שני לוחות הברית· רבי ישעיהו הלוי הורוויץ [השל"ה]
תורה שבכתב · יתרו
נר מצוה
המצוה הכ"ה מתרי"ג מצות (שמות כ, ב) אנכי ה' אלהיך.
הכ"ו (שם ג) לא יהיה לך אלהים אחרים על פני.
הכ"ז (שם ד) לא תעשה לך פסל וגומר.
הכ"ח (שם ה) לא תשתחוה להם.
הכ"ט (שם) לא תעבדם.
הל' (שם ז) לא תשא.
הל"א (שם ח) זכור את יום השבת לקדשו.
הל"ב (שם י) לא תעשה כל מלאכה.
הל"ג (שם יב) כבד את אביך את אמך.
הל"ד (שם יג) לא תרצח.
הל"ה (שם) לא תנאף.
הל"ו (שם) לא תגנוב.
הל"ז (שם) לא תענה ברעך עד שקר.
הל"ח (שם יד) לא תחמוד.
הל"ט (שם כ) לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב.
המ' (שם כב) לא תבנה אתהן גזית.
המ"א (שם כג) לא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערותך עליו:
תורה אור
הנה עשרת הדברות שבלוחות היו כתובות חמש כנגד חמש. וזה לשון הרמב"ן (כ, יג), והנה עשרת הדברות חמשה בכבוד הבורא, וחמשה לטובת האדם. כי כבד את אביך כבוד האל, כי לכבוד הבורא ציוה לכבד האב המשתתף ביצירה, ונשארו חמשה לאדם בצרכו וטובתו. והנראה מכתב הלוחות שהיו הה' ראשונות בלוח אחד שהם כבוד הבורא, והחמשה השניות בלוח אחד שיהיו חמש כנגד חמש כענין שהזכירו בס' יצירה בעשר ספירות בלימה במספר עשר אצבעות חמש כנגד חמש, וברית יחיד מכוונת באמצע. ומזה יתבאר לך למה היו שתים, כי עד כבד את אביך הוא כנגד תורה שבכתב, ומכאן ואילך כנגד תורה שבעל פה. ונראה שלזה רמזו רז"ל שאמרו (שמו"ר מא, ו) שתי לוחות כנגד שמים וארץ, וכנגד חתן וכלה, וכנגד שני שושבינין, וכנגד שני עולמות, וכל זה רמז אחד, והמשכיל יבין הסוד, עד כאן לשונו:
ורש"י בשיר השירים כתב על פסוק (ד, ה) שני שדיך כשני עפרים תאומי צביה וגו' וזה לשונו, שני שדיך, על שם הלוחות. תאומי צביה, שהם מכוונות במדה אחת, וחמשה דברות על זו, וחמשה על זו, ומכוונין דבור כנגד דבור. אנכי, כנגד לא תרצח, שהרוצח ממעט את הדמות של הקב"ה. לא יהיה לך, כנגד לא תנאף, שהזונה אחר עבודה זרה, דרך אשה המנאפת תחת אישה תקח זרים. לא תשא, כנגד לא תגנוב, שהגונב סופו לישבע לשקר. זכור, כנגד לא תענה, שהמחלל את השבת מעיד שקר בבוראו לומר שלא שבת בשבת בראשית. כבד, כנגד לא תחמוד, שהחומד סופו להוליד בן שמקלה אותו ומכבד למי שאינו אביו, ועיין בזוהר בפרשה זו. והנה אפרש פירוש המצות ואח"כ סודן:
אנכי ולא יהיה לך (שמות כ, ב). דע כי אנכי ראש ושורש כל המצות עשה. ולא יהיה לך ראש ושרש כל המצות לא תעשה, ואמרו רז"ל (מכות כד, א) אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום, על כן תמצא כתיב בהם בלשון נוכח אנכי ה' אלהיך וגו', לא יהיה לך וגומר על פני, ולא תעשה לך פסל וגומר, כי אנכי ה' אלהיך אל קנא וגו', שהיה הש"י מדבר בנוכח עם כל אחד מישראל. מה שאין כן בשאר הדברות שאמר לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא, ולא אמר לא תשא את שמי, כי משה היה מדבר ואומר לישראל הדבור ששמע מפי הקב"ה. וכן אחר כך בכולם תמצא כן שמשה היה מדבר ציווי הש"י יו"ד דברות הראשונות שהם כוללים האמונה אז, והאלהים בכבודו ובעצמו דיבר עמהם והם שמעו:
וזה לשון הרמב"ם בריש ספר המדע (א, א), *יסוד *היסודות *ועמוד *החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון, והוא ממציא כל נמצא, וכל הנמצאים השמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמיתות המציאות. ואם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי, אין דבר אחר יכול להמציאות. ואם יעלה על הדעת שאין כל הנמצאים מלבדו מצויים, הוא לבדו יהיה מצוי ולא יבטל הוא לבטולם, שכל הנמצאים צריכים לו, וה' ברוך הוא אינו צריך להם ולא לאחד מהם, לפיכך אין אמיתתו באמיתת אחד מהם. הוא שהנביא אומר (ירמיה י, י), וה' אלהים אמת, הוא לבדו האמת, ואין לאחר אמת כאמתתו. והוא שהתורה אומרת (דברים ד, לה), אין עוד מלבדו, כלומר אין שם מצוי אמת מלבדו כמותוהגה"ה. המצוי הזה הוא אלהי העולם אדון כל הארץ והוא המנהיג כו'. וידיעת דבר זה מצות עשה, שנאמר אנכי ה' אלהיך. וכל המעלה על דעתו שיש שום אלוה אחר חוץ מזה, עובר בלא תעשה, שנאמר לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, וכופר בעיקר שזהו העיקר הגדול שהכל תלוי בו, עד כאן לשונו:
וכן כתב הסמ"ג בריש ספרו, דהמצוה הראשנה שבלא תעשה הוא שלא לעלות במחשבה שיש שום אלוה זולתי השם, שנאמר לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. ומביא ג"כ הסמ"ג את המכילתא (פרשת בחדש ו) שמפרש לא יהיה לך על הקיום, שלא יקיים עבודה זרה שעשה אותה אחר, וכן פירש רש"י. וכתב הסמ"ג שזהו פשוטו של מקרא. ומלשון על פני דורש השיתוף, שאסור לשתף שם שמים ודבר אחר וכו'. וכתב שזהו הפשוטו של על פני:
ומכל מקום אף שאיסור הקיום והשיתוף הוא פשוטו של הכתוב, דהיינו קיום מלא יהיה לך, ושיתוף מעל פני, מכל מקום עיקר הפסוק על המחשבה, שלא לעלות על מחשבתו שיש אלוה זולתו, כי אז יצדק כל הפסוק, הן תיבת לך הרומז לך לבדך, והן תיבת על פני, כולם צדקו במחשבה, שהמחשבה היא גלויה לאדם החושב דוקא ואין אחר יודע מחשבת חבירו. וכן על פני יצדק על מחשבה, כי אין מי יודע מחשבת חבירו אלא הקב"ה הבוחן לבות והיודע נסתרות, וזהו על פני בכל מקום שאני הוא, וזהו במחשבתו של בני אדם שנסתר מעיני כל חי והכל גלוי וידוע לפניו:
ומאחר דרישא וסיפא דקרא משתעי שפיר במחשבה, על כן עיקר הקרא קא אתי למחשבה, שלא יעלה על מחשבתו כו'. ואלו למחשבה לבד אתי לכתוב לא יהיה לך לבד ואז לך משמעו מחשבה כדפירשתי, או לכתוב לא יהיה על פני לבד דמשמע מחשבה. אלא לא יהיה לך רומז ג"כ על קיום, ועל פני על השיתוף. ואין לומר דלמא אתי דוקא לקיום ולשיתוף ולא למחשבה, דא"כ לכתוב לא יהיה לך אלהים אחרים ועל פני בתוספות וא"ו, שאז היה משמע דאתי לשני דברים. אלא מדכתיב על פני, ולא ועל פני בתוספות וא"ו משמע דמשתעי בענין אחר, והוא המחשבה:
וכן כתב הרמב"ן בפרשה זו (כ, ג), שלא תמצא לעולם שיאמר הכתוב אלהים אחרים רק על האמונות הלב, אבל על העשיה לא יאמר לעולם אלהים אחרים רק ואלהי מסכה לא תעשו לכם, אלהי מסכה לא תעשה לך, כי לא תפול בלשון עשיה אחרים, עיין שם באורך:
הכלל העולה, שהמצוי הראשון הקדמון בהחלט וממציא כל הנבראים, ומכחו וחפצו היה כל מה שהוא ושהיה ושיהיה והוא סיבה ועילה לכל הנמצאים, על כן ביכלתו לעשות כרצונו, ברצונו נתן וברצונו נטל. וכן עשה במצרים הראה בנסים ובנפלאות ושידוד המערכת, כי הוא יתברך הממציא ומקיים כפי רצונו ומהרסם בעת חפץ רצונו לאבדם, על כן סיים (שמות כ, ב) אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, כי משם נודע כי אין כידו"ד אלהינו וכי הוא בקרב הארץ, ולידו"ד הארץ ומלואה:
לא תעשה לך פסל וגו' (שמות כ, ד). אזהרה הוא שלא יהיה נעשה צלם ופסל על מנת שיעבוד, אפילו לא עבדו העושה אותם, העשיה לבד אסורה להרחיק המכשול. ואין הפרש בין שיעשה בידו, או יצוה לעשות, שנאמר לא תעשה לך פסל וכל תמונה, והמצווה לעשות הוא הגורם העשיה, זהו דעת הרמב"ם ז"ל:
ודעת הרמב"ן שאין האזהרה בכאן אלא שלא יעשה צלמים על דעת לעבדם, עיין מ"ש בפרשה זו (כ, ג). גם כתב, שאין למנות לאו זה מן המקרא הזה, כי לא יזהיר בזה הכתוב רק באיסור עבודה זרה שהיא במיתה, ובעשיית פסל כל זמן שלא עבדו אינו חייב אלא מלקות. והוא ז"ל כתב שכל פסוק זה דלא יהיה לך נחשב ללאו אחד, יזהיר שלא נודה לאלהים לזולתו, בין שיקבלנו באלוה, כלומר שיאמר לו אלי אתה, או שישתחוה לו, או יעבדנו באחת מד' העבודות האסורות שהן כעין פנים אף שאין דרכה בכך, או בעבודתה המיוחדת לו אע"פ שהיא דרך בזיון. אבל המניעה בעשיית פסל ותמונה נפקא לן מפסוק (ויקרא יט, ד) על תפנו אל האלילים ואלהי מסיכה לא תעשו לכם. עיין באורך בדברי הרמב"ן:
לא תשתחוה להם (שמות כ, ה). חייב על כל עבודה זרה שמשתחוה לה. אע"פ שאין דרך עבודתה בכך חייב, מאחר שהיא כעין עבודת פנים שחייב עליהם אע"פ שאין דרך עבודתה בכך, כמו שלמדנו מפסוק (שם כב, יט) זובח לאלהים יחרם ואמרו רז"ל (מכילתא כב, יט) זביחה בכלל עבודה היתה, ולמה יצאת, לומר לך מה זביחה מיוחדת שעובדים בה לשם בפנים, וחייב בה הזובח לאל אחר סקילה, בין היתה דרך עבודתה בזביחה, בין שאין דרך עבודתה בזביחה חייב עליה. אף כל עבודה שהיא מיוחדת לשם אם עבד בה לאל אחר חייב, בין שהיתה דרך עבודתה בכך, בין אין דרך עבודתה בכך. למדנו מזבח מקטר מנסך שהם עבודת פנים מיוחדת לשם, אבל משתחוה שאין דומה כל כך עבודה לא למדנו, על כן כתב לא תשתחוה. והטעם לפי שהמשתחוה לה מכניע קומתו לפניה ומחשיב אותה, ואע"פ שאין עבודתה בכך, כיון שהוא כעין פנים חייב:
ולא תעבדם (שמות כ, ה). הוא אזהרה שלא לעבוד עבודה זרה בדברים שדרכה לעבוד אע"פ שהוא דרך בזיון, כגון פוער עצמו לפעור, או זורק אבן למרקוליס. וטעם הדבר, כיון שעבד אותה כדרכה גילה דעתו שרוצה לעשות לה נחת רוח שהרי לא שינה ממצותה, על כן חייב אף על פי שביזה אותה:
לא תשא וגו' (שמות כ, ז). הטעם, שאפילו מלך בשר ודם מקפיד כשישבעו בשמו בחנם, קל וחומר ליוצר כל. וצריכין אנחנו לידע ולקבוע בנפשותינו ולחזק האמונה בלבותינו כי האל ברוך הוא אשר בשמים ממעל חי וקים לעד אין קיום כקיומו, וראוי ומחויב עלינו בזכרנו שמו הגדול על מעשינו ועל דבורינו לזוכרו באימה ביראה ברתת ובזיע. ולא כהמהתלים ומדברים בדבר קל כמו בדברים ההוים ונפסדים ואינם נשארים בקיומם כמונו אנחנו בני אדם, ושאר דברי העולם השפל, על כן ראוי לקבוע הענין הזה בלבינו ולהיות יראתו על פנינו, לבל נזכיר שמו הקדוש לבטלה, וכל שכן לשקר שאז הוא משקר באמונתו רחמנא ליצלן:
זכור את יום השבת לקדשו (שמות כ, ח). במסכת פסחים (קו, א) זכרהו על היין בכניסתו. אין לי אלא בלילה, ביום מנין, תלמוד לומר את יום השבת. והענין לקדש על היין, דהיינו לספר קדושת השבת על היין שהוא סועד ומשמח הלב והאדם מתעורר. ואם אין לו יין, מקדש על הפת שגם הוא סועד ומשמח. אבל ביציאתו שמחויב ג"כ לספר מקדושת היום, ושיש הבדל בין קדושתו לחול, מחויב ג"כ לספר על כוס של יין ולא סגי בלאו הכי, כי אין מבדילין על הפת. הטעם הוא, כי מסתמא במוצאי שבת כבר שבע האדם מסעודות היום אינו שמח בפת, על כן מחויב דוקא להבדיל על כוס יין. וענין שבת כי מורה על חידוש העולם המורה על מציאת הש"י שהמציא כל הנמצאים יש מאין:
כבד את אביך ואת אמך (שמות כ, יב). כי הם שותפין עם הקב"ה, כמו שאמרו רז"ל (קידושין ל, ב), ג' שותפין באדם, הקב"ה אביו ואמו כו'. על כן השווה כבודם לכבוד המקום כו'. הרי לך ה' דברות ראשונות מדברות מכבוד המקום, ומבואר עניינם לפי פשוטם:
ועתה אבאר על פי הסוד. הנה עשרת הדברות הם חמש כנגד חמש, וחמש הראשונות בכבודו יתברך, וחמש אחרונות בטובת האדם. הענין, נודע כי כל התורה כולה היא שמותיו יתברך בצירוף אותיותיה המתפשטים לאין תכלית, ושם הוי"ה שהוא ידו"ד הוא שם העצם וממנו נאצלים כל השמות, ומהשמות הכינוים באופן שאין תיבה ואות בתורה שאין רומז לכינוי, ומכינוי עולה לשם, ומשם להויה באופן שתורת ידו"ד תמימה, כלומר התורה כולה חוזרת לשם ידו"ד שם העצם. ועשרת הדברות כוללים כל התורה כולה, ובי' הדברות תר"ך אותיות כמנין כתר תורה, ותרי"ג אותיות בכל אות נרשם מצוה אחת מתרי"ג מצות, וז' אותיות היתרות הם ז' מצות דרבנן כמו שכתבו הקדמונים. א"כ פשיטא ופשיטא שעשרת הדברות הם סוד שם ידו"ד שהוא שם העצם:
וכן תמצא תמונת הלוחות בהם י' דברות, נגד י' משם העצם. והיו הדברות ה', כנגד ה', הם ב' ההי"ן משם העצם. והיו אורכן ורחבן ועוביין ו' טפחים, נגד ו' משם העצם. ובתשבורת היו רי"ו טפחים, הוא סוד שם של ע"ב היוצא משם ידו"ד במילאו, יודי"ן יו"ד ה"י וי"ו ה"י העולה ע"ב, והוא בפסוקים (שמות יד, יט-כא) ויסע ויבא ויט משם בן ע"ב. וכל שם ג' אותיות כנודע, הרי רי"ו. וכתב בספר גנת אגוז, כי שם ידו"ד עולה במספר עשרים ושש"ה עולה כמנין עשרת הדברות והוא כמנין כתר תורה, וכת"ר אותיות בי' הדברות:
רק צריך שתדע, כי עשרת הדברות הם סוד שם ידו"ד בכתיבתו ובקריאתו, זה שמי וזה זכרי. וידו"ד בהיכל קדשו, דהיינו שם ידו"ד כמו שנכתב, ושם אדנ"י כמו שנקרא. והכתיבה והקריאה הוא סוד הקב"ה וכנסת ישראל, כי נשמת ישראל הנקראים אדם יוצאים ממדת מלכו"ת שם אדנ"י בסוד זיווג תפאר"ת ומלכו"ת המולידים הנשמות, ומלכות מקור ישראל כמו שכתוב (תהלים סח, כז) במקהלות ברכו אלהים אדנ"י ממקור ישראל. על כן יצדק שחמש דברות הראשונות מדבר משם ידו"ד בכתיבתו, וחמש דברות אחרונות משם ידו"ד בקריאתו, שהוא שם אדנ"י מקור ישראל הנקראים אדם. ואז מבואר שחמש ראשונות תורת ידו"ד, וחמש אחרונות תורת האדם, והכל אחד בסוד שמו:
וזהו שרמז הרמב"ן (כ, יג) שהעתקתיו לעיל (תחילת תורה אור) כי שני הלוחות הם סוד שמים וארץ וחתן וכלה כו', ונודע כי הם סוד ידו"ד ואדנ"י. וזה לשון הרמב"ן בפסוק (שמות יט, כ) וירד ה' על הר סיני, אם תשכיל בפרשה זו תבין כי שמו הגדול ירד על הר סיני ושכן עליו באש, והיה מדבר עם משה בכל הפרשה בשם המיוחד, והעליה והיציאה לקראת מקום הכבוד. והזהיר פן יהרסו אל ידו"ד לראות ונפל ממנו רב, כי גם אצילי בני ישראל לא חזו אותו, וכל ישראל שמעו קול השם מתוך האש, עד כאן לשונו:
הרי הודיע הקב"ה שם ידו"ד שהוא שם העצם, ושמעו קול ידו"ד באמצעית היכלו שהוא אדנ"י שהוא האש, ונתקיים בתרי"ג מצות זה שמי וזה זכרי, וכמו שכתב הזוהר (רעיא מהימנא ח"ג רכב, ב) שמי עם י"ה שס"ה, ו"ה עם זכרי רמ"ח, וכן כתיב (דברים ד, לו) מן השמים השמיעך את קולו ועל הארץ הראך את אשו הגדולה, וכבר ידעת מהו שמים וארץ. ועל אשר ברוך הוא רצה להודיע שם ידו"ד אשר עליו אמר אנכי ידו"ד אלהיך, על כן סיים אשר הוצאתיך מארץ מצרים, כי כבר כתבתי בפרשיות הקודמות שענין נסים ונפלאות מצרים היו להודיע שם ידו"ד, מורה על חיוב מציאותו ושהוא היה והוה ויהיה והוא חידש את העולם מאין ומאפס המוחלט והיוה את הכל ומקיים את הכל, וברצונו נותן וברצונו נוטל, כאשר עשה במצרים שהיה משדד את המערכת ושר גדול של מעלה, ולכן אמר אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים:
ובמסכת פסחים שלי בדרושים (סוף פ' תורה אור ד"ה וז"ל הרמב"ן כו' והתחילו) בארתי זה הפסוק בעומק. ועתה אבאר ואודיע תיבת אנכ"י הרומז על רום המעלה, בביאור ענין ידו"ד שהוא שם העצם. ובענין שם העצם יש בו פירושים. הפרדס בשער שם בן ד' כתב, אל יעלה בדעת המעיין לומר כי מה שאנו אומרים שם העצם רצונינו לומר עצמות המאציל אי"ן סו"ף חלילה, כי זה דבר בלתי הגון. אלא כוונתינו באמרינו שם העצם שהוא עצם הספירות, פירוש שם הכולל כל עצמות הספירות כו':
והרמ"ע בפלח הרמון כתב, ששם העצם הוא לפנימיות האצילות שהוא נשמה בתוך הספירות והן אליו ככלים אל הפעולות הנמשכות אלינו בעולם הנבדל למטה כו':
ובפרקי ר' אליעזר הגדול מצינו שם זה בגבוה מעל גבוהים, דהיינו במאציל, דאמר קודם שנברא העולם היה הוא ושמו בלבד, הרי לך ג' דרכים:
אבל דע כי כולם אמת הם, ודבר זה צריך ביאור רחב ובארתיו ת"ל באורך וברוחב ובעומק בהקדמה שלי תולדות אדם בחלק הראשון הנקרא בית ה', עיין שם בארוכה. ומכל מקום ארמוז כאן קצת:
כבר ידעת דברי המקובלים שכתבו ששם ידו"ד כולל י' ספירות, דהיינו י' חכמה וקוצה כתר, ה' בינה, ו' תפארת כולל ו' קצוות, ה' מלכות. והם עשר ספירות המשתלשלות זו מזו בסוד עילה ועלול הנקראים כלים. ועל זה אמר הפרדס שנקרא שם העצם, שהוא כולל כל הספירות. עוד גבוה מזה שם ידו"ד הכולל נשמות האצילות והוא עצמות המתפשט בהם, ומבואר בזוהר ובתקונים ובפרדס שהמתפשט בכתר זה רומזים אנו באמרנו ידו"ד כולו קמ"ץ ובחכמה כולו פת"ח כו', וכן בכל ספירה וספירה, הרי שם ידו"ד הוא הוא שם העצם המתפשט שהוא נשמות האצילות, ובערך נשמת כתר, אומרים כולו קמ"ץ. ובערך נשמת חכמה שאין בקבולה השגה רוממות כמו הכתר אומרים כולו פתח כו', וכן בכולם. ובזה יצדק דברי הרמ"ע שאומר שם העצם נשמה בתוך הספירות, הרי יצדק בהויו"ת ובהשמו"ת. השמות הוא האצילות, וההויות הם נשמות האצילות:
אך בענין שם העצם הכולל האצילות שהוא השמות, אמרו רבותינו ז"ל (פסחים נ, א) לא כשאני נכתב אני נקרא, כי אעפ"י שהוא נעלם בקריאה כמו שכתוב (שמות ג, טו) זה שמי לעולם לעלם כתיב, מכל מקום הוא נכתב באותיות אלה המורה על גילוי האצילות שנתגלה ממאציל שהם השמות, וכל השמות נאצלים משם ידו"ד. וכן במילואו יו"ד ה"א וא"ו ה"א עשרה אותיות כמספר האצילות, שהן י' שמות שאין נמחקים, ושם ידו"ד שהוא עצם ההויות לא נקרא ולא נכתב, רק מה שאנו אומרים הוא כפי הרהור השכלת הלב בסוד האחדות:
ואלו שני המדריגות שהם ההויות והשמות נקראים הוא ושמו. הוא לשון נסתר, סוד ההויות. ושמו סוד גילוי שמותיו, והוא סוד עצמות וכלים בגין לאשתמודע אלהותו לנבראים. וקודם שנברא העולם היה הוא ושמו בלבד בהעלם המוחלט, לא שייך לומר הוא שמו בשתי בחינות, רק הוא שמו ושמו הוא, בסוד ראשי תיבות הו"א, הו"א ושמ"ו אח"ד. כי בגבהי מרומים שם ידו"ד לא נקרא ולא נכתב ולא בהשכלת ההרהור רק שמ"ו בגימטריא רצו"ן, והוא הרצון הנעלם במוחלט שעלה ברצונו בעת שרצה לאשתמודע אלהותו, ואז נבחן הוא ושמו בסוד הויות ושמות, וקודם עלות הרצון לא נוכל לדבר שום אות ורמז, רק מחויב המציאות, ואף (י"ה) [זה] בשלילה ולא בחיוב. והנה בעלות הרצון אז נבחן שם העצם ידו"ד כדפירשתי, ועל זה רומז י' מאנכי, כי הוא עצם ספירות:
ובזוהר (ח"ג יא, ב) האריך בפסוק (במדבר ז, פו) עשרה עשרה הכ"ף בשקל הקודש, אמר שהן י' מאמרות וי' דברות המכוונות זו נגד זו. והאריך במאד לכוין כל דיבור נגד אמירה מי' מאמרות. והנה יו"ד במילואה יו"ד המילוי ג"כ י'. וי' פשוטה מחצית השקל, כי מחצית השקל עשרה גרה, ושקל השלם הוא עשרים, זהו עשרה עשרה הכ"ף, דהיינו עשרה למעשה בראשית ועשרה למתן תורה שניהם ביחד כ"ף שכן יו"ד במילואה עולה כ"ף, וכ"ף היא שקל הקודש השלם זהו כ"ף של אנכי:
עוד תמצא בשקל השלם שהיא יו"ד במילואה נרמז כל אותיות ידו"ד. כיצד, בתיבת הה"א הוא בשתי בחינות, אם לומר ה' כצורת דלי"ת וא"ו דהיינו ד"ו, או לומר כצורת דלי"ת יו"ד כזה, ה' ד"י. וסימנך דוד"י, או ד"ו או ד"י, והארכתי בענין זה במקום אחר. וזהו נרמז בתיבת יו"ד, דהיינו תמצא בה י"ו מהשם כפשוטו. ואח"כ נשאר ד' ותצייר י' בתוך ד', או ו' בתוך ד', הרי שני ההי"ן ונרמז ידו"ד ביו"ד:
עוד צריך שתדע, כי אף שכתבו המקובלים בצורת א' שהיא ב' יודי"ן וא"ו, מכל מקום בעומק הענין צריך שתדע כי י' התחתונה מהאל"ף היא קצת יותר גדולה מן י' העליונה והיא כעין ד' הפוכה, הרי אות יו"ד באות א' לרמוז על י' ספירות הכולל אותם שם ידו"ד הנעלם ביו"ד היא א'. כי אף שאומרים י' מאמרות י' דברות הרומז לאצילות, זהו מצד ההשתלשלות בסוד עילה ועלול והכל אחד יחיד ומיוחד מצד נשמת האצילות, ואחדות המוחלט הזה אנו רומזים בסוד א' זהו א' מאנכי:
וענין נ' מאנכי רומז לנ' שערי בינה. כי אף שאמרנו ידו"ד שם העצם הכולל כל האצילות זהו דרך כלל, ומכל מקום דרך פרט ידוע כי ג' הראשונות הם הנסתרות לה' אלהינו. אח"כ בהתגלות הבנין שש קצוות ומלכו"ת מהבינ"ה אזי שם ידו"ד הוא תפארת שהוא גוף הבנין הכולל שש קצוות כנודע, ומשפיע למלכות הוא נכתב ידו"ד ונקרא אדנ"י. ובכח עלייתו בבינ"ה שהיא סוד היובל בשנת החמשים שנה, כי כן בבינ"ה נ' שערים ומשם הדרור והחירות. ובכח זה נגאלו ישראל ממצרים, אשר על כן מוזכר נ' פעמים יציאת מצרים, וכמו שהאריך בפרדס בשער השערים. וזהו (שמות כ, ב) אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, ומשם התורה הנתנה לנו. וכתיב (שם יט, יג) במשוך היוב"ל המה יעלו בהר:
גם התורה נרמזת בתיבת אנכי, כי י' דברות כוללות כל התורה ונביאים וכתובים אשר סימנך אנ"ך ראשי תיבות *אורייתא *נביאים *כתובים כולם נכללים בי', זהו אנכי אנ"ך י'. וכבר רמזתי בסוד שם ידו"ד שהוא גבוה וגבוה מעל גבוה, וידו"ד כלול ביו"ד ויו"ד באל"ף. זהו סוד (מכילתא פרשת בחדש ד) עשרה דברות נאמרו בדבור אחד, כי כל הגבוה ביותר יותר מתאחד וכולל כל הפרטים המתגלים ממנו, כן הגיד הש"י ברוך הוא עשרה דברות בדבור אחד. אח"כ פרטם לי' דברות, ועל זה (תהלים סב, יב) אחת דבר אלהים שתים זו שמענו, כי מתחילה דיבר הקב"ה דיבור אחד שהיה כולל כל הי' דברות, ואח"כ פרט כל הי' דברות ואז לא שמענו רק ב' דברות, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (מכות כד, א) אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום, זה שאמר שתים זו שמענו:
ומצאתי בדברי הרמב"ן ז"ל בפסוק לא תשא שכתב וזה לשונו, ומפני זה אמרו רבותינו ז"ל אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום, שהם עיקר הכל. ורבי אליעזר הקשה כי הכתוב אמר (שמות כ, א) וידבר אלהים את כל הדברים האלה, ומפורש מזה את הדברים האלה דיבר ה' אל כל קהלכם, ושם כתוב עוד ויכתבם על שני לוחות אבנים, כי כאשר אמרם אל כל קהלכם כן כתבם על הלוחות:
ואני אפרש לך קבלת רז"ל. בודאי כל עשרת הדברות שמעו ישראל מפי האלהים כפשוטו של כתוב, אבל בשני דברות הראשונות היו שומעין הדיבור ומבינים אותו ממנו כאשר יבין אותן משה, ועל כן ידבר עמהן כאשר ידבר האדון אל עבדו כמו שהזכרתי. ומכאן ואילך בשאר הדברות ישמעו קול הדיבור ולא יבינו אותו, ויצטרך משה לתרגם להם כל דבור ודבור עד שיבינו אותו ממשה כו', עד כאן לשונו:
אבל לפי מה שכתבתי הוא כפשוטו, שבפעם הראשון שמעו כל עשרת הדברים בפעם אחת. ובפעם השנית בפרטן, לא שמעו רק אנכי ולא יהיה לך:
ונראה שזהו כוונת רש"י שכתב וזה לשונו, את כל הדברים האלה, מלמד שאמר הקב"ה כל עשרת הדברים בדבור אחד, מה שאי אפשר לאדם לומר כן. א"כ מה תלמוד לומר אנכי ולא יהיה לך, שחזר ופירש על כל דבור ודבור בפני עצמו, עד כאן לשונו. ולכאורה תמוה מה מקשה א"כ מה תלמוד לומר אנכי ולא יהיה לך, וכי אין צריך להודיענו מה הם העשרה דברות שנאמרו בדיבור אחד. אלא רש"י רומז למאמר רז"ל שאמרו אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענו, וקשיא ליה הרי כל הדברים שמענו מפי הגבורה, שהרי אמרם בדיבור אחד. על זה פירש אלא כשחזר ופירש כו':
וענין זה של אחד נרמז ג"כ באנכי בחשבון המרובע, א' פעמים א', ח' פעמים ח', ד' פעמים ד', עולה כמנין אנכ"י. והנה א' אינה מתרבת כי א' פעמים א' הוא א', כי רומזת על אחדות המוחלט וכמו שכתבתי לעיל. הרי מבואר תיבת אנכי וד' אותיות של אנכי כמו שפירשתי. וכלל התיבה של אנכי הכוללת ד' אותיות אנכי רומז בנעלם ובנסתר, על המצוי המוחלט הנעלם בתכלית העלמה שממנו הכל, והוא סיבות כל הסיבות ועילות כל העילות, אשר לא נקרא בשם רק המורה על ההעלמה, דהיינו אין סוף, וגם נקרא מחויב המציאות. ואשתמודע ע"י שם העצם ידו"ד הכולל את הכל עליונים ותחתונים השתלשלות אצילות בריאה יצירה עשיה באצילות בסוד המרכבה הנעלמת ד' כנגד ד' אותיות השם, דהיינו חסד גבורה תפארת מלכות. בעולם הבריאה ד' עמודים, ושם ד' חיות הנושאות הכסא אדם שור נשר אריה. בעולם היצירה ד' מחנות שכינה, מיכאל גבריאל אוריאל רפאל. בעולם עשיה ד' יסודות, והאבות הן הן המרכבה אברהם יצחק ויעקב לחסד גבורה תפארת, ודוד רגל רביעי במרכבה על כן מלכות בית דוד:
לא יהיה לך אלהים אחרים על פני (שמות כ, ג). מדבר למטה ורומז למעלה, והכל הולך אל מקום אחד בסוד שם ידו"ד שם העצם. מדבר למטה, אוסר כל עבודה בלתי לידו"ד לבדו, ואוסר עבודת המלאכים ועבודת כוכבים ומזלות שהם לא אלוה, כאשר האריך הרמב"ן בפירוש זה הפסוק, עיין שם בדברי פי חכם חן:
והנה כתב הרמב"ם במדע (הל' עכו"ם א, א) ובמורה נבוכים שהתחלה לעבוד עבודה זרה היה לשם שמים, כי חשבו מגדולת העבדים נודעת גדולת האדון, כי עבד מלך, מלך. ואם מכבדין את העבד כמה וכמה מכובד האדון. ובזה הטעות טעה אנוש שהוחל לקרוא עבודת המלאכים בשם ה', כלומר לשם גדולת ה'. ואחר כך התפשטו לעבוד צבא השמים, עד שבא להמון עם שאינם מבינים ועובדים את העצבים. על כן הזהירנו התורה שלא נעבוד לאלהים אחרים אף שיש בהן אלהות, כלומר כח גדול, כגון שהמלאכים שהם שרים על האומות:
והענין הוא שלא שייך לומר מגדולת העבדים גדולת האדון נודעת, כי זה אינו שייך רק במלך בשר ודם כי הוא ועבדיו מסוג אחד ומלכותו תלוי בהם, מאחר שהם ממליכים אותו על עצמן. אבל הוא יתברך שם ידו"ד המורה שהיוה כל הויה וממנו נתהוה הכל, הם תלוים בו והוא אין תלוי בהם, הוא קיים לעד אף אם יתבטלו הם, ואם ח"ו לא היה מציאותו אז הם בטלים:
וזה שאמר לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, ופירשו רז"ל (מכילתא פ' בחדש ו) כל זמן שאני קיים וכו'. וקשה למה נכתב כאן יותר מבכל שאר המצות. על כן נראה לי כוונת רז"ל שעל פני רומז שהוא קיים נצח, לא בטל ולא יתבטל מציאתו, לא כמו הנבראים. וכתבו כאן כדי לתרץ למה לא נעבוד אלהים אחרים כדי לקיים מגדולת העבדים כו'. ועל זה אמר, כי אצלו יתברך אינו שייך כי הם תלויים בו והוא אינו תלוי בהם, רק הוא ית' קיים נצחי וכמו שכתבתי:
גם על פני רומז (דברים לב, ט) כי חלק ידו"ד עמו יעקב חבל נחלתו, ואלהים אחרים חלק ה' לכל העמים. והענין, כי אנחנו דבקים בה' מצד הפנים כמו שכתוב (שם ה, ד) פנים בפנים דיבר ידו"ד עמכם, אבל יש פנים לפנים הנראים, גם סוד אחוריים ואחוריים לאחוריים בסוד ההתפשטות, עד שזה לעומת זה עשה אלהים, ושם בסיטרא דשמאלא דביקות האומות באלהיהם, וכל חכמי הגויים ומלכותם יודעים מאין כמוך ידו"ד, ואמרו רבותינו (מנחות קי, א) דקרו ליה אלהא דאלהיא, אבל אין דביקותם מגיע רק עד אלהים אחרים שהם מאחוריים. אבל ישראל הם בפנים דבקים בידו"ד אלהיהם בפנימיות הקדושה. וזהו ענין על פני, מאחר שאתם דבקים בפני:
עוד יש בזה סוד נעלם רומז למעלה בסוד שם ידו"ד הכולל האצילות שלא לעלות במחשבה שיש אלוה זולתו, כלומר כי סוד אלהות המורה עליו ידו"ד הוא בכח המאציל אי"ן סו"ף, וזהו שרמז לא יהיה לך סוד האלהות ענין אחר מהמאציל, וזהו על פני, תדע מה שעל פני. כמו שאומרים לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה הוא הבנין הכוללים תפארת שהוא הקב"ה, ומלכי חכמה ובינה מלך כתר לפני רומז ברצוא ושוב על אין סוף הקודם להם, וזהו גם כן על פני. ודברי רז"ל כולם ניצוצי רוח הקודש שאמרו שלא לעלות במחשבה שיש אלוה זולתו, כלומר אפילו מחשבה העליונה שהוא הכתר אינו אלוה זולתו של סיבת כל הסיבות המאציל שהאציל הנאצלים הקשורים בו כשלהבת בגחלת והכל אחד יחיד ומיוחד:
לא תעשה לך פסל וכל תמונה (שמות כ, ד). מלכות נקראת תמונת ידו"ד ועליה נאמר (במדבר יב, ח) ותמונת ידו"ד יביט, כמו שכתבו המקובלים. וזה לשון הראקנט"י, כבר הודעתיך כי פעולת התחתונים פועלים למעלה, וכל העושה פסל או תמונה הוא מפרידם מהבנין, עד כאן לשונו. ואמר לא תעשה לך, אבל במקדש ששם שם ידו"ד נהגה מותרין שני הכרובים הרומזים לד"ו פרצופין, כי אז אדנ"י ביחוד ידו"ד. וכתבו תמונה בגימטריא פרצוף אדם, והוא סוד תפארת אדם:
לא תשתחוה להם (שמות כ, ה). כל השתחויה רומזת להורדת השפעה מלמעלה למטה, וזהו כפיפת הראש למטה. והנה האומות אף שהם מושכים השפעה, הם משתחוים להבל וריק כי הם מאחוריים, ומאחורי אחוריים. אבל אנחנו משתחוים לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה. והשתחוואה היא במקדש כעין עבודת פנים כנזכר לעיל, כי אנחנו בפנים פנים בפנים:
לא תעבדם (שם). כדרך עבודתו אסור אף שהוא דרך בזיון, כגון פוער עצמו לפעור, וזורק אבן למרקוליס, מאחר שדרך עבודתה בכך, נותן אחיזה לסטרא דשמאלא וצריך להרחיק מקיא צואה, והיה מחניך קדוש (דברים כג, טו) דהיינו רמ"ח אבריך ושס"ה גידין של אדם להיות מחנה אלהים ידו"ד אלהיך:
לא תשא את שם ידו"ד אלהיך (שמות כ, ז). זה לשון הרקאנט"י, לא תשא את שם ידו"ד אלהיך לשוא וגומר, דע כי הנשבע לשוא הרי זה קוצץ בנטיעות, וזה טעם לא תשא, ולא אמר לא תשבע, כלומר לא תשא החתן מבת זוגו. כי לא ינקה ידו"ד וגומר, כי בהיות החיבור שלם כתיב (במדבר ה, כח) ונקתה ונזרעה זרע, וזה שהפריד לא ינקה, עד כאן לשונו. הרי הנשבע נוגע בשם ידו"ד, ושם ידו"ד בסוד התפארת הוא כלל הבנין שבעה ימים העליונים, על כן שבועה מלשון שבעה. עוד הארכתי בענין הזה במאוד במסכת שבועות שלי פרק תורה אור, בחלק הנקרא תורה תמימה:
זכור את יום השבת לקדשו (שמות כ, ח). השבת מורה על שם ידו"ד שהוא היה הוה ויהיה והוא היוה את הכל, כי חידש העולם יש מאין. וזכור ושמור בדיבור אחד נאמרו (ר"ה כז, א), כי בזכור כתיב חידוש העולם. ובשמור כתיב יציאת מצרים אשר שם נודע שם ידו"ד המחדש והיכול. ואמרו רז"ל במצות זכור (פסחים קו, א), זכרהו על היין, כי השבת מורה על עולם שכולו שבת שנזכה לו לעולם הבא מכח שמירת שבת של עולם הזה, והשבת של עולם הבא הוא סוד בינה כנודע שהיא עולם הבא ושם היין משומר בענביו, כמו שביארתי במקום אחר בארוכה (עי' מס' פסחים דרוש ששי), זהו סוד זכרהו על היין:
לא תעשה כל מלאכה (שמות כ, י). הנה נאסרו עבודת ל"ט אבות מלאכות. וכתב הרב ר' מנחם הבבלי, נגד ל"ט מלאכות שהיו מעבידים את ישראל. פרך באת בש וג"ל העולה ל"ט, לא תעשה כל מלאכה, עד כאן לשונו. ויציאת מצרים ושבת דיבור אחד כמו שכתבתי. סוד רשות היחיד בשבת גבהו י' ורחבו ד', כן שם ידו"ד רוחב ד' אותיות וגבהו דהיינו מילואו י' אותיות, יו"ד ה"א וא"ו ה"א:
כבד את אביך ואת אמך (שמות כ, יב). המקובלים כתבו מה שכתבו. אבל דע כי יש גם כן בכיבוד אב ואם רמז ליחוד שם ידו"ד בסוד מצות פריה ורביה בן ובת, כי אב ואם בן ובת הם ד' אותיות ידו"ד שהם חכמה ובינה ותפארת ומלכות, ואותיות י"ה משפיעים לו"ה והם אדונים להם:
לא תרצח לא תנאף לא תגנוב לא תענה לא תחמוד (שמות כ, יג). אלו חמשה דברות אחרונות הם תורת האדם. ישראל קרוין אדם, והם בסוד כנסת ישראל בשם אדנ"י שהוא מקור ישראל כמו שכתבתי לעיל (ד"ה רק צריך), על כן אלו החמשה פוגמים שם, כי הרוצח ממעט הדמות הנעשה בצלם אלהים, ונשמתו היתה בבטן האם דהיינו מלכות שם אדני הזיווג עם ידו"ד בסוד איש ואשה. וכן אם לא הרגו רק גנבו, כי לא תגנוב מיירי בגונב נפש (סנהדרין פו, א), נמצא עוקרו משם. וכן אם מעיד בו עדות שקר ממעט דמותו, כי לא חשבו לצלם אלהים, נמצא זה מעיד עדות שקר במי שעשאו לצלם אלהים יתברך שמו ויתעלה זכרו:
והנואף אשה אחרת גורם שאין ההשפעה מתפארת אל המלכות, רק ההשפעה לאשה זונה בר מינן היא לילית וכל החיצונים התלויים בה והיא אשת איש של סמאל. נא"ף בגימטריא סמאל בר מינן:
לא תחמוד, בחמדה זו היה עון אדם וחוה, ונחמד העץ והפרידה הפרי שהיא מלכות מן העץ שהוא עץ הדעת. וכתב הרקנאט"י, הזהיר שלא יחמוד יפיה להפרידה מהבנין, ועל כן היה עשירית לבנין, עד כאן לשונו. הרי שני הלוחות חמשה נגד חמשה בסוד ידו"ד בכתיבתו ובקריאתו:
ועוד נוכל לומר רמז אחר בענין הלוחות חמשה נגד חמשה, שיהיה רומז לחמש נגד חמש בענין הספירות שהוזכר בס"י, ופירש הפרדס בריש ספרו בפירוש הראשון שרומז לה' ראשונות שהוא תפלה של ראש חכמה בינה גדולה גבורה ד' פרשיות וכתר הוא הבית שבו מונחים, וה"א אחרונות תפארת נצח הוד יסוד הם ד' פרשיות, והבית שלמטה הוא מלכות וצריך ליחדם ביחד ולא לעשות פירוד ביניהם. ועל זה בא הרמז (שמות כ, כ) לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב, והם זרועות עולם חסד וגבורה שלא יעבדום ע"י קציצה. וכתב הרקאנט"י, שזה היה חטאת ירבעם בן נבט שקיצץ בין גולת עליות לגולת תחתיות, דהיינו שקיצץ ה' תחתונות מה' עליונות המגיעות עד חסד וגבורה שהם מכונים בכסף וזהב, שהוא לבן ואדום, מדת הדין ומדת הרחמים, כי יש מיני קצוץ הרבה:
וסוד האמונה לייחד את שם ידו"ד הכולל כל האצילות כמ"ש, והוא מיוחד בכתיבתו ובקריאתו. וידו"ד בהיכל קדשו הס מפניו כל הארץ (חבקוק ב, כ), היכל בגימטריא ס"ה כמנין אדנ"י שהוא ההיכל והמקדש שלמעלה, על כן לעומתו במקדש שלמטה היה שם ידו"ד נהגה, כי אז הוא בהיכלו, על כן אסור להניף חרב שם כי חרב הוא כחלל והוא מצד סמאל. וכן אסור לגלות ערוה היא אשה זונה. אבל מקדש בסוד אדנ"י, בסוד (משלי לא, י) אשת חיל מי ימצא כו', ושם הדביקות של ידו"ד בכבודו ובעצמו בפה קדוש של הכהן המזכיר במקדש שם ידו"ד בקדושה ובטהרה. וזה שכתוב (שמות כ, כא) בכל מקום אשר אזכיר את שמי, לא כתיב בכל מקום אשר תזכיר:
וראיתי בספר צרור המור בזה דברים נכבדים, וזה לשונו, אמר אזכיר ולא תזכיר. הרצון כי הש"י הוא המזכיר את השם ולא הכהן, כי אע"פ שהכהן היה מזכיר את השם במקדש, והשם היה מזכיר ומוריד שפע האותיות ונתנם בפיו של כהן גדול, ואז היה הכהן גדול גומר ומזכיר ולא באופן אחר. וזהו שאמרו בירושלמי (סוטה פ"ז ה"ב ל, א) מאי בקול רם, בקולו של רם, מלמד שהיה הקב"ה משתף שמו עם הכהנים, כלומר שהיה משים הדברים בפיהם, כענין מה שנאמר במשה (שמות יט, יט) והאלהים יעננו בקול, ונותן הקול בפיו:
זה תמצא מפורש בתפלת יום הכפורים שאמר, והכהנים והעם כשהיו שומעים את השם מפורש יוצא מפי כהן גדול, לא אמר מוצא, אלא יוצא, אלא כאלו הוא מעצמו יצא בלי מוצא. ויותר ברור באומרו אף הוא היה מתכוין לגמור את השם כנגד המברכים, לא אמר להזכיר, או לומר את השם, אלא לגמור, כי השם היה משים הדברים בפיו והוא היה גומר כי השפע היה נשפע מהשם בפיו של כהן גדול בהזכירו את השם. וכשהכהן רואה את הדברים בפיו, היה גומר להוציא את השם. ולכן אמר בכאן בכל מקום אשר אזכיר את שמי, כי אני הוא המזכיר את שמי ונותנו בפיו של כהן גדול לגומרו. וזהו בקול רם, בקולו של רם. וזהו לגמור את השם. וכן מצאתי בזוהר בפרשת אחרי מות כי השם היה מסדר את השם בפיו של כהן גדול ביום הכפורים ועיין שם, וזהו כפתור ופרח, עד כאן דברי פי חכם חן:
הרי סובב כל הענין על שם ידו"ד שהוא שם העצם. והנה מצינו שהיה לו ידיעה משם ידו"ד, כמו שכתוב (שמות יח, יא) עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים, וכולל אלהים אחרים, והמבדיל אלהים קדושים. כי יתרו לא הניח עבודה זרה שבעולם שלא עבדה (מכילתא יתרו א, א) וראה שבכולם אין ממש, והשיג כי כי יש אלהים קדושים הם סוד שמותיו יתברך הקדושים וטהורים, וידע משמו המיוחד מכח שינוי טבע ושידוד מערכת אשר ראה והשיג כי גדול ה' שהוא היוה הכל וחידש והמציא הכל ממציאתו, וכי הוא שם העצם וכל השמות נאצלו ממנו זהו ידו"ד מכל האלהיםהגה"ה:
וכבר רמזתי למעלה כי שם ידו"ד נכלל באות יו"ד במילואה. וכן תמצא ביתרו בחינת י' ובחינת ו' ובחינת ד'. בחינת י', לאחר שנתגייר וקיבל תרי"ג מצות נקרא יתרו, וקשה הלא ביתרו יש ג' יותר מתרי"ג. וקצת מפרשים כתבו מה שכתבו. ונראה כי לאחר שנתגייר לא ראוי לקרוא רק בשם תר"ו כי לא הוסיף רק תר"ו מצות, שהרי ז' מצות שהם ג"כ בבני נח כבר הוא מצווה ועומד, אשר מטעם זה נקראת רו"ת כי הוסיפה תר"ו מצות. ועל כן נראה דנקרא תר"ו ג"כ על שם זה, וי' הנוספת היא לגדולה ולכבוד להיות יו"ד נרשמת בשמו, מאחר שידע והעיד כי גדול ידו"ד. וכן עשה רושם באות ו' במה שגרם לשום שרי אלפים שרי מאות שרי חמשים שרי עשרות, פירש רש"י שרי אלפים שש מאות, שרי מאות ששת אלפים, שרי חמשים י"ב אלף, שרי עשרות ס' אלף, עד כאן. ומקשין העולם וכי רש"י חושבנא בעלמא בא לאשמעינן:
ועל דרך הפשט יש לומר, דקשה לרש"י למה מתחיל המנין מלמעלה למטה, אלפים מאות חמשים עשרות. אדרבא היה לו להתחיל מלמטה למעלה כסדר המנין שסופרים הקטן תחילה ואח"כ מתרבה. על זה כתב רש"י שבאמת כן הוא, זיל ודוק כמנין השרים ותמצא שסופר מנין הקטן בתחלה, כי שרי אלפים לא היו רק ו' מאות, ושרי מאות היו ו' אלפים, ושרי חמשים י"ב אלף ושרי עשרות ס' אלף, כך הוא הפשט ברש"י:
אבל נצנצה בו רוח הקודש ונתגלה לנו מזה המספר סוד ו' מהשם. והענין, כי כבר כתבתי שם ידו"ד נכלל ביו"ד. וענין יו"ד הוא כי שם ידו"ד כולל י' ספירות כמו שכתבתי לעיל. וענין ו' מיו"ד רומז שבהשתלשלות הבנין במקומו סוד שש קצוות אזי התפארת הוא גוף הבנין כמו שכתבתי. וענין ד' מן יו"ד רומז למלכות שהיא רגל רביעי כמו שכתבתי לעיל, ושם כל השפעות ושם ידו"ד בהיכל קדשו כמ"ש לעיל. ואיתא במדרש (תנחומא שופטים ה') משה מסר נפשו על התורה ועל הדינין ועל ישראל. התורה י' דברות היא י' מיו"ד. הדינין הם ו' מיו"ד שהוא גוף הבנין סוד ו' קצות, כי בנין עולם וקיומו הוא על הדין. ישראל הוא סוד כנסת ישראל סוד ד' מיו"ד רגל רביעי. ומשה רבינו עליו השלום מסר עצמו על זה, כי נבואתו בסוד ידו"ד אספקלריא המאירה כנודע:
ועתה אבאר סוד ו' במינוי שרי אלפים כו'. כבר האריך בפרדס בריש שער מהות והנהגה ובכמה מקומות מענין בחינות כללות הספירות, והנה עתה עסקינו בו' קצוות של מעלה הם כלולות זו מזו במה שכל ספירה כלולה ממאה הרי ו' מאות. ובבחינה שכל א' כלולה מאלף הרי ששת אלפים. ומה ששרי חמשים י"ב אלף הוא בסוד וא"ו כפולה ששה לדין וששה לרחמים, כי כל אחת כלולה מדין ורחמים. וס' אלף רומז בסוד מנין עשיריות שעולה מאחדים לעשיריות, אז עולה מששה אלף לששים אלף, הרי הכל בסוד וא"ו. נמצא זכה יתרו בפרשה ואתה תחזה לסוד ו', וזכה לסוד ד' במה שבא לחסות תחת כנפי השכינה שהיא רגל רביעי במרכבה העליונה, ובא בארבע נפשות דהיינו הוא וצפורה ושני בניה. כי הנה הבנים נתייחסו אחריה נמצא כולם שייכים ליתרו ולא אחר משה רבינו ע"ה אביהם, נמצא היה ליתרו ד' נפשות. ונתבאר בזוהר (ח"ב סט, ב) ואת שני בניה (שמות יח, ג), וכי בנה ולא בניו, אלא לפי שהיא היתה מטרחת עם בניה ומשה היה מסתלק והלך לו להתדבק בשכינתו יתברך, ולכן קראם הכתוב בניה ולא בניו. ולאח"כ שנטל משה רשות מהשכינה והלך לקראתם קראם בניו, כמו שכתוב (שם יח, ה) ויבא יתרו חותן משה ובניו וגומר. הרי לך סוד מתן תורה הכל שם ידו"ד, וכן יתרו אמר כי גדול ידו"ד וגומר:
עוד יש אתי עמי בפרשת מתן תורה כמה וכמה עניינים, חברתי על זה קונטריס בפני עצמו נקרא תורה תמימה ותמצאנה במסכת שבועות שלי פרק תורה אור, עיין שם ועיניך תחזינה מישרים אמרות ה' טהורות. ויה"ר שנזכה לכתר תורה וליהודים תהיה אורה:
דרך חיים
מדוע אתה יושב לבדך (שמות יח, יד). פירש רש"י יושב כמלך, והוקשה הדבר ליתרו שהיה מזלזל בכבודן של ישראל כו'. וקשה שאחר כך אמר יתרו טענה אחרת שלא טוב הדבר משום כי נבול תבול וגומר:
הענין הוא, המלוכה והשררות שנתן הקב"ה לישראל אינה כמלוכה ושררה של אומות העולם שהם מולכין ומשתררין מפני כבוד עצמם והמלוכה והשררה גשמיית. אבל הניתן לישראל היא רוחניי, דהיינו בשביל קיום התורה והמצות שיכפו את העם לשמור ולעשות ולקיים את התורה, ועל זה נאמר (שם יט, ו) ואתם תהיו לי ממלכת כהנים, המלכות ושררה יהיה לי לשמי. וכן כתיב (משלי ח, טו) בי מלכים ימלוכו, אמרה התורה המלכות שאתם מולכים יהיה בי, כלומר לצרכי. זהו רמז (דה"א כט, כג) וישב שלמה על כסא ה':
על כן יתרו מתחילה היה סבור שהוא יושב כך כמלך בעבור שררה, כי לא ידע כי בא העם לשפוט, הוקשה הדבר בעיניו. השיב לו משה רבינו ע"ה, חס ושלום שאני עושה כן לכבוד עצמי, רק לכבוד שמים, כי יבא אלי העם לדרוש אלהים ולשפוט בין איש לרעהו, ואני מחויב לישב והם לעמוד, והכל לכבוד שמו יתברך. אז השיב יתרו, אם כל אלו באים לשפוט נבול תבול גם אתה כו':
מכאן ילמוד למי שחלק לו הש"י מן הכבוד, שלא יחלוק מן הכבוד לעצמו, רק לשם שמים לקיום התורה והמצוה יזרוק מרה בתלמידים:
בחודש השלישי וגו' ביום הזה וגו' (שמות יט, א). פירש רש"י, לא היה צריך לכתוב אלא ביום ההוא, מהו ביום הזה, שיהיו דברי תורה חדשים כאילו היום נתנו. כי מחוייב האדם לזכור בכל יום ויום במעמד הר סיני ובמתן תורה, ויתעורר בלבו ובמחשבתו אשר בחר בנו הש"י מכל האומות, כי היינו גוי מקרב גוי ועשה לנו נסים ונפלאות וקרבנו להר סיני שתפסוק זוהמת הנחש מאתנו (שבת קמו, א), ונתן לנו תורתו שהוא חיי עד שלא זכו אליה מלאכי השרת ואנחנו כולנו היו שמה עד סוף כל הדורות, ופנים בפנים דיבר ה' עמנו, ואיך יעלה על דעת האדם על דבר קטן לחזור לסורו להתלבש בזוהמת הנחש ח"ו, וכולנו אנחנו מושבעים ועומדים בהר סיני, והארכתי במוסר זה פרק י' מאמרות:
ויסעו ישראל מרפידים (שמות יט, ב). פירש רש"י, מה תלמוד לומר כו', מה ביאתן למדבר סיני בתשובה כו'. הנה עשו ישראל תשובה קודם שקבלו את התורה, מכאן רמז למאמר מקצת המקובלים כי לפעמים נמנע מהאדם מלהבין איזה פשט או איזה חקירה והשגה, ודבר זה מחמת הקליפה מאיזה עון שעשה המבדלת בינו לבין העיון. על כן צריך אדם לפשפש במעשיו ולהתודות ולהיות מודה ועוזב. וכן תיקן האלדי בפרדס תפלה על זה קודם שילמוד, וככה ינהוג כל אדם אם קשה לו ההבנה יתחרט על עונותיו ויתודה וישוב אל ה' ויתפלל אליו יתברך שהוא יחוננו דעת וילמדנו בינה. ורמז לדבר סמיכת ברכת אתה חונן לברכת השיבנו אבינו לתורתך כו' והחזירנו בתשובה כו':
אתם ראיתם וגו' ועתה אם שמוע תשמעו וגומר. ואתם תהיו לי ממלכת כהנים (שמות יט, ד-ו). ראה נא כמה וכמה מעלות טובות צפונות למקיימי התורה, והואיל ואתו הפסוקים לידי אפרשם קצת:
אמר והייתם לי סגולה, ואח"כ אמר ואתם תהיו לי, למה שינה הלשון. גם הוא כפל, דהוה ליה למימר והייתם לי סגולה וממלכת כהנים:
ויש לתרץ זה על דרך מאמר הזוהר בפרשת בלק (ח"ג קצב, א) זה נסחו, תא חזי, כתיב (שופטים ה, ד) ה' בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום ארץ רעשה וגומר. בשעתא דבעא קודשא ברוך הוא למיהב אורייתא לישראל, אזל וזמין להו לבני עשו ולא קבלוה, כדאמר (דברים לג, ב) ה' מסיני בא וזרח משעיר למו, ולא בעו לקבלא. אזל לבני ישמעאל ולא בעו לקבלא, דכתיב (דברים לג, ב) הופיע מהר פארן. כיון דלא בעו, אהדר לון לישראל, הכי תנינין:
השתא אית לשאלא, והא תנינין דלית חטאה כד בר נש מדקדק דיוקין דאורייתא וישאל שאלתוי לאנהרא מילוי. האי קרא לא אתישבא ואית לשאלא, קב"ה כד אתי לשעיר למאן נביאה דלהון אתגלי, וכד אזל לפארן למאן נביאה דלהון אתגלי. איתימא דאתגלי לכולהו, לא אשכחן דא לעלמין בר ישראל בלחודייהו, וע"י דמשה. והא אתמר דהכי מבעי קרא למימר, ה' מסיני בא וזרח לשעיר למו הופיע להר פארן, ומהו משעיר למו, ומהו מהר פארן, כלא אית למנדע ולאסתכלא, והא שאילנא ולא שמענא ולא ידענא. כד אתא ר' שמעון אתא ושאיל מלתא כמלקדמין. א"ל הא שאלתא דא אתאמרא, ה' מסיני בא, כמה דאת אמר (שמות יט, ט) הנה אנכי בא אליך בעב הענן, ומסיני בא ואתגלי עלייהו. וזרח משעיר למו, ממה דאמרו בני שעיר דלא בעאן לקבלא, מהאי אנהר להון לישראל ואוסיף עלייהו נהורא וחביבו סגיא. אוף הכי הופיע ואנהר לישראל מהר פארן, ממה דאמרו בני פארן דלא בעי לקבלא, מהאי אוסיפו ישראל חביבו ונהירו יתיר כדקא יאות:
וממה דשאלת ע"י דמאן אתגלי עלייהו. תא חזי רזא עלאה איהו, ואתגלי מלה על ידך. אוריתא נפקת מרזא עלאה קדישא דמלכא סתימא, כד מטא לגבי דרועא שמאלא חמא קב"ה בההוא דרועא דמא בישא דהוו מתרבי תמן אמר. אצטריך לי' לבררא וללבנא דרועא דא, ואי לא ימאיך ההוא דמא בישא דיפגים כלא, אבל אצטריך לבררא מהכא כל פגימו. מה עבד, קרא לסמאל ואתא קמיה וא"ל, תבעי אורייתא דילי. אמר, מה כתיב בה. אמר ליה, לא תרצח. דליג קב"ה לאתר דאצטריך. אמר, חס ושלום אורייתא דא דילך היא, ודילך יהא, לא בעינת אוריתא דא:
אתיב ואתחנן קמיה, אמר מאריה דעלמא אי אתיהבת לי כל שלטנו דילי אתעבר, דהא שולטנו דילי על קטולא, וקרבין לא יהון ושלטנו דילי על ככבא דמאדים, אי הכי כלא אתבטיל מעלמא. מאריה דעלמא טול אוריתך ולא יהא חולקא ואחסנא לי בה. אבל אי ניחא קמך הא עמא בנוי דיעקב לון אתחזי. ואיהו חשיב דהא דלטורא אמר עלייהו, ודא הוא וזרח משעיר למו, משעיר ממש נפק נהורא לון לישראל, אמר סמאל, ודאי אי בנוי דיעקב יקבלון דא יתעברון מעלמא ולא ישלטון לעלמין:
אתיב ליה כמה זמנין ואמר לא יכילנא דאת בוכרא ולך אתחזי. אמר ליה, הא לית בכירותא דילי, והא אזדבן ואנא אודיתא. אמר ליה, הואיל ולא בעת למהוי לך בה חולקא, אתעבר מינך בכלא. אמר יאות. אמר ליה, הואיל וכך הב לי עיטא איך אעביד דיקבלון לה בנוי דיעקב דאת אמר. אמר ליה, מרא דעלמא אצטריך לשחדא לון, טול נהורא מנהירו דחילי שמיא והב עלייהו ובדא יקבלון לה, והא דילי יהא בקדמיתא. אפשיט מיניה נהירו דחפיא עליה ויהיב ליה למיהב לון לישראל, הדא הוא דכתיב וזרח משעיר למו, משעיר ממש דא סמאל דכתיב (ויקרא טז, כב) ונשא השעיר עליו, למן לישראל:
כיון דביער דא ואעבר דמא בישא מדרועא שמאלא, אהדר לדרועא ימינא, חמא ביה אוף הכי, אמר הכי נמי אצטריך לנקיא מדמא בישא דרועא דא:
קרא לרה"ב אמר ליה, תבעי את אורייתא דילי. אמר ליה מה כתיב ביה. דליג ואמר לא תנאף. אמר ווי אי ירותא דא יחסין לי קב"ה, ירותא בישא דאתעבר כל שלטני, דהא ברכתא דמיא נטילנא, ברכתא דנוני ימא, דכתיב פרו ורבו, וכתיב (שם טז, יב) והוא יהיה פרא אדם. שארי לאתחננא קמיה מאריה, אמר ליה, מאריה דעלמא, תרין בנין נפקנא מאברהם, הא בנוי דיצחק הב לון ולון אתחזי. אמר ליה, לא יכילנא דאנת בוכרא ולך אתחזי. שארי לאתחננא ואמר, מאריה דעלמא בכירותא דילי יהא דיליה, והאי נהורא דאנא יריתנא על דא טול והב להון, וכך עבד דכתיב הופיע מהר פארן:
מאי שנא בסמאל כתיב וזרח, וברה"ב כתיב הופיע. אלא נטל בההוא נהירו דאפשיט מניה סמאל, חרב וקטולא לקטלא בדינא ולקטלא כדקא יאות, הדא הוא דכתיב (דברים לג, כט) ואשר חרב גאותך, אע"ג דלא הוה דילך. ונטל בההוא ברכתא דאפשיט מניה רה"ב זעיר כמאן דאופע זעיר מברכתא דלהון למעבד פריה ורביה, ובגין כך הופיע מהר פארן, ולא כתיב וזרח. כיון דנטל מתנן אלין לישראל מאינון רברבן ושלטנין, אתא וקרא להו רבבות קודש דממנן על שאר עמין, ואתיבו לי' אוף הכי. ומכלהו קביל ונטיל מתנן למיהב לון לישראל:
לאסיא דהוה ליה חדא מנא מליא מסמא דחיי, ונטר ליה לבריה. בעא למיהב לי' לבריה ההוא פלייטן מסמא דחיי. אסיא הוה חכים אמר עבדין בישין אית בביתי, אי ינדעין דאנא יהיב לברי נבזבזא דא ביש בעינייהו ויבעון לקטלא ליה. מה עביד, נטל זעיר מסמא דמותא ושוי אפתחא דמנא, קרא לעבדוי אמר לון אתון מהימנן קדמי, תבעון לההוא סמא. אמרו נחמי מאי היא, נטלו למטעם, עד דלא ארחו בעו למימת, אמרו בלבייהו אי ההוא סמא יהיב לבריה, בהאי ימות ואנן נירת לריבוננא. אמר קמיה, מרנא, סמא דא לא אתחזי אלא לברך, והא אגרא דפולחננא קמך שבקנא קמך והב לשוחדא דיקח סמא דא:
כך קודשא בריך הוא הוא אסיא חכים, ידע דאי יהיב אורייתא לישראל עד לא אודע לון, בכל יומא הוו רדפין לון לישראל עלה וקטלין לון. עבד דא, ואינון יהבו ליה מתנן ונבזבזין בגין דיקבלון לה, וכלהו קביל לון משה למיהב להו לישראל, הדא הוא דכתיב (תהלים סח, יט) עלית למרום שבית שבי וגו'. ובגין כך ירתי ישראל אורייתא בלא ערעורא ובלא קטרוגא כלל. בריך שמיה לעלם ולעלמי עלמיא:
תא חזי, עדים דבני ישראל אלין נבזבזן הוו דנטלו, ובגין כך לא הווה שליט עלייהו מותא ולא סטרא אחרא ולא די לון די נטלו אורייתא בלא ערעורא כלל אלא דקבלו נבזבזן ומתנן מכלהו. כיון דחטו מה כתיב (שמות לג, ו), ויתנצלו בני ישראל את עדים, אינון מתנות באדם. מה אשתאר מנהון, ההוא שבי דכתיב עלית למרום שבית שבי וגו':
אוספו וחטו מה כתיב (במדבר כא, א), וישמע הכנעני מלך ערד, וכתיב (שם) וילחם בישראל וישב ממנו שבי. ועכ"ד זמנא דישראל תבין לאבוהון דבשמיא, אינון נבזבזין וכלא יתהדר לגביהו, ואתכפרין ביה, ולזמנא דאתי כלא יתהדר, דכתיב (דברים ל, ג) ושב ה' אלהיך את שבותך וגומר, עד כאן לשון פה קדוש:
הרי שישראל קבלו נבזבזן משרי האומות אדום וישמעאל, והוא כדמיון הפסוק (במדבר כג, ט) הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב, ששכר הטוב המוכן להם הוא להם לבדם, ואף בטובת הגוים הם ג"כ בטובתם, וזה אינו נחשב אין עולה להם מן החשבון עיין שם ברש"י:
על זה אמר והייתם לי סגלה מכל העמים, כלומר מסגולתם וטובתם יהי' ג"כ לכם ואתם, כלומר מה שאתם בעצמכם תשיגו לזה אין ערך, כי תהיו ממלכת כהנים, כל ישראל בני מלכים הם כלומר מלכות שמים. ותהיו גוי קדוש, כלומר גוי שיאמר לעתיד לפניהם קדוש כמו שאמרו רז"ל (ב"ב עה, ב) לעתיד יאמרו המלאכים לפני הצדיקים קדוש:
גם יש לפרש אלו הפסוקים על מה שאמרו רז"ל (יומא עב, ב) ג' כתרים הם, כתר כהונה זכה אהרן. כתר מלכות זכה דוד. כתר תורה מונח לכל. על זה אמר והייתם על הכלל כולו, אתם אתם כולכם תהיו לי סגלה. איתא בפרק החובל (ב"ק פז, ב) יעשה סגלה, מאי סגלה רב חסדא אמר יקנה ספר תורה. כלומר כולכם אם תרצו לזכות בכתר תורה תבואו ותטלו:
ועל שני כתרים אחרים אמר ואתם תהיו לי ממלכת כהנים, ממלכת כתר מלכות. כהנים, כתר כהונה. ואמר ואתם, דוקא אתם השייכים לזה דהיינו אהרן ודוד:
עוד נוכל לפרש, והייתם לי סגולה מכל העמים, והייתם, קאי על כל העולם. מי שרוצה לזכות בהתורה אפילו מהעמים יבא ויזכה כדאיתא בריש מסכת ע"ז (ג, א) תניא ר' מאיר אומר אפילו גוי העוסק בתורה הרי הוא כו', זהו והייתם לי סגלה מכל העמים, אבל אתם בית ישראל תהיו לי ממלכת כהנים, כי אין הכהונה אלא מישראל דהיינו מאהרן. גם מלכות, (דברים יז, טו) שום תשים עליך מלך מקרב אחיך וגו':
אתם ראיתם את אשר עשיתי למצרים וגומר (שמות יט, ד). במסרה אמר ד' אתם ריש פסוק. א' (שם ה, יא) אתם לכו קחו לכם תבן מאשר תמצאו וגומר. ב' הך דהכא. ג' (דברים כט, ט) אתם נצבים היום כלכם לפני ה' אלהיכם וגומר. ד' (ישעיה מג, י) אתם עדי נאם ה' ועבדי אשר בחרתי, למען תדעו ותראו ותבינו כי לפני לא נוצר אל ואחרי לא יהיה:
בכאן יהיה רמוז שלא יתפעל אדם בראותו צדיק ורע לו ורשע וטוב לו, כי הצור תמים פעלו כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא (דברים לב, ד). בפרק קמא דברכות (ז, א), הודיעני נא את דרכיך (שמות לג, יג), אמר לפניו, רבש"ע מפני מה יש צדיק וטוב לו, ויש צדיק ורע לו, יש רשע וטוב לו, ויש רשע ורע לו. א"ל משה, צדיק וטוב לו, צדיק בן צדיק. צדיק ורע לו, צדיק בן רשע. רשע וטוב לו, רשע בן צדיק. רשע ורע לו, רשע בן רשע. ופירשו המקובלים זה הדבר על סוד הגלגול, והמגולגל נקרא בן להראשון:
ועל אלו הד' דרכים יהיו ד' אתם. אתם לכו קחו לכם תבן וגומר, כבר כתבתי בפרשת שמות ובשאר מקומות כי נזדככו ונתגלגלו במצרים מדור אנוש ודור המבול ומדור הפלגה. והיאורה תשליכוהו, זהו מדור המבול. ותוכן לבנים תתנו, זהו מדור הפלגה כו'. וישראל בעצמם היו גוי מקרב גוי ויתערבו ביניהם וילמדו ממעשיהם, נמצא לו היו בחלק רשע בן רשע מצד המגולגלים. על כן רשע ורע לו דהיינו כובד הגלות, אתם לכו קחו לכם תבן וגו':
אתם ראיתם וגומר. אף בצאת ישראל ממצרים עדיין לא נטהרו והיו נתונים בדין כמו המצרים שהיה מדת הדין מקטרג הללו מגדלי בלורית והללו וכו' (ויק"ר כג, ב), רק הוציאם ממצרים מאחר שהיו בני האבות והיו בהם ניצוץ, כמו שכתוב (דברים ד, לז) ותחת כי אהב את אבותיך ויבחר בזרעו אחריו ויוציאך בפניו בכחו הגדול ממצרים, על כן זה הפסוק המספר בטובה גדולה שלהם ההוצאה ממצרים אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים וגומר הוא בחלק רשע בן צדיק:
אתם נצבים היום כלכם לפני ה' אלהיכם וגו'. במעמד ההוא דיבר להם התוכחות שבמשנה תורה, ואחר כך אמר להם (דברים כט, יז) פן יש בכם איש או אשה וגומר, והיה רע ומר לישראל עד שהוכרח משה לומר להם אתם נצבים שיהיו התוכחות מקיימים אתכם כו'. וענין רע ומר שהיה להם הוא בחלק צדיק ורע לו צדיק בן רשע, כי הם היו מאותן שפירשו לחיים שנאמר אליהם (שם ד, ד) ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם [היום] כמו שכתב רש"י, ולאבותיהם קרא משה ממרים שחטאו בעגל ובמרגלים, ואין לך פקידה ופקידה שאין בו מעון העגל (סנהדרין קב, א) בסוד הגלגול:
אתם עדי נאם ה' ועבדי אשר בחרתי וגומר. זהו רומז על הטובה העתידה, ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה וגומר (ישעיה כה, ט), והוא יתברך יבחור בנו ויכרות עמנו ברית חדשה אשר לא תופר, ואז יהיה מזוכך הכל האבות והבנים, ואז יקוים צדיק וטוב לו צדיק בן צדיק. ורבותינו ז"ל שנו על מדה זו (אבות ד, טו) אין בידינו משלות רשעים ואף לא מיסורי צדיקים:
והנני אומר דרך צחות, מה שכתב רש"י אתם ראיתם, לא מסורת בידכם, רומז שעל מה שרומז מסורת הנ"ל אין בידינו כדתנן אין בידינו לא משלות וכו':
וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר (שמות כ, א). זה לשון החזקוני, כביכול כאדם שמסדר בלבו דברים כדי לאומרם לאחרים, כך וידבר בינו לבין עצמו, ואח"כ לומר לישראל, עד כאן לשונו. צא ולמד מה יעשה בשר ודם הדיוט איך שמחויב לחזור למודו תמיד:
עשרת הדברות יקרא אדם בכל יום באימה ויראה ורתת וזיע, ויראה שיקיים הכל הן ותולדותיהן כיוצא בהן ודקדוקיהן ופרטיהן. ובפרט בלא תשא, ויראה שלא יצא מפיו עולמית שום לשון שבועה אפילו קלה שבקלות. והראב"ע האריך מאוד בעון הזה, ואמר כי הוא קשה מכל הלאוין הבאין אחריו. כי הרוצח והנואף שהן עבירות קשות לא יוכל לרצוח ולנאוף בכל עת שירצה כי יפחד. ואשר הרגיל עצמו להשבע לשוא ישבע ביום אחד כמה שבועות בלא מספר, ומרוב רגילות לפני הדיבור יקדימו השבועה, והוא להם לשון צחות. ואלו לא היה בישראל רק עבירה זו תספיק להאריך הגלות ולהוסיף מכה על מכותינו. ואני אראה להם שגעונם, כי הרוצח אם רצח אויבו מלא תאותו בנקמתו. וכן הנואף לשעתו, והגונב להנאתו. ועד שקר להרצות או להנקם. אבל הנשבע לשקר, מחלל הש"י בפרהסיא בלא הנאה שיש לו, עד כאן:
וירא העם וינועו ויעמדו (שמות כ, טו). פירש רש"י, אין נוע אלא זיע. מי שרוצה לזכות בכתר תורה כאלו קבלה עתה מסיני, ילמוד ברתת ואימה ויראה ולא דרך תענוג ובישיבה ובסמיכה. וגם יקדש עצמו מטומאת קרי. ויהיו ידיו נקיות מבלי שיהיו עסקניות ואז קדוש יאמר לו:
אשר לא תגלה ערותך (שמות כ, כג). זה לשון רש"י, והרי דברים ק"ו ומה אבנים הללו שאין בהם דעת להקפיד על בזיונן אמרה תורה הואיל ויש בהן צורך לא תנהוג בהם מנהג בזיון, חבירך שהוא בדמות יוצרך ומקפיד על בזיונו על אחת כמה וכמה, עד כאן לשונו:
בעזרת שהכל נהיה בדברו. נשלם פרשת יתרו