פרק יב · אות ז
ז וַיֵּצֵא משֶׁה מֵעִם פַּרְעֹה אֶת הָעִיר, שֶׁעֲדַיִן הָיָה בִּתְחוּם הָעִיר, מִיָּד לֹא שָׁהָה לְהִתְפַּלֵּל עֲלֵיהֶם, אֶלָּא וַיִּפְרֹשׂ כַּפָּיו אֶל ה', וְקִבֵּל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא תְּפִלָּתוֹ. וַיַּחְדְּלוּ הַקֹּלוֹת וְהַבָּרָד וּמָטָר לֹא נִתַּךְ אָרְצָה, תְּלָאָן בְּרִפָּיוֹן, וְאֵימָתַי יָרְדוּ, בִּימֵי יְהוֹשֻׁעַ עַל הָאֱמוֹרִיִים, שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע י, יא): וַיְהִי בְּנֻסָם מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַה' הִשְׁלִיךְ עֲלֵיהֶם אֲבָנִים גְּדֹלוֹת מִן הַשָּׁמַיִם, וְהַשְּׁאָר עֲתִידִין לֵירֵד בִּימֵי גּוֹג וּמָגוֹג. וַיַּרְא פַּרְעֹה כִּי חָדַל הַמָּטָר וְהַבָּרָד וְהַקֹּלֹת וַיֹּסֶף לַחֲטֹא, כָּךְ הֵן הָרְשָׁעִים, כָּל זְמַן שֶׁהֵן בְּצָרָה הֵם מַכְנִיעִים עַצְמָן, מִשֶּׁהַצָּרָה עוֹבֶרֶת חוֹזְרִין לְקִלְקוּלָן. וְכֵן נְבוּכַדְנֶצַּר, בִּזְמַן שֶׁהָיָה בְּצָרָה הָיָה מְקַלֵס לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (דניאל ד, לד): כְּעַן אֲנָה נְבֻכַדְנֶצַּר מְשַׁבַּח וּמְרוֹמֵם וּמְהַדַּר לְמֶלֶךְ שְׁמַיָּא דִּי כָל מַעֲבָדוֹהִי קְשׁוֹט וגו', וְכֵיוָן שֶׁרָאָה עַצְמוֹ בִּגְדֻלָּה הִתְחִיל מִתְגָּאֶה (דניאל ד, כז): עָנֵה מַלְכָּא וַאֲמַר הֲלָא דָא הִיא בָּבֶל רַבְּתָא דִי אֲנָה בֱנַיְתֵהּ לְבֵית מַלְכוּ בִּתְקָף חִסְנִי וְלִיקָר הַדְרִי. אַף פַּרְעֹה עָשָׂה כֵן, וַיַּרְא פַּרְעֹה כִּי חָדַל הַמָּטָר וְהַבָּרָד וְהַקֹּלֹת וַיֹּסֶף לַחֲטֹא וגו'.