שני לוחות הברית· רבי ישעיהו הלוי הורוויץ [השל"ה]
שער האותיות · קדושת האכילה
מאכלות אסורות
פרק א
התורה הזכירה במאכלות אסורות ומותרות (ויקרא יא, מד) והתקדשתם והייתם קדושים, (שם כ, כה) ולא תשקצו את נפשותיכם, ופירשו בזוהר (ח"ג מא, ב) בענין הזה כי המאכלות הטמאים שהזהירה לנו התורה מהם שורה עליהם רוח חיצוני וטמא, ולכן בר ישראל האוכל מאותן הדברים מטמא את נפשו ומראה על עצמו שאין לו חלק בקדושה ולא באלהי ישראל, כי הדבר הטמא נעשה חלק אבר בעצם האדם, והנפש מתלבשת שם, נמצא שהוא מטמא נפשו, ומטמא הנפש המתלבשת בגוף, ורוח הטומאה שורה עליו בר מינן. וכתב בראשית חכמה כן, האוכל מדברים המותרים ואכילתו לשם שמים שורה רוח צד הקדושה והטהרה, והנפש נהנית מהאכילה ההוא מצד הקדושה שבה, והיינו (משלי יג, כה) צדיק אוכל לשובע נפשו. כי לפי פשוטו קשה מאי לשובע נפשו, שהרי הנפש היא רוחניית. אלא הענין שבאכילה עצמה יש בה צד קדושה, ומצד הקדושה ההיא הנפש שביעה:
ודבר זה מצאתי יותר מבואר בשם האלהי האר"י ז"ל, שפירש הפסוק (דברים ח, ג) כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם. כבר חקרו הפילסופים לידע סיבת חיבור הנפש בגוף ע"י אכילה, וכי הנשמה בת אכילה היא, ולא עלתה בידם לידע הסיבה. אבל הרב ז"ל הנ"ל אמר, אין לך דבר שאין בו צד קדושה, כמו שאמרו רז"ל (בר"ר י, ו) אין לך עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה המכה בו ואומר לו גדל. הכוונה כח ההשפעה הבאה מלמעלה, כמו שכתוב (הושע ב, כג) נאם ה' אענה את השמים והם יענו את הארץ. נמצא כל מאכל בעולם הוא מעורב בגוף. ונפש המאכל הנגלה הוא גוף וקדושת ההשפעה מלמעלה שמכה בו לאמור גדל זהו הנפש שלו. וכשהאוכל אוכלו, אז ע"י אכילה נשאר גוף ונפש שלו מחוברים, כי הנפש נהנה מהנפש של המאכל, והגוף מהגוף. וזהו שכתוב (דברים ח, ג) כי לא על הלחם לבדו, רצה לומר על הלחם לבדו הנגלה לנו יחיה האדם, דזה אינו, דאם כן מה תועלת להנפש מזה. אלא על כל מוצא פי ה', רצה לומר שיש למוצא הלחם פי ה', דהיינו ההשפעה שמכה בו ואומר לו שיצא לחוצה ויגדל, ע"ז יחיה האדם. וזה הפירוש הוא פירוש מופלא:
וכתב בראשית חכמה וזה לשונו, לכן ראוי להחמיר האדם על עצמו במאכל עצמו, שלא יהיה בו צד איסור כלל, שהרי יחזקאל הנביא היה משבח את עצמו שלא אכל מבהמה שהורה בה חכם אפילו שהיא מותרת, כיון שנפל בה ספק איסור כמו שאמרו רז"ל בפרק אלו טריפות (חולין לז, ב) על פסוק (יחזקאל ד, יד) ולא בא לפי בשר פיגול. כל שכן אם יהיה במאכל עצמו צד איסור, שראוי להתרחק ממנו. והרי יש כמה דברים שנפל מחלוקת בין הפוסקים האחרונים הלכה כדברי מי, וזה אוסר וזה מתיר, ובודאי שיחזקאל הנביא ע"ה בדבר זה לא היה אוכל, שהרי אותו האוסר שויא לגביה חתיכה דאיסורא והוא חמור יותר מהורה בה חכם. וכתב בחובת הלבבות, שהחסידים היו פורשים משבעים שערים משערי המותר, מיראתם שער אחד משער האיסור, עכ"ל ראשית החכמה. ראה עד היכן קדושת המאכל. והנה ראיתי בני עליה והנם מועטים אפשר אפי' שנים בדור אינם, שלא לאכול מדבר שיש בו מחלוקות, אף דנהג בעלמא ופסקו כהמתיר:
מכל מקום הבנים בניי יצ"ו, ארשום לכם איזה עניינים להזהיר אתכם להחמיר במה שאין העולם נזהרים, ואל תהיו אחרי רבים לרעות, מאחר שהוא מצד דינא כמו שאפרש:
עוד הנני מודיע אתכם, הנה רבותינו גדולי האחרונים הגאון מהר"ש לוריא ז"ל והגאון מהר"ם איסרלז ז"ל כל אחד מהם חיבר וסידר איסור והיתר, וכמה פעמים הם מחולקים. וכבר יצא טבעו של הגאון מהרמ"א ז"ל לילך אחריו ולפסוק כמוהו. ולבד מן השמים זכה לזה כמו שנפסק הלכתא כבית הלל, אע"ג דבית שמאי הוה חריפי. רק כגון דא צריך אני להודיע, כי הגאון מהרש"ל ז"ל הוא בתראי בסדר חיבור איסור והיתר שלו לאחר שחיבר מהרמ"א ז"ל תורת חטאת שלו, כי כן היה המעשה, תלמידים של הגאון מהרש"ל ז"ל העתיקו איסור והיתר שלו והביאו אותו ליד מהרמ"א ז"ל כשחיבר התורת חטאת. על כן הביא כמה פעמים איסור והיתר של הגאון מהרש"ל ז"ל ומשיג עליו. אח"כ בא התורת חטאת ליד הגאון מהרש"ל ז"ל, וכתב מהרש"ל ז"ל באיסור והיתר שלו מה שכתב, נמצא שזה הגאון מהרש"ל ז"ל הוא בתראי. אבל כבר אמרתי שכבר נתפשט בתפוצת ישראל שבחוצה לארץ במלכות פולנייא ופיהם ומעהרין ואשכנז לפסוק כהגאון מהרמ"א ז"ל. אבל מכל מקום ראוי להיות כל איש שורר בביתו להתקדש ולהחמיר לאסור לעצמו, הן מה שאוסר זה, והן מה שאוסר זה, אף שמיקל לאחריני בהוראה לפי המנהג, יחמיר לעצמו. ומכ"ש שלא יקל לעצמו, ויחמי ר לאחריני. וארשום איזה מקומות, וישמע חכם ויוסיף לקח:
והנה החומרות מצד הדין הם אלו. ראשית דבר דבר גדול מחמת בדיקת הסכין של שחיטה כתב רבינו יונה בשערי תשובה שלו והובא בבית יוסף בטור יורה דעה סוף סימן י"ח וזה לשונו, ולמוכיחים ינעם העד בעם ויזהרו בתורת השחיטה ובדקדוקיה, ויבחרו להם שוחט ירא חטא, כי עם רב מישראל תלוין עליו במצות השחיטה והבדיקה. וגם אמנם אמרו רז"ל (חולין ג, ב) רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, יש מקומות בלי משים ואין תוכחת מצויים שם, רבים מן העם הנמצאים אצל שחיטה בלתי מומחים. ועוד ראינו במקצת שערורי' כי רבים מהמומחים רחקו לבם מיראת חטא, ואשר איננו ירא לבו לא יבין לדקדק לבדיקת הסכין, כי צריך לכוון את לבו במאוד מאוד בבדיקתו, הלא תראה כי יבדק אדם פעמים ושלש ולא ירגיש בפגימה דקה לאחר כן ימצאנה, כי הכין לבו באחרונה ובחינת חוש המישוש כפי כוונת הלב, מלבד כי יפשע גבר מבלי יראה בבדיקת הסימנים ויתר דרכים וצדדים, עכ"ל:
ואני הגבר מיום היותי לאיש נצטערתי על דבר זה, מה שאוכלים בשר מכל אשר יביאו מישובי העיר ואגפיה, אף כי נתמנה שם שוחט שקבלוהו בני הישוב ההוא, מ"מ לפעמים מקבלין לשוחט מכל אשר בחרו, אף שאינו מופלג בחסידות ובאומנות יתירה. ואף בעיר גדולה שהיא עיר ואם בישראל, ראוי לכל ירא וחרד לדבר על לב האב ב"ד לחקור ולדרוש איך הוא הסכין של שוחט דמתא, אף אם הוא ירא שמים, כי נוסף על יראת שמים צריך אומנות יתירה:
ואני ראיתי אחד מן הפרושים האמתיים, שלא אכל בשר אם לא כששחט הוא בעצמו. והיה בא לעיר גדולה לאלהים המתנהגת בחסידות ובקדושה, ודברו עמו חכמי העיר למה לא יאכל הבשר ששוחט השוחט המומחה שלהם, ובכן לרוב הפצרתם לקח הסכין מן השוחט ובדק אותו, ואמר להשוחט תאמר לי איך אתה מחזיק הסכין. אמר השוחט הוא כשר. אמר לו להשוחט בדוק אותו שנית, ובדק אותו שנית, ואמר שהוא כשר. אחר כך הראה הוא לחכמים ואמר תראו שבכאן יש פגימה, וכדבריו כן היה, ותמהו חכמי העיר. ראו עד היכן הדבר מגיע, כי צריך להיות מופלג ביראת שמים, ומופלג בהבנת הבדיקה. ולא לחנם היה המנהג של חכמי התלמוד לבדוק הסכין דוקא הם בעצמם ובכבודם, ולא להאמין לשום טבח אף שהוא ירא שמים, כי הרבה צריך ישוב הדעת ויראת שמים לבדיקת הסכין. והנה כשזיכני הש"י לבוא לירושלים ע"ה תוב"ב, ראה ראיתי הנהגת בדיקת הסכין בכאן באימה יתירה, ובהראותו לחכמי העיר, וכן המנהג בכל המלכות הזה, ראו עיני ושמח לבי:
עוד שנית בענין משמוש בסירכא למעך בה שנוהגין העולם, ונתפשט הנגע בהרבה מדינות וקהלות, וממעכין אפילו בנסרך שלא כסדרן שהוא טריפות המוזכר בתלמוד. כבר כתב הרשב"א שהעושין כן כאלו מאכילין טריפות בישראל, כך כתב רבינו ירוחם, וכתב כן בשם רבינו תם ובשם גדולי האחרונים. ורמ"א בהגה"ה שלחן ערוך טור יורה דעה סימן ל"ט (סעיף יג) אף שהמובן מדבריו שאין הדבר כשר לעשות כן, מכל מקום לא מיחה, כי כן דרכו שלא לסתור מנהג הנהוג בכל מה דאפשר לקיימו. אמנם קנאת ה' צבאות תעשה זאת לבלתי שמוע אל המנהג הרע הזה, כי אף בניענוע הריאה שהורה מר יעקב גאון, רבו החולקים עליו:
ואתם בנים בניי יצ"ו, הנני מצוה אתכם שלא תאכלו בשר הנכשר מכח מיעוך במקום שהיתה טריפת הסירכא מצד הדין, ולא תקנו בשר מהטבח עד שתדרשנו אחר זה. ויושבי ארץ ישראל וכל תפוצות ישראל היושבים במלכות התוגר, כולם מטריפין:
בענין נסרכה המרה, כתב הגאון רמ"א בתורת חטאת שלו כלל סימן פ"ח זה לשונו, כתב הגהת מרדכי דחולין דף תשמ"ב ע"א דיש להסתפק אם נסרכה המרה למקום אחר אם הוא טריפה. ובמרדכי פרק אלו טריפות דף תשל"א פסק להיתר, וכן נראה מהאיסור והיתר הארוך כלל נ"ב. וכן הוא דעת בית יוסף לענין חצר הכבד שנסרך, דלא מטרפין בסירכא רק בריאה. וכך כתב מהרי"ו בבדיקותיו לענין חצר הכבד הנסרך, דכשר. ונראה דהוא הדין לענין מרה הנסרכת, דחד טעמא אית להו. ודלא כדברי תרומת הדשן שכתב סי' קס"ג דכל מקום שהנקב פוסל שם ומטריף, סירכא ג"כ טריפה שם, עכ"ל:
כמדומה לי שהגאון רמ"א לא ראה דברי תרומת הדשן, שהרי שם סתר בטוב טעם שאין ראיה מחצר הכבד עיין שם. וכן מה שכתב הגאון דבמרדכי פרק אלו טריפות דף תשל"א פסק להיתר, לא היא, כי המרדכי לא כתב כן אלא לענין חצר הכבד, ואדרבה התרומת הדשן מוכיח מהמרדכי דסירכא טריפה בכל מקום שניקב טריפה. וכן באיסור והיתר הארוך כלל נ"ב כתב כתרומת הדשן דטריפה בנסרכה. ומה שכתב בכלל נ"ב בענין דיבוק המרה בשם ראבי"ה, הוא ענין אחר ודו"ק. ופשוט בעיני שהגאון רמ"א ז"ל לא ראה דברי תרומת הדשן בפנים בספרו, רק ראה ריש דברי תרומת הדשן שהביא הבית יוסף סוף סימן מ"ו. דאלו קרא כל התשובה שאין ראיה מחצר הכבד, ח"ו שהיה מתיר, על כן אין להכשיר. אף שכתב שם הב"י בשם ארחות חיים להכשיר, ח"ו לעשות מעשה כן, מאחר שכל ראיותיו של רמ"א דחויות, ח"ו להכשיר מה שמטריף התרומת הדשן. זמן רב אחר שפסקתי פסק זה, ראיתי ספר אחד של שאלות ותשובות נקרא ספר משפטי שמואל, ופסק להטריף כדברי, והנאני במאוד:
טחול שנמצא נקוב בראשו העב במקום הדק שיש בו, דהיינו שהטחול אפילו בקצה הגס והעב יש לו בקצהו שפה סביב בראשו דק, אם הוא נידון כסומכי' או יהיה כקולשא וכשירה. שאלה זו בא לידי כמה פעמים, ונשאתי עם בעלי תריסין לאחר העיון בכל הפוסקים, ולא מצאנו היתר מפורש, ואדרבה קצת נוטה לשון הטור להטריף, שכתב ביורה דעה סימן מ"ג וזה לשונו, ניטל הטחול כשרה. ובניקב יש חילוק בין ראשו הראשון, לחבירו. שהטחול בראשו האחד עב וכו'. שנראה שאין חילוק רק בין הראש האחד לחבירו בלבד, אבל בראשו האחד מיהא אין שום חילוק בין הדק שבו לגס שבו, ואם איתא שכל נקב שהוא במקום הדק בכל מקום שיהיה הוא כשר, איך כתב שבניקב יש חילוק בראשו האחד לחבירו דוקא, הרי אף בראשו האחד יש הפרש בין הגס שבו, לדק שיש בו. על כן מי הוא זה ואיזה הוא אשר מלאו לבו להתיר. וכן מצאתי בהדיא בתשובה אחת חדשה שפסק כן. וכתב בסוף התשובה וזה לשונו, סוף דבר, פה ליפנט"ו ובכלל המוריא"ה נוהגין להטריף בכל מקום שיהיה הנקב בצד העב, ואין חולקים בין הדקות שיש בו כלל. וכן בצד הדק, מכשירים בכל הצד ההוא:
פרק ב
עתה ארשום קצת מהחילוקים שבין הגאונים בתראי מהרש"ל ז"ל ומהרמ"א ז"ל, ולא ארשום במקום שרש"ל מתיר ורמ"א אוסר, דלא יש נפקותא מזה, מאחר דפסקינן בדור הזה אחר רמ"א, ומי יקל ראש, ומי הוא זה שיחמיר לאחריני ויקיל לעצמו. אך ארשום קצת מקומות שרש"ל מחמיר, ואף המיקל לאחריני ופוסק כרמ"א, מכל מקום ראוי שיחמיר לעצמו כרש"ל, כי על הרוב טעמו ונימוקו עמו:
כתב בתורת חטאת כלל א' סימן א', בשר שלא הודח הדחה אחרונה ובשלו, אם יש ששים בחתיכה ובמים נגד דם ומלח שעליו הכל מותר. ורש"ל אוסר אותה חתיכה:
כלל ב' בשר שהודח ולא נמלח ונתבשל, צריך ס' נגד כל החתיכה, ואותה חתיכה אסורה. ואם הוא שעת הדחק, או במקום הפסד מרובה, יש להתירה. ורש"ל אוסר:
כלל ג' בשר ששהה במים מעת לעת, הוי כמבושל ואסור אם אין ששים במים נגדה. אבל אם יש ששים, אז מקילין אפילו באותה חתיכה. ורש"ל אוסר:
כלל ד' בשר ששהה שלשה ימים בלא הדחה ומליחה, אסור בבישול, ובצלי מותר. ואסור לבשלו אחר הצליה. ואם בשלו, בדיעבד שרי. ורש"ל לא חילק ואוסר סתם:
כלל ה' חתיכה של בשר שנמלחה ולא הודח מתחילה, אסור אף בדיעבד אף לצלי. אך אם הוא בשעת הדחק או במקום הפסד מרובה, יש להקל. ורש"ל ז"ל לא חילק ואוסר בסתם:
כלל ו' הביא דעת רש"ל דלא מהני הא דאמרינן אגב דפליט ציר דידי' כו' רק לענין אם נמלח אצל בשר, אבל אם נפל לתוך הציר או הציר עליו, אסור מיד אחר שיעור המליחה. והמחבר חולק וסבירא ליה דשוין הם בין אם נמלח אצל בשר, או אם נפל לתוך הציר או ציר עליו. ואח"כ כתב המחבר, מיהו נראה להחמיר כו', עד אע"ג דמדינא נראה לי מה שכתבתי כו' עיין שם. הרי שדעת רמ"א שמדינא אין להחמיר, מכל מקום במקום צורך יש להקל וכמ"ש בסימנים. אבל רש"ל כתב שמדינא הוא נאסר, ואל תשגיח כלל בזה בתורת החטאת, עכ"ל:
עוד שם, כתב בתרומת הדשן דבהפסד מרובה ולצורך סעודת מצוה אמרינן דציר הבאה מבשר לאחר שיעור מליחתו, לא מחשב רותח ואינו אוסר. אבל שלא לצורך מצוה והפסד מרובה, אפילו ציר היוצא מהבשר לאחר שיעור מליחתו חשיב כרותח ואוסרת אם נפלה על בשר, או בשר שנפל לתוכה. ונראה לי דמכל מקום אינה אוסרת רק כדי קליפה, דהא בהגה"ה שערי דורא ובתורת חטאת מדמי לה לבשר שנמלח ומצא עליו אח"כ ציר, ומאחר דגם שם קיימא לן דסגיא לי' בקליפה כמו שיתבאר ולקמן סימן י"ד, הוא הדין כאן כך נראה לי, עכ"ל. ועל דברי תרומת הדשן כתב רש"ל וזה לשונו, ובספרי כתבתי דאין לסמוך ע"ז אף בשעת הדחק. ופסק של רמ"א דאין אוסר רק כדי קליפה, ומביא ראיה מבשר שנמלח ומצא עליו אח"כ ציר, רש"ל פסק לשם דלא סגי בקליפה מה שהוא בתוך הציר:
כלל י"ב אם מלח אפילו בכלי מנוקב, אסור לכתחילה לאכול בה רותח, ובדיעבד שרי אפילו בכלי חרס. ורש"ל פסק סתם דאסור, משמע אפילו בדיעבד:
עוד שם, כתב האסור והיתר הארוך דוקא רותח אסור לאכול ממנה, אבל מותר לחזור ולמלוח בה כו', וכך כתב בית יוסף. וכתב והוא הדין אם לא נקבוה, מותר למלוח בתוכו בשר ששהה כבר כדי מליחה והדיחו במים כהלכתו, ע"כ נראה בעיני דמיירי שאינו רוצה לשהותו שם יום שלם. אבל אם רוצה לשהותו יום שלם, אף שאין מליחה לעץ, מכל מקום כבוש כמבושל, והוא כבוש בכלי הנאסר:
כלל י"ד בשערי דורא, בשר ששהה שיעור מליחה בכלי מנוקב ואח"כ שמוהו לכלי שאינו מנוקב ונמצא ציר, נהגו להתיר ע"י קליפה, הכי נהוג, עכ"ל. ורש"ל פסק למעשה לאסור הכל ולא מועיל קליפה, כמו בשר שנמצא בתוך הציר דאינו שרי בקליפה אלא מה שלמעלה חוץ לציר:
כלל ט"ו כתב באיסור והיתר הארוך דאסור להשתמש בכלי ששורין בו, אפילו לא שרה בו רק שעה אחת, דחיישינן שמא נדבק בו עדיין דם. מיהו בדיעבד שרי דהא הכלי כשר, עכ"ל. אפי' לא שרה בו כו' דחיישינן. אבל בכלי מנוקב שמלחו בו, מותר למלוח בו בשר דאין מליחה לעץ כדלעיל, ע"כ. נראה לי אפי' כלי ששורין בו, אם רחצו היטב שלא נדבק בו דם, מותר למלוח בו בשר כשר. ודוקא אם אין רוצה לשהות הבשר כשר שם יום שלם. אבל אם רוצה להשהותו שם יום שלם, אסור משום כבוש:
כלל ט"ז בשר צונן בכלי של איסור צונן, בעי הדחה. כתב רש"ל וזה לשונו, ולפי שמצריך הדחה כו', יראה לי דלא שפיר עבדי הולכי דרכים שמניחים דגים מבושלים בקערות של גוים, וכל שכן הקישואין (מלוחין) שקורין בל"א אוגרק"ס שאסור לאכול בקערה של גוים, וכ"ש הציר שלו. וכן כרוב מלוח והדומה לו שהוא לח, אפילו אינו מלוח אסור, וכ"ש מלוח. והבא ליטהר מן השמים יסייעו לו, עכ"ל:
כלל י"ז הרשב"א התיר למלוח בשר בכלי של יין אסור. נראה דזהו ג"כ כשאינו רוצה לשהותו שם יום שלם, דאל"כ כבוש כמבושל:
כלל כ' פסק שם דגים מלוחים שקונים מהגוים, אם רואים ביניהם טמאים אסור ליקח מהם אף אם לא שורין ביחד. אבל אם כבר קנה אותם, מותרים, דספיקא דרבנן לקולא ואמרינן שמא לאחר שפלטו כל צורכן עירבן יחד. ואם יש בהן שמנונית, אז הוא ספיקא דאורייתא ואסורין. ואם ספק אם יש בהם שמנונית או לאו, מותרין משום דהוי ספק ספיקא, שמא לאחר שפלטו כו'. ולפי דעת רש"ל בספרו פכ"ה סימן ע"ח גם בהגה"ת איסור והיתר שלו, אין היתר לדגים מלוחים לקנות מהגוים. ואפי' אם כבר קנאם אסורין. דהאי לא מקרי ספיקא, דהיינו הדגים רותחין הן ומקבלין מלחלוחית הטמאים. אלא א"כ רואין מונחים על השלחן מלוחים הטמאים והטהורים ולא נגעו יחד, דאז יש להתיר בדיעבד, כיון דלא ראינו שנגעו יחד. ואפילו בכה"ג, תבוא מאירה לאיש הקונה אותם לכתחילה, משום הרחק מן הכיעור. ולדעת רש"ל, גם בהאי דינא שפסק בספק אם היה שמנונית דאזלינן לקולא משום ספק ספיקא, ולסברת רש"ל אינו אלא ספק אחד, נמצא הוא ספק דאורייתא:
עוד שם, וכתב האיסור והיתר, מיהו אם היה ס' מן הטהורים נגד הטמאים, קונים לכתחילה ולא מחזיקין איסור שמא היו הטמאים יותר ומכר מהן, ע"כ. ורש"ל חילק בספרו שם. ובאיסור והיתר שלו, דוקא אם מונח באמצע, דאז ודאי נמלח עמהן. ואם יש ס' מותרין הטהורים חוץ מהקליפה מכל אחד מהן. ואם יש בקליפות כולן ס' נגד הדג טמא, גם הקליפות מותרים. אבל אם אין הדג נמצא באמצע, אסורים לכתחלה כל הדגים שנוגעים בו, שמא לאחר שיעור מליחה הניח עמהן, דאז אין כח למליחה לפעפע איסורו בכולן. ובדיעבד מותרין בקליפה אם יש ס', כיון שהוא ספיקא דרבנן, עיין שם, וחילוק זה כתוב ג"כ בשעי דורא דפוס קטן בשם אור זרוע ע"ש:
עוד שם, כתב עוד מהרא"י בתרומת הדשן סימן קע"ד, דהרינ"ג ומרקריינ"ש מותר לקנות מהן, אע"פ שטמאים ביניהם כדברי המרדכי, דידוע דאין דגים טמאין נמלחין עמהן, ובודאי לאחר פליטת צירן הניחן שמה, עכ"ל. וכתב רש"ל, בספרי כתבתי שיש לפקפק על דברי מהרא"י, ויש לאסור, עיין שם פכ"ה ס' ע"ח. וגם מפרש דאור זרוע ס"ל איפכא, היכא דלא נמלח עמהן גרע טפי, דשמא עתה בלע מהדדי מאחר שהן מלוחין ולא יועיל עתה ס', רק דוקא כשנמלח בתחלה ביחד. א"כ יש חומרא להרינ"ג יותר מבשאר דגים, דאפילו יש ס' נגד הדג טמא והוא מונח באמצע, אפילו הכי נאסרו אלו שסביביו, כיון שבודאי לא נמלחו יחד, אבל אינן בכלל מאירה דלעיל, אם אין רואין נוגעים יחד מותר לקנותן לכתחלה כיון שאין דרכן למלוח יחד:
עוד שם, ואם רואה הרינ"ג שרוין עם דגים טמאים, כתב בתרומת הדשן דאסור לקנות מהן כו', ובית יוסף חולק. ובאיסור והיתר הארוך כתב, דלכתחלה נוהגין כדברי מהרא"י להחמיר שלא לקנותן. אבל בדיעבד מותרין כדעת בית יוסף, ע"כ. ורש"ל הביא מהרא"י בפשוטו ולא חילק כלום בין לכתחילה ובין דיעבד. גם בספרו סימן ע"ח הביאו, ולא הביא דעת המתירין:
עוד שם, בדין דגים ועופות שנמלחו יחד, אסורין. וכתב איסור והיתר הארוך, הא דדגים אסורין, דוקא שמונחין אצל העופות או תחתיהן. אבל מונחין על העופות, מותרין כו'. וכך כתב רש"ל פרק כ"ה סימן ע"ג. וכתב, אבל צריכים קליפה במקום הנגיעה. ודוקא בשידוע שמתחלה ועד סוף היו הדגים למעלה, אבל מספיקא אסור, דמסתמא דרכן לערבן במליחה, עכ"ל:
עוד שם, כתב בית יוסף, ואם העוף נמלח והדג טפל נמי טריפה כו', ואין דבריו נכונים כו', ורש"ל פסק כהבית יוסף:
כלל כ"ג בענין תתאה גבר כתב וזה לשונו, ובהגה"ת שערי דורא בשם תורת הבית, דאם מונחים זו אצל זו סגי להו בקליפה. ורש"ל כתב, דנראה לו כשהאיסור חם וההיתר קר שמונחים זה אצל זה לאסור כולן. ואם האיסור קר וההיתר חם, יראה להחמיר כדברי רשב"א להצריך קליפה, עכ"ל:
עוד שם, הביא דברי הטור בצלי, אפי' התחתון חם סגי ליה בנטילה. וכתב רש"ל וזה לשונו, ואנו לא קיימא לן הכי, אלא כדברי השערים, ולא מחלקינן בין בישול לצלייה לפי מה דקיימא לן צלייה ומליחה כבישול, אלא אסור הכל. וגם רמ"א בעצמו בכלל ל"ז סעיף א' מצריך ס', ואם אין ס' הכל אסור. וכן במליחה בסימן ל"ה, עיין שם. ובבית יוסף בטור יורה דעה סימן צ"ב כתב, שנאסר כולה. ובסימן ק"ה פסק, שאין נאסר אלא כדי נטילה. וצריך לחלק בין טפת חלב שנפלה שהוא צלול ובקל מתפשט בכל החתיכה, ובין איסור גוש שנפל על חתיכת היתר. אבל רש"ל פסק בהדיא אפילו באיסור גוש צריך ס':
עוד שם, בנפל בשר לתוך חלב צונן או איפכא, הבשר בקליפה. והחלב שאי אפשר בקליפה, ריב"א כתב דבעי ס' נגד הקליפה. ור"י כתב כו'. ומהרא"י כתב דיש לנהוג כריב"א, ובית יוסף פסק דהחלב שרי כו'. גם רמ"א פסק כן, רק כתב דאין להקל אלא במקום צורך מאחר שמהרא"י כתב להחמיר. ורש"ל לא חילק אפילו במקום צורך. ורמ"א בעצמו בטור יורה דעה סימן פ"א ס"ט פסק דבעי ס' נגד הקליפה, וכך כתוב בטור יורה דעה סי' קל"ז לענין יין נסך:
עוד שם, פסק אם הניח איסור חם לתוך קערה קר, הוי חם לתוך צונן, והקערה צריך קליפה. ואם הניח בשר בקערה חולבת, שניהם צריכין קליפה. וזה לשון רש"ל, וליתא מאחר שהוכחתי הכא וגם בספרי מכל הני הגדולים דסבירא להו דבקערה היכא שהיא בת יומא אוסר דבר חם בלא רוטב, מאחר שאין בה פליטה מגופה. ממילא נמי דלא שייך למימר גביה תתאה או עילאה גבר כו', עד וא"כ כל זמן שהוא חם שהיד סולדת בו אוסרת וגם נאסרת היכא דליכא ס' לפי מה דקיימא לן דחום הצלי וחום הבישול הכל בס' כו':
כלל כ"ח הא דחתיכה אוסרת חברתה בנגיעה, דוקא שאסורה מעצמה, אבל חתיכה שנאסרה מאיסור ע"י בליעה אינה אוסרת בנגיעה אפי' נצלו או נמלחו ביחד. ורש"ל כתב, אבל אם נצלה או נמלח חתיכה שנאסרה מחמת בליעת איסור עם חתיכות אחרות, אסורות לפי מה דקיימא לן מליחה וצלייה כבישול. אכן אם לא נמלחו ביחד, אלא שהחתיכה מלוחה נוגעת בבשר, ואפילו שניהם הן מלוחין, בודאי אינו אסור כו':
כלל ל"ג פסק דאין חילוק בכלי שני בין של עץ או מתכות או חרס. ורש"ל פסק בכלי חרס דבולע בכל שהוא כהגה"ת אשר"י:
כלל ל"ה פסק בדין ריחא מילתא, דבדיעבד יש להתיר בכל ענין בהפסד מרובה. ורש"ל פסק לאיסור היכא שהתנור סתום מכל צד והקדירות פתוחות:
עוד כתב רש"ל בדין ריחא מילתא, היכא שנאסר הבשר משום דם, כגון שנמלח בכלי שאינו מנוקב, אוסר שאר בשר שנצלה או נתבשלה עמו בתנור משום ריחא, אף דדם אינו מפעפע והוי כמו כחוש ולא מפטם, מכל מקום השמנונית מפטם אותו ומוליך הריח וטעם הדם עמו כו':
כלל ל"ז אם נצלה הירך בשומן הגיד, פסק דטוב לקלוף. ורש"ל פסק ששמנו של גיד אוסר עד ס':
כלל מ"ב בדין דבר שבמנין לא בטל, פסק כר"י דוקא דברים שלעולם אין מוכרין אלא במנין, אבל דברים שלפעמים מוכרין בלא מנין אלא באומד, בטילין. ורש"ל פסק דלא קיימא לן כר"י, אלא כל שדרכו למנות אפילו לפעמים, אינה בטילה:
וכתב עוד דביצה אינה בטילה. וכן דעת השערים וס"ת וב"ה, וכל שכן בזמן הזה שאינו בנמצא למכור סל ביצים ביחד, עד כאן לשונו:
כלל נ"ז בדין דגים שעלו בקערה כו', באם נצלו אסורין לכתחלה, ובדיעבד יש לסמוך אהמתירין. ורש"ל לא חילק בין לכתחילה ודיעבד, רק בנתבשלו פסק להיתר, ובנצלו פסק לאיסור. וכתב, אבל העולם נהגו איסור בנתבשלה, וחלילה להתיר בשניהם מאחר, שהתוספות אשר מימיהם אנו שותים פסקו לאיסור בנתבשלו:
עוד שם, כתב בהג"ה שערי דורא דטוב ליזהר ליתן המים תחלה לתוך הכלי שמדיחין בו, ואח"כ יש ליתן בו הקערות. ורש"ל באיסור והיתר שלו חולק, וכתב דכלי חרס בולע אף בכלי שני. ואם אחד יש בו שיורי מאכל, נתמחה בכלי שני ונבלע בכלי חרס. וכתב שם בשם מהרי"ח, דכלי שני מבליע כלי חרס, אבל אינו מפליטו. משמע שבעירוי אף מפליט כלי חרס, עיין שם:
עוד שם, בדין אם תחבו כף של בשר בן יומו לקדירה של חלב שאינו בן יומו או איפכא, ויש שם קטנית או ירקות, אין לאכלם לא עם בשר ולא עם חלב כו'. אבל לשומו בכלי של אחד מהן, אין להקפיד. ורש"ל פסק שלא לתת אלא לקערה חדשה, או לאכול מהקדירה בכף, או ללפות בו בלחם, עד כאן לשונו:
כלל ס"א צנון שחתכו בסכין של בשר, אסור לאכול בכותח. הרא"ש אינו אוסר, רק קולף מקום החתך. והרשב"א אוסר כולו, וכך כתב הר"ן, וכך כתב רש"ל ז"ל דכולו אסור, וכן כתב דכן משמע לישנא דמהרא"י:
כן אם חתכו בסכין של אינו יהודי שהיינו צריך לאוסרו, פסק רמ"א כדברי הפוסקים דסגי בנטילה. ורש"ל פסק לאסור כולו. וגם בקרי"ן פסק הכי:
עוד שם, ואם עבר ובשלו צריך ס' נגד הסכין, ולא נגד הסכין כולו רק נגד מקום הסכין שנגע בצנון. ורש"ל כתב היכא שחתכו בשר רותח בסכין חולבת, אע"ג דלא אמרינן חם קצתו חם כולו לענין מוליך בליעתו אפי' בכלי מתכות, מכל מקום ראוי להחמיר ולשער נגד כל הסכין היכא שחתך בה בסתם, אפי' אמר שעד כך וכך חתכתי, כי דרך הסכין להוליך ולהביא בכולו ולא רמיא עלי' לאדכורי. אבל תחב כף בקדירה לאקראי, אם ברור לו עד כמה תחב, לא משערינן יותר ממה שנכנס. ואם לא ברור לו, משערינן בסתם דדרך לתחוב בקדירה דהיינו ראש הכף. ומכל מקום גם לענין הסכין לא משערינן נגד הקתא, עכ"ל:
עוד שם, הביא דברי בית יוסף שכתב בשם שבולי לקט על הלימוני של גוי, אע"פ שנחתכו בסכין של גוי וחריפי דומיא דצנון, מכל מקום מאחר שממלאין חביות גדול, ורבים מהם נחתכו בסכין אחד, בטל בהם טעם הסכין. ודאי הראשון והשני שנחתך בהן היה מדינא לאסור, אך מאחר שאין מכירין בטלים הם ברוב אחרים שנחתכו אח"כ באותו הסכין, ע"כ. וכך כתב הארוך כלל ל"ח, עכ"ל:
ומצאתי כתוב על זה, וקשה על המחבר שמביא דין זה של בית יוסף שבטל בהם טעם הסכין כו' אליבא דהלכתא. וזה אינו, בשלמא לדעת בית יוסף הדין כך, דהוא פסק כר' אפרים (חולין צו, ב תוד"ה אם יש) דלא אמרינן חתיכה עצמה נעשה נבלה אלא בבשר וחלב, ומשום הכי היכא שחתך ירקות חריפין בסכין של גוי אינו צריך לבטל רק טעם הסכין הבלוע בירק. אבל אנו דקיימא לן (עי' ביו"ד צט, ג) כר"ת דאמרינן חתיכה עצמה נעשית נבלה בכל האיסורין שבתורה, ומשום הכי היכא שחתכו ירק חריף בסכין של גוי מצרכינן ס' נגד כל הירק. וכך כתב הב"י עצמו בלשון הזה בסימן צ"ו, אבל אם חתך בסכין של גוי צריך ס' נגד כל הצנון, דדין זה קאי אליבא דר"ת. וכן יש לי להביא ראיה עוד מטור אורח חיים בהלכות פסח (סימן תמז) שכתב, וזיתים שכובשים בשאר ימות השנה כו' עד ולא שייך ביה ביטול, דבכוליה סכין משערינן, וא"כ חזרו הזיתים כולו חמץ, עכ"ל:
אף שזה הדין תימה בעיני ולא אוכל לישבו, דלמה חזרו הזיתים כולו חמץ, דהא לא שייך לומר חתיכה עצמה נעשה נבלה אלא כשבלע איסור, אבל בלע היתר כגון חמץ בעת היתרו, לא שייך לומר נעשה נבילה, אלא היא כולו חמץ. וכמו שהדין בבצלים וירקות שבלועים מבשר ובשלם בחלב, אם ידוע כמה בשר בלוע בבצלים ובירקות אין צריך ס' אלא כנגד הבשר, דלא שייך לומר חתיכה נעשית נבלה הואיל ועדיין כולו היתר, ולכן אין צריך לשער רק נגד מה שבלע, א"כ תימה על הטור למה חזרו הזיתים כולו חמץ. והנה אניח דבר זה עתה. מכל מקום בבלע איסור כמו בכאן בלימוני שחותכין בסכין של גוי, אז הכל נעשה נבלה:
עוד שם, בדין בשר רותח שחתכו בסכין חולבות בן יומו, דצריך ס' נגד הסכין. וכתב, ונראה לי דדוקא אם חותך בשר רותח שהוא על האש, או שהסירו מהאש ועדיין בכלי ראשון. אבל אם כבר הניח בכלי שני, מעתה כבר עבר רתיחתו וא"צ רק קצת קליפה כו'. משמע אפילו אם חם שהיד סולדת. דאם אין היד סולדת, אף בהסירו מן האש לא היה נאסר. אבל רש"ל חולק, וזה לשונו באיסור והיתר שלו, ולא שייך כלי שני אלא במים ורוטב וכל דבר הצלול שמתערב מיד כאחת ונתקרר במהרה, אבל לא בחתיכת בשר או דג וכל דבר שהוא גוש, דכל זמן שהיד סולדת בו עומד בחמימתו ומפליט ומבליע שפיר. ומשום הכי נראה דדוחן ואורז ג"כ אחר שנתערו מקדירה לקערה, כל זמן שהיד סולדת בהן חמין הן ככלי ראשון, ונפקא מינה לענין בשר בחלב כו':
כלל ס"ב בדין דם ביצים, אם הוא ספק אם היה הדם על החלבון או על החלמון, הוי ספיקא דרבנן ולקולא, משום דס"ל דם ביצים דרבנן. אבל רש"ל כתב באיסור והיתר שלו שמצא כתוב וזה לשונו, שמעתי ממהרי"ו י"ץ שאנו קיימא לן דדם ביצים דאורייתא, ע"כ מצאתי, וכן נראה עיקר, מאחר שסתם תוספות ואשר"י מסופקים אם הוא דאורייתא כו', עכ"ל:
כלל ע' בדין שוחט תרנגולת ומצא בה ביצים גמורים, דנוהגין למלחן אפילו הקליפה החיצונה קשה, אבל אין למלחן עם בשר. וכך כתב רש"ל. וכתב אם מלחן עם בשר, נעשית נבילה. ואם נתבשלה עם אחרות, צריכות ס"א נגדה והיא:
עוד שם, כשיש להם חלבון ונתערב בחלב, יש לסמוך ארש"י והרשב"א והרא"ש דבכה"ג לית בהו משום בשר בחלב. אבל רש"ל פסק כרשב"ם, שפירש ביצים גמורים שנגמרה הקליפה לגמרי, אבל לא נתקשה הקליפה כדרך ביצה הנמכרת בשוק, דין בשר עליה לכל דבר. וכתב שכן הוא דעת מהרא"י. וגם כתב שמהאי טעמא נוהגים שאפילו בגמר קליפתן לגמרי אין אוכלין בחלב, דדלמא לא נתקשה לגמרי, כי כן הוא בנמצא, עכ"ל:
כלל ע"א בדין החלב מן בהמה שנשחטה ונמצאת טריפה, פסק אם הוא טריפות שאפשר שלא אירע לה אלא עתה, כגון ניקב קרום של מוח וכיוצא בזה, מותרות. רש"ל פסק כמהרא"י לאסור כל טריפות תוך ג' ימים:
כלל ע"ד כתב הר"ן דבר שיש לו מתירין שנפל ברוטב, אי חזר אותו רוטב ונפל לרוטב אחרת אוסרת באלף. ולפי מה שנתבאר הטעם דדבר שיש לו מתירין בטל, ואינו אוסר רק ממשו של איסור, הוא הדין רוטב זו נמי בטילה. ועוד דלפי דבריו, איסור שאינו מחמת עצמו רק מחמת שבלע איסור אחר, שייך בזה דבר שיש לו מתירין, ואין כן דעת מהרא"י ז"ל בתרומת הדשן סימן ק"ע, שכתב על החתיכה הבלועה מדם דלא מקרי דבר שיש לו מתירין, דאין איסור מחמת עצמו אלא מחמת דם הבלוע בו, ונראה דיש לסמוך אדברי מהרא"י מאחר דאיסור דרבנן הוא דאינו בטל. ועוד סברא זו נמי אמרינן לענין חשיבות חתיכה הראוי להתכבד, עכ"ל:
אבל רש"ל הביא מהרא"י בהגה"ה ש"ד שלו סימן מ"א בלשון אחר וזה לשונו, מצאתי כתוב בשר ששהה ג' ימים בלא מליחה ונתערבה בשאר חתיכות בטל ברוב, ע"כ. ויראה הטעם, דלא חשיבא שיש לו מתירין הואיל ומותר לצלות אף קודם לכן, ולמה שהוא נאסר דהיינו בישול עדיין הוא אסור כו', עד ויראה דאפילו היתה חתיכה הראויה להתכבד מכל מקום בטילה, לפי שאינו שורשו של איסור אלא מחמת דם הבלוע בה, מהרא"י ז"ל. מכאן מוכח להדיא דדבר שיש לו מתירין לא בטל אפילו באלף, אפי' אינו אסור מחמת עצמו, עד כאן לשון רש"ל. פירוש לדבריו, הואיל והוצרך מהרא"י לכתוב טעם אחר על היתר דדבר שיש לו מתירין, ומה שכתב רמ"א ועוד סברא זו אמרינן כו', שאני הכא דיהיה לו היתר:
עוד שם, דדבר המתקלקל אם ישהנו, לא מקרי דבר שיש לו מתירין, ובטל. ורש"ל חולק:
עוד שם, חמץ בפסח לא מקרי דבר שיש לו מתירין. רש"ל חולק:
כלל ע"ה בענין בישול גוים, פסק אם חתה ישראל בגחלים אף לאחר שנתבשל כמאכל בן דרוסאי ע"י גוי שרי, ודלא כשאר פוסקים שכתבו דצריך לחתות קודם שיתבשל כמאכל בן דרוסאי. וכתב בית יוסף דנקטינן כוותייהו כו'. ורש"ל פסק דצריך:
עוד שם, פסק דעשיית האש או שגירת התנור מועיל לענין בישולי גוים. ורש"ל מוכיח מדברי מהרא"י דאין מותר אלא במחתה בגחלים שמקרב בישולו, אבל בכהאי גוונא לא מקרב בישוליה ואין מותר אלא בפת, והא ראיה דהשלכת קיסם לא מהני בבישול גוים אלא בפת:
בפרק אין מעמידין (ע"ז לח, א) אמר רב אסי אמר רב דגים קטנים מלוחים אין בהם משום בשולי גוים. וזה לשון התוס' (ד"ה דגים קטנים) אומר רבי יודא דמדקאמר מלוחים דמשמע שאין מלוחים אסירי, א"כ צריך לומר דמיירי בגדולים קצת שעולים לפעמים על שולחן מלכים. דאי לא תימא הכי תקשי לן להא דאמר, איכא בינייהו דגים קטנים, פירוש דלמ"ד נאכל כמות שהוא חי יש בו משום בישולי עובדי כוכבים, ולמ"ד אינו עולה דגים קטנים אין בו משום בישולי עובדי כוכבים והלכה כתרוייהו לקולא, וא"כ אמאי נקט מלוחים אפי' אין מלוחים נמי, עכ"ל:
והבית יוסף סימן קי"ג הקשה ג"כ קושיא זו, ותירץ דדגים קטנים שנמלחו עולים על שלחן מלכים, ואפ"ה שרי משום דאז נאכלין כמות שהן חיין. ובשלא נמלחו, שרי משום דאז אין עולין על שלחן מלכים. וכתב הבית יוסף שהעלה זה התירוץ מדברי הרשב"א. והנה לדברי כולם דגים קטנים שהם קטנים ממש אין בהן משום בשולי גוים, אבל רבותינו הנ"ל הניחו מקום להתגדר, כי יש שני ענייני דגים קטנים, האחד הדגים שדרכם להתגדל אינם עולים לשלחן מלכים בעודם קטנים עד שנתגדלו. אמנם יש עוד ענין שני של דגים קטנים, דהיינו שיש מין דגים שנשארו לעולם בקטנותן ואינן גדולים, ואלו עולים על שלחן מלכים ואסירי. ועל אלו אמר רב יוסף כשהן מלוחין אין בהן משום בישול גוים, הא אינן מלוחין אסירי, וראוי לחוש לזה:
כלל ע"ו ולענין המנהג, כתב מהרא"י בהגה"ת שערי דורא רבים, נוהגים להקל להמתין רק שעה אחת אחר סעודת בשר וסלקו וברכו, ואח"כ אוכלים גבינה כו'.הגה"ה אמנם הצנועים מושכים ידיהם עד ו' שעות. וכתב רש"ל, ומכל מקום נראה דאפילו ששהה שש שעות, מכל מקום אסור לאכול אחריו גבינה עד שסילקו ובירכו מפני מראית עין, וכך קבלתי, עכ"ל:
ובית יוסף כתב באורח חיים סימן קע"ג (ד"ה ויש מחמירין) בשם הזוהר, דיש להחמיר בבשר אחר גבינה אפילו בשר עוף, כמו בגבינה אחר בשר. ואמר שם בזוהר (פ' משפטים קכה, א), מי מישראל שאינו נזהר שורה עליו רוח הטומאה מ' יום. ואם מוליד בן באינון מ' יום, נותנין לו נשמה מסטרא אחרא דלאו איהו קדישא בר מינן. על כן שומר נפשו ירחק ויקדש עצמו אפילו במותר לו מצד הדין. מכל מקום המחמיר תבוא עליו ברכה. ובפרק כל הבשר (חולין קה, א) אמר מר עוקבא, אנא בהא מילתא חלא בר חמרא. דאלו אבא, כד הוה אכיל בשרא לא הוה אכיל גבינה עד למחר כי השתא. ואלו אנא, בהאי סעודתא לא אכילנא, בסעודא אחרינא אכילנא, והיינו ו' שעות לדעת הרמב"ם (הל' מאכ"א ט, כח) והרא"ש והרשב"א, וקרא עצמו חלא. על כן המתקדש ביותר קדוש יאמר לו, ואשרי בניו אחריו:
כלל פ"ה בענין תחיבת כף של בשר לחלב או איפכא דצריך ס', פסק דאין חילוק בין תחב הכף פעם אחת או ב' פעמים. ורש"ל כתב, בספרי כתבתי שצריך ב' פעמים ס'. וקבלתי דאין צריך להחמיר באם תחב ג' פעמים להצריכו ג' פעמים ס', רק די בשני פעמים ס', דס' ראשון לבטל האיסור, וס' השניה אולי חזר וניעור, ותו לא חיישינן:
עוד שם, כתב בשערים דמהרא"י בשם אור זרוע, קדירה הנאסר מבשר וחלב שאסור בהנאה ובשלו בו מאכל, אע"ג דהקדירה אינה בת יומו ולא נאסר המאכל, מכל מקום צריך להשליך דמי הקדירה לנהר שלא ליהנות מדבר האסור בהנאה. ולי נראה דלפי מה שנהגו לחום בו חמין, אין לחוש גם לזה, וכמו שכתב הרא"ש לענין סכין של ע"ז ששחט בו, ע"כ. ורש"ל פסק כמהרא"י בשם אור זרוע, וכתב, שלא דמי למה שנהגו לחום בו חמין שהוא לחוף בו הראש, אבל לא לשום מאכל ומשתה. והא ראיה, דמותר שם לכתחילה. גם לא דמי לסכין ששחט בו, דשמא הנאות בישול אינו חשוב כ"כ דבר מועט כמו שחיטה. ועוד בספרי שדיתי נרגא בדברי הרא"ש, ופסקתי כדברי הרשב"א שצריך להשליך:
עוד שם, כשבא החכם להתיר האיסור שנפל בקדירה ולשערו בס', כתב בספר המצות צריך לחקור אם נתנו מים בקדירה אחר שנתנו בו האיסור. והטור חולק, שאפילו אם הוסיף בשוגג, קיימא לן כל איסורים שבתורה שריבה עליהן בשוגג מותרין כו'. רש"ל פסק דצריך החכם לחקור אחר זה כדעת ספר המצות, וכן סובר הסמ"ק והמרדכי ובעל שערי דורא ומהרא"י. והאי דכל אסורים שבתורה, מוקמי לה בדבר יבש שאין מתערב, דומיא דתרומה דהתם. אבל בדבר לח, חתיכה עצמה נעשית נבילה כבשר בחלב לכולי עלמא, ולדידן אף בשאר איסורין, ואין חילוק בין נודע התערובות בנתיים או לא נודע. וגם רמ"א כתב (יו"ד צט, ה) דטוב להחמיר ולנהוג לחקור אחר זה. על כן כל ירא שמים יזכור בזה ולא ישכח:
עוד שם, בדינא דאם נתוסף האיסור מצטרף לאסור, וכתב הני מילי דוקא שנתוסף ממין איסור ראשון, אבל אם אין האיסור השני ממין הראשון, אינן מצטרפין, ואדרבה השני מבטל את חבירו. כתב על זה רש"ל, דוקא אם נפלו שניהם כאחד. אבל אם לא נפלו כאחד, דנעשו מתחילה הנותן טעם חתיכה דנבילה מאיסור ראשון, שוב אין לו היתר. וההיא דכל האיסורין שריבה שוגג כו', כבר כתבתי דמוקי ליה בדבר יבש, כדלעיל:
עוד שם, וכתב עוד הרשב"א, שאם נתערב במינו ושלא במינו ונשפך, רואין שאינו מינו כאלו אינו, ותולים לומר שמינו היה ונתבטל, כמו דאמרינן לקמן למאן דאית ליה מין במינו לא בטל, סלק את מינו כמי שאינו כו', הוא הדין איפכא. וזה לשון רש"ל, הי"ד הביאו לפסק הלכה, ואין נראה בעיני כלל, דבשלמא התם גבי מין במינו אין בו איסור משום צד נתינת טעם, אלא מגזירת הכתוב שאינו בטל, ומשום הכי כי איכא נמי בהדיא מין בשאין מינו אמרינן סלק את מינו כדי שיבטל הטעם בשאינו מינו, וממילא יותר הכל. אבל הכא שאסר את שאינו מינו בנתינת טעם מדאורייתא, א"כ היכא שנשפך הרוטב אפילו איכא נמי מינו בהדיא, סוף סוף עדיין בספק עומד, וספיקא דאורייתא לחומרא, עד כאן לשונו:
כלל פ"ט נטלו הכליות כשירה. וכתב הרא"ש, וכן אם נקבו וחסרו, אפי' הגיע החסרון והנקב על הלובן כשירה. וכתב רש"ל, ומה שהכשיר בחסרון כוליא עד החריץ, לא נהירא לי, ועיין בספרי פרק אלו טריפות:
עוד שם, וכתבו הגהות אשר"י, דאם נמצא דם בכוליא דכשירה. כתב רש"ל, בספרי כתבתי שיש לפקפק על היתר דם בכוליא:
כלל צ"ד כתב הרשב"א בתשובה, מחט שנמצאת בקורקבן וכולה נבלעת בעובי בשרו, ונשאר כחצי אצבע מצד הכיס גם מצד החוץ שלא היתה המחט אוכלת, ולא היה ניכר שם נקב לא לצד פנים ולא לצד חוץ, תלינן להקל דדרך פנים באתה, דדרכו לבוא דרך וושט עם המאכל. ובהג"ה שערי דורא כתב בשם מהר"ם לאסור בכהאי גוונא וכך כתוב באיסור והיתר הארוך. ושמעתי מגדול אחד, דהרשב"א ומהר"ם לא פליגי. דהרשב"א מיירי במונח בעובי בשרו, דתלינן דדרך פנים באתה. ומהר"ם מיירי שהיה מובלע לאורך הקורקבן. ובאמת הוא תירוץ יפה, ואז יתקיימו דברי שניהם. אמנם אין להקל, כי גם מדברי רש"ל משמע שס"ל דמהר"ם מטריף בכל ענין, שכתב על דברי מהר"ם, הטעם מבחוץ במקום בשר ראוי להתרפא יותר שהוא רך, מהעור הפנימי שהוא קצת קשה. ומאחר שאינו ניכר מבפנים בודאי בא מן החוץ, עכ"ל:
באתי להזכיר ולהזהיר, במי שיש לו תרנגולים בביתו וגם חתול, שיש לחוש לדריסה אם ראו החתול נכנס למקום התרנגולים. והטור יורה דעה סימן נ"ז הביא דברי הרשב"א שכתב, אפשר שחתולים שלנו הם בני תרבות עם התרנגולים, וכל שלא ראינו שרדף אחריהם והכה אין חוששין לו, וראוי לחוש להן. הרי אם ראינו החתול רודף ומכה, פשיטא שטריפה, אף שהחתול מגודל בבית. וכשלא ראינו רודף ומכה, רק נכנס למקום התרנגולים, העולם אין חוששין. וסיים, אבל מן הראוי הוא לחוש. וכתב הבית יוסף הטעם, משום דאשכחן בגמרא שהיו חוששין שמא דרס, והחתול ושונרא דידהו היו רגילין עם התרנגולים כמו שהם רגילין עכשיו. ואף שבשלחן ערוך לא הוזכר שראוי לחוש, מכל מקום ראוי וראוי היא, מאחר דאשכחן בגמרא כן. וגם בש"ע לא סתם הדין, רק כתב (יו"ד נז, ה) יש אומרים כו'. על כן כל בעל נפש יחוש:
פרק ג
עתה באתי לדבר ולהזהיר באזהרות גדולות מחמת שתיית יין. אתם בני יצ"ו הוו זהירין במאוד שלא לשתות יין בכל מקום ומקום אף אצל ישראל, אלא אם כן יהיה קים לכו בגוויה שהיין נעשה בהכשר ושמירה גדולה ממגע גוי. כי המכשלה הזאת תחת יד רבים מעמינו להקל בשמירה יתירה, והפגם הגדול המגיע מאיסור סתם יינם של גוי והוא הדין למגעם ביין שלנו, רב ועצום הוא מאוד:
וזה לשון הזוהר פרשת שמיני (ח"ג מ, א), תא חזי, ישראל קדישין כל חיי עלמין דירתי כלא תליין בההוא עלמא דאתי, בגין דאיהו חיין דכלא לעילא ותתא, והוא אתר דיין דמנטרא שארי ואקרי יין, ומתמן נפקין חיין וקדושה לכלא. ויין דישראל בגין יין דישראל אחרא, ודא בדא תליא, דהא ישראל לעילא ביה נטיל חיין, ובגין כך אקרי עץ חיים, [עץ] מההוא אתר דאקרי חיים ונפיק חיין, ועל דא מברכין ליה להקדוש ברוך הוא ביין, וביין דישראל לתתא כהאי גוונא. עובד עבודה זרה דאיהו מסאב ומאן דקריב ביה יסתאב, כד יקרב ביין דישראל הוא אסתאב ואסור, כל שכן מההוא יין דאיהו עביד. ועל דא לא תימא דדא הוא בלחודוי, אלא כל מה דעביד ישראל לתתא כי כלא הוא כעין דוגמא דלעילא, כל שכן יין דקאי באתר עילאה דוגמא דיין דמנטרא. בגין כך ישראל שתיין יין דישראל דאתעביד כדקא חזי בקדושה, כגוונא דישראל דלעילא דשתי ואשתרשא ואתברכא בההוא יין עלאה קדישא, ולא שתאן יין דאתעביד במסאבותא ומסטרא דמסאבותא, דהא ביה שריא רוחא דמסאבותא ולאו הוא מסיטרא דישראל. ומאן דשתי בהדייהו, אסתאב רוחיה ואיסתאב איהו, ולית ליה חולקא בעלמא דאתי דהא ההוא עלמא דאתי יין דמנטרא איהו. ועל דא ישראל קדישין בעיין לנטרא דא על כלא, בגין דאתקשרו באתר דעלמא דאתי, ובגין כך ביין אתברך קודשא בריך הוא, עד כאן לשונו:
ספירת בינ"ה שהיא עולם הבא, שם היין משומר ממגע גוי, ששם בבינה הששה קצוות של מעלה נעלמים ואין שם אחיזה לקליפה, רק בהתפשטות שש קצוות במקומה שהוא עולם הזה. וזהו שאמרו רז"ל (ברכות לד, ב) על עולם הבא שאמר הפסוק (ישעיה סד, ג) עין לא ראתה אלהים זולתך, שהוא יין המשומר מששת ימי בראשית, כלומר כי שם סוד ששה ימי בראשית משומרים. ובחטא חוה שסחטה אשכול ענבים נתגברו כח הקליפות, ושם יין המשכר. אבל אנחנו ישראל, שנשמתינו מצד הקדושה, אז כל מגמתנו לעולם הבא, כהא דתנן (סנהדרין צ, א) כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא. ואנחנו ישראל למטה מכוונים נגד ישראל שלמעלה סוד תפאר"ת ישראל שהוא העץ מחיי עלמא הנ"ל. וכשישראל קדושים ומקדשים עצמם למטה לשתות ביין המשומר ממגע גוי, מתעורר יין המשומר בבינה להשפיע על ידי ישראל שלמעלה, על כן מברכין ומקדשין על היין. ומי ששותה ממגע גוי, נסתאב וטמא טמא יקרא ואינו זוכה לחיי העולם הבא. ואמר הזוהר (הנ"ל), לא ביין בלבד כך, אלא מכל מאכלות אסורות הוא מטמא את עצמו, אלא שביין הוא מדריגה על כולם. ומי הוא זה ואיזה הוא שלא ישים את לבו לדברים ההם להיות נזהר בתכלית הזהירות ולקדש עצמו בעש ר קדושות:
ומצאתי בספר טעמי מצות שחיבר הרב ר' מנחם הבבלי, שכתב בלאו שלא לשתות יין נסך, וזה לשונו, ובימי חרפי ראיתי אנשי מעשה שהיו מחמירים על עצמם, בראיית הגוי היין לא היו רוצים לשתותו אע"פ שלא נגע בו הערל, כיון שנתן עיניו בו אין בו סימן ברכה, ומנהג ותיקין הוא, כיון שהערל רואה גוון היין או ריחו נתאוה לו במחשבתו, וסתם מחשבת נכרי לעבודה זרה, אם כן אע"פ שהוא ביד ישראל כבר ציירו בשכלו. ואל תתמה על דקדוק החומרא בכל שהוא, שהנשמר ממנו זוכה ליין המשומר בענביו אחר שמשמח אלהים ואנשים בברכות, ותמה אני על המקילים בארצות הערלים כו'. טעמו וראו הצורך הגדול להתקדש בזה, על כן קדושים תהיו ולהחמיר בכל החומרות, ועל זה נאמר קדש עצמך במותר לך:
עתה באתי על ענין דין של חדש, לאמר כזה ראה וקדש. איסור זה נוהג בין בזמן הבית בין שלא בזמן הבית, בין בארץ בין בחוץ לארץ, בין בשל ישראל בין בשל גוי. והוא אסור מן התורה, דכן פסקו הפוסקים הלכתא כרבי אליעזר דסוף קדושין (לז, א), דסתם לן תנא כוותיה, דתנן בסוף מסכת ערלה (ג, ט), החדש אסור מן התורה בכל מקום. וראוי להצטער מאוד על מצוה זו שאין נזהרין בה אלא בני עלייה והנם מועטים:
אודות ההקילים שהוזכרו בטור יורה דעה סימן רצ"ג, שהתיר הרא"ש דסמכינן ארובא שנשרשה קודם לעומר, ועוד שהוא ספק ספיקא, שמא היא מתבואה שנה שעברה, ואפילו היא מתבואה זו שמא נשרשה לפני העומר כו'. דעו בניי יצ"ו כי זכני ה' להיות מרביץ תורה כמעט בכל המדינות, ועיני ראו שחילוק גדול יש בארצות. באלו הארצות שהיה הרא"ש וכן המרדכי שהביא את דברי ראבי"ה כמובא בבית יוסף בסימן הנ"ל, הם היו דרים בארצות החום ושם באמת רוב נשרש קודם לעומר. אבל בארץ פולין, ומכל שכן ארץ רוסיא וואלין ליטא, שם על הרוב ורוב דרוב נשרש אחר העומר. ולהתיר בארצות ההם משום טעם דאין דלתות המדינה נעולות ומביאים לשם ממקומות אחרות אשר שם היו נשרשו קודם לעומר, זה שקר מפורסם, אדרבה מארצותיכם מוליכים כל זרע ארץ לארצות אחרות. על כן בניי יצ"ו, אל תהיו אחר רבים לרעות, ותחזיקו במצוה זו אתם וזרעיכם לדורות, אמרות ה' אמרות טהורות, והיו למאורות:
פרק ד
עתה ארשום אזהרת פרישות מאיסורא שציוה עליהם אבא מורי זלה"ה בצוואת יש נוחלין, ולא ימושו מפינו ומפי זרעינו עד עולם. ואלו הן:
אל תרבו לאכול בסעודה בכל מקום, כי אם באנשים צנועי ומעלי, ובדוקים אצליכם שהם אנשי אמת וטובים וישרים בלבותם. אמרו ז"ל (סנהדרין כג, א) נקיי הדעת שבירושלים כו', בכלל דבריהם דברי:
אל תשתו בבית גוי אפי' שכר שקורין בי"ר, וקל וחומר דבש שקורין מי"ד שהוא משכר יותר, כי אם שתיית עראי, או בדרך במלון תוכלו לשתות כשבעכם, אבל לא לקבוע כמנהג קצת אנשי מדינה, כי הקביעות בבית גוי אסור מדרבנן משום חתנות בכל משקה כמו שכתוב ביורה דעה (סימן קיד, א). אע"פ שמורי מהרמ"א ז"ל כתב על זה בשלחן ערוך שלו (שם), שנוהגין להקל במדינות אלו, ראוי ונכון שתהיו אתם מהמחמירים:
אל תאכלו מירך הבהמה אם לא תדעו נאמנה שהוסרו חוטיה בחמימי שאז יוצאים לגמרי, כי הם אסורים משום חלב, ועל כן אני מזהירכם מהם, על אשר פשט היתרן בלא טעם. ובלאו הכי ראוי להסיר שיפרוש מבשר אחוריים של בהמה, אם לא שניקר אותה צדיק וישר ומוחזק במומחה. ואע"ג דרוב המצויין אצל ניקור מומחין הן, מכל מקום טוב להחמיר שלא תאכלו בשר אחוריים, בהיות לאל ידכם לאכול שאר בשר בהמה ועוף, כי אף למדן גדול אינו יכול לבאר זה מתוך הספר:
אל תאכלו אותן כמהות ופטריות היבשות שקורין שוואמן, כי דרכן להתליע במחובר והם נתייבשו בתולעים. וכתב הטור יורה דעה סימן ע"ד, שכל מיני פירות שדרכן להתליע כשהן מחוברים, לא יאכל עד שיבדוק הפרי מתוכו כו'. ולפ"ז היה נראה דגם הפלוימ"ן היבשים אסורים לאכול עד שנבדקין היטב קודם יבשן, הואיל ושכיח בהן תולעים. מכל מקום הואיל ומהרמ"א בתורת חטאת בסימן מ"ו דחק עצמו להתירם כשהם מבושלים מכח איזה טעמים דכתב שם, נתירם גם אנחנו הואיל ודשו בהם רבים. ועל כל פנים השוואמ"ן באיסורן קיימי. ואם תרצו לבשל פלוימ"ן לחין, אזי תחתכו מקודם כל אחד ואחד לשנים כדי לבודקן מן התולעים:
וקטניות שקורין ערבו"ש, הואיל ואין דרכן להתליע אלא בתלוש כמו שכתוב בשערים, יש להם תקנה בבירור הנקובים מהם על השלחן, ואח"כ תצוו לביתכם שיתנו הקטנית לתוך מים צוננים דאז המתולעים והמנוקבים יעלו למעלה וישליכום לחוץ, וגם המים ישפכו. ויתנו אח"כ הקטנית הנשארים בקדירה של מים רותחים, שאם נשאר בו תולעת ימות מיד. ותקנה זו כתב ביורה דעה בסימן הנזכר גבי פירות שדרכן להתליע במחובר, ושהו י"ב חודש אחר שנתלשו. הוא הדין והוא הטעם שייך ג"כ בזה, עיין שם. ותמהני על רוב העולם שאינם נזהרין לעשות כן כשמבשלין קטנית, וגם אינם נזהרים בשוואמן דלעיל. וכבר ידוע מה שכתבו התוס' בחולין (ה, ב ד"ה צדיקים) ובשבת (יב, ב ד"ה רבי נתן) גבי מעשה דר' ישמעאל שקרא והטה כו', שאיסור מאכלי איסורים חמירי יותר משאר עבירות, ואמרינן במדרש (עי' זוהר ח"ג מא, ב) כל עמל אדם לפיהו (קהלת ו, ז), כל העמל שבא להאדם בעולם הבא, הוא בשביל פיהו שלא היה נזהר:
אל תאכלו אותן אגוזים שלמים שקורין שטעכ"ל נוסי"ן כשנתבשלו בכלי גוי. ואע"ג דסתם כלי גוים אינן בני יומן, מכל מקום טוב להחמיר לכתחלה בכיוצא בזה. ואפשר דאסירי ג"כ משום בשולי גוים, דיכול להיות שעולין על שלחן מלכים, ואין נאכלים כמות שהן חי. עד כאן לשון אבא מורי זלה"ה:
עוד אודיעכם בניי יצ"ו, בהיותי מרביץ תורה בק"ק פראנקפורט ראה ראיתי בכל שנה ושנה הגודגניות הנקרא קירש"ן יש בהם תולעים כמו שרגילים להיות בפלוימ"ן, ונזהרין שם שלא לאכול קירש"ן בלי פתיחה לבדוק אותם אם יש בו תולע. והגידו לי שזה דבר תמידי לעולם שרגילים למצוא בהם תולעים. ואלו התולעים הם בגודגניות המתוקים, אבל החמוצים הנקראים ווייקסלן שם אין שכיחי. אחר כך בבואי להרביץ תורה בק"ק פראג, בדקתי שם ומצאתי גם כן ככה. על כן בניי שימו לבבכם לדבר זה, כי איני יודע אם הוא כן בכל העולם, או דווקא בארצות החמות ההם. ומכל מקום צריך לבוא לידי בירור:
גם הנני מודיע אתכם מחמת הכנימות הקטנות הנקראות מילבי"ן, רגילין להיות בימי קיץ בכל הפירות היבשים כמו פלוימ"ן ורוזינ"י גדולים וקטנים, וכן מיני קטניות ואורז ודוחן. ובמדינתכם לא הורגלתי לראות אחר זה והיא מילתא דשכיחא. וכמה פעמים בק"ק פראג אסרתי כל השוקא שמוכרים דברים אלו, מפני שהבודקם צריך להיות לו ראיה טובה ודקה, וכמה פעמים בדקו ואמרו שאין שם מהם, ובא רואה אחר והראה לכל איך שהם הרבה והרבה בלי ערך נעים ומתנודדים. על כן חל החיוב לראות אחר זה, שהוא איסורא דאורייתא:
פרק ה
עתה באתי להיות כמזכיר בדינים הנהוגים בארץ ישראל. באם תזכו כמוני לבוא לארץ הקדושה לדור, כדי שתדעו מה לעשות, ולזרז אתכם שתהיו מאד מדקדקים בהם לבלתי תחטאו ח"ו
והנה שנה אחת אחר בואי לירושלים עה"ק תוב"ב היא שנת השמטה שנה השביעית, ורבים מיושבי ארץ הקדושה רצו לפטור את עצמם מחמת הדוחק הגדול שהיה ערב שביעית רעב במדינה ולא היה סיפק בידם לאכול דבר יום ביומו, ק"ו להכין איזה עניינים בביתם על שנת השביעית, ואמרו שינויי דחיקי. ואני דנתי עם עצמי וחשבתי בלבבי אני מחויב לקיים יותר מהם, ואפילו למכור גלימא דעל כתפאי, כי יאמר לי הקב"ה למה באת ממקום שהיית פטור מזה, ובאת למקום החיוב, ועתה במקום החיוב תעזוב המצוה הזה, מדוע באת לטמא את ארצי. בשלמא הדרים כבר שמה, אין עונשם גדול כל כך. ועוד כל הנוסע לארץ הקדושה נוסע בשביל לקדש את עצמו ולקיים המצות אשר שמה, כענין שאמרו רז"ל סוף פ"ק דסוטה (יד, א) דרש ר' שמלאי מפני מה נתאוה משה רבינו לכנוס לארץ ישראל, וכי לאכול מפריה הוא צריך כו'. אלא לקיים המצות התלויות בארץ:
והענין כי ראוי לאדם להביא את עצמו לידי חיוב מצוה כדי לקיימנה, אע"פ שאין מחויב בה יביא עצמו לידי חיוב. ומי שאינו עושה כן, לפעמים נענש בעת שהדין שלמעלה מתוח, כדאיתא בפרק התכלת (מנחות מא, א) דאמר ליה מלאכא לרב קטינא סדינא בקייטא סרבלא בסיתווא, ציצית מה תהא עליה, אמר ליה אענישתון אעשה. אמר ליה בעידן ריתחא ענשינן. ובפרק במה מדליקין (שבת לב, ב) אית ליה לחד תנא דבעון מזוזה בנים מתים, דכתיב (ירמיה ב, לד) גם בכנפיך נמצאו דם נפשות אביונים נקיים לא במחתרת מצאתים. פירש רש"י, במחתרת שאין לה פצימין, הכי קאמר קרא לא במחתרת מצאתי שלימים כו', כי מאחר שלא עשו פצימין נפטרו ממזוזות, והיו ראוי אדרבא להביא עצמן לידי חיוב מזוזה. וזה היה ענין משה רבינו ע"ה שהיה רוצה להביא את עצמו לידי חיוב קיום המצות בארץ ישראל. והנה הבא לארץ ישראל והמצוה הבאה לידו, לא יקיימנה חס ושלום:
אחר זמן אשר שמתי אל לבי הדברים ההם, מצאתים כן בספר החרדים אשר חיבר החסיד הר"ר אליעזר אזכרי ז"ל שכתב וזה לשונו, וכל הבאים לדור בא"י חייבים להזהר מאוד בשמיטה ובכל המצות התלויות בא"י, כשם שהיו זהירים לקיימם האמוראים הדרים בה כדאיתא בירושלמי, כדי שלא תהא מצות הדירה בא"י באה בעבירה של ביטול המצות התלויות בה, ונמצא הפסדן יותר על שכרן. ואלהי ישראל יעזרנו לקיימן אמן:
ואלו הן תרומות ומעשרות ולקט שכחה ופיאה ופרט ועוללות. כולהו הן מדאורייתא בארץ ישראל אפילו בזמן הזה, ודלא כבית יוסף בטור יורה דעה סי' של"א שפסק כרמב"ם (הל' תרומות א, כו) שהם בזמן הזה דרבנן אפילו בארץ ישראל. ורמ"א בהגה"ה בטור יורה דעה (סעיף ב') כתב, ויש חולקין וס"ל דאפילו בזמן הזה דאורייתא, אך לא נהגו כן, עכ"ל. אמנם קבלו האמת ממי שאמרו, דלפי האמת פסק הלכה הוא שהוא דאורייתא. ושורש הענין הוא ביבמות פרק הערל (פא, א) נחלקו ר' יוחנן וריש לקיש אי קדושה שקדש עזרא במקומות אשר כבש בארץ ישראל קדשה עד עולם, או עד שחרב מקדש שני. ר' יוחנן סבר קדשה עד עולם, וכל המצות התלויות בא"י נוהגות גם אחר החורבן מדאורייתא. וריש לקיש סבר דבטלה הקדושה כשחרב המקדש, ואין המצות נוהגות בזמן הזה אלא מדרבנן. וזה לשון ספר החרדים, רמב"ם וסמ"ג ובעל התרומה פסקו כריש לקיש. אבל הראב"ד ורש"י ובעלי תוס' ורבינו שמשון פסקו כר' יוחנן. וכן פסק גאון ורבינו יוסף טוב עלם והרב ר' מתתיה והרב בעל העזר והרב ר' אליעזר טהור קדוש, עכ"ל:
והנה דיני תרומות ומעשרות מפורשות ברמב"ם ובסמ"ג. גם מקצתם מיני תרומות ומעשרות הוזכר בטור יורה דעה ובשלחן ערוך. אך תימה גדולה בעיני על הטור ושלחן ערוך שלא כתבו שום דבר מדיני שביעית, וכולן שווין לטובה שביעית ותרומות ומעשרות, דלריש לקיש הם דרבנן בארץ ישראל. ולר' יוחנן הם דאורייתא בא"י. ומלקט ושכחה ופיאה לא הזכירו אלא מיעוטא דמיעוטא. ובתרומות הזכיר הרבה דינים, והרבה דינים לא הזכיר ממעשרות. כגון, אימתי זמנן של מעשר, ודיני אכילת עראי וקבע, שהם הרבה מאוד:
ואתם בניי יצ"ו, אם תזכו לבא לארץ ישראל, אזי דיני תרומות ומעשרות מבוארים לכם בהרמב"ם ובסמ"ג, וקצתם בטור יורה דעה ובש"ע. ומה שלא מבורר בבירור גמור, אזי אברר וארשום. ודיני שביעית סתומים ביותר, ארשום לכם ביותר. ודיני לקט שכחה ופאה ופרט ועוללות, מבוארים היטב ברמב"ם וסמ"ג, על כן איני צריך לטרוח בזה. ובפרט לקט שכחה ופאה ופרט ועוללות אינם שייכין אלא למי שיש לו שדה וכרם, וזה לא שכיחא כל כך:
לענין סדר הפרשת תרומות ומעשרות, צריך לידע אימת שנת השמטה, כי משתנית סדר הפרשה לפי סדר השנים. והנה נפסקה הלכה כהסכמת הרמב"ם, וכתב הבית יוסף בטור יורה דעה סימן של"א ששנת השמטה היה שנת שי"ג, וכך כתוב בטור חושן משפט סימן ס"ז, וכן הסכים רמ"א (שם סעיף א). נמצא עתה שנת שפ"ג הוא שנת שמיטה:
ונמצא בפסק הרבנים הראשונים, אשר לפנים קרוב לתשעים שנה קם חכם אחד לערער על חשבון שנת השמטה כפי הבנת לשון הרמב"ם, ועמדו החכמים השלמים רבני ירושלים תוב"ב אשר היו בימים ההם ונשאו ונתנו לברר ליבון הרמב"ם, ושלחו חכם אחד שליח לרבני צפת תוב"ב ויוציאו לאור משפט לשון הרמב"ם ז"ל, והבנתי גם לדעת המנהג אשר נהגו קדמוניהם והרבנים אלה מפה ואלה מפה, אחר העיון עלתה הסכמת כולם היות המנהג הפשוט מיוסד על אדני האמת סברת הרמב"ם, והשנה אשר היו נוהגים בה שביעית היא ע"פ סברת הרמב"ם כפי מה שהורו הרבנים. גם כתוב באותו פסק, כי אז העידו זקני דמשק וכל סוריא היות המנהג כן. ואחרי כן כמו שלשים שנה בימי הרב ר' לוי בן חביב ז"ל, קם מי שרצה לחלוק על המנהג הקדום, ועל הרבנים הקודמים. אז נתקבצו כל החכמים אשר בירושלים, גם שלחו לחכמי צפת, והסכימו כולם לדעת אחד כמו שהסכימו הרבנים הקודמים. ושלחו לכל תפוצות ישראל לסלונקי ולקושטנדינא אשר היו שם אנשים גדולים אנשי שם, וכולם הסכימו לדעת הרבנים הקדמונים, וכן פשט המנהג בכל תפוצות ישראל הקרובים והרחוקים. וע"פ אותו החשבון, השמיטה עתה שנת שפ"ג, ואח"כ שנת ש"ץ כו':
וסדר הפרשה הוא כך. שנה ראשונה, תרומה גדולה ומעשר ראשון ותרומת מעשר ומעשר שני. וכן בשנה ב'. ובשנה שלישית, נותן מעשר עני במקום מעשר שני. וכמו שנהג שנות אב"ג, כן נוהג שנות דה"ו. והשנה השביעית, אין נוהג בה כלל שום תרומות ומעשרות, וזה הסדר חוזר חלילה עולמית:
ועתה אפרש. מה שמפריש תחילה נקרא תרומה גדולה, ושיעורה עין יפה אחת מארבעים, והבינונים אחד מחמשים, והרעה אחד מששים. אבל מדאורייתא אין לה שיעור אפי' חטה אחת פוטרת כל הכרי, ולפיכך נקראת גדולה על דרך סגי נהור, כמו שקורין לקידוש של בוקר יום שבת קידושא רבה לפי שהוא קטן, כמו שכתב הר"ן (פסחים כה, א). ומדרבנן אין פוחתין לתרומה מששים, בין טהורה בין טמאה. טהורה, הכהן אוכלה כשהוא טהור. והטמאה, הכהן מסיקה תחת תבשילו כמו עצים. ואם היא משקה, שמן ידליקנה בנרו. יין, יעשה בו זילוף. וזה היה בזמן שהיתה טהרה בישראל, שאפי' בימי האמוראים היה להם אפר פרה מזמן בית שני, ולא ראו חכמים לחלק בין תרומה טמאה לטהורה. אבל אחר זמן הגמרא, דפסקה אפר פרה והכל בחזקת טומאת מת כמו שכתב רבינו שמשון ורבינו אשר סוף מסכת חלה, הגאונים אוקמי' אדין תורה, ואמרו שיש רשות לאדם להפריש תרומה גדולה כל שהוא, וכך כתב סמ"ג ורמב"ם:
וכתב בספר החרדים, וכן הדין בחלה, כמו שכתבו התוס' סוף פ"ג דיום טוב (ביצה כט, ב ד"ה שמואל). וכך כתב סמ"ק בסימן רמ"ח, דאין שיעור לחלה אלא כשהיתה החלה נאכלת לכהן בא"י, ואז לא פלוג רבנן בין נאכלת לנשרפת. אבל בזמן הזה דכולן טמאות והכל לשריפה, מפריש כל שהוא לכתחילה:
ובודאי דגם הרמב"ם כן דעתו, דחלה נמי יש רשות לאדם להפריש כל שהוא כמו בתרומה. ומה שכתב פ"ה (הלכה ט) מהל' בכורים, בזמן הזה שאין שום עיסה טהורה מפני טומאת המת מפרישים חלה אחד בכל ארץ ישראל אחד ממ"ח ושורפים אותה מפני שהיא טמאה, עכ"ל. לא תלמוד מדבר זה שצריך לכתחילה להפריש שיעור אחד ממ"ח, שהרי באותו פרק עצמו (הלכה יג-טו) כתב שחלה נמי נקראת תרומה, וכל דיניה כדין תרומה, רק בדין אחד שבחלה חלוקה מהתרומה, דהיינו דשכור וסומא מפרישין חלה לכתחילה, משא"כ בתרומה. ונתן הרב טעם לחילוק הזה, מפני דאין בעיסה רע ויפה כדי להצריך לב ועין להפריש מן היפה. וא"כ הרב קשה מדידיה אדידיה, דהא כתב פ"ג (הלכה א) מהלכות תרומה זה לשונו, בזמן הזה שהיא עומדת לשריפה מפני הטומאה יש לו להפריש כל שהוא לכתחילה, עד כאן. הרי תלה הרב טעם הדבר מפני שאין לו תרומה טהורה, והטעם הזה ישנו ג"כ בחלה, ולית נגר ובר נגר דיוכל לחלק בין תרומה לחלה בדין זה. שאלו רמב"ם ידע בחכמתו הגדולה טעם לשבח לחלק, הי' לו לפרשו ולהשמיענו אותו, כאשר פירש טעם בדין החילוק שנתן בין תרומה לחלה בהפרשת סומא ושיכור, שהיה קל להבין מבלי שהוא יפרש אותו:
אלא על כרחך דעת הרב דגם בחלה יש רשות להפריש כל שהוא לכתחילה. אלא דבהלכות בכורים כתב, שורת הדין שדין החלה גם בזמן הזה להפריש כשיעור אחד ממ"ח, וכן הדין גם בתרומה, אלא שהרשות נתונה לאדם להפריש כל שהוא מפני שאין לנו תרומה וחלה טהורה, וזהו שדקדק הרב בלשונו שכתב בהלכות תרומה ובזמן הזה וכו' יש לו להפריש כל שהוא, ולא כתב מפריש כל שהוא. כלומר, דאע"פ ששורת הדין להפריש כשיעור, אין צריך לדקדק בדבר, אלא יש רשות לאדם להפריש כל שהוא אם ירצה, וכן הוא לשון הפוסקים, ורוב הגאונים פסקו, שבזמן הזה שהתרומה עומדת לשריפה מפני שהיא טמאה, רשאי אדם להפריש כל שהוא ע"כ. ולא הוצרך הרמב"ם לחזור לכתוב הרשות הזה בהלכות חלה, שהרי כתב שם דחלה נמי נקראת תרומה, ודין אחד שהיה חולק ביניהם כתבו ופירש טעמו. ומיניה אתה למד, דבכל שאר הדברים דינן שוה:
וכיוצא בזה כתב הרב בהלכות תפלה פרק ג' (הלכה ז) בדין תפלת ערבית וזה לשונו, המתפלל תפלה קודם זמנה לא יצא י"ח וכו'. ויש לו להתפלל תפלת ערבית של לילי שבת בערב שבת קודם שתשקע החמה, לפי שתפלת ערבית רשות אין מדקדקים בזמנה, עד כאן. וכן דקדק שם הרב בעל מגדול עוז, שלכך כתב הרמב"ם לשון ויש לו, שדוקא על צד הדחק הוא שמותר לעשות כן:
וכן המנהג בארץ ישראל. ופעם אחת קרוב לפסח ראינו קצת בני אדם מונין המצות לאחר האפיה כדי להפריש אחד ממ"ח, אמרנו להם הרי כל השנה מפרישין כל שהוא ומאי שנא השתא. ולא השיבו, כי לא ידעו ולא יבינו. והלכתי אני וחבירי החכם הנעלה מעיין המתגבר הר"ר אליה ששון ז"ל, ושאילנא את פי אחד מגדולי הדור הרב ר' משה מטראני ז"ל כדת מה לעשות בהפרשת חלה, ואם יש טעם לחלק בחלת הפסח לחלת שאר ימות השנה. ואמר לנו שרבו הגדול רבי יעקב בי רב שהיה רבן של כל חכמי צפת, הורה הלכה למעשה להפריש כל שהוא לכתחלה, ואין חילוק בין פסח לכל ימות השנה ותו לא מידי, עכ"ל (ספר החרדים). על כן נתפשט המנהג בכל ארץ ישראל שאין מפרישין לתרומה גדולה אלא משהו:
אח"כ מפריש מעשר, ונותנו ללוי. והלוי מפריש חלק עשירי משלו וזהו תרומת מעשר, ונותנה לכהן. ועתה בעו"ה שכולנו טמאים, אזי אסור הכהן לאכול התרומה, אבל מותר ליהנות בה בעת ביעורה, דהיינו להסיק בה. ואם הוא שמן, להדליק בנרו. ואם הוא יין, לזלף:
ואח"כ מפריש מעשר שני, ודינו לאוכלו בירושלים בטהרה. ועתה אם המעשר הוא טהור, כגון שלא הוכשר לקבל טומאה, אי אפשר לאוכלו בירושלים, שאין אוכלים מעשר שני כשאין מזבח, כדתנא פרק אלו הן הלוקין (מכות יט, א). ובכל ארץ ישראל חוץ לירושלים, פודין אותו על שוה פרוטה ומשליכין אותו לנהר, דבזמן הזה דאין בית המקדש פודין לכתחלה על שוה פרוטה. אבל בירושלים אסור לפדות כשהוא טהור, רק מכשירים אותו כדי שיטמא בנגיעת אדם, כי כולנו טמאים בזמן הזה שאין אפר פרה, ואז יוכל לפדותו אפילו בירושלים. דמה שאין פודין בירושלים, היינו דוקא כשהמעשר טהור. אבל כשהוא טמא, פודין אותו ופודין על שוה פרוטה:
ובשנת ג' ובשנת הו' לשמיטה, אז במקום מעשר שני נותן מעשר עני, וצריך לחלק בין העניים. ונוהגים בארץ ישראל כשהפרישו מעשר עני, לומר הריני מפקיר נכסי, שאז הוא עני ואח"כ זוכה בה. ואני התרעמתי על זה מיום בואי הנה, דהפקירם אינם הפקר. חדא, דהא קיימא לן (נדרים מה, א) דלא הוי הפקר אלא בפני שלשה, וכן מצאתי בספר החרדים שכתב כן. ועוד אפילו היה הפקר גמור, מי שיש לו חובות אצל אחד הן בע"פ הן בשטר ממה נפשך לא שפיר עביד, הן אם בשעת ההפקר מוחל החובות, אם לא. אם מוחל אותו, כי לפי האמת יוכל למחול אף בתפיס שטרא ואפילו משכון והויא מחילה כמו שכתב המרדכי ריש סנהדרין והביאו רמ"א בטור חושן משפט סי' רמ"א (סעיף ב), אם כן דהויא מחילה, כשתבעו אח"כ שיפרע לו גזול הוא בידו דכבר נמחל, אלא בודאי אינו מוחל, נמצא אינו עני. ואין לומר דמאחר שאין עתה זמן הפרעון הוא עני באותה שעה, מאחר שהפקיר כל מה שתחת ידו והחובות אין זמנן. זה אינו כלום, דאטו אם יהיה לו תרקבי דדינרא בחובות יחשב לעני. ולא שייך לומר זה, אלא מי שהוא בדרך ולא יוכל להמציא מעות, וכהא דתנן בפיאה (ה, ד) בעל בית שהיה עובר ממקום למקום וצריך ליטול לקט שכחה ופיאה יטול וכו'. אבל מי שהוא בביתו ויכול להמציא מעות על סמך שיש לו, או למכור החובות בפחות משוויין, זהו עשיר. ודברתי מזה עם גדולי חכמי ההוראה, והסכימו לדברי:
עוד יש כת אחרת נוהגות לשום המעשר כמה הוא שוה, ואח"כ כשנותנים כל השנה צדקה נותן על של מעשר עני. גם זה לא יתכן בעיני, מתרי טעמי. חדא, דזו הצדקה נותן בכל שנה ושנה אף כשאין מעשר עני נוהג. ועוד דאם עושה כן, יצטרך בכל פעם להגיד להעני מה שאני נותן לך הוא ממעשר עני, כדי שלא יבא גם הוא לגמלו חסד אם יחשוב שמשלו שולח לו, כמבואר ברמב"ם פ"ו (הלכה יז) מהלכות מתנות עניים, ובטור יורה דעה סימן של"א:
על כן מי שיש בו יראת שמים, יעשה המצוה כתיקונה ויודה לה' על שזיכהו לקיים מצוה זו, ולא יבקש טצדקי למפטר נפשיה, כי לא יעני מזה אדרבה יתברך, כמו שאמרו בפרק במה מדליקין (שבת לב, ב) בעון ביטול תרומה ומעשרות שמים נעצרו כו' עד ואם נותנים מתברכין, שנאמר (מלאכי ג, י) הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די. מאי עד בלי די, אמר רמי בר רב אמר רב עד שיבלו שפתותיכם מלומר די. ואסור לנסות את ה' לומר אעשה מצוה פלוני ואראה אם אתברך, חוץ ממעשר, כמו שאמר ר' יוחנן (תענית ט, א) עשר תעשר (דברים יד, כב), עשר בשביל שתתעשר. ואמר בפרק קמא דתענית (שם) בכל התורה אסור לנסות חוץ ממעשר שנאמר בחנוני נא בזאת. והענין, כי במעשר הבטיח הקב"ה שישלח הברכה בודאי, משא"כ בשאר המצות לא הבטיח הקב"ה שישלח ברכה בודאי לו בעולם הזה כשיקיים המצוה. ואם ינסה ויראה שלא יש ברכה, ימנע שוב מעבודת הש"י. על כן כל אשר יראת אלהים נגע בלבו, ישים הדברים האלה על לבבו:
ויש עוד מנהג רע נוסף על מה שכתבתי, בענין ההפקר הם עושים עצמם כמסופקים בידיעת שנות השמיטה, ואומרים אם השנה הזאת שנת מעשר שני, יהיה מעשר שני בצד פלוני מהכרי ומחולל על שוה פרוטה. ואם הוא שנת מעשר עני, הריני מפקיר נכסי כו'. וכבר התרעם על זה בספר החרדים, וכתב שזה מנהג בורים. אבל מעיני החכמים אינו נעלם זמן השמיטה, שהרי כל ישראל נהגו כרמב"ם לענין שמיטת כספים ועבודת קרקע דשביעית. על כן אין לעשות, וחביבה מצוה בשעתה והכל יפה בעתו:
ובענין מתי התחלת השנה, כבר שנינו ריש מסכת ראש השנה באחד בתשרי ר"ה לירקות. ואמר בגמרא (יב, א) דנקט ירקות שהן דרבנן, וכל שכן תבואות שחיוב מעשר שלהן דאורייתא. ובט"ו בשבט ר"ה לאילנות, דהיינו לענין מעשר פירות, שאין מעשרין פירות האילן שחנטו קודם ט"ו בשבט, על שחנטו לאחר ט"ו בשבט. ונפקא מינה נמי לענין שנה שלישית של שמיטה שנוהג בה מעשר עני, שאותן פירות שחנטו מר"ה של שנה שלישית עד ט"ו בשבט, דנין אותו כפירות של שנה שניה שעברה ומפריש מהם מעשר שני. ומט"ו בשבט ואילך מעשר עני עד ט"ו בשבט שיבוא:
וזה לשון הרמב"ם פ"ט (פ"א ה"ב) מהלכות מעשר שני, בא' בתשרי הוא ראש השנה למעשר תבואות וקטניות וירקות. וכל מקום שנאמר ר"ה, הוא באחד בתשרי. ובט"ו בשבט הוא ר"ה למעשר אילנות. כיצד, תבואה וקטנית שהגיעו לעונת המעשרות לפני ר"ה של שלישית, אע"פ שנגמרו ונאספו בשלישית, מפרישים מהן מעשר עני. ואם לא באו לעונת המעשרות אלא לאחר ר"ה של שלישית, מפרישין מהן מעשר עני. וכן פירות האילן שבא לעונת המעשרות קודם ט"ו בשבט של שלישית, אע"פ שנגמרו ונאספו אחר כן בסוף שנה שלישית, מתעשרין לשעבר ומפרישים מהן מעשר שני. וכן אם באו לעונת המעשרות קודם ט"ו בשבט של רביעית, אע"פ שנגמרו ונאספו ברביעית, מפרישין מהן מעשר עני. ואם באו לעונת המעשרות אחר ט"ו בשבט, מתעשרין להבא, עכ"ל. עוד כתב שם (הלכה ד), הירק בשעת לקיטתו עישורו. כיצד, אם נלקט ביום ר"ה של שלישית, אע"פ שבא לעונת המעשרות ונגמר בשניה, מפרישין ממנו מעשר עני. ואם נלקט ברביעית, מעשר שני. וכן האתרוג בלבד משאר פירות האילן, הרי הוא כירק והולכין אחר לקיטתו, בין למעשר בין לשביעית. כיצד, אם נלקט כו', עיין שם. ואיזה עונת המעשרות ואיזה גורנן ליאסר אפילו עראי, ואיזה דברים קובעין למעשרות לאוסרן בעראי, כולן מפורשין במיימוני הלכות מעשר ובסמ"ג:
וכל זה מחיוב הפרשת תרומות ומעשרות הוא בשדה ובכרם של ישראל, אבל בקונה מגוי ישתנו הדינים. ולא שיש קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשרות, דכבר פסק הרמב"ם הלכה (הל' תרומות א, י) דאין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשרות. ויש מפרשים דלא פליגי ביש קנין או אין קנין אלא מדאורייתא, אבל מדרבנן כולי עלמא מודו דאין קנין. נמצא מאחר שהלכתא כמ"ד אין קנין, אז הוא מדאורייתא ואפילו בזמן הזה לפי מה שהעליתי למעלה לפסוק כר' יוחנן דקדושת עזרא קדשה עד עולם:
אך זה החילוק יש, פירות שקנה מן שדה וכרם גוי בארץ ישראל לאחר שנגמרו ביד גוי, אז הישראל פטור מכל תרומות ומעשרות, דגזירת הכתוב הוא דמירוח הגוי פטור. ולא משום שיש לו קנין הפקיע, אלא דגנך, ולא דיגון גוי אמר רחמנא (גיטין מז, א). ואלו שכר הגוי ישראל לגמור פירותיו, או גמרן לו באונס, כיון דעל ידי ישראל נגמרו חייבות בתרומות ומעשרות, שהרי אין קנין לגוי להפקיע, רק כשמרחן הגוי בידיו פטורות. וכן משמע בהדיא ברמב"ם פ"א (הלכה יא) מהלכות תרומות שכתב, פירות הגוי שגדלו בקרקע שקנה בארץ ישראל אם נגמרה מלאכתן ביד גוי ומירחן הגוי פטורין. משמע דדוקא גמרן הגוי בידיו, אבל גמרן לו ישראל חייבין. ואפילו הגדל בשדה וכרם של ישראל, אם נגמרה מלאכתן ע"י גוי פטורין מדאורייתא, כמו שכתב הרמב"ם פרק הנ"ל (הלכה יג) וזה לשונו, גוי שגמר פירות ישראל, הואיל ודיגונן ביד גוי אין חייבין בתרומה ומעשר אלא מדבריהם:
כלל העולה, תלוי הכל במעשה הדיגון. אם המדגן הוא גוי, אף שהפירות של ישראל, פטורין מדאורייתא. ואם המדגן הוא ישראל, אף שהפירות של גוי, חייבין בתרומה ומעשרות. ואם המדגן הוא גוי והפירות של גוי, אוקמוה אדאורייתא ופטורין. רק אם המדגן הוא גוי והפירות של ישראל, או ישראל המוכר פירותיו לגוי לאחר שהגיעו לעונת המעשרות, והגוי גומר מלאכתן דפטור ג"כ, מאחר שהוא המדגן, מכל מקום חייבוהו מדרבנן, כך העלה בספר החרדים:
ותירץ למה חייבוהו רבנן באלו, ולא חייבוהו כשהפירות של גוי ודגנן גוי. ואמר, בשלמא באלו הוא משום גזירה בעלי כיסין דאיתא במסכת מנחות פרק ר' ישמעאל (סז, א), פירוש שבעלי בתים שיש להם שדות הרבה וחסים על ממונם שלא להפריש כ"כ תרומה ומעשר, ומוכרים התבואה לגוי קודם מירוח, כדי להפטר. אי נמי משכירים גוי למרחה, לכך גזרו שלא תועיל להן ערמתן. אבל בפירות הגוי שגדלו בקרקע, לא שייכא גזירה זו כלל, ככתוב בתוספות ר' ישמעאל. וכן הדין בישראל שמכר פירותיו לגוי קודם גמר בישולן, דהיינו קודם שהגיעו לעונת המעשרות, לא גזרו, דודאי לא ימכור כדי להפטר מתרומות ומעשרות, דודאי כיון דלא נגמר בישולן לא יקנה הגוי אותן אלא בזול הרבה, ומפסיד יותר מתרומה ומעשר:
וכבר היה מחלוקת גדול בזמן הבית יוסף, שיש שהיו רוצים לעשר פיאת הגוי אף שגמרן הגוי, ונמנו ורבו כל החכמים וגזרו בנח"ש, שעוד כל ימי עולם לא יעשר אדם לוקח מהגוי אחר שגמרו, ומוזכר זה הדבר בכסף משנה פרק א' (הלכה יא) מהלכות תרומות:
ואם לקחן הישראל מהגוי קודם שנגמרה מלאכתן, יש בזה חילוק אם לקחן בעודן במחובר אז הדין כאלו היה של ישראל וגדל בקרקע ישראל להפריש תרומות אפילו דבר מועט והמעשר ראשון ליתן ללוי ותרומת מעשר לכהן ובשנות מעשר שני לפדותו כדלעיל ובשנת מעשר עני ליתן מעשר עני לעני:
ואם לקחן הישראל מהגוי אחר שנתלשו קודם שנגמרו מלאכתן, וגמרן הישראל. כתב הרמב"ם בפ"א (הלכה יא) מהלכות תרומות וזה לשונו, חייבין בכל מן התורה, ומפריש תרומה גדולה ונותנה לכהן, ותרומת מעשר ומוכרה לכהן, ומעשר ראשון הוא שלו. מפני שהוא אומר ללוי במעשר, ולכהן בתרומת מעשר, אני באתי מכח איש שאין אתם יכולים ליטול ממנו כלום, ומפני מה אמרו לא יתן תרומת מעשר לכהן כתרומה גדולה, לפי שנאמר בתרומת מעשר (במדבר יח, כו) כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר, טבל שאתה לוקח מישראל, אתה מפריש ממנה תרומת מעשר ונותנה לכהן. אבל טבל שאתה לוקח מהגוי, אין אתה נותן לכהן תרומת מעשר שהפריש ממנה, אלא מוכרה לכהן ולוקח דמיה, עכ"ל:
והאידנא נוהגים בארץ ישראל, שלוקח המפריש התרומה גדולה ותרומת מעשר ומאבדין אותה שופכה לחוץ במקום נסתר. ושאלתי להם למה אתם עושים כן ואינכם נותנים לכהן, נהי דבזמן הזה אסור לאכול ולשתות התרומה, מכל מקום יכול ליהנות בה, אם הוא שמן, להדליק ויין לזלף, כדלעיל (ד"ה ועתה אפרש). השיבו לי, שדבר זה לא נחשב עתה לכלום לכהן, ומוטב שיאבד ולא יבא הדבר לידי מכשול. ואמרתי בתרומה גדולה שהיא דבר מועט בזמן הזה חטה אחת פוטרת כדלעיל (שם) שפיר עבדי, אבל בתרומת מעשר כשהוא הרבה לא יעשו כן, רק יתנו אותם לכהן בחנם, או בתשלומין בזול כפי מה ששוה הנאה הנ"ל, ויזהירו לכהן שלא יהא נכשל בה:
אחזור לגופא דדינא. הנה כדת מה לעשות במעשר עני, לא הזכיר הרמב"ם וכן הטור, אמנם פשוט בעיני שהוא שוה לדין מעשר ראשון, שאומר הישראל ללוי אני בא מכח איש שאין אתה יכול לטול ממנו כלום, גם ממני לא תטול, כן יאמר ג"כ לעני דחד טעמא הוא, רק התרומות שהם בעצמם איסור לזרים באכילה צריך לתנם לכהן, אבל לוקח דמיה. אבל במעשר ראשון ומעשר עני שאין לישראל איסור באכילתן רק הוא דבר שבממון, אוחזו לעצמו. וכן מעשר שני פודהו בפרוטה. וכן כתב בהדיא בספר חרדים דמשייר לעצמו המעשר עני בשנתו. וכן משמע בתשובת הרמב"ם שהביאה בספר חרדים דף נ"ב, שהרמב"ם שם חושב שאין צריך להפריש וליתן רק התרומות ומכרה לכהן. גם המעשר שני לפדות, ותו לא, שמא כשם שאין נותן ללוי מעשר ראשון, כך אינו נותן ג"כ לעני מעשר עני. אבל מ"מ צריך לקרוא שם לכל המעשרות, כי הם טובלות, ואפילו מעשר עני טובל כדאיתא בסוף מכות (יט, ב), ולאחר כך אוחז לעצמו מעשר ראשון ומעשר עני:
ואם לוקח מהגוי לאחר שנגמרה מלאכתן ביד גוי, אז הישראל פטור מהכל כדפרישית לעיל (ד"ה אך). הרי ג' דינים. א' בלוקח מהגוי במחובר והישראל גומרן, אז הדין כאלו גדל בשל ישראל וגמר הישראל, ומוכרח ליתן התרומות לכהן בלי לקיחת דמיה, וכן המעשרות ללוי, ולעני צריך ליתן. ב' כשלוקח מהגוי בתלוש קודם גמר מלאכתן ואח"כ גמרן הישראל, אזי נותן התרומה לכהן אבל לוקח דמיה, ומעשר שני פודה, ומעשר ראשון ומעשר עני אוחז לעצמו. ג' כשלוקח מהגוי לאחר שנגמרה מלאכתן ביד גוי, אז הישראל פטור מהכל, וזהו על הרוב בגוי, שאין לוקחין מהגוים החיטים והקטנית והשמן ושאר פירות מפני שנגמרה מלאכתן ביד גוי, וכן ענבים כשקונים אותן לאכול כבר נגמרה מלאכתן כגמר כל הפירות. אבל הענבים שקונין לעשות מהן יין שנגמרה מלאכת היין ביד ישראל, וכן אם קנה הישראל זתים מהגוי כדי להוציא שמנן והישראל הוציא שמנן, אזי נעשה גמר ביד ישראל, מחוייב הישראל בהן ויעשה כפי מה שכתבתי בדין ב':