פרק א · אות טו
טו וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְדוֹת אֶת הָאֱלֹהִים, עֲלֵיהֶן נֶאֱמַר (משלי לא, ל): אִשָּׁה יִרְאַת ה' הִיא תִתְהַלָּל. וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרַיִם, לָהֶן לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא אֲלֵיהֶן, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא מְלַמֵּד שֶׁתָּבַע אוֹתָן לְהִזְדַּוֵּג לָהֶם וְלֹא קִבְּלוּ מִמֶּנּוּ. וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים, וְכִי מֵאַחַר שֶׁלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן, אֵין אָנוּ יוֹדְעִין שֶׁקִּיְּמוּ אֶת הַיְלָדִים, לָמָּה הֻצְרַךְ הַכָּתוּב לוֹמַר: וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים. יֵשׁ קִלּוּס בְּתוֹךְ קִלּוּס, לֹא דַיָּן שֶׁלֹא קִיְּמוּ אֶת דְּבָרָיו, אֶלָּא עוֹד הוֹסִיפוּ לַעֲשׂוֹת עִמָּהֶם טוֹבוֹת, יֵשׁ מֵהֶם שֶׁהָיוּ עֲנִיּוֹת, וְהוֹלְכוֹת הַמְיַלְּדוֹת וּמַגְבוֹת מַיִם וּמָזוֹן מִבָּתֵּיהֶם שֶׁל עֲשִׁירוֹת וּבָאוֹת וְנוֹתְנוֹת לָעֲנִיּוֹת, וְהֵן מְחַיּוֹת אֶת בְּנֵיהֶן, הוּא שֶׁכָּתוּב: וַתְּחַיֶּין, אֶת הַיְלָדִים, יֵשׁ מֵהֶם שֶׁרְאוּיִים לָצֵאת חִגְּרִים אוֹ סוּמִים אוֹ בַּעֲלֵי מוּמִין אוֹ לַחְתֹּךְ בּוֹ אֵבָר שֶׁיֵּצֵא יָפֶה, וּמֶה הָיוּ עוֹשׂוֹת, עוֹמְדוֹת בִּתְפִלָּה וְאוֹמְרוֹת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁלֹא קִיַּמְנוּ דְּבָרָיו שֶׁל פַּרְעֹה, דְּבָרֶיךָ אָנוּ מְבַקְּשׁוֹת לְקַיֵּם, רִבּוֹן הָעוֹלָם יֵצֵא הַוָּלָד לְשָׁלוֹם, שֶׁלֹא יִמְצְאוּ יִשְׂרָאֵל יְדֵיהֶם לְהָשִׂיחַ עָלֵינוּ, לוֹמַר הֲרֵי יָצְאוּ בַּעֲלֵי מוּמִים, שֶׁבִּקְּשׁוּ לַהֲרֹג אוֹתָם. מִיָּד הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹמֵעַ קוֹלָן וְיוֹצְאִין שְׁלֵמִים. אָמַר רַבִּי לֵוִי, הֲרֵי אָמַרְתָּ אֶת הַקַּלָּה אֱמֹר אֶת הַחֲמוּרָה, יֵשׁ מֵהֶן שֶׁרְאוּיִן לָמוּת בִּשְׁעַת יְצִיאָתָן, אוֹ אִמָּן לִסָּכֵּן בָּם וְלָמוּת אַחַר יְצִיאָתָן, וְהָיוּ עוֹמְדוֹת בִּתְפִלָּה וְאוֹמְרוֹת לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם תְּלֵה לָהֶם עַכְשָׁו וְתֵן לָהֶם נַפְשׁוֹתֵיהֶם, שֶׁלֹא יֹאמְרוּ יִשְׂרָאֵל, הֵן הָרְגוּ אוֹתָן. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה תְּפִלָּתָן, לְפִיכָךְ: וַתְּחַיֶּין אֶת הַיְלָדִים, וַתְּחַיֶּין אֵלּוּ הָאִמָּהוֹת, הַיְלָדִים, הַיְלָדִים מַמָּשׁ. דָּבָר אַחֵר, וַתִּירֶאן הַמְיַלְּדֹת, קִשְׁטוּ עַצְמָן לְמַעֲשֵׂה זְקֵנָן, זֶה אַבְרָהָם, כְּמָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵעִיד עָלָיו (בראשית כב, יב): כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וגו'. אָמְרוּ, אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם פָּתַח לוֹ פּוּנְדָק וְהָיָה זָן אֶת הָעוֹבְרִים וְאֶת הַשָּׁבִים בְּנֵי אָדָם עֲרֵלִים, וְאָנוּ לֹא דַיֵּנוּ שֶׁאֵין לָנוּ לְהַאֲכִילָן, אֶלָּא לַהֲרֹג אוֹתָן, אָנוּ נְחַיֶּה אוֹתָן. כֵּיוָן שֶׁרָאָה פַּרְעֹה שֶׁלֹא עָשׂוּ גְּזֵרָתוֹ שָׁלַח וְקָרָא אוֹתָן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיִּקְרָא מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת.