שמחת הרגל על הגדה של פסח· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]
קדש
פסקה ב
קדש ראיתי להרב המובהק מר קשישא מורינו כמהר"ר אליעזר נחום בפירוש המכילתא כ"י שנסתפק אם קדו' י"ט דאורייתא או דרבנן וכתב מסברא דדעת הרמב"ם ז"ל דהוי מדרבנן ואע"ג דבמכילתא אמרו י"ט מנין ת"ל אלה מועדי לא סמך הרמב"ם על זה כיון דברית' זו לא הוזכר' בש"ס או דסבר דהוי אסמכתא זהו תורף דבריו. ותמהני שנעלם ממנו דברי הרב המגיד שכתב פכ"ט דשבת ודע דקדוש י"ט אינו דבר תורה. והר' אליה רבא העיר בסי' ער"א מבה"ג דמייתי לה מקראי. וכבר דקדקנו עליו דאדמותיב מבה"ג דאפש' דהני דרשו' מפי עצמו אמרן על דרך שכ' רבינו ישעיה הראשון בס' המכריע ס' ע"א הו"ל להביא המכילתא דמייתי לקדוש י"ט מקרא. אלא דלפי האמת המכילתא אסמכתא היא וגם מקמי הכי יליף קדוש ליום והוא אסמכתא כמ"ש הרמב"ן בפירוש התורה פ' יתרו ע"ש ולכן יכוין לקיים מ"ע דרבנן לקדש קידוש יום טוב. אחר זמן ראיתי להרב מהר"ש שלם זלה"ה בספרו לב שלם פ"ו מהל' יום טוב שהביא דברי הרב ז"ל ועמ"ש בספרי מחזיק ברכה א"ח סי' תקכ"ט:
פסקה ו
בְּשַׁבָּת: יוֹם הַשִּׁשִּׁי. וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאַָם. וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת.
בַּחוֹל: סַבְרִי מָרָנָן בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם בּוֹרֵא פְּרִי הַגָפֶן.
בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ מִכָּל עָם וְרוֹמְמָנוּ מִכָּל לָשׁוֹן וְקִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו. וַתִּתֶּן לָנוּ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ בְּאַהֲבָה (בְּשַׁבָּת: שַׁבָּתוֹת לִמְנוּחָה וּ) מוֹעֲדִים לְשִׂמְחָה, חַגִּים וּזְמַנִּים לְשָׂשׂוֹן, אֶת יוֹם (בשבת: הַשַׁבָּת הַזֶה וְאֶת יוֹם) חַג הַמַצוֹת הַזֶה, זְמַן חֵרוּתֵנוּ בְּאַהֲבָה מִקְרָא קֹדֶשׁ, זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרָיִם. כִּי בָנוּ בָחַרְתָּ וְאוֹתָנוּ קִדַּשְׁתָּ מִכָּל הָעַמִּים, (בשבת: וְשַׁבָּתוֹת) וּמוֹעֲדֵי קָדְשֶךָ (בשבת: בְּאַהֲבָה וּבְרָצוֹן) בְּשִׂמְחָה וּבְשָׂשׂוֹן הִנְחַלְתָּנוּ. בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה, מְקַדֵּשׁ (בשבת: הַשַׁבָּת וְ)יִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים.
בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶה.
בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת מוֹסִיפִין קודם זמן:
בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, בּוֹרֵא מְאוֹרֵי הָאֵשׁ.
בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם הַמַבְדִיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל, בֵּין אוֹר לְחשֶׁךְ, בֵּין יִשְׂרָאֵל לָעַמִּים, בֵּין יוֹם הַשְּׁבִיעִי לְשֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה. בֵּין קְדֻשַּׁת שַׁבָּת לִקְדֻשַּׁת יוֹם טוֹב הִבְדַּלְתָּ, וְאֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה קִדַּשְׁתָּ. הִבְדַּלְתָּ וְקִדַּשְׁתָּ אֶת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל בִּקְדֻשָּׁתֶךָ. בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה הַמַּבְדִיל בֵּין קֹדֶשׁ לְקֹדֶשׁ. (ואומר זמן)
סברי מרנן. בתנחומא ריש פ' פקודי אמרו ש"ץ כשיש בידו כוס של קדוש או הבדל' והוא ירא מסם המות שלא יהא בכוס אומר סברי ואומר הקהל לחיי' כלומר לחיים יהא הכוס עכ"ל ובארחות חיים דף ל"ג. ודף ס"ב ע"א לא זכר ממדרש רז"ל בתנחומא ע"ש. והגם דלפי הפשט אינו מתיישב כל כך. צריך לדקדק לאומרו כי יש בו כונות בפרטות במספר שמות הקודש:
פסקה ז
אשר בחר בנו מכל עם ורוממנו מכל לשון אפשר לפרש במה שראיתי להרב החסיד מר זקינינו הרב כמהר"א אזולאי זלה"ה בפי' למשניות פ"ג דנדרי' אהא דתנן הנודר מזרע אברהם אסור בישראל ומותר באומות שכתב וז"ל והטעם בזה הוא נעלם מאד ואגלה טפח כי קודם דור הפלגה היו הנשמות כלן טהורות ובלתי טהורות יוצאות מאוצר אחד ומדור הפלג' שנבחר אאע"ה לחלקו יתברך כל הנשמות הטהורות של האומה ישראלית יוצאות מאוצר אחד לבדם וכל נשמות שבעים אומו' מאוצר בפני עצמו ולזה אין ישראל בכלל בני נח ולא בני נח בכלל ישראל עכ"ל וכדבריו ראת' עיני בתוס' פ"ק דעכו"ם דף ה' ע"א שכתבו ואומר רבינו אלחנן דנשמות של ישראל ושל עכו"ם אינן בגוף אחד עכ"ל ובספרי הקטן ברכי יוסף א"ח סי' מ"ז אות ז' אנכי העירותי מהא על מ"ש הרב בית חדש שברכת שלא עשאני עכו"ם פירוש שלא מסר נפשו על יד מלאכו להורידה לתוך גופו של עכו"ם דמה ברכה היא זו הא נשמות ישראל הם באוצר בפני עצמו. ושם כתבתי דאפשר דברוכי מברכינן אעיקרא דמילתא בהפרידו בני אדם ע"ש ועתה אני אומר דיש לקיים דברי הרב ב"ח דנהי דנשמות ישראל הם טהורות והם באוצר בפני עצמו אמנם הנה נודע דהאדם על ידי עונותיו מתגלגל בכמה מיני גלגולים ואפשר היה דלעונש כבר יחויב כפי חטאיו להתגלגל נפשו בעכו"ם ועל זה אנו מברכין שלא עשאני גוי שלא הביאני בגלגול גוי דהגם דנפש ישראל מאוצר בפני עצמו מ"מ העון גורם לבא בגלגול גוי. וכן מצאתי בכתבי גורי האר"י זצ"ל שפירוש שלא עשאני גוי הוא שלא הביאני בעוני בגלגול גוי. וא"ש לפי מאי דאמרן דודאי נשמת ישראל אין לבא בעכו"ם כי הוא טהורה מאוצר בפני עצמו רק אפשר שמצד העון ומהותו וערך פגמו בא תבא הנפש לגוף עכו"ם:
אמור מעתה היינו דאמר אשר בחר בנו מכל עם מראש מקדם בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם בדור הפלג' דכתיב בהו אשר בנו בני האדם אז בחר בנו ונפלנו לחלקו יתברך כמשז"ל ואז כל נשמות ישראל כלן נתונות בפני עצמו ורוממנו מכל לשון בצאת ישראל ממצרים ואחר זה קדשנו במצותיו במעמ' הר סיני שנתן לנו תורתו באהבתו ובחמלתו:
ועוד אפשר לומר במשז"ל על פסוק גוי שהיו ישראל במצרים עובדי עבודה זרה ואמרו בברכות דקמאי מתרחיש להו ניסא משום דמסרו נפשייהו על קדושת השם ואם כן מהראוי היה שלא יעשה לישראל נס כיון דלא מסרי נפשייהו על קדושת השם ועכ"ז גברו רחמיו והפליא לעשות לנו נסים ונפלאות וז"ש אשר בחר בנו מכל עם רמז דהיינו בקרב עמים רבים עע"ז ובחסדיו הגדולים בחר בנו מכל עם. ולא די זה אלא אף שהדין נתן שלא יעשה לנו נסים עכ"ז ורוממנו מכל לשון בעשותו נסים ונפלאות ובזה רוממנו מכל לשון והוא המעלה אותנו לעילא מכל והוא פלא אחר דלא מסרו נפשם על קדוש ה' וטעם הוא שעדיין לא קבלנו התורה ולא נצטוינו על קדוש ה' וז"ש אחר זה וקדשנו במצותיו:
גם יתכן שרמז אשר בחר בנו מכל עם כי חלק ה' עמו ובהתנדב עם להיות גרים ועובדי ה' ככל ישראל ואולי ימצאון גרים שמדקדקים במצות יותר כמו שכתבו התו' בקדושין דף ע' משם הר' אברהם הגר ע"ש ואם כל זה לא יזכו למעלת ישראל כי הם למטה גרי צד"ק כמ"ש המקובלים וז"ש ורוממנו מכל לשון שאף הגרים ועבדי ה' באמת הם למטה וישראל למעלה והוא מרומים. וקדשנו במצותיו במצרים בדם פסח ודם מילה ואחר זה נתן לנו את תורתו והיו נכונים למועד"י רגל:
זמן חירותנו. יכוין בזה גם על חירות נפשנו שהיינו מוטמעים בעמקי הקליפות ומשועבדים תחת הסט"א ויוציאנו ה' והוא חירות האמיתי:
פסקה י
המבדיל בין קודש לחול וכו'. יש להרגיש דהבדלה בין אור לחשך קודם להבדלה בין קודש לחול דבששת ימי בראשית ישנה להבדלה בין אור לחשך וכן כתיב ביום אחד ויבדל אלהים בין האור ובין החשך. והבדלה בין קדש לחול היה ביום ראשון הבא אחר שבת בראשית ועוד בין ישראל לעמי' ובין יום השביעי לששת ימי המעשה אינו מתיישב דקודם הבדיל בין יום השביעי לששת ימי המעשה קודם שהבדיל בין ישראל לעמים ועוד דכבר אמר המבדיל בין קודש לחול. ועתה נישב כפי הפשט במשז"ל בשוחר טוב מזמור צ"ב שבת בראשית הלילה האיר כיום ולא היה חושך עד מוצאי שבת והשתא לא איירי בששת ימי בראשית קודם שנברא האדם אלא איירי מיום ברוא אלהים אדם על הארץ ומשנבר' אדם ביום הששי לא היה חשך עד מוצאי שבת וא"כ לגבי אדם ליכא הבדלה בין אור לחשך קודם הבדלה בין קודש לחול דהוא נברא ביום הששי ולא היה חשך עד מוצאי שבת. ובמוצאי שבת שתי ההבדלות באו כאחד בין קדש לחול ובין אור לחשך ומשו"ה הקדימו רז"ל בין קדש לחול או משום דעל זה באנו לברך על ההבדלה בין קדש לחול ואי משום שנבין מזה דיום שבת בראשית לא היה בו חשך ובמוצאי שבת באו בבת אחת. ובין ישראל לעמים היינו בדור הפלגה שהנשמות טהורות ניתנו באוצר בפ"ע כמש"ל ואחר זה הבדיל יום השביעי לששת ימי המעשה לענין נשמה יתרה שניתנה לישראל בשבת. וגם לאבותינו הקדושים ששמרו התורה ובכלל יום השבת היו באים להם נשמות טהורות מידי שבת בשבתו. ומשו"ה הקדים בין ישראל לעמים. ואחר זה ובין יום השביעי וכו' דקאי לענין הנשמה יתירה היורדת לישראל בשבת ומעת שנימול אברהם אע"ה היה לו דין ישראל כמ"ש הרמב"ן וסיעתו וקודם לזה היה דור הפלגה שבו תרמו"ז בין ישראל לעמי' כדאמרן:
בין קדושת שבת וכו' ואת יום השביעי וכו'. לשון מטבע זה הוא כפול ומכופל וראיתי להר"ד אבודרהם בסדר הגדה שכתב וז"ל שאל רבינו אפרים למה נהגו העם לומר ואת יום השביעי מששת ימי המעשה קדשת וכו' אחר בין קדושת שבת לקדושת י"ט הבדלת שאין זה לא מעין חתימה ולא מעין פתיחה והשיב רבינו תם משו' דאמרינן פ' ערבי פסחים הפוחת לא יפחות מג' הבדלות והמוסיף לא יוסיף על שבע רצו לפעמים להזכיר שבע הבדלות והוסיפום בי"ט אחר השבת לפי שהוא מענין י"ט ואלו הן בין קדש לחול ובין אור לחשך ובין ישראל לעמים הרי שלש ובין יום הז' וכו' אינה מן המנין אלא אגב דאמרינן לה בעלמא אמרינן לה הכא בין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת זהו אוכל נפש וכולי ואת יום השביעי מששת ימי המעשה קדשת זהו יום טוב אחרון של חג שהוא חלוק מששת ימי חולו של מועד שלפניו וכו' עכ"ל ופירוש ר"ת הלז באומרו ואת יום הז' וכו' דקאי לי"ט אחרון של חג אינו מתישב חדא שהוא דוחק שהלשון משמע על שבת כמו ובין יום הז' לששת ימי המעשה דקאמר. ותו דחול המועד אסור במלאכה אם לא שהוא דבר האבד וכיוצא ולא יצדק לומר על חה"מ לשון ששת ימי המעשה. ותו ואי קאי על פסח אין חול המועד אלא ה' ימים וכן הקשה עליו הרב אליה רבא סי' תע"ג ואי קאי לאחרון של סוכות היא יום שמיני ויש ליישב בדוחק. ואפשר לפרש דרך דרש דהכי קאמר בין קדושת שבת לקדושת י"ט הבדלת דבשבת יש נשמה יתירה משא"כ בי"ט רק הארה בעלמא כמשז"ל ואת יום השביעי מששת ימי המעשה הקדשת שבשבת יש נשמה יתירה והבדלת דבמ"ש הולכת הנשמה יתירה אך נשארת הארת נר"ן בימי אב"ג משבוע הבא וימי דה"ו יבא הארה מקדושת שבת הבאה וא"כ בצד מה יש קדושה לישראל גם בששת ימי המעשה כמדובר ואמרו בתיקונין דף מ"ו ע"א מדפוס קושט' דנשמת ת"ח בחול היא נשמת ע"ה בשבת וז"ש והקדשת את עמך ישראל בקדושתך שגם בימי המעשה לא יבצר איזה קדושה וכ"ש בי"ט שיש הארה וקדוש' והוי מעין חתימה בא"י המבדיל בין קודש לקדש דהיינו מקדושת שבת לקדושת י"ט. אחר זמן ראיתי דברי התוס' והרא"ש והמרדכי גם זיבני ה' ובא לידי ספר הישר מרבינו תם זצ"ל כ"י והן כל יקר ראתה עיני דברי ר"ת עצמם ועמ"ש בספר הקטן מח"ב סימן תע"ג בס"ד: