האמונה שהכל לטובה · סיפורים - הרע שהביא לטוב
יהודי בשם יצחק סלוצקי, נצר למשפחה גדולה ומסועפת בפולין, סיפר שהמשפחה שלהם הייתה בין הראשונות שהושמדו באוושויץ. רק הוא, שהיה אז בן שש עשרה, ואחותו הצעירה ממנו במספר שנים, הצליחו להימלט מאימת הנאצים ולהסתתר בכפר אחד. תושבי הכפר היו גויים, ועל אף שידעו על זהותם היהודית של האח והאחות, שמרו על קשר שתיקה. ולא גילו זאת לאף אחד מחברי המפקדה הנאצית שהייתה במקום.
''אני'', כך סיפר יצחק לעת זקנתו, ''לקחתי כאתגר על עצמי לשמור על אחותי ולהוות לה מחסה ומסתור מכל פגע רע". במשך תקופה ארוכה מאוד, הסתתרו השנים במרתף צר וטחוב מתחת לאדמה. ''אסרתי על אחותי לצאת מן המרתף וספקתי לה את כל צרכה - מזון, ביגוד ושאר דברים", סיפר.
כך עברו עליהם מספר חודשים, כאשר כל הזמן האחות נשארת בתוך המרתף והאח יוצא מדי פעם להביא מצרכים עבורה. יום אחד. בשובו ''מקניות'', הרגיש בתכונה חשודה ליד ''הבונקר'' האישי שלהם, ואכן, כשהגיע למרתף, לא מצא את אחותו. בהיותו בגיל זקנה, יובל שנים אחרי, הודה יצחק שאם היה חושב אז, באותו הרגע, מה הולך הוא לעשות, לא היה עושה זאת בשום פנים ואופן. ''לא חשבתי אז על כלום, במוחי קיננה רק מחשבה אחת ויחידה: כיצד להציל את אחותי''.
בריצה פרץ מהמרתף ושאל את העוברים והשבים, האם ידוע להם היכן נמצאת אחותו. אלה הצביעו לו על בנין המפקדה הנאצית, שנמצא במרכז הכפר. יצחק רץ אל הבניין, ולא פחות ולא יותר, פרץ לתוכו, תוך שהוא עוקף את השומרים שהיו מוצבים בחוץ. הוא נכנס אל תוך הבניין ופתח בזעקות אימים: ''השיבו לי את אחותי עכשיו"!!!
הקצינים הנאצים שלא היו רגילים למחזות שכאלו, שלפו את אקדחיהם והתכוננו לירות בו. ברגע האחרון נמנע האסון. המפקד הראשי שמע אף הוא את הצעקות המוזרות, הוציא את ראשו מחדרו וקרא ליהודי להיכנס אליו. יצחק סלוצקי לא שתק גם בלשכת המפקד. המשיך לצעוק שיחזירו לו את אחותו, עכשיו ומיד! ללא כל שהיות... ''אינני יודע מהיכן היה לי האומץ לכך'' יאמר ברבות השנים.
המפקד היה משועשע מהמחזה, והבין שלפניו עומד טיפוס מיוחד במינו החליט המפקד לשטות ביהודי. הוא הפתיע אותו באומרו, שהוא מוכן להשיב לו את אחותו בתנאי אחד: ''את אחותך אני מוכן לשחרר רק אם יצמחו לך שערות בכף ידך" אמר המפקד הנאצי במבט שטני.
יצחק לא התרגש: ''ואם אראה לך שיש לי שערות בכף היד, אתה מבטיח להחזיר לי את אחותי? שאל בתגובה.
המפקד חוזר שנית , כולו משועשע: "הריִ כבר אמרתי לך את התשובה".
יצחק פשט את ידו לפני הנאצי הארור, וזה - חשב להתעלף...
כף היד היתה מלאה בשערות!
פניו של המפקד חוורו וסמקו, וזאת בשל העובדה שכאשר רוצים לתאר בתרבות הגרמנית משהו הדומה לשטן, מציירים אותו עם שערות בכף היד.
"החזירו לו את אחותו וסלקוהו מכאן במהירות האפשרית". צרח הנאצי באימה.
יצחק ואחותו שרדו את המלחמה והגיעו לארץ ישראל.
כעבור יובל שנים, סיפר יצחק לחבריו על ה"מופת" הזה. וכמובן, גם הם לא ויתרו ובקשו לראות את כף ידו... מאוד התפלאו להיווכח בתופעה הבלתי מצויה, שכף היד מלאה הייתה בשערות .
הסביר להם יצחק סלוצקי את פשר העניין: "לאבא שלי הייתה מאפיה גדולה בפולין. כילד קטן אהבתי מאוד להסתובב בין התנורים והמערבלים. בהיותי בן שבע, הכנסתי פעם, כדרכו של ילד קטן, את ידי אל תוך אחד המערבלים, וחתיכות גדולות של עור כף היד נקרעו. אז, בתי החולים עבדו בצורה פרימיטיבית למדי. הרופאים חתכו פיסת עור ממקום אחר בגופי, והשתילו אותה בכף היד, בפיסת העור המושתלת היו שערות, וכך הגיעו השערות לכף היד, ועם צמיחת העור, אף הן צמחו".
"זכורני", סיים הקשיש, "שבד בבד עם רגשי ההודיה לקב"ה על החסד שעשה עמדי, בכך שכף היד נותרה שלמה, הצטערה אימי עד מאוד על המראה הלא סימפטי הזה של השערות שנבטו מכף ידי. בכל פעם שיצאתי איתה לרחוב בקשה ממני שאכניס את היד לכיס, כדי שלא יראו... גם אני עצמי התביישתי בכך. וחברי צחקו ולגלגו עלי. רק הקב"ה, הצופה מסוף העולם ועד סופו, יכול היה לדעת על העתיד להתרחש בתקופת השואה. רק הוא ידע שיחטפו את אחותי ואזדקק למופת הגלוי הזה של שערות בכף ידי".
כל אדם נתקל במהלך חייו במקרים. שבהם בתחילה לא הבין על מה ולמה עשה לו האלוקים כך. ורק לאחר שנים הוא זוכה ורואה שהכל היה לטובה. (עלינו לשבח)
לפני מספר שנים היתה תאונת תעופה מחרידה, מטוס של חברת "פאן אמריקן" יצא מלונדון לכיוון ארה"ב ונפל מעל העיר לוקורבי. מספר ימים לאחר התאונה פורסם בעיתון "המודיע" מכתב שנשלח מלונדון, וזה תוכנו:
נהג מונית אני, תושב ישראל בעבר וכיום בלונדון. ברצוני לספר על נס הצלה של משפחה מאסון נפילת המטוס, שהיתי לו עד, ואף זכיתי ליטול בו חלק. הוזמנתי באותו יום לקחת משפחה מ'סטמפורד היל' לשדה התעופה, לטיסה זו מלונדון לאמריקה.
בדרכנו לנמל התעופה, ארע לי מקרה לא שגרתי: התפוצץ אחד מגלגלי הרכב. עצרנו, למורת רוחם של הנוסעים קצרי הרוח, החלפתי את הגלגל המפוצץ בגלגל הרזרבה שבתא המטען.
אלא, שכאשר בהמשך הנסיעה נשמע לפתע קול פיצוץ נוסף מכיוון הגלגלים, היה זה למעלה מיכולת הסבל של הנוסעים הממהרים. ירדתי מהרכב. נוכחתי לראות שגלגל אחר שבק חיים דווקא עכשיו, כאשר אין בתא המטען גלגל רזרבה נוסף. בהכירי את המצב ידעתי כי אין לי ברירה אחרת זולת להשאיר כאן את הרכב ה'תקוע', לפנות לתחנת דלק סמוכה, הרחוקה כעשר דקות, ולרכוש גלגל מתאים.
נוסעי הרעיפו על ראשי ברכות למכביר: "שתהיה לי בריא", נאנחה אם המשפחה, אשר איחור הטיסה הילך עליה אימים. "מדוע אינך מציין בראשית הדרך כי אין אויר בגלגליך?"
עוד טענות צודקות שכאלה האשימוני בכל הנעשה, אך לא היתה לי ברירה, עשיתי את הדרך לתחנת הדלק, רכשתי את הגלגל ושבתי אל הרכב, כשהנוסעים שלא הצליחו לעצור מונית אחרת, מטיחים בי קבלת פנים חמה ורותחת...
הפנצ'ר תוקן. המונית פתחה בשעטה מהירה לשדה התעופה, מאחור ומהצדדים האיצו בי קולות חסרי סבלנות למהר ולמהר, זמן הטיסה הולך ומתקרב, התפללתי בכל ליבי שנצליח להדביק את הקצב.
אלא שלפתע, נראה היה לי שזה חלום, נשמע במכוניתי צליל צורם מאד ולאחריו נפצי זכוכיות... היינו המומים. אך זו היתה מציאות, המשאית שהיתה לפני, נשאה אבנים בחלקה האחורי, עצרה בפתאומיות, כתוצאה מכך נחתו על שמשת החלון הקדמי מטר של אבנים קטנות וניפצוה לרסיסים.
ויכוח קצר ביני לבין הנוסעים העלה פשרה, אמשיך אמנם לנסוע בשמשה מנופצת, אך אין לי מנוס מלעצור לקחת את פרטי נהג המשאית, למען אוכל לעמוד בנזק זה. חרון אפה של הנוסעת וילדיה גאה, זו סיננה מבין שיניה מתוך לחץ נפשי, כי לא אעיז לבקש תשלום עבור הנסיעה. בעמקי ליבי שמחתי על הדרישה הצנועה, סברתי כי עוד אצטרך לשלם להם עבור המאסר במוניתי...
אחר דין ודברים עם נהג המשאית, ביקש זה האחרון לראות את הנזק במו עיניו, קרב למונית וזכה אף הוא בזר ברכות שנשלפו במיוחד עבורו...
אחר עיכוב של כעשרים דקות שוב יצאנו לדרך, אחזתי בהגה, לחצתי על הדוושה וגמאתי את המרחקים, השעון נתן לי תקווה כי נספיק עדיין להגיע זמן סביר לפני הטיסה.
עקב לחץ הזמן סטיתי במכוון מהנתיב המרכזי אל נתיב צדדי האסור לנסיעה בדרך כלל, הנתון רק לנסיעת רכבי חרום, עברתי על 'חוק תנועה' זה למען ירווח זמנם וליבם של פקעת העצבים שברכבי.
אודה, לא היתה זו פעם ראשונה שעברתי על 'עבירת תנועה' זו. אך וודאי ניחשתם כבר, הפעם הבהבו מולי אורות בלתי רצויים, מולי פסע מעדנות שוטר רחב כתפיים וחמור סבר שהורה לי לעצור את הרכב בשוליים. בניע אצבע סימן לי לצאת ולתת דין וחשבון על מעשי בשולי הככיש.
השמשה המנופצת, התסיסה שברכב, ההצטדקויות שבפי, כל אלה לא שינו את סבר פניו הנוקשה, כפי שלא הצרו את רוחב כתפיו.
התחננתי בפניו כי יואיל לשחררני לשעה קלה עד שאביא סוף סוף את נוסעי ליעדם, הסכמתי להשאיר בידיו את תעודותי וכל כספי אך דברי נפלו על אוזן אטומה. עשר דקות יקרות ירדו לטמיון, שבתי אל הרכב והתנעתיו בפעם החמישית לנסיעה זו. הקיטור שמאחורי כמעט ופסק, כבר התייאשו מלהגיע לטיסה, מהלחישות הכבויות הבנתי כי מצויים הם כבר בשלב שלאחר יאוש...
הגענו לנמל התעופה השעון הורה על כך שהמטוס בו אמורים היו ידידי להיות המריא זה עתה. בתנועות רשלניות וכבידות פנו ללא אומר להוציא את חבילותיהם מהרכב. אצתי לסדר להם מקום בטיסה של חברת 'בריטיש ארווייס' שהתעתד להמריא לאמריקה כעבור שעה. הצלחתי בס''ד לסדר זאת ע"י פרוטקציה שהפעלתי, דרך חבר שעבד בחברה זו.
הודעתי להם על הטיסה החילופית כשעיני נעוצות בקרקע, ברחתי משם כל עוד רוחי בי מבלי לקבל פרוטה על נסיעה זו. נשמתי לרווחה כשמצאתי את עצמי לאחר פרשייה מוזרה זו: התפוצצות גלגל אחר גלגל, התנפצות שימשה בנסיבות כה נדירות, קבלת דו''ח, וכל זה בנסיעה תמימה אחת. תפקידים רבים היו לפני בטיפול במכוניתי הפצועה, קיוויתי שיומי יסתיים בכי טוב.
בדרכי חזרה ל'סטמפורד היל' נרעשתי כולי לשמוע את קריין החדשות מודיע בקול רועד על נפילת המטוס, ראשי הסתחרר וידי רעדו, "רבונו של עולם", זעקתי. "מה גדלו מעשיך ה', מה מאד עמקו מחשבותיך"... גרוני נחנק מדמעות, לא ידעתי את נפשי. נוכחתי לראות עין בעין בהנהגה המופלאה של השם יתברך.
בשנת תש"ן התפוצץ מפעל תע"ש סמוך להרצליה. בספר "עלינו לשבח" מופיע סיפור מפי אחד העובדים, אדם זה מסווג במפעל בתחום בטחוני ורגיש במיוחד, ונחשב לאחד העובדים המסורים ביותר, ומעולם לא נעדר ואף לא איחר לעבודתו. וכך הוא מספר:
באותו בוקר התנהל הכל בעצלתיים. זה החל כשהתעוררתי מאוחר, מה שלא קרה לי מעודי, ונדהמתי להיווכח שאיחרתי את זמן ההסעה הקבועה. למרות כל הבלבול, נזכרתי שאחד משכניי סיפר לי אמש שהבוקר הוא נוסע לחיפה.
למזלי, הצלחתי עוד להשיגו בבית, והוא נענה ברצון לבקשתי להצטרף אליו לנסיעה. התיכנון היה שארד בהרצליה ומשם אגיע כבר בדרך כלשהי למפעל.
ירדתי במדרגות לכיוון דירתו של השכן, והנה שוד ושבר: מעדתי והתגלגלתי מכל המדרגות. לא ידעתי מה קורה לי היום. השכן היה מוכן להמתין כמה דקות, אך לאחר שהרגשתי כאבי תופת ברגליים ובבית החזה, לא יכולתי להצטרף לטרמפ.
משנרגעו הכאבים קמעא, עשיתי מאמץ נוסף להתקשר לחבר היוצא ברכבו לכיוון המפעל, ולפתע - ללא כל הודעה מוקדמת - פסק הטלפון לעבוד, וזמן קצר לאחר מכן נשמעו פיצוצים בגוש דן.
ליבי לא בישר טובות. כבר אז, באותן דקות, כשאף אחד לא ידע עדיין מה פשר ההתפוצצויות העזות, הייתה לי הרגשה שהעיכובים המוזרים שאירעו לי באותו בוקר, קשורים לכך. אבל רק כשנתוודעתי לגודל האסון ולמה שהיה עלול לקרות לי, מאחר שהבונקר שבו אני עובד ממש צמוד למקום האסון, הבנתי וידעתי שיש השגחה פרטית בעולם.
כתוצאה משריפה שפרצה במפעל, עלו כמה בונקרים באש, ואני, שלא איחרתי מעודי, הייתי אמור לשהות כבר בשטח!!!
תוך כדי ההודיה לבורא עולם על נס ההצלה הפלאי, חשבתי: הרי אף פעם לא קרה לי שהתעוררתי מאוחר! אף פעם לא שברתי רגל. גם הטלפון בדירה היה משך כל השנים במצב תקין, מה קרה לפתע באותו בוקר?
מה קרה?! - הקב"ה ביקש לפדות את נפשך מצרה גדולה!
אבל אדם שאינו חי באמונה יכול באמת לצאת מדעתו למראה כל העיכובים הללו, ולשאול מדוע זה קורה לי דווקא עכשיו, כשאני צריך לצאת לעבודה? מדוע אני שובר את הרגל דווקא כאשר השכן ממתין למטה, ומנוע הרכב שלו כבר פועל?
רק האדם היודע שכל מעשיו מושגחים, ואין אפשרות לשום בריה להזיקו ולו באצבע קטנה יכול לחיות בהרגשה ברורה שכל העיכובים הם לטובתו, וממילא אין על מה להתרגז...
כשאני מהרהר לרגע מה היה עלול לקרות לי אם הייתי מגיע באותו בוקר לעבודה בזמן, אינני יכול שלא לצאת בריקודים ובמחולות למול הנס הגדול שהייתי עד לו במו עיניי ורגליי. (טובך יביעו)
הרב חנוך בורוביץ מניו-ג'רסי שקע באחת הכורסאות המרופדות בקצה חדר ההמתנה, ופתח ספר תהלים קטן. יוכבד, רעייתו, התקבלה בחדר הלידה הסמוך, לקראת לידת תינוקם הראשון, ור' חנוך ביקש להתפלל לשלומם.
"הרב בורוביץ?"
ר' חנוך נשא עיניו מן הספר והבחין בדמותו של הרופא הניצב מולו במבט רציני. הוא זינק ממקומו וחיכה לשמוע מה בפיו של הרופא.
"אשתך מרגישה טוב. היא די מותשת לאחר הלידה, אבל זה דבר צפוי, היתה לה לידה ארוכה אבל רגילה, כעת היא ישנה, תוכל להכנס אליה בעוד מספר דקות..."
"והתינוק?", שאל ר' חנוך, "לא הזכרת דבר אודות התינוק!"
"נולדה לכם בת יפהפיה". הרופא השתתק לרגע, והמשיך: "אבל אני מצטער לומר לך שהיא נולדה עם בעיה שנקראת "ספינה ביפידה".
ר' חנוך הרגיש פיק ברכיים. הוא התאמץ שלא לאבד את שיווי משקלו.
הרופא הסביר שהתינוקת נולדה עם עמוד שדרה פתוח, היא תהיה חייבת לעבור ניתוחים, אבל יש סיכוי שעם טיפול טוב היא תהיה מסוגלת ללכת.
בני הזוג בורוביץ קראו לבתם תקוה. הם קיוו שהתפתחותה הגופנית והחברתית של בתם תהיה נורמאלית ככל האפשר, ואת חלומם רצו לשקף בשמה.
תקוה, הודות לתמיכה וההשקעה העצומה של הוריה, החלימה לחלוטין מהמום שנולדה בו לפני עשרים שנה. ופרט לצליעה קלה, איש לא יכול היה לדעת כי היתה פעם תינוקת עם "ספינה ביפידה". למרות זאת, הרקע הרפואי שלה וצליעתה הפריעו לה בכל הקשור לשידוכים.
כאשר תקוה היתה בת עשרים ושתיים, פנתה לאביה הרבנית גולד, ובפיה הצעת שידוך. היא אמרה שהבחור המדובר, שמעון גינזבורג מבוסטון, הוא מציאה של ממש, הוא מצטיין בישיבה ובעל הופעה נאה, רק שיש לו קצת בעיה עם הסוכר.
תקוה והוריה החליטו שאם שמעון הוא אמנם החתן המבוקש, אל להם להתמקד בסוכרת שלו, בדיוק כפי שהם לא היו רוצים שיתמקדו בצליעה של תקוה.
תקוה ושמעון נפגשו, ובסופו של דבר התחתנו. הם עברו לגור בבוסטון, כדי לאפשר לשמעון להמשיך בלימודיו במסגרת הכולל המקומי. הרב חנוך בורוביץ ורעייתו ראו באותם חודשים ראשונים אחרי החתונה, כתקופה הנעימה ביותר של נחת מבתם, בראותם כיצד חלומותיהם הולכים ומתגשמים. אך עשרה חודשים אחרי החתונה, התנפצה התמונה היפה כבועת-סבון, עם שיחת טלפון מבוהלת ממרחקים.
"תקוה, מה קרה? את נשמעת נורא - מה יש?", שאלה יוכבד.
"זה שמעון... לפני מספר ימים הוא התחיל להרגיש לא טוב, וקבע פגישה אצל הרופא. חשבנו שהוא פשוט עייף מדי משעות לימוד ארוכות. הרופא רשם לו כמה בדיקות, והיום הוא סיפר לנו... הוא סיפר לנו שהכבד של שמעון אינו מתפקד כראוי. כבר קבענו פגישה עם מומחה השבוע. אוי, אמא, אני כל-כך פוחדת!"
יוכבד לא יכלה להשאיר את ששת ילדיה לבדם, לכן יצא הרב בורוביץ למחרת בטיסה אל בתו ובעלה, והצטרף אליהם בביקורם אצל המומחה.
"תוצאות הבדיקות מצביעות על בעיה קשה בתיפקודי הכבד", פתח הרופא בסבר פנים חמורות. "אין זו תופעה רגילה כל-כך אצל אדם כה צעיר. בשלב זה, הכבד של שמעון מתפקד ברמה של כעשרה אחוזים מיכולתו הרגילה".
"ומהו הטיפול לכך?" שאל הרב בורוביץ, מנסה להפיח נימה של תקווה בכולם.
"אם נתחשב בכל הגורמים, הטיפול היחידי הקיים לדרגה כזו של כשל תיפקודי בכבד הוא... השתלה".
נסיון החיים של הרב בורוביץ לימדו כי שמעון ייאלץ להוסיף את שמו לרשימת הממתינים לקבלת כבד. בנוסף לכך, ידע כי גם אם יימצא תורם בזמן, חייבת להיות התאמה בינו לבין שמעון. ואחרי הכל, נשארה לו ההתמודדות עם האפשרות של דחיית האיבר המושתל. מורכבותו של המצב העומד בפניהם גרמה להם לטלטלה נוראית.
תקוה לא ידעה כיצד לעכל את אבחנת המומחה. היא ידעה שהמצב גרוע, אך לא הבינה את חומרתו. ברגע שהשלושה יצאו ממשרדו של הרופא אל הפרוזדור, פנו תקוה ושמעון אל אביה, מבקשים לשמוע ממנו דברי עידוד והבהרה בו-זמנית.
"אבא, מה עושים"?
"ילדים, אנחנו נלך צעד-צעד. תקוה, אחרי שנולדת, אמך ואני שאלנו בדיוק אותה שאלה. אבל ה' היה אתנו, וגם כעת הוא לא יעזבנו. בדיוק כפי ששמע לתפילותינו אז, כך ישמע אותן עתה. שמעון ותקוה - אני יודע שהעתיד נראה שחור משחור, אבל לעולם אסור לנו להתייאש, אסור לאבד את הבטחון בה' יתברך. דרכיו נסתרות מאתנו, ואיננו מבינים, אבל אנחנו חייבים לזכור תמיד, שכל מה שה' עושה - לטובה הוא עושה, גם אם לא רואים זאת תיכף ומיד".
הרב בורוביץ נשאר בבוסטון במשך מספר ימים נוספים, כדי לעזור לבתו ולחתנו להתגבר על כל הביורוקרטיה הכרוכה בכניסה לרשימת הממתינים להשתלת איברים. ואז שב לביתו בפאסאיק, ניו-ג'רסי, כדי לנסות ולאחות את שברי חייו.
במהלך החודשים הבאים, נסע הרב בורוביץ בקביעות בקו בוסטון-פאסאיק, כאילו היה סוכן מכירות. שמעון קיבל סוגים שונים של תרופות רבות עוצמה, שהיו מיועדות להחזיקו בחיים עד שיימצא תורם כבד מתאים. בכל עת שנוצר מצב חירום רפואי, חלה נסיגה או התרחש משבר, הצליח הרב בורוביץ להיות לצידם. הוא תמך ועודד את הזוג הצעיר, שהגיב בהלם וזעזוע למחלתו של שמעון, המאיימת על חייו.
"אבא, שמעון ואני, שנינו עברנו כל-כך הרבה בחיינו הקצרים", קוננה תקוה באוזני אביה באחד מביקוריו התכופים, "מדוע ה' מייסר אותנו כל-כך, בפרט כעת, בדיוק כשהתחלנו להרגיש כמו זוג נורמאלי לכל דבר?"
הרב בורוביץ הביט בעיניה המפצירות של בתו, והשיב לה: "איננו יכולים לתאר לעצמנו שנוכל להבין את דרכי ה'. דבר אחד עלינו לזכור ולהזכיר לעצמנו - שום דבר לא קורה 'במקרה'. יש תוכנית אלוקית לעולם, גם אם ברגע זה היא נסתרת מאתנו".
במהלך אחד מאישפוזיו הרבים של שמעון, נכנס רופאו לחדר והודיע על שחרורו הקרוב. הרב בורוביץ, ששהה במקום לביקור, קיבל את הדברים כבשורות רעות. סיכוייו של שמעון לקבלת כבד לא היו גדולים, גם בהיותו מאושפז. אך ברגע שישוחרר, יפחתו סיכוייו עוד יותר. אפילו אם מצבו של מישהו אחר, שנמצא בבית-החולים, יהיה טוב יותר מזה שאינו מאושפז, יקבל החולה המאושפז זכות קדימה ברשימת הממתינים.
"דוקטור, אולי תסכים בבקשה, להרשות לו להישאר עוד שבוע לכל הפחות?", הפציר והתחנן בפני הרופא, "הוא נמצא כאן כבר שלושה שבועות", הסביר הרופא, כשהוא מבין את הטעם להתנגדותו לשחרור. "הוא בסך-הכל מקבל אנטיביוטיקה, אותה יוכל להמשיך ולקבל בקלות בביתו. פשוט אין לי דרך להצדיק בפני חברת הביטוח את המשך האישפוז. אני עלול אפילו לאבד את הרשיון שלי לעסוק ברפואה".
הרב בורוביץ המשיך לבקש, ולבסוף הסכים הרופא להשאיר את שמעון לשבוע נוסף.
השיחה התקיימה ביום חמישי בערב. בשבוע שלאחר-מכן, ביום שלישי, בישר להם הרופא בשורות מדהימות: "נמצא תורם לשמעון!, אתם ברי-מזל עוד יותר ממה שתוכלו לשער בנפשכם!" פתח הרופא, כשהוא מחייך מאוזן לאוזן, "אנחנו רוצים להעניק לך לא רק כבד חדש, אלא גם לבלב חדש!"
הרופא הפסיק לרגע, מצפה לביטויי ההתרגשות של תקוה ושמעון. אך דבריו נתקלו במבטים של תמיהה, והוא הבין כי דרוש כאן הסבר נוסף.
"שמעון הוא סוכרתי, הסובל מאי-תיפקוד של הכבד. אף פעם לא מבצעים השתלות לבלב לסוכרתיים, בגלל הסיכון לסיבוכים בעקבות התרופות החזקות שניתנות לדיכוי מערכת החיסון אצל מושתל. אבל כיוון שאנחנו עומדים לתת לשמעון כבד חדש, וממילא הוא יזדקק לאותן תרופות, אין כל סיכון נוסף בכך שניתן לו גם לבלב חדש. אתם מבינים?", שאל בחיוך, "אם ההשתלה תעבור בהצלחה, אנחנו מקווים שנוכל לרפא את שמעון ממחלת הכבד וגם מהסוכרת שלו, בניתוח אחד!"
כעת הבינו השניים, ופיותיהם נפערו בתדהמה. ההתרגשות שאחזה בהם היתה כה גדולה, עד שהתקשו להאמין כי דברי הרופא אכן יתאמתו. למרות זאת, החדשות המדהימות שבפיו חיזקו את שניהם ועודדו אותם לעמוד בפני הנסיונות המצפים להם.
רופאו של שמעון המשיך להסביר להם נקודות נוספות, מדהימות לא פחות, לגבי ההשתלה ששמעון עומד לעבור: "עליכם לדעת, כי ניתוח כזה עדיין לא בוצע מעולם, וחברת הביטוח שלכם לא הסכימה לשלם עליו במלואו. השתלת הכבד לבדה תעלה לחברת הביטוח 250,000 דולר. השתלת הלבלב היתה עולה להם סכום עתק דומה. חברת הביטוח החליטה, כי עבורם יהיה זול יותר, אם תמשיך לקחת אינסולין כל חייך! אבל, בית-החולים שלנו מעוניין בכבוד ובהערכה שיזכה להם, עבור ביצוע השתלה ראשונה משולבת של כבד ולבלב, ולכן החליטה מועצת המנהלים שלנו לוותר לגמרי על מחיר השתלת הלבלב".
החלטתה של מועצת המנהלים שלא לחייב את שמעון עבור השתלת הלבלב היתה חריגה ביותר, והיוותה צעד מדהים לטובת הזוג הצעיר. אבל כל זאת היה כאין וכאפס לעומת התיזמון הניסי שבבחירת שמעון מתוך רשימת הממתינים.
שמו של שמעון הוזכר במהלך השבוע האחרון לאישפוזו, שהוארך מעבר למתוכנן. לא זו בלבד ששמו הועלה בעודו מאושפז, ובכך קיבל מעמד מועדף, אלא הוא נבחר שבעה ימים בלבד לפני השינוי שהתבצע בתקנון רשימת הממתינים! לפי התקנות החדשות לקביעת עדיפות של תורם-מקבל, מעולם לא היה שמעון מתקרב אפילו למעמד של זכאי לכבד חדש.
ברוך ה', ההשתלה הכפולה עברה בהצלחה, ושמעון החלים מהניתוח במהירות שיא. ארבעה שבועות אחרי שחרורו מבית-החולים, נפגש שמעון עם הרופא המנתח במשרדו.
"שמעון, אני שמח לבשר לך כי כל תוצאות הבדיקות שלך מצוינות. איך אתה מרגיש?", שאל הרופא.
"יש לי עדיין רגישות במקום הניתוח, אבל פרט לכך, אני מרגיש נפלא. הייתי רוצה לחזור לאורח-חיים רגיל בהקדם האפשרי, אבל רציתי לחכות עד שאשמע ממך מהן המגבלות שעלי להטיל על עצמי".
"שמעון, סיימתי לבדוק אותך בדיקה רפואית מלאה ועברתי שוב על כל תוצאות הבדיקות שלך. אכן, מצב הבריאות שלך מצויין. אינני רואה כל סיבה להטלת מגבלות כלשהן עליך".
"אף מגבלה?", תהתה תקוה בקול, כאילו מתוך חלום.
"אכן כן. הוא כבר אינו סוכרתי. הוא יכול אפילו לאכול עוגות כמה שהוא רוצה!"
שמעון ותקוה הביטו זה בזו. המילים נעתקו מגרונם. הם פשוט בהו זה בזו בפליאה, דמעות של אושר זולגות מעיניהם.
ישועה כה מופלאה יכולה להיות אך ורק כתוצאה מתכנון וביצוע של בורא כל הרפואות, הזורע עבורנו ללא הרף זרעי מזל והצלחה, המוסווים לפעמים בלבוש פורענות. (זורע צדקות)