פרק טו · אות לא
לא דָּבָר אַחֵר, הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁקִּדֵּשׁ אִשָּׁה וְכָתַב לָהּ מַתָּנוֹת מוּעָטוֹת, כֵּיוָן שֶׁבָּא לְלָקְחָהּ, כָּתַב לָהּ מַתָּנוֹת רַבּוֹת כְּבַעַל. כָּךְ הָעוֹלָם הַזֶּה אֵרוּסִין הָיוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (הושע ב, כא): וְאֵרַשְׁתִּיךְ לִי לְעוֹלָם, וְלֹא מָסַר לָהֶם אֶלָּא הַלְּבָנָה בִּלְבָד, שֶׁנֶּאֱמַר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, אֲבָל לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ יִהְיוּ נִשֹּׂוּאִין, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נד, ה): כִּי בֹעֲלַיִךְ עֹשַׂיִךְ, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה מוֹסֵר לָהֶן אֶת הַכֹּל, שֶׁנֶּאֱמַר (דניאל יב, ג): וְהַמַּשְׂכִּילִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד.