אור ברסלב
שם משמואל שמיני עצרת ושמחת תורה

שם משמואל· שמואל בורנשטיין מסוכטשוב

שמיני עצרת ושמחת תורה

הושענא רבה

פרק א

שנת תרע"א שמ"ע

עצרת היא בלא כלי המצוות מחמת שהיא למעלה מהכלים, דבכל ימי הסוכות המצוות הן כלים לקדושת היום, והטעם הוא שהאהבה שבאה לאדם להשי"ת ביו"ט מחמת ההתקרבות והתגלות אלקית תהי' בחפץ המצוה שלא ילך לצד אחר ח"ו, ושמ"ע אינו צריך שמירה דאז הוא למעלה מהכלי:

ובזה מובנת הגמ' יומא (ב':) לענין פז"ר קש"ב כו', דלכאורה אינו מובן דבאם לדבר אחד הוא תשלומין יחשב כל הרגל טפל לחג הסוכות, אך הטעם דלענין עשי' הוא טפל שמצד עצמו אין בו כ"כ עשי', וא"כ להצריכו פרישה שהיא למען עשי' העבודה, שפיר אמרי' מי איכא מידי דהוא א"צ פרישה וטפל דידי' צריך פרישה:

הענין שקורין בשמ"ע עשר תעשר דבמע"ש קונים בקר וצאן כו', וכתיב למען תלמד וגו' היינו דהאכילה ושתי' יהיו למען תלמד וגו', וזה גופא שמ"ע דבעינן לכם, והוא למען תלמד והבן:

עצרת היא מלשון קליטה, הענין שיהי' נקלט אצל האדם כל המצוות והעבדות שעשה עד כאן:

בפסיקתא דעצרת היתה צ"ל חמשים יום אחר סוכות כמו שבועות יע"ש, הענין חמשים יום כנגד נ' שערי בינה, והטעם שהוא תיכף לא כמו שבועות אחר הפסח, הוא משום דבפסח הי' בלא אתעדל"ת כמ"ש ואת ערום וערי', רק הכל בחסד עליון, ולכך היו צריכין הכנה וזיכוך, משא"כ סוכות אחר עשיית כל המצוות סוכה ולולב יכולין לבוא תיכף לשמ"ע, למען יעשה העבודה בכח ההוא אח"כ בביתו, ובזה שניתן תכף השמ"ע על להבא הוא רמז להאדם שאל יפול בעצמו אחר סוכות לומר מה נשאר אצלי אחר כל אלה, כי השמ"ע ניתן ע"ז האופן שאח"כ יתחיל לעשות, ובמעשיו הטובים שעושה אדם אחר שמ"ע נקלט הכל בפנימיות הלב, והבן:

שמחה היא התגלות האורות ובלילה נתקבצו בלב ולכך לילה הראשון אינו מחוייב בשמחה, ולילי יו"ט האחרון נתרבו לשמחה מחמת שאז כבר היתה שמחה לפניו וכיון שפתוח מכבר שוב אין נועלין:

להבין למה אין למדין עצרת מפסח שלא יהי' בו ב"ת, הענין דהרדב"ז כתב דמחמת שמצה היא מאכל קשה לאדם לכך לא הטריחה התורה לאכול יותר מז' ימים ולולא זה היתה המצוה לאכול יותר מז' ימים, א"כ מי שאוכל יותר מז' ימים, א"כ אינו עושה היפוך הכוונה, משא"כ סוכות שניתנה לשמירה, וכל ענין סוכות היא ענין בטחון שבוטחין בהשי"ת שא"צ שמירה יותר, א"כ מי שיושב יותר מורה שצריך עוד שמירה, א"כ הוא היפוך הכוונה יתב':

עשו לי סעודה קטנה, הענין לא תלך רכיל פרש"י ליכול קורצא בי' מלכא להורות חיזוק ושנתקבלו הדברים, ומדת טובה מרובה, בכן ע"י סעודה מורין חיזוק הקדושה שמשיגים ביו"ט שישאר לעולם אף לאחר יו"ט, וזה בכל שבעה ימים, דשבעה הוא מהטבע כנגד ז' ימי בראשית, והטבע היא משכחת, משא"כ שמיני שהוא למעלה מהטבע א"צ חיזוק:

ובזה מובנת הגמ' שבת (ק"ל.) כל מצוה שקבלו בשמחה היינו מילה עדיין עושין אותה בשמחה פרש"י עושין משתה כו' עד לית כתובה דלא רמי בה תיגרא, וקשה הלא עינינו רואות שבסעודת נשואין עושין משתה גדול יותר מסעודת בר"מ, ולהנ"ל יובן דסעודת נשואין היא עוד מענין ז' ימי בראשית והם ז' ימי המשתה, ולכן צריכין ז' ברכות להשיג קדושת השם יו"ד וה"א איש ואשה, לכן צריכין סעודה גדולה לחיזוק, ואין ראי' מזה שעושין בשמחה, שהרי בלא"ה הסעודה נצרכת, משא"כ מילה שהיא בשמיני א"צ סעודה באמת ואעפי"כ עושין, א"כ ראי' שעושין אותה בשמחה, ולכך בשמ"ע רק פר אחד איל אחד, דבכל ימי הסוכות יש לאו"ה ג"כ אחיזה כיון שהם מז' ימי הטבע לכן צריכין קרבנות מרובין לחיזוק, משא"כ שמ"ע שאין להם שום אחיזה די בפר אחד:

פרק ב

שמח"ת

ויהי בישורון מלך, להבין למה יחס אותם הכתוב כאן בשם ישורון, הענין דלשון מלכות נופלת רק אם עושין מחמת ציווי המלך, לא מחמת דעתו ורצונו של אדם מחמת עצמו רק הוא נמשך אחר ציווי השי"ת, אך זה הוא אם הוא עומד ישר כאשר בראו השי"ת כמ"ש כי עשה את האדם ישר לא בשום נטי' לשום צד, כי אחר החטא חלק הרע שבאדם מושכהו לצד הרע, אך אם האדם הוא בתשובה ומשליך ממנו את חלק הרע יכול להיות הולך בתמימות ונמשך אחר ציווי יתב' ועי"ז באין לאחדות, כי באם עושין כל אחד מחמת הוראת שכלו אי אפשר להיות באחדות, כי אין דעתן של אדם שוות, אבל כשעושין ונמשכין אחר ציווי השי"ת כולם עושין כאיש אחד בלב אחד, ולמדה זו באו במ"ת שמחמת שהיו בתמימות ואמרו נעשה ונשמע ולא חקרו לידע טעם הדבר, אף שצריכין לידע הטעם וללמוד ולהבין הדברים זהו אחר הקבלה, אבל הקבלה צריכה להיות בתמימות אף שאינן יודעין הטעם, וכן עשו בנ"י במ"ת, ועי"ז נעשו כולם כאיש אחד ובלב אחד ואז נעשה השי"ת מלכם, ובכן יוצדק אז השם בישורון מלך בהתאסף כו':

ברש"י ויאמר ה' מסיני בא פתח תחילה בשבחו של מקום, ולהבין מה שבחו בזה שרצה ליתן התורה לאו"ה, והענין דלכאורה מה הי' הס"ד לתת להם התורה והלא הכל גלוי לפניו יתב' וידע שלא יקבלוה ובפרט לפמ"ש המהר"ל ז"ל דהתורה היא היפוך טבעם:

אך כוונתו יתב' להורות שבח ישראל דהאור ניכר מן החושך כמ"ש ויתרון כו' כמו כן מזה שאו"ה לא רצו לקבל התורה ניכר לכל העולם שבח ישראל שקבלוה, וגם בזה יסתם פי המקטריגים כמו בלעם שאמר מוטב שיהי' נעבד משבעים אומות ולא מאומה אחת, ובמה שלא רצו לקבלה הם מעידין בעצמם שאינן ראויין בעצם להתורה, ולהיפוך ישראל הם בעצם ראויין לתורה ואף אם יקרה זמן מן הזמנים שימצאו קצת מישראל שלא יקיימו את התורה הוא רק במקרה, והמקרה לא יתמיד:

בפסיקתא דראוי הי' בלעם לאמר ז' ברכות אך מחמת שהי' צר עין אמר הקב"ה שמרע"ה יאמרוהו, הענין, דשבעה הוא בטבע כמנין שבעת ימי בראשית, והי' גם בלעם יכול לומר, אך מרע"ה יכול לומר אף יותר משבעה כי הוא יצא מחומריות כמ"ש מן המים משיתיהו, ולכך הי' רצון הקב"ה שאף השבעה יאמר הוא, כדי שאף מה שהוא בתוך הטבע יהי' בו ג"כ למעלה מהטבע, ומפני זה כשאדם מתחיל בעבודה לעשות אל ידאג לומר לא אוכל לגמור, כי הגם שלפי טבעו ודעתו לא יוכל לגומרו, מ"מ יכול נוכל לה כי הכל הוא למעלה מהטבע:

פרק ג

שנת תרע"ב שמ"ע

בפייט נסעו מסוכה ולשמוח בשמיני נמלכים, נראה שבכוונה ועצה נסעו מסוכה, והיינו דכל שבעת הימים צא מדירת קבע ושב בדירת עראי, ואמר כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שעולם הטבע נקרא דירת קבע באשר הנהגה זו היא בקביעות, והנהגה שבדרך נסיי היא דירת עראי שהיא רק לפעמים, ולזכר נסי ישראל במדבר יושבין בדירת עראי עכת"ד, והנה כתב המהר"ל שיש סדר לנסים ואינם בדרך מקרה ע"כ, ומ"מ אינם שכיחים ואינם אלא לפעמים, צ"ל הטעם משום שאין עולם הגשמי ראוי לכך, וע"כ אדה"ר קודם החטא שהי' כתנות אור ותפוח עקבו מכהה גלגל חמה, נראה שהיתה הנהגה הקבועה הכל בסדר הנסים, כמו שספרו ז"ל שהיו מלאכי השרת צולין לו בשר ומסננין לו יין, ואף שבודאי כן הי' בפשיטות, מ"מ נראה שרמז יש בו שהכל הי' ע"י מלאכי השרת שהם למעלה מעולם הטבע, ועולם הטבע הוא ע"י חמה ולבנה ומזלות, ומזונות עולם הטבע באים ע"י אמצעות חמה ולבנה, וזה שהי' מזונותיו באמצעות מלאכי השרת, על הכלל כולו יצא שלא היתה ההנהגה בסדר הטבע רק בסדר הנסים, וע"כ עלו למטה שנים וירדו שבעה שזה איננו בדרך הטבע כלל, אך אחר החטא שנתגשם מתנהג העולם בסדר הטבע בקביעות, והנסים אינם באים רק לפעמים בדרך עראי:

ולפי"ז מובן שלעתיד כשיתתקן חטא אדה"ר תשוב כל ההנהגה לסדר הנסים בקביעות, וע"כ אמרו ז"ל עתידה א"י שתוציא גלוסקאות וכלי מילת, ועתידה אשה שתלד בכל יום, וע"כ שמיני עצרת הרומז לעתיד וכינור של ימות המשיח יהי' של שמונה נימין אין ענין לדירת עראי כלל, ואדרבה אז מתבקשת דירת קבע ולא עראי, כי כל הנהגה של כל השנה כולה תהי' הכל בדרך נסיי, ולרמז זה היא העצה שיוצאין מסוכה לשמוח בשמיני:

והיית אך שמח לרבות לילי יו"ט האחרון לשמחה, הנה לשון הזה סובל פירוש הבטחה שהש"י מבטיח שיהי' אך שמח, והטעם י"ל דמאחר שהוא רמז לעתיד ולעתיד לא תהי' העשי' מצד הבחירה כמ"ש הרמב"ן פ' נצבים שאז יעשה כל אדם מה שראוי לעשות בטבע לא מצד בחירתו וכענין חמה ולבנה שלא ישנו את תפקידם:

ויש לומר עוד שאז תהי' השמחה בטבע איש הישראלי עפ"י מאמרם ז"ל אחת היא יונתי תמתי, מה תאומים אם חש אחד מהם בראשו חבירו מרגיש כך כתיב עמו אנכי בצרה, וכ"כ צריך להיות להיפוך שכל איש הישראלי צריך להרגיש מה שהוא בשמים אם ח"ו הוא כעין שנאמר (בראשית ו׳:ו׳) ויתעצב אל לבו או כמו שנאמר ישמח ה' במעשיו, ורק כעת שטבע הגשמית מפסיקה, אך לעתיד שהכל יהי' מזוכך ירגיש כל איש בעצמו מה שהוא בשמים, ואז כתיב ישמח ה' במעשיו, ולזה רומז שמ"ע, וע"כ לשון והיית שהיא לשון הבטחה:

ועוד יש לומר דהנה שמ"ע לא נזכר בפרשה זו כלל רק חג הסוכות, ומנ"ל לרבות מאך שמח שמ"ע, אך הנה ידוע דכל אינון נהורין דכל שבעת ימי החג באין יחד בשמיני עצרת, והמשל שבזוה"ק ע"ז, והנה שמ"ע נתהוה מכח החג, והנה בש"ס ע"ז (נ"ז:) דרשו מתיבת והיית כל שאתה מהוה ממנו הרי הוא כמוהו, וכן יש לומר דוהיית דכתיב גבי סוכות כל שאתה מהוה ממנו דהיינו שמ"ע הרי הוא כמוהו בשמחה, וע"כ שכיר בא בלשון הבטחה שאחר שקיים שמחת החג הוא מובטח בשמחת יום שמ"ע:

במשנה ריש תענית והלוא אין הגשמים אלא סימן קללה בחג למה הוא מזכיר, ולכאורה קשה הלוא ר' אליעזר מניסוך המים יליף או מלולב, שאמרה תורה נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה, וד' מינים באים לרצות על המים, הרי שהתורה לא הקפידה ע"ז:

ונראה דהנה איתא בלקוטי התורה להאר"י ז"ל בפסוק כי לא על הלחם לבדו יחי' האדם כי על כל מוצא פי ה' יחי' האדם, היינו שהחיות שבלחם שזן את האדם היא לפי ערך חלקי מוצא פי ה' הנמצא בו, כי המוצא פי ה' הוא המחי' ולא גשמית הלחם:

ובזה יובנו דברי המד"ר אם ישראל עושין רצונו של מקום פקודה אחת פוקד את הארץ ומיד הוא עושה פירות, כי באם עושין רצונו של מקום הרי הוא חיבור עליונים לתחתונים, והמים עליונים יש להם חיבור למים התחתונים, ונמצא בהגשמים הרבה חלקי מוצא פי ה' מהמים עליונים, ע"כ מיד הוא עושה פירות, כי מעט גשמים שנמצא בהם חלק גדול ממים עליונים מועיל יותר ממרבית הגשמים בלתי חיבור למים עליונים, וע"כ ניסוך המים שנתקרבו מים התחתונים ע"ג המזבח ונתעלו לשורשן זה גורם התחברות מים התחתונים למים העליונים, וזהו כדי שיתברכו לכם גשמי שנה, היינו שתהי' בהגשמים האלו ברכה, והיינו שיהיו בהם חלקי מוצא פי הש"י מהמים העליונים הרבה מאד, וכן ד' מינים הגדלין על המים באים לרצות על המים, כי ולקחתם הוא לשון הגבהה כמו שדייק כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה מלשון הש"ס מדאגבה נפיק בי', והיינו שמגביה אותם לשורשן ובאמצעית מינים אלו נתחברו מים עליונים לתחתונים, וזהו הלשון שבאין לרצות על המים היינו שיהי' בהגשמים רצון הש"י מפני ששואב זה ממים העליונים, וא"כ אין מכאן קושיא שהגשמים סימן קללה בחג, שהרי אין זה מביא או מוסיף גשמים רק שבגשמים שיהי' בכל השנה תהי' בהם ברכה כנ"ל, אבל כשמזכירין מוריד הגשם, הרי זה זכרון שיוריד גשמים, ע"ז שפיר מקשה ר' יהושע:

וממוצא הדברים הנ"ל שגם בגשמיות הגשמים אין הריבוי גשמים עיקר רק הרצון שבהם, יובן למשכיל, דורש אלקים בדרכי העבודה, שהעיקר הוא העבודה מלמטה למעלה ג"כ הרצון והדביקות בתורתו ועבודתו ומעט עבודה ברצון ודביקות מועילה יותר מהרבות שלא בכוונה:

במד"ר עשו לי סעודה קטנה כדי שאהנה מכם, להבין מהו הענין סעודה גדולה וקטנה, דהנה גזרו על פתן ויינם ושמנן שלא יבואו להתחבר עמהם, ומובן מזה למעלה למשכיל שהקרבנות מביאים התחברות בין ישראל לאביהן שבשמים, וזהו הסעודה גדולה שבקרבנות מרובים כל ימי החג, אך מאחר שכבר נקשרו ישראל בעבותות האהבה שנתקיים בהם וימינו תחבקני, שוב אין מהצורך עוד לסעודה הגדולה לעורר האהבה ודי בסעודה קטנה, כענין פתיל הנעורת משוח בשמן אפרסמון שיתלהב מהרה בהריחו אש, ככה הן נפשות ישראל רשפי' רשפי אש שלהבתי', ממטה למעלה וכן מושך אהבה וחיבה יתירה ממעלה למטה:

קשה עלי פרידתכם עכבו עמי עוד יום אחד, ויש להבין הלוא עוד יותר תגדל האהבה ותהי' אח"כ הפרידה עוד יותר קשה, ונראה דהנה כל שבעה הוא בטבע, ושבעת ימי בראשית לעד, ושמיני הוא למעלה מהטבע, וכל שהוא בטבע יש בו שכחה כי הטבע משכחת, וזה שאמרו ז"ל אינו דומה השונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד, כי עד מאה הוא ההרגל שהיו אז רגילין לשנות מאה פעמים, וכל ההרגל הוא בטבע, ע"כ עדיין יש בו שכחה, אבל השונה מאה ואחד שיוצא מן ההרגל, הוא נוגע למעלה מהטבע מעט ע"כ יש לו קיום יותר:

וע"כ בכל שבעת ימי החג שהם במספר הטבע אין בהם כ"כ קיום שיהי' נשאר על להבא, וזה קשה עלי פרידתכם שיעשו נפרדים, ע"כ עכבו עוד יום אחד שיהי' בו למעלה מן הטבע ויהי' לו קיום, ואף שילכו לביתם לא יהיו נפרדים שהלבבות ישארו עדיין קשורים, וזה מעורר גם למעלה זכרון אהבת ישראל בלי שינוי, והפייטן חורז כל השמינות יחד, ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן וגו', ומילה שבשמיני, ושמ"ע, כי כל שלשה אלה נשארו לקיום, כה"ג נשאר לקיום, ומלך שסרח מלקין אותו ומורידין אותו, כה"ג שסרח מלקין אותו ומחזירין אותו כביכול מה אני בקדושתי אף אהרן בקדושתו כבש"ס הוריות, ומילה בשמיני זו נשארת לקיום כי ע"י המילה אין אדם מישראל נשתקע ח"ו לעולם, ואף הגרוע שבגרוע יהי' לו תיקון, ובעשרה מאמרות שאפי' אותם שנאמר בהם גהינם כלה והם אינם כלין הפירוש כפשוטו שהגהינם יכלה והם ישארו ויהי' להם תיקון, ואברהם אע"ה יושב על פתח גהינם ואינו מניח לישראל הנמול ליכנס לגהינם, והכל הוא מטעם שהם בשמיני, וכל שמיני הוא למעלה מן הטבע וכל שהוא למעלה מן הטבע יש לו קיום, ואף אם האדם איננו מרגיש כ"כ, מ"מ בשורש נשמתו כן הוא, ומחיוב כל איש להאמין שכן הוא:

שמ"ע אחר כל הקפות, זה מרמז ליובל הגדול שכל הנשמות ישובו לשורשם וכולם יהי' להם תיקון כמו שכתבנו בשם העשרה מאמרות, ובכן בשמ"ע יש תיקון אפי' לחטאים היותר גדולים שנאמר בקצת מקומות בזוה"ק שאין מועילה להם תשובה:

בזוה"ק פ' צו (לב.) ומאן דיתיב עם מלכא ונטיל לי' בלחודי' כל מה דבעי שאיל ויהיב לי', ויש להבין דמאחר דישראל דבקים אז כל כך במלכא קדישא איך עולה אז על הרעיון לשאול השפעות גשמיות, ובזוה"ק נראה דקאי על ברכות גשמים:

ונראה דהנה כבר אמרנו במק"א על קושית הראשונים מדוע לא נזכרו בתורה יעודים הרוחניים רק יעודים הגשמים, ואמרנו על פי הכלל המוזכר בכתבי חכמי האמת שלמעלה אין ההשפעה מתרוקנת מעולם לעולם רק נתרבה, וכמשל המדליק נר מנר שנר הראשון נשאר דולק, וע"כ השפעות ישראל שבאו מהש"י ובאו עד לעולם התחתון ע"כ עוברין בכל העולמות ואינן מתרוקנות רק מתרבין, א"כ כשיש השפעה בזה העולם, הרי היא בהכרח בכל עולם ועולם, ולהיפוך יכול להיות שיהי' רק בעולם העליון ולא בעולם התחתון, אבל לא שיהי' בעולם התחתון ולא העליון, ובכן כשישראל בשמ"ע דבקים בהש"י ומבקשים השפעות היותר גדולות, בודאי מוטב לבקש שיהיו מתפשטין גם למטה מטה אף בזה העולם, למען לא תהי' מניעה מקניית השלימות, ובזה הרי הרוחנית בכלל, אבל כשיבקשו ברוחנית לבד לא יהי' זה העולם בכלל, ועדיין יכול להיות מניעת קניית השלימות ח"ו, וכ"ק זקיני זצללה"ה מקאצק אמר כשהוא שנה מבורכת היא ברכה גם בכל ענינים ואפי' ביראת ה' ג"כ, והוא כמו שכתבנו:

ונראה שלהמשיך שפע אף לעולם הגשמי, והיינו שהרוחנית תתפשט אף למטה שתתגשם לפי צורך זה העולם, צריך האדם להפוך את גשמיות שבו לרוחניות, ואז לעומתו משפיעין לו מן השמים רוחניות בכל ענינים אפי' בדברים הגשמים, ופ"א סיפר כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שבני הקדוש ר"פ מקאריץ היו אצל הרבי המגיד הגדול מראוונע, ובהיותו איש עני לא הי' לו לכבדם אלא עם מעט קאווע שחורה, ואמרו שמעולם לא הרגישו טעם יקר כמו בהקאווע ההוא, ובודאי הוא מטעם הנ"ל:

בש"ס ריש תענית למה נקראו גבורות גשמים מפני שיורדין בגבורה, ויש להבין שמים הם חסד ולמה יורדין בגבורה עד שיקראו גבורות הגשמים:

ונראה דהנה כבר אמרנו שיש בגשמים כח מים עליונים, וע"כ אם האדם לוקח ההשפעה לטוב ולראוי הרי הוא בחסד, אבל אם ח"ו לוקח לדברים בלתי ראוים אז הגבורות מצמצמים ומסירין את חלק מים עליונים מהשפעה זו, וע"כ מבקשים מים אחר חביטת ערבה ה' גבורות כנודע:

פרק ד

שמח"ת

הענין שמחת תורה אמר כ"ק זקיני זצללה"ה מקאצק שהוא על מה שנלמוד להבא, כי על לשעבר מי הוא זה שיכול לומר שכבר למד עכת"ד, ואף שמצינו שעושין סעודה לגמרה של תורה, זה נלמד משלהמע"ה, שראה שהחלום נתקיים צפור מצייץ ויודע מה אמר, אבל לא כן אנחנו השפלים, ואולי גם שם הפי' על קבלתו על להבא, ומ"מ יש להבין מה שייך לשמוח על להבא ואל יתהלל החוגר כמפתח:

ונראה עפ"י דברי ב"ר (פ' ע') רב הונא בשם ר' אידי אמר כתיב וישמחו העם על התנדבם כי בלב שלם התנדבו לה' וגם דוד המלך שמח שמחה גדולה, ולפי שהיו עסוקים במצות נדבה ועלו בידן לפיכך שמחו עכ"ל, ועפ"י הדברים האלה יש לומר כי מאחר שעברו כ"כ ימים קדושים ונוראים מר"ה עד כאן, שהימים מתעלים והולכים וישראל נטהרו מעונותיהם ונעשו כלי טהור לשרת לפני ה', א"כ העיקר הוא הקבלה על להבא ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו, כי מבלעדי הקבלה על להבא מה יתרון לאדם שיש לו כלים טהורים ואינו עושה בהם נחת רוח ליוצרו, ע"כ עיקר התכלית הקבלה על להבא, וכעין שאמרו ז"ל בד' כוסות של פסח בין שלישי לרביעי לא יפסיק, ופי' כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שכוס שלישי ורביעי נגד לשונות של גאולה וגאלתי ולקחתי, שולקחתי נאמר על מתן תורה, וע"כ לא יפסיק להורות שישראל אינם לוקחים הגאולה לצורך עצמם רק לצורך גבוה שהיא קבלת התורה, כן היא הקבלה אחר עבור הימים הקדושים האלה ונדבת הלב להשליך מעליו כל תשוקות החיצוניות רק בלתי לה' לבדו, וזה הוא נדבה היותר גדולה, ואמרו ז"ל סוכה (מ"ט:) בת נדיב בת אברהם אבינו שהי' תחילה לגרים, וא"כ הרי ישראל עסוקים במצות נדבה וכשעלה בידם לקבל על עצמם מעומק הלב ולא משפה ולחוץ, לפיכך היא שמחה גדולה בישראל ק"ו מנדבת ממון כדברי הב"ר הנ"ל, ובזה יבחין כל איש את מעמקי לבבו אם איננו מתעורר בשמחה הרי זה לאות שהקבלה לא היתה מעומק הלב, ובאמת אם הקבלה היא בלב שלם שוב הרי הוא כענין שנאמר בדניאל (יוד י"ב) מיום שנתת את לבך וגו' נשמעו דבריך, והרי הוא כאלו כבר עשה, וגם זה נחשב כגמרו של תורה:

והנה עצרת היא מלשון קליטה כמבואר בכתבי האר"י ז"ל, וכמו שקליטה בגשמיות היא שתהי' התאחדות בעומק ובפנימית, כן היא קליטה הרוחנית שהקבלה ונדבת הלב יהיו בעומק הלב, אך עדיין אין זה התכלית רק הגידול והצימוח של אח"כ, היינו שהקבלה באה אח"כ לכלל מעשה, וכמו ביאת הנשמה לזה העולם שהעיקר שיבואו כחותי' לפועל ואם נשאר בכח אין זה כלום, כן היא הקבלה שהיא הקליטה אם לא יבוא אח"כ לכלל מעשה א"כ הרי הוא נשאר בכח לבד:

שבע הקפות דהו"ר הן להסיר חומת ברזל המפסקת בין ישראל לאביהן שבשמים, והם נחשים ועקרבים המקיפים את הלב ואינם מניחין לכנוס בו דברי קדושה ומבלבלין את המחשבות, ובהקפות דהו"ר מסירין את חומות האלו כעין הקפות דחומות יריחו שנפלה החומה תחתי', אך בהקפות דעצרת עם ספרי התורה בשמחה רבה מזה נעשה חומה קדושה שלא להניח לכנוס דבר רע להלב, כדאיתא בזוה"ק סוף פ' פינחס לבתר דתברו כל הני קליפין ותברו כמה גזיזין וכמה נחשים קטלו וכמה עקרבים דהוו לון באינון טורי דחשוכא עד דאשכחו אתר דישובא וקרתא קדישא מקפא שורין סחור סחור עכ"ל:

ונראה דהיינו טעמא דאנו עושין שמחת תורה בזמן הזה, כי עיקר החומה דקדושה היא השמחה של מצוה דשמחה היא היפוך הסט"א דכל ענינם עצבות ויללה, ולילית כשמה, [וההוללות שלהם אין לה שום ענין והשתוות לשמחה, כידוע להמעמיק ומבין בכחות הנפש,] ובאשר השמחה היא היפוך מהותם לגמרי זהו החומה נגדם כמו חומת אש השורפת באשר היא היפוך מהות הנכנס, כן היא שמחה של מצוה נגד כחות הסט"א, ושמחה זו נותנת כח לכל השנה, אף שאחר היו"ט זה פונה לזיתו וזה פונה לכרמו נתקררה מעט השמחה של מצוה, מ"מ אם אך נשאר רשימה מהשמחה של יו"ט נקל לו אח"כ לחזור ולהתעורר ולקיבעא קמא הדר:

ומצאתי רמז לזה בש"ס פסחים (ק"ב:) חברים שהיו מסובין ועקרו רגליהם לילך וכו' כשהן יוצאין אין טעונין ברכה למפרע וכשהן חוזרין אין טעונין ברכה לכתחילה אמר ר"י במה דברים אמורים בזמן שהניחו שם מקצת חברים וכו' עיי"ש, וזה רמז גם לאיש פרטי אם נשאר בו עוד רשימה מיו"ט ומקצת התלהבות היא היא המקצת חברים ולקיבעא קמא הדר:

אברהם שמח בשמחת תורה וכו', יש להבין מהו הרבותא כי מי ישמח בשמחת תורה חוץ מהם, כי מה שאדם משיג ומרגיש יותר מתיקות התורה הוא שמח יותר, אך נראה דהנה המלאכים שרצו שתנתן להם התורה, בודאי לא חפצו בלבוש הזה שהתורה היא עתה, כי זה אין שייך בהם כי אין בהם ענינים אלו, ובודאי שחפצו רק בפנימית התורה, ומה שהשיב להם משה כלום יצה"ר יש ביניכם כבר כתבנו במק"א שלגודל מעלות התורה א"א לשום נברא להגיע אלי', רק באמצעות הסור מרע, כי לעומת שאדם בורח מן הרע בא לעומתו בקדושה, כמ"ש הזוה"ק ויברח משה מפני פרעה שהוא הסט"א, בא לעומתו וישב על הבאר שהיא הקדושה באר מים חיים, והמלאכים באשר אין להם יצה"ר ואין להם ממה לברוח, אי אפשר להם להגיע להתורה, והנה האבות הקדושים הם הם שורשי התורה וקיימו התורה עד שלא נתנה ולא היו לכאורה צריכין להתורה בלבושה זה, ואעפ"כ שמחו בשמחת תורה, והטעם כי הם היתה כל עבודתם לצורך גבוה ולא לצורך עצמם כלל, ובאשר שכינה בתחתונים צורך גבוה, היתה כל מגמתם להוריד השכינה לארץ, ולזה צריך דווקא מצות מעשיות כדי לקדש גם חומר הארץ שיהי' ראוי לקבלת שכינה, א"כ אנו שזה חיינו ואורך ימיינו עאכו"כ:

בזוה"ק פ' אמור והאי יומא יעקב הוא רישא לחדוותא, ביאור הדברים דהנה עצרת רומזת לימות המשיח חיבור שמים וארץ על מתכונתם חומר וצורה, אף שהם שני הפכים, וידוע דהתכללות שני הפכים אי אפשר רק ע"י שמחה ששמחה היא כוללת הפכים כמו שנראה בחוש כשהאדם הוא בשמחה הוא סובל אפי' שונאו כמ"ש הרב בהסידור בכוונת המקוה, וע"כ לעתיד כשתהי' השמחה שלימה בעולם עי"ז עצמו תהי' התכללות חומר וצורה, ולרמז זה אנו עושין בעצרת שמחת תורה, וע"כ יעקב הוא רישא לחדוותא כי יעקב הוא כלול בתרין, ועל ידו היא ההתכללות:

ענין יו"ט שני של גליות ברמ"ק הטעם שבחו"ל אין יכולין לסבול הקדושה דיום הראשון, ונראה דהנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה אמר הטעם דאין מרקדין ביו"ט, משום דיו"ט הוא פנימית וע"כ אין שמחה אלא בבשר שלמים שהיא פנימית, ועתה הוא ביין, שיין נמי הוא פנימית ומפקד פקודי ומשנכנס יין יצא סוד, וע"כ אין מרקדין שזה באיברים החיצונים היפוך הפנימיות ודפח"ח, והנה בגלות הכל הוא נגלה, וכתב המהר"ל שזה לשון גלות מלשון נגלה ובמדרש ויגל את מסך יהודה גלה מה דכסי, ובכתבי האר"י שאפי' סודות התורה נמסרו בעוה"ר לחיצונים, וע"כ הוא היפוך לשמחת יו"ט כנ"ל, לזאת תקנו חכז"ל עזר מעט לעשות ספיקא דיומא, וכל דבר ספק איננו בהתגלות, עי"כ נוכל לשמוח בשמחת יו"ט:

פסח שבועות סוכות הם נגד ג' אבות, ושמ"ע היא כנגד כנסת ישראל והא כמו בית ראשון ובית שני, והנה בש"ס יומא (נ"ד.) שבבית שני היו ישראל בדין ולא יבואו לראות כבלע את הקודש אף שבמקדש ראשון היו ישראל ככלה בבית חמי', נתגרשה קאמרת נתגרשה חזרו לחיבתה הראשונה, וע"כ שמ"ע הוא אהבה יתירה יותר מכל המועדים, וזהו שמחת תורה:

פרק ה

שנת תרע"ג שמ"ע

יש ליתן טעם למה אין בשמיני עצרת ולא בחג השבועות, שום מצוה מעשיית, אלא שביתה ממלאכה לבד, ונראה דהנה כתב הרמב"ן בפסוק אם תעירו אם תעוררו את האהבה עד שתחפץ, דאם באה לאדם אהבה אלקית צריך להניחה בחפץ של מצוה עכת"ד, ונראה דהוא כמו כלל העולם שהאור אלקי מוטמן בכלים הם שמים וארץ, ובמדרש בראשית ויכלו השמים והארץ שנעשו כלים, והיינו שהם כלים לאור אלקי השופע בבריאה: והנה יו"ט הוא אהבה, מקור מוצאו מאור שנברא ביום הראשון, כמ"ש אדמו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור שלכן נקראו ימים טובים ע"ש וירא האלקים את האור כי טוב עכת"ד, וע"כ נצרך לכלים היינו המצות מעשיות, פסח מצה, וסוכות לולב וסוכה, ר"ה שופר, כמו כלל הבריאה כנ"ל, והנה חג שבועות הוא אחר מ"ט ימי הספירה, שבעה שבועות רומזים לז' ימי הבנין, וחג השבועות למעלה מהם, וכן שמיני עצרת איתא בזוה"ק סוף תצא אז תקרא וה' יענה, ז' ימי סוכה וא' רכיב עלייהו, א"כ הוא נמי למעלה משבעת ימי הבנין, שהם שמים וארץ, ע"כ אינם צריכין לכלים, והבן:

בפייט מערבית נסעו מסוכה ולשמוח בשמיני נמלכים, נראה שזו עצה עמוקה הנסיעה מסוכה לבית, ולא שזו שלילה לבד שאחר שכלה זמן סוכה חוזרין לבית, אלא שבכוונה מיוחדת עושין כן, ויש להבין מהו:

ונראה לפרש עפי"ד הזוה"ק ח"ב (קפ"ג:) אלא קב"ה דבר לון לישראל במדברא מדברא תקיפא וכו' מאי טעמא בגין דההוא שעתא דנפקו ישראל ממצרים ואשתלימו לשיתין רבבן אתתקף מלכותא קדישא ואסתליק על כלא וסיהרא אתנהירת וכדין אתכפיא מלכו חייבא סטרא אחרא ואפיק לון קב"ה למיהך במדברא תקיפא, דאיהו אתר ושלטנו דסמאל חייבא דאיהו דילי' ממש בגין לתברא תוקפי' וחילי' ולכתתא רישי' ולאכפיא לי' דלא ישלוט עכ"ל:

ובסיגנון זה יש לומר אחר דאתתקפא מלכותא קדישא בעבודת ישראל בר"ה יוה"כ סוכות בירח האתנים דתקיף במצות ואתכפיא מלכו חייבא כלשון הזוה"ק סוף פ' פנחס (רנ"ט:) תברו קליפין ותברו גזיזין וכמה נחשים קטלו וכמה עקרבים דהוו לון באינן טורי דחשוכא עכ"ל, מטא זימנא למיהך באתרא דשלטנו דנחש מלכו חייבא לתברא תוקפי' וחילי' ולאכפיא רישי', והיינו שידוע שכל אויר העולם העשיי' הוא מלא כחות חיצונים, אלא שבסוכה שחל שם שמים עלי', בהכרח נטהר האויר מהם ומהמונם כי לא יגורך רע, וזאת היתה הגנה לישראל מכחות חיצונים שהם רודפין אחרי ישראל אחר יוה"כ, והוא כדמיון פרעה שרדף אחרי ישראל בצאתם ממצרים, אך אחר דאתתקפו ישראל בסוכה בשובע שמחות, כבמדרש שהוא שבע מצות הנהוגות בחג הזה, באותו כח חוזרין לאויר העולם העשיי' המלא כחות חיצונים לשמוח בשמחה של מצוה היא שמחת הרגל, בזה מכתתין רישי' וחילי' ותוקפי' דההוא סטרא, כי הסט"א היא מלא עצבון ויללה ולילית היא יללה כשמה, והשמחה של מצוה כמ"ש ישמח ישראל בעושיו היא גירא בעיני' דשטנא, וכמו שכל הגליות באו תחת אשר לא עבדת וגו' בשמחה ובטוב לבב, שנעשה מזה שליטת החיצונים, מובן אשר שמחה של מצוה מה גם שמחת תורה מעבירה שליטת הסט"א, וזו עצה עמוקה לעשות בעוד ישראל הם ברשפי אש אהבה מאהבת החג טרם יתקרר מעט, ושמחה זו מועילה לכל השנה ולכל העבודה שתהי' נקי' משליטת הסט"א, ובה במדה שזוכין לשמחה נקי' מתערובת פסולת מנקין כל העבודות של כל השנה מתערובת פסולת, א"כ היא עצה עמוקה שנוסעין מסוכה לשמוח בשמחת החג בבית:

בפייט מוסף זכור טען מקלו ועבר ירדן מים, יחד לב וגל אבן מפי באר מים, הנה במד"ר ויצא פרשה ע' והאבן גדולה על פי הבאר זה יצה"ר, והנה אמרו ז"ל בכל לבבך בשני יצריך ביצ"ט וביצה"ר, וזה הוא יחד לב שמשני לבבות נעשה לב אחד כבפייט מוסף ר"ה שני לבבות לך כאחד לאחד, ובזה שיחד לב בזה עצמו גלל את האבן זה יצה"ר מפי באר מים להשקות את הכלל כולו:

וזהו ענין שמ"ע שאחר ר"ה יוהכ"פ סוכות צריך כל איש להגיע להתאחדות הלב, ולכל הפחות שיהיו מעשיו מיוחדין להש"י, כמ"ש בחובת הלבבות שער יחוד המעשה, ובזה גורם היחוד למעלה תכלית כל הימים הנוראים כמבואר בחכמי האמת, וזהו שאיתא בזוה"ק פ' אמור שבשמ"ע יעקב רישא לחדוותא:

כתיב אחות לנו קטנה וגו' ופירש"י אחות בתחתונים שהיא מתאחה ומתחברת ומתאוה להיות עמנו והיא קטנה ומקטנת את עצמה מכל האומות כענין שנאמר לא מרובכם וגו' שהם מקטינים עצמם עכ"ל:

ויש לומר שזהו ענין שמ"ע אחר החג שישראל מתאחים ומתחברים להש"י ע"י סוכה ולולב, ומתאוים להיות תמיד דבוקים בהש"י כמ"ש בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחכי, ובכל אלה מקטינים את עצמם כי כל מה שישראל משיגים יותר מעלות טובות מקטינים עצמם ביותר, ולהיות מקושרים תמיד במדה זו, לזה העצה עשו לי סעודה קטנה, כי כבר אמרנו שענין סעודה הוא שיהי' להדבר קיום, ובקרבנות פר אחד ואיל אחד מתקרבים ישראל במדה זו שיהי' להם קיום, ובשביל זה זוכין לתורה כי תורה נמשלה למים מה מים מניחין מקום גבוה ויורדין למקום נמוך כך דברי תורה, וע"כ אנו עושין אז שמחת תורה:

בפלוגתת רש"י ותוס' אם ביום שמ"ע מחייב בשמחה, שדעת רש"י פסחים (ע"א.) ותוס' סוכה (מ"ב.) שפטור, ותוס' פסחים שם ורש"י סוכה (מ"ח.) שמחויב, יש לפרש שיהיו כל דברי חכמים קיימין, דהנה בזוה"ק ח"א (ס"ד:) דבשמ"ע יתיב עם מלכא בלחודוי, ומובן דבשעה שעומד לפני המלך צריך לעמוד באימה ופחד ולא שייכת אז שמחה, וכמ"ש ובאו בנקרת הצורים ובמחילות העפר מפני פחד ה' ומהדר גאונו, וכמ"ש הרה"ק ר"ב זצללה"ה מפרשיסחא עצרת תהי' לכם היינו ששמ"ע רומז לעתיד וצריך שיהי' עצור אפי' לפתוח את פיו מפני פחד ה' ומהדר גאונו, אך השמחה שייכת עוד קודם עמידתו לפני המלך, כשיצייר במחשבתו שלמחר יזכה ליתיב עם מלכא בלחודוי, כמ"ש תובלנה בשמחות וגיל תבואנה בהיכל מלך שהשמחה שייכת בהבלה טרם עמדו לפני המלך וזהו בליל שמ"ע, אבל ביום בעת עמדו לפני המלך אין שייכת שמחה:

אך זה לאיש העומד בעצמו לפני המלך אבל בני ביתו ואוהביו השמחים בשמחתו בהם תתכן השמחה אף בשעה שהוא עומד לפני המלך, והנה הא דבשמ"ע צריך להיות כל איש מעין לעתיד כנ"ל, בודאי לאו כל מוחא סביל דא ולאו כל אפין שוין, ומובן שזה א"א בכל הכלל כולו, ומ"מ באשר כל ישראל נתאחדו בסוכות מה שזוכה היחיד מגדולי ישראל נוגעת השמחה לכל הכלל, וכולם הם כמו בני ביתו וקרוביו, ולהם שייכת שמחה גם ביום כנ"ל, וע"כ מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי דבאמת לגדולי ישראל לא תצדק שמחה ביום שמ"ע, אבל לכל העם כולו שהם רק כדמיון בני בית של גדולי ישראל הם מחוייבים בשמחה גם ביום:

במדרש בראשית בשביל ד' דברים חזר בו הקב"ה שלא תהא הארץ שותה אלא מלמטה, ואחד מהם הוא משום בעלי זרוע, נראה הפי' דגשם הבא מלמעלה הוא המחבר עליונים ותחתונים, וע"כ ארץ מצרים ערות הארץ הנילוס עולה ומשקה ואינה שותה מלמעלה כדי שלא תהא לה חיבור, ומובן דחיבור עליונים ותחתונים מביא לידי תשוקה לעניני אלקות, וכבר אמרנו דאיש שלוקח התשוקה לדברים חומריים הוא נקרא גזלן, שגוזל התשוקה ממקום שראוי' להיות, וזהו שרמז המדרש משום בעלי זרוע הם גוזלי התשוקה בהיותם נפרדים:

במשנה ריש תענית מאימתי מזכירין גבורות גשמים ר' אליעזר אומר מיו"ט הראשון של חג ר' יהושע אומר מיו"ט האחרון של חג אמר לו ר' יהושע הואיל ואין הגשמים אלא סימן קללה בחג למה הוא מזכיר אמר לו ר' אליעזר אף אני לא אמרתי לשאול אלא להזכיר משיב הרוח ומוריד הגשם בעונתו, ע"כ, ואינו מובן הלוא ניסוך המים כל ימי החג כדי שיתברכו גשמי שנה, וכן הד' מינים במים לרצות על המים אלמא שאין מקפידין על הא דגשמים סימן קללה בחג, וגם דברי ר"א אינו מובן הלוא מצינו בדף (כ"ד.) שם באמוראים, שירדו לפני התיבה ואמרו משיב הרוח ונשיב זיקא מוריד הגשם ונחת מיטרא, אלמא דמשמע נמי השתא ולא בעונתו דוקא:

ונראה דהנה בשמונה עשרה, י"ח הברכות הם נגד י"ח חוליות שבשדרה שהוא בנין גופו של אדם לבד משלש ראשונות שהם בודאי נגד המוח שבו חכמה בינה ודעת, והנה האדם הוא עולם קטן ובנין גופו הוא כדוגמת בנין העולם, שנברא בשבעת ימי בראשית, וידוע דבריאת העולם היתה בדין וצמצום שבכל מעשה בראשית נזכר שם אלקים לבד, וראשו של אדם הוא דוגמא לשלש ראשונות ושם הוא רחמים בלי צמצום, אך דינין מינה מתערין:

והנה כבר אמרנו שיש חילוק בין עוזר למושיע, שעוזר משמע שהנעזר עושה מעצמו אלא שזה עוזרו, וכענין שכתוב עזוב תעזוב עמו ובגמ' ב"מ (ל"ב.) יכול אם ישב לו מן הצד ואמר הואיל ועליך מצוה לפרוק פרוק פטור שנאמר עמו, אבל מושיע הוא אפי' שהנושע אינו עושה מאומה ואינו מעורר כלל, וכמ"ש ויושע ה' ביום ההוא וגו', וישראל לא עשו מאומה, ובזוה"ק ואתם תחרישון לא תתערון מלה, שענין עזרה שהיא ע"י חלק פעולת הנעזר הוא במדת הדין, וענין מושיע הוא במדת רחמים כמובן, וזה רמזו שם שני התנאים ר' אליעזר ור' יהושע, שר' אליעזר הוא מתלמידי שמאי מדת הדין, ור' יהושע הוא מדת הרחמים:

ומעתה נבוא לבאר פלוגתתם, דהנה ידוע דמדת הדין היא צמצום, וע"כ בניסוך המים וד' מינים הבאים לרצות על המים, ולולב הוא נגד ח"י חוליות שבשדרה כ"ע מודים שהם בעונתם, כי הם באין רק לעורר המים שהם בטבע הבריאה, והרי הבריאה היא במדת הצמצום, ובודאי מדת הצמצום נותנת שהיו בעונתן, ולא נחלקו אלא בהזכרה שהיא בשלש ראשונות, ר' אליעזר לפי מדתו שהיא מדת הדין ס"ל דאפי' בשלש ראשונות מאחר דדינין מינה מתערין נמי הוא במדת הצמצום וע"כ נמי הוא בעונתו, ור' יהושע דהוא מדת הרחמים ס"ל דבשלש ראשונות מעוררין בלי שום צמצום כלל, וע"כ מעורר להוריד תיכף הגשם, ומעתה לא קשה מניסוך המים וד' מינים שבלולב דבהו גם ר' יהושע מודה דכדי שיתברכו לכם גשמי שנה והריצוי על המים הוא שירדו בעונתן, וגם תו לא קשה מהאמוראים שירדו לפני התיבה ואמרו מוריד הגשם ונחת מיטרא דהאמוראים לאו מתלמידי שמאי נינהו אלא כהילכתא כב"ה ומדתם רחמים, וע"כ כר' יהושע ס"ל וע"כ נחת תיכף מטרא בלי שום צמצום כלל:

פרק ו

שמח"ת

עניין יו"ט שני של גליות, דהנה ידוע דלכל שני דברים הרחוקים זה מזה צריכין לממוצע, והנה יו"ט הוא גבוה מאד וכבר כתבנו בשם אדומו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור שמאיר בו מאור שנברא ביום הראשון ע"כ נקראים ימים טובים עכת"ד, והנה האור ההוא גנוז, ומובן שאין לו שום שייכות לימי החול, וצריך לממוצע, והנה בכניסת יו"ט, ההכנה ליו"ט הן במעשה והן בהכנת הלב וטרוד טרדה דמצוה, זהו האמצעי בין החול ליו"ט, אך ביציאתו של היו"ט נמי צריך לאמצעי בין יו"ט לימי החול, והנה טרם דאתפשטא מסאבותא כ"כ בעלמא, וכל ישראל בהתלהבות יתירה התחילו בעבודה שלימה מחדש, וכאלו לא טעמו טעם עבודה מעולם והיתה העבודה חביבה עליהם כל שעה כשעה ראשונה כאלו היום נתנה, כמ"ש אשר אנכי מצוך היום כאלו היום נתנה ואין חוזק כחסידות מתחילתו, וזה אסרו חג מלשון קישור שהיתה ההתחלה בקשר אמוץ מאד, הי' זה הזמן די להיות ממוצע בין היו"ט לאח"כ, אבל בעוה"ר בגליות שהחושך יכסה ארץ והלבבות אטומים והטרדה עצומה בעניני חול, אין זמן הזה כ"כ מוגבה שיהי' מספיק להיות אמצעי, ע"כ צריכין ליו"ט שני:

בפייט מערבית רנת בית השואבה ביום השמיני, ואינו מובן דשמיני לא הי' ניסוך המים, ואפי' לר' יהודה דבלוג הי' מנסך כל שמונה מ"מ שמחת בית השואבה לא היתה בשמיני שהוא יו"ט ואפי' בראשון לא היתה דוחה:

ונראה שכל האורות מן העבודה של יו"ט כולו נקבצו באו בשמיני, ובו האור של סוכה, לולב, ערבה וניסוך המים שבמעשה הי' בסוכות, ובשמ"ע האור מופשט בלי שום כלי עשיי':

ענין הקפות שמיני עצרת עם הס"ת, הנה כל ימי הסוכות והו"ר היו ההקפות בלולב כענין הקפות להפיל חומת יריחו כמ"ש בסה"ק, אך בשמ"ע ההקפות אור מקיף חומה קדושה, ויובן עפ"י מה דנהירנא כד הוינא טליא שאלתי את כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה, מהו ענין מחיצות של שבת אם הכוונה שהרה"י לא תתפשט לרה"ר, או שהרה"ר לא תתפשט לרה"י, או הכוונה בשניהם, ובדיק לן בתשובתו בקצרה דכתיב ומלכותו בכל משלה, והדברים מבוארים שרה"י היא בקדושה רחבה ד' וגובהה עשרה הוא שם הוי' במלואו שיש בו ד' תיבות ועשר אותיות כבזוה"ק, ורה"ר היא בחיצוניות, ובאשר כתיב מלכותו בכל משלה אין שייך לומר שחוצץ בפני רה"י, אלא ע"כ הוא חוצץ בפני רה"ר שלא יתפשט לרה"י:

וכן הוא הענין דהקפות עם הס"ת, דהנה הביט בתורה וברא את העולם, וא"כ כל חיות העולמות היא בתורה, וכענין ומלכותו בכל משלה, אך תורה דנקראת אש היא חוצצת בפני החיצונים, וכעין שכתוב ואני אהי' לה חומת אש סביב, וכל כחות החיצונים בורחים שלא יכוו באש התורה, והוא כענין שכתב הרמב"ם גדולה מזו אמרו יפנה לבו לתורה שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב הפנוי מן התורה, ושמחת התורה מפקיעה שמחה חיצונית והבן:

בזוה"ק פ' אמור דבשמ"ע יעקב רישא לחדוותא, נראה לפרש דהנה שם יעקב על שם עקב שהוא הי' תמיד בעיני עצמו בבחי' עקב, ויעקב בנה הקטן שהי' מקטין את עצמו, ויוד שבראשו ע"ש המחשבה על העתיד כמ"ש רש"י ביו"ד של ישיר בפ' בשלח, והיינו שכל כמה שהוסיף מעלה ושלימות הי' עוד מקטין עצמו ביותר, וכאלו עדיין לא התחיל מאומה, היפוך מעשו שהי' איש שלם בעיני עצמו כאלו הוא עשוי בכל מיני תיקון ושלימות, וע"כ מצינו אחר שקיבל את הברכות והי' בן ס"ג שנים והיתה מעלתו אז גדולה מאוד כמובן, לא הסתפק עצמו בזה ולסמוך על כחו ללכת לבית לבן, אלא הלך ונטמן בבית עבר, וישב ללמוד מחדש להתקשר עצמו בתורה להחליף כח:

ומעין זה היו"ט של שמ"ע שאחר כל מעלות טובות וברכות מאליפות שישראל משיגים ע"י הימים שעברו ר"ה יוה"כ סוכות, ומצות הרבות שבהם, אינם מספיקים עצמם בזה, אלא מקבלין ע"ע מחדש לקבוע עתים לתורה תמידין כסדרן. ומקבלים ע"ע עול תורה ועול מצות על להבא, כאלו הם ערומים ח"ו מכל מצוה, ובכח הקבלה על להבא מחליפין כח ללכת לימי חול שלא יטבעו ח"ו בים הגשמיות, וכענין יעקב בבית עבר קודם שהלך לבית לבן, וע"כ עושין אז שמחת תורה ואתיא כהא שאמר כ"ק זקיני זצללה"ה מקאצק ששמח"ת היא על מה שנלמד להבא, כי על לשעבר מי הוא אשר יערב לבו לומר שלמד, וע"כ יעקב הוא רישא דחדוותא שזו היא מדתו:

בפייט ויהי בישורון מלך ומיד מחה כעב אשמות כנאה למלך ביום רוממות, היינו כי האשמות הן המונעין מלקבל עליהם עול מלכות שמים שלימה, ומטמטמין את הלב, אך כאשר ישראל מתמצעים ומתכנסים לתחת צלו של הקב"ה כמ"ש והם תכו לרגליך וכפירש"י שם, וע"ז נאמר ויהי בישורן מלך, ממילא האשמות נדחין שלא יהי' דבר החוצץ למלכות:

אדומו"ר הכהן הגדול זצללה"ה מאלכסנדר אמר שלכן אין מברכין ברכת כהנים בשמח"ת כי הי' גנאי לברכות משרע"ה שנצטרך עמם עוד לברכות, ויש להבין א"כ לעולם נמי, שהרי ברכות משרע"ה לעולם קיימים:

ונראה שבעת שקורין את הברכות הוא כאלו משרע"ה עומד עדיין ומברך את הברכות, ואם היינו כלים לקבל כמו אז היו הברכות פועלים תיכף, כי הברכה לא חלה אלא לפי ערך הכנת המקבל, וכמו שדייקו מדברי רש"י סמוך למותו שאם לא עכשיו אימתי, ומשמע שאלו הי' יכול הי' ממתין עוד, והטעם יש לומר כי זקני ת"ח דעתן מתישבת עליהם ובודאי ישראל אז הוסיפו שלימות בכל יום ויום, שהי' דור באי הארץ שנאמר עליהם ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום, ע"כ אלו הי' יכול הי' ממתין עוד שיוסיפו שלימות, והיו מקבלין הברכות ביתר שאת:

פרק ז

שנת תרע"ד שמ"ע

במדרש קשה עלי פרידתכם עכבו עמי עוד יום אחד, ויש להבין מאי עצה היא זו הלוא כל קושי הפרידה הוא משום דביקת האהבה שנצמחת מן קדושת החג, ואם יעכבו עוד יום אחד תגדל האהבה עוד יותר, ויותר תהי' קשה אח"כ הפרידה, ועוד אמאי לא מצינו זה בשאר המועדים שכולם אהובים, וגורמים דביקות של ישראל באביהן שבשמים:

ונראה דהנה כשאדם נותן דבר לחבירו יש בו שני ענינים, גוף הדבר שחבירו השיג, ועוד החיבור שבין הנותן והמקבל, ושני ענינים אלו מצינו בנושאים מתחלפין שמוכר דבר לחבירו והמוכר מקבל מעות והולך לו, זהו רק הענין שהמוכר מקבל גוף המעות, אבל אין כאן חיבור בין המוכר והלוקח, ואפי' זה מסוף העולם וזה מסוף העולם ואין מכירין זה את זה, וקידושי אשה לדעתי אינם מענין זה כלל שהרי איננו קונה מאומה שום קנין אישות רק בנשואין ולא בהקידושין, וענין קידושי אשה הוא שבנתינתו אלי' דבר היא מתחברת בו, והגם שמכירה נמי עכ"פ בשעת הנתינה מתחברין, אבל אח"כ זה פינה לכאן וזה לכאן, אבל קדושי אשה שכל ענין הנתינה הוא החיבור, נשאר חיבור זה לעולם ואפי' נתאכלו המעות:

ובדוגמא זו יש לומר ענין השפע הניתן מהשמים, יש שניתן רק להחיות את המקבל ומקבל השפע והולך לו, ויש שכוונת נתינת השפע שהמקבל יהי' לו חיבור בלמעלה, ושני מיני נתינת השפע מחולקין זה מזה, זה לישראל, וזה לאומה"ע, לישראל הכוונה שיהי' להם חיבר בעליונים כדמיון נתינת הקידושין להאשה, כי זהו רצון ישראל, כמ"ש אחות לנו קטנה שפירש"י שהיא מתאחה בעליונים, אבל לאומה"ע שאין כוונתם רק לקבלת גוף השפע ולא להחיבור שבו ניתן להם נמי השפע בענין זה, כמאן דשדא בתר כתפוי בלי חיבור, כי אינם ראוים להחיבור:

והנה בסוכות שניתן שפע לכל כלל העולם, אי אפשר שתהי' הנתינה למען חיבור כדמיון קידושי אשה, שהרי בכלל העולם אומה"ע שאינם ראוין להחיבור, ואף שבהכרח בשעת קבלת השפע יש כאן חיבור בצד מה, אבל מ"מ אח"כ איננו נשאר מחיבור הזה מאומה, וכמשל מוכר ולוקח שזה הולך לו עם המעות וזה עם החפץ, וזה שאמר קשה עלי פרידתכם שהרי אח"כ יהיו פרודים, והעצה עכבו עמי עוד יום אחד שבזה היום מקבלין רק ישראל בלחודייהו, ואז ניתן להם השפע בבחי' קידושי אשה שישאר החיבור ולא יתפרדו:

ומעתה מובן שבשאר מועדים שדבר אין להם עם אומה"ע כל השפע הניתן הוא רק בבחי' קדושי אשה ונשאר החיבור לעולם בלי פירוד:

ענין שמ"ע רגל בפ"ע, דהנה סוכה נקראת בזוה"ק צילא דמהימנותא, וכן מצה נקראת צילא דמהימנותא, והיינו דכשהדעת בשלימות ומאירה אל עבר פניו בלי מסך מבדיל אינו שייך לקראותו אמונה, שהרי בעצמו רואה ואינו צריך להאמין, רק כשעדיין יש פסולת המאפילה על עיני השכל והיא מסך מבדיל, אז שייך לומר שאעפי"כ הוא מאמין, וע"כ במצרים שעדיין לא נטהרו מזוהמתם עד מ"ת, וכן בכל שנה שהספירה מטהרת, שייך לומר בהם אמונה וכמ"ש זכרתי לך וכו' לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה, דכשהשכל מאיר איך שאין עוד מלבדו וכל הטבע איננה רק גזירת עליון, ממילא אין זה רבותא דהאומר לשמן וידליק יאמר לחומץ וידליק, אך באשר עדיין הי' בהם פסולת המחשיכה עיני השכל, עד שהי' אפשר לדמות להם שלא יהי' להם מזונות במדבר וימותו ברעב, והם השליכו כל חייתם מנגד והשליכו על ה' יהבם, זהו רבותא וזכות גדולה להם, ובאמת בשביל אמונה זכו אח"כ בשבועות למ"ת פנים בפנים דיבר ה' עמכם, והיו רואים הכל בעיניהם ממש ואז לא הי' שייך לקראותו אמונה, והוא כענין בזכות ויסתר משה פניו זכה לתמונת ה' יביט, ואין צריכין למיכלא מהימנותא [וע"כ נקרא היו"ט של שבועות בדברי חכז"ל עצרת, והוא כענין דכתיב ושם איש אחד מעבדי שאול נעצר לפני ה' שפירושו עומד לפני ה'] כי הוא ענין אחר נעלה לגמרי:

וכעין זה יש לומר בסוכות, שעדיין צריכין ישראל הגנה בסוכה מפני כחות רעים הרודפין אחריהם, וא"כ הרי עדיין מציאות הפסולת בעולם עד אחר הו"ר מסירת הפתקין לשלוחי הדין ואתעבר צילמא דלהון, וכבר אמרנו במק"א שהם הם הרשעים גמורים שנגמר דינם וכו' כי אפי' החוטאים שבישראל כאשר שהחטא הוא אצלם במקרה ולא בעצם ועומדים להתקן, אין לקראותם רשעים גמורים, והפסולת הם הרשעים גמורים, ונגמר דינם לכלא פשע ולהחם חטאת, וכמו שאיתא בתקה"ז שעליהם נאמר הבדלו מתוך העדה הזאת ואכלה אותם כרגע, אבל קודם שנמסרו הפתקין עדיין מציאות הפסולת בעולם, וזה מסך המבדיל ומאפיל על עיני השכל, וצריך לאמונה וצילא דמהימנותא, אך כשהחיינו וקימנו והגיענו לשמיני עצרת, אז לא שייך לקראותו בשם אמונה, ואין צריכין צילא דמהימנותא כלל, ושמ"ע לעומת סוכות הוא כערך שבועות לעומת פסח, ע"כ איתא במדרש שהיו צריכים להיות חמשים יום אחר סוכות כמו שבועות אחר פסח רק מפני ימי החורף, כי שניהם ענין אחד שבשביל האמונה זכו אח"כ להארה משער הנון, והוא לגמרי ענין אחר נעלה רם ונשא וגבה מאד, וע"כ הוא רגל בפ"ע:

ביום השמיני עצרת תהי' לכם, יש לפרש דהנה כל ימות החג ישראל מקריבין עבור שבעים אומות, והנה אמרו ז"ל המתפלל בעד חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחילה, ופירשו הראשונים שהמתפלל נעשה צינור להשפע עבר חבירו ובאשר הוא צריך לאותו דבר פועל השפע אצלו תחילה:

ויש להוסיף בה דברים עפ"י המבואר במקובלים שכל דבר קדושה היורד מלמעלה, איננו נעתק מלמעלה למטה באופן שלמעלה נשאר ריקם, אבל הוא כמדליק מנר לנר שהאור איננו נעתק מנר לנר אלא מתרבה, וע"כ באשר המתפלל נעשה צינור להשפע, איננו נעתק ממנו לחבירו אלא מתרבה, וע"כ פועל השפע אצלו תחילה שהרי איננו נעתק ממנו כלל, וע"כ מובן אשר ישראל המקריבין עבור שבעים אומות וממשיכין להם שפע, בא השפע בראש וראשון לישראל, ומהם נתרבה השפע ויורד לאומה"ע, ע"ז אמר הכתיב ביום השמיני לא כן יהי' שמתרבה מכם השפע ויורד לאומה"ע אלא עצרת תהי' לכם היינו שתעצרו השפע לכם לעצמיכם:

ועוד נראה לומר דהנה שפע היורד מן השמים הוא דו פרצופין רוחניות וגשמיות, כי בכל דבר הגשמי נעלם בו כח רוחני, וכענין שאמרו ז"ל כל עשב ועשב מלמטה מלאך ממונה עליו ומכה אותו ואומר לו גדל, אך אומות העולם כוונתם על הגשמיות ואינם מביטים כלל על חלק הרוחני שבו, וע"כ שפע הנתרבה מישראל להאומות אינם נוטלין האומות רק חלק הגשמי שבו, והרוחני נשאר לישראל, וע"כ אמרו נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה, ואף שישראל אינם נוטלין שלהם אלא בשמ"ע, מ"מ בסוכות נמי נוטלין חלק הרוחני משל אוה"ע, אך בשמ"ע גם הגשמי נשאר לישראל וממנו שפע ברכה לישראל גם בגשמיות לכל ימות השנה כבש"ס יומא (כ"א:) במוצאי יו"ט האחרון של חג הכל צופין לעשן המערכה עי"ש, וזהו עצרת תהי' לכם באופן הנ"ל:

ענין שמ"ע שהוא רק לישראל בלחודייהו, ובסוכות נוטלין שפע גם אומה"ע, יש להסביר עפ"י מה שפירש הבעש"ט דברי הש"ס לעתיד הקב"ה מוציא חמה מנרתיקה צדיקים מתרפאין בה ורשעים נדונין בה, כי החמה היא מלך על כל מה שתחת השמש, וכשיוציא את החמה מנרתיקה ותשאר בלי לבוש רק עצם השמש כמו שהוא, כ"כ כל מה שתחת השמש ישאר בלי לבוש רק עצם הבריאה כמו שהיא, וע"כ צדיקים שעצם שלהם טוב, ורק לפעמים דרך מקרה אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, והוא רק בבחי' לבוש וכשיפשט את הלבוש זה רפואתו, והרשעים שהטוב הוא דרך מקרה ובחי' לבוש וכשיפשיט את הלבוש ישאר עצם רע לבד, זהו רשעים נדונים בה ודפח"ח:

וכ"כ יש לומר דבחג הסוכות הקדושה עדיין באה בלבוש המצות בחג סוכה לולב וערבה, הגם שהרשעים אינם שומרים מצות מ"מ באשר הקדושה היא נעלמת, יכולין גם הם לקבל משפע קדושה זו ע"כ מקריבין עליהם שבעים פרים, אבל שמ"ע שהיא מעין לעתיד ע"כ באה הקדושה בלי לבוש, ע"כ אין לאומות שום חלק בזה אלא ישראל בלחודייהו שהם עצם טוב אף בלי לבוש:

בזוה"ק ח"א (ס"ד:) מאן דיתיב עם מלכא ונטיל לי' בלחודי' כל מה דבעי שאיל ויהיב לי', ויש להבין הלשון כל מה דבעי שאיל, הלוא בש"ס תענית (ח':) אין מבקשין רחמים אלא על אחת שנאמר ונצומה ונבקשה על זאת, ולא על זאת ועוד אחרת:

ונראה לפרש שהוא כעין דכתיב בשלמה המלך שביקש החכמה והכל בכלל, ובמדרש משלי משל, אני שואל את בתי של מלך והכל בכלל, כן ישראל אינן מבקשין רק עצם אלקית והכל בכלל:

והיית אך שמח לרבות לילי יו"ט האחרון לשמחה, ובשאר ימות החג הלילה נכלל בהיום כמ"ש התוס', ונראה דבשמ"ע שהוא רומז לעתיד וכתיב והיתה אור הלבנה כאור החמה והלילה לא יהי' טפל ע"כ אין ליל שמ"ע טפל ליום:

ויש לומר שמה"ט קורין בתורה בליל שמח"ת אף שלא מצינו קריאת התורה בלילה כי תורה שבכתב היא מדת יום, אך בלילה זה נתעלה מדת הלילה והבן, וכן עיקר ההקפות עם הס"ת הן בלילה, כמ"ש האר"י ז"ל ויש שעושין גם ביום, והכל מטעם אחד:

בזוה"ק ח"א (קמ"ח:) כהניך ילבשו צדק וחסידך ירננו ולוייך ירננו מבעי לי' דהא לואי אינון בדיחי מלכא וכו' אמר לי' דוד מארי כד אנת בהיכלך את עביד רעותך השתא דזמינא לך ברעותי קיימא מלה וכו' אמר דוד בעבור דוד עבדך אל תשב פני משיחך סדורא דקא סדרנא לא יתוב לאחורא:

ונראה לפרש דהנה לוים עבודתם בשיר ממטה למעלה והוא לארמא קלא, אבל כהנים שעבודתם להמשיך מלמעלה למטה עבודתם בחשאי, כי השפעת החסדים צריכה להיות בחשאי מפני המקטריגים והחיצונים, וע"כ לימות המשיח שרוח הטומאה יעביר מן הארץ והכל יהי' מתוקן ואין שטן ואין פגע רע, בקש דיד כהניך ילבשו צדק וחסידך ירננו שתהא השפעת החסדים באתגליא, והקב"ה קבל ממנו, ונראה שמה"ט אומרים הפסוקים האלו בהקפות שכבר אמרנו ששמ"ע רומז לימות המשיח, וע"כ מוציאין הס"ת ועישין עמו הקפות, וכבר אמרנו שהוא תיקון חומת הקדושה אחר שכבר הפילו חומת הסט"א בהו"ר, והוא כענין ואני אהי' לה חומת אש סביב נאום ה' הנאמר לעתיד:

פרק ח

שנת תרע"ו שמ"ע

ביום השמיני עצרת תהי' לכם ובזוה"ק דבכל ימות החג ניתנות השפעה לכלל העולם כמה דתנינן ובחג נידונין על המים, ובשמ"ע נותנים לישראל בלחודייהו, וזהו עצרת תהי' לכם לכם דייקא ולא לאומה"ע:

ונראה לפרש דהנה יש להתבונן דכל ימי החג הם משובעים במצות, לולב, וסוכה, וערבה, וניסוך המים, ובשמ"ע אין בו שום מצוה מעשיית, ויש לומר עפ"י מה שכבר דקדקנו במה שהשמחה בשמ"ע לא נכתבה בלשן ציווי בפירוש אלא בלשון בינוני והיית אך שמח, שיש לפרשו שהיא הבטחה, כמ"ש בפ' תבא והיית רק למעלה, והגדנו עפ"י מאמרם ז"ל שמ"ר פ"ב בפסוק אחת היא יונתי תמתי א"ר ינאי מה התאומים הללו אם חשש אחד מהם בראשו חבירו מרגיש כך אמר הקב"ה עמו אנכי בצרה, ע"כ:

ויש לומר דכן צריך להיות גם להיפוך, שכל איש ישראלי צריך להרגיש מה שהוא בשמים אם הוא כענין שכתוב ישמח ה' במעשיו, או ח"ו להיפוך כענין שכתוב ויתעצב אל לבו, ורק כעת שטבע החומר והגשם מפסיק עד שאינו מרגיש, אבל לעתיד אחר הזיכוך ירגיש כל איש שהשמחה במעונו כמ"ש ישמח ה' במעשיו, ושמ"ע שהוא רומז לעתיד כדאיתא בספרים הקדושים, ע"כ נאמר והיית בלשון בינוני לרמז שהיא נמי הבטחה:

ויש לומר עוד דלאחר ר"ה ויוה"כ שנטהרו נפשות ישראל, נמי צריכין להרגיש כנ"ל, ואף שטבע הגשמי מפסיק, מ"מ עכ"פ בעת עשיית המצות שהמצות הן רמ"ח אברים דמלכא, ובתנחומא שהמצות הן שליחי הש"י, ושליח של אדם כמותו, הי' בדין שלא יעצרהו הגשם אחר טהרת הנפשות, וע"כ בחג הסוכות שהיא זמן שמחה בשמים, כמו שמשלו משל בספה"ק למלך שבא אליו בנו האהוב לו שהי' עצור בבית השבי', בא הציווי של לולב ומיניו לשמוח בהם לפני ה', כמ"ש ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים, ואמרו ז"ל במה בלולב, והיינו שבאמצעות המצוה מרגישין השמחה שבשמים ומתעוררין גם ישראל למטה בשמחה:

ובזה יש לפרש הא דלולב הוא לסימן דישראל נצחו דינא, וכבר דקדקנו דזה הי' שייך אם הדיין נותן זה לבע"ד הוא סימן, אבל הלולב שישראל ניטלים בעצמם מה ראי' היא זו, ואפי' אם הי' ח"ו להיפוך מי מעכב על ידם מליקח לולב, אך לפי האמור יש לומר דהתעוררות השמחה היא לעד ולסימן שנטהרו הנפשות, ומרגישים מה שהוא בשמים:

והנה מדה זו נוהגת בכל ימי החג, שישראל מרגישים באמצעות המצות השמחה שבשמים, וע"כ הוא זמן שמחתינו, וכמו שישראל קיימו בחדוה ובנהירו דאנפין למטה, כמו כן לעומתם נותנים להם מן השמים כל טובות והשפעות, כבזוה"ק ח"ב (קפ"ד) כגוונא דא עבדו את ה' בשמחה חדוה דב"נ משיך לגבי' חדוה אחרא עלאה עי"ש, ובאשר המצות שהן האמצעים כנ"ל הם בעשי' וד' מינים אלו הם ילידי הטבע, ע"כ מקבלת גם הטבע השפעה, ואפי' אומה"ע מקבלין השפעה אז מה"ט שגם הם ילידי הטבע, אך שמ"ע נתעלין ישראל עוד יותר, ומרגישין בעצמם את השמחה שבשמים בלי אמצעות המצות שבעשי' וכמו לעתיד, וע"כ אינן צריכין למצוה מיוחדת בעשי', וע"כ אין להאומות שום חלק בהשפעה זו, וזהו עצרת תהי' לכם לכם דייקא:

במדרש פנחס (פ' כ"א) ביום השמיני עצרת תהי' לכם זש"ה יספת לגוי ה', אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה רבון העולם הוספת שלוה לדור המבול שמא הקריבו פר אחד ואיל אחד לא דייך שלא כבדוך אלא אמרו [לאל סור ממנו וגו' וכן לדור הפלגה לא דייך שלא כבדוך אלא אמרו] הבה נבנה לנו עיר, וכן לסדומים וכן לפרעה וכן לסנחרב וכן לנ"נ וכו' ולמי נאה להוסיף שלוה וכבוד לישראל שנאמר יספת לגוי ה' ואין גוי אלא ישראל שנא' ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ וכו' אמרה כנס"י לפני הקב"ה עליך להוסיף לנו מועדות ועלינו להיות מקריבין לפניך ומכבדין אותך יספת לגוי נכבדת רחקת כל קצוי ארץ, אמר להם הקב"ה חייכם איני מחזיר ימים טובים מכם אלא אני מוסיף לכם מועדות שתשמחו בהם שנאמר ביום השמיני עצרת, ויש להבין מהו ההוספה במועדות שהרי כולם כתובין, ועליהם אין להוסיף, ועוד מהו שאמר הקב"ה איני מחזיר ימים טובים מכם, מה הוה ס"ד שח"ו יחזיר מהם:

ונראה לפרש בהקדם דברי הרה"ק ר"י מווארקא בהא דאמרו ז"ל קילל את הנחש עולה לגג מזונותיו עמו, ודקדק, דא"כ אין זו קללה שאין חסר לו מזונותיו לעולם, ופירש דהקללה היא שלא יבוא ויכנס לבקש מזונות ומעתה הוא נפרד לגמרי, כי כל הנבראים שואגים לטרף ולבקש מאל אכלם ועי"ז יש להם חיבור, ונחש הזה נדחה ונפרד לגמרי, ודפח"ח:

ויש להוסיף בה דברים עפ"י דברי כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דכל הנבראים שבעולם התחתון יש להם חיבור להש"י, ע"י אמצעות השפע שהקב"ה זן ומפרנס את העולם, וכחיבור הנותן והמקבל שהמתנה הניתנת מזה לזה מצרפתן, וישראל הקדושים המבקשים השפעה, עיקר הכוונה על החיבור ואינם להוטים כ"כ על גשמית השפעה, עכת"ד:

ולפי"ז מובן ענין קללת הנחש דהנה כל הצומח יש לו מזל המכה אותו ואומר לו גדל, והוא ענין רוחני שיש בצומח, ע"כ הוא מאכל נפש בע"ח, ומאכל אדם יש בו רוחניות עוד יותר, והוא מוצא פי ה', וכידוע דברי האריז"ל בפסוק כי על מוצא פי ה' יחי' האדם שאותו הדיבור נכנס באותו המזון והוא הזן ומחי' את האדם, ולפי"ז מובן שעפר שאין בו מזל המכה אותו להתגדל, הנה חסר לו כח רוחני זה, והוא נעדר החיבור מכל וכל, והוא מהיפוך להיפוך לגמרי מישראל הקדושים, שאינם להוטים אלא להחיבור שבהשפעה אף שיש בה גם השפעה גשמית, והנחש הוא נעדר החיבור לגמרי:

ונראה שהאמצעי שבין ישראל הקדושים להנחש הם אומה"ע, שהם נזונים נמי ממאכל שיש בו רוחניות כישראל, אבל מ"מ הם להיפוך מישראל, שישראל אינם להוטים על גשמית ההשפעה אלא על הרוחנית שבו, והם להוטים רק על הגשמית שבו ולא על הרוחנית ולא שמים אליו לב, ובזה הם דומים במקצת לנחש, אלא שהנחש נעדר לגמרי מהחיבור שאין במזונותיו חיבור כלל, והם יש במזונותם חיבור, אבל בלא דעת נפש לא טוב, וע"כ ההשפעה מוסיפה להם גשמית, כי אין ההשפעה מעוררת ומוסיפה באדם אלא מה שמתכוין אליו, והם שמתכוונים להגשמיות מוסיפה להם הגשמה, ולהיפוך בישראל שלהוטים על החיבור מוסיפה להם ההשפעה חיבור, וזהו שבמדרש יספת לגוי נכבדת רחקת כל קצוי ארץ, שבאותה מעשה שאתה מוסיף השפעה לישראל נכבדת באשר נתוסף להם חיבור ומקריבין לפניך קרבנות להתקרב עוד יותר, ע"כ בכל חגים ומועדים ור"ח ושבתות שבהם נתוספה ברכה לישראל מוסיפין נמי קרבנות ומוסיפין להתקרב, באותה מעשה מרחיק כל קצוי ארץ שכשאתה מוסיף להם השפעה וברכה הם מתגשמים ביותר, ולא די שלא הקריבו לפניך ולא כבדוך אלא להיפוך שהכעיסוך וכו':

וזה שבמדרש שאמרו עליך ליתן לנו את המועדות, היינו שתהי' בהם ברכה והשפעה, ולא יהי' ח"ו כענין וישמן ישורון ויבעט, שזה שייך רק באומה"ע ובהעושים כמעשיהם הלהוטים אחר גשמיות השפעה שבהשפעת חול, אבל השפעת וברכת המועדים שהם קודש, אינם מוסיפין ח"ו גשמיות בישראל, אלא מוסיפין חיבור ומוסיפין קרבנות, ואמר להם הקב"ה חייכם איני מחסר ימים טובים מכם שבהשפעת ברכת המועדים אין חשש, אלא מוסיף אני לכם מועדות שתשמחו בו שנאמר ביום השמיני עצרת, שבשמיני עצרת השפעה כולה רמה ונשאה ביותר ומוספת דביקות בה' ובתורתו, וזה שאנו עושים שמחת תורה ביום שמיני עצרת:

עוד שם במדרש זש"ה תחת אהבתי ישטנוני ואני תפלה, אתה מוצא בחג ישראל מקריבין לפניך שבעים פרים על שבעים אומות וכו' והיו צריכין לאהוב אותנו שנאמר והם תחת אהבתי ישטנוני לפיכך אמר להם הקב"ה עכשיו הקריבו על עצמיכם ביום השמיני והקרבתם וכו', ויש לדקדק מהו הלשון לפיכך דמשמע שבשביל שהם שונאין אותנו צריכין להקריב, ואי לא לא, אתמהה:

ונראה לפרש דבאם היו אוהבים את ישראל ממילא היו טפלים אליהם והיו מתברכין מברכת ישראל, דוגמת עבד כהן שאוכל בתרומה אף שאסורה לזר ישראל, שאיננו אוכל מצד עצמו אלא מחמת שהוא טפל אל הכהן, כן הי' באומה"ע, אם היו אוהבים את ישראל ואז היו רואים את מעלתם, והיו מעצמם בטלים במציאותם נגד ישראל, ונעשים טפלים אליהם כעבדא לגבי מארי', ואז היו יכולים לקבל שפע קדושה עליונה מברכת ישראל, וע"כ אז היתה השפעה כללית לישראל ולאומה"ע ממקור אחד, ולא הי' נצרך לזמנים מתחלפין, אך באשר הם שונאים אותנו, וידוע שהשונא איננו רואה מעלת השנוא וכל המעלות דומין לי לחסרונות, ע"כ אינם בטלים ושוב צריכין לקבל השפעה בפ"ע, לפיכך צריכין ישראל לזמן בפ"ע, וכל ימות החג מושכין השפעה לאומה"ע, ובעצרת לישראל בלחודייהו, ונראה שלעתיד זה יהי' תיקון אומה"ע שיכירו מעלת ישראל כמ"ש ישעי' (ס"א ה') ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר אכריכם וכורמיכם, ואז יתברכו מברכת ישראל:

במשנה ר' יהודה אומר בלוג הי' מנסך כל שמונה פירש"י בתרתי פליגי אשלשה לוגין קאי ואשבעה דקאמר ת"ק ואתא ר"י למימר אף בשמיני מנסכים עכ"ל, ויש לדקדק דלכאורה מאחר דבתרתי פליגי הוה לי' למימר וכל שמונה:

ונראה דענין ניסוך היין דהוא שלשה לוגין יש לומר, דהנה כבר אמרנו במק"א כי יין יש בו חמימות ומעורר את חום הלב, שממנו תוצאות רשפי אש אהבה ותשוקה וכל המדות, והוא מנסך אותם לה' רומז שהאדם מוסר את תשוקת לבו ורשפי אש האהבה ומדותיו הנטועים בלבו להש"י, והנה שלש מדות טובות יש בישראל, ביישנים רחמנים גומלי חסדים, וכבר אמרנו ששלש מדות טובות אלה הם בישראל ירושה מאבות, ביישנים מיצחק, רחמנים מיעקב, גומלי חסדים מאברהם, ואין מהצורך לכפול הדברים איך הם מקבילים אלה מול אלה, והם שורש כל המדות כידוע, וע"כ ניסוך היין הוא שלשה לוגין רמז שמוסרין כל בחי' מדותיהם להש"י, ות"ק סבר דניסוך המים נמי שלשה לוגין, כי מים רומז לחסד, ומספר שלשה ע"ש חסד שבחסד חסד שבגבורה חסד שבתפארת, כי כל מה שיש בישראל הכל הוא מכח שלשת האבות וע"כ ניסוך המים נמי ג' לוגין, ור' יהודה פליג ואמר כי ניסוך המים שאני, ואין מנסכין אלא לוג אחד, וטעמו יש לומר, דהנה מדת הלוג מצינו לוג שמן למצורע ולוג שמן למנחה כבש"ס מנחות ויותר מזה לא הי' במקדש שתהא מדתו לוג, ויש לומר דמצורע אבד כל חיותו כמ"ש אל נא תהי כמת, וטהרת המצורע שממשיכין לו חיות ממקור החיות, כמ"ש והחכמה תחי' את בעלי', והוא נקרא אחת כידוע בכוונות בפי' וכך הי' מונה אחת אחת ואחת עיי"ש, וידוע ששמן הוא בחכמה, ולוג יחידי בא לרמז זה, וכן כל המנחות שבאין מצמחים שהם נמוכים מבע"ח שזה מצומח וזה מחי, כי להעלותם להיות הקומץ קרב על המזבח, נצרך נמי לוג שמן [חוץ מנחת חוטא וקנאות מפני שבאין על חטא] לרמז זה, וידוע כלשון חכמי האמת אבא יסד ברתא, והנה ר' יהודה ס"ל שניסוך המים הוא המשכה ממקום גבוה מאד ורומז למעלה למעלה מבחי' האבות אלא בשורש ישראל בסוד ישראל עלו במחשבה, וע"כ אמר שאין בו אלא לוג אחד:

והנה יש לומר שבאותה פלוגתא עצמה תלוי אם יש לניסוך המים מקום גם בשמיני עצרת, דידוע דשמיני עצרת רומז למעלה משבעת ימי בראשית וכנגד אומה יחידה, והוא שורש ישראל, ע"כ לת"ק דהניסוך הוא שלשה לוגין נגד ג' אבות אין מנסכין בשמ"ע, דהוא זמן שמאיר בו שורש היחוד ושורש כל ג' אבות, אבל לר' יהודה דס"ל דהניסוך הוא רק לוג אחד רומז להשורש כנ"ל, ע"כ מנסכין גם בשמ"ע, ובאשר הפלוגתא היא חדא דאית בה תרתי, ע"כ אמר בלשון פלוגתא אחת והבן:

פרק ט

שמח"ת

והיית אך שמח לרבות לילי יו"ט האחרון לשמחה, משמע דעיקר השמחה היא בסוכות דבו כתיב השמחה ושמ"ע מרבויא דקרא מפקא לי', וידועים דברי הש"ס זבחים (פ"ט.) דחטאת קודמת לאשם מפני שדמה ניתן על ארבע קרנות ועל היסוד, אף שאשם נמי טעון יסוד, מ"מ מאחר דבחטאת כתיב להדיא ובאשם נפקא לי' רבויא נחשב זה מעלה לחטאת לעומת האשם, וא"כ גם בנ"ד נחשב עיקר חיוב שמחה בסוכות נגד שמ"ע, וידועים עוד דברי רש"י פסחים (ע"א.) ותוס' ריש לולב וערבה (סוכה מ"ב.) דביום ליכא חיוב שמחה והדברים צריכין פירוש, היתכן שיו"ט שהוא לישראל בלחודייהו ואין לאומה"ע חלק בו, לא יהי' כ"כ חיוב שמחה כמו יו"ט של סוכות:

ונראה לומר דהנה כבר אמרנו הטעם שבשבת אין חיוב שמחה רק ביו"ט, דשמחה היא מכחות הלב, אבל המוח הוא בקרירות ובחשאי, ושבת היא יומא דנשמתא שהוא במוח, ע"כ אין בו חיוב שמחה אלא ביו"ט שיש בו רק תוספות רוח ולא נשמה כידוע, ומשכן הרוח הוא בלב ע"כ יש בו חיוב שמחה, וכעין זה יש לומר דסוכות הוא זמן קירוב באהבה כמ"ש הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בך, ואהבה היא כחות הלב, ע"כ יש בו תוספות שמחה, ושמ"ע הוא במעלה יותר כדמיון מוח על הלב, ע"כ אין בו כ"כ תוספות שמחה:

ויש לומר עוד דסוכות הוא נגד תורה שבכתב, ושמ"ע הוא כנגד תורה שבע"פ, ועיין רמב"ן, ע"כ השמחה של סוכות מפורשת בתורה שבכתב, אבל השמחה שבשמ"ע היא רק מתורה שבע"פ:

ולפי האמור יובן הטעם מה שאנו עושין שמחת תורה בשמ"ע, כי תורה שבכתב נכתבה גם להאומות על האבנים בהר גרזים והר עיבל, וע"כ גם עד עתה יש להם אחיזה בצד מה בתורה שבכתב, והיא מועתקת אצלם, אבל בתורה שבע"פ אין להם שום אחיזה, וידועין דברי הקרבן עדה שלכן נקראת מסכתא שהיא כעין מסך המבדיל בפני אומה"ע, וא"כ עיקר שמחת ישראל היא בתורה שבע"פ, שהיא רק לישראל בלחודייהו, ע"כ עושין השמחה ג"כ בזמן שהוא כנגד תורה שבע"פ שהיא לישראל בלחודייהו:

וממגד ארץ ומלואה ורצון שוכני סנה, פירש"י ותהא ארצו מבורכת מרצונו ונחת רוחו של הקב"ה הנגלה עלי תחלה בסנה, ויש לדקדק למה תאר בכאן את הקב"ה במה שנגלה בסנה, ונראה לפרש דהנה בשמות רבה פרשה ב' סי' ט' מה הסנה שפל מכל האילנות שבעולם כך היו ישראל שפלים וירודים למצרים, ונראה לפרש כפל הלשון שפלים וירודים, ששפלים הם במוסר וענינים רוחניים כי היו במ"ט שערי טומאה, ובשביל זה עצמו היו ירודים למצרים בגשמיות, ומ"מ נגלה הקב"ה וגאלם, כי הבחירה בישראל איננה אהבה התלוי' בדבר, שכשבטל דבר בטלה אהבה, אלא למעלה מן הטעם, וכמו שכתב מהר"ל שע"כ לא נאמר בתחילת סיפור ענין אאע"ה שהי' צדיק ועובד ה', דאי הכי הי' במשמע שהבחירה באברהם תלוי' בטעם צדקתו, וכשבטל הטעם מזרעו תבטל ח"ו הבחירה, ואינו כן אלא שהבחירה למעלה מן הטעם, וע"כ אפי' כשחטא ישראל הוא, וזה עצמו הורה במה שנגלה תחלה בסנה, שאפי' ח"ו הם בלי לחלוחית טובה נמי גאלם, וכמו שאמר למשרע"ה ראה ראיתי רואה אתה ראי' אחת היא מ"ת, ואני רואה שתי ראיות היינו גם מעשה העגל, ואעפי"כ וארד להצילו מיד מצרים, כי רוצה ה' בעמו ישראל ורצון הוא למעלה מהטעם, כי אין טעם לרצון:

והנה כבר אמרנו שנסיון יוסף הצדיק הי' כפול, שלא לבד טבע הגשמיות היתה משכתו לעבירה, אלא שזאת הרשעה הראתה לו פנים שלשם שמים נתכוונה והראתה לו שכך היא באיצטגנינות כמו שפירש"י שם שראתה באיצטגנינות שעתידה להוליד ממנה בן, אך יוסף הצדיק לא השגיח על שום חשבונות ואחת דבר בקדשו שדבר שהוא חטא ואסור לא יעשה, למעלה מכל הטעמים, וזהו וינס ויצא החוצה, וע"כ הגיעה זכותו שתהי' ארצו מבורכת נמי למעלה מכל טעם וחשבון, ואפי' ח"ו יהיו זרעו בלתי ראוים, ובודאי באמצעותו נמשך נמי ענין זה לכל ישראל, כי כל ישראל נקראו בשם יוסף, ומברכתו יתברכו גם הם, וזהו שאמר בכאן ורצון שוכני סנה, שרצון הוא למעלה מהטעם, שרצון זה הוא שנגלה תחלה בסנה להורות על עיקר זה שבחירת ישראל היא למעלה מהטעם מצד הרצון זה תהי' ארצו מבורכת כנ"ל:

את הגלעד עד דן פירש"י הראהו את בני דן עובדים ע"ז, ויש לתמוה למה הדאיב ה' את נפש הצדיק להראותו מראה כזה, והרי לשמחת לבבו הראהו ה' את הארץ, ולא להדאיב את נפשו:

ונראה דהנה ברש"י דהראהו את שמשון עומד מדן, והיינו דהראה לו שני מראות כאחד, בני דן עובדים ע"ז ואעפי"כ עומד מהם שופט אשר יעקב אע"ה כסבור עליו שהוא משיח, ובזה הראה לי שישראל אינם נעשים ח"ו אבודין לעולם, ואפי' ח"ו עובדים ע"ז עוד לא אבדה תקותם, כי השורש טוב וקיים לעולם ואם יכרת עוד יחליף, ומריח מים יפריח ויעש קציר כמו נטע, וזה הי' תנחומין גדולים על הסתלקותו מהעולם שחשש על ישראל מה תהא עליהם ובמראה זה נתקררה רוחו ונתישבה דעתו, והיתה לו לשמחת לבב ומשיב נפש:

פרק י

שנת תרע"ז ליל שמ"ע

במדרש פנחס (פ' כ"א) זש"ה יספת לגוי ה', אמרה כנס"י לפני הקב"ה, רבון העולם הוספת שלוה לדור המבול שמא הקריבו פר אחד ואיל אחד לא דיין שלא כבדוך, אלא אמרו [סור ממנו וגו' לדור הפלגה ואמרו] הבה נבנה לנו עיר, וכן לסדומים וכן לפרעה וכו' לא דיין שלא הקריבו אלא הכעיסוך ולמי נאה להוסיף שלוה וכבוד לישראל וכו' אמרה כנס"י לפני הקב"ה, רבש"ע עליך ליתן לנו את המועדים, ועלינו להיות מקריבים לפניך וכו', בפסח הקרבנו לך, בר"ה הקרבנו לך, יוה"כ הקרבנו לך וכן בחג וכו' אמרה כנס"י לפני הקב"ה עליך להוסיף לנו מועדות, ועלינו להיות מקריבין לפניך וכו', אמר להם הקב"ה חייכם איני מחזיר ימים טובים מכם, אלא אני מוסיף מועדות שתשמחו בהם, שנאמר ביום השמיני עצרת, ומה שיש לדקדק יתבאר מתוך הביאור:

ונראה לפרש, דהנה כתיב עושר שמור לבעליו לרעתו, ויש להבין הלוא עושר הוא ברכה ומתנה מהשי"ת, כבמדרש פ' מטות, ג' מתנות טובות נבראו בעולם, והרי כתיב ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה, ונראה עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה, שבמה שהשי"ת משפיע להעולם, נעשה חיבור בין השי"ת להעולם, כמו נותן ומקבל, שבאמצעות המתנה יש חיבור בין הנותן והמקבל, וישראל להוטין יותר להחיבור הנכבד הלז, מלגוף ההשפעה, עכת"ד, הצריך לענינינו:

והנה ישראל מחמת שלהוטין אחר החיבור, גורמת להם ההשפעה יותר דביקות ומכניעין עצמן ביותר להשי"ת, ונראה דבשביל זה עצמו, ברא השי"ת את העולם בזה האופן, שישפיע בכל פעם שפע חדש, ובודאי שהי' יכול לברוא את העולם, שיתן להם השפעה בפעם אחת שתספיק לעולם, אך יש לומר שזאת מחסדי השי"ת שברא העולם בזה האופן, כדי שיהי' בכל פעם חיבור חדש, שיגרום דביקות והכנעה כנ"ל, אך הרשעים אינן שמים לב אל החיבור, אלא להוטים אחר גוף ההשפעה לבד, ואינן מתפעלים ומתרגשים להיות נעשים דביקים ונכנעים, שוב במקום שהי' ראוי החיבור שורים כחות רעים ומפרידים עוד יותר, וכענין טעם הזוה"ק הידוע, בענין טומאת מת, וטעם הכוזרי בטמאת קרי, וע"כ במקום שהי' ראוי להתוסף ברכת ה' ע"י החיבור, נתוספו רעות רבות וצרות, ואז הוא עושר שמור לבעליו לרעתו, שהעושר עצמו הוא סיבה לכחות הרעים רח"ל:

ובזה יש לפרש דברי המדרש הנ"ל, בפסוק יספת לגוי נכבדת רחקת כל קצוי ארץ, דמאחר דאומ"ה לעולם אינם שמים לב אל החיבור שיוצמח מכח ההשפעה, א"כ ההשפעה עצמה כאשר תוסיף לגוי ה', היינו עם ה' נכבדת, שנעשו יותר דביקים בך, ומקריבין לפניך קרבנות, שהם כלים לתוספת אהבה, באותה השפעה עצמה, רחקת כל קצוי ארץ, שעל ידה הם נעשים רחוקים עוד יותר שלא דיין שלא הקריבו לפניך, שלא נעשו קרובין לך, אלא אדרבה שורים בהם כחות הרעים, תמורת הקירוב, ריחוק, ותמורת האהבה, שנאה:

וזה עצמו הוא הענין דבמדרש לקמן בסמוך זש"ה תחת אהבתי ישטנוני, אתה מוצא בחג, ישראל מקריבין לפניך שבעים פרים על שבעים אומות, אמרו ישראל רבון העולמים, הרי אנו מקריבין עליהם שבעים פרים, והיו צריכין לאהוב אותנו, שנאמר והם תחת אהבתי ישטנוני, לפיכך אמר הקב"ה, עכשיו הקריבו על עצמיכם, ביום השמיני, והיינו שבמה שישראל מושכין להם השפעה, תחת שהיו צריכין להעשות דביקים ואוהבים למקום, וזה תחת אהבתי ישטנוני, תמורת האהבה שהיתה צריכה ההשפעה לגרום אהבת ה' ואהבת ישראל, עוד היא הגורמת שנאה, לה' ולישראל, וזה שמסיים לפיכך, דלכאורה הלשון לפיכך בלתי מובן, ולהנ"ל יובן עפ"י מאמרם ז"ל, זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בג"ע, והיינו מפני דגמירי משמים מיהב יהבי משקל לא שקלי, וע"כ כשהוא בלתי אפשר לזכות בה, נשארה מוכנת לחבירו הראוי לה, וכן נמי עם ההשפעה ניתן משמים ענין החיבור והדביקות כנ"ל, ובאשר האומות תמורת הקירוב נעשו עוד יותר רחוקים, ותמורת הדיבוק נפרדים, ותמורת האהבה שנאה, נשארו חלקי הקירוב והדיבוק והאהבה, וזוכין בה ישראל הראויין לה ומתוספים כל אלה לישראל, ע"כ מקריבין עוד קרבנות שיהי' כלים גם לתוספות כל אלה, וזה שאמר לפיכך, היינו מפני שנשאר חלקם הטוב, עכשיו שאתם זכיתם בהם, הקריבו על עצמיכם:

ולפי האמור יובנו דברי המדרש הנ"ל, אמרה כנס"י לפני הקב"ה, רבש"ע, עליך ליתן לנו את המועדים, דלכאורה אינו מובן על איזה מועדים קאי, דליכא לפרש על אותם הכתובים, ומאמר כנס"י הי' טרם שניתנו להם מועדים אלו, הלוא במדרש בפסח הקרבנו לך בר"ה הקרבנו לך וכו'. אלמא שהמאמר אחר נתינת המועדים הי', ושוב לא מצינו שנתוסף להם מועד, וכבר אמרנו לפרש דקאי על לעתיד, שיהפך הצומות לששון ולשמחה, אך מאמר כנס"י בזה לא יתכן, דמי יימר שיחטאו ויהיו הצומות כלל, ועוד לשון המועדים בה"א הידועה אינו מובן, אך לפי דרכינו יש לומר דקאי על חלקי הטוב, שנשארו מהאומ"ה שלא קבלו אותם ונתוספו על ישראל כנ"ל, שנתוספה להם אהבה על אהבה, דביקות על דביקות, וזהו ליתן לנו את המועדים הידועים וחלקם ינתן לנו:

ובזה יש לפרש מה שאנו אומרים ותתן לנו וכו' מועדים לשמחה, ולמה לא אומרים ונתתה, שהוא לשון עבר במוחלט, אבל ותתן הוא לשון עתיד אלא שהוא"ו מהפכו לשעבר, ולפי דרכנו יש לומר, דהנה צריך להבין, למה יש בלשון הקודש שני מיני הוראות על לשעבר, היינו זה שהוא לשון לשעבר במוחלט כמו ונתתה, וזה שהוא להבא, אלא שהוא"ו מהפכו, דמה שהוא"ו מהפכו הוא מורה נמי על עתיד, ויש בו שתי הוראות, וזה כלל גדול בדקדוק, וכדומה לי שזה יוצדק בכל תנ"ך, [ומצאתי בזוה"ק ח"א (ל"א:) כל מה דאתמר בי' ויהי הוא בעלמא דין ובעלמא דאתי ויתפרש יפה לפי דברינו], וע"כ ביו"ט שלפי דרכינו הפי' להוסיף לנו מועדים הוא תמיד בכל יו"ט נתחדשו תוספות אהבה ודביקות, ע"כ אומרים לשון שמשמעו נמי להבא:

פרק יא

שמ"ע

בש"ס ר"ה (י"ז.) ב"ה אומרים רב חסד מטה כלפי חסד, ר' אליעזר אומר כובשו שנאמר ישוב ירחמינו יכבוש עונותינו, ר' יוסי בר' חנינא אמר נושא שנא' נושא עון ועובר על פשע, פי' הר"ח כובשו כלומר משקעו כדכתיב יכבוש עינותינו ותשליך עכ"ל, ובודאי או"א דא"ח, דודאי בעוד העונות בתוקפם קשה מאוד לעשות תשובה שלימה, כי בתשובה כתיב ולבבו יבין וישב ורפא לו, והרי עבירה מטמטמת לבו של אדם, ומ"מ הקב"ה מקבל את השבים אפי' בתשובה בלתי שלימה, מאחר שא"א לו לעשות יותר, וכסברת הש"ס גיטין, (מ"ג.) אף דהמקדש חצי אשה אינה מקודשת, חצי' שפחה וחצי' ב"ח שנתקדשה קדושי' קידושין, מ"ט הא שייר בקנינו והא לא שייר בקנינו, כן נמי איש הזה שעבירה מטמטמת את לבו, והוא בבחי' שינה שלא נשתייר בו אלא קיסטא דחיותא, ועושה תשובה בלתי שלימה, אלא במעט חיות זו שנשתיירה בו, נמי מתקבלת כי אין בו חיות יותר, ומ"מ החטא עודנו במציאות, וצריך הקב"ה לכובשו ולשקעו במצולות ים, אך אח"כ כשנסתלק העון מלטמטם את הלב, אז הזמן לפקוח את עיניו ולהתרגש ולהתפעל לעשות תשובה מאהבה ואז הקב"ה נושא את העון ומגביהו ממצולות ים, ונעשו זדונות כזכיות:

ויש לומר דכן הוא בכל שנה ביוה"כ דכתיב ונשא השעיר את כל עונותם אל ארץ גזירה, הוא בחי' כובש והשלכה במצולות ים, ובאשר החטא עודנו במציאות, צריך הקב"ה לשקעו במצולות ים, וישראל צריכין להגנה בסוכה, ומכלל דעדיין יש כחות חיצונים הרודפין אחר האדם, אלא שהוא מסתתר בהסוכה, אבל באשר טמטום הלב, דהיינו העונות, מסולקים מהאדם, שוב בכח ישראל לעשות תשובה מאהבה, וזה אהבה ודביקות שבאמצעות מצות החג, סוכה ולולב, ערבה וניסוך המים, שרומזים לתשובה, כאמרם ז"ל אין מים אלא תשובה כמ"ש שפכי כמים לבך, ובתשובה מאהבה זוכין לבחי' שנעשו מעונות זכיות, וזה שמיני עצרת, שנעשה בו חדשות, מה שלא הי' בכל החג, וע"כ מברכין שהחיינו, וזה עודף השמחה:

ויש למצוא רמז בכתוב (תהלים (ס"ו) הרכבת אנוש לראשנו, באנו באש ובמים, ותוציאנו לרוי' בר"ה ניתנה רשות להמקטרגים לבוא ולקטרג כבזוה"ק ח"ג (צ"ט:) ברע"מ ביומא דר"ה נפיק יצחק בלחודוי וקרי לעשו לאטעמא לי' תבשילין דכל עלמא כל חד כפום ארחוי וכו' עיי"ש וזהו הרכבת אנוש לראשינו:

והנה בר"ה כל הרקיע מלא אש דדינא, כמ"ש היערות דבש שזהו שיסד הקליר בקדושה דשחרית כל החרוזים מסיימים בתיבת אש, כי הכל מלא אש, ובהתקיעות נמתק האש שהקב"ה עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים מה באנו באש וזה לטובתנו, כי זה האש מכלה ושורף כל הפסולת, וכענין כלים הנכשרים ע"י ליבון, שהאש שורף את בליעת האיסור, ואז בכח ישראל לעשות תשובה, ובכל כחות הרעים נתקיים הבדלו מתוך העדה הזאת ואכלה אותם כרגע ומטהרים נפשות ישראל ביוה"כ, ואח"כ בסוכות נתקיים ובמים, ניסוך המים ותשובה מאהבה כנ"ל, ותוציאנו לרוי' הוא בשמיני עצרת, שמן העונות עצמן נעשו זכויות, והן עצמן מרווין את נפש שוקקה, ואז אבוא ביתך בעולות אשלם לך נדרי אשר פצו שפתי ודבר פי בצר לי, דהיינו בימי התשובה כל ישראל נפשם עליהם תשתוחח ובצרת נפשם מנדרים להיות לעם לה' ולשמור כל מצותיו, אך עדיין לא יצא אל הפועל עד שמ"ע שישראל מקבלים עליהם עול תורה ושמחים עם העול, וזה שמחת תורה:

תוכן העניינים

שם משמואל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה