פרק א · אות ו
ו הֲדָא הוּא שֶׁאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי לָמָּה אֵין שְׁמוֹתָם שֶׁל שְׁבָטִים שָׁוִים בְּכָל מָקוֹם, אֶלָּא פְּעָמִים שֶׁזֶּה מַקְדִּים לָזֶה וְזֶה מַקְדִּים לָזֶה, שֶׁלֹא יֹאמְרוּ בְּנֵי גְבִירוֹת תְּחִלָּה וּבְנֵי הַשְּׁפָחוֹת אַחֲרוֹנָה, לְלַמֶּדְךָ שֶׁלֹא הָיוּ גְּדוֹלִים אֵלּוּ מֵאֵלּוּ. דָּבָר אַחֵר, לָמָּה הִקְדִּים אֵלּוּ לְאֵלּוּ, לְפִי שֶׁהֵם תִּקְרַת הָעוֹלָם, זֶה שֶׁמְתַקֵּן תִּקְרָה כָּרָאוּי, נוֹתֵן עָבְיָהּ שֶׁל תִּקְרָה זוֹ בְּצַד רֹאשָׁהּ שֶׁל אַחֶרֶת שֶׁאֵינָהּ שָׁוָה, לְפִיכָךְ מַקְדִּים אֵלּוּ לְאֵלּוּ. וּמִנַּיִן שֶׁהֵם תִּקְרָתוֹ שֶׁל עוֹלָם, שֶׁכֵּן יְשַׁעְיָה הַנָּבִיא אוֹמֵר (ישעיה מח, יב): שְׁמַע אֵלַי יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל מְקֹרָאִי.