוא למעל' מאלה כמבואר סודו אצלינו ובאולי כי כנגד ב' אותיו' אלו דמ"י הם סוד נ' ימים שבין פסח לעצר' והם סוד נ' ש"ב דגדלו' כנגד הנ' דקטנות ואלו הם אותיו' מ"י כמבו' אצלינו. והנה להיות כי הנה הצירופים שהתחלתם בב' אותיו' מ"י הם כ"ד צירופים מתחי' באות י' וכ"ד צירו' מתחי' באות מ' ושניהם הם מ"ח צירו' לכן נקרא ארץ מצרים ע"ש ארץ חם וכמש"ה נפלאו' בארץ חם על היותם יונקים ממ"ח צירופים הנז' גם ז"ס חם בן נח אבי מצרים כמש"ה בני חם כוש ומצרים כו'. והנה פרעה הרשע היה חושב כי כיון שז"א הנק' ברא בוכרא חזר להתעלם תוך אי' בסוד העיבו' שח"ו לא יחזור לקדמותו להתגלות ולצאת לחוץ מבטן אי' עילאה ועי"כ גם בנ"י התחתו' הנקר' ישראל על שמו של ז"א הנקרא ישראל גם הם ישארו בגלות תוך מצרים כיון שישראל העליון השולט עליהם נתבטל ח"ו מציאותו לכן שלח לו השי"ת ע"י משה כה אמר ה' בני בכורי ישראל לרמוז אל הבן בכור העליון הנק' ישראל כי קיומו קיים ולא נתבטל ח"ו והודיעו כי לפי שכפר במציאותו לכן יהיה נענש מדה כנגד מדה במכת בכורו' לפי שכפר בבן הבכור העליון יתברך וזמש"ה ואם מאן אתה לשלח כו' הנה אנכי הורג בנך בכורך כו' וזמש"ה והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר כי הבן הבכור הנמשך מן הבן הקדוש הבכור העליון הוא אשר ישאלך שאלה זו יען אליו נוגע זו השאלה כי בו היה רוצה פרעה לכפור בו ולעכב את ישראל בגלות תחת רשותו:

ונחזור לענין א' כי גלות מצרים סובב על ב' קוטבים. הא' הוא ענין ישראל העליון ז"א שחזר ליכנס בסוד העיבור בבחי' ג' כלילן גו ג' והוא עצמו ענין גלות ישר' התחתו' תוך מצרים והב' הוא כי מחמת עלייתו למע' כנז' נסתלק ממנו בחי' התפשטו' הה' חסדים המתפשטים בו"ק כנודע ונתעלו למע' בשרשם במוח הדעת שבו במקום הגרון שבו ששם הוא סיום היסוד דאימ' שבתוך ז"א כנודע ושם בגרון הוא אחיזת קליפת מצרים שהוא מקום צר כמבואר אצלנו ולא היה אז מאיר מוח הדעת בגופא דז"א אלא בבחי' האחוריים של הלבושים של יסוד דאימ' שהם י' דמים הנ"ל וב' עניינים אלו הם אחוזים יחד כי טעם התחתו' גורם אל העליון כי לכך הוצרך לחזור לבחי' ג' כלילן בג' וזמ"ש ביחזקאל ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך כו' ר"ל כי סיבת היותך מתבוססת בעבודות קשות בחומר ובלבני' הוא בסיבת דמיך ר"ל כי בסיבת אלו הי' דמי' שהם המאירים ומתפשטים בז"א לכן יש התגברות ויניק' אל החיצו' בהם ולכן נתגברו לשעבד את ישראל באלו העבודות הקשות. ולתקן ענין זה לכן ואומר לך בדמיך חיי ר"ל כי תמורת אלו הדמים אשר בסיבתם נשתעבד' ימשכו לך חיים העליונים שהוא ענין לידת ז"א והתגדלותו ואז יכנסו בו מוחין דגדלות הנק' חיים שהם סוד אהי"ה יהו"ה אהי"ה כמבואר אצלנו ע"י חיים אלו תצאו מן הגלות ולפי שב' בחינ' דמים הם דם טוהר ודם טמא לכן כפל ואמר ב"פ בדמיך חיי בדמיך חיי וגם נרמז במלת בדמיך כאלו אמר ב' דמיך. ודע כי אלו עצמם הם סוד משז"ל שהם ב' דמים דם פסח ודם מילה והענין הוא כי דם מילה הם דם טוהר כי הם מן החסד המתגלים בפומא דאמה יסוד דדכורא ודם פסח הוא כנגד הגבו' שהם בנוק' כנודע כי סוד הפסח הוא בנוק' כנז' בס"ה ולסיבה זו תיקנו המסדרים ההגדה פסוק זה באמצע סדר הגדה ליל פסח ונמצא כי ענין גאולת גלות מצרים היה על ידי נס גדול מאד וזהו ענין גדולת נס יציאת מצרים כי הנה עם מצרים ופרעה היו כ"כ אחוזים ומשורשים לינק מן הדעת העליון דז"א עד שגרם לחזור ז"א בסוד העבור בסוד ג' כלילן בג' שהיא בחי' בתכלית המיעוט והגירעון שאין למטה ממנה והוצרך המאצילות העליון לחזור להוליד את ז"א ולהגדילו בתכלית האחרן של ההגדלה כדי שיתבטל יניקת החיצונים משם מחמת תוקף האור הגדול ההוא ועי"כ יצאו מן הגלות:

דרוש ב

בענין תוקף הגדלת ז"א ביציאת מצרים ובתחילה נקדים הקדמה א' בענין סדר הגדלת ז"א. דע כי כשנולד ז"א אז הוא זמן קטנותו עד היותו גדול בן י"ג שנים ובזמן הקטנות הזה ודאי שיש לו ג"כ מוחין דקטנות כנ"ל והמוחין האלו דזמן הקטנות הם בחי' הלבושים והכלי' של נה"י דאי' ובתוכם מתלבשים גם הלבושים של נה"י דאבא וכל אלו נכנסין תוך ז"א בסוד מוחין דקטנות עד היותו גדול מבן י"ג שנים ומעלה. ואמנם בחי' הלבושים הנז' דנה"י דאימא בזמן הקטנות הם שמות של אלקים כי הנה הבינה נקר' אלקים כנודע ובפרט בבחי' האחוריים של נה"י דאי' שהם הלבוש' היותר חיצונים של נה"י דאי' והם בחי' המוחין דקטנות ולפי שנה"י דאבא באים מלובשים תוך נה"י דאימא ואינם מתגלים בז"א אלא ע"י הבינ' לכן גם הלבושים דנה"י דאבא הם נקרא מוחין דאלקים ע"ש אימא והבן זה. ואמנם בגדלות דז"א אז הלבושים דנה"י דאימ' הם יותר פנימיים והם בבחי' שמות של אהי"ה כנ"ל כי במוח הדעת בלבד שהוא היסוד דאימא יש עשרה דמים והם עשר שמות אהיה בסוד האחוריים שלהם ועד"ז גם הנצח וההוד יהיו בבחינת אהי"ה. ונמצא כי מש"ל שבגלות מצרים היו מתגלים עשרה דמים אלו הנה הם בחי' הלבושים שבזמן הגדלות כי בזמן הקטנות הם לבושי' הנק' אלקים כי בבינה יש שם אהי"ה ושם אלקים כנודע. ואח"כ בא זמן גדלות ז"א והוא בן י"ג שנים ונכנסים בו ממש בחינת מוחין פנימיים דהויות תוך הלבושים דנה"י דאימא מבחינת שמות אהיה כנ"ל וכעד"ז מוחין פנימיים דהויות תוך לבושים דנה"י דאבא ואלו הם בחי' צל"ם והם אות צ' דצלם כמבו' אצלנו. אח"כ בז' שנים האחרים נכנסים ז' מקיפים דמוחין דגדלות והם ב' אותיות ל"מ דצלם שחשבונם ז' ואז ז"א הוא בן ך' שנה גמורי' ויכול לישא וליתן בנכסי אביו אפילו בקרקעות והנה ב' בחי' אלו דמוחין פנימיים ומקיפים אינם רק בחי' א' ושניכם נקרא זמן גדלות א'. והנה הענין הוא במה שנודע ענין אימא עילאה הנחלקת לב' בחי' בינה ותבו' כי מן החזה ולמטה נקרא פר' תבו' ומהחזה ולמעלה נקרא בינה והנה התבו' היא פר' בפ"ע והבינה היא פר' בפ"ע ושניהם ביחד הם פר' אחד שלם כנז' ונק' פר' אחד דאימא עילאה ואלו הנה"י דמוחין פנימיים ומקיפים דאי' שלוקח ז"א בגדלותו בהיותו בן י"ג עד היותו בן עשרים שנה הוא בבחינ' כל פר' התבו' כי בתחי' עולה ז"א ולוקח נה"י דאי' עם המוחין פנימיים שבתוכ' ונעשים בו מוחין פנימיים בהיותו בן י"ג שנה ואח"כ בז' שנים אחרים לוקח המחצי' תחתון של ת"ת דאימ' עם המוחין שבו ונעשים בו מוחין מקיפים. וכפ"ז נמצא כי ל"מ דצל"ם הם שיעור ב' שלישים תחתו' דת"ת דאימ' ואז נשלם לך' שנה ונמצא כי כבר לקח כל פר' התבונה כולו אבל איננו רק מחצית פר' אי' עילאה בלבד כנז' ונודע כי כמו שאי' עילאה נחלקת לב' פרצו' בינה ותבונה כן אבא עילאה נחלק עד"ז ממש לב' פר' חכמה ויש"ס:

והנה כמו שלקח ז"א מבן י"ג עד בן עשרים מוחין דאימא הפנימיים ומקיפים בפר' התבו' אשר כולו איננו רק מחצי' פר' דאי' כמו כן לקח ג"כ מוחין דאבא פנימיים ומקיפין בפר' יש"ס אשר כולו איננו רק מחצית פר' דאבא ונמצא כי בקטנותו דז"א לקח מוחין פנימיים ומקיפים מצד חיצוניות יש"ס ותבונה ובגדלותו לקח מוחין פנימיים ומקיפים מצד פנימיות יש"ס ותבונה. ואח"כ חוזר ז"א לבחי' קטנות וגדלות אחרים יותר עליוני' והוא בבחי' פר' חו"ב שהם חצאין העליונים של פר' או"א מהחז' שלהם ולמעלה ולכן הקטנות והגדלות הא' אנו מכנים אותם וקורי' אותם נה"י דאו"א והקטנות והגדלות הב' אנו מכנים וקורים אותם בחי' חג"ת דאו"א לפי שהחו"ב הם מן החזה דאו"א ולמעלה אשר שם הוא בחי' חג"ת שלהם ונמצא כי אחר עשרים שנה חוזר ז"א לעלות עלייה אחרת ולוקח חיצו' או"א חו"ב בסוד מוחין פנימיים ומקיפים ואז נקרא קטנות ב' דז"א. ואח"כ חוזר לעלות עוד ולוקח פנימיות חו"ב בסוד מוחין פנימיים ומקיפים ואז נקרא גדלות ב' דז"א והרי הם ב' מיני קטנות וב' מיני גדלו' ביש"ס ותבונה ובחו"ב וכולם אינם רק ב' פר' דאו"א ואז ז"א הנקרא בן בכור יורש מקום אביו ואמו עליונים ונקרא זקן ממש ואינו בחור לפי שעלה למדריגה חו"ב העליונים הנקרא זקנים. ואח"כ חוזר עוד הז"א לעלות בא"א בדיקנא עילאה דילי' כנז' אצלנו בסוד תפלת מנחת שבת ואין זה מקום הרחב' ביאור אופן עלייה זו ומשם והלאה אין עוד עליה אחרת אל ז"א כי שם הוא תכלית עלייתו. וכל בחי' עליות ז"א מן קטנותו הא' שבכולם ע"ס תכלית גדלות האחרון ועלייתו העליונה נרמז בפרקי אבות במשנת הוא היה אומר בן ה' שנים למקרא כו' בן מאה כאלו מת ועבר מן העולם וכל אותם המדריגו' הם בחי' עליות ז"א ממדריג' א' עד מדריגה אחרונה ואין אנו עתה בפרטו' ביאור המדריגו' ע"ד סדר משנה זו אבל כלל העולה בדרך קצרה הוא כי אחר שנולד ז"א יש לו קטנות א' והוא לקיחתו הלבושים והכלים בלבד שהם חיצו' דיש"ס ותבונה ונעשים לו מוחין פנימיים ומקי' ואלו המוחין אנו מכנים אותם וקורים אותם בשם נה"י דאבא ונה"י דאימא. ואח"כ יש לו גדלו' א' והוא לקיחתו המוחין פנימי' שבתוך הנה"י דאו"א שהם פנימיות יש"ס ותבונה ואח"כ חוזר לוקח הלבושים והחיצו' של חו"ב עילאין ונעשים לו מוחין פנימיים ומקי' דקטנות ב' ואלו המוחין אנו מכנים וקורים בשם חג"ת דאו"א ואח"כ לוקח גדלו' ב' והם פני' המו' שבתוך חו"ב ואנו מכנים וקורים אותם בשם חג"ת דאו"א בבחי' פנימיו' ואח"כ עולה בדיקנא דא"א כנ"ל. ונלע"ד חיים כי המוחין פנימיים דקטנות א' הם חיצו' יש"ס ותבונה מן החזה שלהם ולמטה הנקרא נה"י צ' דצלם והמקי' שלהם דקטנות הם חיצו' דישסו"ת מן החזה שלה' ולמעלה ב' מקיפי' שהם בחי' חג"ת וחב"ד שלהם והם ל"מ דצל"ם. ואח"כ גדלות א' הוא פנימיות המוחין דנה"י דישסו"ת מן החזה שלהם ולמטה ב' המקי' שלהם הוא פנימיות ישסו"ת מן החזה שלהם ולמעלה חג"ת וחב"ד וכעד"ז הוא פעם ב' קטנות וגדלות הב' בפר' חו"ב עילאין וזכור זה היטב:

והנה הקטנות הא' התחתו' שהוא מנה"י דאי' שהוא בחינת התבונה כנז' לכן הוא נקרא בשם אלקים כי שם זה מורה על בחי' הדין האמנם הלבוש דנצח הוא אלקים במילוי יודין כי קו הימין סודו יודין כי הוא קו החכמה הנקרא יוד. ולבוש ההוד הוא אלקים דמילוי ההין כי קו שמאל הוא קו הבינה הנקרא ה' ולבוש היסוד הוא אלקים דמילוי אלפין כי קו האמצעי הוא קו הדעת הנקרא אלף וסימנם יה"א יודין ההין אלפין. והקטנות השני העליון שהוא מן חג"ת דאי' שהוא בחי' בינה אין הדינים מתגלי' שם כמו בתבו' ולכן הוא נקרא בשם אכדט"ם שהוא חילו' אלקים באבג"ד כנודע והוא מתחלף באותיו' שלפניו. ואמנם אות אלף אין אות לפניה ולכן אינה יכולה להתחלף אבל אות למד מתחלפ' באות כ' שלפניה ואות ה' באות ד' שלפניה ואות יוד באות ט' שלפני' ואות מם סתומ' באות מ' פתוח' שלפניה האמנם לפי שעתה היא בסוף התיב' אי אפשר להשאר פתוחה ולכן נכתבת סתומה. והנה שם הזה הוא יותר רחמים ופנימי משם אלקים כי הרי הוא בחי' האותיו' הקודמות לאותיו' אלקים ואלו היה מתחלף באותיות המאוחרו' לשם אלקים והוא שם במוכ"ן ודאי שהוא יותר דין ויותר חיצון משם אלקים וב' תמורות אלו נזכרו בס"ה בפרשת פקודי. עוד סיבה ב' כי כיון ששם אלקים הוא דין א"כ תמורתו יהיה רחמים יותר ממנו משא"כ בשם ההויה שהוא רחמים כי בהתחלפו מורה על הדין שהוא תמורת הרחמים ולבחי' שם זה של אכדט"ם נקרא' הבינה אלקים חיים ובכל מקום שנזכר שם אלקים חיים רומז אל שם אכדט"ם כי הוא יותר רחמים ויותר פנימי ויותר עליון משם אלקים סתם. ואמנם הלבושי' דנה"י דגדלו' א' או דחג"ת דגדלו' ב' הם בחינת שמו' של אהיה כנ"ל בתחילת הדרוש והם אהיה דיודין בנצח ודאלפין בהוד ודההין ביסוד וסימנם יא"ה כמבואר בדרוש הכללים בליל הו"ר אבל לא קבלתי חלוקיהם ושנוייהם מה בין נה"י דגדלות א' לחג"ת דגדלו' ב' כי כבר נתבאר כי בקטנות א' הנה"י הם אלקי' ובקטנות ב' דחג"ת הם אכדט"ם ואמנם זה הוא בבחינת לבושי הגדלות אבל בבחינת המוחין הפנימיי' עצמם המתלבשים בתוכם כולם הם בחי' הויות ואין בהם שינוי וטעם הדבר הוא כמש"ל כי בזמן הקטנות בין קטנות הא' ובין בקטנות הב' אין לו לז"א מוחין אחרי' זולת אלו הלבושים בלבד דחיצוניות דנה"י דאי' או דחג"ת דאי' ואלו הלבושין עצמן לבדם הם הם המוחין דז"א בקטנותו הא' או השני ולכן יש חילוק בשמות לבושין דנה"י אל שמות לבושין דחג"ת כי אלו אלקי' ואלו אכדט"ם. אבל בגדלו' דז"א בין בגדלות הא' בין בגדלות הב' אינן בחינת פנימיות עצמן דנה"י דאי' או דחג"ת דאי' אמנם הם טיפו' מוחין ממש הנמשכים ממוחין דאבא ואימא ממש בעת הזווג ואין ביניהם שינוי בין גדלות ראשון לב' וכולם הן בחינ' הויות אבל אה"נ שגם הם באים מלובשין תוך נה"י או דחג"ת דאימא מבחינ' פנימיו' כנודע אבל כיון שיש מוחין עצמן בתוכם אינם נקר' אלא על שם המוחין עצמם שהם הויות ולא ע"ש הלבושין ע"כ לשון הקדמה שיעדנו לך לבארה:

דרוש ג

יבאר בו ענין יציאת מצרים וענין פסח הנה בהיות שבגלות מצרים היו החיצו' נאחזים בתכלית בקדושה עד שחזר ז"א למדרגה היותר גרועה שהו' היותו בבחינת ג' כלילן בג' לכן עלה ברצון המאציל העליון להוציא את ז"א בסו' לידה ממעי אמו ולהגדילו בתכלית הגדלות שאפשר להיות לו ועי"כ תתבטל אחיזת החיצונים ממנו מפני רוב הארותיו של עתה ולא הספיק במה שיתגדל גדלות הראשון בלבד אשר הוא בחי' שאר ימים טובים כמבואר אצלנו לעיל בענין הי"ט שאין עליית זו"ן אז רק בנה"י דתבו' לבד כנודע כי שם אהיה במילוי יודין הוא בבינה והויה דס"ג היא בתבונ' ולכן י"ט הוא בגי' ע"ג כמנין הויה דס"ג עם עשר אותיות הם ע"ג כמנין יום טוב. אבל דע כי אין זה אלא מה שנעשה מאליו אבל אח"כ ע"י תפילותינו ודאי שעולים עד חו"ב עילאין כמבואר שם בפ' אלה מועדי ה' מקראי קודש כו' אבל עתה בליל פסח גדל הז"א אפי' גדלות הב' שהוא בבחי' חו"ב עילאין ולא עוד אלא שליל פסח גדולה מליל שבת כי בליל שבת אין אל ז"א זולתי גדלות הא' לבד והל' של בחי' מקיפין דצלם ואפי' המקיף דאות מ' דצלם אין לו בליל שבת כנז' במקומו אבל בליל פסח יש לו אף גדלות ב' דחו"ב עילאין כנז' עוד יש בחי' מעלה אחרת בליל פסח יותר משאר י"ט ושבתות והוא כי ביו"ט ובשבת אין ז"א עולה מדרגותיו בפעם אחד אבל עולה מדרגה אחר מדרגה ובכל תפלה ותפלה עולה מדרגה א' כנז' אצלנו בתפלת שחרית ומוסף ומנחה דשבת אבל בליל פסח בפעם אחד עולה כל המדרגות שלא ע"י תפלות רבות זו אחר זו אלא בפ"א עולה עד גדלות הב' כמ"ש בע"ה:

האמנם יש יתרון לשבת מליל פסח כי בליל פסח עולה עד חכמה ובינה עילאין לבד אבל ביום שבת במנחה עולה עד דיקנא דאריך אנפין כמבואר שם במקומו אבל בפסח אינו עולה בדיקנא דא"א עד חג השבועות כמ"ש להלן בה"י. וכל הסיבה היא כדי שיתבטלו החיצו' מלהתאחז בו בהיותו גדל בפ"א תכלית כל מדרגות ההגדלה והעליה כנז'. וענין זה נרמז בפסוק אחד שסדרוהו בעלי ההגדה דליל פסח לאמרו בתוך סדר ההגדה והוא פסוק ותרבי ותגדלי ותבואי בעדי עדיים כו' והוא עם מה שביארנו כי עתה ביציאת מצרים רבה וגדל ז"א בתכלית מדרגו' גדולתו בפעם א' עד שגדל עד חג"ת דאו"א שהם בחינת החו"ב עילאין כנז' ושם בחג"ת הו'א מקום הדדים והשדיים וזמ"ש ותרבי ותגדלי כו' שדים נכונו כו' ואמר ואמר ותרבי כנגד גדלות א' דנה"י ואמר ותגדלי כנגד גדלות ב' דחג"ת. וביאר הענין הגדלות זה הב' באיזה מקום הוא ואמר ותבואי בעדי עדיים והם שלשה שמות אכדט"ם שבחג"ת הנז' שכל אחד מהם הוא בגי' ע"ד וזהו בעדי עדיים עדי א' עדיים ב' הרי ג"פ ע"ד. וביאר היכן הוא מקום שלשה שמות אלו של אכדט"ם ואמר שהם בחג"ת אשר שם מקום הדדים והשדיים וזמ"ש שדים נכונו. או איפשר לפרש ותרבי כנגד קטנות א' כי בתחלה בסוד העיבור היה בבחי' ג' כלילן בג' ועתה בקטנות ראשון שהוא זמן היניקה נגלו בו כל הו"ק. ותגדלי כנגד גדלות ראשון ותבואי בעדי עדיים קטנות השני שהוא שם אכדט"ם שדים נכונו כנגד חג"ת גדלות שני ובזה יתבאר טעם למצות סיפור י"מ בליל פסח:

גם תבין הבנת מלת פסח מה ענינה והענין הוא יובן עם הנז' כי הנה התבו' היא נה"י דאי' והבינה הוא חג"ת ונמצא כי ראש התבו' הוא בסיום נה"י דבינה עם היות שבהיותם נכללים יחד בפר' אחד הנק' אי' נק' הבינה חג"ת דאי' כנז' ונמצא כי התחלת מקום הגדלות השני דז"א הניתוסף עתה בליל פסח משא"כ בשאר לילי יו"ט ושבתות כנז' הנה שם הוא במקום הפה של התבו' שהוא בג"ר שבה וזהו לשון פסח פ"ה ס"ח כי שם הוא הפה של התבו' ולכן צריך להרבות בספור שבח י"מ. עוד יש בענין זה פירושים אחרים בענין פסח ובענין סיפור י"מ ולקמן יתבאר בע"ה. ודע כי אלו המוחין הנ"ל שהם עד תכלית גדלות שני דז"א הנכנסים בתוכו בליל פסח הנה לסיבה זו אנו אומרים הלל גמור בליל פסח משא"כ בשאר לילי יו"ט והם מתקיימים בו כל הלילה וכל יום א' של פסח ולכן אומרים הלל גמור ביום א' של פסח ואח"כ מסתלקים לגמרי כמתחלה ואחר כך חוזרים ליכנס בסדר המדרגות מדרגה אחר מדרגה מן היום הב' של פסח עד תשלום נ' יום של ספירת העומר שהוא חג השבועות כמ"ש בע"ה בענין ספי' העומר ולכן אין אומרים בשאר ימי הפסח הלל גמור אלא בדילוג. וטעם הדבר הוא כי לסבת אחיזת החיצו' בז"א בתכלית תוקף אחיזתם לכן הוצרך להגדל בפ"א כל המדרגות של הגדלתו כדי שיתבטלו החיצו' ואחר שנתבטל הוחזר הדבר לטבעו ליגדל בסדר הגדלתו מדרג' אחר מדרגה:

גם בזה תבין מ"ש בס"ה בפ' אמור כי בליל פסח הוא זיווגא עילאה מסטרא דלעילא ולא מסטרא דילן. והענין הוא כי בשאר הי"ט נכנסין המוחין בסדר המדרגות בטבעם ולכן נעשה הזווג העליון ע"י בתפלותינו ומעשינו אבל בליל פסח הוגדל ז"א שלא כדרך טבע כי לא היה יכולת בידינו ע"י תפלתינו להגדילו ברגע אחד תכלית ההגדלה ואין זה אלא ברחמי המאציל יתברך אשר הפליג חסדו ברחמיו לעשות נס הגדול ההוא שלא כדרך טבע ולא נעשה ע"י אלא מאליו. ובזה תבין ענין איסור הזווג בליל פסח משא"כ בשאר הי"ט שהותר הזווג אלינו ואדרבה יש חיוב מצות עונה יען כי ע"י התחתו' נעשה אז הזווג העליון אבל בליל פסח שאין הזווג העליון נעשה ע"י נאסר לנו הזווג התחתון. ודע כי ראיתי אנשי מעשה נוהגים לעסוק בתורה כל ליל פסח עד הבוקר וכמש"כ מעשה בר"א ור"א בן עזריא שהיו מספרים ביצ"מ כל אותו הלילה כו':

גם בזה תבין מ"ש בס"ה בפ' אמור כי ענין ימי ספי' העומר הם בסוד ספירת ז' ימי נקיים כדי שתטהר האשה העליונ' לבעלה בחג השבועות. וקשיא טובא דכיון שהיה זווג עליון בליל פסח כמו שזכרנו בשם ס"ה בפ' אמור א"כ הרי יצאת מחלאת טומאה של גלות מצרים ונטהרה לבעלה ונזדווגה עמו ואיך חוזרת אחר הזווג ההוא לספור ימי נקיים. אבל הענין יובן עם הנז' כי הנה ענין הטומאה הזאת היא נמשכת מאותם ה' דמים של טומאה שקבלה בזמן גלות מצרים מבחי' לבוש הגבו' מתמצית הנשאר מסיגיה כנ"ל ולכן היא צריכה להטהר מאותם הדמים הטמאים כי אז היו החיצו' נאחזים בה ג"כ ובליל פסח אשר הגדיל ז"א ברגע אחד כל ההגדלות ההם נפסקו הדמים ההם ונתבטלה אחיזת החיצוני' לא בז"א ולא בנוק' כלל ועיקר ולכן נטהרה ולא הוצרכה למנות ז' נקיים בעבור כי נטהרה לפי שעה שלא כדרך טבע. אבל אחר עבור יום א' של פסח ונסתלקו המוחין חזרו החיצונים להתאחז בדמים אבל לא אחיזה גמורה כבתחלה כי כבר נתבטלה אחיזתם הגדול' וחזרו להתאחז בדמים ההם ואז נכנסין המוחין בהם בסדר המדרגות וכפי סדר כניסתם כך הוא סדר ביטול אחיזתם לאט לאט בהמשך ימי ספירת העומ' שהוא ענין ספירת ז' נקיים ואז נטהרה מטומאתה ונגמרה להטהר בחג השבועות ואז חוזרת להזדווג עמו כמ"ש לקמן בע"ה ענין זה. לפי שכפי הנז' יש קושיא גדול' שא"כ איך שאר ימי הפסח נק' יו"ט כיון שעדיין לא נטהרה מטומאתה עד חג השבועות וגם שבתות ור"ח אשר בין פסח לעצרת. ולמטה בענין יום ז' של פסח ענין קריעת ים סוף יתבאר זה היטב בע"ה:

דרוש ד

יבאר ענין החמץ והשאור מה עניינם בפסח אבל הדרוש הוא מלוקט הנה כתוב בתורה כמה שנוים ושמות מחולפים כי כתיב לא יאכל חמץ וכתיב כל מחמצת לא תאכלו וכתיב שאור לא ימצא בבתיכם וכתיב משארותם צרורות בשתלותם כו' והענין הוא זה דע כי בז"א יש ב' בחי' מוחין א' צלם דאי' וא' צלם דאבא ושניהם זה בתוך זה כנודע אבל אני מסופק במה ששמעתי אם שמעתי שהוא בבחינ' מוחין דקטנות דגדלות ויש פנים לכאן ולכאן ואין בידי להכריע ולכן אכתוב את כל הדרוש בבחי' מוחין סתם ולא אזכיר אם הם דקטנות או דגדלות. והנה בחי' שם חמץ הוא במוחין דמצד אבא ושם שאור הוא במוחין דמצד אי' כי דינים דאי' הם יותר תקיפין על של אבא כדמיון השאור שכחו חזק מן החמץ כי השאור מחמיץ לאחרים ולסיב' יותר אחיזה אל החיצונים בשאור שהם מוחין דאי' מדאבא שהוא חמץ. והנה שם שאור הוא חסר ו' כנודע והנה הש' הוא כנגד המוח דחכמה דאי' שהוא שם אלקים דידוין העולה בגימ' ש' ואת הר' היא כנגד המוח דבי' מצד אי' והוא אלקים פשוט בריבועו שהוא עולה ר' ולפי שמוח הבינה הוא יותר דין ממוח החכמ' לכן הוא בסו' האחורי' דאלקי' ואות א' הוא מוח הדעת דמצד אי' שהוא שם אלקים במילוי אלפין ולכן א' זו רומזת על היות מילויו באלפין אבל לפי שמוח הזה הוא גרוע וקטן מב' המוחין האחרים לכן אין ניכר בו חשבון מילויו רק הוראת מילויו שהוא באלפין כנז' ונמצא כי מלת שאר היא כללות ג' מוחין דז"א מצד אי'. והנה מזה נראה כי אלו המוחין הן מן הקטנות וחמץ הוא במוחין דמצד אבא וכבר הודעתיך ענין עץ הדעת טו"ר שהוא בחי' היסוד דאימא שבדעת דז"א אשר נפסק בחזה ושם הוא מתגל' ואז יש מקום אחיזה אל החיצו' והנה נמצא כי חמץ ושאור הם זכרים כי הם מוחין דז"א מצד אבא ומצד אי' ובהיותם עדיין בתוכו יש קצת אחיזה אל הדינין ואמנם מחמצת ומשארת הם בחי' אלו בהיות' בסוד הנקבה והענין הוא כי הנה לאה עומדת ממש באחורי המוחין דז"א ויונקת משם ונעשים בה בחי' מוחין שבה ובחינ' הארה היוצאת ממוחין דאבא אל לאה נקר' מחמצת נוקבא והארה היוצאת ממוחין דאי' אל לאה נק' משארת נוקב' ומלת מחמצת נגזר מן חמץ ומשארת מן שאור והנה מחמצת הוא אותיות חמץ תם וכן משארת הוא שאר תם. וזה יובן במה שהודעתיך בפסוק ויעקב איש תם ר"ל בעלה דמטרונית' לאה הנק' תם בסוד ומדת ימי מה היא מדת ת"ם ד' ור"ל המוחין של חמץ המאירין בלאה הנק' ת"ם נק' מחמצת והמוחין של שא"ר המאירין בלאה הנקרא' ת"ם נק' משארת. והרי נתבאר ענין הלאוין שבתור' קצתם בדכורא והם לא יאכל חמץ שאור לא ימצא בבתיכם וקצתם בנוקבא כמו כל מחמצת לא תאכלו:

ונרחיב הענין בביאור יותר הנה הודעתיך בענין כל המהלך ד' אמות בא"י כו' והוא בשער ג' בשער מאמרי רז"ל בד' ו' וע"ש כי ד' בחי' הם וכולם נק' לאה ב' מצד מוחין דאבא וב' מצד מוחין דאי'. גם נתבאר בדרוש הי"ח נשי' שהמלך מותר בהם וע"ש ושם נתבאר כי הב' דמצד אבא הא' מהם נדבקת ביסוד דאבא שבתוך דעת ז"א והאחרת היא נדבקת ביסוד דאימא שבתוך דעת דז"א. והב' דמצד אימא הא' מהם נדבקת ביסוד דאי' והאחרת עומדת בחוץ באחורי ז"א מן החזה ולמעל' עד כנגד מות הדעת דז"א ונמצא כי הג' בחי' דלאה הם בפנים תוך ז"א ובחי' הד' היא בחוץ לז"א ולכן בזו הד' העומדת בחוץ אפשר שיתאחזו בה החיצו' ולכן נק' זאת החיצונים משארת ר"ל שאר תם כי היא לאה הנמשכת ממוחי' דאי' הנק' שאר כנז' ויש בה דינים רבים לב' סבות אם להיות' ממוחין דאימ' ואם להיותה בחוץ ולכן יש פחד שלא יתאחזו בה חיצונים וצריכה שימור גדול מן החיצו' ולכן יש ב' בחי' הא' היא נק' מצה שמור' והא' מצה שאינה שמורה כי לאה ב' של אבא העומדת בפנים תמיד היא שמורה מן החיצונים ואינה מחמצת כי אין החיצוני' יכולים ליגע בה אבל לאה הב' של אימא העומדת חוץ לז"א נק' מצה שאינה שמורה מעצמה להיותה בחוץ ולכן צריך ליזהר בה שלא תחמיץ ויתאחזו בה החיצו' ומה היתה נק' תם תחזור ח"ו להתהפך לאותיות מ"ת המורות על אחיזת החיצו' הנק' מות כנודע. וענין השימור הוא שתחזור הארותיה ליכנס בפנים תוך ז"א ולא תשאר בחוץ כל ז' ימי הפסח. ובזה תבין מ"ש לעיל בדרוש הא' וגם בענין החרוסת כי כל כונת ליל פסח הוא בבחי' רחל ולא בלאה לפי שלאה מתבטלת בפסח ונכנסת בפנים כדי שלא יינקו החיצו' ממנה. והנה כיון שנעשה השימור הזה בז' ימי הפסח ונתבטלה אחיזת החיצו' בלאה היא נשמרת מאליה מכאן ואילך כל ימות השנה ואין חשש בעמדה בחוץ כנודע ולכן לא נצטוינו על אכילת חמץ או שאור אלא בז' ימי הפסח וזו היא התשובה שהשיבו רשב"י לר"א בנו בס"ה בפ' אמור כששאל לו למה לא נצטוינו כל ימות השנה על איסור חמץ והשאור יע"ש:

ונבאר עתה מה נעשה מבחי' זו של לאה המתבטלת בז' ימי הפסח ונכנסין אלו המוחין שלה בפנים תוך ז"א והנה בהכנסה בפנים אין להם מקום לעמוד שם למעלה והם יורדים דרך פנימיות תוך הגרון דז"א עד למטה בז"א בחזה שלו ושם יוצאות באחורי החזה ונכנסין בראש רחל העומדות שם אב"א עם ז"א ואח"כ נבאר מה נעשים ההארות האלו ברדתם בראש רחל ובתחלה צריך לתת טעם למה נזהרנו שלא יצאו אלו ההארו' אל לאה מפחד אחיזת החיצו' ואין אנו חוששים עתה בצאתם אל רחל. והטועם הוא לסבות רבות כי אין החיצונים נאחזים ברחל כמו בלאה והטעם הא' הוא לפי שלא' אינה פר' בפ"ע כשאר הפר' שבאצילות אבל היא בחי' אחוריים דאי' שנפלו שם למטה בעת ביטול מלכי אדום. והטעם הב' הוא לבחי' המקומות כי לאה עומדת במקום האורות המכוסים ועי"כ יש יכולת לחיצו' להתאחז בה אבל רחל יושבת תחת החזה אשר שם האורות הם מגולים ודומים לאור השמש היוצא מנרתקו שאין העין רעה של החיצוני' יכולה להסתכל שם. הטעם הג' ובו נבאר ג"כ טעם למה רחל עם ז"א עומדים אב"א ולאה עם ז"א עומדים פנים דלאה נגד אחור דז"א. אבל הענין הוא בכוונ' גמורה כי לאה להיותה עומדת במקום עליון למעלה מן רחל אין החיצו' נאחזים בה הרבה ואדרבא אנו רוצים לתת להם קצת אחיזה דאם לא כן בלע המות לנצח והקלי' צורך גבוה הם בעולמו' כמש"ה והנה טוב מאד וארז"ל [טוב] זה מלאך החיים. מאוד זה מלאך המות ולכן פני לאה עומדת כנגד אחורי ז"א ואחורי לאה נשארים בגילוי כדי לתת אחיזה אל החיצו' שיקחו חלקם ואין אנו יריאים שיתאחזו בהם מאד להיות' במקום עליון כנז'. ואמנם רחל שהיא עקרת הבית עיקרו של בית כי היא פר' ממש בפ"ע ככל שאר הפר' והיא נוק' אמיתית דז"א אין רוצים שיתאחזו בה החיצו' ובפרט כי היא עומד' למטה מלאה ואם יתאחזו בם תהיה אחיזתם יותר גדולה מאד ותתגבר הרשע' ותשחית העולם כולו ח"ו ולסיבה זו עשה המאציל העליון שיעמדו זו"ן אב"א א' בא' יגשו ורוח רעה לא תעבור ביניהם כי אין להם מקום להדבק בבחי' הפנים אלא באחוריים כנודע. והנה אחוריה דבוקים באחורי ז"א ואין להם מקום לכנם ולהתאחז שם וכ"ז הוא בתחילת בנינה שעדיין הלבנה פגומה אבל אחר שתתמל' הלבנה ויתמתקו הדינין שבה ותנסר בסוד הנסירה ויושם בשר תחתינה שהם בחי' החסד והרחמים אז חוזרים היא וז"א פב"פ ומזדווגים ואין פחד מן החיצו' כי אין להם יכולת להתאחז באחורי' שלו ושלה אף אם הם בגילוי כיון שכבר נתקנו ונתמתקו הדינין שבהם. ובזה יתבאר הטעם הג' שזכרנו והוא כי כיון שלאה אחורי' מגולים תמיד כי פני' פונים באחורי ז"א לכן אנו יריאים שמא יתאחזו באחוריה הקלי' בז' ימי הפסח ותחמיץ דיניה בסוד החמץ ולכן היא מתבטלת באלו הימים בלבד וההארו' שלה יורדות בראש רחל העומדת אב"א עם ז"א ואין החיצו' יכולים להתאחז באחוריה ומכ"ש בפניה ואף על פי שמקום החיצו' הוא כנגד פניה של רחל כנודע אינם יכולים להתאחז שם:

ונבאר מה שיעדנו למע' והוא מה נעשה באלו ההארות של לאה הנכנסות בראש רחל. דע כי אלו ההארות של המוחין דאלה היורדין תוך פנימיות גרון דז"א נחלק לב' בחי' כי בתחלה ברדתם בתחי' הגרון ושם הוא מקום צר מאד מתבקע המקום ההוא ונעשה בחי' הפה דז"א ויוצא משם בחי' הבל היוצא מהפה ונעשה בחי' א"מ לרחל ג"כ ע"ד מה שכת' לקמן בענין ברכת ספירת העומר שכולה בבחי' אור המקיף וע"ש ושאר האורות נכנסים שם ויורדין בפנים עד החזה ומשם יוצאים ונותנים לרחל ונכנסין ברישא דילה. וז"ס פסח פ"ה ס"ח שהוא אור המקיף הזה היוצא בסוד שיחה מן הפה וגם זה ע"ד מה שנת"ל בענין ספירת העומר וע"ש. ואמנם הבחי' הב' היורדת עד החזה ומשם נתנים בראש רחל הנה אז בלי ספק שנכפלין המוחין דרחל וזהו סוד ג"כ ד' כוסות בליל א' של פסח שהכונה הוא לשתות אלו הארות של המוחין דלאה שירדו בפנים דרך הגרון עד מקום ראש רחל ושם יכנסו בראשה. ובזה תבין ענין מ"ש בהגדת ליל פסח וז"ל כנגד ד' בנים דברה תורה אחד חכם וא' רשע וא' תם וא' שאינו יודע לשאול והענין הוא כי ב"ן בגי' הוא ב' הויות פשוטו' ועתה יש לה ד' בנים שהם ד' מוחין כפולים ד' שלה וד' של לאה הם ח' הויות שהם ד' בנים כל מוח כלול מב' הויות שהוא ב"ן א' ואלו ד"פ ב"ן הם בחינת הקדקד של רחל כי קדקד בגי' ד"פ ב"ן האמנם בסדרן אני מסופק איך שמעתי ממוז"ל אם הוא באופן זה או זה ולכן אכתוב שניהם. האופן הא' הוא כי בהתחברו' חכמה וחכמה נקרא בן חכם והתחברו' חסדים עם חסדים נקרא תם והתחברות גבורה עם גבורה דינים בדינים נקרא בן רשע והתחברות בינה עם בינה שהם גם כן דינים בדינים אלא שאינם דינים תקיפין נק' בן שאינו יודע לשאול. האופן הב' וזהו יותר נכון אצלי כי הכל הוא בבחי' הה"ג כי בהתחברו' גבורת החסד דלאה עם גבורת החסד דרחל נקרא בן חכם שהם ב' הויות מב' גבורות ששתיהן בחי' חסדים שבגבו' והם בגימ' ב"ן אבל הוא חכם לסיבת הנז' והתחברות גבו' הגבו' דלאה עם גבו' הגבו' דרחל נקרא בן רשע. והתחברו' גבורה הת"ת דרחל בגבורת הת"ת דלאה נקרא בן תם. והתחברו' ב' גבורו' האחרו' דנצח והוד דרחל אשר ב' הם בחי' א' כנודע עם גבורת נ"ה דלאה שגם הם בחי' א' וב' בחינות אלו נעשות בן שאינו יודע לשאל. והנה ב' בחי' אלו הנוספות ברחל עתה שהם סוד אור המקיף היוצא' מפה דז"א וסוד שארית האור היורד דרך פנימיות עד ראש רחל הנה זה הוא בחי' התוס' שיש עתה לרחל בליל פסח מה שאין לה בשום זמן מהזמנים אחרים כי עתה לוקחת חלקה וחלק לאה חברתה בבת א':

דרוש ה

בענין גלות מצרים וענין פרעה כבר נתבאר אצלינו כי בגלות מצרים חזר ז"א להיות בבחי' קטנות ונסתלקו ממנו המוחין דגדלות ואז לא היו מתפשטי' בו רק ה' חסדי' וה"ג מבחי' הקטנות והם סוד ה' דמי' טהורים וה' דמי' טמאים שבאשה והם סוד מש"ה ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך כו' והנה עשר הויות הם ה"ח וה"ג מצד אבא ועשר אהי"ה הם בסוד אחוריים העולים דם שהם עשר דמי' הנז' ה' חסדים וה"ג מצד אי' ואז פרעה שהוא סוד העורף ומצרים שהוא מצד הגרון היו יונקים משם בהיות החסדים והגבורו' ההם בגרון וזמ"ש מתבוססת בדמיך מ"ת בוססת ר"ל כי הקלי' הנק' מת שהוא אבי אבות הטומאה דרגא דמותה היתה בוססת ונאחזת בדמיך שבגרון ר"ל ב' דמיך שהם דמים טהורים ודמים טמאים ובצאת ישראל ממצרים שהוא ממצר הגרון ונתפשטו למטה בגוף אז נפסקו הדמים ההם ולא יוכלו פרעה ומצרים לינק מהם ואז החסדי' והגבו' שהיו בתחילה בגרון ירדו ונתפשטו למטה בגופא דז"א. ונמצא כי ענין ליל פסח הוא בסוד המוחין דקטנות והם שלשה פעמים אלקים דיודין בחכמה ודההין בבינה ודאלפין בדעת אבל הא' בציור יו"י הוא בחסדים והא' בציור יוד הוא בגבו' והנה המצה הוא בסוד שתי מוחין הנק' חו"ב ואע"פ שהם של קטנות אין שום אחיזה אל הקליפה ונקרא מצה שמורה כי הוא שמורה מן המזיקין וכמשז"ל על פ' ליל שמורים הוא לה'. ולכן מצה היא בגימטריא ע"ב ס"ג שהם סוד חו"ב שתי המוחין ואמנם היו שלשה מצות לפי שאות ה' יש בה ג' ציורים או ד"ו או ד"י או וו"ו כנודע. ושלשה ציורים אלו הם בה' זו שבשם אלקים הנ"ל והנה כנגד ציור ד"י אנו בוצעין המצה העליונה להמוציא שיעור כזית שהוא י' שלימה וכזית מן המצה הפרוסה שהיא סוד ד' כמו שיתבאר וכנגד ציור ד"ו אנו בוצעין מצה האמצעית לב' וצריך שהחלק הא' יהיה יותר גדול כנגד הו' והחלק הב' יהיה יותר קטן כנגד ד' וכנגד ציור וו"ו אנו עושים זכר למקדש כהלל כו' במצה שלישי שהיא רמז אל שלשה וו"ו הנז' וכן הוא מצה שלישי. גם רמז שהיה כורך שלשה דבריאה ביחד שהם בשר הפסח ומצה ומרור כנגד שלשה ווין. ואמנם מוח הדעת החיצונים מתאחזים בחסדים וגבו' אשר בו ולכן נאסרו בחמץ והשאור כי החמץ הוא בחסדים והשאור אשר חימוצו יותר קשה הוא בגבו' כי שם מתאחזים יותר. והנה שאר הוא חסר ו' והוא אלקים של הגבו' דקטנות במילוי יודין הוא ש' מן שא"ר והאחוריים פשוטים שלו הם ר' מן שאר וכללו' השם עצמו שהוא אלקים כפשוטו הוא א' מן שאר ולהיות כי בימי הפסח הוא זמן היניקה של ז"א כנז"ל אינו נגדל עד חג השבועות לכן נצטוינו שלא יראה בפסח לא חמץ ולא שאור כדי שלא יינקו החיצונים מן החו"ג של הקטנות דז"א וצריך לבער אותם מקודם הפסח כדי שלא יתאחזו בהם החיצונים. והנה ענין הד' כוסו' של ליל פסח הם כנגד ג' אלקים במילויהם כי כן כוס הוא בגי' אלקים. והנה כוס הא' הוא כנגד אלקים דיודין שבמוח החכמה ולפי שהחכמה נקרא קדש כנודע לכן הקידוש של ליל פסח נאמר על הכוס הא'. והכוס הב' הוא כנגד אלקים דההין שבמוח בינה ולכן בו נזכר ההגדה של סיפור יציאת מצרים. ונודע כי בכח נ' שערי בינה יצאו ישראל ממצרים וגם כי הסיפור עצמו הוא בבינה כי היא סוד הגרון הנק' קול עילאה דמינה נפקו קול ודיבור. והכוס הג' והד' הם כנגד חסדים וגבו' ושניהם הם אלקים במילוי אלפין אלא שהא' שבחס' היא צורת יו"ו ושבגבו' היא צורת יו"ד ולפי ששניהם כלולים יחד במוח הדעת לכן בין ג' לד' לא ישתה וענין המרור בגי' מו"ת והוא בחי' הדינים הקשים שצריך לטחנן וללעסן בשיניים כדי למתק המרירו' שבהם כנודע בסוד השחקים הטוחנים מן לצדיקים לעת"ל וז"ש מ"ש רז"ל בלע מרור לא יצא כי צריך ללועסו ולטוחנו. כדי למתק הדינים שבו. וענין החרוסת הוא זכר לטיט והוא בסוד לאה כי אנו צריכים למתק הדינים שבה ג"כ והנה או' י' שבאמצע ב' הטיתין עולה לכאן ולכאן ט"י י"ט והוא סוד מילוי ההויה דאלפין שעולה י"ט והוא בגי' חו"ה וב"פ י"ט הם לאה ורחל:

דרוש ו

נבאר בו באורך סדר ליל פסח והמצות וארבע כוסות והכרפס וגם החרוסת וכל עניני ליל פסח. הנה נת"ל כי בליל פסח נכנסין בז"א מוחין דקטנות א' וגדלו' א' וקטנות ב' וגדלות ב'. וצריך שתדע כי יש מוחין מצד אבא ומוחין מצד אי' ובכל בחי' מהם יש כל המדריגות של קטנות וגדלות הנז' ונודע כי המוחין דאבא מתלבשין תוך המוחין דאימא והנה בחי' המוחין דאבא נרמזים בסוד המצה בסוד הלחם שהוא בחכמה ובחי' מוחין דאימא נרמזים בסוד הד' כוסות של יין כי כל יין המשמח הוא באי' עילאה. וטרם שנבאר סדר ליל פסח נבאר בקצרה בחינת כל המוחין הנז' כדי שיובנו אחר כך הדברים בקיצור:

דע כי קטנות הא' הנכנס בתחילה הוא אלקים דמילוי יודין בנצח ואלקים דההין בהוד ואלקים דאלפין ביסוד וסי' יה"א. אח"כ נכנס גדלות הא' והוא הוי"ה דע"ב דיודין בנצח. והויה דס"ג בהוד והוי"ה דמ"ה דאלפין ביסוד. אבל צריך שתדע ענין א' בבחי' היסוד שהוא מוח הדעת כנודע כי הנה ד' מוחין הם חכמה בנצח ובינה בהוד וחסדי' וגבו' ביסוד וב' בחי' החסדים והגבו' הם מוח א' הנקרא דעת אלא שנחלק לב' עטרין אלו ונמצא כי ביסוד דקטנות א' אשר ביארנו שהוא אלקים דאלפין שבו הנה יש בו ב' בחי' כי החסדי' שם אלקים דאלפין שבו צריך לצייר אות א' של המילוי דאות הא דאלקים שתהיה בציור יוי כזה יו"י אבל הגבו' שם האלקים שבהם צריך לצייר אות הא' דמילוי הא שבו בציור יוד כזה א' כמבואר אצלינו ענין ב' הציורים אלו בהרבה מקומות וכנז' בס"ה ובתיקו'. והטעם הוא כי יו"ד התחתו' של צורת אלף בהיותה צורת היוד היא זכר כנגד החסד ובהיותה צורת ד' היא נקבה כנגד הגבור' כנודע. כי הד' רומזת למלכות ואמנם ביסוד דגדלו' הוא שינוי אחר כי החסדים הם הוי"ה דמ"ה דאלפין והגבו' הם הויה דב"ן דההין. ואח"כ נכנס קטנות ב' והוא שם אכדט"ם בנה"י אבל השינוי שבהם הוא כי שם אכדט"ם שבנצח תכוין בו בבחי' ה' אותיותם עצמם בלבד שהם חילוף ה' אותיות אלקים כנ"ל ושם אכדט"ם שבהוד תכוין בו בבחי' היותו נחלק לב' חלקי' והם א"ם ג"ל ר"ל כי ב' אותיותיו הראשוני' והאחרוני' שהם אותיו' א"ם אינם מתחלפות כי כך הם עצמם בשם אלקים ולמטה בענין ל"ג לעומר נתבאר טעם נכון כי זה מורה כי אותיות כד"ט נתחלפו לרחמים יותר מאותיות א"ם וע"ש. וג' אותיות אמצעיו' שהם כד"ט העולים בגי' ג"ל הם מתחלפות באותיות לה"י דאלקים ושם אכדט"ם שביסו' תכוין בו בבחי' מספר וחשבון אותיותיו שעולה מספרו ע"ד כמבואר אצלינו בדרוש רפ"ח ניצוצין ענין המדריגות של אורות עליונים ומה הפרש יש בין האותיות בצורתם ובין האותיות במספרם ובחשבונם וע"ש. ונלע"ד ששמעתי ממוז"ל כי גם בשם זה שביסוד יש בו שינוי בין החסדים ובין הגבו' כדמיון הקטנות הא' והגדלות הא' וזה עניינו כי בשם אכדט"ם של החסד תכוין כי עם הכולל שלו הוא בגי' ע"ה והוא רומז אל ג"פ יב"ק שהם ג' יחודים וחיבורים של הויה אלקי' העולי' יב"ק וג' ההויות ההם וג' אלקי' ההם כולם יהיו במילוי אלפין וכאשר תמנה במספר האותיו' בהיותם במילויהם הם ס"ט אותיות ועם כללות הו' שמות הרי ע"ה כמנין אכדט"ם ע"ה. ובשם אכדט"ם של הגבו' תכוין בחשבון הפשוט בלבד שהוא בגי' ע"ד ולהיותם גבורו' גרועו' מן החסדים אין אנו מוסיפין בהם הכללות להיותו בגי' ע"ה ע"ד מ"ש בחסדים כנ"ל ששמעתי. אח"כ נכנס הגדלו' הב' והוא ממש כדרך גדלות הא'. והנה אם אלו המוחין היו נכנסין בסדר המדריגו' כשאר הזמנים ודאי שהיו נכנסין לסדר הנז' והיינו מכוונים בהם כל מדריג' ומדריג' בפ"ע. אמנם עתה אינם נכנסי' אלא ביחד פי' הענין כי קו הימין שהוא מוח החכמ' דאי' נכנס יחד בכל בחי' קטנות וגדלו' א' וקטנות וגדלו' ב'. וקו השמאל נכנס יחד אח"כ בכל בחי'. וקו האמצעי נכנס אח"כ ביחד בכל בחי' וזה ביאו' של דברים. בכוס א' תכוין אל קו ימין שהוא מוח החכמה שבז"א מצד אי' בלבד כנ"ל וקו זה הוא נכנס ראשון לכולם. ולכן כוס זה אומרים עליו קידוש כי כל קדש הוא בחכמה כנודע ומן הראוי היה שיכנס תחילה הקטנות א' דמות זה דחכמה ואחריו גדלו' א' ואחריו קטנות ב' ואחריו גדלו' ב' כי בתחילה נכנסים נה"י האחרו' דאי' ואחריו נכנסים חג"ת דאי' שהם קטנות ב' וגדלו' ב' אבל לפי שהקטנות א' הוא דין גמור ובו נאחזים החיצונים תכלית האחיזה. והנה כוותינו עתה בליל פסח להשבית החמץ שהוא אחיז' החיצונים בקטנות דאלקים הנקרא חמץ ושאר כמ"ש ענינם בדרוש החמץ והשאור כי לולי היות הרחמי' מתגבריאה בלילה הזו בתכלית לא היו נגאלים כלל כנ"ל. ולכן אינן נכנסים הקטנות הא' בתחי' אמנם בתחי' נכנסים גדלות הא' ואח"כ קטנות הב' ואחריו גדלות הב' ואז כבר נתבטלה אחיזת החיצוני' מחמת גדלות הא' והב' שהם רחמים גמורים ואפי' הקטנות הב' איננו בבחי' דין כמו הקטנות הא' כמבואר לעיל ששם אכדט"ם הוא רחמים ונק' אלקים חיים יען כי אין החיצונים נאחזים שם הנק' דרגא דמותא ואלקים אחרים ואז נכנס הקטנות הא' באחרונה כי אז אין חשש כי לא יוכלו החיצו' לחזו' עתה להאחז בהם מחמת האור הגדול של גדלות א' וב' שנכנסו כבר. ונמצא כי בכוס א' נכנס גדלו' א' וקטנות ב' וגדלו' ב' דמוח חכמה מצד אי' האמנם גדלו' הא' דרכו ליכנס תמיד מאליו כשאר לילי יו"ט ושבת ואין צורך לכוין בו על הכוס ולכן מה שצריך לכוין בכוונת כוס א' הוא קטנות ב' וגדלות ב' ותכוין כי מכ"ש שכבר נכנס בתחי' גדלו' הא':

וזה סדר כוונת כוס א' תכוין בתחילה אל קטנות הב' והוא ענין הכוס בעצמו והיד האוחזת בו שהוא בחי' מעשה ותכוין כי ה' אצבעות יד ימינך אשר עליהם יושב הכוס הזה הם בחי' הקטנות הב' שהוא הכלים והלבושים של חג"ת דאימ' הנכנסין עתה בז"א וחכוין כי מכ"ש שכבר נכנס גדלות א' כנז' ותכוין כי הכוס עצמו הוא בגימט' אלקים שהוא הקטנות הב' אמנם הוא בבחי' תמורתו שהוא שם אכדט"ם כנ"ל והה' אצבעות יד ימינך הם סוד ה' אותיות אכדט"ם. ונלע"ד ששמעתי ממוז"ל כי ה' אצבעות הם קטנות הא' והכוס הוא קטנות הב' אבל אין לסמוך ע"ז אלא על מה שכתבתי כי מצאתי כתוב בקונט' מן העת ששמעתי מפי מוז"ל. ואמנם פשוט הוא כי אף במוחין דקטנות יש בהם עצמו' וכלים שהם האורו' שבתוכם הנק' מוחין ממש והכלים שהם הלבושים שלהם והנה הכלי הוא הכוס כנז' והמוחין הם היין שבתוך הכוס והוא ג"כ שם אכדט"ם כי הנה היין בגי' ע' ואם תחברהו עם חמשה אצבעות האוחזי' בו הרי ע"ה כמנין אכדט"ם עם הכולל יג) וגדלות הב' נכנס על ידי הדיבור ועל ידי הכוונה של ברכת הקידוש וברכת היין ולכן תכוין בהויות שבברכות אלו שהם הויה דע"ב דמילוי יודין כי מילוי יודין הוא במוח החכמה כנודע והרי ביארנו מילת קדש. אח"כ ורחץ והוא ענין הרחיצה הא'. והנה הכוונת של הרחיצה היא בשם של י"ה במילואו כי שם י"ה הוא סוד המוחין כנודע. ותכוין בי"ה במילוי ע"ב דיודין כזה יו"ד ה"י וזהו כוונת הרחיצה זו של אחר הקידוש:

אח"כ ענין הכרפס. והענין הוא' כי אחר שנכנסו הגדלו' הא' והקטנות הב' והגדלו' הב' דמוח חכמה דמצד אי' בכוס יין הקידוש כנז' הנה כבר החיצונים נסתלקו אחיזתם וכבר יכול לכנם הקטנות הא' אע"פ שהוא דין קשה. והנה מילת כרפס הוא בגימ' ש"ס והוא שם אלקים במילוי יודין שהוא ש' וכשתמלאנה במילואה שין יהיה בגי' כרפס. והוא הקטנות א' דמוח חכמה שבנצ' דאימ' כנ"ל ותכוין שגם כל שאר הקטנות א' דמוח בינה ודעת דמצד אי' גם הם נכנסין יחד עם קטנות דמוח החכמה ונמצא כי אין שינוי רק במוח החכמה שנכנס קטנות הא' אחר גדולתו הב' אבל במוח הבינה ודעת נכנס קטנות א' שלהם טרם יכנסו הגדלות הא' שלהם והם נכנסים כסדרן ממש ואין השינוי אלא במוח החכמה כנז'. וז"ס משז"ל בענין הכרפם שמביאים אותו כדי שישאלו התינוקות ויאמרו עדיין לא [בתמיה. ופירושו לא אכלנו לחם. ר"ל כבר נכנס גדלות שני בקידוש שהוא הויות. א"כ איך קטנות א' שהוא הכרפס נכנס האחרון. השד"ה]. אכלנו לחם ואנו אוכלים עתה ירקו' בתחילת הסעודה. וסוד הענין הוא כי התינוקו' רמז לזמן הקטנות הא' ולכן הם עצמם תמהים איך נכנס הקטנות הא' שהוא אכילת הכרפם שלא כסדרן אחר שכבר נכנס גדלות א' וקטנות ב' וגדלו' ב' בכוס של הקידוש. וגם עד"ז יתבאר שאלת מה נשתנה הלילה הזה כו' שבכל הלילות אין אנו מטבילין כו' ותי' שאלה והיא באמרנו עבדים היינו לפרעה כו' ולכן כדי שלא ישלטו החיצונים הוצרך להקדים כניסת הגדלות אל הקטנות הא' ע"ד הנ"ל. ובזה תבין כי לקיחת הכרפם בליל פסח אינה בהזדמן כמ"ש הפוס' שלוקח ירק אחר במקומו אם ירצה ואין הענין כך כי דברי חכמים ומנהגם תורה היא וצריך לדייק ולהזהר לאכול דוקא הכרפס ולא ירק אחר:

כוס הב' הוא בחי' מוח בינה דמצד אימא ובכל פרטי כוונותיו הם שוים אל כוונת כוס הא' רק שהכוס הא' הוא מוח חכמה דאימא וזה הכוס הב' הוא מוח בינה דאימא וזה ההפרש שיש ביניהם. הנה תחילה תכוין כי הקטנות הא' דמוח הבינה דאי' כבר נכנס בענין כרפס כנ"ל ועכ"ז תכוין עתה בו שהוא אלקים דמילוי ההין. ואח"כ תכוין דגדלות א' הוא הויה במילוי ס"ג ואח"כ תכוין אל קטנות הב' שהוא בחינ' הכלי והלבוש של המוח דבינה הנה הוא שם אכדט"ם אלא שהוא בבחי' התחלקותו לב' חלקים א"ם ג"ל כנ"ל ובכל שאר הפרטים תכוין ע"ד מ"ש בכוס הא' ואח"כ תכוין אל גדלות הב' וגם הוא הויה במילו ס"ג:

ענין מגיד וסיפור יציאת מצרים כבר נתבאר למעלה בענין שם פסח שהוא פ"ה ס"ח גם בע"ה לקמן בכלל הדרוש יתבאר כמה טעמים וכמה כוונות אחרות וגם יתבארו מקצת מפסוקי ההגדה:

רחצה והיא רחיצה הב' גם היא בסוד י"ה ע"ד הנז' ברחיצה הא' אלא ששם י"ה הזה תכוין אל י"ה של הוי"ה דס"ג:

מוציא מצה ענין המצה הנה נת"ל כי המוחין דמצד אימא נכנסין ע"י ד' כוסות היין לפי שהיין המשמח הוא באי' וגם ענין הכוס הוא בגי' אלקים וזה להורות על אי' דמינה מתערין הדינין אבל המוחין דאבא נרמזים באכילת מצה הנקרא לחם כי לחם הוא בגי' ג' הויות. ונודע כי שם ההויה הוא באבא ושם אלקים הוא באימא. ודע כי ב' המוחין דמצד אבא מבחינת גדלות הא' כבר נכנסו מאליהן בענין ב' הכוסות הא'. ואמנם הקטנות הא' דאבא לא נכנס לסיבה הנ"ל כי אינו יכול לכנס בראשונה לפי שהוא דינין גמורים עד שיכנס גדלות הב' כי כן קטנות הא' דאמא לא נכנס עד שנכנס גדלות ב' דאי' ונמצא כי עתה באכילת מצה צריך לכוין בקטנות הא' דמצד אבא ובגדלו' הב' דמצד אבא. ואמנם קטנות הב' דמצד אבא גם הוא נכנס עתה אבל לא קבלתי ממוז"ל זולתי כוונות קטנות א' וגדלות ב' וזה ביאורו. תכוין כי מצה היא בגימ' הוי"ה דע"ב דיודין והויה דס"ג והם ב' מוחין חו"ב דמצד אבא דגדלות ב' הנכנס קודם הקטנות הא' לטעם הנ"ל ואלו הן ב' המצו' העליונה והאמצעית והמצה התחתו' היא מוח הדעת דמצד אבא דגדלו' ב' והרי נרמז גדלות הב' אח"כ תכוין בקטנות הא' וזה עניינו כי המצה העליונה היא אלקים דיודין חכמה דקטנות א' דאבא והאמצעית אלקים דההין בינה והמצה התחתונה אלקים דאלפין דעת אבל בענין הגדלות כבר רמזנו הכוונה שלהם בענין חשבון אותיות מצה שהוא ע"ב וס"ג כנז'. ובענין הקטנות אנו צריכים לכוין איך נרמזים ג' אלקים אלו בג' המצות האלו. ואמנם ענין כוונתם היא מחולקת כפי בחינת ציור אותיותיהם ר"ל כי הנה כאשר יש כמה שמות וכולם שוים ואין ביניהם חילוק ושינוי רק באות א' מהם א"צ לכוין רק באות האות לבדה אשר נפל בה השינוי. והנה ג' אלקים הנז' כולם שוים ואין ביניהם שנוי אלא באות ה' בלבד כי אות ה' זה של אלקים בהיות' בחכמה היא במילוי יוד כזה ה"י ובהיותם בבינה מילויה ה"ה כזה ובהיותה בדעת מלויה בא' כזה ה"א ועד"ז ג"כ אנו מכונים עתה בשנוי ג' שמות אלו של שם אלקים בג' מיני ציורים שיש באות הה"א ולפי שאלו האלקים הם בחי' קטנות א' וגם שהם מבחי' מוחין דאבא לכן אין אנו מכוונים בהם השינוי המילויין שבהם רק בשינוי ציורי אות הה"א הפשוטה עצמה שבשם אלקים ובבחי' ציורה יוכר ההפרש שיש בין אלקים דחכמה לאלקים דבינה או דדעת כי הנה יש זמן שאלו האלקים אינם ממולאים אלא פשוטים וא"א להכיר איזהו בחכמה ואיזהו בבינה ואיזהו בדעת אלא ע"י שינוי ציורים האלו כמו שנזכיר וזה עניינה. הנה אות ה' דאלקים דחכמ' ציורה וצורתה היא ד"י ושל הבינה דו ושל הדעת ג' ווין והביאור הוא כי הנה צורת אות ה' היא ד' על ו' אבל זו הו' היא קטנה ואין בה ראש ולכן לפעמים נצייר' בצורת יוד והוא בהיותה בצד החכמה כי הנה זו הו' שבתוך הה' היא בחי' ז"א ובהיותו תוך החכמה היא צורת יוד שהוא טיפת מוח החכמה ובהיותו בבינה אז נעשה ו' כי הוא מורה על זמן העיבור שהוא בתוכ' שהוא ו' בסוד ו"ק ובהיותו בדעת אז הוא הוראת התפשטו' אי' בתוך הז"א הנקרא דעת בסוד מוחין שבו ומתפשטת בג' קוים שבו לכן צורת ה' זו היא ג' ווין כזה ה' שהוא הוראת ג' קוים כנז' והנה הדעת הוא קו אמצעי שצורתו צורת ו':

ועתה נבאר ג' מיני ציורים אלו איך מצטיירים בשלשה המצות הנה נתבאר בענין גדלות הב' כי מצה הא' היא הויה דע"ב מוח חכמה והב' היא הויה דס"ג והוא מוח בי' ולסיבה זו המצה הא' אינה נחלקת ונפרסת לב' פרוסות כי היא כנגד החכמה הנקרא אות י' והיא אות א' שלימה אבל המצה הב' נחלקת ונפרסת לב' פרוסות כנודע חציה לאכילת מצה וחציה לאפיקומן לפי שהבינה נק' אות ה' והיא נחלקת לציור ב' אותיות ד' על ו' ולכן נפרסת לשתי פרוסות שהם סוד זו"ן בהיותם תוך הבינה כי הבינה נק' ה' בכללותי' ונוק' נרמז' בציור אות ד' של ה' וז"א נרמז באות ו' של הה' ובהיותם בתוכה בסוד העיבור שניהם מתחברים ונעשים אות ה' א' ולכן נחלקת לב' וחציה הא' שצורתה ו' מניחין לאפיקומן וחציה השני שצורתה ד' שהיא כנגד נוקבא אנו מחברים אותה עם החכמה שהיא מצה הא' השלימה ומברכים עליהם המוציא ואכילת מצה. המוציא כנגד השלימה ואכילת מצה כנגד הפרוסה ועל זו הפרוסה הב' שהיא כנגד אות ד' של הה' אנו אומרים:

הא לחמא עניא. וכמאז"ל מה דרכו של עני בפרוסה כו' והענין הוא כי בתחלה צורתה ה' של הא לחמא עניא ואחר כך נפרסת ונעשה לחמא עניא שהוא הפרוסה כנז' כי אות ד' הוא לשון ד"ל ועני כי מה שהיתה אות ה' נעשית לחמא עניא שהוא אות ד' והנה בהתחברו עם המצה השלימה שהיא אות י' אז נעשו שתיהם ציור די. הפרוסה היא אות הד' והשלימה היא ו' שהיא שלימה בי' ספירותיה ולפי שהיא פרוסה אנו צריכים לחברה עם השלימה ואז השלימה נק' די והרי נתבאר הציור הב' שהוא דו במצה הב' טרם שנפרסה והציור הא' שהוא די נרמז בהתחברות השלימה עם הפרוס' והציור הג' שהוא ג' ווין נרמז במצה התחתונ' הנז' כי עמה הם ג' מצות כמנין שלשה ווין הנז' והרי נכנסו כל המוחי' דגדלות ב' וקטנות א' דמצד אבא בבחי' שלשה המצות כנז':

עוד ירצה ביאור הא לחמא עניא כו' פי' ה' אחרונה שבשם הנק' לחם עוני בחסרון הלבנה כשאין היסוד העליון מקבל שפע נק' עני והיא נק' לחם עוני כמד"א כי אם הלחם אשר הוא אוכל והיא היתה בגלות מצרים עם אבותינו ומשפעת להם כמד"א עמו אנכי בצרה. וזמ"ש די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים. והנה הה' יש לה שני ציורים אם סוד ד"ו ואם סוד ד"י כי כאשר מקבל מהת"ת שהוא סוד ו' יצטייר בה סוד ד"ו וכאשר תקבל מיסוד לבד בלי השפעה מהת"ת אז היא לחם עוני ויצטייר בה סוד ד"י. וזמ"ש די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים ולפי שסוד יסוד הוא כל לכן אנו אומרים כל דכפין ייתי ויכול כל דצריך ייתי ויפסח לומר שהיסוד העליון שהיה עני ורעב ללחם ולא היה מקבל מת"ת ייתי עתה וייכול ויזדווג עם מלכות בסוד טיפה היורדת מן המוח דרך חוט השדרה שהוא ת"ת בסוד הדעת וכאשר יתעורר ברית קדש לזווג יקדמו הזווגין בסוד הפה העליון בסוד פה ס"ח וזהו ייתי ויפסח. והנה בח"ל אין זווג כי אם בא"י וזמ"ש השתא הכא בלי זווג לשנה הבאה בארעא דישראל ויזדווג המלך עם א"י העליונה וזהו כנגד כל דכפין ייתי וייכול שהוא סוד הזווג ובא"י העליונה כאשר יהיה הזווג יהיו הנשיקין מצד הבי' שהוא מקום החירות וזמ"ש אח"כ השתא הכא עבדי לשנה הבאה בארעא דישראל בני חורין:

מרור כורך. ועתה נבאר ענין החרוסת דע כי הזווג הנעשה בליל פסח הוא עם רחל ואין זווג עם לאה כלל בליל זה כמו שיתבאר למטה ועכ"ז אנו צריכים להמתיק את הדינין שבה אע"פ שאין הזווג עמה וזה נעשה ע"י טיבול המרור בחרוסת אשר מלת חרוסת הוא חיבור רו"ת ס"ח פי' הענין הוא כי הנה נוק' דז"א בכללות' נק' שם אדנ"י והנה נחלקת היא לב' והם לאה ורחל כאשר אינם נכללות יחד כנודע. ולהיות כי לאה כולה דינין לפי שהיא אחוריים דאי' עילאה כנודע לכן שם אדנ"י מתחלק בהם לב' בחי' כי שם אדנ"י בפשוטו הוא ברחל ובמילואו הוא בלאה לפי שמלוי הוא בגי' אלקי"ם שהוא דין ולכן ניתן ללאה. והענין הוא כי אדנ"י במילואו הוא תרע"א וכאשר תסיר פשוטו שהוא ס"ה מנין אדנ"י לרחל ישאר מילויו שהוא בגי' רו"ת אל לאה. וז"ס אותיות רו"ת שבחרוסת שהיא בחי' לאה וב' אותיו' ס"ח שבחרוסת הנשארים הם בחי' המוחין דז"א שהם הנק' חיי המלך כמנין ס"ח כמבואר בענין התפלין שהם שלשה שמות אהיה הויה אהיה. והכונה היא להמשיך החיים הנז' מן המוחין דז"א אל לאה הנק' רו"ת כדי שיתמתקו דינים. וז"ס המרור שהיא בגימט' מו"ת שהם סוד דינים המרים שבה אשר בהם נאחזים הקלי' הנק' מו"ת ולמתקה ע"י המשכת החיים הנז' שהם ס"ח. וזהו טעם שצריך שירגיש טעם מרירות ואם בלעו לא יצא ידי חובתו עד שילעסנו בשיניו כי ע"י טחינת השיניים מתמתקים ומתדקדקים כחות הדין שבה כמבואר אצלנו בענין כונת האכילה ע"י ל"ב שיניים וע"ש בשער המצות פ' עקב. ולהיות כי אין זווג בלאה בליל פסח לכן לא הוזכרה רק דרך עראי במנין החרוסת שאינו אלא זכר בעלמא מדברי סופרים ואינו מצוה כמו היין והמצה כו' אח"כ ענין הב' כוסות האחרות והם בחי' ב' מוחי' דמצד אבא הנקרא חסדים וגבורות הנקר' יחד מוח דעת ולכן אלו הב' כוסות אין ראוי להפריד ביניהם לשתות כוס אחר של רשות לפי ששניהם הם מוח א' הנק' דעת וצריך לחברם יחד ולכלול אותם זב"ז כמ"ש ולכן בין ג' לד' לא ישתה כנז' במשנה והוא כי החו"ג הם זכר ונקבה וצריך לחברם יחד:

והנה נבאר עתה כונת כל כוס מאלו הב' בפ"ע ובעת כונתך תכוין לכלול ב' יחד כמ"ש. הנה כוס הא' הוא החסדים שבדעת והנה הקטנות ראשון שלו הוא אלקים דמילוי אלפין אבל צורת האלף שבמילוי אות ההא דאלקים היא בצורת יו"י כנ"ל כזה א' וגדלות הא' הוא הויה דמ"ה דאלפין וקטנות הב' הוא שם אכדט"ם בבחי' חשבונו שהוא בגי' ע"ד וגדלות הב' הוא הויה דמ"ה דאלפין והכוס האחרון הוא כן. כי קטנות הא' הוא אלקים דמילוי אלפין אלא שצורת הא' שבמילוי הה"א היא צורת יו"ד כזה א' וגדלות א' הוא הויה דב"ן דההין וקטנות הב' הוא אכדט"ם בבחי' חשבונו שהוא ע"ד. והגדלות הב' הוא הוי"ה דב"ן דההין אמנם אתה תחבר ב' הכונות יחד בכוס א' ואח"כ תכוין שתיהם בכוס הב' והסיב' היא כנ"ל לכלול אותם יחד בסוד זכר. ונקבה וכבר אמרנו לעיל שהנלע"ד ששמעתי שיש חילוק בקטנות השני בין החסדים לגבו' בשם אכדט"ם כי זה חשבונו ע"ה בסוד ג"פ יב"ק וזה חשבונו ע"ד אבל לא מצאתי כתוב בקונטרם שכתבתי בו מה ששמעתי ממוז"ל:

דרוש ז

והוא דרוש א' לענין ספירת העומר. דרוש זה כ' הרח"ו ז"ל ששמעו מזולתו כבר נתבאר כי בפסח הוא זמן היניקה של ז"א ואין בו אלא מוחין דקטנות שהם ד' אלקים א' דיודין בחכמה וא' דההין בבינה וא' דאלפין בציור יו"י בחסדים שבדעת וא' דאלפין בגבורה שבדעת בציור יו"ד. ודע כי במוחין דגדלות מקדימין החס' לצאת מן הדעת ולהתפשט בגופ' דז"א ואח"כ יוצאות הגבו' אבל במוחין דקטנות אז הגבו' מתחילו' להתפשט בגופא דז"א ואח"כ יוצאים החס' והטעם הוא לפי שהמוחין דקטנות הם דיני' קשים וזהו ג"כ סוד היצה"ט והיצה"ר כי החס' הם יצה"ט שבאדם והגבו' הם היצה"ר ובימי הקטנות של האדם מתחיל היצה"ר להתפשט באדם קודם שיבא היצה"ט וזכור הקדמה זאת:

והנה ימי העומר הם זמן דינים כנודע ולכן הגבו' והדינין של הקטנות מתפשטים בגופא דז"א בז' שבועות ואח"כ ביום חג השבועות שהוא יום מתן תורה יוצאין גם החס' של הקטנות שהיו עדיין בדעת של ז"א מתפשטים בגופא של ז"א ואז ג"כ נכנסין בז"א הד' מוחין כולם דגדלות כנודע. והנה בשבוע א' מתפשטת ויורדת מן הדעת גבו' אחת ונכנסת בחסד דז"א ובשבוע הב' יורדת גבו' א' מן הדעת ונכנסת בגבו' דז"א וכן עד"ז עד שנמצא שירדה הגבו' הה' בהוד דז"א ובשבוע הו' מתקבצות כללות הה"ג ונכנסו' ביסוד וכן בשבוע ז' כללות הה"ג נכנסות במל' דז"א ע"ד הנז' בענין התפשטות הה' חסדים. ואמנם להיות כל שבוע כלולה מז' ימים הטעם הוא לפי שבכל בחי' מהם יש ז' בחי' הא כיצד שבוע א' נכנסה הגבו' הא' בחסד דז"א ובספי' החסד עצמה יש ז' בחי' עצמן שהם חסד שבחסד וגבו' שבחסד כו' ומלכות שבחסד והרי איך ז' בחי' בחסד כנגד ז' ימים שבשבוע א' וכעד"ז בשאר ז' שבועות. ואמנם היות צריך האדם לספור ספי' העומר בפיו הטעם הוא כי ע"י היות האדם סופר בפיו ומוציא הבל מתוך פיו לחוץ גורם שיוצא הבל אור המקיף מפי האדם העליון שהוא ז"א ומקיף לכל ז' תחתונות שבו בז' שבועות של ספירת העומר וע"י פן מתמתקות הגבו' דקטנות ומתפשטות תוך ז"א בסוד א"פ כנז' כי הם דינים קשים גמורים:

עוד בקונט' אדם א' מצאתי באופן אחר בענין ספי' העומר דע כי הנה בצאת ישראל ממצרים יצאו החסדים והגבו' מן הדעת של הקטנות דז"א ונתפשטו למטה מגופו כנז"ל בענין הפסח. ואמנם בעזר וסיוע ב' אורו' מקיפים הם מורידים הה"ח מן היסוד דאי' המלובש תוך שליש העליון המכוסה של הת"ת דז"א והם מתפשטי' למטה בשאר הגוף. והנה הם ב' מקיפים וה' חסדים הרי הם ז' וכנגד זה צריך שיתפשטו ג"כ הה' גבורות עם שני אורות מקיפי' כדי שיוכלו להתפשט כנז' והרי הם שבעה אחרים הם י"ד בחינות בז"א הנקרא ישראל וכנגדם י"ד בחינות אחרות בפר' הנקרא יעקב כי גם בו יש ה' חסדים וה' גבורות הרי הם כ"ח ושבעה בחי' אחרות ברחל ושבעה בחי' בלאה לפי שהנקבה אינ' לוקחת רק גבו' בלבד הרי הם מ"ב ושבעה גבורו' אחרות שמקבלת רחל למטה הרי כללותם הם מ"ט בחי' כנגד מ"ט ימי העומר שהם ז' שבועות:

דרוש ח

והוא דרוש שני בענין ספירת העומר הנה נתבאר לעיל כי גדלו' הזה דז"א היה לפי שעה בליל ראשון של פסח כדי שיוכלו ישראל ליגאל ואחר יום ראשון של פסח מסתלקי' כל המוחין הנז' וחוזר לקדמותו לבחי' ג' כלילן בג' וזהו הטעם שאין אומרים הלל גמור אלא ביום ראשון של פסח בלבד. ואח"כ מליל שני ואילך אנו חוזרים להמשיך המוחין הנז' שנכנסו בליל פסח ונסתלקו ועתה חוזרים לכנס כפי סדר המדרגו' כל מדרג' ביום שלה ע"י מצות ספי' העומר בנ' יום שבין פסח לעצרת. ונודע כי אין הכתר נמנה לעולם ואינו נכנס במספר רק מן החכמה ולמטה והנה כאשר נספור ונמנ' שבעה ספירות שיש מן החכמ' דז"א ולמטה והם חב"ד חג"ת ושם הוא מקום התחלת בנין הנקבה מלכו' מאחורי הת"ת כנודע ועמה הם ז' ספי' וכנגדם אנו סופרים ז' שבועו' אלו לפי שאי אפשר שיזדווגו זו"ן עד היות ז"ס אלו בנוים ומתוקנים ואז תהיה ראויה היא לזווג. ולהיות כי כל א' מאלו הז' היא כלולה מכולם לכן לא הספיק ז' ימים אלא ז' שבועות וכל שבוע כולל ז' ימים ונמצא כי בכל שבוע מאלו הז' שבועות נתקנת ספי' הא' מז"ס הנז'. באופן כי בשבוע הא' נתקן מוח החכמה בז' בחי' כו' ובשבוע הז' נתקנת המלכות בכל ז' בחינות:

והנלע"ד כי יש בזה ב' כוונות ושתיהם אמיתיות. הא' היא כי בשבוע א' נגמר ליכנס מוח החכמה ובו כלולים כל ז' בחי' הראויות למצוא תוך המוח הזה כי הנה צריך שיהיה כולל בתוכו חב"ד חג"ת מלכות וכולם נרשמים ונמצאים שם במוח החכמה וכעד"ז בכל הז' ספירות הנז'. והב' הוא כי מוח החכמה מתפשט בכל ז' ספי' אלו כיצד הנה בחכמה מתפשט חלק הראוי לה וכן מתפשט מן החכמה בבינה חלק הראוי להתפשט בה ועד"ז בכל הז' עד המלכות. והנה ב' פי' אלו הם הפכיים זה מזה ואפשר ששניהם כא' טובים. ואמנם הפי' הא' הוא היותר אמיתי כפי מה שמצאתי כתוב בקונטרס מן העת ששמעתי הדרוש הזה ממוז"ל. ונבאר עתה סדר השבועות. שבוע א' נתקן כל החכמ' ולכן הוא בסוד הוי"ה דע"ב דיודין. שבוע הב' בבינ' והוייתה בס"ג. שבוע הג' החסדים אשר בדעת והיא הויה דמ"ה דאלפין. שבוע הד' הגבו' שבדעת והיא הוי' דב"ן דההין. שבוע הה' חסד והיא הוי"ה דע"ב. שבוע הו' גבו' והיא הוי"ה דס"ג. שבוע הז' בת"ת ומל' ששניהם יחד להיותם דבוקים אחור באחור יחד ולכן הם בחי' שבוע א' בלבד. ואמנם לפי שהם ב' ספירות ראוי לכוין בב' הויות והם בהויה דמ"ה כנגד ת"ת והויה דב"ן כנגד מלכות דכר ונוקבא:

עוד יש כוונה אחרת וגם היא אמיתית והענין הוא כי הנה בכל מוח ומוח יש ז' בחי' וכן בכל מדה ומדה יש ז' בחי' וכנגדם הם ז' שבועו' כמ"ש. ונתחי' לסדר בז' ימים שיש בכל שבוע ושבו' ונתחיל משבוע א'. שבוע א' נתבאר שהוא מוח החכמה ואלו הם ז' בחי' ודע כי אין סדרן עתה כמו בליל פסח כי אז נכנסו ביחד בבת א' אבל עתה נכנסין א' לא' ממט' למע' ואין שינוי רק שהקטנות הא' נכנס אחר גדלו' א' אבל בליל פסח היה נכנס אחר גדלות ב' והטעם עצמו אשר ביארנו שם הוא כאן אלא שעתה שכבר נכנסו בליל פסח אין צורך עתה רק שיכנס אחר גדלות הא' ואיננו צריך להתאחר אחר גדלו' ב' וזה סדרו. יום א' חכמ' דגדלו' א' דאבא והוא קודם לאי' והיא הויה דע"ב. יום ב' גדלו' א' דאי' והיא הוי"ה דע"ב. יום ג' קטנות הב' שם אכדט"ם בבחי' ה' אותיותיו בלבד כנז"ל בליל פסח. יום ד' גדלות ב' דאימ' והיא הוי"ה דע"ב. יום ה' קטנות הא' והוא אלקים דיודין. יום ו' רשימו דגדלו' ב' דאבא והיא הויה דע"ב. יום שביעי גדלות ב' עצמו דאבא והיא הוי"ה דע"ב. שבוע שני כולה בבינה ולכן כולה בהויה דס"ג. יום א' בינה דגדלות א' דאבא והיא הויה דס"ג. יום ב' בינה דאי' דגדלות א' והיא הויה דס"ג. יום ג' קטנות שני דמוח בינה והוא אכדט"ם בבחי' היותו מתחלק לא"ם ג"ל כנז"ל בליל פסח. יום ד' בינה דאימא דגדלו' ב' והיא הויה דס"ג. יום ה' קטנות א' דמוח בינה והוא שם אלקים דמילוי ההין. יום ו' רשימו דבינה דגדלו' ב' דאבא והיא הויה דס"ג. יום ז' גדלות ב' עצמו דבינה אבא והיא הויה של ס"ג. שבוע ג' כולה בחסדים דדעת וכולה בהוי"ה דמ"ה. יום א' גדלות א' דחסדי' דאבא והיא הויה דמ"ה. יום ב' גדלות א' חסדים דאי' והיא ההוי"ה דמ"ה. יום ג' קטנות שני דחסדים והוא אכדט"ם העולה ג"פ יב"ק והם ע"ה אותיות כנ"ל בכוס ג' דליל פסח. יום ד' גדלות ב' דחסד דאימא והוא הויה דמ"ה. יום ה' קטנות א' דחסד והוא אלקים דאלפין ואות א' דמילוי ה"א ציורה יו"י. יום ו' רשימו של גדלות ב' החסדים דאבא והוא הויה דמ"ה. יום ז' גדלות ב' דחסד דאבא והוא הוי"ה דמ"ה. שבוע ד' כולה בגבו' דדעת וכולה בהויה דב"ן. יום א' גדלות א' דגבורה דאבא והיא בהויה דב"ן. יום ב' גדלות א' דגבור' דאימא והיא הויה דב"ן. יום ג' קטנות ב' דגבורה דאו"א והוא אכדט"ם בבחי' חשבון ע"ד. יום ד' גדלות ב' דגבור' דאימא והיא הויה דב"ן. יום ה' קטנות א' דגבורה והוא שם אלקים באלפין ואות א' במילוי ה"א ציורה יו"ד. יום ו' רשימו דגדלו' ב' דגבו' אבא והיא הויה דב"ן. יום ז' גדלות ב' עצמו דגבו' אבא והיא הויה דב"ן. שבוע ה' היא בספירת החסד ולכן היא ממש כדוגמ' שבוע א' שהית' בספי' החכמה. שבוע ו' היא בספירת הגבו' ולכן היא ממש כדוגמת השבוע הב' שהיתה בבינה. שבוע ז' צריך לכוין בה ב' כוונות שבוע ג' ושבוע ד' ביחד כי עתה היא בסוד ת"ת כנגד החסדים ובסוד מלכות כנגד הגבורות. וצריך ליתן טעם אל קצת השינוים הנ"ל והוא כי סיבת כניסת גדלות א' דאבא קודם דאי' הוא לפי שכיון שבליל פסח נכנסו כל המוחין לכן עתה הספיק טעם ההוא שיכנס עתה גדלו' א' דאבא בתחי' לפי שהוא אור יותר גדול ובו נכלל מוח אי' גם ענין כניסת קטנות הא' אחר גדלות ב' דאימא הוא לסיבה הנ"ל בליל פסח כי הוא דינים קשים ושלא יתאחזו בו החיצו' אינו נכנס עד שיכנס גדלו' ב' דאימא אבל אין צורך שיתאחר עד כניס' גדלות ב' דאבא ג"כ. גם ענין הצטרכות ב' לילות ליל ו' וליל ז' לגדלות ב' דאבא הטעם הוא כי עיקר ליל פסח היתה בעיקר ד' כוסות שבהם נרמזו ד' מוחין דאימא אבל גדלות ב' דאבא לא נכנסו רק דרך רמז קטן בענין המצה אחר שנכנסו כל שאר המוחין ולכן הוצרך עתה ב' לילות כי בליל הא' נכנס תוך הגולגולת דז"א ומניח בו קצת רושם ובליל הב' נכנס הוא עצמו כנ"ל והם סוד ליל ששי וליל ז':

תוכן העניינים

שער הכוונות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה