אור ברסלב
שער האמונה דרשות - אמונה ומצוות › תכלית בריאת האדם

שער האמונה

דרשות - אמונה ומצוות · תכלית בריאת האדם

רבי אומר

כתוב במשנה (אבות ד', כב'): "עַל כָּרְחָךְ אַתָּה נוֹצָר, וְעַל כָּרְחָךְ אַתָּה נוֹלָד, וְעַל כָּרְחָךְ אַתָּה חַי, וְעַל כָּרְחָךְ אַתָּה מֵת, וְעַל כָּרְחָךְ אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן, לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא".

בספר "מסילת ישרים" כותב הרמח"ל שלא יתכן שהאדם נברא עבור מצבו בעולם הזה, כי מי באמת שמח ושלו ממש בעולם הזה? למי אין צרות וחולאים ומכאובים וטרדות? רק מיעוט האנשים מוצאים בעולם הנאות ושלוה אמיתית. ועוד שאם תכלית בריאת האדם היתה לצורך העולם הזה, לא היה צריך לנשמה כה חשובה, עליונה וקדושה, לכן הנשמה אינה מוצאת שום נחת רוח בכל עינוגי העולם. והוכיח ממשנתנו: "על כרחך אתה נוצר ועל כרחך אתה נולד" - כי אין הנשמה אוהבת העולם הזה כלל, אלא אדרבה מואסת בו. וכתב שבריאתו של האדם עבור מצבו בעולם הבא, ובאמצעות מצוות ומעשים טובים שיעשה בזה העולם, יזכה לשכר עצום בעולם הבא.

ולכאורה קשה, איך מוכיח הרמח"ל מתחילת המשנה שלא טוב לנשמה בזה העולם, והרי מהסוף משמע להיפך, שנאמר: "ועל כרחך אתה מת", משמע שהנשמה אינה רוצה לעזוב, וא"כ בעולם הזה יותר טוב.

התשובה היא שלפני שהאדם בא לעולם הזה, הרי שם (בעולם הנשמות) יותר טוב, אבל כשכבר בא, אזי אולי פה יותר טוב, כי מי יודע איזה משפט צפוי לו בעולם הבא. ולכן לאחר שאמר התנא במשנה "על כרחך אתה מת", אמר "על כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה". כלומר, למה בעל כרחך אתה מת, והנשמה אינה רוצה לעזוב, מפני שבעל כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון, ומי יודע אם תצא זכאי בדין. ומפני שכל אדם סופו למות, ולא ידע האדם את עתו, לכן בעולם הזה צריך לעמול ולעשות כל מה שאפשר כדי שיצא זכאי בדינו בעולם הבא, ויזכה לשכר עצום מעבר לכל דמיון. נמצא שבודאי תכלית בריאת האדם בעולם הזה היא רק לצורך מצבו בעולם הבא, ואילולי זה, טוב היה לו שלא נברא.

ויהי רצון שנזכה לעסוק בתורה ובמצוות, ונזכה להגיע זכאים לדין בעולם הבא, ויתקיים בנו הכתוב: "ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך", כמו שדרשו חז"ל: "שתהא יציאתך מן העולם כביאתך לעולם, מה ביאתך לעולם בלא חטא, אף יציאתך מן העולם בלא חטא". (עפ"י הספר "זכרון הדסה")

הספד שרה (לא להתחרט על המצוות)

בפרשת חיי שרה כתוב:

"וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ".

המילה לבכֹתה כתובה באות כף' זעירא (קטנה), ונשאלת השאלה מדוע זה כך?

ועוד קשה, מדוע כתוב קודם "לספֹד לשרה" ורק אח"כ "ולבכֹתה", והרי הבכי קודם להספד, וכן כתוב בגמרא: "שלושה ימים לבכי ושבעה להספד"?!

ראיתי שמבארים עפ"י מה שכתוב במדרש: לאחר העקידה בא השטן לשרה ואמר לה: "שרה, לא שמעת מה נעשה בעולם?", אמרה לו: "לאו", אמר לה: "לקח אישך הזקן לנער ליצחק והקריבו לעולה. והנער בוכה ומיילל שלא יכול להנצל". מיד התחילה בוכה וכו', פרחה נשמתה ומתה. בא אברהם אבינו, מצאה שמתה, שנאמר: "ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה", מהיכן בא? מהר המוריה.

והמדרש, לכאורה, אינו מובן, שהרי גם השטן הינו שלוחו של ה', ותפקידו הוא להעמיד את האדם בנסיון, וכתוב בזוהר שגם רצונו של השטן שהאדם יעמוד בנסיון, ויעשה רצון ה'. וא"כ לכאורה, אינו מובן מה רצה השטן משרה לאחר מעשה העקידה?

אם לנקום באברהם לאחר שעמד בנסיון העקידה, הרי השטן הינו מלאך, ואצל מלאך לא שייכת מידת הנקמה, ועוד גם השטן רצה שאברהם אבינו ע"ה יעמוד בנסיון, וא"כ קשה מדוע השטן הבעית את שרה וגרם למותה?

אפשר ליישב עפ"י דברי הגמרא: "ואפילו רשע גמור כל ימיו ועשה תשובה באחרונה, אין מזכירין לו שוב רשעו, שנאמר: "ורשעת הרשע לא יכשל בה ביום שובו מרשעו". וכתב הרמב"ם: "ומה היא התשובה, הוא שיעזוב החוטא חטאו, ויסירו ממחשבתו, ויגמור בליבו שלא יעשהו עוד, שנאמר: "יעזוב רשע דרכו". וכן יתנחם (יתחרט) על שעבר, שנאמר: "כי אחרי שובי ניחמתי". ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם".

כלומר כאשר אדם שב בתשובה ומתחרט חרטה אמיתית על העבירות שעשה, עבירותיו נמחקים. וכן גם להיפך, שהרמב"ם כתב: "כל מי שניחם על המצוות שעשה, ותהה על הזכויות, ואמר בליבו מה הועלתי בעשייתן, הלואי לא עשיתי אותן. הרי זה איבד את כולן, ואין מזכירין לו שום זכות בעולם, שנאמר: "וצדקת הצדיק לא תצילנו ביום רשעו", אין זה אלא בתוהה על הראשונות". מקורו מהגמרא שם, ורש"י פירש: תוהה על הראשונות- מתחרט על כל טובות שעשה.

כלומר, אם אדם התחרט על מצוה שעשה, נחשב כאילו שלא עשאה, ולכן אם ע"י קיום מצוה כלשהי בא אדם לידי בזיון או הפסד ממון וכד', עליו לדעת שמעמידים אותו עכשיו בנסיון, שכך דרכו של יצר הרע, שכאשר אינו מצליח למנוע את קיום המצוה, הוא מנסה לגרום לאדם להתחרט אח"כ על המעשה הטוב שעשה, וע"י כך יפסיד שכרו.

נמצא לפי זה שעושי מצוות עומדים בפני שני נסיונות, האחד, קודם העשיה, שאז בא השטן ומנסה בכל מני דרכים למנוע את עצם קיום המצוה. והנסיון השני, לאחר שגבר על יצרו ועשה המצוה, גם אז בא השטן לגרום שיתחרט ויעקור ע"י זה את המצוה למפרע. לכן תיקנו לנו חז"ל בברכה שלאחר קריאת שמע של ערבית נוסח: "והסר השטן מלפנינו ומאחרינו". מלפנינו- לפני עשיית המצוה (שלא יבוא השטן וימנע מאיתנו לעשותה). ומאחרינו- לאחר קיום המצוה (שלא יגרום לנו להתחרט על מעשה המצוה).

גם בעקידת יצחק אנו מוצאים את שני הנסיונות האלה. בדרך לעקידה, הרבה השטן בנסיונות לעכב את אברהם ויצחק בדרכם, ולמנוע את עמידת אברהם בנסיון הגדול הזה. כשראה שהדבר לא עלה בידו, פנה אל הדרך השניה וניסה להביא את אברהם לידי חרטה, ואז זכות העקידה תעלם למפרע. בטוח היה השטן שאם ימית את שרה, בגלל העקידה , יתחרט אברהם על שעמד בנסיון העקידה ויתהה על הראשונות. אך אברהם עמד גם בנסיון הזה, הוא הלך לספוד את שרה, כלומר את מעשיה הטובים, ולמעט בבכי, שבכה רק על זה ששרה אשתו נפטרה, ולא על עצם העקידה. לכן כתבה התורה ולבכותה בכף' זעירא - כדי לרמוז שלא התחרט על מעשה העקידה.

ובזה מתורצת גם הקושיה השניה- מדוע קדם ההספד לבכי?, שההספד, שהוא סיפור מעשיה הטובים היה עיקר ולא הבכי. ודרך התורה לנקוט את הדבר החשוב תחילה. ומה שבכה, היה על עצם מיתתה של שרה אימנו שהיתה צדיקה ובעלת מעשים טובים, ולא על מעשה העקידה.

ויש ללמוד מכל האמור, כמה עלינו להזהר בקיום המצוות, שלא להצטער על המעשים הטובים שעשינו. גם אם לכאורה נגרם מכך הפסד. כגון, שנותן צדקה לקבצן ברחוב, ואח"כ מגלה שאין לו מספיק כסף לאוטובוס, עליו לשמוח במצוה שקיים ולא להתחרט, ויאמין שממצוה לא מפסידים ושהכל לטובה. (ילקוט לקח טוב)

תוכן העניינים

שער האמונה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה