שם משמואל· שמואל בורנשטיין מסוכטשוב
ראש השנה
פרק א
שנת תרע"א ליל א'
בזוה"ק אמור (ק':) ת"ח לקבל דא תלתא ספרין פתיחין כו' כך הוא לתתא כגוונא דלעילא דינין קשיין אתכפיין ואתעברו מעלמא ומאן אינין אלין אינון רשעים גמורים דאינון דינין קשיין דאיתכפיין ואתעברו מעלמא ועל דא נכתבים כ', כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הגיד, כי הבחי' הזאת, כמו שהיא בכלל, כן היא אצל כל אדם בפרט, שנפרדו ממנו חלקי הרע הרשע הגמור שבו עכת"ד, והיינו משום כי בר"ה באה השפעה מעולם החירות בגוף ונפש כמ"ש הזוה"ק פ' תצוה, וצריך האדם להיות כלי מוכן לקבל ההשפעה היינו שיתפרדו ממנו חלקי הרע למען לא תחול ההשפעה גם על חלק הרע שבו, וע"כ מברכין שהחיינו, דלכאורה הלא ר"ה הוא דין וכתיב לא תבוא במשפט עמנו, ומה זה ששמחין עם היו"ט, אכן העיקר שביום הזה מחמת הדין נתפרדו חלקי הרע שבאדם, ועי"ז הם נעשים כלים מוכנים לקבל ההשפעה, וזהו השמחה:
וזהו פי' הכתוב תקעו בחודש שופר וגו', דלכאורה הלא אינו מפורש הזמן שהוא בחודש תשרי, אך הפי' הוא תקעו בחודש היינו בעת ההתחדשות שבאה השפעה חדשה מעולם החירות כנ"ל, אז הוא זמן תקיעת שופר והבן:
במ"ר אמור (פרשה כ"ט) ר' נחמן פתח ואתה אל תירא עבדי יעקב מדבר ביעקב דכתיב ויחלום והנה סולם מוצב ארצה, ארשב"נ אלו שרי או"ה דארשב"נ מלמד שהראה הקב"ה ליעקב אבינו שרה של בבל עולה שבעים עווקים ושל מדי נ"ב ושל יון ק"פ ושל אדום עולה, ולא יודע כמה, באותה שעה נתיירא יעקב אבינו אמר אפשר שאין לזה ירידה א"ל הקב"ה ואתה אל תירא כו' אפי' הוא עולה ויושב אצלי משם אני מורידו הה"ד אם תגביה כנשר ואם בין כוכבים שים קנך, אמר ר"ב ור' חלבו ורשב"י בשם ר"מ מלמד שהראה הקב"ה ליעקב שרה של בבל עולה ויורד של מדי עולה ויורד ושל יון עולה ויורד ושל אדום עולה ויורד, אמר הקב"ה ליעקב אף אתה עולה, באותה שעה נתיירא יע"א ואמר שמא ח"ו כשם שלאלו ירידה אף לי כן, א"ל הקב"ה ואתה אל תירא אם אתה עולה אין לך ירידה עולמית, לא האמין ולא עלה וכו' א"ל הקב"ה אלו האמנת ועלית עוד לא ירדת ועכשיו שלא האמנת ולא עלית עתידין בניך שיהיו משתעבדין בד' מלכיות בעוה"ז במסים כו' באותה שעה נתיירא יעקב אמר לפני הקב"ה רבש"ע יכול לעולם, א"ל ואל תחת ישראל כו' ושב יעקב מבבל כו' כי אעשה כלה בכל הגוים אשר הדחתיך שמה או"ה שהן מכלין את שדותיהן אעשה כלה ואותך לא אעשה כלה אבל ישראל שאין מכלים שדותיהן כמד"א לא תכלה פאת שדך לא אעשה כלה ויסרתיך למשפט מייסרך ביסורין בעוה"ז כדי לנקותך מעוונותיך לעת"ל אימתי בחודש השביעי ע"כ:
ולהבין מה הי' ירא יעקב אבינו, ומה הרויח יותר כשלא עלה משאם עלה, גם וכי ח"ו לא האמין יעקב אבינו ע"ה מה שאמר לו הקב"ה:
אך הענין דהנה הירידה לאו"ה באה ע"י עלייתם, שמתגאים בעלייתם ואינם מכירין מאין באה להם העלי' ונעשים יש בפ"ע, וזהו ע"ז, ונעשים עוד יותר נפרדים ועי"ז באה להם ירידה, וזהו פי' הפסוק אם תגביה כנשר וגו' משם אורידך "משם" דייקא היינו מהעלי' עצמה באה להם הירידה, אכן בנ"י אם מקבלין טובה ועולין לגדולה, הם מכירין מאין באה להם העלי' וממעטים ומבטלים עצמם ונעשים יותר דבוקים בהשי"ת, כי מחמת שישראל יש בהם חלק אלקי ממעל, ע"כ באמצעות ההשפעה הבאה להם מהשי"ת נתעורר בקרבם החלק אלקי ממעל להדבק בהשי"ת, וההשפעה היא כמו שלשלת המחברת את החלק להכל והבן, אך יעאע"ה לא האמין ולא עלה, אין הפי' שלא האמין בהשי"ת ח"ו, רק שלא האמין בעצמו ובזרעו אחריו שלא יתגאו כנ"ל, ויגרום ירידה עוד יותר, אך במדריגת יע"א איש תם, גם זה נחשב לחטא, היינו מחמת שא"ל השי"ת שיעלה, לא הי' לו להתחכם על מאמר השי"ת, והי' צריך לקבל מאמר השי"ת בתמימות, ולהאמין שמסתמא יהי' טוב, ועי' בדברי הרמב"ן ז"ל על פסוק, והאמין בד' ויחשבה לו צדקה, וכאשר כן הוא באמת, שבנ"י אינם מעותדים להתקלקל בהשפעה, אדרבה יותר מה שמשפיעים להם נעשים יותר דבקים בהקב"ה, ובאם האמין יעקב ועלה היתה מדת התמימות דבוקה בו כ"כ בעצם עד שהי' מוריש לבניו מדה זו, ואז לא היתה ירידה לישראל עולמית, וזה שא"ל הקב"ה, אילו האמנת ועלית עוד לא ירדת, והוא מעין חטא אאע"ה, שאמר במה אדע, וכמ' ששם נצמח מזה גלות מצרים לתקן הפגם, שהי' מעט חסרון התחזקות באמונה. וע"י גלות מצרים והגאולה ממנו קנו בנ"י האמונה, כמו שהאריך בזה המהר"ל בס' גבורות פ"ט, עי"ש, כמו כן אמר הקב"ה ליעקב, עכשיו שלא האמנת ולא עלית, עתידין בניך שיהיו משתעבדין בד' מלכיות ונשארין תמימים עם ה' ותורתו, ואינם מתחכמים להתנהג עפ"י שכלם, רק עפ"י שכל התורה, להרחיק מה שהתורה מרחקת ולקרב מה שהתורה מקרבת, אף שאותותינו לא ראינו עוד ואין אתנו יודע עד מה, מ"מ הם נמשכין אחר השי"ת ותורתו בתמימות, בזה הם מתקנין מה שחסר יעאע"ה אז, וזהו שמסיים המדרש, ישראל שאין מכלין שדותיהן ומניחין פאה, לא אעשה אותם כלה כו', כי כ"ק אאמו"ר זצוקללה"ה אמר החילוק בין צדקה ובין מתנות עניים, כי צדקה היא שברחמנותו על העני מעורר למעשה את מדת הרחמים, ומתנות עניים היא שמדבק עצמו להעני, שהוא מדוכא ועי"ז נתדבק בהקב"ה, כי אני את דכא כתיב, וכמו כן מתנות כהונה שמדבק עצמו להכהן, שהוא איש החסד, שע"י יורדת ההשפעה, וזהו הפי' שמניחין פאה, לא אעשה אותם כלה, היינו אף שיש להם כל טוב, מחמת שנותנים פאה לעניים ומתדבקים לנדכאים, עי"ז נעשים יותר דבקים בהשי"ת כנ"ל, ונמשכין אחר השי"ת בתמימות כטבע המדוכא, ע"כ הם מתנקים מעוונותיהם ונשארים עומדים על גרם המעלות, אכי"ר ב"ב:
פרק ב
יום א'
בפייט קול שופר כפוף כפוף לב אחד כי פשוט לב אחד, הענין כנגד ב' חלקי הנפש שיש לאדם, נפש הטבעית ונפש השכלית, נפש הטבעית היא מסובכה ומעוקמת, וצריכין לפשט הלב מהעקמימיות, ונפש השכלית צריכין לכפפה שלא יהי' האדם הולך אחר שכלו, רק אחר שכל התורה, וכל מה שצוה השי"ת הן בעניני עוה"ז והן בעניני עבדות השי"ת, והלכה היא בכפופין, וזהו העיקר שיכפוף אדם שכלו שלא ילך כלל אחר שכלו רק אחר שכל התורה והבן:
בגמ' כמה דכייף אינש דעתי' טפי מעלי ופרש"י ז"ל כמה דכייף אינש בתפלתו כו' הלכך בר"ה דלתפלה כו' בעי' כפופין עכ"ל, הענין מה שהשופר פועל יותר מתפלה, דתפלה היא עם כלי הדיבור שיוצא לחוץ ויוכל להיות איזה אחיזה להחיצונים ח"ו, אך שופר הוא באין אומר ואין דברים רק קול פנימי ולא יוכל להיות להם שום אחיזה ח"ו, כי בה"ס אין מקבל טומאה, וגם דבר"ה צריכין לעורר למעלה במקום גבוה מאד, ותפלה אינה יכולה לפעול כ"כ במקום גבוה, כמו שופר היוצא מפנימיות הלב, שע"י השופר נתעורר שופר עילאה, אכן פנימיות הלב שיפתח אצל האדם זה אינו בידו, דיש זמנים לזה שנפתח פנימיות הלב, כמ"ש ביום החודש וביום השבת יפתח, אכן השי"ת מצוה לאדם לתקוע כדי שיפתח פנימיות הלב, נעשה כך מחמת הציווי מהשי"ת, ושליח של אדם כמותו:
ולפי"ז ניכל ליישב פסק הרמב"ם שבשופר עיקר המצוה היא השמיעה והתקיעה היא רק כמו עשיית הסוכה ולכאורה הא סוכת גנב"ך כשירה ובשופר אם תקע אינו בר חיוב אינו יכול להוציא אחרים, אך להנ"ל ניחא דעיקר פעולת התקיעה היא ע"י הציווי, ואם תקע אינו בר חיוב, אינו יכול לפעול כלום והבן:
פרק ג
ליל ב'
בגמ' מנין שאומרים מלכיות תניא רבי אומר אנו ד' אלקיכם ובחודש השביעי זו מלכות, הענין סמיכות מצות פאה לר"ה, דלכאורה הלא בכל הדברים הראשית הוא לה' ופאה היא בסוף, אך הענין הוא דהנה כל המצוות אין להם סוף שיאמר האדם שגמר עבודתו, רק אם עשה מצוה צריך להתחיל מחדש ומצוה גוררת מצוה, לזה מצות פיאה היא לבסוף להראות שבסוף נמי יש מצוה וגוררת מצוה, וצריך להתחיל מחדש ולאחר מצוות פיאה מתחיל מצוות תרומה ומעשר, ובר"ה הוא ג"כ זה הענין דכל מה שעשה בכל השנה עם אותם הכחות, צריך עתה להתחיל מחדש, וזהו מלכות, דמלכות נמשלה לירח שמתחדשת בכל פעם, ותשובה היא ג"כ זאת שצריך להתחיל מחדש, הרבי ר"ב זצוקלל"ה אמר בזה"ל תשובה איז נישט קיין לאטע גילעגט רק כמו האדם שנפל מגג והי' לו ריסוק איברים, ונשתברו כל עצמותיו, ואח"כ השיג אברים חדשים, כמו כן צריך להתחיל מחדש כקטן שנולד עכלה"ק, וזהו פי' המדרש ישראל שאין מכלין שדותיהן ומניחין פאה לא אעשה אותם כלה, הפי' כנ"ל דלגבי ישראל לא שייך כלה וסוף, אצלם הסוף היא התחלה מחדש, וזה הי' טעות המן הרשע שכאשר נפל הגורל בחודש אדר שמח שבו מת מרע"ה, היינו שסבר שהוא הסוף, אך באותו החודש נולד מרע"ה היינו התחלה מחדש, וזהו ג"כ המנהג שמרבין בפירות חדשים בר"ה לברך שהחיינו, אף שזה אינו מעכב להברכה ואפי' כשאין לו פרי חדש מברך שהחיינו, אבל הרמז הוא כנ"ל להתחדשות, וזהו בליל ב' שאז הוא מלכות דינא רפיא וסימנא מילתא והבן:
בגמ' אר"י ד' דברים מקרעין גז"ד של אדם צדקה צעקה שה"ש ושינוי מעשה, פרש"י ז"ל שינוי מעשה שב מרעתו, והק' הריטב"א ז"ל דהלא אצל השלשה דברים אם לא הי' שב מרעתו הוי כטובל ושרץ בידו ואם שב מרעתו א"צ לכל זה וסגי בזה ע"כ:
אך הענין דהנה יש ב' מיני תשובה, והוא כמו אדם שהולך בדרך ורואה שהולך בדרך רע, יש שנשאר עומד על מקומו באמצע הדרך ואינו הולך יותר ויש ששב וחוזר לאחריו מדרך הזה, וובתשובה היא ג"כ כן, יש שמקבל עליו שלא לעשות עוד מכאן ולהבא, וזהו יעזוב רשע דרכו, ולתשובה כזו צריכין כל הנ"ל צדקה צעקה וכו', ויש ששב מעיקרו ומתחיל מחדש כתינוק שנולד, ואם עשה חבילות של עבירות יתחזק בעצמו עוד יותר ויעשה חבילות של מצות, וזהו ששב וחוזר לאחוריו מדרכו הרע, וזאת היא עיקר התשובה, ולזה אין צריכין שום דבר, כי תשובה קדמה לעולם, וזהו ששב מרעתו והבן:
פרק ד
יום ב'
במד"ר אמור פרשה כ"ט עמד אברהם בתפלה ותחנונים לפני הקב"ה כו' בשעה שאמרת לי קח נא את בנך את יחידך הי' בלבי מה להשיבך וכו' וכבשתי את יצרי ולא השיבותיך כך כשיהיו בניו של יצחק באים לידי עבירות תהי' מזכיר להם עקידת יצחק כו', ותתמלא עליהם רחמים כו' ע"כ:
הנה נסיון העקידה הי' אצל אאע"ה הנסיון הגדול מכולם, וזהו שא"ל השי"ת קח נא את בנך את יחידך היינו שהנסיון הי' בבחינת יחידה שבלב, ורצה השי"ת שתתגלה זאת הבחינה אצלו בפועל, ועי"ז ישאר לבניו ג"כ, כי מה שהוא בתכלית ההעלם בלב איז בו כח להורישו לבניו, וע"י כן כאו"א מבנ"י הוא עלול למסור נפשו להשי"ת רק שהוא בהסתר ונקרא אהבה מסותרת, ובנסיון העקידה נתגלה זאת הבחי' אצל אאע"ה, וכאשר הבחי' זאת נתגלתה ושולטת באדם, לא שייך אצלו עוד שום חטא כי הוא למעלה מבחי' חטא, והנה בחי' זאת באה ונתגלה באדם ע"י התעוררת הלב מאד מאד עד שאין הלב יכול להכיל ההשתפכות הנפש ועולה למעלה עד המוח, ובאשר הלב הוא מתגעגע תמיד, ע"כ כל עוד שהשתפכות הנפש היא רק בלב לבד, נראה באדם הזה תנועות כריעות והשתחויות, אבל כשהתגברה עד שעלתה להמוח שוב אין בו שום תנועות, וכמו שסיפר כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הרכ"מ שהרה"ק ר' נטע מחעלם הי' יוהכ"פ בלובלין אצל הרבי זצללה"ה ולא נכנס לבהמ"ד כל יוהכ"פ רק ישב מבחוץ כאבן דומם ואמר הרבי ז"ל מלובלין שכך היתה הכוונה בבריאת העולם, והנה בכל ר"ה נתגלה זה בצד מה ע"כ נקרא ר"ה בחי' ראש, וסיפר כ"ק אאמו"ר זצללה"ה שהוא התפלל ר"ה בקאצק בחדר מיוחד הסמוך לבהמ"ד, שבחדר ההוא התפלל תמיד כ"ק זקיני זצללה"ה, וראה אותו בעת התפילות והתקיעות כמו עמוד בלי שום תנועה רק פניו היו בוערות כלפידים, ונראה שהתקיעות מעוררין זה באשר באין מפנימיות הלב בלתי תנועת ה' מוצאות הפה, ע"כ בכחם לעורר ג"כ בחי' זו שהיא למעלה מהתנועה בכל אחד ואחד כפי מהותו בצד מה, וזהו זכירת עקידת יצחק ומתמלא עליהם כו':
בגמ' בינונים תלויין ועומדין עד יוהכ"פ לא זכו כו', להבין מפני מה כשלא זכו יצאו מכלל בינונים והכריע כף החובה אף שלא חטאו עוד, הענין דהנה עשי"ת הם כנגד י' עמקים שבלב, ובכל פעם נתעורר עומק היותר פנימי, והדין בכל אדם הוא לפי עת והזמן שהי' אז, ואם עברו עליו עשי"ת ולא נתפעל ולא נתעוררו אצלו העמקים ולא עשה תשובה ע"כ יצא מכלל הבינונים והבן:
בגמ' ר"ה (ל"ב:) זמרו אלקים זמרו, זמרו למלכנו זמרו, כי מלך כל הארץ אלקים שתים ד"ר יוסי, ר' יהודה אומר אחת, פרש"י ז"ל זמרו למלכנו לא חשיב ר"י דלא אמליכתי' אלא על אומה אחת ע"כ:
ולהבין הלא אמרי' מלכות כדי שתמליכוני עליכם, חזינן שסגי במלכות רק על ישראל לבד, אך הענין הוא דהנה שמע ישראל וגו' ד' אחד הוא מלכות אף שאין מזכיר מלכות אך משום שאומר ד' אחד שאין עוד מלבדו זה הוא עיקר לשון מלכות, אבל זמרו למלכנו אמר שהוא מלכנו ועדיין לא שלל שלא נמצא שום כח שני שיהי' לו מלוכה על הגוים ע"כ לא חשוב מלכות כלל, ואף שצורך המלכיות הוא כדי שתמליכוני עליכם דייקא, שהשי"ת נקרא מלך ישראל, אבל כל עוד שלא שלל כנ"ל עדיין אין זה עיקר המלכות כי עיקר לשון מלכות שאין עוד מלבדו, וכל הנמצא הוא רק מאמיתת המצאו וכל המציאות נכנע למקור המציאות, ואצל האדם הוא ג"כ ענין זה עולם שנה נפש דכל הכחות יהיו נכנעים לכח השכל והבן:
במדרש כל ימות השנה ישראל עוסקין במלאכתן ובר"ה נוטלין שופרותיהן ותוקעין לפני הקב"ה והוא עומד מכסה"ד ויושב על כסא הרחמים, והופך להם מדה"ד לרחמים, הענין מה שהשופר מהפך מדה"ד לרחמים, דהנה האדם יש לו ב' כחות, האחד מה שהוא בתוך הכלים, והב' מה שהוא למעלה מהכלים, תפלה היא עם כלי הדיבור, והכח שהוא בתוך הכלים הוא בצמצום, ואינו יכול לפעול ולעורר כ"כ רחמים, כי דין הוא ג"כ צמצום, אכן הכח שהוא למעלה מהכלים זהו בהתפשטות ולא בצמצום, ויוכל לעורר עי"ז רחמים שהם ג"כ בהתפשטות ולא בצמצום, וזה הכח יש לאדם בפנימיות הלב ואינו יכול להוציא זאת אל כלי הדיבור, כמ"ש צעק לבם אל ד' היינו שהלב מעצמו צועק אל השי"ת שאינו יכול להוציא בפיו, וזה מעורר רחמים רבים, וזהו שופר קלא פנימאה בלתי כלי הדיבור, ובכח זה השופר מהפך מדה"ד לרחמים והבן:
פרק ה
שנת תרע"ב
בגמ' כריתות (וא"ו.) השתא דאמרי, סימנא מילתא יהא רגיל אינש למיכל בריש שתא וכו', נראה דהנה בב"ר פי"א איפלגי ב"ש וב"ה, בש"א מחשבה בלילה ומעשה ביום ובה"א מחשבה ומעשה ביום, ובודאי אלו ואלו דברי אלקים חיים, והיינו דהנה כתיב בדבר ה' שמים נעשו, ובודאי כמו שבדיבור ה' נעשו השמים בפועל, כן במחשבתו יתברך נבראה פנימית הבריאה, וז"ל זוה"ק ח"ב (כ'.) כל העולמות עלו במחשבה אחת ובמחשבה זו נבראו כולם. ובודאי כוונתו על פנימיתם דחיצוניתם בדיבור נבראו, וידוע שיש פנימית לפנימית ופנימית זו היא חיצונית לפנימית שהיא עוד פנימית ממנה, וע"כ ב"ש שהם מעולם המחשבה כמו שאמר כ"ק אבי אדומו"ר זצלה"ה שע"כ ס"ל הקדש טעות הוי הקדש, אין רחוק שמה שב"ה קורא מחשבה, ב"ש קורא מעשה, ומחשבה לב"ש היא עוד יותר פנימית, ומה שב"ש קורא מחשבה שנברא בה פנימית שבפנימית העולם, גם ב"ה מודה שהי' בלילה, ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, כלל הדברים שהכל מודים שבלילה נבראה פנימית שבפנימית העולמות, וכעין זה מצינו ג"כ ביציאת מצרים הכל מודים כשנגאלו לא נגאלו אלא בלילה וכשיצאו לא יצאו אלא ביום, ופירש"י שבלילה נתן להם פרעה רשות לצאת וביום יצאו בפועל והרשות לצאת היא היציאה בפנימית שהיו משועבדים לפרעה:
והנה בודאי כמו בעת הבריאה כן לדורות זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון, התחדשות הבריאה בפנימית שבפנימית היא בלילה, ובפנימית לבד היא ביום [כי בחיצונות העולם אין חידוש בר"ה יותר מבשאר ימים]:
והנה בזוה"ק פ' תצוה (קפ"ד.) אמאי אתער דינא עלאה ביומא דא, אלא כל רזין וכל קדישין יקירין כולהו תליין בשביעאה וכו' וכד מטי זמנא לחדתותי ברכאן וקדושין לאנהרא בעא לאשגח בכל תקונא דעלמין כלהו וכו' אי אינן כשראן, ואי לאו כשראן וכדין קיימא מלה דלא נהיר עד דאתפרשן חייבין מגו זכאין עכ"ל, ומבואר דאין הכוונה להדין בעצם רק למען לא יעכבו הרשעים בעד השפע אלקי, היינו שבלתי אפשר ליתן שפע אלקי למטה בעוד הרשעים קיימין למען לא תהי' להם אחיזה בהשפע אלקי, וממוצא הדברים יש לומר דבפנימית שבפנימית שאין שם שום אחיזה להחיצונים, כעין מה שאמרו ז"ל בית הסתרים אינו מקבל טומאה, שוב אין צורך לשום דינים, ומאחר דבלילה באה ההתחדשות הבריאה בפנימית שבפנימית כנ"ל, אין שום דין בלילה ונתחדשה הבריאה בפנימית שבפנימית מכל מקום, אפי' בעוד הרשעים קיימין רק שהם אינם יונקים מזה כנ"ל:
והנה ידועין דברי הרמב"ן פ' לך שכל דברים העליונים למען שיתקיימו על כל פנים צריכין לעשות פועל דמיוני כענין ירה ויור עי"ש, ע"כ אנו עושין פועל דמיוני בליל ר"ה למען תתקיים עלינו התחדשות הבריאה בפנימית שבפנימית כנ"ל, ובזה אנו משיגים כח חדש בפנימית שבפנימית לעבודת הש"י ובזה אנו זוכין בדין ביום:
יו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה משחרב בהמ"ק התקין ריב"ז שיהיי תוקעין בכל מקום שיש בו ב"ד, ובגמ' מ"ט אר"ל ב"ל כתוב אחד אומר יום תרועה וכתוב אחד אומר זכרון תרועה, כאן שחל בחול כאן שחל בשבת, אמ"ר אי מדאורייתא היא במקדש היכי תקעינן ועוד הא לאו מלאכה היא וכו' אלא אמ"ר גזירה שמא יעבירנו וכו', והנה בירושלמי ובמד"ר פ' אמור איתא נמי זה הדרש זכרון תרועה כשחל בשבת והקשו במקדש היכי תקעינן ומפיק לה מקרא אחרינא והקושיא דהא לאו מלאכה היא לא הקשו כלל, והדבר יפלא, ובעיקר הדבר יפלא הנה הירושלמי הביא ברייתות שהם מתאימות להדרש הנ"ל, וח"ו לומר שהגמ' דידן ס"ל שהברייתות בטעות גמור נשנו:
ונראה לפרש שיהיו כל דברי חכמים קיימין, ונקדים להתבונן במהות ענין השופר, הנה בירושלמי תענית איתא טעם השופר שהוא כאלו אומרים הרי אנו גועים כבהמה אם לא תרחם עלינו, וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה אמר בטעם גנוחי גנח וילולי יליל שפירש"י כדרך החולים שמאריכין בגניחותיהן, היינו שאדם יראה את עצמו כאלו נשברו כל עצמותיו ואין בהם מתום והיה חולה מוטל במטה, וזהו ברישא גנח והדר מילל כאדם שבוכה על מתו, היינו שיראה עצמו כאלו הוא מת ועבר ובטל מן העולם, וצריך להוושע שישפיעו עליו מן השמים חיים חדשים, ויש לי להוסיף בה דברים, שהאדם יעורר בעצמו רחמנות גדולה על נשמתו הטהורה שהיא חלק אלקי ממעל ועתה היא ברעה גדולה, ובמדרגה פחותה מאד שוכבת בין רגליו והוא דורס עלי', כמ"ש האר"י ז"ל בסוד ותגל מרגלותיו ותשכב והדברים עתיקים, ואם ישום האדם דברים האלה על לבו יתמלא הכנעה ובושה יתירה מאד. ויתגבר בו כח הרחמנות על נפשו האומללה, והרחמנות הלזו שוב מעוררת רחמנות לפני אדון כל לרחם ולהשפיע עליו חיים חדשים אשר יחליף כת להתחיל מחדש בזריזות יתירה בתורה ועבודה להציל את נפשו מיני שחת לשוב לאור באור החיים, כלל הדברים שעיקר השופר הוא הכנעה:
והנה כבר אמרנו פעמים הרבה שבשבת אין הזמן גורם להתמרמר על נפשו, רק להיפוך לדבק עצמו בדביקות ולראות עצמו ברוב עונג באשר רצה בנו הש"י כמו שאנו אומרים בקידוש היום, אשר קדשנו במצותיו ורצה בנו, ויגבה לבו בדרכי הש"י להתחזק מאד ולהוסף בו אהבה ודביקות עד אשר כל תענוגי עוה"ז לא יתפסו אצלו מקום כלל נגד התענגו על ה', ועי"ז ישליך את אלילי כספו ואלילי תאותיו לקשור עצמו בקשר אמיץ בהש"י, אשר כל רוחות העולם לא יזיזנו, וזה שאנו אומרים בזמירות צווחין אף עקתין בטלין ושביתין, היינו הצווחה על עצמו על התרחקו מאור פני מלך חיים ועקת והתמרמרות נפשו בטלין ביום השבת, רק אנפין חדתין ורוחין עם נפשין, היינו שבשבת נפתחים פתחים חדשים להתקרב להש"י ע"י אהבה ורצון ועונג, כי רוח נדיבה ורצון יסמכנו, כי נפש היא רצון כמ"ש אם יש את נפשכם שפרושו רצונכם, והנה זהו היפוך ענין השופר:
והנה הם שני דרכים מתחלפים איך להתקרב להש"י, ובזה פרשתי המשנה אבות הסתכל בשלשה דברים וכו' דע מאין באת וכו' מאין באת מטפה סרוחה וכו', ולכאורה הדברים כפולים ללא צורך, אך הפירוש הנכון שבראשונה הזהיר על הדרך השני שכתבנו, והיינו שיסתכל על מעלת נפשו מאין באה שהיא חלק אלקי ממעל [וידוע מלת אין מה הוא] ולאן אתה הולך היינו מה שעתיד להיות עם נפשו שעתיד לאשתאבא בגופא דמלכא, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, כד"א אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרים [וידוע לפני מי מהו רומז] ואח"כ אמר התנא להסתכל על בחי' גופו מאין באת מטיפה סרוחה וגו' הכל על בחי' גופו ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון הוא נפשו האומללה שהוריד אותה בירידה אחר ירידה כנ"ל בענין השופר:
ולפי הדברים האלה מובן שאין לתקיעת שופר צורך וענין כלל בשבת כי בשבת אין צורך לעורר רחמנות ורצון על האדם מלמעלה כי שבת קביעא וקיימא, ומבלעדי השופר הכל היא אהבה ורצון ורצה בנו כנ"ל, וזה שבשבת זכרון תרועה מזכירין אבל לא תוקעין, [ומ"מ עדיין לא שמענו שיהי' אסור לתקוע רק שאין צורך לנו בתקיעה, והשבות דתקיעה נמי ליכא דלא יהא אלא כמו נשים סומכות רשות, דמותר להו לתקוע אף שאינן צריכין לתקיעה], אך במקדש הוא ענין אחר כי מקדש הוא ליבא דכל עלמא והיא נקודה הפנימית נעלה מכל ההפכים וע"כ ע"י שופר שבמקדש באין לידי מדריגה גבוה מאד הכוללת אהבה ויראה יחד, חדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא ובכי' מסטרא דא, וע"כ שני חצוצרות מן הצדדים כמו שכבר כתבנו במק"א, שחצוצרות מורה על ענין ויגבה לבו בדרכי השם, ענין מלוכה וממשלה על כל הכחות, ובמלחמה הוא רק בחצוצרות שלהתגבר על האויבים צריכין דווקא בהתנשאות כבמד"ר יונתי בחגוי הסלע אצלי הם כיונה פותה אין לב אבל לעומת האומ"ה הם קשין כחיות, ובמקדש אף שהוא היראה, כמ"ש יראה יראה וכן הכתוב אומר ביהושע (כ"ב כ"ה) במזבח שבנו בני גד ובני ראובן והשביתו בניכם את בנינו לבלתי ירא את ה', [אם לא יניחום לבוא למקדש,] מ"מ תוקעין בכל יום בחצוצרות והמצוה בכהנים שכהנא קאים בכל יומא בחדווא ובנהירו דאנפין, וע"כ במצות שופר שבמקדש שתי חצוצרות מן הצדדין, והכל הוא מטעם שבמקדש הוא נעלה מכל הפכים ובכח האדם שמה להיות שתי המדות היינו הכנעה והגבהת לבו בדרכי ה' שתיהם אצלו יחד, ע"כ תוקעין במקדש דאוריי' וזהו שאמר בירושלמי תני רשב"י יום תרועה יהי' לכם והקרבתם מקום שהקרבנות קריבין [ויליף מקרא שבמקדש תוקעין מדאורייתא] כי בקרבנות צריך להיות חדוה והכנעה יחד כבזוה"ק פ' ויקרא עי"ש ע"כ שמה תוקעין בשבת, ולפי שיטת הירושלמי שוב לא יקשה קושית הש"ס והא לאו מלאכה היא, דהפסוק לא ממעט רק שאין צורך וענין בתקיעה בשבת רק במקדש, אבל לאו משום ענין מלאכה ולאו מלאכה, וע"כ אפי' קודם גזירה דרבה או קודם שפרצו בירושלים פרצות שהי' דינה כרה"י נמי לא היו תוקעין [לשיטת הראשונים שירושלים נידון לענין זה כגבולין] ומ"מ לא הי' איסור בתקיעה כנ"ל:
קיצור הדברים שהירושלמי מפרש המשנה שלא היו תוקעין בשבת, היינו שלא הי' צורך וענין לתקיעה, והמשנה עוד נשנית בימי בית ראשון, וכן יש לפרש נמי סיפא דמתניתין משחרב בהמ"ק התקין ריב"ז שיהיו תוקעין בכל מקום שיש בו ב"ד, כי קצת ענין המקדש שהוא ליבא דכל עלמא כנ"ל יש גם בסנהדרין, ובמדרש איכה (בפתיחתא פ' ט"ז) זאת רעתך כי מר כי נגע עד לבך, חד אמר זה בהמ"ק וחד אמר אלו סנהדרין, כי גם סנהדרין הם לב כל ישראל, והוא ג"כ נעלה מכל הפכים, ושפטו העדה והצילו העדה, ע"כ שמה נמי יש לתקיעת שופר ענין בשבת מעין בהמ"ק כנ"ל:
אך בבבלי רצו לפרש המשנה במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה, שאסור לתקוע בשבת ור"ל בר"ל הביא הדרש של זכרון תרועה על איסור תקיעה בשבת, שפיר הקשו דאי דאורייתא במקדש היכי תקעינן, דאף שידעו בבבלי ג"כ ברייתא דרשב"י, מ"מ שפיר הקשו דאי אמרת דאיסור דאורייתא הוא איננו מספיק הא דיום תרועה והקרבתם, דהרי שמה איננו מפרש דמיירי בשבת דאדרבה הא אמרת דיום תרועה מיירי כשחל בחול, וע"כ דהדרש דזכרון תרועה הוא דאין צורך לתקיעה כנ"ל בשיטת הירושלמי, וע"ז שפיר ידעינן טעמא דבמקדש תוקעין משום דמקום שהקרבנות קריבין יש ענין לתקיעה בשבת כנ"ל, ועוד איך אמרת דהדרש קאי על איסור תקיעה הא לאו מלאכה היא, ומעתה אין הבבלי חולק על הירושלמי כלל בדרשא דקראי ששניהם סברו דדרשא דקראי הוא להורות שאין ענין לתקיעה בשבת אבל לא לאיסור תקיעה כלל:
ומעתה לפי הנ"ל יובן היטב טעמא דגזירה דרבה שיש איסור בדבר מטעם עצמו שאין ענין לתקיעה בשבת כנ"ל, והיינו דאיתא בתקה"ז שבשבת שולט כוכב שבתאי והוא כוכב ממונה על כל עצבון וחושך ואפלה ויללה, ע"כ העובדים לכוכב ההוא ורוצים למשוך השפעה ממנו יושבין בש"ק בחושך ואפילה ועצבון, והתורה הקדושה חייבה אותנו לעשות להיפוך להדליק נר של שבת ולהיות בעונג ורצון וכד חזיא האי שפחה בישא ערקת ולא יכלה לשלטאה בעמא קדישא, ע"כ, וע"כ אחר שפרצו בירושלים פרצות ושלטא שפחה בישא בצד מה מצד דאסגי מסאבותא בעלמא יש לחוש אם יתקע שופר בשבת שהוא ענין הכנעה והתמרמרות על נפשו כנ"ל יהי' ביכולתא דהאי שפחה בישא להתתקפא ולכנוס בגבול הקדושה ויאחזו החיצונים לינק מהקדושה וזה עצמו הוא העברת ד' אמות ברה"ר, דרה"ר הוא עלמא דפרודא וימשוך ח"ו הקדושה למקום הקליפות שהוא רה"ר, ומ"מ במקדש אין לירא מהם כי אין רשות להם לכנוס למקדש והם ערקין מפני פחד ה' ומפני הדר גאונו, ומשחרב בהמ"ק התקין ריב"ז שיהא תוקעין בכל מקום שיש שם ב"ד כי אימת ב"ד עליהם:
עוי"ל טעם דאין תוקעין בשבת עפ"י דברי המד"ר משפטים (פרשה ל') משל למטרונה שהיתה מהלכת והזיין לפני' ולאחרי' כך התורה לפני' כתיב ושפטו את העם בכל עת ואחרי' כתיב ואלה המשפטים, ע"כ, והיינו שהמשפטים שמירה לבל תהי' להחיצונים יניקה מהתורה, וכעין זה י"ל במלכיות זכרונות שופרות שצריכין שמירה כנ"ל, והשמירה הם תקיעות דמיושב לפני' ותקיעות דמעומד אחר כל ברכה וברכה, דאיתא בזוה"ק דשופר מרחיק החיצונים וע"כ הי' נהוגין להוציא המת לקבורה בקול שופר, ובזה יובן טעמא דתוקעין ומריעין כשהן יושבין ותוקעין ומריעין כשהן עומדין כדי לערבב השטן כמובן, ובשבת אין צריכין שמירה דכולהו ערקין ואתעברו מינה, אך במקדש ובמקום ב"ד דלעולם אין צריכין שמירה כנ"ל, אין ענין השופר להרחיק החיצונים ורק טעמא אחרינא אית בי' ע"כ תוקעין גם בשבת:
והגם שאף בגבולין יש טעמים אחרים לשופר, מ"מ אם היו תוקעין, הי' נראה שצריכין שמירה כמו בחול, ודבר הזה גנאי לשבת והבן, ואפשר להעמיס זה בטעם דשמא יעבירנו על דרך הנ"ל שע"י גנאי יהי' להם אחיזה בצד מה היפך הכבוד שעי"ז כולהו ערקין וכו' והדברים עתיקים:
בגמ' (ר"ה ח':) מלך וציבור מלך נכנס תחילה לדין איבעית אימא דלאו אורח ארעא למיתב מלכא אבראי, ואיבעית אימא מקמי דליפוש חרון אף, ושני הטעמים צריכין פי' דטעם הראשון אינו מובן דאטו הנדונים יושבין על הספסלים לפני מקום בית המשפטים שיהי' שייך לומר דיושב מחוץ וממתין עד שיגמר דין זולתו, והטעם השני נמי אינו מובן כי שופט כל הארץ לא יעות משפט בשביל כעס על זולתו, מה גם שהש"י נעלה ומרומם ממדות האלו:
ונראה לפרש דהנה כתיב מרחוק ה' נראה לי ובאגרת שבסוף ספר קול שמחה שזה סוד ר"ה, והפי' יש לומר דהנה הדיין צריך להיות נבדל מהנידונים, והרי הקב"ה קרוב לכל קוראיו וגו' וכתיב בנים אתם לה' אלקיכם ואיך הקב"ה דן את העולם, וע"כ לומר שבר"ה כדי לדון את העולם הקב"ה מתרחק מהנבראים, אך ישראל המבינים מתקרבים עצמם עי"ז עוד יותר הא למה זה דומה לתינוק שאמו הטמינה עצמה ממנו באחת הזוית וכשהתינוק מרגיש ששם היא, הוא רץ בזריזות אל חיק אמו, באהבה רבה עוד יותר מקודם שהטמינה עצמה, וזהו מרחוק ה' נראה לי, ומ"מ ההתרחקות הלז מיקרי למיתב אבראי, וזהו לאו אורח ארעא למיתב מלכא אבראי, היינו שהש"י יתרחק ממנו עוד טרם דינו רק בשביל דין הכלל שקדום, וע"כ מלך נכנס תחילה וכשזכה בדינו הרי עכ"פ נעשה שוב מקורב:
ואיבעית אימא מקמי דליפוש חרון אף, היינו דהנה כתיב ואשמם בראשיכם חסר יוד ופירש"י למד שאשמותיהם של ישראל תלויות בראשי דייניהם שהי' להם למחות ולכוון אותם לדרך הישרה, ובודאי שמלך שהכל כפופים תחתיו יותר ביכולת בידו לכוונם לדרך הישרה וא"כ אשמות הציבור תלויין בו, וזהו החרון אף שיהי' עליו מפאת אשמת הציבור ויצטרף עם חטאותיו של עצמו, ע"כ נידון הוא מפאת עצמו תחילה טרם שיתברר אשמת הציבור ויצא זכאי בדינו ושוב אף שאח"כ יתברר אשמת הקהל מ"מ חטאותיו של עצמו שכבר נמחלו אין מצטרפין עם אלו, להיות ח"ו רוב:
בסילוק הקדושה של יום א', ויערב לו מלמטה שלש תקיעות כמו מלמעלה שלש קדושות, נראה הטעם דהנה אמרו ז"ל שישראל וקב"ה ושבת מעידין זה על זה, והיינו שישראל מעידין על קב"ה שמטבע בשר ודם שיהי' להוט אחר החומריות ורק ישראל עם קדוש שנשמתם חלק אלקי ממעל הם הם יכולין להתקדש, ואומ"ה בלתי אפשר להם שיהיו קדושים, וזהו קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלקיכם וכ"ק זקני זצללה"ה אמר בזה"ל קדושים תהיו והיאך בשר ודם יכול להיות קדוש, אלא כי קדוש אני ה' אלקיכם, והם הדברים שאמרנו, וא"כ כשישראל מתקדשים הם מעידין שהש"י קדוש, כי בלתי זה הרי אי אפשר שיהיו קדושים, וכן שבת שהיא יום קדוש ומאין תבוא קדושה להזמן שהוא בטבע אם לא מצד הש"י שהוא קדוש, וכן ישראל עם קדוש ושבת שהיא יום קדוש וישראל נוחלין את השבת הרי מעידין זע"ז שהם קדושין כי בלא"ה אי אפשר שיהיו ישראל נוחלין את השבת, שהרי קדוש הוא מובדל, ואיך יתאחד דבר נבדל בדבר שהוא נבדל ממנו, ומוכרח שאם אחד מהם הוא קדוש גם דבר המתאחד עמו הוא קדוש, והבן:
והנה בתקה"ז ששלש תקיעות הם להסיר ג' קליפות מהלב, ומובן שאדם אינו נקרא קדוש רק בהסיר ממנו ג' קליפות הנ"ל, וזהו הפי' יערב לו שלש תקיעות כמו מלמעלה שלש קדושות, שהרי ע"י שלש תקיעות מסירין השלש קליפות וישארו ישראל קדשים ובזה הם מעידין על הש"י שהוא קדוש כנ"ל:
ולפי"ז נוכל לומר הטעם דאין תוקעין בשבת דהנה אמרו ז"ל הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד, ומצאתי בזה רמז ג' זמנים שמוציאין את האדם מתחת שעבוד הסט"א הם שלש קליפות הטמאות החופפים על הלב ומטמטמים אותו, הקדש הוא יום השבת שנאמר ושמרתם את השבת כי קודש הוא לכם ואדם השומר שבת כדת, השבת מוציאו מידי שעבוד, חמץ הוא איסור חמץ בפסח והנזהר במשהו חמץ בפסח נעשה גופו קודש ונשמתו קודש קדשים כבזוה"ק ובספר חסד לאברהם שאין אדם יכול לבוא לשער הנ' בקליפה הוא השער שהבא בו לא ישוב לעולם, רק אם חוטא ת' יום בלי הפסק, ופסח ושלשים יום שלפניו הם מוציאים את האדם מתחת שעבוד הקליפות, וע"כ אי אפשר ששום איש מישראל יבוא ח"ו לשער הנ' בקליפה כי טרם מלאת ת' ימים בא הפסח ומוציאו, ושחרור הוא שופר של ר"ה שהוא מעין יובל שמוציא עבדים לחירות ושופר של ר"ה מוציא את ישראל לחירות משעבוד ג' קליפות הטמאות, וע"כ בשבת אין צריכין לשופר של ר"ה, שכאשר ישראל שומרי שבת השבת מקדשם ומוציא אותם מידי שעבוד, ומעידין זה על זה כנ"ל:
בפייט קדושה של מוסף עוד יזכר למו מטת שכם אחד, זאת המתמדת שמע פה אחד, הפי' הוא דהנה איתא במדרש דאומ"ה באין ומקטרגין בר"ה וישראל יש להם מלחמה עמהם ובסוכות שישראל יוצאין ולולביהן ואתרוג' בידיהם הוא לאות שישראל נצחו הקרבא, ודידן נצח, והנה בפ' שוטרים כתיב ונגש הכהן ואמר אליהם שמע ישראל אתם קריבים היום למלחמה על אויביכם וגו' וברש"י אפי' אין לכם זכות אלא קריאת שמע כדאי הוא שיושיע אתכם, וצריך להבין למה דווקא זכות קריאת שמע, ויובן עפ"י דברי המהר"ל בפי' הגמ' בהאי נכרי שקיים כיבוד אב בפרק קמא דקידושין דמא בן נתינה שמו, כי האומות אפי' אם נמצא בהן איזה דבר טוב הוא רק מה שהשכל מחייב, וזה דמא מלשון דמיון שהשכל מדמה בן נתינה היינו שהשכל מחייבו, והנה ק"ש נקראת קבלת עול מלכות שמים, ועול נקרא שמקבל עליו לעשות אף מה שאין מבין בשכלו דמה שמבין שכך צריך להיות שוב אין זה עול, וכמו שאמרו במ"ת נעשה ונשמע, וזאת המדריגה היא רק לישראל ולא לאומות כנ"ל בשם המהר"ל, וזהו זכות של ישראל נגד האומות, ע"כ בזכות קריאת שמע כדאי הוא שיושיע אתכם ותנצחו את המלחמה, והנה בר"ה ישראל אומרים מלכיות ובכן תן פחדך והוא שמבקשים ומתפללין על עול מלכות שמים, כי אין בטבע האדם שיבקש שיהי' לו פחד ועול, רק ישראל רוצים ומבקשים ומתפללין שיהי' להם עול מלכות שמים ופחד מהדר גאונו, וזה ענין קריאת שמע שבזכות זה מנצחים את אומ"ה, וזה שיזכור למו מטת שכם אחד הוא נעשה ונשמע, זאת המתמדת שמע פה אחד הוא קריאת שמע עול מלכות שמים ויוציא כאור משפטינו לנצח את האומ"ה בהמלחמה בר"ה שהם באין ומקטרגין ויזכנו הש"י להושע מתחת ידיהם ע"י גואל צדק בב"א:
בפלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע דר"א ס"ל בתשרי נברא העולם ור"י ס"ל בניסן נברא העולם, ובתוס' דאלו ואלו דברי אלקים חיים דבתשרי עלה במחשבה לבראות ולא נברא עד ניסן, נראה כמו שפירש"י בפסוק בראשית ברא אלקים ולא ה' דבתחילה עלה במחשבה לברוא את העולם במדת הדין וראה שאין העולם מתקיים והקדים מדת הרחמים ושתפה למה"ד והיינו דכתיב ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים, וזהו שכתבו התוס' שעלה במחשבה לבראות בתשרי שהוא מזל מאזנים שבו פלס מאזני משקל לה', זמן דין, ולא נברא עד ניסן שהוא חודש הרחמים וצירוף הוי' אז כסדרן כנודע:
והנה ר' אליעזר מתלמידי ב"ש שהם מעולם המחשבה אזיל בתר המחשבה, וידוע דב"ש הם שורשם במדת הדין ומרומז בגמ' דחפו באמת הבנין שבידו שהוא צימצום כידוע, ור' יהושע שורשו בחסד אזיל בתר המעשה, ויש לומר שמהות התנאים אלו מרומז בשמותיהם, כי לפי זכרוני בשמות נרדפים שבין עוזר ומושיע, שעוזר ענינו שהנעזר עושה בעצמו ובא חבירו ועזר לו, והוא כענין עזב תעזוב עמו שאמרו חכז"ל יכול אפי' ישב לו מן הצד ואמר לו הואיל ועליך לטעון טעון פטור שנאמר עמו, והשם תשועה היא אפי' שהנושע אינו עושה כלום, וכענין שנאמר ויושע ה' ביום ההוא הנאמר בקריעת ים סוף, שישראל מעצמם לא עשו כלום ובזוה"ק ואתם תחרישון לא תתערו מלה, והנה במי שעושה מעצמו והשם ית' עזר לו, זה יש לו מקום אפי' במדת הדין, כי כן מדת הדין נותנת שהרי אלמלא הקב"ה עזרו אינו יכול לו, ולא לשוא ברא הקב"ה את עולמו, אבל תשועה שהנושע אינו עושה כלים ואעפי"כ הש"י מושיע לו זהו חסד גמור, ולפי"ז שמות התנאים אלו הם לפי מהותם:
ולפי מה שאמרנו שבריאת עולם במחשבה היתה בדין, והמעשה הי' ברחמים, וכבר אמרנו במחשבתו יתברך נברא פנימית העולמים ובדבר ה' שמים נעשה בפועל בחיצונות העולמות, א"כ לעולם הפנימית היא בדין, ולפי"ז יובן מה שמבואר בזוה"ק דשני ימים טובים של ר"ה יום ראשון הוא דינא קשיא ויום השני הוא דינא רפיא, דאיתא בכתבי האריז"ל שביום הראשון דנין את האדם על עסקי אלקית ופנימית אם הוא ראוי להארה אלקית, וכמה, ואיך, וביום השני על ענייני עוה"ז, ולפי הנ"ל יובן דביום הראשון באשר דנין על פנימית ע"כ הוא דינא קשיא, וביום השני שדנין על עניני עוה"ז שהוא בחיצונית העולם ע"כ הוא דינא רפיא שהוא ממוזג ברחמים, כי לעולם הפנימית היא יותר בדין כמו עיקר בריאתו, והבן הדברים:
במשנה סדר ברכות מלכיות ואינו תוקע קדשת היום ותוקע וכו' דברי ר' יוחנן בן נורי, אמר לו רע"ק אם אינו תוקע למלכיות למה הוא מזכיר, ובגמ' למה הוא מזכיר רחמנא אמר אדכר אלא למה עשר לימא תשע דהואיל ואישתני אישתני, והדברים פלואים ואומרים דרשוני וחיי, כי מה שייכות זה לזה שאם אישתני שלא לתקע ישתני ג"כ לפחות מעשר, ונראה דהנה בגמ' הני עשרה מלכיות כנגד מי ר' לוי אמר כנגד עשרה הלולים שאמר דוד בספר תהילים ר' יוסף אמר כנגד עשרת הדברות ר' יוחנן אמר כנגד עשרה מאמרות שבהם נברא העולם, ובפייט יש עוד טעם כנגד עשרה נסיונות שנתנסה אברהם אע"ה, ונראה שכוונה אחת לכולם היינו להמשיך מלכות שמים בהתגלות בזה עולם בכל חלקיו שהוא מספר עשר, וזהו עשרה הלולים, המורה על לעת"ל שכנור של לעת"ל יהי' של עשרה נימין שאז יתגלה כבוד הש"י בתכלית, והיינו הך דעשרת הדברים שנתן בסיני להאיר לכל העולם בכל עשרה חלקיו, והם עצמם הם שנבראו בעשרה מאמרות לכל חלק מאמר מיוחד, והיינו העשר נסיונות שנתנסה אאע"ה כי האדם עולם קטן ויש באדם כל העשרה מאמרות ונתנסה ועמד בכולם ובזכות זה יש בכח ישראל להמשיך כבוד מלכות שמים בהתגלות בכל עשרה חלקיו, כלל הדברים לדברי כולם ענין מלכיות הוא להמשיך כבוד מלכותו יתברך בכל חלקי העולם:
והנה אדומו"ר זצללה"ה ר"ב מפשיסחא אמר בפירוש ברכת פסוקי דזמרה הבוחר בשירי זמרה שאם אדם אומר שירות ותשבחות ככל אשר בכחו ועדיין לבו בוער באהבה ורצונו עוד לשבח ולפאר, האהבה זו נקראת שירי זמרה היינו שיריים של זמרה הנשאר בלב, ואת זה בוחר הש"י, כי זה העיקר יותר מהזמרה עצמה ודפח"ח, ועל דרך זה יש לומר בטעם השופר שהוא קול יוצא מפנימית הלב בלתי מתחלק בה' מוצאות הפה, היינו שלאחר שאמר מלכיות זכרונות שופרות בפה עוד לבו בוער, הוא הוא קול השופר היוצא מפנימית הלב וזה נבחר יותר מהברכות עצמם שהברכות דרבנן והשופר דאורייתא:
ולפי הנ"ל יובנו דברי ריב"נ שאינו תוקע למלכיות, כי ענין מלכיות הוא להמשיך כבוד הש"י בהתגלות ועוד יותר מזה נשאר בלב והוא קול השופר. זה אי אפשר להמשיך כ"כ התגלות אלקית כי יהי' העולם בטל במציאות כי כל בריאת העולם היא ע"י צמצומים מצמצומים שונים כי בלא"ה אי אפשר שיתקיים העולם ולא יתבטל במציאות כנודע, וא"כ אי אפשר לעורר כ"כ התגלות אלקית ע"י השופר, וא"כ למה יתקע למלכיות, וע"ז השיב לו רע"ק שמהאי טעמא לא הי' לו להזכיר עשרה מלכיות רק תשע כי העשירי הוא כנגד הנקודה הפנימית שבפנימית והיא בחי' יחידה שבלב שע"ז הי' נסיון העשירי באאע"ה ונאמר לו את בנך את יחידך, והבחי' יחידה שבלב איננה נטבעת בגוף האדם רק משלחת הארה לבד לתוך לב האדם וכן בעולם שנה כמו בנפש כידוע ואם יתעורר זה לבוא בהתגלות לזה העולם היינו שיתגלה כבוד ה' כ"כ עד שתתגלה הבחי' יחידה שבבריאה יתבטל ג"כ העולם במציאות, ולדברך לא לימא רק תשע מלכיות אלא ודאי שאין לחוש לזה שאף שאנו ממשיכין הארה משם, מ"מ איננו רק הארה בעלמא ולא יתבטל מפני זה העולם במציאות, וע"כ שופר נמי יתקע ולא יתבטל מציאת העולם בכך שמ"מ איננו ממשיך רק הארה בעלמא:
אמרו לפני מלכיות כדי שתמלכוני עליכם, נראה הפי' שיקבלו עליהם עול מלכות שמים ויבטלו דעתם ורצונם לרצון הש"י, היינו שכל מה שבא מהש"י הן לשבט הן לחסד יהי' נח ומקובל ורצוי להם, כמו שאמר דוד המע"ה בה' אהלל דבר באלקים דבר שפירש"י [תהלים נ"ו] בין שיתנהג עמי במדת רחמים בין שיתנהג עמי ח"ו במדת הדין בין כך ובין כך אהלל דבר, ובמדרש איכה כל מה דאהני לך אהני לי, זה מעורר את רצון הנעלם שבחר בישראל להיות לו לעם ולמלוך עליהם, וזה הוא רחמים גמורים, וממילא נמתקין כל הדינים ונהפך הכל לרחמים:
זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה, יש להבין מהו ענין הזכירה שצריכין לעורר, הלוא אין שכחה לפני כסא כבודך, ומה שייכת לשון זכירה, ונראה דהנה כתיב ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר וידועין דברי זוה"ק פי' אמור שאומרים קודם תקיעות, ולפרש הדברים יש לומר דנהר נגזר מלשון אור וכמ"ש (איוב ג' ד') אל תופע עליו נהרה, וכן כתב הרמב"ן ריש פ' מקץ שיאור ונהר הכל נגזר מלשון אור מפני שנעשו בסיבת המאורות, וידועין דברי האר"י ז"ל בפי' יוצר אור ובורא חושך, שבריאה היא למעלה מיצירה ושם מחמת רב האור אי אפשר להסתכל בו וע"כ מכונה בשם חושך, וכן יש לפרש עבר הנהר למעלה מן האור, והיינו כי ישראל עלה במחשבה, כי בחירת ישראל היא למעלה מהטעם הנגלה כי שם אינה שולטת שום השגה מהנבראים והוא בהעלם גדול, וזהו שאנו צריכין להמשיך שתהי' בחירה הזו נראה לעין כל בהתגלות כמ"ש וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך, אף כי אין עמי הארץ רואין את שם ה' כי אין להם שייכות והשגה באלקית, רק ע"י שרואין הצלחת ישראל אף בזה העולם למעלה למעלה יוצאין מהיקש הטבעי בזה הם רואין כי מאת ה' היתה זאת לעם ה' אלה, וזה היא לשון זכירה שדבר שהוא בהעלם יבוא בהתגלות, ומבשרי אחזה אלקי, כמו למשל באדם שנזכר דבר שהי' אצלו קרוב לשכחה ולא נשאר במוחו רק רושם בהעלם גדול והא נזכר ומוציאו משכלו הנעלם להתגלות לבו, כן הדבר באלפי משלים דבר שהי' בראשית המחשבה בהעלם ומוציאו להתגלות בזה העולם:
ובזה יש לפרש מה שאנו אומרים בזכרונות פסוק של כתובים זכר עשה לנפלאותיו, והדברים אינם מובנים דמה ענין זה לזכירת הש"י, ולהנ"ל יש לומר דהנה כל הנפלאות שנעשו בעוה"ז לישראל שורשם בפלא עליון, וכמו למשל בקריעת ים סוף שהעיקר נעשה למעלה, אך נמשך הנס גם למטה בהתגלות שנקרע הים, וכמו כן, בשאר הנסים כידוע בספרים, וזהו הפירוש זכר עשה לנפלאותיו שהנפלאות למעלה נמשכו ונתגלו למטה, וזהו ממש ענין זכרונות, וזהו ובמה בשופר, כי דיבור לבד שהוא בה' מוצאות הפה הוא בהתגלות, ובש"ס קידושין (כ"ה.) הכל מודים בלשון לענין טומאה דגלוי הוא אצל השרץ וראוי לביאת מים בעינן וע"כ אין בכחו לעורר ולהמשיך את הנעלם ראשית המחשבה עבר הנהר, רק בצירוף השופר שהוא קלא פנימאה היוצא מעמקא דליבא, זה בכחו לעורר את הנעלם וממשיכו למטה בזה העולם, כד בני נשא חייבין מחטאיהון רוח אייתי רוח ואמשיך רוח, והבן:
במד"ר פ' אמור (כ"ט) אומ"ה שהן מכלין שדותיהם אעשה אותם כלה, ישראל שאין מכלין לא אעשה אותם כלה וכו', הפי' הוא דהנה בכל מצות התבואה הראשית לד', ובמצות פיאה המצוה דווקא בסוף שדהו, וזה להורות למוד לאדם שאף שהוא עוסק בדברים גשמים ההכרחיים לא למרק לבוא לתכלית הנאה שבו, ובזה מודה במעשיו שיש לו תכלית נכבד מהנאין וכסופין דהאי עלמא, וע"כ כשאדם קוצר שדהו, לא ימרק את מעשיו, רק נותן זה למצוה, ועי"כ גם תכלית וסוף האדם נמשך אל הש"י, וע"כ לא אעשה אותם כלה, אבל אומ"ה שהן מכלין את שדותיהן, וזה מורה שהתכלית שלהן היא הנאות וכסופין דהאי עלמא, וכמו שהן כלים כן הנמשך אחריהם כלה:
ובזה הם כל תפילתינו שאנו מבקשים חיים והצלחת עוה"ז אין זה התכלית אצלינו, רק שעי"ז נהי' פנוים לעבודת הש"י או לגדל בנינו לת"ת או לעשות עמהם שידוכים הגונים שימשך מהם דורות טובים שיתרבה כבוד שמים על ידיהם, או שיהי' לאל ידו לעשות צדקת ומצות בחיות, וזה שאנו מתפללין זכרנו לחיים אף שבתקה"ז מגנה זה מאד, וקרא עליהם צווחין ככלבין הב לן חיי הב לן מזונא, והיתכן שסדרו לנו בעלי מסדרי התפילות לשונות בלתי נרצים:
אך הענין יובן עפ"י מה ששמעתי מכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שדייק מדברי הש"ס נדרים באמרם ז"ל לאו כלבא אנא דקא אתהני מנך ולא אתהנית מינאי, דטבע הכלב הכל לגרמי' להנות ולא לעשות דבר בשביל זולתו, נמצא זה שכל חפצו בתפילותנו רק עבור עצמו חיי ומזונא זהו נקרא צווחין ככלבין אבל תפילתינו שמסיים למענך אלקים חיים, הפירוש כנ"ל שכל החיים שאנו מבקשים הוא רק למען יתרבה כבוד שמים כנ"ל וזהו התפלה הנרצית כנ"ל, והיינו הך שאינן מכלין שדותיהם כנ"ל:
פרק ו
שנת תרע"ג
בר"ה יצא יוסף מבית האסורין, והיינו מפני שנתוסף בו הא הראשונה שהיא הארת עולם החירות, וזה נשאר לדורות בכל שנה מופיעה הארת הא ראשונה ובזה יוצאין נפשות ישראל ממאסר העונות והיצה"ר, אך זה שייך כשהעונות הם מופרדין מהאדם רק כעין בית האסורים שמקיף מבחוץ אבל כל עוד שהוא והם דבר אחד מה תועיל החירות, ע"כ צריכין לתשובה מקודם, והתשובה איך שתהי' אפי' שאינה כ"כ בשלימות מ"מ מאחר שמתחרט על העבר ומקבל על עצמו על להבא שלא ילך בדרך הזה עוד, שוב אין העבירות דבקות בו, זהו הדין בר"ה אם יש דביקות להחטא עם האדם ונתברר שאין לו דביקות להאדם, וע"כ הוא יו"ט מחמת הדין, כי בלא"ה לא שייך שיהי' יו"ט מחמת הדין, ובזוה"ק שבר"ה מקבלים היו"ט בדינא, ומטעם זה, שהדין מברר כנ"ל. ובזה הם נפרדין מהאדם, ושוב מועילה החירות, והנה עולם החירות מעוררין בקול השופר כבזוהר, וע"כ בזוהר כד ב"נ תייבין מחטאיהון צריכין לנגדא קול שופר מתתא, וזה תקעו בחודש שופר בכסה היינו כשהעונות כבר נפרדין ע"י התשובה אלא שעדיין הם כמו כסוי לזה מועיל קול השופר, וזה תוקעין מיושב לעורר התשובה, ואח"כ עיקר השופר עולם החירות הוא בתקיעות מעומד:
במדרש אמור פרשה כ"ט א"ר ברכי' ור' חלבו ורשב"י משום ר"מ מלמד שהראה הקב"ה ליעקב שרה של בבל עולה ויורד של מדי עולה ויורד של יון עולה ויורד ושל אדום עולה ויורד, אמר הקב"ה ליעקב אף אתה עולה, באותה שעה נתיירא יעק"א ואמר שמא ח"ו כשם שלאלו ירידה אף לי כן, אמר לו הקב"ה ואתה אל תירא אם אתה עולה אין לך ירידה עולמית, לא האמין ולא עלה וכו' אמר לו הקב"ה אלו האמנת ועלית עוד לא ירדת ועכשיו שלא האמנת ולא עלית עתידין בניך שיהו משתעבדין בד' מלכיות בעוה"ז וכו' אומה"ע שהן מכלין את שדותיהן אעשה כלה אבל ישראל שאין מכלין את שדותיהן כד"א לא תכלה פאת שדך לא אעשה כלה וגו', וכל הענין אינו מובן מדוע לא האמין יעק"א, ומהו כל הענין עלי', ומה ענין זה למצות פאה וכבר דברנו מזה:
ונראה דהנה אמרו ז"ל אמונת זה סדר זרעים שמאמין בחיי עולם וזורע, ואדומו"ר הרי"ם זצללה"ה פירש שאעפ"י שהוא בטבע, מאמין שהכל הוא מן הש"י עכת"ד, ויש לפרש דבריו אף שהכל יודעין ואפי' אומה"ע דכל הטבע היא בריאה מהש"י, אלא בישראל הוא עוד נעלה שכמו במדבר היתה כל הנהגתם בנס נגלה ואיש לפי אכלו לקטו וכל עבד נמצא עמרו בבית רבו, כן עדיין כל הנהגת ישראל איננה נמסרת בטבע, וכמו שאמרו ז"ל הרי שגזל סאה חיטין וזרעה בדין הוא שלא תצמיח אלא וכו' ומכלל שהכל הוא חוץ לדרך הטבע, אלא שהטבע היא כמו לבוש המסתיר שלא תתראה הנהגה הניסית, והפקחים המסתכלים תחות כנפא דלבושא רואין גם עתה שלא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר, וכמאמר הכתוב אכן אתה אל מסתתר, וזהו שמאמין בחיי העולם, שהאלקית בהעולם היא כמו נשמת חיים בגוף האדם, שהיא רק לבוש להנשמה:
והנה הטבע היא הנהגה שע"י הגלגלים, והגלגל המתגלגל למעלה כשמגיע למרום קצו מתחיל לירד, כן היא הצלחת האומה"ע וע"כ ראה אותם יעק"א עולין ויורדין, וכאשר אמר לו הש"י לעלות הי' סבור שח"ו כמו הם תהי' הנהגתו תחת גלגל הטבע, ואמר ח"ו כשם שלאלו ירידה כך לי כן, ואמר הש"י שלא תהי' לו ירידה, ועדיין לא האמין בעצמו שהנהגתו תהי' בנסים שלא ע"י הטבע כלל, כי לא מצא בעצמו זכות לזה מה גם שהבחירה היא חפשית ופן זרעו אחריו לא יהיו ראוין לנסים נגלים, וידוע דהחטאים נחשבים לפי מעלת האדם, וכאשר תהי' מעלתו גדולה יהי' הקלקול נחשב יותר גדול, לא האמין בעצמו ולא עלה, ע"ז אמר לו הקב"ה אלו האמנת ועלית, היינו שהאמין שהש"י בחסדו יעשה עמו צדקה עכ"פ לא בזכותם לבד לא היתה לו ירידה לעולם, כי היתה כל הנהגתו בהתגלות שלא בדרך הטבע ולא הי' נופל תחת שינוי כי כל דברים העליונים הם בלתי בעלי שינוי, ועכשיו שלא עלית מוכרח שתהי' הנהגה בלבוש הטבע, וע"כ עתידין בניך להשתעבד תחת ד' מלכיות שכולם בטבע, ואמר יכול ח"ו לעולם, ע"ז השיבו אומה"ע שהם מכלין פאת שדותיהן אעשה אתם כלה היינו כי כבר אמרנו שמשונה מצות פאה שהיא בסוף שדהו, היפוך שבכל מקיים הראשית לה', וזה להורות שסוף ישראל הוא אצל הש"י, וע"כ המצוה בסוף, אבל אומה"ע שמכלין פאת שדותיהן מורה שסופם ואחרית גוים מדבר וצי', ועיין מהר"ל במ"ש בשבעה באדר מת משה ובשבעה באדר נולד משה, ותוכן דבריו שמורה שהמיתה איננה כלי' ח"ו שהרי ביום זה נולד וא'"כ ביום זה הוא עליתו, ומורה שאחרית ישראל היא בהש"י:
והנה זה עצמו הוא ענין חודש השביעי ששביעי לעולם הוא הקפה כמ"ש הא"ע, אך הקפה של ישראל היא שב אל הש"י וזהו שכתב הזוה"ק פ' תצוה כל רזין וכל קדישין יקירין כלהו תליין בשביעאה, וזהו שמסיים המדרש אימתי בחודש השביעי:
במדרש (אמור פרשה כ"ט) יהודה ב"ר נחמן פתח עלה אלקים בתרועה ה' בקול שופר בשעה שהקב"ה יושב ועולה על כסא דין בדין הוא עולה וכו' ובשעה שישראל נוטלין את שופריהן ותוקעין לפני הקב"ה עומד מכסא הדין ויושב בכסא רחמים ומתמלא עליהם רחמים ומרחם עליהם והופך עליהם מידת הדין לרחמים, הלשון משמע שממה"ד עצמו נעשה רחמים, כי הנה השופר גנוחי גנח וילולי יליל הוא שאדם יש לו רחמנות על עצמו אשר נפשו שהיא חלק אלקי ממעל נשפלה כ"כ למטה וזה מעורר למעלה נמי רחמנות על האדם, א"כ כל כמה שמה"ד מריאה שהאדם הוא חייב ביותר, יגדל עוד יותר הרחמנות:
לפקוד על צבא מרום בדין, ויש לדקדק למה יום הדין של צבא מרום הוא בתשרי, תינח אדם שנברא בא' בתשרי אבל המלאכים נבראו ביום שני או בחמשי כבמדרש בראשית, שהוא בכ"ו אלול או בכ"ט בו למה יהי' דינם בא' בתשרי:
ונראה דהנה יש להבין הלוא מלאך איננו בעל בחירה, ושכר ועונש תלוים בבחירה כמ"ש הרמב"ן ואיך שייך אצלם דין, אך נראה דהנה בכל מעשה שאדם עושה נברא ממנו מלאך, וממעשה המצות נברא מלאך קדוש, וח"ו מעבירות מלאך משחית והנה הדין על מעשה בני אדם, איננו רק במספר המעשים כמה מצות וכמה עבירות, אלא גם באיכות, שיש כמה מעשים שלכאורה הם נראין כמצוות ובאמת בעומק נמצא ח"ו להיפוך כגון שהוא ח"ו בעומק הכוונה להתיהר או להתקוטט, או שום כוונה צדדית, וזה שכתב הרמב"ם פ"ג מה' תשובה ושקול זה אינו לפי מנין הזכיות והעונות אלא לפי גודלם ובכלל זה נמי לפי איכותם, מעתה מובן שהמלאכים הנבראים ממעשה בני האדם הם תלוים ועומדין בדין, שיכול להיות מלאך עומד בין הקדושים, וכאשר עפ"י הדין נתברר שמעשה זה שממנו נברא ברע הוא ח"ו א"כ נדחה המלאך הלז ממחיצתו, וזהו הדין דאיתא במלאכים אף שאינו בעל בחירה, ולפי"ז שפיר שייך דינם בר"ה שזה עצמו הוא דין האדם:
בירושלמי כד שמע זימנא חדא בהיל ולא בהיל, כד שמע זימנא תנינא אמר הא ודאי שופר גדול ומטא זימני' למתבלע, ונראה לפרש דהנה בתיקוני הזוהר בראשית בתשרי חסר א' למהוי בראשית דא אדם דאיתברי בתשרי, ובתיקון מ"א דלית בתשרי א' לאשלמא בראשית בנין דאסתלק בחובא דאדם, נראה דהנה עולם חסד יבנה ומ"מ עלה במחשבה לבראות במה"ד, ובכל מעשה בראשית נזכר רק שם אלקים שהוא מדה"ד, והטעם כי זה עצמו הוא חסד שהרי הי' העולם בטל במציאות ולא הי' אפשר העולם לבראות אלא ע"י צמצומים וא"כ כשעלה במחשבה לבראות העולם בחסד גמור הי' שהרי עדיין לא הי' צמצום כלל, אך מחמת החסד להטיב נבראת מדת הצמצום, וזה בסוד אברהם הוליד את יצחק:
והנה אדה"ר במה שהאמין לנחש כי טוב העץ למאכל ומ"מ נזהר עליו, בזה הפריד מדת החסד ממדת הדין, דהנה הנזהר מן הדבר היא אחת משתי אלה או שלא הגיעה זכותו לזה כמו זר שנזהר מן התרומה, או שלא ישחית את נפשו כמו שלא יאכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים, והנה זר הנזהר מן התרומה יש נמי לומר מצד שני ענינים או כפשוטו שמדה"ד נותנת שלא יזכה לזה אלא הראוי לה. או שהוא נמי כעין שלא טוב לפני התינוק היונק לאכול בשר אף שלגדול הוא מזון ומבריא, מ"מ זה לרגלי חולשתו אינו יכול לסובלו ועוד יהפך בקרבו למרורות פתנים, והנה זה הוא מדת חסד שמתחסד עם התינוק לשמרו מן דברים שאין טבעו סובל, ואין בו מדת הדין כלל:
ומעתה באדה"ר שנאמר ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל, הנה לפי השערתה לא היתה האזהרה כמו מן נבילות וטריפות וכו' אלא כמו אזהרת זר מן התרומה, ועוד זאת לי' מפאת שלא יכול לסובלו שהצימצום הוא חסד גמור, אלא או כמו שפירש"י שם שכל אומן שונא את בני אומנתו וכו' [הגם שדברי רש"י בוודאי אינם כפשוטו שדעה זו לא יתכן לחכם גדול יציר כפיו של הקב"ה] או כפשוטו שחשבה שלפי מדה"ד אינו זוכה לזה אלא הראוי לה ועדיין לא הגיעה זכותם לזה, ולזה מטין דברי המדרש אדה"ר גנב הוא, היינו שנטל מה שאינו שלו, ועכ"פ הנה הפריד מדת החסד ממדה"ד והיינו שהאמין שמדת הצמצום איננה מצד מדת החסד, וזהו בתשרי נברא העולם היינו במדה"ד, ובדין הי' להיות אות א' תמן שהוא מורה על אלופו של עולם והיינו שמדה"ד איננו בפ"ע, ואדה"ר בחטאו שהאמין שהיא מדה בפ"ע כאלו אין מדה זו מתיחדת עם מדת החסד, הרי חשב דלית תמן אלופו של עולם, ע"כ לית תמן א', והנה אות הא' מורה על ראשית המציאות שהיא תכלית הפנימית, ובגין חובא דאדם אין הפנימית מאירה בהתגלות:
והנה אדה"ר עשה תשובה גדולה כמפורש בש"ס עירובין, ומ"מ לא הועילה תשובתו לשוב למעלתו הקודמת, יש לומר הטעם דבאשר חטאו הי' מגיע כ"כ למעלה ושם אין מעשה התחתונים פועל, והדברים עתיקים, ובזוה"ק פ' בשלח (מ"ז:) בעתיקא תליא מילתא וכפי' הזהרי חמה שם, והגם שהתשובה היתה נמי במחשבה הלוא בזוה"ק שמחשבה לבדה אינה מעוררת למעלה, והחטא בודאי פעל למעלה שהרי הי' מוזהר עליו, והתשובה לא הי' בכוחה לפעול למעלה ולתקן:
ויש לומר דהיינו טעמא דשופר שהוא קול פנימי יוצא מהבל הלב טרם נתחלק בה' מוצאות הפה מעורר את נקודה הפנימית שהיא ראשית המציאות, אחרי שישראל עושין תשובה מעומקא דליבא צריכין לעשות דמיון לזה במעשה, וזה הוא תיקון על חטא אדה"ר כי תקיעת שופר היא מעשה מצוה, ובתנחומא שהמצות הם שלוחים" וביאר כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שאדם שעושה מצוה והוא עושה מחמת ציווי השי"ת הרי הוא שליח השי"ת ושליח של אדם כמותו, וא"כ הרי זה מעשה הש"י ולא מתיחס למעשה התחתונים, וזהו שבספרי פ' בהעלותך מה ראו חכמים לומר מלכיות תחילה ואח"כ זכרונות ושופרות אלא המליכהו עליך תחילה ואח"כ בקש מלפניו רחמים כדי שתזכר לו ובמה בשופר של חירות ואין שופר אלא של חירות שנאמר והי' ביום ההוא יתקע בשופר גדול אבל איני יודע מי תוקעו ת"ל וה' אלקים בשופר יתקע עכ"ל, ומשמע שגם שופר של ר"ה מתיחס נמי המעשה להש"י, ומאחר שאיננו מעשה תחתונים לבד אלא מעשה הש"י הרי בכחו לעורר למעלה למעלה ומתקן חטא אדה"ר:
ויש רמז לזה בגמ' שתקיעת שופר היא תיקון חטא אדה"ר שהוא לא הי' יכול לתקן בקרבנו, וקרבנו וענין השופר הוא ענין אחד, במה שאמרו ז"ל ותיטב לה' משור פר משופר, אך באשר מעשיו לא היו אלא מעשה בו"ד שהרי לא נצטוה לזה, ע"כ לא פעל כ"כ למעלה שיתקן הפגם, אלא שופר שהוא מעשה המצוה שמתיחס המעשה להש"י הוא מתקן החטא ומאיר החסד בהתגלות ע"כ בשעה שישראל תוקעין בשופר עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים שהרי נתגלה ראשית המציאות שהיא כולו חסד ורחמים:
והנה ברמב"ם פ"ג מה' תשובה שתקיעת שופר רמז יש בה עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנותיהם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם יעזוב כל אחד מהם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה עכ"ל הזהב, הנה שהשופר הוא הכנה מוקדמת לתשובה, וכן היא בתקה"ז ומייתי לה קרא אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו, אך בזוה"ק פ' אמור (צ"ט:) כד ב"נ תייבין מחטאיהון צריכין לנגדא קול שופר מתתא, הנה התשובה היא מוקדמת לשופר, וכבר אמרנו שזהו ענין תקיעות דמיושב ותקיעות דמעומד, דתקיעות דמיושב הן להסיר ג' קליפות שעל הלב ושורשם הוא גסות הרוח, שהוא אוטם ומכסה על הלב לבל יתעורר בתשובה, וע"כ זמן הוידוין בין תקיעות דמיושב, ואח"כ כד ב"נ חייבין מחטאיהון צריכין לנגדא קול שופר הוא תקיעות דמעומד על סדר ברכות לעורר למעלה וזה שצריכין לעורר כנ"ל מדברי אספרי והוא תיקון חטא אדה"ר:
ובזה יש לפרש עוד הפלוגתא אי בכפופין אי בפשוטין, דהנה לצורך התעוררות לתשובה להעביר גסות הרוח מסתברא שבכפופין כדי שיכפף לבו למקום, אך לעורר ראשית נקודת המציאות לתקן חטא אדה"ר שנברא ישר מסתברא שבפשוטין ומאחר שאין לעשות שינוי בין תקיעות דמעומד למיושב שהרי בחד לישנא נאמר בקרא יום תרועה יהי' לכם, ע"כ הפלוגתא אם ניזיל בתר התכלית שהיא תקיעות דמעומד וצריכין לעשות הכל בפשוטין או ניזל בתר התחלה שהיא להעביר את גסות הרוח מלב, כי זה יתד שהכל תלוי בו, כי בלעדי זה אין תקיעות דמעומד עולין לכלום, והכי אפסיק הלכתא דבכפופין, דראשית יש להקדים לתקן את האדם עצמו ואח"כ כל העולמות:
ולפי האמור שתקיעות דמעומד הם לתקן את חטא אדה"ר יובנו דברי הירושלמי הנצבים פתח דברינו דכד שמע זימנא תנינא אמר האי וודאי שופר גדול הוא שהרי הוא בא להעביר ולתקן את חטא אדה"ר ואז רוח הטומאה יעביר מן הארץ:
בפייט עוד יזכור למו מטת שכם אחד, זאת המתמדת שמע פה אחד, רוגשת נשף ושחר ליחד לאחד, נראה לפרש דהנה בפירש"י שופטים (כ' ג') מדברי הש"ס סוטה (מ"ב.) בפסוק שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם אפי' אין בכם זכות אלא קריאת שמע לבד כדאי אתם שיושיע אתכם, הפי' ק"ש הוא רמ"ח תיבין כנגד רמ"ח איברים והוא התכללות כל חלקי האדם בעבודת הש"י, וזה לא נמצא באומה"ע כי אין המוח והלב כאחד שאף שהמוח משכיל הלב מתאוה לאחרת, ובמדרש ויצא הראשון אדמוני כולו כאדרת שער מפוזר ומפורד כאדרת, ע"כ בשביל מדה זו לבד שבכוחם לקבץ כל חלקי האדם לעבודת הש"י משא"כ בכחם של אומה"ע כדאי הוא שיושיע אתכם:
וכן יש לפרש הענין נעשה ונשמע שאמרו ישראל בסיני שהוא קיבוץ השכל והמעשה שהוא מוח ולב, והנה בר"ה באין אומה"ע ומקטרגים ומתקיים בפנימיות כי תצא למלחמה ואפי' אין בכם זכות אלא קר"ש כדאי שיושיע אתכם, וזהו כוונת הפייטן עוד יזכר למו מטת שכם אחד שהוא נעשה ונשמע זאת המתמדת שמע פה אחד, היינו שזאת הזכירה עומדת לנו תמיד עד שנושע בגאולה שלימה בב"א:
בילקוט פ' בא תני ר' הושעיא גזרו ב"ד של מטה ואמרו היום ר"ה אמר הקב"ה למלאכים העמידו בימה והעמידו סנגורין ויעמדו ספוקטורין שגזרו ב"ד למטה ואמרו היום ר"ה, וכו' ומשמע שאין הדין אלא למחר ולא בלילה שהרי אין מקדשין את החודש בלילה, וא"כ הרי עוד לא גזרו ב"ד שהיום ר"ה, אך מדברי הש"ס ברכות (י"ח:) במעשה דחסיד שהקניטתו אשתו ער"ה נראה דיש דין בלילה, וכן משמע מהא דכריתות (וא"ו.) דיהא רגיל אינש למיכל בריש שתא, ומנהגנו לאכול תפוח מתוק בדבש הוא בלילה:
ונראה דהנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד בענין דאיתא בספרים דשעת התקיעות היא שעת הדין, דתקיעות דמיושב הן הדין על כל אחד אם הוא בתוך כלל כנסת ישראל, ואין הדין נגד הקב"ה רק נגד ישראל בעצמם ע"כ הן בישיבה כי כנסת ישראל בישיבה כידוע מענין תפלה של יד, ובתקיעות דמעומד הוא שעת הדין הוא דין הכלל איך תהי' השראת השכינה ביניהם וע"כ עומדין לפני הקב"ה כי הדין נגד הקב"ה, עכת"ד:
ואפשר עוד לומר שידוע שכנסת ישראל וקב"ה הוא נגד מדת לילה ומדת יום וכנסת ישראל נקראת מדת לילה, ע"כ דין התאחדות כנסת ישראל בעצם עד שיהא נקרא בשם כנסת ישראל נעשה בלילה, והוא דין כללי, אך בפרט על כל איש ואיש אם תקלוט אותו כנסת ישראל זה הוא בתקיעות דמיושב כנ"ל, אבל עיקר הדין אם תהי' השראת השכינה וכל מיני ברכות ושפע בכלל ובפרט זה נעשה בתקיעות דמעומד:
ולפ"ז יש מקום הכרעה דהילקוט מיירי מעיקר הדין שהוא ביום זה תלוי בקידוש ב"ד אבל דין כנסת ישראל שהוא דין כללי נידון בלילה, וע"כ הש"ס ברכות דאיתא שם כל הזורע ברביעה ראשונה שזה איננו שייך לומר על עיקר הדין על הכלל ואפי' על הפרט, כי אם יוצאין זכאים ומגיע להם שפע התבואה מה נ"מ מתי יזרעו וכן ח"ו להיפוך ע"כ יצדק ביותר על דין הכללי והוא ג"כ דין השנה וידוע שהשנה במלכות וים שעשה שלמה עומד על שנים עשר בקר הוא י"ב חדשי השנה וכן נמי הא דסימנא מילתא, ורגילין לאכול תפוח מתוק בדבש ובמהר"ל שרומז לחקל תפוחין, ע"כ זמנו בלילה.
במשנה שופר של ר"ה וכו' ושתי חצוצרות מן הצדדין, ובגמרא בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה' לפני ה' [במקדש] הוא דבעינן חצוצרות אבל בגבולין מקום שופר אין חצוצרות, הענין הוא דהנה מתחילת כוונת הבריאה עיקר שכינה בתחתונים היתה, אך בחטא אדה"ר נסתלקה למרום ועמדו ז' צדיקים והורידו לארץ, ומ"מ במשכן היתה השראת השכינה על העצים שהם קרשי המשכן, והעיקר על היריעות כמאמר הש"ס שבת משכן קרוי משכן ואין הקרשים קרואים משכן, אך בבהמ"ק התפשטה השראת השכינה עוד יותר אפי' על הדוממים שהם אבני ההיכל, וזהו תכלית הכוונה, שהדומם הוא השפל במציאות:
והנה ענין תקיעת שופר כבר אמרנו שהוא להמשיך הארה אלקית לתחתונים וזה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון דכתיב ויפח באפיו נשמת חיים, וע"כ המצוה לתקוע בשופר מבעל חי, והוא להמשיך קדושה אף לנפש הבהמית, [וכעין זה יש לפרש דברי המדרש שאמר אאע"ה בשעת העקידה איני זז מכאן בלי קרבן, והיינו שרצה להמשיך ההארה אלקית שהשיג בשעת העקידה לעולם העשי' ע"י מעשה בפועל, וכמו שאמרו ז"ל שאברהם הוריד את השכינה לרקיע הראשון, והי' רצונו להמשיך גם למטה מטה לתקן את חטא אדה"ר], אבל במקדש שהיתה המשכת קדושה עוד יותר אפי' לדוממים צריכין נמי חצוצרות הנעשה מדומם להמשיך קדושה והארה אלקית אפי' לדוממים בכלל ולנפש הדוממית שבאדם בפרט:
איתא בכתבי האר"י ז"ל דהא דכתיב בזוה"ק שביום הראשון הוא דינא קשיא וביום ב' דינא רפיא היינו שביום א' דנין על עסקי אלקית ושם אין שום ויתור והכל בצמצום גדול, וביום ב' דנין על עסקי עוה"ז והוא דינא רפיא:
ויש לפרש עוד דהנה ידוע ששני הימים הם ב' ההין שבשם הוי' ב"ה, והנה כד הוינא טליא שאלתי את כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בספירה למה מתחילין מחסד עד מלכות הלוא צריכין מקודם לתקן המלכות וזה השער לה' צדיקים יבואו בו, והשיב לי שבמקומות העליונים יותר אין הפגם עושה שמה כ"כ רושם ע"כ נקל לתקן, וכאשר תיקן העליון בכח זה באין לתקן התחתון ממנו, וכעין זה יש לומר דביום ראשון מתקנין במקום היותר עליון, וע"כ דנין אז על עסקי אלקית, וכאשר נתקן העליון באין לתקן ביום השני גם עסקי עוה"ז, ונסתייעין ממה שתיקנו ביום ראשון ע"כ הוא רפיא שהרי התיקון של יום הראשון מסייע, ואולי גם זה רמוז בדברי האר"י ז"ל:
לו עמי שומע לי ישראל בדרכי יהלכו, הנה שמיעה היא קבלת דברים היינו שנכנסו הדברים לתוך עומק לבו, אך עדיין לא יצא בזה ידי חובתו עד שבהתעוררות הזה ילך בדרכי הש"י ויוסיף אומץ בתורה ובתפילה, וזה נקרא הילוך שאיננו עומד במקומו אלא מהלך מחיל אל חיל, וזה שאמר הכתוב אשרי העם יודעי תרועה ה' באור פניך יהלכון, שבהתרועה באה הערה אלקית בלב האדם וצריכין באור פני ה' זה להלוך מעלה מעלה כנ"ל, ובאם יסתפק עצמו בהארה אלקית שבאה ללבו לבד, הרי זה נקרא דמך בריש שתא וזה אשר לא נשא לשוא נפשי, עפ"י מ"ש הרמב"ן שעובר בזה על לא תשא את שם אלקיך לשוא שההארה אלקית שבאה לאדם לא ישא אותה להבל וריק:
אמר ר' אבוהו אמרו מלה"ש לפני הקב"ה רבש"ע מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בר"ה וביוה"כ אמר להם אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו וישראל אומרים שירה, ויש לדקדק מה אכפת להו למלה"ש, אבל הענין הוא דהנה הלל ביו"ט הוא מצד העלאת נשמת ישראל ומתדבקים בשורשם וכל בעלי שיר יוצאין בשיר ונמשכין בשיר, והנה כתיב והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו ופירשו ז"ל שעולין בעליתו ויורדין בירידתו, והטעם כי המלאכים הם שלוחי הש"י להעלות ולהגביה את נשמת ישראל וכמ"ש כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך על כפים ישאונך וגו' ובמ"ת היו מלה"ש מדדין אותם, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בשם ספה"ק שהתפלה שעולה מלה"ש מחבקין ומנשקין אותה כדי לזככה ולהסיר ממנה את עפרורית החומר עד שתהי' ראוי' לעשות ממנה עטרה לאדון כל, והנה המלאך כל שלימתו היא עשייתו את שליחותו וע"כ מלה"ש מצפים שישראל יאמרו שירה שבזה יתעלו גם הם בעשיית השליחות:
אך בר"ה אעפ"י שהוא יו"ט ונשמת ישראל מתדבקים בשורשם איננו כמו יו"ט אחר, כי גנוחי גנח ילולי יליל אדרבה מחמת שבירת הלב עומדין מרחוק, וכמו שכ' בתקה"ז בפסוק והאדם ידע שידע מה דאתעביד מיני' כי אחר החטא הבין את כל חלקי הסותר, מה רב טוב אשר הי' צפון בשמירת מצותיו, ולהיפוך את גודל הקלקול והי' לבו נשבר לרסיסים, כן ישראל הם בר"ה רואים ומרגישים ספרי חיים לצדיקים וספרי מתים לרשעים ויודעים עד היכן הדברים מגיעים ובאיזה פנים יאמרו שירה, אלא שמחמת גודל שבירת הלב ודכאת הרוח אני את דכא כתיב. והיינו כמו לעתיד דכתיב נפלה ולא ולא תוסיף קום בתולת ישראל ופי' הזוה"ק שלא תוסיף קום מעצמה עד שהקב"ה יוחיד בידהא ויוקים לה ויתפייס בהדה, וכעין זה הוא בר"ה שמחמת גודל שבירת הלב הקב"ה מתמלא רחמים על ישראל ויחזיק בידם ויגביה אותם עד לשרשם, וזה מרחוק ה' נראה לי ובספר קול שמחה שזה סוד ר"ה, וזה שמאולו תחת לראשי היינו להגביה את ראשי שישראל משפילים את ראשם מחמת בושה כנ"ל, ולזה אין חלק במלה"ש אלא הקב"ה בעצמו הוא כבודי ומרים ראשי, וכמו שפירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה משפיל גאים עדי ארץ ומגביה שפלים עדי מרום כי הגאה אף שמשפילין אותו עדיין בגאותו ע"כ מוסיפין להשפילו וזה עדי ארץ אבל צדיקים ששפלים בעיני עצמם שכל כמה שמגביהין אותן הם בושים בעצמם עוד יותר ומוסיפין לכבוש פניהם בקרקע מגודל הבושה ע"כ מגביהין אותם הגבהה אחר הגבהה עד מרום, וזה שמאולו תחת לראשי בר"ה וימינו תחבקינו בסוכות הביאני המלך חדריו:
בפייט קול שופר כפוף כפוף לב אחד ציון שופר פשוט פשוט לב אחד, נראה דכפופים הוא במוח שהשכל יהי' כפוף להש"י ולא יביט על חכמתו ודעתו אלא יבטל דעתו לדעת התורה, ופשוטין הוא בלב לפשט עקמימיות שבלב, ובשניהם יחדיו הרי מתאחדין המוח והלב, הא למה זה דומה שאחד עומד למעלה ואחד למטה כשהתחתון עולה והעליון יורד פוגשים זה את זה, והנה המוח והלב הם שני מלכים שבאדם וכשהם מתאחדים מעוררים למעלה ג"כ מעין זה, והנה בזוה"ק ח"א (ר"ו:) כי הנה המלכים נועדו עברו יחדיו אמר רב יהודה רזא דמהימנותא הכא דהא כד רעותא אשתכח וקשורא אתעטר כחדא כדין תרין עלמין מתקשרין כחדא ואזדמנן כחדא דא לאתפתחא אוצרא ודא ללקטא ולמכנש בגוי' וכדין כי הנה המלכים נועדו תרין עלמין קדישין עלמא עלאה ועלמא תתאה עברו יחדיו רזא דמלה דכד מתחברן כחדא כדין עברו יחדיו בגין דכל חיובין דעלמא לא אתעברן לאתכפיא עד דמתחברן כחדא כדכתיב ועובר על פשע ועל דא עברו יחדיו עברו אינון חובין ואתכפרו בגין דהא כדין כל אנפין נהירין וכל חובין אתעברו, ע"כ, וכל זה רמוז בדברי הפייטן:
פרק ז
שנת תרע"ד
בש"ס ר"ה (כ"ו.) שופר של פרה פסול משום אין קטיגור נעשה סניגור, דשופר משום דלזכרון קאתי כלפנים דמי, ויש להבין הלא כל מצוה עומדת ומזכירה, ומה נשתנה שופר, ונראה דהנה בפדר"א דבר"ח אלול כשעלה משה להר תקעו בשופר לומר שלא יטעו עוד אחר ע"ז, ויש להבין למה לא סגי לי' בכרוז בעלמא, ועוד מה זה שמסיים והקב"ה נתעלה באותו שופר:
ונראה דהנה בירושלמי דתוקעין בתענית בשופרות, לומר הרי אנו גועים כבהמה, והענין הוא דכתיב אדם ובהמה תושיע ה' ופרש"י ז"ל בחולין (ה':) אלו בני אדם שהם ערומים בדעת ומשימים עצמם כבהמה, ופירש"י ז"ל שהם דכאי רוח, ועיקר הכנעה היא לעשות אף כשאינו יודע טעמו של דבר, והרבותא בני אדם שהם ערומים בדעתם ומבינים בטיב שורש כל מצוה ומצוה שכך צריך להיות ובלתי אפשר באופן אחר, ומ"מ משימין עצמם כבהמה, שעשייתם היא רק מחמת ציווי הש"י ואחת הוא להם אם מבינים או לא, וכאמרם ז"ל בהמה אדעתא דמרה קאזלא, כן צריך להיות נמשך אחר מאמר הש"י בלי שום התחכמות, ולזה מורה ענין שופר, וזה מאמר הש"ס למה תוקעין רחמנא אמר תקעו, ובאמת שאין לך דבר שימשוך השפעה מלמעלה כמו מדה זו, כמו בהמה שמזונותי' על בעלי' ובהמתו של כהן אוכלת בתרומה, [ובאמת בשביל זה עצמו זוכין לבחי' הטעם וכענין בזכות ויסתר משה פניו זכה לתמונת ה' יביט, וזהו שופר בינה שנו"ן שערי בינה נבראו בעולם], וזהו טעם הירושלמי דתקיעות תעניות בשופר:
והנה בעגל באו לחטא זה בשביל שלא נמשכו אחר מאמר הש"י בלי התחכמות באשר הי' דור דיעה לא היו יכולין לעמוד בנסיון זה וזהו שבמדרש שברתם נעשה כידוע, א"כ הי' היפוך בחי' שופר, וע"כ כשעלה משה להר לקבל לוחות שניים תקעו בשופר לעוררם על הכוונה שישליכו מנגד את התחכמות שלהם אלא יהיו נמשכים כבהמה אחר הש"י ואז א"א להם לבוא עוד לידי טעות ע"ז, וזה שהקב"ה נתעלה באותו שופר שנאמר עלה אלקים בתרועה, שזהו מדת מלכות להיות נשמע לפקודת המלך אף בלי טעם:
ולפי"ז יובנו דברי הש"ס אמרו לפני מלכיות כדי שתמלכוני עליכם וכו' ובמה בשופר, וכתב הריטב"א דאכדי שתמלכוני עליכם נמי קאי, היינו כדי שתמלכוני עליכם בשופר, שזהו עיקר קבלת מלכות שמים על עצמינו להיות נמשכים אחר הקב"ה כבהמה שע"ז מורה ענין שופר.
ולפי"ז יובן ענין אין קטיגור נעשה סניגור בשופר, דחטא העגל הוא להיפוך מענין שופר לגמרי, דשופר לזכרון קאתי היינו שזהו מדת ישראל שנמשכין אחר הש"י למעלה מן הטעם משא"כ האומות אפי' הטובים שבהם אינם אלא מצד השכל כמ"ש מהר"ל וכבר הארכנו כמה פעמים, ושופר מזכיר עצם ישראל, ולזה מזיק קטיגור חטא העגל, כמו כ"ג שנכנס לפנים ביוה"כ שהוא מורה השבת כל נשמת ישראל לשורשם, ששם שורש נשמת ישראל לפני ולפנים, וקטיגור חטא העגל מקטרג למה לא היו נמשכין אחר הש"י אף מבלעדי השכל אם שורשם לפני ולפנים כמו טבע האש שנמשך למעלה, ובאמת שהוא רק קטיגוריא לבד כבמדרש בדק הקב"ה ומצא שלא הי' החטא אלא מן הערב רב, ומ"מ ביום זה הרצון לפניו שלא יהי' קטיגוריא כלל:
ולפי האמור יש לפרש דברי המדרש פ' אמור (כ"ט) מלמד שהראה הקב"ה ליעקב שרה של בבל עולה ויורד של מדי עולה ויורד ושל יון עולה ויורד ושל אדום עולה ויורד אמר הקב"ה ליעקב אף אתה עולה באותה שעה נתיירא יעקב אבינו ואמר שמא ח"ו כשם שלאלו ירידה אף לי כן אמר לו הקב"ה ואתה אל תירא עבדי יעקב אם אתה עולה אין לך ירידה עולמית לא האמין ולא עלה, והדבר פלא למה לא האמין:
אך להנ"ל יש לומר דהנה העלי' היא פועל דמיוני שיתקיים עכ"פ כמ"ש הרמב"ן, אך יעקב חשב שמוטב להיות בטל להשגחת הש"י לקיים נפשי כגמול עלי אמו, ואם יהי' הרצון של הקב"ה שתהי' לבניו ירידה, הוא מוכן לקבל עליו, וכמו בהמה אדעתא דמרה קאזלא, בשביל זה עצמו יהיו בניו תמיד בעלי' ולא בירידה, וכמו בהמתו של כהן כנ"ל, וכל טובות שבעולם יבואו עליהם מצד ביטולם להש"י, ולא האמין בהפועל דמיוני שיתקיים עכ"פ, כמו שהאמין בהביטול להש"י כנ"ל, ומ"מ תפס עליו הש"י בזה, שמאחר שאמר לו לעלות לא הי' לו להתחכם יותר והי' לו להיות בטל לרצון הש"י גם בזה ובהדי כבשי דרחמנא למה לי', והי' צריך שתהי' אחת אצלו אם זה יותר טוב או זה, וזה עצמו הי' נסיון ליעקב אבינו ואלו עמד בנסיון זה הי' הביטול להש"י בתכלית באמת, ובשביל זה עצמו לא היתה לבניו עוד ירידה, וזה שמסיים המדרש אמר לו הש"י אלו האמנת ועלית עוד לא ירדת ועכשיו שלא האמנת ולא עלית עתידין בניך וכו':
מנהגנו לאכול תפוח מתוק בדבש וכן להטביל פרוסת המוציא בדבש, כי דבש הוא דבר המהפך כל הניתן בו לדבש כמבואר בפוסקים והוא פועל דמיוני להפך חשוכא לנהורא ומרירא למיתקא, והזמן נאות לזה כי ר"ה הוא הראשית והכל בטל אל הראשית ע"כ בכח הראשית להפך הכל, ועכ"פ בכח הראשית להכניע הכל אל מרכז הנקדה, והוא שתי מדות, מדת אתהפכא חשוכא וכו' ומדת אתכפיא חשוכא לנהורא וכו', ייש לומר כי זה ענין שני ימים של יו"ט ר"ה ביום הראשון הוא דינא קשיא אש אוכלה ע"כ מדתו להפוך הכל אל הקדושה והפסולת כלה בלהב אש, וזה רשעים גמורים נכתבים ונחתמים וכו' וביום השני הוא דינא רפיא ומדתו להכניע הכל אל הקדושה, וע"כ אפי' אנשים שנדחו ביום ראשון יש להם מקום עוד ביום שני להכנע אל הקדושה כמו פסולת הבטילה אל האוכל ונאכלת בצירוף האוכל:
לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל ה' אלקיו עמו ותרועת מלך בו, פירש"י לא הביט הקב"ה און שביעקב כשהן עוברין על דבריו אינו מדקדק אחריהן להתבונן באוניות שלהן ובעמלן שהן עוברין על דתו, ויש להבין הלוא כל האומר הקב"ה וותרן הוא יוותרו מעיו, וכתיב וסביביו נשערה מאד (תהלים נ' ג') ודרשו ז"ל בב"ק (נ'.) מלמד שהקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה ומקרא מלא הוא רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה ע"כ אפקוד עליכם את כל עונותיכם, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד כי בהמצות שישראל עושין הם שלוחים של הקב"ה ושליחו של אדם כמותו א"כ יש תוקף וחוזק למעשה המצוות ולא להעבירות ע"כ לעולם המצות מכריעין את הכף, וזה שמסיים ה' אלקיו עמו ותרועת מלך בו היינו שהם שליחים, עכת"ד, ויש להמתיק הדברים דהנה ברש"י קידושין (מ"ב:) ד"ה אין דאין שליח לדבר עבירה והוא כעושה מאליו והיינו דהא דמעשה השליח מתיחס להמשלח משום דהשליח נמשך אחר דברי המשלח אבל לדבר עבירה שאין להשליח להיות נמשך אחר דברי המשלח דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, אלא השליח ברוע בחירתו בחר לעשות המעשה ע"כ הרי הוא כעושה מאליו:
והנה כעין זה יש לומר במעשה המצוות שישראל נחשבין כשלוחין מהקב"ה, זהו רק כשעושין מחמת שהם נמשכין לרצון הש"י ועושין הדברים בלי גמגום, אבל כשרוצים ולא רוצים וצריכין לכוף את רצונם למעשה המצות, שוב אין המעשה מתיחס להש"י שהרי לא הי' נמשך מעצמו אלא שהוא בבחירתו כפה ואנס את טבעו לזה, שוב מתיחס המעשה אליו ולא להמשלח שהוא הש"י:
והנה און הוא לשון אונס ועמל כפשוטו שהוא לטורח, ע"ז אמר לא הביט און ביעקב היינו שאין הקב"ה רואה ביעקב שום צד אונס וטורח בעשיית המצות אדרבה הם לעונג ולרצון כי ה' אלקיו עמו ותרועת מלך בי, ע"כ נמשכו מעצמם אחר צווי הקב"ה ע"כ שפיר מתיחסות המצוות למעשה הש"י, ובשביל זה עצמו אינו מדקדק כשהן עוברין על דתו, ושני הפירושים, אי קאי על מעשה המצוות שאין בהם אונס והכרח, ואי קאי על גוף העבירות שהם און ועמל, שניהם הם דבר אחד שבשביל שלא נמצא אונס וטורח בהמצות אינו מדקדק בעבירות שלהם שהרי לעולם כף המצות מכריע: