פרק לה · אות ד
ד דָּבָר אַחֵר, וְעָשִׂיתָ אֶת הַקְּרָשִׁים. לֹא הָיָה צָרִיךְ לוֹמַר אֶלָּא וְעָשִׂיתָ אֶת הַקְּרָשִׁים מִשְׁכָּן, מַהוּ לַמִּשְׁכָּן, אָמַר רַבִּי הוֹשְׁעְיָא, עַל שׁוּם שֶׁהוּא עוֹמֵד לְמַשְׁכֵּן, שֶׁאִם נִתְחַיְבוּ שׂוֹנְאֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל כְּלָיָה, יְהֵא מִתְמַשְׁכֵּן עֲלֵיהֶן. אָמַר משֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וַהֲלוֹא עֲתִידִים הֵם שֶׁלֹא יִהְיֶה לָהֶם לֹא מִשְׁכָּן וְלֹא מִקְדָּשׁ, וּמַה תְּהֵא עֲלֵיהֶם, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲנִי נוֹטֵל מֵהֶם צַדִּיק אֶחָד וּמְמַשְׁכְּנוֹ בַּעֲדָם, וּמְכַפֵּר אֲנִי עֲלֵיהֶם עַל כָּל עֲווֹנוֹתֵיהֶם, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (איכה ב, ד): וַיַּהֲרֹג כֹּל מַחֲמַדֵּי עָיִן.