שני לוחות הברית· רבי ישעיהו הלוי הורוויץ [השל"ה]
תורה שבכתב · מטות, מסעי, דברים
נר מצוה
תורה שבכתב מלחמות י"י
פרשיות שלשה אלה, מטות ומסעי ודברים הם תמיד בשבתות שבין המצרים, על כן בדבור אחד יהיו נאמרים, ובשם מלחמות י"י יהיו נזכרים. כי החורבן מלחמות יי עם ישראל, כמו שנאמר (איכה א, יג) ממרום שלח אש. והגאולה, יי איש מלחמה (שמות טו, ג), נגד האומות ויצא יי ונלחם:
מטות
מצוה ת"ו מתרי"ג מצות, לדון בהפרת נדרים בכל הלכותיו.
ת"ז לא יחל דברו:
מסעי
ת"ח לתת ישראל ערים ללוים לשבת והמה קולטות.
ת"ט שלא להרוג מחויב להרוג עד עמדו בדין.
ת"י מצות בית דין לשלוח מכה נפש בשגגה מעירו לערי מקלט, ועל הרוצח בעצמו ללכת שם.
תי"א שלא יורה העד בדין שהעיד עליו, שנאמר (במדבר לה, ל) ועד לא יענה בנפש למות. רצה לומר, לא יענה ללמד זכות או חובה אחר שהעיד, וזהו בדיני נפשות.
תי"ב שלא ליקח כופר מהמחויב למות אלא יומת, שנאמר (שם לא) לא תקח כופר לנפש רוצח למות.
תי"ג שלא ליקח כופר מהרוצח שרצח בשגגה כדי שלא יגלה לערי מקלט, שנאמר ולא תקחו כופר לנוס:
דברים
תי"ד שלא למנות אדם שאינו חכם בדיני תורה אע"פ שהוא חכם בחוכמות אחרות, שנאמר לא תכירו פנים במשפט.
תט"ו שלא לגור בדין אפילו מאיש בעל זרוע, שנאמר לא תגורו מפני איש:
תורה אור
מטות
אלו המצות נחלקות לג' חלקים הכוללות, שהם שלימות הנפש ושלימות הגוף ושלימות הממון, שעליהם נאמר (דברים ו, ה) ואהבת וגו' בכל לבבך. לבבך שהוא חיות הגוף. ובכל נפשך ובכל מאודך, והארכתי בהם במקומות אחרים:
בפרשת מטות מדבר מהנשמה. הנה הנדרים שבא בהם אזהרה ככל היוצא מפיו יעשה, הוא ענין הנפש שהוא כח השכלי הנמשך מהנשמה, כי הדיבור החיצון נמשך מהדיבור הפנימי שבה יבדל האדם מכל בעל חי ונקרא מדבר, על כן לא יחל דברו. וכן כתיב (בראשית ב, ז) ויהי אדם לנפש חיה, ומתרגמינן לרוח ממללא. וכבר ידעת כי האדם נבנה בצורה העליונה, וכל אחד מאיבריו הוא ענף אחד מהאילן העליון. והפה שברא הקב"ה באדם, לא בראו רק לספר שבחו וגדלו, והוא כלי מוכן להשתמש בו למלך הכבוד. זהו שנאמר (תהלים קמה, כא) תהלת ה' ידבר פי. ולפיכך כל היוצא מפיו יעשה:
עוד ידוע למשכילים כי שורש שרשי מדריגת נשמה הוא בבינ"ה, כמו שכתוב (איוב לב, ח) ונשמת שדי תבינם, כי נפש רוח נשמה הוא עשיה בריאה יצירה, ושרשם באצילות מלכו"ת תפארת בינ"ה. ובבינה שם מקו' הנדרים כמו שהאריכו המקובלים, כי סוד השבועה בשבעה ימי בראשית שהוא הבנין. והנדר שהוא בלשון הרי עלי, הוא בבינה שהוא למעלה מהבנין. ולזה רמזו רז"ל בספרי (מטות א ד"ה כי ידור) שאמרו, מה הפרש בין נדרים לשבועות. בנדרים כנודר בחיי המלך. בשבועות כנשבע במלך עצמו. ואעפ"י שאין ראיה לדבר, זכר לדבר, (מ"ב ב, ב) חי י"י וחי נפשך. ועל כן בעון נדרים בנים מתים. וגם אמרו (שבת לב, ב) אשתו מתה, כי הבינה היא אם על הבנים ובפגעו בפגמו אז מסתלק אם מעל הבנים, ואז נעדרת האם או הבנים. ולשון נדר פירשו המקובלים נ' דר, וזהו בינה ששם דר נ' שערים. וכבר פי' כי בינה שם נשמת שדי, ועל זה סובב ענין הנדרים, כי הנדר הוא בבינה שהוא שורש הבנין והשבועה הוא בבנין שהוא שבעה:
מסעי
בפרשת מסעי מדבר מהגוף. הגוף הוא נרתק הנשמה, ונעשה ג"כ בצלם אלהים, על כן בהורג נפש בישראל כאשר עשה כן יעשה לו, כי הפריד הנשמה מהגוף, והאדם נעשה בצלם אלהים כאלו הפריד למעלה חיי הנפש מגוף העליון, ולהנרצח אין מנוח מאחר שהפרידו מהבנין קודם בא העת, על כן לא מצא מנוח לנפשו עד כי נקם ינקם הרוצח, כמו שמצינו ברוח נבות היזרעאלי, שנאמר (מ"א כב, כא) ויצא הרוח. ולפיכך לא תקחו כופר, שאפילו ימחול גואל הדם או הבית דין אינו כלום, כי הנרצח אינו מתפייס. ואם הרגו בשוגג, אזי אין לו דמים, כי האלהים אנה לידו, דהיינו מדת הדין שלמעלה, מכל מקום מגלגלין חובה ע"י חייב (שבת לב, א), וצריך להיות גולה למקום הדין דהיינו מחנה לויה כי הלוים מצד הגבורה כנודעהגה"ה, כי חס"ד גבור"ה תפאר"ת הם כהן לוי ישראל. ובעיר מקלטו ישב עד מות כהן הגדול, כי הגוף הנהרג על ידי האדם והנשמה מסתלקת ממנה, גם היא הולכת בגולה עד זמן רצון הרוצה יתברך. ובמות כהן גדול שנשמתו הולכת למעלה, גם היא בתוך הבאים:
ומצינו דבר זה אף בלא הריגה כשהנשמה היא במקלט נגאלת ע"י מיתת אדם גדול, שרמז הזוהר מקור חכמה פרשת מסעי (ח"א קפז, ב) כי בעיר מקלטו ישב וגו' (במדבר לה, כח), זהו ששנינו בנים נולדים לצדיקים במיתתם, בחייהם לא זכו, ובמיתתם זכו. ולכן כל מעשה הקב"ה אמת ומרחם על הכל, כי כל נשמה אשר תתפרד מזה העולם ואין לה במה להתלבש ע"י שנפרד מזה העולם בלא בנים ואין לו גואל, צריך הנשמה לישב בעיר מקלטו שהוא מקום שהנשמות ההם משוטטות, עד מות הכהן גדול שהוא הת"ח שהוא אין צריך גואל והתלבשות בזה העולם. ואשתו אינה צריכה ליבום בשבילו. וכשהיא מתייבמת, אזי היא לטובת הנשמות אחרות המתגלגלים בעולם כדי שיכולין להתלבש בו:
דברים
בפרשת דברים מדבר מהממון, דין אמת אפילו בדיני ממונות, דין של פרוטה כדין של מאה מנה, ולמנות דיין הגון ושלא לגור:
והנה בדיני נפשות דקדקה התורה ביותר מדיני ממונות, וצותה שלא יהיה העד נעשה דיין, שנאמר (במדבר לה, ל) ועד לא יענה בנפש למות שלא יחשבו עליו, עולה ומרמה שראה אותו הוא מעיד והוא ממיתו, ואין עד נעשה דיין רק הקב"ה אשר בידו כל חי הוא העד הוא הדיין. ודיני נפשות צריך דקדוק גדול עדה שופטת ועדה מצלת כדי להפך בזכותו. ובית דין שהורגין נפש אחת לז' שנים נקרא בית דין רוצחים (מכות ז, א). ומדלא קאמר עד באו לפני העדה, וקאמר עד עמדו, משמע שצריך להתעכב בדין עד שיתברר שלא מצאו לו זכות, ואפילו ראית בעיניך לא ימות הרוצח עד עמדו:
ואלו שלשה הפרשיות תמיד חלים בין המצרים, כי הוא דבר בעתו, כי אלו השלשה הוציאו את ישראל מארצם ואשר לחרב לחרב, ויתר הפליטה היו גולים וחטא חטאה ירושלים בשלשה שלמיות אלה נפש וגוף וממון, כאשר אמרו רבותינו ז"ל (יומא ט, ב) במקדש ראשון חטאו בעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים. ומאז חרב בית ראשון לא באנו לתיקון, אף בזמן בית שני היו חסרים חמשה דברים הרוחניים, כמו שאמרו רז"ל (שם כא, ב) ואכבדה חסר ה"א כתיב (חגי א ח). והנה חטא עבודה זרה הוא תלוי בנפש, שלא להעלות במחשבה שיש שום אלהות ויכולת בעולם זולתו יתברך. וגילוי עריות הוא חטא הגוף, כי אין שום עבירה בעולם שאדם עושה באחד מאיבריו שירגיש בו כל הגוף כמו ענין המשגל. גם רציחה אזי הנרצח מת בכל איבריו, וחטאו ירושלים גם בזה כי ידיהם דמים מלאו. עוד חטאו בממון, כמו שנאמר (ישעיה א, כג) שריך סוררים וחברי גנבים כלו אוהב שוחד וגו'. וגם בענין נדרים חטא הנפש והנמשך מזה עון השבועה היה בצדקיה, כי בזה והפר ברית, על כן זקני ציון העלו עפר על ראשם וגו' הורידו לארץ (איכה ב, י), ואמרו במדרש והביאו רש"י במגילת איכה, נבוכדנצר הושיבם לארץ כשמרד בו צדקיהו ועבר על שבועתו כו':
על זה בא הרמז פרשת ראשי המטות נסמך לפרשת מועדים, כי תשעה באב נקרא מועד (פסחים עז, א). וקרא זה המטות לסנהדרין, שהן ראשי המטות. ויאמר משה אל בני ישראל וגומר, הפסיק הענין כדפירש רש"י, רמוז להפסיק בין פורענות לפורענות. אחר כך נתקיים בעוונותינו הרבים בישראל ענין המוזכר בפרשת מסעי ממיתה וגלות, כי עלה מות בחלונינו, ואשר לחרב לחרב. ואחר כך גלות, אשר לשבי לשבי. ואחר כך פגעה בהם מדת הדין המוזכר בפרשת דברים, ונידונו ישראל בכמה דינים קשים קטן וגדול שוים לא היה הכרת פנים במשפט אלהים. ועוד בעונותינו הרבים נתקיים (קהלת ג, טז) מקום המשפט שמה הרשע, ופירש רש"י בקהלת (שם), ראיתי ברוח הקודש מקום לשכת הגזית בירושלים שהיתה מלאתי משפט, שמה ישפוטו רשע, כמ"ש (מיכה ג, יא) ראשיה בשוחד ישפוטו. ומקום הצדק שער התוך, שהיה מקום חתוך הלכות. שמה הרשע, שמה ישבו שר סריס רב סריס נרגל שראצר רב מג ונבוכדנצר וחיילותיו ודנין את ישראל ביסורין קשין ומשפטי מות, עד כאן לשונו:
והנה הגולים מחנה לויה קולטם. אמנם ישראל גלו והלוים גלו עמהם, כמו שמיוסד על זה מזמור (תהלים קלז, א) על נהרות בבל שם ישבנו כו' איך נשיר שיר חדש כו'. ואמרו רז"ל (שוח"ט קלז), שהלוים קטעו ראשי אצבעותיהן שלא יהיו יכולים לשורר על כנורותיהן. וישראל בחורבן המה כאדם עברו ברית, וכדאיתא במדרש איכה (פתיחתא איכ"ר ד) רבי אבהו פתח, והמה כאדם עברו ברית (הושע ו, ז), זה אדם הראשון. אמר הקב"ה, אדם הכנסתי אותו לגן עדן וציויתיו, ועבר על ציווי ודנתי אותו בגירושין ובשלוחין וקוננתי עליו איכה כו'. עד הכנסתי אותם לארץ ישראל, שנאמר (ירמיה ב, ז) ואביא אתכם אל ארץ הכרמל. וציויתים, שנאמר (ויקרא כד, ב) צו את בני ישראל. ועברו על ציווי, שנאמר (דניאל ט, יא) וכל ישראל עברו תורתיך. ודנתם בגירושין, שנאמר (הושע ט, טו) ומביתי אגרשם. בשלוחין שלחם מעל פני כו' איכה:
הנה אדם עבר מעין ג' אלו עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים, גם בממון. עבודה זרה, רז"ל אמרו (סנהדרין לח, ב) אדם הראשון מין היה ומושך בערלתו היה. גם נחש בא על חוה (זח"ב רלא, א). וקין שבא מזוהמת הנחש הרג את אחיו. ומה שאמרתי שחטא בממון, לא שייך בממון ממש אצל אדם הראשון, כי כל העולם היה שלו וכמו שכתב רש"י ריש ויקרא בפסוק (ויקרא א, ב) אדם כי יקריב. רק חטא בשורש פורה ראש ולענה של הממון שהוא התאוה, ואמרו רז"ל (קה"ר א, לד), אין אדם מת וחצי תאותו בידו. יש לו מנה, מבקש מאתים. יש לו מאתים כו'. ואדם הראשון הלך אחר התאוה, כי תאוה הוא לעינים (בראשית ג, ו). ונתקיימו בו רמזי אלו ג' פרשיות. מתחילה קודם שחטא היה ראש המטות, כמו שאמרו רז"ל (ב"ר כא, א) שנקבצו מלאכי השרת לשמוע חכמתו וללמוד ממנו. ואחר כך אלה מסעי למוצאיהם למסעיהם, כי יצא מחוץ לגן עדן וגורש ושולח על פני כל ישוב האדם ממסע למסע. ואחר כך כתיב (במדבר לג, ג) למסעיהם למוצאיהם:
ודע אלו המסעות שנגזרו על אדם וזרעו שיהיו משולחים ומתפזרים בכל העולם והוא לטובה. כי מתחלה נברא האדם להיות בגן עדן לעבדה ולשמרה, דהיינו קיום התורה ברוחניות. אח"כ כשחטא וגורש מגן עדן, והגירוש היה הפיזור בכל מקומות מושבות, אף שהיה מצד העונש, מכל מקום הפיזור היה לטובה, כדי שיתפשט הקדושה בכל העולם לדעת לעבוד את ה'. וזהו שכתוב (בראשית ג, כג) וישלחהו ה' אלהים מגן עדן לעבוד את האדמה. ולעבוד מלשון (שם ב, טו) לעבדה ולשמרה. ודבר זה יגרום לו למסעיהם למוצאיהם, שיחזור לאחר מותו מהמסעות למוצא הראשון, על כן היפך וכתב למסעיהם למוצאיהם:
וכשחטא, נגזר על האדם מיתה מות תמות וגם גירושין, כי גורש מגן עדן. משפט הכתוב בפרשת מסעי מיתה וגלות. והיה נידון במדת הדין, והוקבע יום זה למדת הדין, כי אדם הראשון נידון ביום ראש השנה כמו שאמרו רז"ל (ויק"ר כט, א). והוקבע ליום דין לדורות. וזהו ענין הדין המוזכר בפרשת אלה הדברים דברי תוכחת מוסר, וקונן עליו הקב"ה איכה. וכן אלה הדברים, אלה בגימטריא איכה. וכן רמז משה רבינו (דברים א, יב) איכה אשא לבדי. ואף כי ענין איכה של משה רבינו ע"ה הוא מעלה גדולה. גם ענין אדם שקלקל ונגזר עליו מיתה זהו לטובתו, כי בזה נתקן. והארכתי בדרוש הזה בפרשת נצבים תמצאנו. ובמסכת ר"ה שלי:
כן היה הענין בישראל הנקראים אדם כשחטאו. מתחלה היו ראשי המטות כמו שנאמר (איכה א, א) שרתי במדינות. אחר כך אלה מסעי למוצאיהם למסעיהם, ולמסעיהם למוצאיהם. כי גלו מארץ ישראל לחוץ לארץ, כדי שיחזרו מחוץ לארץ לארץ ישראל, ואז ארץ הנשמה תהיה בגן עדן. כי הגליות גורמים גאולה גדולה לעתיד מחמת הזיכוך, כאשר כתבתי לעיל בפרשת בלק (ריש תורה אור), ובפרשת פנחס (תו"א ד"ה ועל דרך זה), והארכתי בדרושים של מטות ומסעי, ודברים שכתבתים בילדותי בקונטרס בפני עצמו ותמצאם במסכת תענית שלי (תורה אור) בענין אבילות תשעה באב, עיין בהם בארוכה, כי על כן באתי בקצרה פה, ושם עיניך תראה כנפשך שבעך:
גם גלות ישראל שפזרם הקב"ה בעולם הזה היה לטובה, כביכול טוב לדידיה להקב"ה, וטוב לישראל, וכהא דאיתא במסכת פסחים פרק האשה (פז, ב), א"ר אלעזר, לא הגלה הקב"ה את ישראל בין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים, שנאמר (הושע ב, כה) וזרעתיה לי בארץ. כלום אדם זורע סאה, אלא להכניס כמה כורין. ור' יוחנן אמר מהכא (שם), ורחמתי את לא רוחמה וגומר. ופירש רש"י, ואמרתי ללא עמי עמי אתה, אותם שלא היו מעמי דבקו בהם ויהיו לי לעם. הרי פיזור גירושם כעין שכתבתי בענין פיזור וגירוש אדם הראשון. ועל כן אמר למוצאיהם למסעיהם, למסעיהם למוצאיהם, כי הם מוסיפים גרים שעתיד יחזרו ג"כ לקדושת ארץ ישראל:
גם טובה היה הפיזור לישראל ושלא גלו למקום אחד, וכהא דאיתא ג"כ שם (פסחים פז, ב), א"ר הושעיא, מאי דכתיב (שופטים ה, יא) צדקת פזרונו בישראל. צדקה עשה הקב"ה בישראל שפזרן לבין האומות. והיינו דאמר ליה ההוא מינא לר' חנינא, אנן מעלינן מינייכו. כתיב בכו (מל"א יא, טז) כי ששת חדשים ישב שם יואב וכל ישראל עד הכרית כל זכר באדום. ואלו אנן איתינכו גבן כמה שני, ולא עבדינן לכו מידי. אמר ליה, רצונך יטפל לך תלמיד אחד. נטפל ליה ר' אושעיא. אמר ליה, משום דלא ידעיתו היכי תתעבדו. תכילינן כולהו, ליתנהו גבייכו. מאי דאיכא גבייכי קרי לכו מלכותא קטיעתא. א"ל גפא דרומאי, בהא נחתינן ובהא סלקינן, עד כאן. הרי שהפיזור טובה לישראל, וכשחטאו ישראל נדונו במיתה ובגירושין כמוזכר בפרשת מסעי:
ואח"כ אלה הדברים דברי תוכחת. גם אלה רומזים שנתקיימו בהם קללות שבתורת כהנים ובמשנה תורה. בתורת כהנים כתיב (ויקרא כו, מו), אלה החקים והמשפטים וגו'. במשנה תורה כתיב (דברים כח, סט), אלה דברי הברית. אמנם תם עונך בת ציון לא יוסיף להגלותך ותתהפך הקללה לברכה, והגלות סיבת הגאולה הגדולה כמו שתמצא בארוכה בפרשיות מטות ומסעי ודברים שסדרתים במסכת תענית שלי, שים עיניך עליו. גם בפרשת בלק ופנחס. ואלה יתהפך לאלה הכתוב במתן תורה (שמות יט, ז) וישם לפניהם את כל הדברים האלה, כי תמלא הארץ דעה, וזה יהיה בזמן משיח. אשר על כן בא הציווי בפסוק (דברים ב, ט) אל תצר את מואב וגו', אל תצר ואל תתגר בעמון וגו'. ופירש רש"י בפרשת בלק (במדבר לא, ב), מאת המדינים ולא מאת המואבים וכו', בשביל שתי פרידות שיצאו מהם רות המואביה ונעמה העמונית, שמהם יצא משיח יתגלה במהרה בימינו אמן:
דרך חיים
מטות
לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה (במדבר ל, ג). לכאורה ככל היוצא מפיו יעשה הוא מיותר. אלא הוא תוכחת מוסר שהאדם יהיה נאמן בדיבורו וישמור מוצא שפתיו, אף שלא היה בדרך נדר ולא היה מחויב בדברים, כענין שאמר משה רבינו ע"ה לבני גד וראובן (במדבר לב, כד), והיוצא מפיכם תעשו. פירש רש"י, שקבלתם לעבור למלחמה עד כיבוש וחילוק כו'. עוד דבר אחד הבטיחו מה שלא היו מחוייבים לעשות, דהיינו שלא היו מחוייבים רק לצאת עם ישראל ביחד במלחמה כמו שאמר להם משה רבינו ע"ה (שם ו) האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה. והם קבלו נחלץ חושים לפני בני ישראל, שהם רוצים לילך בראש:
ועל זה פירשו הפסוק הנאמר בגד (דברים לג, כא) צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל. כלומר מצד המשפט והדין לא היו מחוייבים רק לילך עם ישראל, אבל הם הוסיפו ועשו הצדקה של ה' כמו שכתוב (מיכה ב, יג) וה' בראשם, כן והחלוץ יצא בראש (עי' יהושע ו, יג), וקיימו היוצא מפיהם. ומדה עליונה מדה זו, וככה יתנהג האדם בין בענייני נפשות בין בדבר שבממון, ככל היוצא מפיו יעשה הן צדק ולאו צדק:
וימסרו. פירש רש"י (במדבר לא, ה), להודיע שבחן של רועי ישראל כמה הם חביבים על ישראל, עד שלא שמעו במיתתו מהו אומר (שמות יז, ד), עוד מעט וסקלוני. וכששמעו שמיתת משה תלויה בנקמת מדין, לא רצו ללכת כו'. קשה מה שייכות יש לשבח מה שאמר וסקלוני:
הענין, כי דברי ריבות שיש לישראל עם רועיהם משתמע לתרין אפין. אחד הוא לרעה, כמו כן הפשוטו. השני היא לחשיבות, שמחשבים את רועיהם כאלו היה אביהם, על כן צועקים תמיד נתן תתן לנו. וכן אמר משה רבינו ע"ה (במדבר יא, יב), האנכי ילדתיהו. ועתה שראינו שבשעת מיתת משה רבינו ע"ה לא רצו ללכת, נתגלה למפרע שהרי כל שרבו עמו ישראל היה מצד מעלה שהחזיקו אותו לאב. וכן ראוי להחזיק לכל רועי נאמן לאב ולפטרון:
ויקצוף משה על פקודי החיל וגו'. הן הנה היו לבני ישראל וגומר (במדבר לא, יד-טז). וקשה איך קצף עליהם והוא לא צוה עליהם על זה ליהרג כל נקבה. ויש לתרץ דהדבר הזה נותן השכל מעצמו בלי ציווי, כאשר הן הנה לבני ישראל וגומר. ומאחר שהשכל נותן, מחויב האדם להיות משכיל מעצמו. וכענין שכתבתי בפרק חלק בפסוק (שם כב, לד) חטאתי כי לא ידעתי, כי היה לו לידע:
גדרות צאן נבנה למקנינו פה וערים לטפינו (במדבר לב, טז). פירש רש"י, חסים היו על ממונם יותר מבניהם ובנותיהם, שהקדימו מקניהם. אמר להם משה, לא כן, עשו העיקר עיקר והטפל טפל. בנו לכם תחלה ערים לטפכם, ואחר כך גדרות לצאנכם, עד כאן לשונו. וקבלו מוסר ואמרו אח"כ (שם כו), טפינו נשינו מקנינו וגו'. ירגיל האדם את לשונו וטבעו בדרך חכמה ומוסר:
מסעי
אלה מסעי בני ישראל וגו' (במדבר לג, א). המסעות הם כמו גליות והם מכפרים. גם מי שמכתת רגליו והוא גולה למקום תורה והולך ללמוד, אז מסע שלו על פי ה'. לכן היו הראשונים מתגרשים מביתם לילך ללמוד תורה, ובפרט רשב"י וחביריו ותלמידיו. וסימנך צא ולמד:
דברים
אלה הדברים. הוכיחן סמוך למותו. מלבד מה שהוכיחם ומלמדם בחייו דבר יום ביומו, הוכיחן בתוכחת מוסר סמוך למיתו. וכן ראוי לכל מנהיג לדורו, וגם כל אב ואם לבני ביתו כמו שעשה יעקב לבניו:
יוסף עליכם ככם אלף פעמים (דברים א, יא). פירש רש"י, זהו משלי כו'. מצאתי כתוב בקונטרסי האר"י ז"ל, משה בגימטריא א"ל שד"י, ואל שדי במילואו כזה אל"ף למ"ד שי"ן דלי"ת יו"ד עולה אלף, זהו משלי. הרי שברכם בכל לבבו ובכל נפשו בכל מה שנכלל בשמו. כך ראוי להאדם לאהוב את ישראל בגופו ונפשו ומאודו:
כשהוכיחם בדברי מוסר סיפר מעלתם, הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים כו'. הוא על דרך הפסוק (משלי ט, ח), אל תוכח לץ וגו' הוכח לחכם ויאהבך. הענין, כשאתה רוצה להוכיח את אחד, אל תאמר לו כך וכך אתה גרוע, כי אז ישנאך ולא ישמע לדבריך, וזהו שנאמר אל תוכח לץ, שלא תוכח אותו בדרך זילזול לומר לץ אתה. רק אדרבה תאמר לו חכם אתה, ואם כן חרפה היא לאיש כמוך לעשות כה וכה. זהו הוכח לחכם, כלומר תעשנו לך לחכם, אז יאהבך וישמע לקול דבריך ויקבל מוסר:
ותקרבון אלי כלכם (דברים א, כב). פירש רש"י, בערבוביא. ולהלן הוא אומר (דברים ה, כ-כא), ותקרבון אלי כל ראשי שבטיכם וזקניכם ותאמרו הן הראנו וגו', אותה קריבה היתה הוגנת, ילדים מכבדים את הזקנים ושלחום לפניהם, וזקנים מכבדים את הראשים ללכת לפניהם. אבל כאן כו'. זהו ממדות המעולות שיחזיק האדם במדת הענוה, וק"ו לכבד ולהקדים לפניו את כל מי שיש לו דין קדימה, ואיזהו מכובד המכבד (אבות ד, א):
בעזרת יוצר הרים סיימתי מטות מסעי דברים