שני לוחות הברית· רבי ישעיהו הלוי הורוויץ [השל"ה]
תורה שבכתב · ספר ויקרא
הקדמה
בעזרת שוכן מעונים, נתעסק בספר תורת כהנים, ונכלל כל פרשיות זה החומש ביחד, כי כולם פונים לדבר אחד, וזה שמו תורת כהנים תיקון האדם:
דע כי אלו לא חטא אדם הראשון, אז לא היה שייך לומר להיות נבדל מקום קדוש, כי הכל היה ענין גן עדן והכל היה קודש, וכמו שנאמר בירמיה (ג, טז) לעתיד לא יאמרו עוד ארון ברית ה' וגו', ופירש רש"י כי כל כנסתכם תהא קדושה ואשכון בה כאלו הוא ארון. וכן לא היה נבדל איש מאנשים לעבודה ולכהונה, כי היו כולם ממלכת כהנים וגוי קדוש. וכן לא היה נבדל זמן מן הזמנים לקדושה, כי כל העתות היו שוים לקדושה כמו שיהיה לעתיד עולם שכולו שבת. וסימנך לג' אלה הוא עולם, שנה, נפש, המוזכר בספר יצירה, דהיינו קדושת המקום מהעולם, וקדושת זמן מן הזמנים הנכלל בענין שנה, וקדושת הבדל אדם משאר נפשות האדם וזהו ענין נפש. ולא היה האדם צריך לקרב את עצמו ע"י הקרבן, רק הוא בעצמו היה קרבן לה', כענין (ב"ר יב, יב) נפשותיהן של צדיקים לאחר מותם שהם קרבן על גבי מזבח של מעלה. על כן התחיל ספר זה באדם שנאמר (ויקרא א, א) אדם כי יקריב, רומז לאדם הראשון ואז תורת כהנים תיקון לאדם וכל דיני הקרבן:
אח"כ נגעי בני אדם הבא מכח חטא שלו ותקנתן. היינו טומאת נדות וצרעת וזיבה וקרי וטהרתן. אחר כך מיתת שני בני אהרן הרומזים לבני אדם קדמאה כמו שיתבאר במקומו, והוצרך אח"כ להיות יום בשנה לכפר, כי כן נגזר על אדם ביום אכלו מיתה, ויומו של הקב"ה אלף שנה ואז יום לאלף שנה. אחר כך לעורר הקדושה ולקדש עצמו הוא בפרשת קדושים תהיו. אח"כ קדושת הזמנים בפרשת אמור. אחר כך ענין השמיטות ז' פעמים שנמשכו מז' ימי בראשית הנעלמים כמו שיתבאר במקומו. אחר כך ברכות וקללות להיות סור מרע ועשה טוב, והבטחות אלו של אם בחקותי תלכו לא נתקיימו עדיין עד לעתיד, ואז יהיה הנצחיות בגוף ונשמה ככוונת הבריאה מתחלה, כמבואר בארוכה בהקדמה שלי תולדות אדם.
הרי ספר תורת כהנים תיקון האדם. ובעזרת אלהי קדם יתבאר כל אחד במקומו המוכן לו. בהיכלו כבוד אומר כולו:
נר מצוה
ויקרא
מצוה קי"ו מתרי"ג מצות, לעשות מעשה העולה כמשפטה.
קי"ז לעשות מעשה המנחה כמשפטה.
קי"ח שלא להקטיר שאור ודבש.
קי"ט שלא להשבית מלח מעל הקרבן.
ק"ך מצות מליחת הקרבנות.
קכ"א להקריב בית דין קרבן אם טעו בהוראה.
קכ"ב להביא היחיד קרבן קבוע על שגגת חיוב כרת.
קכ"ג מצות הגדת עדות.
קכ"ד מצות קרבן עולה ויורד.
קכ"ה שלא להבדיל הראש בחטאת העוף.
קכ"ו קכ"ז שלא ליתן שמן, ושלא ליתן לבונה במנחת חוטא.
קכ"ח מצות הוספות חומש למועל בקדשים.
קכ"ט מצות קרבן אשם תלוי.
ק"ל מצות השבת גזל.
קל"א מצות קרבן אשם ודאי:
צו
קל"ב קל"ג מצות הרמת הדשן, ומצות הדלקת האש על המזבח.
קל"ד שלא לכבות אש מעל המזבח.
קל"ה שיאכלו הכהנים שירי המנחות.
קל"ו שלא לעשות שיורי מנחוץ קומץ.
קל"ז להקריב כהן גדול מנחה בכל יום.
קל"ח שלא תאכל מנחת כהן.
קל"ט מצות מעשה החטאת.
ק"מ שלא לאכול מבשר חטאת הנעשות בפנים.
קמ"א מצות מעשה האשם.
קמ"ב מצות מעשה השלמים.
קמ"ג קמ"ד שלא להותיר מן הקדשים אחר זמן אכילתן, ומצות שריפת הנותר.
קמ"ה קמ"ו קמ"ז שלא לאכול פגול, ושלא לאכול בשר קודש שנטמא, ומצות שריפתן.
קמ"ח שלא לאכול חלב.
קמ"ט שלא לאכול דם:
שמיני
ק"ן קנ"א שלא יכנסו כהנים למקדש מגודלי שער, ושלא יכנסו קרועי בגדים.
קנ"ב שלא יצאו הכהנים מן המקדש בשעת עבודה.
קנ"ג שלא יכנסו שתויי יין במקדש.
קנ"ד מצות בדיקת סימני בהמה וחיה.
קנ"ה שלא לאכול בהמה טמאה.
קנ"ו מצות בדיקת סימני דגים.
קנ"ז קנ"ח שלא לאכול שרץ המים, ושלא לאכול דג טמא.
קנ"ט שלא לאכול עוף טמא.
ק"ס מצות בדיקת סימני חגבים.
קס"א להיות שמונה שרצים מטמאים.
קס"ב להיות אוכלין ומשקין מטמאין.
קס"ג להיות הנבילה מטמא במגע ובמשא.
קס"ד קס"ה קס"ו שלא לאכול שרץ הארץ, ולא אותן השרצים שנולדים בזרעים ובפירות, ואף אותן המתהוין מן העיפוש:
תזריע
קס"ז להיות היולדת מטמא.
קס"ח שלא יאכל הטמא מן הקדשים, שנאמר (ויקרא יב, ד) בכל קודש לא תגע, ופירשו רז"ל (יבמות עה, א) שהוא אזהרה לאוכל כו'.
קס"ט מצות קרבן היולדת.
ק"ע מצות ענייני טומאת המצורע.
קע"א שלא לגלח שער הנתק.
קע"ב שיתנהג המצורע בפריעה ופרימה.
קע"ג מצות ענין נגעי בגדים:
מצורע
קע"ד מצות טהרת המצורע בעץ ארז ושני צפרים.
קע"ה מצות תגלחת מצורע.
קע"ו מצות טבילה לטמאים.
קע"ז מצות קרבן מצורע.
קע"ח מצות טומאת בתים מנוגעים.
קע"ט מצות טומאת הזב.
ק"פ מצות קרבן הזב.
קפ"א מצות טומאת שכבת זרע.
קפ"ב מצות טומאת הנדה.
קפ"ג מצות טומאת הזבה.
קפ"ד מצות קרבן הזבה:
אחרי מות
קפ"ה שלא יכנס כהן גדול בכל עת אל הקודש.
קפ"ו מצות עבודת יום כפור.
קפ"ז שלא לשחוט קדשים בחוץ.
קפ"ח מצות כיסוי הדם של חיה או עוף.
קפ"ט שלא לקרב לעריות.
ק"ץ קצ"א קצ"ב שלא לגלות ערות האב, כלומר שלא לשכוב אותו משכבי אשה, שנאמר (ויקרא יח, ז) ערות אביך לא תגלה. שלא לגלות הבן ערות האם, שנאמר (שם יח, ז) אמך היא לא תגלה ערותה. שלא לגלות ערות אשת האב ואעפ"י שאינה אמו, שנאמר (שם יח, ח) ערות אשת אביך לא תגלה:
קצ"ג שלא לגלות ערות אחותו בין שהיא אחותו מאב לבד, בין אחות מאם לבד, ובין שהיא מאנוסת אביו, ובין שהיא אחות האם מן הזנות, שנאמר (שם יח, ט) מולדת בית או מולדת חוץ. א"כ מה זה שאמר ערות בת אשת אביך לא תגלה, ולמה צריך זה המקרא והלא משום אחותו חייב עליה. באמת זה המקרא לא נאמר אלא כדי שישים בת אשת האב כשתהיה אחותו ערוה בפני עצמה, ונמצא שהבא על אחותו שהיא בת נשואת אביו שחייב שתים משום ערות אחותו, ומשום ערות בת אשת אביו:
קצ"ד שלא לגלות ערות בת הבן, שנאמר (שם יח, י) ערות בת בנך וגו' לא תגלה. ולפי הנראה הוא כי האיסור הוא בין שהבן כשר, או אפילו ממזר בנו היא מכל מקום, ובין שבת הבן ג"כ כשירה או אפילו ממזרת.
קצ"ה שלא לגלות ערות בת הבת, שנאמר (שם יח, י) או בת בתך לא תגלה, וכל דיניה כדין בת הבן:
קצ"ו שלא לגלות ערות הבת, ולא נתבארה בלשון התורה שיאמר הכתוב ערות בתך לא תגלה, ומפני כן לא בא עליה כתוב מפורש לפי שאין צורך בו, דכיון שאסרה התורה בת הבן ובת הבת שהן רחוקות ממנו אין צריך לומר שהיא אסורה דק"ו הוא. ועוד למדוה רז"ל בגזירה שוה (יבמות ג, א), דאי מקל וחומר גרידא הוה ילפינן לא היה אדם נדון עליה דקיימא לן (מכות ה, ב) אין עונשין מן הדין:
קצ"ז שלא לגלות ערות בת אשת אביו כשתהיה אחותו, כלומר שהיה בת אשת אביו, שאילו בת אשת אביו אינה אחותו כבר אמרנו למעלה שמותר לישא אותה לאשה לכתחלה, אלא פירוש בת אשת אביו והיא אחותו, שנאמר (שם יח, יא) ערות בת אשת אביך לא תגלה. וכבר כתבתי למעלה בערות אחות שהלאו הזה בא כדי שישים אחותו מנשואת אביו ערוה בפני עצמה, וכעין מה שאמרו באמו שאם היא אשת אב חייב בה ב', משום אם, ומשום אשת אב:
קצ"ח שלא לבוא על אחות האב, שנאמר (שם יב) ערות אחות אביך לא תגלה.
קצ"ט שלא לבוא על אחות האם, שנאמר (שם יג) ערות אחות אמך לא תגלה.
ר' שלא לבוא על אחי האב ומהנראה שאין הפרש בין שיהיה אחי אביו מהאב או מן האם בין מן הנשואין בין מן הזנות, שנאמר ערות אחי אביך לא תגלה, ואחי אביו נקרא מכל מקום. ואעפ"י שהבא על כל זכר חייב משום (שם כב) ואת זכר לא תשכב וגו', זה הלאו הוא נוסף למי שבא על אחי אביו.
ר"א שלא לבוא על אשת אחי האב, [וזאת] נקראת בכתוב דודתו לפי שהיא אשת דודו, שנאמר (שם יח, יד) אל אשתו לא תקרב דודתך היא, והיא אסורה בין היא נשואתו, בין היא ארוסתו, בין בחייו שגירשה בין במותו.
ר"ב שלא לבא על אשת הבן בין היא אשתו מן הנשואין או מן האירוסין בין בחייו בין במותו.
ר"ג שלא לבא על אשת אחיו אחד אחיו מאביו לבד, או מאמו לבד, בין מן הנשואין בין מן הזנות בין מן האירוסין.
ר"ד שלא לגלות ערות אשה ובתה, שנאמר (שם יז) ערות אשה ובתה לא תגלה.
ר"ה שלא לגלות ערות אשה ובת בנה, שנאמר (שם) את בת בנה לא תקח.
ר"ו שלא לגלות ערות אשה ובת בתה, שנאמר (שם) ואת בת בתה לא תקח וגו'.
ר"ז שלא לישא ב' אחיות בחייהן, שנאמר (שם יח) ואשה אל אחותה לא תקח לצרור.
ר"ח שלא לבוא על אשה בעת שהיא נדה, שנאמר (שם יט) ואל אשה בנדתה וגו'.
ר"ט שלא ליתן מזרעו למולך.
ר"י שלא לבוא על הזכר.
רי"א שלא לבוא על בהמה.
רי"ב שלא תביא האשה בהמה עליה:
קדושים
רי"ג מצות יראת אב ואם, שנאמר (ויקרא יט, ג) איש אמו ואביו תיראו.
רי"ד שלא לפנות אחר עבודה זרה במחשבה או בדיבור ולא אפילו בראייה לבד, שנאמר (שם ד) אל תפנו אל האלילים.
רט"ו שלא לעשות עבודה זרה למי שיעבדה בין לעצמו בין לזולתו ואפילו יהיה המצווה לעשותו גוי, שנאמר (שם) ואלהי מסיכה לא תעשו לכם לא תעשו לאחרים ולא אחרים לכם.
רי"ו שלא לאכול נותר, שנאמר (שם ז) והנותר עד יום הג' וכו'.
רי"ז שלא לכלות פאת שדה.
רי"ח שלא לקחת שבלים הנופלים בשעת הקציר רק יעזוב אותם לעניים, שנאמר (שם ט) ולקט קצירך לא תלקט.
רי"ט שלא לכלות פאת הכרם, שנאמר (שם י) וכרמך לא תעולל.
ר"ך שלא ילקוט פרט הכרם, שנאמר (שם) ופרט כרמך לא תלקט.
רכ"א מצוה להניח פיאה מהתבואה לעני ולגר.
רכ"ב מצוה להניח הלקט לעניים כו'.
רכ"ג להניח פאת הכרם לעניים כו'.
רכ"ד להניח פרט הכרם לעניים.
רכ"ה שלא לגנוב ממון, שנאמר (שם יא) לא תגנבו.
רכ"ו שלא נכחש במה שהופקד בידינו, שנאמר (שם) לא תכחשו.
רכ"ז שלא לשבע על ההכחשה, ואם נשבע עובר עוד בלאו ולא תכחשו.
רכ"ח לא תשבעו בשמי לשקר. זה הכתוב מזהיר על שבועות ביטוי.
רכ"ט לא תעשוק זהו הכובש שכר שכיר.
ר"ל ולא תגזול.
רל"א לא תלין פעולת שכיר.
רל"ב שלא לקלל אחד מישראל ואעפ"י שאינו שומע הקללה, שנאמר (שם יד) לא תקלל חרש.
רל"ג שלא להכשיל תם, דהיינו לסומא בדבר ליתן לו עצה שאינו הוגנת שנאמר (שם) ולפני עור לא תתן מכשול.
רל"ד לא תעשו עול במשפט.
רל"ה לא תהדר פני גדול.
רל"ו מצות עשה בצדק תשפוט עמיתך.
רל"ז לא תלך רכיל.
רל"ח לא תעמוד על דם רעך.
רל"ט לא תשנא אחיך בלבבך.
ר"מ מצוה הוכחה שנאמר (שם יז) הוכח תוכיח את עמיתך.
רמ"א שלא לבייש אחד מישראל שנאמר (שם) ולא תשא עליו חטא.
רמ"ב לא תקום.
רמ"ג לא תטור.
רמ"ד מצוה ואהבת לרעך כמוך.
רמ"ה בהמתך לא תרביע כלאים.
רמ"ו שדך לא תזרע כלאים.
רמ"ז שלא לאכול ערלה.
רמ"ח מצות קדושת נטע רבעי.
רמ"ט שלא לאכול אכילת בן סורר ומורה.
ר"ן שלא לנחש.
רנ"א שלא לעונן.
רנ"ב שלא להקיף פאת הראש.
רנ"ג שלא להשחית פאת זקן.
רנ"ד כתובת קעקע לא תתנו.
רנ"ה מצות יראת המקדש שנאמר (שם ל) ומקדשי תיראו.
רנ"ו רנ"ז שלא לפנות אל האובות, ואל הידעונים.
רנ"ח מצות כיבוד חכמים שנאמר (שם לב) מפני שיבה תקום.
רנ"ט שלא לעשות עול במדות.
ר"ס מצות צידוק המאזנים והמשקולות והמדות.
רס"א שישרפו הבית דין מי שנתחייב שריפה, ואחד מהמתחייבות שריפה היא הבא על אשה ואמה.
רס"ב שלא ללכת בחקות הגוים שנאמר (שם כג) לא תלכו בחוקות הגוים וגו', ואמרו בספרי (ספרא יג, ה) ובחקותיהם לא תלכו, בנימוסות שלהם בדברים החקוקים להם כגון טיטראות וקרקסאות כו':
אמור
רס"ג שלא יטמא כהן הדיוט למת.
רס"ד מצות טומאת הכהנים לקרובים.
רס"ה שלא ישמש כהן טבול יום עד שיעריב שמשו, ואעפ"י שטבל וטהר צריך הערב שמש, לפי שהוא כשני לטומאה עד שיעריב שמשו ועל זה נאמר (ויקרא כא, ו) ולא יחללו שם אלהיהם. ואמרו בסנהדרין פרק ט' (פג, ב) אם אינו ענין לטמא שכבר נתבאר, תנהו ענין לטבול יום ששימש. ויליף לה התם מחילול חילול.
רס"ו רס"ז רס"ח שלא ישא כהן זונה, ולא חללה, ולא גרושה.
רס"ט לחלוק כבוד לזרע אהרן, שנאמר (ויקרא כא, ח) וקדשתו וגו'.
ר"ע רע"א שלא יכנס כהן גדול לאהל המת, שנאמר (שם יא) ועל כל נפשות מת לא יבא. ושלא יטמא כהן גדול אפילו במת מקרוביו.
רע"ב שישא כהן גדול בתולה.
רע"ג שלא יקח כהן גדול אלמנה.
רע"ד שלא יבעול כהן גדול אלמנה אפילו בלא קידושין, שנאמר (שם טו) ולא יחלל זרעו.
רע"ה רע"ו שלא יעבוד כהן בעל מום קבוע, שנאמר (שם יז) אשר יהיה בו מום לא יקרב. ושלא יעבוד בעל מום במום עובר, שנאמר (שם יח) כי כל איש אשר בו מום לא יקרב.