פרק ה · אות ד
ד וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה בְּמִדְיָן לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן לִמְדָתְךָ תּוֹרָה דֶּרֶךְ אֶרֶץ, שֶׁהַנִּשְׁבַּע בִּפְנֵי חֲבֵרוֹ לֹא יַתִּירֶנּוּ אֶלָּא בְּפָנָיו, שֶׁלֹא יַחְשְׁדֶּנּוּ שֶׁהוּא נִשְׁבַּע לַשֶּׁקֶר, שֶׁכֵּן אַתָּה מוֹצֵא שֶׁמּשֶׁה נִשְׁבַּע לְיִתְרוֹ וְהָלַךְ לְמִדְיָן וְהִתִּיר שְׁבוּעָתוֹ בְּפָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה בְּמִדְיָן, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמִדְיָן נִשְׁבַּעְתָּ לֵךְ וְהַתֵּר שְׁבוּעָתְךָ בְּמִדְיָן. כִּי מֵתוּ כָּל הָאֲנָשִׁים וגו', וְכִי מֵתוּ וַהֲלוֹא דָתָן וַאֲבִירָם הֵם, וְהֵם הָיוּ עִם קֹרַח בְּמַחְלָקוּתוֹ, אֶלָּא מַאי מֵתוּ שֶׁנִּתְעַנּוּ. אַרְבָּעָה הֵן חֲשׁוּבִין כְּמֵתִים, סוּמָא, וּמְצֹרָע, וְעָנִי, וּמִי שֶׁאֵין לוֹ בָּנִים [וכלן קרא, במסכת עבודת כוכבים].