הוכחות להמצאות הבורא
קיומה של הנשמה באדם
"וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים"
האדם מורכב מגוף ונשמה. קיומה של מציאות רוחנית באדם נכתב פעמים רבות בתנ"ך, בגמרא, במדרשים, בספרי הזוהר והקבלה, ובספריהם של רבנים רבים שמעידים ומתעדים מקרים רבים בהם התגלה הנפטר לאחר מותו בתצורות שונות. לעובדה זו לא היתה הוכחה מדעית, עד לפני כ- 130 שנה, אז החלו מחקרים רבים בנושא, והמדענים נדהמו מתוצאות מחקריהם - קיימת באדם מציאות רוחנית, הנפרדת מהגוף הגשמי במותו וממשיכה להתקיים.
מוות קליני
ההגדרה המדעית למוות היא צירוף הפרטים הבאים: דום לב, העדר פעילות מוחית (גלי מוח), ובהמשך - ירידה בטמפרטורת הגוף ושיתוק עולם התחושות. אנשים שעברו "מוות קליני" הם: אנשים שעפ"י כללי הרפואה נחשבו מתים, או כתוצאה מתאונה, דום לב, אירוע מוחי או מחלה קשה, וחזרו לחיים ב"נס רפואי".
מחקרים רבים שנעשו על פי עדויותיהם, סיפוריהם וחוויותיהם של אנשים אלו, הביאו את החוקרים למסקנה ברורה שישנה "מציאות רוחנית" באדם.
ד"ר לפסיכיאטריה, ריימונד מודי, הנחשב לאחד מחלוצי המחקר בתחום חוויית סף המוות, החל לעסוק בנושא לאחר שפרופסור באוניברסיטה שבה למד סיפר ברבים על חוויה כזאת שעבר וכן בעקבות סיפוריהם, הכמעט זהים, של בני אדם שפגש במסגרת עבודתו.
ד"ר מודי כתב בספרו "החיים שאחרי החיים" שהדמיון הרב בין החוויות של בני אדם שונים, מוציא מכלל אפשרות את ההסברים הטבעיים. אילו היה זה תעתוע חושים, הזיה או תופעה נוירולוגית כלשהיא, לא מסתבר שכולם יחוו אותה באותה צורה. אולם, ההוכחה הטובה ביותר לתופעה היא שחלק מהמתים הקליניים ידעו לספר עובדות ופרטים על מה שעבר עליהם בזמן שהיו נחשבים למתים ולא היתה שום אפשרות שידעו אותם.
היו מקרים שעיוורים מלידה ידעו לתאר בדיוק מדהים מה לבשו האנשים שנכחו ליד גופתם בשעה שנפרדו מגופם, מה לבשו ואילו תכשיטים ענדו ומה עשו, ואחרים שסיפרו בפרטי פרטים על מה דיברו הרופאים בשעה שניתחו אותם, כאשר ראו ושמעו בהיותם מרחפים מעל גופתם.
סיפורו המדהים של שרון נחשוני
בעיתון "השבוע בירושלים" מתאריך 26.10.2003 פורסם סיפורו של שרון נחשוני, אשר חזר לחיים מאירוע קשה ביותר, ומוגדר "נס רפואי" בארץ ובעולם:
כ"א סיוון תשנ"ז. השעה 6:40 בבוקר, כביש יבנה-ג'אליה התעורר לעוד יום שליו. משני הצדדים שייטו להן המכוניות בנחת והכל נראה רגוע. שרון, בן 26, חייל מילואים, לבש שוב את המדים ונכנס לרכב בדרכו לעוד 70 ימי מילואים בגזרת חברון. לפתע, נשמע פיצוץ עז מצידו השמאלי של הרכב. עוד טרם הספיק שרון להבין שהגלגל השמאלי התפוצץ באמצע הנסיעה סובב ההגה את ידו של שרון בכוח וריסק אותה לגמרי.
הרכב סטה במהירות אל המסלול הנגדי שם ראה שרון אורות חזקים של משאית סמיטריילר המתקרבת לעברו.
בשניות האחרונות הוא עוד ניסה להציל משהו, אך היה זה מאוחר מדי. המשאית התנגשה בעוצמה רבה במכונית הפרטית. כתוצאה מכך נמעכה קדמת המכונית והמנוע התרסק פנימה אל מושב הנהג, בו ישב שרון. כל חלקו הקדמי של הרכב נמעך לתוך תא הנהג, כשהוא מוחץ את כל מה שבתוכו עד למושב האחורי.
כשהגיעו כוחות ההצלה, נדרשו בתחילה לנסר את שלדת הפלדה של הרכב, למרות שהיה ברור להם שמתאונה כזו אין מה להציל. במשך שעה תמימה עסקו בניסור הרכב עד שהצליחו להוציא משם את מה שנראה כגופתו של שרון והניחוה על אלונקה. לרופאים שהיו במקום לא היה הרבה מה להושיע. הוא לא נשם, ריאותיו היו חסומות וליבו לא פעם. בלית ברירה קבעו הרופאים את מותו וכיסוהו ביריעת פלסטיק. לפי כל חוקי הטבע הנראים לעין האיש הזה מת.
והנה, עם האיש הזה נפגשתי (העיתונאי אשר מדינה) בשבוע שעבר, חי ומתהלך בינינו. אמנם עם עשרות חלקי חילוף בגוף, אך עם שמחת חיים ואמונה יוקדת. בארץ ובעולם הוא מוגדר כנס רפואי. המדע הרציונאלי לא יכול לספק הסבר לתופעה זו, איך יכול בן אנוש לצאת בחיים מהתרסקות מוחלטת שנגרמה בעוצמה של עשרות טונות.
"שמי שרון נחשוני", פותח שרון את סיפורו המרתק, "אני אב לשלושה ילדים ומתגורר בנס ציונה. שירתתי בעברי בצה"ל ביחידת המסתערבים כלוחם ומפקד ולאחר מכן כמאבטח ביחידה לאבטחת אישים במשרד רה"מ.
באחד הימים קיבלתי צו מילואים לשבעים יום בבית חגי שבחברון. העמסתי את כל הציוד על האוטו, נפרדתי מאשתי ויצאתי לדרך, וזה דבר מדהים, כי ארבע דקות מהבית, לא בשטחים ולא בתוך הסכנות, קרה לי האירוע החמור ביותר. באמצע הנסיעה התפוצץ לי לפתע צמיג שמאלי קדמי.
באותה עת תפסתי את הגה המכונית ביד אחת בתוך ההגה, וכתוצאה מכך היד החליקה פנימה, היד הסתובבה לי ועצם היד נעקרה מהמקום. עקרתי את המרפק וזה המשיך עד לכתף, שגם הוא נעקר. הראש שלי נתקע בתוך ההגה וכתוצאה מכך שברתי את הלסת שלי, האף וחלק מהאוזן השמאלית. עד כאן הכל בסדר...
אני בתוך האוטו, פצוע קשה, ומרוב כאבים אני מאבד את ההכרה. כמו כן איבדתי את האפשרות לנשום לבד, כי האף מרוסק והלסת מדממת. הגעתי למצב חירחורים וחנק. בחירחור האחרון אני במצב של מוות, כלומר שאין אפשרות להוציא אויר מהריאות. אני נחנק וכתוצאה מכך אני מאבד חמצן שלא מגיע למוח.
את מה שקרה אח"כ סיפרו לי אנשים שראו את המקרה. המכונית סטתה לנתיב הנגדי, הצליחה לחמוק ממספר מכוניות פרטיות עד שהתנגשה חזיתית בעוצמה במשאית סמיטריילר גדולה. המכונית נכנסה מתחת למשאית ונגררה מטרים ארוכים עד שהמשאית נעצרה. מנוע המכונית נכנס לתוך האוטו ועקר לי את כף הרגל, את שני הברכיים והוציא את אגן הירכיים וכן את פרק יד ימין שאחזה בידית ההילוכים. צוותי ההצלה שהגיעו למקום, לאחר שהצליחו להוציא אותי מהרכב, קבעו לי את המוות במקום. כיסו אותי!!! אני יכול להראות לך את התמונה ב'ידיעות' שם מצולם האדם שכיסה אותי.
והנה, בחסדי ה', מגיע למקום אוטובוס קו 212 מאשדוד, עם נהג ששמו משה מלמד (שחזר בתשובה בעקבות הסיפור), ובאוטובוס יש נוסע עם תווית של קצין רפואה. האיש מתווכח עם נהג האוטובוס ומבקש ממנו לרדת למטה לעזור לפצוע. הוא יורד למטה ושואל: "מדוע האיש הזה מכוסה?", עונים לו: "מה אתה חושב, קר לו, הוא מת!", האיש לא מוותר, מוריד ממני את הכיסוי בודק דופק וצועק: "יש לו עוד סיכוי להשאר בחיים!", הוא רץ במהירות לחוקר התאונות, מביא ממנו מברג פשוט, ומכניס לי אותו לתוך הריאות מהצד. הוא לוקח את העט של חוקר התאונות, זורק את תוכנו, ודרך צינורית העט הוא מנקז לי את הדם מהריאה. במשך כ- 17 דקות הוא נלחם על חיי, בסיומן הוא מחזיר אותי לראשונה לחירחור. לניתוח שהוא ביצע קוראים 'ניתוח טרוקר'. מבצעים אותו בד"כ בשדה הקרב.
וכך יצאתי ממצב אנוש, למצב אנוש עם סיכוי לחיות. הועברתי מבית החולים קפלן למחלקה אורטופדית בתל השומר. שם אני עובר שיקום, שזה החלק הקשה בכל התקופה הזו. קשה לתאר את התחושה האיומה השוררת במחלקה הזו. אתה רואה נערים בגיל 17, יפים וחכמים, מאבדים את הרצון לחיות, יש כאלה שלא מסוגלים להניע את עצמם.
באותה תקופה, נאמר לי ע"י רופאי בית החולים שאין סיכוי שאקום על רגלי לעולם. עשו לי 'פרוטקציה' ואמרו לי: "אנחנו נסדר לך עגלה עם מנוע...", הייתי משוכנע שאני עם הליכה רגלית גמרתי. אבי השקיע לשם כך מאות אלפי שקלים בבניית מעליות מיוחדות בכל הבית, כדי שיהיה לי יותר נוח לנוע, כי זה היה ברור שלא אלך יותר.
היה זה במוצאי שבת, ניתקו אותי מהמורפיום שנועד להקל על כאבי התופת של לקיחת עצם מהירך ללסת. איש לא האמין שאלך על הרגליים, לכן הרשו לעצמם לקחת לי עצמות מהרגל (באותו זמן הבטיח לי הרב אברג'ל שעוד אקום ואלך, הרופא לגלג עליו ואמר: איך ילך? הרי לוקחים לו עצמות מהרגליים).
בשלב ההתאוששות לקחו אותי להתקלח. אני מובל ככה מפוחד ושואל את גיסי: "שחר, איפה דודה מרים?" הוא מתמהמה, לא עונה לי. אני שואל את אחותי: "את יודעת היכן הדודה?" היא עונה: "הרופאים לא מסכימים שנספר לך" שאלתי למה? היא שאלה: "מדוע זה כל כך מעניין אותך?" אמרתי לה כך: "אם היא חיה, כנראה שסתם חלמתי חלום, אבל אם היא נפטרה, אז כנראה שבאמת ראיתי משהו". אז אמר לי גיסי: "אל תספר שאמרתי לך, אבל היא באמת נפטרה באותו יום שעברת את התאונה". ואז זה חיזק אותי יותר.
בכל אותה עת שהייתי מחובר למורפיום הייתי מדבר וממלמל על מה שראיתי למעלה בשמים, ואני אפילו לא זוכר מה דיברתי. פעם אחת, למזלי, אחותי וגיסי קלטו שאני הולך לספר משהו מיוחד. הם רצו והביאו דף ועט ורשמו בדיוק מה שאמרתי. היה זה במוצאי שבת אחד, אני זוכר אותו במעומעם, אבל גיסי סיפר שבכל אותה העת שסיפרתי הייתי מפוחד מעצם סיפור הדברים.
שרון מגיש לי את הנייר המקורי בו נכתבו הדברים, וכך כתוב שם: "לאחר התאונה, ראה שרון עצמו נכנס לתוך מנהרה עם אור ונמשך אליה עד שמגיע למעין אולם גדול, חסר מימדים, חסר קצוות, ובו הרבה ספסלים ואנשים רבים מאוד. האנשים היו כולם שמחים והקרינו חום רב ואהבה. כולם היו נפטרים והוא ראה אותם בשלמות כפי שנראו בהיותם בחיים".
שרון ממשיך בסיפורו: "כולם היו גברים, מלבד הסבתא שעמדה בצד, לבושה יפה, עם מטפחת כסף. האולם היה ענקי, ללא סוף. אני זוכר אנשים בברור כמו אבא של צדוק, סבא של משה כהן, אבא של דוד רפאל ועוד ועוד. חיפשתי את סבא שלי, אך לא מצאתי. שאלתי את שלום נחשוני איפה סבא, והוא אמר שהוא הלך עם אחיו לדבר עלי".
הסבא היה איש חסד מיוחד במינו ואישיות מוכרת בנס ציונה. כל המשפחה הייתה קשורה אליו מאוד. שרון רצה מאוד לפגוש אותו. ואז הרגיש שרון שהוא מתקדם במרכז האולם לכיוון הבמה שעמדה ממול.
"אני זוכר, הסתכלתי על עצמי והתביישתי בלבוש שהייתי לבוש בו. הלבוש הוא אמנם רוחני, אבל כל האנשים לבשו בגדים זוהרים, ואילו שלי היו מלוכלכים מאוד. הדבר הראשון שעלה על דעתי זה להסתתר מרוב בושה. מצאתי לי איזו פינה קטנה, ואז ראיתי מעין אור חזק. ידעתי שאם אסתכל עליו אשרף או אכווה. מתוך הקול בקעו שני קולות נוספים, אחד מהם היה 'הקול הרע' והשני הוא 'הקול הטוב'. ליד האורות ראיתי בברור שלושה רבנים שיושבים לפני: הרב יצחק כדורי, הרב דוד בצרי והרב יורם אברג'ל. את הרב יורם אברג'ל כלל לא הכרתי באותם ימים, רק לאחר שהתעוררתי ביררתי מיהו.
לאחר שנשתרר שקט באולם, הקול הרע אמר: "או אתה או הדודה מרים, אחד מכם נשאר כאן!" בתחילה לא הבנתי מדוע מזכירים את הדודה מרים ואיך היא קשורה לכאן, אבל פתאום הבחנתי בה לידי, על הבמה, באותה צורה שראיתי אותה בבית החולים, חלשה וחולה עם אותו חלוק. אז הבנתי שזהו יום קשה למשפחה ואחד מאתנו צריך להשאר בעולם האמת.
מיד קפצתי ואמרתי: "אני מוכן להשאר". ואז החל הקול הטוב לדבר ואמר שבעצם גם אני וגם הדודה נשמות כוללות, אחראיות ודואגות למשפחה, כפי שהסבא היה, אבל כדאי אני אשאר כדי שתבוא עוד נשמה לעולם. מנקודה זו ראיתי את סבתא מתרחקת ולא ראיתיה יותר.
ואז החל תורו של 'הקול הרע'. הוא דרש לעשות לי משפט. ותוך כדי כך אני מרגיש את כל חיי עוברים כבסרט נע, זה הרבה יותר חזק מוידאו, זה כמו שאתה חווה את כל המאורעות מחדש, מהילדות ועד הבגרות, רואים הכל. הבושה היתה איומה, המחזות רצו שם וכולם ראו את מה שעשיתי, גם הדברים הטובים וגם הדברים הרעים. הכל היה פתוח לפניהם: חטא השנאה, כיבוד הורים, לשון הרע, גזל, צניעות ועוד.
ואז לפתע נשאלתי שאלה כפי שכתוב בספרים: "נשאת ונתת באמונה?" בשמים מאוד מקפידים על עניין האמון. להיות זהיר ולא לגנוב את דעת הבריות, אפילו על דברים קטנים, כמו יציאה מהמפעל כמה דקות קודם מקפידים שם. הקול הרע החל אומר: "אתה לא עשית מלאכתך נאמנה, אלא בשביל הרווח, עבדת בשביל הכסף כי אתה אוהב כסף!" לא יכולתי להשיב, כי הרגשתי שממילא הקול הטוב עונה לו ומזכיר את הדברים הטובים. אחר כך נשאלו השאלות: "קבעת עיתים לתורה?" עניתי שכן. "האם ציפית לישועה?"
בהמשך פירטו לי את עוונותיי וירדו עמי לפרטים. דיברו איתי על לשון הרע, אין לכם מושג כמה בשמים מקפידים על לשון הרע. המשיכו בנושא השנאה (יש לך חבר שאתה מחפש לריב איתו כל הזמן), בנושא נדרים (נדרת נדר לבית הכנסת ולא קיימת), עברו לנושא כיבוד הורים, משם עברו לדבר על גזל. ואז הקול הטוב החל לסנגר עלי ואמר שאני תורם לישיבות. אבל אז שיסע אותו הקול הרע ואמר: "אבל הוא מתגאה בזה, הוא תלה את התעודה על הקיר". ואז החלו לפרוט את המצוות שלי, כל מצווה לגופה. כמה שמחתי בכל מטר שהלכתי בעולם הזה עם ציצית, אי אפשר לתאר כמה הציצית עוזרת למעלה. לא שוכחים שום מצווה, קטנה כגדולה.
הקול הטוב המשיך למנות את המצוות שעשיתי, כמו למשל שהתאמצתי לכבד את השבת ולענג אותה בכל דבר שיכולתי, וכן את העובדה שהייתי משמח חתן וכלה. ואז החלו להביא עדים לטובתי, בשלב הזה התערבו הרבנים שהיו שם לטובתי, אנשים לא יודעים מה גדולתם של הצדיקים, הם יכולים להמליץ עלינו שם יושר וטוב, גם הצדיקים שעדיין חיים בעולם הם מעורבים בנעשה בעולמות העליונים.
ואז הזכירו לי שנסעתי יחד עם גיסי להגרלה שנערכה בבני ברק לטובת ישיבה אחת, ואז כשראש הישיבה נכנס, אמרו ברמקול שמי שיתרום סכום כסף כעת לישיבה יקבל בקבוק יין שהרב ברך עליו. אני קפצתי ראשון ושילמתי את הבקבוק הראשון של הרב. כעת תאר לך שאותו רב, שחי עדיין, בא בכבודו ובעצמו להעיד לטובתי שתרמתי את אותו סכום לישיבה! לאחר מכן הזכירו לי מספר מעשי חסד שעשיתי, כמו עזרה לאלמנה שאף היא עצמה באה להעיד על זה, וזה הדבר שהיטה את כף המאזניים.
ואז דיבר השופט, שזהו הקול החזק והאדיר שבקע מהאור המסנוור: "האם אתה מקבל על עצמך את הדברים שצריך לעשות?" ואז פירט לי הקול מספר דברים שהם היעוד שלי בחיים ואינני רוצה לחשוף אותם. התחייבתי על אחד מהם ועל השאר אמרתי שאשתדל. הקול המשיך: "דע לך, אתה עומד לסבול הרבה בעולם הזה אבל זה יכפר עליך".
ואז הסתיים המשפט. התחלתי להסתובב ולרוץ מהאולם בפאניקה. הרגשתי את אותה בושה איומה בשל הבגדים הצואים שלבשתי וכן בגלל החשיפה העצומה של המשפט לעיני כולם. והנה אני רואה את סבתא שלי רצה אחרי והיא היתה יחידה בכל האולם. כאשר יצאתי מהאולם, הבחנתי בעוד רבנים ואנשים שאיני מכיר וכולם הקרינו עלי חום ואהבה. גם בחוץ המשיכה הסבתא לרדוף אחרי, הרגשתי שהיא עושה זאת כדי לוודא שאני אכן עוזב את עולם האמת, שלא אתחרט פתאום ואשאר שם.
ואז לפתע, נעלמה הסבתא, נעלם האולם והנה אני רואה את עצמי בתוך האמבולנס, רואה את גופתי מונחת על האלונקה והרופאים מטפלים בי. באותו זמן הייתי מבחינה רפואית מחוסר הכרה ומונשם ובכל זאת יכולתי להבחין מלמעלה מיהם הרופאים המטפלים בי. פתאום הפסקתי לראות מלמעלה והתעוררתי בתוך גופי".
שרון סיפר את סיפורו מאות פעמים, אולם בכל פעם הוא מתרגש מחדש. זהו סיפור חייו שהולך ונמשך עד עצם היום הזה. אין ספור אנשים ששומעים את סיפורו, נדלק בהם הניצוץ של משמעות החיים. כשרואים אותו מגיע להרצאה, על שתי רגליים, מחייך ומאושר קשה להאמין למראה העיניים.
רק בכדי להבין את עוצמת הנס, הנה רשימת החלקים הטמונים בגופו של שרון:
רגל תותבת (בגלל הקטיעה בכף הרגל), ברכיים מפלסטיק ופח, שתי שרשראות עם 17 ברגים באגן הירכיים המחברים את הרגליים עם הגוף, פלטינה ורדיוס בזרוע, חתיכת מתכת במקום כתף, מרפק פלסטיק ביד שמאל, לסת שיניים תותבות, לסת מעצמות הרגליים ומכשיר שמיעה מובנה באוזן.
גלגולי נשמות
תופעת גלגולי הנשמות מהוה אחת ההוכחות הברורות להשארות הנפש. ישנם אנשים הזוכרים חוויות מחייהם הקודמים, עת חיו כאדם אחר במקום אחר ובזמן אחר. דיווחיהם של אותם אנשים נבדקו והתבררו כנכונים, למרות שלא הייתה להם כל אפשרות לדעת אותם בחייהם הנוכחיים. את המחקר המדעי בתחום מרכזת "היחידה לחקר האישיות" מאוניברסיטת וירג'יניה.
נביא כאן דוגמא אחת מני רבות:
ב-28 באוגוסט 1983 בשעה 17.45 נורה ונהרג סורש ורמה, תושב העיר אגרה, הודו. הכדור פגע ברקתו והרגו בו במקום. הרוצח נמלט.
ארבעה חודשים מאוחר יותר נולד טיטו סינג, אף הוא בעיר אגרה. כאשר מלאו לטיטו סינג שש שנים הוא סיפר להוריו: "בגלגול הקודם שלי הייתה לי חנות למכשירי רדיו. אני זוכר, כיצד נרצחתי בשעה 5.45 אחר הצהריים. הייתי בדרכי מהעבודה לביתי. לפתע פתחו עלי שני גברים באש מאקדחים, שהיו בידיהם. כדור אחד פגע בראשי. היה זה איש העסקים סריק יוהדיאן שרצח אותי".
הפאראפסיכולוג המפורסם ביותר בהודו, ד"ר צ'אטרה, בדק את הילד ולאחר מכן הורה להוציא את עצמותיו של הסוחר שנהרג מן הקבר ולבדוק אותן. בגולגלתו של הנרצח נמצאו שני חורים: החור שדרכו חדר הכדור, כסנטימטר אחד מעל לרקה הימנית, וחור היציאה, בצד השמאלי של הגולגולת, במקום שבו היתה האוזן.
בצילומי רנטגן שנעשו לילד, נמצא חריץ עמוק בגולגלתו סמוך לרקתו הימנית, ובליטה ליד אוזנו השמאלית.
ד"ר צ'אטרה הפגיש את הילד עם אלמנת הסוחר שנרצח. טיטו סיפר לה על פיקניק שהיא ובעלה עשו יחדיו, ושבמהלכו נתן לה הבעל בונבוניירה גדולה. הפיקניק היה אירוע שעל אודותיו ידעו רק הבעל ואשתו. רק השניים השתתפו בו, ולא סיפרו עליו לאיש.
והמוזר מכל: משטרת אגרה עצרה על סמך עדותו של הילד את הסוחר יוהדיאן וחקרה אותו. לאחר זמן קצר הוא נשבר והודה ברצח.
ריגרסיה
ריגרסיה הוא תהליך היפנוטי מקובל בו המטופל חוזר לגיל הילדות, חי מחדש את החוויות אשר עברו עליו ומתנהג ומרגיש בהתאם. בד"כ המהופנט אינו זוכר דבר לאחר שמתעורר.
לפעמים ניתן לסגת לאחור עד לגילגולים קודמים, המהופנטים מוסרים פרטים מדויקים, לגבי המקום והתקופה, לעיתים מדברים בשפה שונה שאינם מבינים. חלק מהפרטים ניתן לאמת.
מודי ברנשטין מלונדון כתב ספר שתורגם לעברית בשם "בעקבות בריידי מרפי" בו תיאור מאלף כיצד ביצע ריגרסיה בשנת 1952 ברות סימונס בקולורדו, והחזירה לבריידי מרפי בשנת 1798 באירלנד.
הפסיכיאטר הנודע, פרופ' איון סטיבנסון, בדק 20 מקרים של גלגולי נשמות. באחד המקרים בשנת 1931 בדק ילדה בריטית, שהחלה לדבר בשפה בלתי ברורה בעת ששהתה בהיפנוזה. בחייה הקודמים הייתה רקדנית במקדש מצרי, בעת המצרית העתיקה. דבריה נבדקו ואושרו ע"י אגיפטולוג.
ד"ר זאב קולמן, עוסק בביו אנרגיה והיפנוזה רפואית בחולון. הוא הקליט עשרות רגרסיות שערך וכתב ספר המסכם את מחקריו בשם: "We Are Born To Be Together Again"
סיפורו של ד"ר זאב קולמן:
מעולם לא האמנתי בגלגול נשמות, הדבר נראה לי כאגדה שאולי נעים לשומעה, אך בינה לבין המציאות המרחק רב. אולם כשהתחלתי לעסוק בהיפנוזה נמשכתי במיוחד לנושא של הרגרסיה. ניסיתי זאת כי שמעתי שאפשר ע"י היפנוזה להגיע לגלגול נשמות, "כשהצצתי נפגעתי". ואני ממשיך בזה עד עצם היום הזה, כי הנושא מרתק אותי ביותר. אני רואה בזאת שליחות של ממש, להביא ידע זה בפני האנשים.
זהו אחד מהנושאים החשובים ביותר הקשורים למהות האדם, ללא קשר לגילו, השכלתו או מוצאו, לכולנו בסופו של דבר מצפה המוות. אנו שואלים את עצמנו תמיד, האם המוות הינו הסוף? אני מאושר על שנמצא בידי הכלי המאפשר לי לחקור נושא זה ביתר יסודיות.
כאשר אני עושה רגרסיה, יורד האדם בגיל ובהתאם לכך משתנים תגובותיו והתנהגותו. בגיל שנתיים הוא ימצוץ אצבע, ואם אבקש ממנו לכתוב הוא לא ידע. אם אשאל אותו כמה זה אחד ועוד אחד הוא יתחיל למנות את אצבעותיו.
כשמגיעים לגיל שנה הוא התנהג בהתאם לגיל זה, אבל כאשר אתן לו הוראה לדבר, הוא ידבר. כאשר מגיעים לתקופה שבה האדם היה ברחם, הוא ידווח בד"כ שנעים לו, שהוא חש חמימות. הוא אפילו יתכווץ לתנוחת עובר כמו ברחם.
יש הטוענים שרגרסיה נובעת מחוויות ילדות או מתוך רשמים נשכחים, הנובעים מקריאת ספרים או ראית סרטים, אך היו מקרים שאימתתי את העובדות.
בד"כ אנשים נדהמים, ואינם מאמינים שהם אמרו את אשר אמרו כשהיו תחת היפנוזה. אין השפעה של החוויה שנחוותה על מהלך החיים בהווה. הדבר נראה שכאילו הנשמה השתמשה בכלי, שזה הגוף שלה בחיים הנוכחיים, ע"מ להעביר את המסר של הגלגול הקודם ותו לא.
באחד המקרים טען קצין בצה"ל שעבר רגרסיה, שקוראים לו מיכאל אברהמוביץ. שאלתיו היכן הוא נמצא, והוא השיב לי שהוא נמצא בלטרון עם שיירת אספקה. בשלב מסוים הוא החל לתאר התקפה. זה היה ב- 1948. (הקצין לו עשיתי את הרגרסיה נולד רק לאחר שנת 1950). פתאום הוא כאילו חטף צרור בבטן, התכווץ "וממש כמו מת לי בידיים". אח"כ כמו ירד עליו מסך, ויותר הוא לא זכר כלום.
אשתו של מפקד היחידה שנכחה באותו ערב, לא התעצלה וחיפשה בספרים שונים, בין היתר ב"גווילי אש", ושם היא אכן מצאה את כל הסיפור.
התגלות הנפטר בחלום
ישנם מקרים רבים בהם מתגלה הנפטר לאחד ממכריו, בדר"כ ע"מ שיעזור לו לתקן עצמו, אם זה ע"י החזרת חוב, או שהחולם יאמר עליו קדיש. לפעמים ישנם בחלום פרטים שהחולם לא ידע עליהם לפני החלום ולאחר הברור נמצאו מדוייקים.
להלן מקרה כפי שפורסם (בעיתון "קול העיר" בני ברק) כשנה לאחר הפיגוע בקו 2 בירושלים (19.8.2004):
בכל היכלי הישיבות והכוללים מרבים בשבוע האחרון לספר את סיפור החלום המדהים, בו מופיעה דמותו של המחנך הוותיק הרה"ג ר' חנוך סגל הי"ד, שנהרג בפיגוע בקו 2 בחודש אב בשנה שעברה. כל המשגיחים והר"מים עומדים על עוצמת מוסר ההשכל שיש בחלום המיוחד הזה: התעוררות באמונה על חיי הנצח של העולם הבא מחד, ועד כמה כל אחד מאיתנו חייב להיזהר ולהישמר בענייני ממונות עם הזולת, מאידך.
את הלילה הזה הוא לא ישכח לעולם, אותו בן משפחה של המחנך הדגול הרה"ג ר' חנוך סגל הי"ד, שהיה איש חינוך בכל ישותו, פדגוג אומן שהשכיל לטעת בתלמידיו את יסודות התורה וקנייני התלמוד. הוא היה הרב'ה סגל של כיתה ז' בתלמוד תורה "תורת אמת" במשך עשרות בשנים. החלום שבו הוא מתגלה לאחד מבני משפחתו, מהווה מעין המשך למסכת החינוך המיוחד שלו עם מסר ברור ליוצאי חלציו, על גודל החשיבות של זהירות ממונו של הזולת, עניין שהיה מקפיד עליו מאוד.
זה קרה לפני ל"ג בעומר. הרב'ה סגל מופיע בחלום לאחד מבני משפחתו. בחלום הוא עומד ליד ארון ספרים בביתו ובידו פתק שעליו כתוב באותיות גדולות וברורות, את הספרה- 5 ותוך כדי הצגת הפתק בחלום, אומר הרב'ה סגל לבן משפחתו: סכום זה שווה היום 14 ₪. עוד אומר הרב'ה סגל לקרוב המשפחה, כי את הסכום הוא חייב לאחד בשם ויין.
בן המשפחה קם נסער ממיטתו, המתין עד אור הבוקר ומיהר ליצור קשר עם האלמנה הרבנית שתחי'. הוא סיפר לה על החלום והשניים ניסו ללא הצלחה לברר את זהותו של אותו אדם שהרב'ה אמר עליו בחלום שהוא חייב לו 14 ₪. הצגת הפתק עם המספר 5, רק הוסיפה מימד של אי בהירות בכל העניין, שכן היה ברור, כי מדובר ככל הנראה בחוב "ישן נושן" וכי המספר 5 שהיה רשום על הפתק, הכוונה היא למטבע של לירות, כסף ישראלי שאבד עליו הכלח לפני חצי יובל שנים בקירוב.
בתום בירורים קדחתניים הגיעו לבית הכנסת של יוצאי סלבודקא הממוקם בכולל הלפרין. אב המשפחה המופתע הבהיר, כי אין לו ולא היה לו כל חוב עם הרב'ה סגל, אבל נטל את הסכום, אמר "מחול לך" ותרמו לצדקה. האב הבטיח שיברר את העניין אצל ארבעת בניו שלמדו במרוצת השנים בת"ת "תורת אמת" בבני ברק.
חלפו כמה ימים, האיש החל לברר דווקא עם אחרון הבנים וכך המשיך עד שהגיע לבן השני. הלה השיב מיד, כי הוא זוכר עד היום את המקרה, בו הרב'ה סגל לקח ממנו פעמיים תשלום של 5 לירות ישראליות מתקופת לימודו בכיתה ז'. תשלום אחד יותר מידי.
ומעשה שהיה כך היה:
זה היה לפני 24 שנים. כיתה ז' התארגנה לטיול ל"ג בעומר והרב'ה סגל אסף כסף לטיול. יום לפני הטיול, פנה הרב'ה סגל אליו וביקש ממנו לשלם על הטיול. הרב'ה סגל שהיה ידוע כאיש מאד מסודר , הבהיר לתלמידו , כי ברשימתו לא נרשם דבר, התלמיד שילם פעם נוספת 5 לירות ישראליות. האירוע היה כאמור לפני 24 שנים על טיול של ל"ג בעומר.
בני המשפחה מספרים, כי הרב'ה סגל, הי"ד, היה זהיר מאד בענייני כספים בצורה בלתי רגילה. לכן הגיע בחלום לפני ל"ג בעומר כדי לסלק את החוב הקטן הזה וכדי לעורר את בני משפחתו ואלפי תלמידיו, שלמדו אצלו במשך השנים, התעוררות באמונה ועניין זהירות בממונו של חברך שיהיה חביב עליך כשלך.
סיפר הרה"ג ר' יעקב מוצפי זצ"ל (מובא בספר ענף עץ אבות דף קכה): בבגדאד היו שני חברים טובים, שעזרו זה לזה בכל הזדמנות. פעם אחד מהם קנה דירה, ונזקק להלואה בסכום גדול, בצר לו סיפר לחברו על כך, וחברו הלוה לו את מלא הסכום, מרצונו הטוב, כעבור זמן מה, כשהגיע זמן עליית יהודי בגדאד לא"י, החרימה ממשלת בגדאד את הדירה, שני החברים עלו לארץ וכעבור שנתיים נפטר הלווה. לאחר כמה חודשים הופיע הלה בחלום אצל ר' יעקב מוצפי, וסיפר לו על דבר ההלואה אשר לוה מחברו, ואמר שבהיות שלא פרע את חובו, אין לו מנוחה בעולם האמת, ולכן התחננן לפני הרב שיזמין את המלוה , ויסביר לו שלא היתה לו אפשרות לפרוע את חובו, ויבקש ממנו למחול מחילה גמורה.
למחרת היום, הזמין ר' יעקב את המלוה, שאל אותו: האם היה לך חבר בשם פלוני?" השיב: "כן, זכרונו לברכה". שאל הרב: "האם הלווית לו סכום כך וכך לדירה שקנה בבגדאד?", "נכון" השיב המלוה. אמר לו הרב בין כה וכה חוב אבוד הוא, מאחר שהלוה נפטר, בבקשה ממך אמור אחרי בפה מלא: הריני מוחל במחילה גמורה את החוב שהוא חייב לי, ולא יענש בסיבתי. המלוה אמר אחריו כדברים האלה, והלך לדרכו לשלום. בלילה הופיע הנפטר שוב בחלום, ואמר לרב בשמחה: "תנוח דעתך שהנחת את דעתי".
הופעת אדם שכבר נפטר כבחייו
הוכחה נוספת לקיומה של הנשמה, הינה תופעה מופלאה בה המת מתגלה לאדם חי, בד"כ קרוב או ידיד, לא בחלום, אלא במציאות. ישנם מקרים בהם התגלה תלמיד לרבו , או אב לבנו בד"כ על מנת להעביר מסר. יש לציין שהנוכחים באותו מעמד בד"כ הינם אנשים מהימנים, ולפעמים המת משאיר פתק בכתב ידו להוכחה.
הסיפור המדהים הבא מועתק מילה במילה מתוך הספר "האיש על החומה" - תולדות הרב זוננפלד:
הגאון זקן המקובלים ר' אהרון סלוסקי שליט"א, שמע סיפור מופלא מפי מורנו על עניין אמירת הקדיש שקרה בפרשבורג, בעת שלמד בישיבת הכתב סופר, ומעשה שהיה כך היה:
אשה מכובדת ובעלת עסק מבוסס, היתה נוהגת במשך שנים רבות להביא מדי פעם בפעם תרומה הגונה לישיבה, בתנאי שיגידו בישיבה קדיש תמידי לעילוי אותן נשמות גלמודות שאין מי שיגיד קדיש אחריהן, והישיבה העמידה בחור מיוחד שאמר קדיש לטובת נשמות אלו.
לימים הסתלק לעולמו בעלה של אותה אשה, ומכיון שהוא ניהל את העסק ביחד איתה, פגעה פטירתו בעסק, שנצטמק והלך עד שנסגר כליל. מצבה הכלכלי של האשה הלך והחמיר, וברבות הימים נפל עליה עול נוסף, כאשר הגיעו שתי בנותיה לפרקן, וכסף מנלן? נשאה האשה את סבלה בדומיה, קיבלה עליה את הדין באומץ והשלימה עם גורלה. אולם, על דבר אחד לא יכלה לוותר ולבה היה מר עליה ביותר והכאיב אותה מאוד, וזהו, עניין שמירת הקדיש שעלול להתבטל, אחר שהפסיקה את ההקצבה למטרה זו.
במר נפשה עלתה להנהלת הישיבה ושטחה את בקשתה שהישיבה תאות להמשיך גם הלאה את שמירת הקדיש לעילוי נשמות גלמודות, עד שירחיב ה' את גבולה ותחזור לתמוך בישיבה כמקודם. נתרגשו מאוד ראשי הישיבה מתום לבה וצדקת נפשה של אלמנה זו, והבטיחוה למלאת את מבוקשה לשמור את אמירת הקדיש כמו עד כה. הבטחה זו מלאה את נפשה אושר אין קץ, וכשברק של אושר מנצנץ מעיניה הנוגות, נפרדה מראשי הישיבה ופנתה ללכת לדרכה. מעתה שוב לא העיק עליה כל כך מצבה היא, ואפילו מצב שתי בנותיה שהגיעו כבר מזמן לפרקן. כי מרגע שעניין הקדיש לנשמות גלמודות הובטח לה, כמעט שלא חסר לה כלום בעולמו של הקב"ה. ובעניין שתי בנותיה, שמה מבטחה בה', אבי יתומים ודיין אלמנות. והוא הרחום וחנון יראה בודאי בעוניין של בנותיה, ויזמין להן את זווגן וכל צרכיהן.
בצאתה לרחוב בא למולה יהודי ישיש בעל הדרת פנים נדירה, כשזקן צח כשלג יורד לו על פי מדותיו, וברכה לשלום. הופתעה האשה מהסברת הפנים הלבבית של הזקן הבלתי מוכר לה. הפתעתה גדלה שבעתיים, בעת שהזקן התקרב אליה ונכנס אתה בשיחה לבבית תוך התעניינות במצבה ובמצב בנותיה.
נאנחה האשה קשות ושטחה לפניו את מר גורלה ואת נפילתה מאיגרא רמה לשפל המדרגה, עד שאין לה האמצעים ההכרחיים להשיא את בנותיה הבוגרות.
"מהו הסכום המשוער הדרוש לך להוצאות נישואיהן של בנותיך"?, שאל הזקן.
"לשם מה חשוב לכבודו לדעת, למאי נפקא מינה"? השיבה האשה בתמהון ונקבה בסכום המשוער.
שלף הזקן גיליון נייר ורשם הוראה לבנק המקומי לשלם לאשה את הסכום שנקבה. אולם בטרם שם את חתימתו, הביע את משאלתו שהיות ומדובר בסכום רציני מאוד, רצוי שתהא חתימתו בנוכחות עדים שיראו במו עיניהם כשהוא חותם אישית על ההמחאה, ויאשרו זאת בחתימת ידם.
נרגשת ומופתעת ממה שהתרחש, עלתה לאולם הישיבה ובקשה משני בחורים להילוות אליה. משראה אותם הזקן, הציע להם שיתבוננו איך שהוא שם את חתימתו על הוראת התשלום, וליתר בטחון ביקש מהם פיסת נייר ורשם עליה את חתימתו למזכרת ולדוגמא. במסרו את ההמחאה על הסכום הנכבד לידי האשה, הורה לה שתלך לפדות את ההמחאה למחרת בבוקר.
כל העניין נראה לאשה ההמומה תמוה ומוזר. מה ראה הזקן הזר הבלתי מוכר להסביר לה כל כך פנים, ולהראות רוחב לב כזה, עד כדי כיסוי הוצאות השאת שתי בנותיה. אעפ"כ הזדרזה למחרת לסור אל הבנק ולנסות בלב דופק את מזלה.
כשבחן פקיד הבנק את ההמחאה, תקע בה מבט תוהה, מסתכל פעם ופעמיים וכולו נבוך ומשתאה. תוך הבעת סימני המבוכה ביקש מהאשה להמתין, והוא נכנס עם ההמחאה למנהל הבנק שהיה גם בעליו. וכאן התרחש משהו דרמתי ביותר.
כשראה מנהל הבנק את ההמחאה, צנח מכסאו והתעלף...
בבנק קמה מהומה, הפקידים ששמעו על המתרחש, הכניסו מיד את האשה לחדר צדדי והפקידו עליה שומר לבל תתחמק, תוך חשד שיש כאן עניין עם מעשה מרמה. אחרי ששבה רוחו של מנהל הבנק, ביקש לראות את האשה שהגישה את ההמחאה לפרעון. בהכנסה בבהילות שאלה, אימתי וכיצד קיבלה את ההמחאה.
"רק אתמול קבלתיו מיהודי מכובד בעל הדרת פנים, וישנם אפילו שני בחורי ישיבה היכולים לשמש כעדים, שראו איך שכותב ההוראה חתם על ההמחאה", ענתה האשה כמתנצלת.
"האם תוכלי לזהות את האיש אם אראה לך אותו בתמונה"?, שאל המנהל.
"בודאי אזהה אותו, ואין לי כל ספק שגם שני הבחורים יוכלו לזהות אותו", ענתה.
הורה המנהל להביא לפניו את תמונת דיוקנו של אביו המנוח, וכשהוצגה התמונה בפני האשה, הצביעה בלא היסוס עליו כעל האיש שנתן לה את ההמחאה. ציוה המנהל לפרוע את ההמחאה ושחרר את האשה.
אחרי שהאשה עזבה, סיפר המנהל לנוכחים את פשר הפרשה המוזרה שהתחוללה לנגד עיניהם. האיש שמסר את ההמחאה לאשה, אינו אלא אביו שהלך לעולמו לפני עשר שנים. בלילה שלפני זה הופיע אביו בחלום ואמר לו בזו הלשון: "דע לך שמאז שסרת מן הדרך הישרה והתחתנת עם נכרית והפסקת לשמור את הקדיש, לא מצאה נשמתי מנוחה, עד שבאה אשה אלמונית וצוותה להגיד קדיש לנשמות שאין אומרים קדיש אחריהם, וזכותי עמדה לי שהקדיש הזה שאמרו בישיבה לפי פקודת האשה גרם עילוי ונחת רוח לנשמתי. אשה זו תופיע מחר בבוקר בבנק שלך עם המחאה שמסרתי לה לכיסוי הוצאות נישואי שתי בנותיה". כשקמתי בבוקר נפעם מהחלום, ספרתיו לאשתי שלעגה לכל העניין. אולם משהופיעה האשה עם ההמחאה נתאמת לי שאכן החלום אמת היה.
וסיים מורנו: "מי היו שני הבחורים? - אני הקטן וחברי ר' יהודה גרינוואלד ...
האיש נהיה לבעל תשובה, אשתו נתגיירה כדין, וזכו להקים בית נאמן בישראל.
ד"ר אליזבט קובלר-רוס, פסיכיאטרית מדטרויט, מומחית בעלת שם עולמי בנושא ההיבטים הפסיכיאטריים של המוות, מספרת על אחת החוויות המדהימות שעברה, כאשר גב' שוורץ, שבה טיפלה לפני מותה, הופיעה במשרדה של הפסיכיאטרית, לאחר פטירתה. היא נראתה בדיוק כפי שנראתה בחייה, ואמרה שהיא מבקשת להודות לפסיכיאטרית על כל מה שעשתה למענה.
קובלר-רוס ההמומה היתה בטוחה שהיא הוזה, אך משנוכחה שבאמת יש עימה נוכחות הנראית ומדברת כמו גב' שוורץ, ביקשה ממנה לכתוב פתק ולחתום עליו. החתימה וכתב-היד אומתו ע"י בני משפחתה וחבריה לעבודה של גב' שוורץ.
סיאנסים
קודם שנפתח בנושא זה, חשוב לציין שעריכת סיאנסים ואף השתתפות בהם אסורים מהתורה שנאמר: "לא ימצא בך... שואל אוב וידעוני ודורש אל המתים". אוב וידעוני הם אנשים שיכולים להעלות מתים, מה שנקרא בימינו "מדיום".
במחקרים מדעיים שנעשו עם מדיומים שונים במשך עשרות שנים, פרסמו מדענים רבים את מסקנותיהם בדבר "השארות הנפש והמשכיות החיים לאחר המוות".
גב' ליאנורה פייפר מבוסטון, הייתה בעלת יכולת טרנס גבוהה במיוחד, במשך 40 שנה בדקו אותה שבעה צוותי מדע שונים במחקריהם. במשך שנה וחצי (1885-1886) היא היתה "שפן הנסיונות" של הפסיכולוג הנודע ויליאם ג'יימס. הוא יצר קשר עם "האגודה לחקר העל חושי" בלונדון, וסיפר להם את החדשות המדהימות, שמצא מדיום אמיתי שדרכו התקשר עם קרוביו שנפטרו בשעתם. בדו"ח שלו לאגודה כתב: "אני חוזר ומדגיש, שתוצאות של מבחנים שערכתי, מביאים אותי אל המסקנה הוודאית שגב' פייפר יודעת בתרדמתה דברים שלא ראתה ולא שמעה בעודה ערה".
עקב הדו"ח של ויליאם ג'יימס, נשלח בשנת 1887 ד"ר ריצ'רד הודגסון (צייד הנוכלים) לארה"ב, לפתוח בחקירה, ובילה 18 שנים במחקר על פעילותה העל-חושית של גב' פייפר. הוא בודד אותה והערים עליה קשיים רבים, כל האנשים שנשלחו אליה במסגרת הניסוי נקראו בשם בדוי אחד (סמית), ולמרות כל ההגבלות נותרה יכולתה העל חושית של פייפר מדהימה ביותר: היא שוחחה עם האיש שביקש מידע, והיתה חשה לפתע בעוויתות קלות, נכנסת למצב של טרנס ומעבירה מסרים מהימנים מאוד מאנשים שנפטרו שהיו קרוביהם או ידידיהם, תוך כניסה לפרטי פרטים מדוייקים, שחלקם אומתו אח"כ לאחר חקירה.
בסוף המחקר הודגסון כתב בדו"ח כך: "עכשיו אין לי ספק שהדברים שהזכרתי לעיל הינם אמת ממשית. הנשמות הן, כפי טענתן, אנשים הממשיכים לחיות אחרי השינוי הנקרא מוות. הם התקשרו איתנו, הנקראים "אנשים חיים", בעזרת תווך גופה הנרדם של גב' ליאנורה פייפר".
התרסקות ספינת האויר הבריטית R101
ב- 5.10.1930, התרוממה לאויר ספינת אויר ענקית, שהיתה אמורה להיות ספינת האויר של חיל האויר הבריטי. זמן קצר לאחר ההמראה התרסקה הספינה על הקרקע, ומרבית הנוסעים ואנשי הצוות נספו.
באותו ערב היתה אמורה איילן גארט, מדיום מפורסמת, לעשות סיאנס ולהתקשר עם רוחו של סיר ארתור קונאן דוייל (מחבר הספר שרלוק הולמס), אולם במקום קולו של סיר ארתור בקע מפיה קולו של אדם שהציג עצמו כטייס בשם אירוין, והקול החל לספר על סוף דרכה של ספינת האויר R101 (עדיין לא נודע על ההתרסקות בכלי התקשורת): "המנוע היה כבד מדי, צינור השמן התבקע, זוית הטיסה היתה נמוכה מדי, הכיסוי ספג מים והכביד על הספינה, התא שהוסיפו באמצע הספינה הכביד על התרוממותה באויר." (התיאורים שידעה המדיום להעביר בקולו של הטייס היו מפתיעים: תיאורים טכניים מפורטים, מונחים ומושגים בלשון מקצועית).
באותו מעמד נכחו הארי פרייס, מדען שחקר תופעות של נוכלות ורמאות בסיאנסים, וגם מספר עיתונאים שעסקו בנושא. לא היתה שום יכולת לקבל כי היתה כאן רמאות. אחד הכתבים החליט לפרסם את הסיפור כקוריוז עיתונאי בשולי סיפור התאונה הגדולה של ספינת האויר.
יום אחרי פרסום הכתבה תבע מהנדס טיס בשם צ'רלטון, מבוני ספינת האויר R101, כי יקימו ועדת חקירה.
ב- 28 לאוקטובר הוקמה ועדת חקירה, מסקנותיה אימתו את דברי המדיום.
פרפר כחול
מספר נערים ערכו סיאנס באחד הקיבוצים, הם העלו נשמה של גבר, הכוס נעה ע"ג הלוח ורשמה: "פרפר כחול" ולאחר מכן מספר בעל 7 ספרות, אח"כ הנשמה נעלמה ולא הצליחו שוב לתקשר איתה. הם לא הבינו לפשר הדבר. חלקם אמרו: "אולי זה מספר טלפון, ננסה להתקשר".
הם חייגו את המספר, ומעברו השני של הקו ענתה להם אישה מבוגרת, הם אמרו לה: "גברת, האם המושג "פרפר כחול" אומר לך משהו?". כששמעה מילים אלו מיד התעלפה. הם לא הבינו מה קרה, הם חיכו וכשהתעוררה אמרה להם: "תגידו, מי אמר לכם לומר לי מילים אלו?" הם סיפרו לה מה עשו ומה כתבה להם הרוח. האישה היתה בהלם, והם ביקשו ממנה לומר להם מדוע מילים אלו משפיעות עליה כל-כך.
בקול חנוק מבכי והתרגשות, סיפרה להם איך היא ובעלה היו אתיאיסטים, לא האמינו בכלום. הם הסכימו ביניהם שמי שיפטר ראשון יודיע לרעהו אם יש חיים לאחר המוות בסיסמה "פרפר כחול", זהו הסימן ביניהם שיש חיים לאחר המוות וסימן שדנים אותו על עבירות שעשה במשך חייו. "לכן", אמרה להם האשה, "כששמעתי מכם סימן זה שהיה ביני ובין בעלי בלבד, מיד התעלפתי. הרגשתי שכל חיי היו בטעות, עתה עלי לשנות את אורח חיי ולחזור בתשובה".
(נתיבי אור)
ישראל
כאשר הייתי בצבא, שרתתי בבסיס קטן. מדי פעם היה עלינו לבצע שמירות בלילות בזוגות. פעם אחת, היה זה לאחר שכבר חזרתי בתשובה, העברתי את השמירה עם ישראל, "הכופר של הבסיס", שהכריז על עצמו שהוא אתיאיסט, אינו מאמין בכלום ועושה ככל העולה על רוחו.
במהלך השמירה הייתי שקוע בקריאה באחד מספרי הקודש. ישראל שאל אם אפשר לדבר איתי כדי להעביר את הזמן. שאלתי אותו על מה הוא רוצה לדבר, והוא שאל אותי אם אני באמת מאמין בכל זה. אמרתי לו: "ודאי שאני מאמין, ואפילו אתה, ישראל, מאמין". הוא ענה לי: "מה פתאום, הכל שטויות, אני לא מאמין בכלום".
שאלתי אותו אם הוא מאמין בסיאנסים. ישראל הרהר מעט, אחר כך השיב בחיוב. "למה אתה מאמין בזה?" שאלתי אותו, הוא ענה שפעם אחת השתתף בסיאנס והוא בטוח שזה אמיתי.
"אולי עבדו עליך", אמרתי לו, "מדוע אתה כה בטוח שזה אמיתי?"
ישראל סיפר לי שבזמן שלמד בתיכון, חבר טוב שלו נפטר בתאונת דרכים, אחרי התאונה, החברים עשו סיאנס וניסו להעלות אותו. הם הצליחו, ישראל סיפר שבהתחלה באמת חשב שזה לא אמיתי, הכל אחיזת עיניים, אבל הוא שאל את החבר שאלות שרק הוא יכול היה לענות עליהן וסיפר על חוויות משותפות שרק שניהם יודעים וכעת הוא בטוח שזה אמיתי.
שאלתי אותו אם בסיאנס הוא העלה את הגוף שלו או את הנשמה שלו. ישראל לא ידע, שאלתי אם ראה אותו או שמע אותו, ישראל אמר שלא, אבל הכוס זזה על גבי לוח עם אותיות ומספרים, וכך החבר תיקשר איתם. אמרתי לו שאם לא ראה גוף סימן שהעלה רוח (נשמה).
שאלתי האם עכשיו הוא מאמין בחיים לאחר המוות ובזה שלאדם יש נשמה. הוא השיב בחיוב. שאלתי: "אם כן, מנין באה הנשמה - מהקוף?! ניסית פעם להעלות קוף בסיאנס? זה בלתי אפשרי כי לקוף אין נשמה (יש רק נפש) ואין לו חיים לאחר שהוא מת, אבל לאדם יש נשמה. כיצד תסביר לפי תורת האבולוציה של דרווין את התפתחות הנשמה?".
ישראל שאל מאיפה הנשמה. עניתי מאלוקים, הוא שברא את האדם גוף ונשמה.
שאלתי: "האם עכשיו אתה מאמין באלוקים?"
ישראל ענה: "כן".
הכרת הבורא מתוך תכונות הטבע
ידיעה מתוך היקש שכלי ושיקול הגיוני הינה דרך נפוצה ויומיומית בידיעתנו את המציאות. אנו יודעים על קיומם של דברים מופשטים מתוך מעקב אחר תוצאות פעולתם והסקת מסקנות על קיומם ועל תכונותיהם, מתוך רושם בלבד שהדברים משאירים במציאות, ולא רק באמצעות קליטה חושית ישירה. בבית המשפט ניתן להאשים אדם עפ"י עדויות נסיבתיות, המקשרות אותו אל אירוע מסוים, גם אם הוא עצמו לא נראה במקום, אלא רק השאיר עקבות שונים.
למעשה, רוב התכונות הפיסיקליות שייכות לקבוצה זו של מהויות הידועות אך ורק עפ"י תוצאות פעולתם. אין אנו תופסים או חשים את כח הכבידה, אולם אנו יודעים על קיומו היות ואנו מורגלים בתוצאותיו, כגון נפילת גופים. גם גלי הרדיו קיימים, ללא ספק, למרות שלא ניתן לראות אותם, לגעת בהם או למשש אותם.
קיצורו של דבר, אנו מסוגלים לדעת את מציאותו של עניין מסוים מתוך פעולותיו הגלויות לעינינו, גם אם אין אנו תופסים אותו במישרין בחושים. כך אנו יודעים על מציאות הבורא מתוך פעולותיו: איזון החמצן, סיבוב כדור הארץ סביב עצמו וסביב השמש במרחק המתאים ובמהירות המתאימה באופן שיוצר אקלים מושלם ומאוזן המאפשר קיום של חיים.
סדר מעיד על מתכנן
סדר, תיאום בין חלקים שונים ופעולה הרמונית של מערכת כלשהי לקראת תכלית ברורה מעידים על מתכנן ועל מטרה. טענה זו היא ודאית בהכרתנו את המציאות. נוכל לטעון גם בדרך השלילה: כיצד יעלה על הדעת כי העולם נוצר במקרה?! אם ניתן לקוף "ג'וני" מגן החיות מכונת כתיבה, מה הסיכוי שיכתוב, באופן אקראי, מחזה של שייקספיר? ועדיין אין המשל מגיע אל הנמשל.
תורת ההסתברות מלמדת כי הסיכוי שמליון מטבעות שנזרקו, יפלו כולם על אותו צד, הוא כל כך קטן, עד כי נחשב לכמעט בלתי אפשרי. אם כן, מה נאמר על הסיכוי לסדר באופן מקרי מילירדי בילויני טריליונים של אטומים בצורת יצור חי בעולמנו?
לדעתם של מספר גדל והולך של מדענים, מוכיחה העובדה שחוקי הטבע והקביעות הפיסיקלית הם כל כך מדוייקים שהיקום נוצר ע"י מקור בעל חכמה ותכנון מראש ולא "במקרה " (מקרה- אותיות: רק מ-ה', או ה' רקם).
המדען סר פרד הויל כתב: "ניתוח רציונאלי של העובדות מלמד כי יישות על, המנהיגה את העניינים בעולם, שיחקה עם כל חוקי הפיסיקה, הכימיה והביולוגיה; וזה מה שמוציא מכלל אפשרות שהכוחות הפועלים בטבע הם אקראיים. אני לא מאמין שפיסיקאי שיבדוק את הממצאים, לא יוכל שלא להגיע למסקנה הברורה שחוקי הפיסיקה הגרעינית תוכננו באופן מחושב, וזאת לאור מה שנוצר בתוך הכוכבים".
המוח האנושי
מורכבותו הקולוסאלית של המוח נחשפה בפני החוקרים במלא מימדיה רק בשנים האחרונות ע"י מחקרים שנעשו באמצעות MRI, ובאמצעות PET וכן באמצעות החדרת אלקטרודות זעירות אל המוח (נוירופיסיולוגיה).
המוח האנושי מורכב מכ- 100 מיליארד נוירונים, כשלכל אחד מהם בין 10,000 ל-15,000 קשרים עם נוירונים אחרים ובסה"כ מגיע מספרם לכ- 100 קוודריליון (מספר בעל 16 ספרות). המוח שוקל בממוצע קילו וחצי, מהווה כ- 2 אחוזים ממשקל הגוף, אבל צורך 20% מאספקת הדם.
לעומתו, מחשב על טיפוסי שוקל פי 1000 יותר מהמוח האנושי, תופס נפח פי 10,000 וצורך אנרגיה פי מליון ועם זאת אינו מתקרב אפילו ליכולתו של ילד קטן בתחומים כמו ראיה, שמיעה ולמידה. הרכיבים הבודדים במוח מאוד איטיים ואעפ"כ יכול המוח לבצע 1016 פעולות בשניה.
אולם, המדהים ביותר, הוא שהמוח מתחיל לעבוד זמן רב לפני שהושלם, בסביבות היום הארבעים להריון . בזמן ההריון, מתרבים תאי המוח בקצב של 250,000 תאים בדקה. אולם בהתחלה, אין התאים נמצאים במקום המיועד לכל אחד מהם, ומיליארדי התאים המיועדים ליצירת קליפת המוח, למשל, צריכים לפלס דרך אל יעדם בתוך מסה צפופה מאוד של תאים שכבר נוצרו. ישנם גנים האחראים על נדידתם של תאי עצב מן הרקמה שבה נוצרו אל המקום המיועד להם בקליפת המוח. תהליך בניית הרשת העצבית של המוח הינה משימה אימתנית.
(מעניין לציין שלפי המשנה בנדה מגיל 41 יום נחשב העובר לתינוק חי לכל דבר (לכן המפלת לאחר 40 יום טמאה לידה). מדענים בריטים גילו כי מיום זה מתחילים להיות גלי מוח.)
כיצד, אם-כן, ניתן להסביר איך יודעים הנוירונים לאן עליהם להגיע איך ועם מי ליצור קשרים מתוך המבחר האין-סופי העומד לפניהם כדי ליצור מרכזיה כה משוכללת וענקית שאין בעולם הטכנולוגי דומה לה?
ברור לכל בר דעת שמרכזיה כזו לא יכולה להבנות מעצמה, אלא שצריכה להיות מעורבת בבנייתה יד מכוונת, שתחבר כל אחד ואחד מה"חוטים" למקומו המדויק. האם יתכן שבמוח האדם קרה הבלתי אפשרי והדברים נעשו מאליהם?
הקוונטים
מכניקת הקוונטים טוענת שאין אנו יכולים לדעת את חוקי ההתנהגות ברמת החלקיק הבודד ותנועתו. ברמה זו הכל אקראי, כל חלקיק מתנהג כפי ש"מוצא לנכון", כאילו יש לו רצון ובחירה משלו, ואין כל אפשרות לחזות את התנהגותו מראש. ואולם, באורח פלאי ובלתי מובן, סך מסוים של פעולות יתן תמיד אותן תוצאות ממש, אע"פ שכל חלקיק מתנהג בצורה אימפולסיבית ובלתי ניתנת לחיזוי מראש, ולמרות התנהגותו המשוללת סדר באופן מוחלט, עדיין יוצא שסך קבוע של חלקיקים ופעולות מניב תוצאות זהות.
זהו פלא גדול: אם ברמה הבסיסית אין חוקיות, אז מי הוא שדואג לתוצאות הסופיות? כיצד קורה שה"סטיות" שברמת הפרט מתקזזת בסך הכללי? סדר מעיד על מסדר. סדר שנוצר וחוזר ונוצר באופן קבוע, כשמרכיביו האלמנטאריים מתרוצצים באי סדר מוחלט, מחייב שהמסדר יהיה כל הזמן במקום הנכון כדי לשמור שהסדר לא יופר.
פרופסור אנטוני פלו
(מתוך השבועון 'שופר ניוז')
במשך חמישים שנה הוא נחשב לאחד הפילוסופים האתיאיסטים המפורסמים ביותר בעולם, "בכל פעם שדברו על אתיאיזם היה שמו של פלו עולה מיד על הפרק", סיפר אחד מתלמידיו.