פרק לב · אות ד
ד הִשָּׁמֶר מִפָּנָיו, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, הִזָּהֲרוּ בַּשָּׁלִיחַ שֶׁאֵינוֹ חוֹזֵר בִּשְׁלִיחוּתִי, מִדַּת הַדִּין הוּא (שמות כג, כא): אַל תַּמֵּר בּוֹ, לְשֶׁעָבַר הוּא אוֹמֵר (דברים ט, ז): מַמְרִים הֱיִיתֶם עִם ה', וְהָיִיתִי מְקַבֵּל מִכֶּם, אֲבָל עַכְשָׁיו אַל תַּמֵּר בּוֹ כִּי לֹא יִשָֹּׂא לְפִשְׁעֲכֶם. דָּבָר אַחֵר, אַל תַּמֶּר בּוֹ, אַל תְּמִירוּנִי בוֹ וְאַל תַּעֲשׂוּנִי תְּמוּרָתוֹ, שֶׁמָּא תֹּאמְרוּ הוֹאִיל וְהוּא הַשַֹּׂר שֶׁלָּנוּ לוֹ אֲנַחְנוּ עוֹבְדִים וְהוּא נוֹשֵׂא אֶת פְּשָׁעֵינוּ, לָאו, אֶלָּא כִּי לֹא יִשָֹּׂא לְפִשְׁעֲכֶם, לֹא כְּמוֹתִי שֶׁכָּתוּב בִּי (מיכה ז, יח): נֹשֵׂא עָוֹן וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע, אֲבָל הוּא לֹא יִשָֹּׂא לְפִשְׁעֲכֶם. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁאַתֶּם גּוֹרְמִים לוֹ שֶׁיִּשָּׁמֵט שְׁמִי מִקִּרְבּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג, כא): כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ. דָּבָר אַחֵר, כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ, לְפִי שֶׁאֵין מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת נִזּוֹנִין אֶלָּא מִזִּיו שְׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר (נחמיה ט, ו): וְאַתָּה מְחַיֶּה אֶת כֻּלָּם, מַהוּ כָּךְ אָמַר רַבִּי חֲגַאי בְּשֵׁם רַבִּי יִצְחָק וְאַתָּה מִחַיָּה לְכוּלְּהוֹן, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁהוּא מִתְחַיֵּב עַל יָדָם, (שמות כג, כב): כִּי אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקֹלוֹ וְעָשִׂיתָ כֹּל אֲשֶׁר אֲדַבֵּר, יְדַבֵּר אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא אֲדַבֵּר, אִם מְקַבְּלִין אַתֶּם הֵימֶנוּ כְּאִלּוּ לִי אַתֶּם מְקַבְּלִים, אִם עוֹשִׂים אַתֶּם כֵּן (שמות כג, כב): וְאָיַבְתִּי אֶת אֹיְבֶיךָ, הֱוֵי: הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ.