אור ברסלב

שם משמואל· שמואל בורנשטיין מסוכטשוב

סוכות

יום כיפורים

פרק א

שנת תרע"ב

יש להתבונן במצות סוכה שאמר הכתוב באספך מגרנך ומיקבך, ואמרו ז"ל מכאן שעושין סוכה מפסולת גורן ויקב, ומחובר פסול לסכך בו, דהנה החג נקרא חג האסיף באספך את מעשיך מן השדה, וידוע דכל עניני גשמיות הם משל וצל לעניני רוחניות, ובכן מובן דכמו בגשמיות שאז זמן אסיפה מכל תבואת השדה, כן הוא ברוחניות שכל תורה ומצות ומעש"ט שאדם מסגל כל ימות השנה, מתאספין בחג הסוכות, וכמו בגשמיות מקודם מנקין התבואה מהפסולת, ואח"כ מכניסין אותה לאוצר, ואם מכניסה במוץ שלה פטורה מן המעשר, שהדרך בארץ ישראל להכניסה רק אחר נקיונה מהמוץ והתבן, כן הוא ברוחניות, שכל תורה ומצות ומעש"ט באם יש בהן איזה מחשבה לא טובה, ומחשבת חוץ שאיננה לשם שמים, זה הוא כמו מוץ לתבואה, ואין מכניסין אותן לאוצר השמים, אך בר"ה ויוה"כ שרשעים גמורים נכתבים ונחתמין וכו', ואמר כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שכמו שרשעים גמורים בכלל, כן הוא בכל פרט ופרט בכל איש ואיש ובכל מצוה ומצוה, שכל איש ואיש נדחה חלק הרשע ממנו, וכל מצוה ומצוה נדחה ממנה הפסולת, עכת"ד, ובכן מובן שאחר ר"ה ויוה"כ שהתורה ומצות ומעש"ט מתנקים מהפסולת, היא שעת הכושר להכניסן לאוצר השמים:

ולפי האמור שביוה"כ נתקנו המצות ומע"ט מהפסולת, יובן מאמר הסתום בב"ר פ"ג מתחילת ברייתו של עולם צפה הקב"ה מעשיהן של צדיקים ומעשיהן של רשעים וכו' עד ויהי ערב זה מעשיהן של רשעים ויהי בוקר זה מעשיהן של צדיקים יום אחד שנתן להם הקב"ה יום אחד ואיזה זה יוהכ"פ, ולהנ"ל יש לפרש מעשיהן של רשעים היינו המעש"ט שנעשו עם פסולת והם כמו תוהו ובוהו, אך ביוה"כ נתקן הכל ונעשה מהכל יום אחד:

והנה יש שני מיני פסולת בתבואה, מוץ ותבן המוץ אין ממנו שום תועלת וזורה אותו לרוח שהרוח תשאנו לחוץ, ותבן אף שבערך התבואה הוא פסולת, מ"מ יש בו צורך להאכיל לבהמתו כמ"ש וארי' כבקר יאכל תבן, ולשאר צרכים, כן הוא בתבואה הרוחנית, תורה ומצות ומעש"ט, יש פסולת שנדחה לגמרי היינו מחשבת חוץ, וכן עבירות שהם כמו מוץ לתבואה כן עבירות הן קליפות להמצות שעשה בעוד שעבירה בידו, ובמד"ר פ' תולדות משל לקווץ וקרח שהיו עומדין על שפת הגורן ועלה המוץ בקווץ ונסתבך בשערו, עלה המוץ בקרח ונתן ידו על ראשו והעבירו כך עשו הרשע מתלכלך בעונות כל ימות השנה ואין לו במה יכפר אבל יעקב מתלכלך בעונות כל ימות השנה ובא יום הכיפורים ויש לו במה יכפר, ע"כ, הרי שדימו כפרת יוה"כ כמו העברת המוץ:

אך יש עוד ענין פסולת שהיא כדמיון תבן לתבואה, שהוא רק בערך התבואה נקרא פסולת, אבל מ"מ יש צורך בו כנ"ל, והיא דהנה איתא בחובת הלבבות דבמעשה המצות יש שני חלקים, עשי' הגשמית, והכוונה שהיא במצפון הלב, דע"י מעשה המצות בגשמיות זוכין בהאי עלמא, שהוא עולם הגשמי, וע"י הכוונה שהיא במצפון הלב זוכין בעוה"ב שהוא עולם המצפון עכת"ד, והנה מה שכתב שבמעשה המצות ע"י העשי' זוכין בהאי עלמא, אין הפי' לטובת עוה"ז שהוא הבל ושכר מצוה בהאי עלמא ליכא, רק הפירוש שזוכין בהאי עלמא שיזדמנו לידו ענינים שמביאין אותו לחיי עוה"ב ושיסור ממנו כל מונע מלהשיג שלימותו, וכמ"ש הרמב"ם בהלכות תשובה שזה הוא כל ענין היעודים הגשמיים, ולפי"ז יובן פי' מין פסולת ממעשה המצות שהם כדמיון תבן שהוא פסולת לתבואה, והיינו שהוא חלקי העשי' הגשמית שבמעשה המצות, שאף שיש צורך בו וזוכין בשבילו להאי עלמא, מ"מ לגבי כוונת המצוה שהיא המצפון נחשבת העשי' כפסולת בערכו, וכמו בתבואה מכניסין את הדגן לאוצר משומר, והתבן מאספין לשאר צרכים ומאכל בהמה, כן ברוחניות מכניסין את חלקי המצפון לאוצר משומר לחיי עוה"ב, וחלקי העשי' שנחשבין פסולת בערכו, מאספין לצורך עוה"ז כנ"ל, והנה זה נקרא פסולת גורן ויקב הרוחנית שמסככין בה הסוכה, לקיים סכותה לראשי ביום נשק (תהילים ק״מ:ח׳) והיא הגנה רוחנית ומביאו לידי חיי עוה"ב כבפייט סילוק יום ב' דסוכות, שהשומר מצות סוכה זאת יחשב לו ככל התורה זאת:

ולפי הדברים האלה יובן פסול מחובר לסכך בו, היינו שאף העשי' עצמה שזוכין בשבילה בהאי עלמא, היא רק באם הי' בהמצוה ההיא פנימיות ונעשית בהתלהבות, אז היא כדמיון תבן לדגן, שחלקי הפנימית ומצפון שבו מכניסין לאוצר משומר לחיי עוה"ב, וחלקי העשי' בהאי עלמא, אבל אם היא נעשית בלתי התלהבות רק כמצות אנשים מלומדה מלא עפרורית וכבדות הטבע, הרי הוא כדמיון מחובר, שאף שהוא דבר הצומח מן הקרקע ויש בו נפש הצומחת, מ"מ הרי הוא מחובר להדומם, כן עשי' כזו אין זוכין בשבילה למצות סוכה כנ"ל, אך בר"ה ויוה"כ מתנקה גם עשי' כזו והעבירו החלודה שבה, היינו העפרורית וכבדות הטבע ע"י תשובה עם ווידויין שכל איש ישראל מתעורר בהתלהבות ואהבה רבה כרשפי אש זה תיקון על כל המעשים הנעשים בלי התלהבות מכל השנה, וביום הזה יכפר עליכם וגו', ובהתלהבות זו באין לסוכות, זהו כדמיון קצירה מהמחובר, ומעתה הנמשל מתאים למשל שהעבודה במצפון שהיא כדמיון הדגן פנימית הצמח, מכניסין אותה לאוצר משומר לחיי עוה"ב, והמוץ זורין לרוח ונדבק בראשו של עשו, לקיים ונשא השעיר עליו את כל עונותם כבמד"ר שם השעיר זה עשו שנאמר הן עשו אחי איש שעיר את כל עונותם עונות תם, ומחלקי הגשמיות שבעשית המצות מזה נעשה סוכה רוחנית להגן ולזכות בה כנ"ל:

ועפ"י הדברים האלה יובן מה שאיתא בפייט וכן הוא בכד הקמח להרבנו בחיי, שע"י מצות סוכה זוכין לרוח הקודש כי לשון סוכה היא ראי' כי על וישקף מתרגם ואסתכי, וכעין דאיתא בשרה אמנו שנקרא שמה יסכה שסכה ברוה"ק, דהנה רמ"ח מצות עשה הם רמ"ח אברים דמלכא, ובאמצעות כל מצוה ומצוה היתה הנפש צריכה להדבק באלקים חיים ולשאוב חיים מה שהוא חיים עד להגיע למדריגת רוה"ק, וכמ"ש הרמב"ם בפרקי הצלחה שלו, אך החלודה שעל המצוה, היינו מפאת שאיננה נעשית בטהרתה כראוי, מכהה אורה, וע"כ בסוכות שכל עצמה היא אחר נקיון מהחלודה כנ"ל, שוב מביאתה לרוח הקודש, הש"י יזכנו לזה:

סוכה גזולה פסולה מקרא דתעשה לך, ופירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה עפ"י מאמר כ"ק אדומו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור בפי' דברי הזוה"ק כל מאן דאיהו משרשא וגזעא קדישא דישראל ישבו בסוכות צלא דמהימנותא, היינו דחלק הטוב שבאדם, הסוכה קולטתו ולא החלק הרע שבו, ע"כ נפרד חלק הרע מהאדם, וע"כ סוכה גזולה שיש עבירה בסוכה, שוב יכול להיות לחלק הרע אחיזה בסוכה, ודפח"ח:

ולי נראה עוד לומר דהנה סוכה היא בדוגמת בהמ"ק ובזוה"ק פ' פקודי (רכ"א.) דהשטן הי' מחפש עילה שמא יש דבר גזול בנדבת המשכן, ובודאי הוא מטעם שע"י עבירת הגזל ימצא שמה קן למו, ושוב לא יהי' משכן לשכינה, וע"כ היינו טעמא דסוכה, דחל שם שמים על הסוכה והיא דוגמת בהמ"ק, אם יהי' בה דבר גזול וימצא בה השטן קן למו, שוב לא יחול עלי' שם שמים ולא תהי' דוגמת בהמ"ק: ורחש לבי עוד לומר דסוכה היא אימא דמסככא על בנין והוא שורש נשמת ישראל, וידוע דנשמה שורשה בבינה, וע"י מצות סוכה נקשרת הנשמה בשורשה אחר טהרתה ביוה"כ, והנה מאן דאזיל בתר דלאו דילי' אף דילי' אתאביד מיני', ע"כ מצות סוכה היא היפוך ענין הגזל שמצות סוכה מקשרת הנשמה בשורשה וגזל מפריד הנשמה משורשה ודילי' אתאביד מיני', ע"כ אין יוצאין בסוכה גזולה:

ושאינה גבוה י"ט פסולה, הענין הוא דסוכה אימא דמסככא על בני', והיינו עלמא דאתכסיא חופף ומאיר ומציל על עלמא דאתגליא, וכ"כ כל העולמות זע"ז העליון על התחתון ממנו עד עוה"ז רה"ר, וידוע דרה"ר אינה תופסת אלא עד עשרה ע"כ צריך שיהי' חלל הסוכה עשרה שהוא תפיסת עולם התחתון, והסכך הוא דוגמת עולם שלמעלה הימנו יהי' חופף על העשרה, והרמז לאדם שיש בו עשרה כחות הנפש וצריך שיהי' בכל עשרה כחותיו בהסוכה תחת צלא דמהימנותא, וכמו מקוה שצריך שיהי' כולו במים ואם אפי' משהו ממנו חוץ למקוה לא עלתה הטבילה, כן הוא בסוכה, והבן הדברים:

סוכה היא אסיפת כלל ישראל ומרומז בדברי הש"ס כל ישראל ראויין לישב בסוכה אחת, והנה האסיפה והתאחדות מועילים גם לדברים הגשמיים, לזה באה מצות לולב שיעשו כולם אגודה אחת להודות והלל להש"י, וזה מורה על האסיפה שע"י הסוכה שג"כ אין כוונתינו לתועלת עצמינו הגשמיים רק הכל לשם שמים, וע"כ עיקר מצות לולב הוא בסוכה:

בפייט ויאתיו בני אבות שלשה, היחוסים אום משולשה, יותר מקוראי קדוש שלשה, הנה שלשה אבות אברהם הטה את השמים לארץ בזכותו שהוא הי' משפיל עצמו לאנשים פחותים אפי' לערביים להרגיל שם השם בפיהם, ע"כ לעומתו הש"י התחבר לתחתונים, ויצחק הגביה את הארץ לשמים בזכותו שנעקד ע"ג המזבח ונתבטל מכל וכל לעשות רצון אביו שבשמים, ע"כ בזכותו התחתונים מתחברים לעליונים, והם נגד קדוש קדוש שתרגום יהונתן, קדיש בשמי מרומא, קדיש על ארעא, הענין הוא דקדושת הש"י על השמים היינו שנבדל מהשמים ובמדריגת מציאת הש"י אין השמים תופסים מקום, וכן קדיש על ארעא דכוותי' שאין ארץ תופסת מקום במדריגת מציאות הש"י, וזה נמי מורה מהות אברהם ויצחק, ויעקב הוא נגד קדיש לעלם ולעלמיא, וזהו קדושה שנבדלת מהזמן, וכן הוא יעקב אבינו לא מת ומה קדוש לעולם קיים:

בימים ההם שהם ראשית ימי השנה וראשית החיות הניתנה בר"ה ויוה"כ מה דאזיל אזיל מעתה נחיל חשבנא, צריך כל אדם לשמור את עצמו מאד, וכעין ראשית ימי האדם שנעשה האדם בר מצוה, וכל ימיו של בן סורר ומורה אינו אלא שלשה חדשים הראשונים משנעשה איש, ואחר התחלה והראשית נגרר הכל, והראי' שהרי אנו צריכין לישב בסוכה להגן עלינו מפני החמה, הרומז לכחו של עשו המונה לחמה, וכמו שהוא למעלה בכלל ישראל, כן הוא בכל איש פרטי, שרודפים אחריו כחות חיצונים להממו ולאבדו, והעצה היעוצה לזה היא להטמין עצמו בתורה ובעיון הלכה במס' סוכה, שכמו שסוכה היא המגינה בעשי' ובפועל, כן המסכת סוכה היא המגינה ברוחניות:

יו"ט ראשון של חג שחל להיות בשבת כל העם מוליכין את לולביהן לביהכ"נ ובגמ' דבזמן המקדש דחה יום ראשון את השבת אף בגבולין, והאידנא לא דחי, ולהבין הענין, דהנה שבת היא עונג ואין בה שמחה, ויו"ט הוא שמחה, כי שבת היא יומא דנשמתא והכל הוא בפנימיות, וכמו ששבת יום השביעי, ושביעי הוא נקודה אמצעית בתוך שש קצוות, וע"כ אין בו שמחה כי שמחה היא התגלות הנעלם, וכמי שעינינו רואות שכאשר תגדיל השמחה תביא לידי ריקוד, וכבר אמרנו במק"א שבשבת היא בחי' בתי גוואי, ויו"ט הוא בחי' בתי בראי, ומי שהוא בחי' בתי גוואי אין ניכרת בו שום התפעלות, ובבתי בראי יש שמחה כמ"ש היערות דבש מש"ס חגיגה, והוא בחי' מוח ולב, ששבת היא מוח, והמוח הוא קר, ויו"ט הוא בחי' לב, וכתיב (משלי י"ז כ"ב) לב שמח ייטיב גהה, וע"כ לולב שהוא מעורר שמחה כמ"ש המפרשים ז"ל שארבעת מינים אלו מעוררים שמחה, ומקרא מלא הוא ושמחתם לפני ד' אלקיכם שבעת ימים ואמרו חז"ל במה בלולב, ע"כ אין לו ענין בשבת שהוא יומא דנשמתא בתי גוואי בלתי התפעלות:

אך במקדש הנה כתיב וביום שמחתם ובמועדיכם וגו', ובספרי חד מ"ד וביום שמחתכם אלו השבתות, ולכאורה אינו מובן שבשבת אין בה שמחה רק עונג, ומכאן דבמקדש שהוא נקודה הפנימית, שם הכל הוא פנימית ואפי' אברים החיצונים שמה יש להם מעלת פנימיים, וכמו שמצינו שם שניכרת הקדושה שבפנימית אף לעיני בשר, וארון נשא את נושאיו, ועשרה נסים נעשו בכל יום במקדש, וע"כ במקדש נקראת גם שבת יום שמחתכם, וע"כ יו"ט הראשון שחל להיות בשבת שאין בו שמחה באכילת קדשים למאן דבעי זביחה בשעת שמחה, רצה הש"ס לומר דבמקדש יש שמחה בבשר שעיר החטאת, וע"כ ניטל שמה לולב בשבת, ולא עוד אלא אפי' בגבולין נאצלה השפעת הקדושה מביהמ"ק עד שהי' ניכר השפע והברכה גם בגשמיות, והכל הי' אז פנימים, ע"כ ניטל גם בגבולין בשבת בזמן שביהמ"ק קיים:

עוד י"ל הטעם דהנה לולב הוא המשכת הדעת וכמו שאנו אומרים תשפיע שפע ברכות מדעת עליון וכו', והנה שבת היא בעצמה דעת כמ"ש לדעת כי אני ה' מקדשכם, ואם היו ממשיכין בשבת דעת גם ע"י הלולב תתרבה הדעת מאד יותר מכפי הכלים, ושמא ח"ו תהי' חכמתו מרובה ממעשיו, ויכול לצמוח מזה ח"ו דברים לא טובים, וזה שרמזו שמא יעבירנו ד' אמות ברה"ר והבן, אבל בזמן המקדש שהיו אז יותר מצוות במעשה ומוספין פרים י"ג אלים שנים י"ד כבשים, שוב אין לחוש:

במד"ר אמור (פ"ל א') אראב"כ משכר לקיחה אתה למד שכר לקיחה במצרים כתיב ולקחתם אגודת אזוב בכמה הוית טימיא דידי' בד' מיני והוא גרם לישראל לירש ביזת הים ביזת סיחון ועוג ביזת ל"א מלכים, לולב שעומד על האדם בכמה דמים וכמה מצוות יש בו עאכו"כ, כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה אמר הפי' במצרים היו נכנעין לפרעה ולקחו והגביהו ההכנעה להשי"ת, וזהו אגודת אזוב שאזוב הוא הכנעה ולקיחה היא לשון הגבהה כבש"ס מדאגבהה נפיק בי', לולב שהוא מארבעה מינים הגדילים על המים שורש התענוגים כמ"ש הרח"ו בשער הקדושה וישראל לוקחים ומגביהים כל התענוגים והאהבות להשי"ת עאכו"כ ודפח"ח:

וימתקו הדברים במה שאיתא בספרים טעם על הגלות כדי שיהיו נכנעים ויכולים לסבול עליהם עול תורה ומצוות והבן, ולי יש להוסיף עוד דברים דבמד"ר ישראל נמשלו לשה מה שה אין להם אלא קול אחד כך ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהן שבשמים, וזה טעם מצות פסח שה לבית אבות, להורות כי ישראל במצרים עדיין היו בקטנות המוחין ולא הי' להם עדיין כל אחד ואחד דעתו ומעלתו וכל מעלתם היתה מה שהם כלל ישראל, קול אחד לאביהן שבשמים, וזה אגודת אזוב שעשו כולם אגודה אחת להיות נכנעים להשי"ת, והנה אנשים נכנעים שאין לכל אחד ואחד מעלה מיוחדת אין רבותא כ"כ במה שהם נמסרים כולם לציבור להיותם אגודה אחת, לולב שעומד על האדם בכמה מיני דמים היינו שד' מינים שבלולב רומזים לד' כתות שבישראל בעלי תורה ומצוות, תורה בלי מצוות, מצוות בלי תורה, לא זה ולא זה, וכל אחד ואחד מוסר את שלו לציבור, היינו שזכותו לא לו לבדו תהי' רק לכל הציבור, וזה שאמרו יבואו אלו ויכפרו על אלו, וכעין מה שאמר מרע"ה מחני נא וגו' שפי' הספורנו מחה את הזכיות שלי מספרך ושים בחשבונם כדי שיזכו לסליחה, וכעין זה היא מצוות לולב שכל אחד מוסר את דעתו וזכיותיו לציבור למען יהיו כולם אחת להשי"ת עאכו"כ:

ושמעתי בשם כ"ק אדומו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור שאמר שיו"ט של סוכות הוא עין טובה, ולפי הנ"ל יתפרש בטוב שאין לך עין טובה יותר מזה, ולפי"ז יש ליתן טעם מה שסוכות הוא אחר יוהכ"פ כי ידוע שמוסף יוהכ"פ הוא משה וממנו באה ההארה לכל ישראל בענין זה כנ"ל:

והנה איתא בספרים שמרע"ה זכה בזה למעלתו הגדולה, וידוע שמדת משה היא דעת ודעת היא התקשרות, ע"כ בשכר זה שהתקשר בנפשו כ"כ לכלל ישראל, עד שנתן להם במתנה כל זכיותיו ושהוא ישאר משולל מכל זכות, זכה למדת דעת שהיא התקשרות בהשי"ת, וכן יש לומר בישראל ע"י מצות לולב כנ"ל זוכין לדעת כמו שאנו אומרים תשפיע שפע ברכות מדעת עליון והבן:

במד"ר (שם) ר"ב בשם ר' לוי אמר בזכות ולקחתם לכם ביום הראשון הרי אני נגלה לכם ראשון ופורע לכם מן הראשון זה עשו הרשע דכתיב בי' ויצא הראשון, ובונה לכם ראשון זה בהמ"ק דכתיב בי' כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו ומביא לכם ראשון זה מלך המשיח דכתיב בי' ראשון לציון וגו' עכ"ל, והלשון אני נגלה לכם ראשון לכאורה משולל הבנה וכן הי' צ"ל אני ראשון נגלה לכם והי' פירושו אני ששמי ראשון כמ"ש אני ה' ראשון [כן הגי' בילקוט] אבל נגלה לכם ראשון צריך ביאור, מה גם לגי' הילקוט שמסיים כמ"ש אני ה' ראשון:

ונראה דהנה איתא בספרים בויכוח שבין השי"ת וישראל, הקב"ה אמר שובו אלי ואשובה אליכם, היינו שישראל יתחילו מקודם לעשות תשובה, וישראל אומרים השיבנו ה' אליך ונשובה, שהשי"ת ישפיע בהם אהבה ודביקות אליו יתברך מקודם ואח"כ יהי' ביכולתם לעשות תשובה ע"כ, ובאמת אין בשמים כילות וצרות עין ח"ו ליתן לישראל כל טוב בתחילה, אך באשר יש חשש שלא יקחו האהבה לדברים פחותים כידוע, ע"כ אין נותנין להם מקודם עד שישובו אליו מקודם מדברים הפחותים, ואז יהיו כלים לקבל את האהבה הניתנה להם מהשי"ת, וכן הוא בכל טובות וברכות:

והנה במד"ר תכתב זאת לדור אחרון ועם נברא יהלל וגו' מכאן שהקב"ה מקבל השבים ועם נברא וגו' שהקב"ה בורא אותם ברי' חדשה, ונראה דזה קאי על ישראל ביוהכ"פ שישראל עושין תשובה והקב"ה בורא אותם ברי' חדשה שנותן בהם חיות מחדש, ובחיות הזו ישראל אינם משתמשים לצורכם, רק לוקחים החיות להודות ולהלל להשי"ת לקיים כל עצמותי תאמרנה וגו' כמ"ש במד"ר על מצות לולב שרומזת לראשי אברים שבאדם, ובירושלמי יבש פסול משום לא המתים יהללו, וזהו פי' דברי המדרש בזכות ולקחתם לכם ביום הראשון שישראל לוקחים ונוטלין את חיות הניתנה להם לא לעצמם רק להשי"ת, להתחיל בעבודת השי"ת להודות ולהלל מחדש בהתלהבות יתירה, כאלו הוא יום ראשון שנבראו ואין חוזק כחסידות בתחילתו, ובזה ישראל מורין שאין כאן חשש לקיים בהם השיבנו ה' ונשובה, ע"כ אני נגלה לכם ראשון, היינו שאני אהי' המתחיל ואני אהי' הראשון לשוב אליכם, וזה אני נגלה לכם ראשון, וזהו גירסת הילקוט כמ"ש אני ה' ראשון ואת אחרונים אני הוא, שפירושו כמו שבראשון בעת בריאת עולם שלא הי' מי שיעורר רק השי"ת הי' הראשון, וזה אני ה' ראשון בעת בריאת העילם, כן ואת אחרונים אני הוא, היינו שכן יהי' בדור האחרון, שהשי"ת יגלה לנו ראשון כנ"ל:

וזה שאמר ופורע לכם מן הראשון זה עשו, דעשו הוא להיפוך מישראל שכתבו הספרים שעשו היו בו נשמות גבוהות מאד כל אלו שיצאו ממנו אח"כ רק הוא לא השתמש בהם לעבודת השי"ת, רק אדרבה התגאה בהם והרע לעשות עוד יותר, וקלקל את מעלת הראשון שבו, וכמו שיתרון אור מן החושך שע"י החושך ניכרת מעלת האור, כן הוא להיפוך שפחיתות החושך ניכרת ביותר ע"י האור, וע"כ בשביל מעלת ישראל כנ"ל ניכרת ביותר פחיתת ורעת עשו להפרע ממנו:

ובונה לכם ראשון זה בהמ"ק, דהנה בירושלמי דבהמ"ק קודם לקיבוץ גליות כמ"ש בונה ירושלים ה' ואח"כ ואת נדחי ישראל יכנס, ואף דאמרו ז"ל שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ למנות להם מלך ולמחות זרעו של עמלק ולבנות להם בהמ"ק, הרי דהסדר שמקודם צריך קיבוץ והתאחדות ישראל ע"י המלך ולהסיר המונע מזה שהוא עמלק ואח"כ הוא בנין ביהמ"ק, לעת"ל ייטיב ה' עמנו לבנות בהמ"ק מקודם שבהופיע אור בהמ"ק יהי' זה סיבה לקיבוץ, לקיים מי אלה כעב תעופינה וכיונים אל ארובותיהם:

ובזה יש לפרש ומביא לכם ראשון זה מלך המשיח היינו אף בטרם יגמרו ישראל את תשובתם בשלימות, יבוא בראשונה מלך המשיח למען יהי' ביכולת ישראל להכין לבבם לתשובה שלימה אכי"ר ב"ב:

והנה יש לומר כי ר"ה ויוהכ"פ וסוכות ושמ"ע הם בדוגמת ארבע הבטחות הנ"ל, נגלה לכם ראשון, ופורע לכם ראשון, ובונה לכם ראשון, ומביא לכם ראשון, היינו ר"ה הוא זכרון ליום ראשון וכמו שבריאת עולם היתה בלי התעוררות מלמטה, כן הוא להורות שניתן משמים רוח חיים חדשים בכל איש יהודי להתחיל לעשות מחדש, וכבר אמרנו שהשופר ותקיעות דמיושב הם מעין ויפח באפיו נשמת חיים הנאמר באדה"ר, ושע"י כן נוכל לומר מלכיות זכרונות שופרות ולתקוע תקיעות מעומד, כמו באדה"ר שנאמר ויהי האדם לנפש חי' ומתרגם לרוח ממללא, ולעבדה ולשמרה זו מ"ע ומצות ל"ת, יוהכ"פ הוא כעין פורע לכם מעשו, כבמדרש ונשא השעיר עליו זה עשו את כל עונותם עונות תם וכן הוא בפייט יום ב' של סוכות הן מבעשור חקקי לחיים, והודיעני אורח חיים, זעם מאז תרשיש ואיים, חרה אפו בם מהיות חיים, סוכות הוא דוגמת בהמ"ק, וע"ז נאמר הביאני המלך חדריו, והיינו אף שעדיין לא נגמרת התשובה בשלימות, למען יעשו תשובה מאהבה, ושמ"ע הוא דוגמת שמו של משיח כידוע ששמ"ע רומז על לעתיד וכינור של ימות המשיח של שמונה נימין, ורק עתה הוא מעין זה בפנימית, ועתיד כל זה להיות בהתגלות ובפועל בזכות ולקחתם לכם ביום הראשון כנ"ל:

ולפי מה שאמרנו שסוכות הוא דוגמת בהמ"ק יובן מאמר הש"ס פ"ק דע"ז שלעתיד שיאמרו האומות תנה לנו מראש ונעשנה יתן להם מצות סוכה, והיינו שכאשר לא יכלו עמוד בדבר שהוא מעין בהמ"ק שלעתיד, זה לאות להם שאינם ראויין לקבל טובה שלעתיד בפועל מק"ו:

ושמחתם לפני ד' אלקיכם שבעת ימים, אמרו ז"ל במה בלולב, הענין דהנה במד"ר דד' מינים שבלולב רומזים לד' ראשי אברים שבאדם, לקיים כל עצמותי תאמרנה וגו' והיינו שבא במקום זה, באשר אחר יוהכ"פ שישראל נקראו עם נברא שהשיגו חיים חדשים, צריכים לקבל עול מלכות שמים מחדש, וזהו שאנו משעבדים הראשי אברים להשי"ת, והוא כעין ק"ש בכל בוקר, כי כתיב חדשים לבקרים, שבכל בוקר כל איש נתחדש, כבמד"ר מתוך שאתה מחדשני בכל בוקר, צריכין לקבל עול מלכות שמים מחדש, ובכל בוקר די באמירה לבד, ועתה צריכין לרמז גם במעשה, והנה עול הוא דבר שאינו נוח לאדם, אבל ישראל אינם כן אלא אדרבה העול להם תכלית השמחה והרצון, וכעין מה שפירש"י אהא דהכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם מ"ט יום שניתנה בו תורה הוא שפרש"י להראות שנוח ומקובל להם יום זה, כן היא השמחה עם הלולב:

ביוצר יום ב', סוכה ופור נזל, להעדיף לי בתוסף, ענני קחו מוסרי ואל כסף, ובמד"ר הביא זה הפסוק לפתיחה למצות לולב נראה הפי' דהנה סוכה היא כדכתיב, הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בך, ובגילה ושמחה זו מושכים כל מיני השפעות, וע"ז אמר קחו מוסרי ואל כסף, ואין הפירוש כסף הגשמי שאטו בשופטני עסקינן, שנצרך להזהיר להם ולהודיעם שזה אין התכלית, רק הפירוש, שכסף הוא אהבה, מלשון נכסוף נכספת לבית אביך, וזה שמזהיר הכתוב שאל תחשוב שאהבה זו היא התכלית, רק קחו מוסרי, היינו שבעת האהבה אז שעת הכושר לקבל עליו עול מלכות שמים, ולקשור בקשר אמיץ להתחזק במוסר, וזה שמביא המדרש פסוק הזה לפתיחה למצוות לולב, כאלו זהו טעם הלולב בסוכות, שבעת שנגילה ונשמחה בך, אז צריכין לקבל מלכות שמים ולשעבד כל האברים לעבודת השי"ת, וזה עצמו דברי הפייטן שבעת סוכה ופור נזל להעדיף לי בתוסף ענני קחו מוסרי ואל כסף:

במשנה מדות ספ"ב למה נקרא שמו שער המים, שבו מכניסין צלוחית של מים של ניסוך בחג, ולכאורה יפלא שבשביל זה יהי' שער מיוחד במקדש, ואם הי' משמש גם לדברים אחרים למה נקרא שמו דווקא על זה, כי שם של דבר הוא מהותו של הדבר:

ונראה דהנה ראב"י שם אמר טעם אחר מפני שבו המים עתידין להיות מפכין ויוצאין מתחת מפתן הבית, והנה מפורש ביחזקאל (מ"ז) את שפע הברכה שבמים האלו, שאילנות הנטועים על שפת הנחל לחדשיו יעשו פירות, וגם בהימים שיפול שם מהמים האלו יתרבו הדגים מאוד, כי מימיו מהמקדש המה יוצאין עיי"ש, ולא מצינו שתהי' שפע ברכה רבה רק במים שיוצאין מן המקדש, והטעם כי מים הם למעלה מכל גוון, וזה מורה על מקור השפעה טרם באה בכלים מכלים שונים, וזה מעוררין ישראל בניסוך המים, וזה כדי שיתברכו לכם גשמי שנה, לכם דייקא, שגשמי שנה של ישראל יבואו וימשכו ממקור עליון מקור הברכות, וזהו דעת הר"ח והתוס' (מ"ח: ד"ה מה"מ) שמים לניסוך צריכין דווקא מי מעיין מטעם זה, שהוא כדי להמשיך מהמקור דווקא, ולזה מכוונין להכניס את צלוחית של מים דרך השער, שבו עתידין המים להיות מפכין ויוצאין מתחת מפתן הבית, להורות שבאים להמשיך משם דווקא את שפע הברכה, ות"ק וראב"י לא פליגי אהדדי שת"ק מודה ג"כ לראב"י שבו עתידין המים להיות מפכין ויוצאין, וראב"י מודה לת"ק שבו מכניסין צלוחית של מים בחג, רק פליגי אם השם הוא על ההוה או על העתיד:

בש"ס סוכה (מ"ח:) הנהו תרי מיני חד שמי' ששון וחד שמי' שמחה א"ל ששון לשמחה אנא עדיפנא מינך דכתיב ששון ושמחה ישיגו וגו' א"ל שמחה לששון אנא עדיפנא מינך דכתיב שמחה וששון ליהודים, א"ל ששון לשמחה חד יומא שבקוך ושויוך פרוונקא דכתיב כי בשמחה תצאו, א"ל שמחה לששון חד יומא שבקוך ומלו בך מיא דכתיב ושאבתם מים בששון, א"ל האי מינא דשמי' ששון לר' אבהו עתידיתו דתמלו לי מים לעלמא דאתי דכתיב ושאבתם מים בששון, א"ל אי הוה כתיב לששון כדקאמרת השתא דכתיב בששון משכא דהאי גברא משוינן לי' גודא ומלינן בי' מיא, והמאמר פלאי, והמהרש"א פי' שבדרך היתול אמר מין אחד לחבירו כן, ודבריו אינם מובנים, כי תורתינו הקדושה איננה מקום להעתיק בה דברי התולים, ובודאי עניני חכמה ולימוד לאדם נרמזו כאן, ומפי כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שמעתי שאמר לפרש דהמין סבר כי התכלית לאדם להיות שש ושמח והשיב לו ר' אבהו כי זה רק צורך לעבודה ולא התכלית, וזהו שמרמז משכא דהאי גברא משוינן לי' גודא ומלינן בי' מיא ודפח"ח:

ולפי דרכו יש לפרש כל משא ומתן מה שבין המינים ובין המין לר"א על דרך זה, דהנה שמחה היא הבאה לאדם בהדרגה וישוב הדעת, וששון הוא הבא פתאום, וכן נראה ממאמר הכתוב שש אנכי על אמרתיך כמוצא שלל רב, והנה מציאה היא דבר הבא פתאום לאדם בלתי התכוין אליו מקודם ע"כ נקרא שש, ושש וששון הם מגזירה אחת, והנה ידוע שהפלסופים פקרו במצוות מעשיות, באמרם שהתכלית היא רק שהנפש תקנה מדות טובות, ובשיטתם זאת הלכו המינים האלו, והם ביניהם חלקו רק מה טוב יותר, אם שמחה הבאה בהדרגה וישוב הדעת שנתעצם בנפש, [כי הכל מודים שהעצבות היא תכונה רעה בנפש] או ששון הבא פתאום, כי באשר בא פתאום נרגשת הנפש יותר, ומייתי ששון מקרא ששון ושמחה ישיגו, דאקדים קרא ששון לשמחה, והיינו שע"י הששון שנרגשת הנפש פתאום יבוא אח"כ גם לשמחה בישוב הדעת, ושמחה מייתי מקרא שמחה וששון ליהודים, היינו שע"י השמחה בהדרגה וישוב הדעת שנתעצם בנפש, תבוא אח"כ גם לששון שתתרגש הנפש ותתלהב בדבר קל כידוע מכחות הנפש, שכאשר הנפש תתרגל באהבה וכדומה בהתלהבות אז בסיבה קלה תתלהב באהבה כפתיל הנעורת בהריחו אש:

ובענין זה יש מקום לדברי שניהם, שבאמת לכל אחד יש מעלה מה שאין בזולתו, שששון הבא פתאום יש בו רגש יותר מאלו הי' בא בהדרגה, אבל לעומת שבא כן ילך, בין לילה הי' ובין לילה אבד, ושמחה הבאה בהדרגה יש בה מעלה שמתקיימת ביותר, אבל איננה כ"כ ברגש חזק, וע"כ הובאו דבריהם בש"ס, אבל בעיקר הדבר שתפסו במשלם שזה תכלית האדם בא ר' אבהו והכה על קדקדם שלא כן הדבר רק כמו נוד לשאוב בהם מים, ואם יהי' לאיש נוד מוכן אבל לא ישאב בו מים רק יעמידנו אצלו ריקם ימות בצמא, כן הוא זה שהנפש תשאר ריקה ונעורה ותלך לאבדון, ולא תועיל לה השמחה והששון שהי' לה בעודה בזה העולם, וכמו שמסיים שלמה המע"ה ספר קהלת את אלקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם:

הנה השמחה שעושין בניסוך המים, מבואר בספרים באשר אז הוא זמן קירוב רחוקים, כי מים התחתונים היו בוכין אנן בעינן למהוי קדם מלכא, והובטחו ליקרב במזבח במלח וניסוך המים בחג, וקירוב רחוקים הוא רק ע"י שמחה, כי שמחה היא כוללת הפנים כמו שנראה בחוש כשהאדם בשמחה יכול לסבול שונאו כמ"ש הרב בסידור בכוונת המקוה, וגם זה עצמו גורם שמחה כמשל אב ובנו שהיו רחוקים זה מזה ונתקרבו, וכן הוא בנפש האדם, שהיתה רחוקה מאת פני קונה ע"י עוונות וחטאים, וביוהכ"פ כשנמחלו העוונות זה מביא שמחה, וכמו שפי' כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הפסוק תגלנה עצמות דכית, שפירושו שטהרת כי טהור תרגום דכי, ושוב השמחה גורמת קירוב רחוקים, וזה שאמרו אשרי מי שלא חטא ומי שחטא ישוב וימחול לו, אך צריך למודעי למה עושין השמחה רק בניסוך המים ולא במלח למזבח:

ונראה דהנה המלח הוא מים שנתפעלו ע"י כח השמש, כמ"ש הרמב"ן בפסוק ולא תשבית מלח, והנה המים תחתונים רחוקים מאוד מהשמש, ע"כ אחר שנתפעלו מכח השמש שוב אינם כ"כ תחתונים כמו מים פשוטים, ע"כ אין כ"כ שמחה בהתקרבם, כי לא היו כ"כ מרוחקים, שכבר נתקרבו במקצת ע"י כח השמש, וכן הוא בנפש האדם שבשמחת בית השואבה היא זמן קירוב אפי' לאנשים שלא נתפעלו מהתלהבות ר"ה ויוהכ"פ ונשארו דוממים פשוטים קרירים כדמיון המים, עתה יש זמן לפניהם לעודדם שיתחזקו ויתאמצו לעשות תשובה ויתקרבו בחסד ה':

פרק ב

שנת תרע"ג

ויעקב נסע סכתה ויבן לו בית ולמקנהו עשה סכות, על כן קרא שם המקום סכות, ויש לדקדק למה לא קרא שם המקום בית, על שם הבית שבנה להנפשות שהם העיקר, אלא קרא סוכות על שם הסכות שעשה להמקנה שהוא הטפל:

ונראה דהנה ברעיא מהימנא ח"ג (ק':) שהוא רמז על ישראל אחר יוה"כ מה כתיב ויעקב נסע סכתה ויבן לו בית וגו' על כן קרא שם המקום סכות, כיון דיתבי בסכות הא אשתזיבו מן מקטרגא, עכ"ל, ונראה דהנה מה שצריכין להגנה הוא לבעלי תשובה שהיתה מקודם להסט"א שליטה עלייהו ונצולו מידם, מ"מ כחות החיצונים רודפין אותם להכניס בהם מחשבות והרהורים רעים ולקטרגא עלייהו, וזה מבואר בלשון הרעיא מהימנא, עיי"ש, אבל מי שלא הי' מעולם תחת שליטת הסט"א אינו נצרך להגנה:

ובדוגמא זו הי' מקנה של יעקב אבינו ע"ה, שהוציא מלבן את כל חלקי קדושה שהיו תחת רשות ושליטת לבן, והכניסם להקדושה, והנה סוכה היא לשון הגנה כדכתיב תהלים (ק"מ ח') סכותה לראשי ביום נשק, והמקנה הי' נצרך להגנה, אבל הנפשות לא היו מעולם תחת רשות ושליטת לבן, ע"כ לא היו צריכין להגנה ולא הי' בזה נס ושבח כלל, אלא להמקנה, ע"כ לזכרון הנס קרא סוכות, והוא ממש כעין חג הסוכות הגנה לבעלי תשובה, שנקרא החג על שם הסוכה, שכחות החיצונים רודפין אחריהם כנ"ל, והם נצולים במה שהש"י מכניסם תחת כנפיו כענין דכתיב הביאני המלך חדריו, והוא כעין שאמר בלעם על יתרו איתן מושבך ובמדרש שם משל לצייד שהי' צד צפרים ברח הצפור לתוך אקונין של מלך אמר למקום יפה ברחת ונמלטת עי"ש:

ראשון לחשבון עונות, והקשה השל"ה א"כ ח"ו באלו ד' ימים הותרה הרצועה, ונראה דהנה יש להבין הלוא כל שכר ועונש הוא רק מפאת הבחירה שהיא חפשית ושאין לאדם שום מכריח לשום צד כמ"ש הרמב"ם והרמב"ן, וא"כ התינח בהעבירה ראשונה, אבל משני' ואילך הלוא עבירה גוררת עבירה וכמעט שהוא כאנוס או כשוגג, ועכ"פ הבחירה איננה כ"כ חפשית, ולמה מענישין על כל עבירה ועבירה בפני עצמה:

אך יובן עפ"י דברי הריב"ש בתשו' סי' קע"ב בנשבע שלא לשחק בקוביא אסור לילך למקום שיהי' מוכרח לעבור על שבועתו, ואסור להביא עצמו לידי אונס, וא"כ בנ"ד נמי מאחר שהוא עצמו הביא את עצמו להאונס אינו נחשב כאונס, והנה ביוה"כ שנמחלו כל העונות נמחל גם חטא זה שהביא את עצמו להאונס, ומ"מ הרי עדיין רודפין אחר האדם לגררו לעבירה, וע"ז צריכין להגנה בסוכה כמ"ש בספרים הק', א"כ באותן הימים מיוה"כ עד סוכות שוב אין עליו עונש לא על החטא שהביא את עצמו להאונס שהרי כבר נמחל, ובעבירה שעושה מפאת שעונות הקודמים גוררין אותו הרי הוא כאנוס, א"כ אי אפשר להתחיל חשבון עונות, אלא מיום הראשון שישראל יושבין בסוכה, שהסוכה מגינה כנ"ל ושוב הבחירה חפשית לגמרי:

והנה מובן שהדברים אלו שייכים רק בעונות שעושה מחמת גרירת עונות הקודמין, אבל בעונות שיעשה בבחירתו לבד, לא מחמת הגרירה אין שייך לפוטרו, אך שוב באשר ישראל טרודין במצות סוכה ולולב אי אפשר שימצאו אז בישראל עונות שיעשו בבחירתו לבד בלתי ע"י הגרירה, כי מצוה בעידנא שעסוק בה מגינה ומצלי, ואם המצא תמצא אחד מהעונות הוא רק מחמת הגרירה כנ"ל, וזה איננו נחשב כלל:

יש להתבונן בענין ההגנה של חג הסוכות מהו' ונראה דהנה ביוה"כ ישראל נושעים מכל המקטרגים נגדם, כבמדרש ה' אורי בר"ה וישעי ביוה"כ, הקב"ה כותב וחותם ליתן לישראל כל משאלות לבם לטובה, והכל נכלל בכלל חיים טובים כידוע, אך ישראל אינם פונים אל הגשמיות שבהשפעה אלא רוצים האלקות כמ"ש קוה קויתי ה', וכמו שאמר שלמה המלך ע"ה כשאמר לו הקב"ה שאל מה אתן לך אמר אם אני שואל כסף וזהב הוא נותן לי וכו' אלא אני שואל את החכמה והכל בכלל משל כמו שאמר אני שואל את בתו של מלך והכל בכלל, וזהו מצות לולב שרומזת להקב"ה כבמדרש, וזהו הבאיין שביד ישראל והכל יודעין מאן נצח דינא כבמדרש כי הכל בכלל זה:

אך עדיין כח האומות רודף, ורוצים להכניס במחשבות ישראל שתהי' הכוונה גם לגשמיות ההשפעה להתענג בתענוגי עוה"ז, ולזה צריכין ישועה והגנה, שלא יהי' ביכולת האומות להכניס זה במחשבתם, אלא שהכוונה תשאר בעצם טהרתה רק לאלקית, וכל השפעה הגשמית תהי' רק לצורך האלקית וכמ"ש הרמב"ם בכל יעודי התורה הגשמים, וכמו שהי' הענין בשלמה המע"ה שאף שאמר אני שואל את בתו של מלך והכל בכלל, מ"מ לא היתה תכלית הכוונה אלא על החכמה לבדה ולא בצירוף ההכל שהיא בכלל, כמ"ש להדיא יען אשר שאלת וגו' ולא שאלת עושר ונכסים ונפש אויביך, הרי שלא שאל אותם כלל, והכוונה שהכל בכלל הוא רק לצורך החכמה, כ"כ ישראל הרוצים בהשפעת הגשמית הוא רק לצורך האלקית, ולזה צריכין ישועה מן השמים שלא תתערב הכוונה, וזה שאנו אומרים בסוכות הושענות שלכאורה אינו מובן הלוא כבר נצחו דינא:

וע"ז נתן לנו הש"י מצות סוכה שמגינה בפני כח האומות ומרומזת להגן מפני החמה שהוא כח האומות שהם תחת השמש, ושאין כל כוונתם אלא במה שתחת השמש, אבל ישראל ששורשם למעלה מהשמש תשוקתם נמי במה שלמעלה מהשמש, וע"כ נקרא חג הסוכות, ולא חג הלולב שלכאורה הי' צריך לקראו חג הלולב שבו ד' מצות כבמדרש שחושב מצות לולב לד' מצות, אך זה הטעם שבלולב לבדו עדיין אינו מספיק שיכול להיות עירוב הכוונה, ושוב איננו כענינו שמורה על הרצון שהוא האלקית לבד, אלא העיקר בזה היא הסוכה שמגינה כנ"ל ע"כ נקרא חג הסוכות, וע"כ שמיני עצרת שישראל בלחודייהו ואין כח האומות מושל אז שוב אין צריכין לסוכה, וזה עצמו שם היו"ט עצרת שעוצר הכוונה והתשוקה שלא תתפשט:

במדרש שד' מינים שבלולב רומזים לד' כתות שבישראל, יש בו ריח וטעם, טעם ולא ריח, ריח ולא טעם, לא טעם ולא ריח, ויעשו כולם אגודה אחת, ובפייט וכמו הם אגודים אלה באלה, כן תלוים אלה באלה, למשוך אלה על אלה, ולכפר אלה על אלה:

נראה היות סוכות הוא יו"ט של אהרן, ובמהר"ל שאותיות אהרן הם אמצעים ה"א ביחידיות רי"ש במאות נו"ן בעשיריות וא' הוא כח פנימי המאחדם, והנה בעשרת ימי תשובה נפתחו עשרה עמקים שבלב, ולעומת זה נפתח למעלה שורש ישראל, כאמרם ז"ל ישראל עלו במחשבה, ובפנימית כל ישראל הם רצויים, כי הפנימית שבישראל אינה מתקלקלת לעולם, ואעפ"י שחטא ישראל הוא, וע"כ אחר עשי"ת בא יו"ט של אהרן, והוא פתיחת הפנימית לקרב אפי' הרחוקים מטעם הנ"ל, וע"כ הוא הגנה בעד כחות חיצונים, שבפנימית אין להם שום אחיזה, ומשם נעשו כולם אגודה אחת, ומשם באה הכפרה אלה על אלה, כי שם כולם כאיש אחד ממש:

כתיב בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחכי, הנה כבר אמרנו במק"א שמרע"ה הוא המוח של ישראל ואהרן הוא הלב של ישראל, ואמרו ז"ל נדרים (ל"ח.) שניתן הפלפול למשה ומשה נהג בו טובת עין ונתנו לישראל, והיינו שמשה המשיך לישראל מוחין חכמה בינה ודעת וממנו הפלפול של אמת בישראל, ואהרן המשיך לישראל תשוקה לאביהן שבשמים ברשפי אש שלהבתי', והתשוקה היא תולדות הלב שהוא חם, וכבר דברנו מזה, אך זה בלא זה אי אפשר כי אין נותנין מן השמים חכמה בינה ודעת לאיש שתשוקתו מונחת בהבלי עולם, אלא בה במדה שאדם משתוקק לאביו שבשמים, משפיעין לו חכמה בינה ודעת, ובמדרש יהיב חכמה לחכימין ולא לטיפשין, כי היו מלכלכין החכמה באשפה, ומקרא מלא הוא למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין, וע"כ אהרן נקרא דרועא ימינא דמשה שמשה השפיע בישראל רק ע"י השפעת אהרן, והנה סוכות הוא שבאין להסתופף תחת צלא דמהימנותא, אך זה הוא לעומת התשוקה שאדם יש לו להש"י, בה במדה נתקיים הביאני המלך חדריו, והסוכה קולטתו:

וזה שאיתא בזוהר כל האזרח בישראל ישבו בסוכות כל מאן דאיהו משרשא וגזעא קדישא דישראל ישבו בסוכות תחות צילא דמהימנותא ומאן דליתא משרשא וגזעא קדישא דישראל לא יתיב בהו ויפיק גרמי' מתחות צלא דמהימנותא, כי במדרש ארבע תשוקות הן, ואחת מהן תשוקה של ישראל לאביהן שבשמים, וע"כ מי שלבו משתוקק לאביו שבשמים הנה הוא משרשא וגזעא קדישא דישראל, ובאמת כל ישראל בני אברהם יצחק ויעקב יש להם תשוקה לאביהן שבשמים, אלא העונות מטמטמים לבו של אדם ונשארה האהבה מוסתרת בעומק הלב לבד, אך אחר ר"ה ויוה"כ שנטהרו לבם של ישראל בהכרח, אלא שלזה הרבה ולזה מעט, ובכל איש ישראל נתעוררה התשוקה, ע"כ אז הזמן לסוכות, וזהו בצלו חמדתי וישבתי:

והנה נראה כמו שסוכה דוגמת ענני כבוד בזכותו של אהרן, כן לולב שהוא המשכת הדעת, וכמו שאנו אומרים תשפיע שפע ברכות מדעת עליון כנודע הוא בזכותו של משה, שמשה הוא המוח והשכל של ישראל כנ"ל:

ועוד יש לומר והוא העיקר אצלי, שראש השנה באשר נקרא ראש משכן המוח והשכל בו נשפע לישראל מוחין חדשים, וזה בזכותו של משה, ויוה"כ הוא המשכת לבם של ישראל אחר אביהם שבשמים, ע"כ יוה"כ הוא בזכותו של אהרן, והוא זמן שכ"ג נכנס לפני ולפנים, וכל עבודות יוה"כ אינם כשרים אלא בו, ומשניהם יחד נעשה יו"ט של סוכות, סוכה בזכות אהרן, לולב בזכות משה, וזה שהקדים הכתוב לולב לסוכה, אף דמצות סוכה חיילא מאורתא, ולולב אינו אלא ביום, משום דמשה קדים, וזה בתורה שבכתב, אבל בתורה שבע"פ סוכה קודמת דמלמטה למעלה אהרן קדים, ומ"מ שניהם מתאחדים כאחד ביו"ט זה, וע"כ כתיב נמי בסוכה למען ידעו לשון דעת, ובלולב ושמחתם ושמחה היא מפעולות הלב, ליתן את האמור בזה לזה ואת האמור בזה לזה, וע"כ מצות לולב בסוכה ביותר כמ"ש האריז"ל, וזהו אחר שכתיב בצלו חמדתי וישבתי שהוא מצות סוכה כתיב ופריו מתוק לחכי והוא לולב כדכתיב ומתוק האור:

ויש לומר שלעומת מצות סוכה ולולב בזכות אהרן ומשה, הם השני ניסוכין ניסוך היין וניסוך המים, כי מצות סוכה שהיא אהבה גורמת לניסוך היין שיבוא, כי התשוקה והאהבה הם בלב רשפי' רשפי אש, ויין טבעו לחמם, אבל המוח הוא קר, ולזה רומז ניסוך המים, ותורה נמשלה למים, והיא קירוב רחוקים כבמדרש שהיו מים התחתונים בוכין אנן בעינן להוי קדם מלכא והובטחו בניסוך המים ע"ג המזבח, והוא בזכותו של משה, כבמדרש ברוך אתה בצאתך וברוך אתה בבואך בביאתו לעולם קירב רחוקים זה בתי' בת פרעה, וביציאתו מן העולם קירב רחוקים זה ראובן שאמר יחי ראובן ואל ימות, והנה בכל ימות השנה לא הי' ניסוך המים כלל, אלא ניסוך היין לבד שהוא בזכותו של אהרן וכתיב תוכו רצוף אהבה וגו', ובסוכות בשביל מצות לולב שהיא בזכותו של משה כנ"ל, זוכין גם לניסוך המים [וידוע פי' הרמב"ם עירה של מים לתוך של יין יצא היינו שערבן אף שמזוג פסול לגבי מזבח, ולדברינו הוא כמו מצות נטילת לולב בסוכה והבן]:

הענין מה שמיעטה תורה להדיא גזל בסוכה ולולב יותר מבכל המצות, דהנה סוכה היא אהבה כדכתיב וימינו תחבקני, וכתיב בצלו חמדתי וישבתי, וכן לולב שד' מינים רומזים להש"י כבמדרש שישראל נוטלין את מינים אלו ושמחין לפני הש"י, והנה כבר אמרנו שכאשר יש השפעת אהבה ותשוקה בעולם, ואדם משתמש בהאהבה במקום שאינו ראוי באהבת חיצונית זה נקרא גזל שגוזל את האהבה ממקום הראוי, כי באם האהבה היא בחיצונית שוב לא תוכל להיות כראוי במקום הראוי, כי אין שתי האהבות יכולין לדור בלב אחד, וקיסרי וירושלים אם יאמר לך אדם ישבו שתיהן אל תאמין אלא אם מלאה זו חרבה זו, א"כ זה שהכניס האהבה לחיצוניות הרי בהכרח גזל אותה ממקום הראוי:

ובזה יש לומר טעם פסול גזל במצות אלו, כי ע"י שמקיימם ע"י גזל, ועבירת הגזל משכתו לגזול את האהבה והתשוקה ממקומה בסוד עבירה גוררת עבירה א"כ לא די שלא קיים המצוה אלא שעוד מגרע גרע, וזהו שאיתא במדרש אוי לזה שנעשה סניגורו קטיגורו, שלא לבד שהעדר ממנו הסניגור אלא שנעשה ממנו קטיגור, והכל מטעם הנ"ל:

ובזה מיושב קושית התוס' סוכה (ט'.) ל"ל לכם תיפוק לי' מטעם מצוה הבאה בעבירה, ולהנ"ל מיושב דענין מצוה הבאה בעבירה מפורש בירושלמי שאין עבירה מצוה, וא"כ הוא רק העדר המצוה, אבל הכתוב דלכם מורה שעוד מגרע גרע כנ"ל:

בפייט ואנכי היודע ועד כי עמי קימו מצותי' [על מצות סוכה], ויש להבין הלוא מצות סוכה היא בגלוי ובפרהסיא והכל רואין והכל יודעין ואין מי שיכול להכחיש, ואפי' אומה"ע יודעין מזה ומפורסם ביניהם ולמה צריכין שהקב"ה יעיד בזה, ונראה שאף שבפועל כולם מקיימים מצות סוכה בשוה, אבל אין הסוכה קולטת את כולם בשוה, והוא כדמיון תיבת נח שכל הראוי לכנוס לתיבה התיבה קולטתו, וכל שאינו ראוי אין התיבה קולטתו, והוא כמו ארץ ישראל שנאמר בה כאשר קאה את הגוי אשר מלפניכם, שא"י אינה מקיימת עוברי עבירה, אלא ששם הוא בפועל וכאן הוא בפנימית, וע"כ באה מצות סוכה אחר יוהכ"פ, שנטהרו נפשות ישראל בהכרח ברב או במעט, ואז אפשר להסוכה לקלוט אותם, והסימן לזה שהסוכה קולטת הוא מוצא קורת רוח מאד מאד בהסוכה, ולהיפוך ח"ו מי שאין הסוכה קולטתו אינו מוצא בה קורת רוח, וזה לאו לכל אדם בשוה, אלא מי שמוצא בה קורת רוח ביותר, הוא לעד שקולטתו ביותר, ובאשר זה תלוי במחשבת הלב אינו גלוי וידוע אלא להיודע תעלומות, והוא היודע ועד בזה:

ובזה יש לפרש דברי הש"ס ע"ז (ג'), שלעתיד יאמרו אוה"ע תנה לנו מראש ונעשנה יאמר להם מצוה קלה יש לי וסוכה שמה והקב"ה מוציא חמה מנרתיקה והם מבעטין בסוכתן ויוצאין, כי זה עצמו הוא נסיון טוב, די באם היתה קולטתן היו מוצאין בה קורת רוח, והיו צריכין להצטער על שנעדר הקורת רוח, כאדם שנאבד ממנו כל הונו ורכושו, והביעוט מורה היפוך זה, והוא לעד שאין הסוכה קולטתן, מחמת שאינם ראויין לה, והם רחוקים מהש"י ותורתו:

במדרש אמור (פ"ל ט"ז) בזכות ולקחתם לכם ביום הראשון הרי אני נגלה לכם ראשון ופורע לכם מן הראשון זה עשו שנאמר ויצא הראשון אדמוני וגו' ובונה לכם ראשון זה בהמ"ק דכתיב כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו, ומביא לכם ראשון זה מלך המשיח דכתיב ראשון לציון הנה הנם וגו', ביאור הדברים דהנה מצות לולב מורה על קישור ראשי האברים להש"י כבמדרש אתרוג דומה ללב, לולב לשדרה, הדס לעין, ערבה לשפתים:

ונראה לומר שיש בו תיקון על פגם ברית רח"ל שהוא קישור כל האברים, ואמרו ז"ל כל ש"ז שאין כל רמ"ח אבריו מרגישין וכו', וע"כ מציל נמי מארבע מלכיות כבמדרש הובא בכד הקמח, והיינו מפני שכל כחם הוא הפיזור והפירוד, וע"כ הם במספר ארבע כנגד ארבע רוחות, היפוך ישראל שהם עם אחד בארץ, ובכתבי האריז"ל שכל הגליות באין מחמת פגם ברית, כדכתיב כי גר יהי' זרעך בשביל פגם זרעך, והטעם י"ל שהרי הפגם הוא בהתאחדות קישור כל הרמ"ח איברים, ע"כ שולט כח חיצוני שהוא להיפוך מהאחדות והוא כח האומות, וידוע שכחה של מלכות רביעית שקול או יתיר משלשתן, והוא כחו של עשו הנקרא קוצץ, שכל ענינו הוא קיצוץ ופירוד ופיזור, כבמדרש ויצא הראשון אדמוני כולו כאדרת שער מפוזר ומפורד כאדרת, ועליו נאמר בזר עמים קרבות יחפצו, ובמדרש שאין עשו נופל אלא ביד משיח בן יוסף שזה פירש מן הערוה וזה נדבק בערוה, והכל עולה בקנה אחד:

והנה אמרו ז"ל שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ, למנות עליהם מלך, ולמחות זרעו של עמלק, ולבנות להם בית הבחירה, וכבר אמרנו ששלשה דברים המאחדים את כלל ישראל, הראשון הוא ארץ ישראל שהרי לא נתערבו ישראל עד שעברו את הירדן, והשני הוא מלך ישראל, ע"כ נקראה המלוכה בלשון עצר, יורש עצר, זה יעצור בעמי, כי עצרת תרגומו כנישין, והשלישי הוא בהמ"ק שכל ישראל מתקבצין בבית אחד, ובו נעשים כל ישראל חברים ברגל, ואמרנו ששלשה אלה הם לעומת גוף ונפש ושכל, היינו א"י היא המאחדת את ישראל בגופן כמובן, מלך הוא המאחד בנפש שהוא היודע להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד והרוח משכנו בלב, והוא המאחד את הרצונות שדרך כל איש ישר בעיניו, ונפש היא הרצון כמ"ש אם יש את נפשכם שפירושו רצונכם, בהמ"ק הוא המאחד את כל השכליות של ישראל, וע"כ נאמר כי יפלא ממך דבר וגו' וקמת ועלית וגו' והוא מקום השראת השכינה שהוא כדמיון השכל ששורה במוח, וע"כ בכניסתן לארץ ישראל נצטוו למנות להם מלך שיתאחדו גם בנפשות, ולהכרית זרעו של עמלק שהוא המפריד בין הדבקים, והוא הי' כל מגמתו שלא יכנסו לארץ כמ"ש הצרור המור ריש פ' תבוא שלכן נסמך פ' כי תבוא אחר פ' זכור להורות שבאנו לארץ על כרחו של עמלק, וטרם התאחדו ישראל גם בנפשותם ע"י המלך לא באה המצוה להכרית זרעו של עמלק, כי הי' כחו גדול עד שהתאחדו גם בנפשות אז יש להם הכח להכרית זרעו, ואחר הכרתת זרעו של עמלק יכולין לבוא להתאחדות גם בשכל והוא בנין בהמ"ק:

ולפי הדברים האלה יובנו דברי המדרש הנצבים פתח דברנו, שבזכות ולקחתם לכם ביום הראשון, היינו שמבואר במדרש שד' מינים מרמזים להקב"ה, ולאבות, ולסנהדרין, ולאברי האדם, ויש לומר שג' אבות וסנהדרין ואברי האדם הם נמי בגוף ונפש ושכל, אברי האדם הם בגוף, ואבות הם בנפש כי המדות טובות שבישראל הם ירושה מאבות, והמדות הם כחות הנפש, ולשון אבות היא מלשון אבה שפירושו רצון כמ"ש ולא אבה ה' אלקיך לשמוע אל בלעם, וסנהדרין הם תופשי התורה שהיא בשכל, והנה מפני שהלולב הוא קישור בגוף ונפש ושכל, ע"כ זוכין בשבילו לג' דברים הללו, להכרית זרעו של עשו שהוא עמלק המתנגד לביאת ישראל לארץ שהיא התאחדות הגופים, והוא מפאת קישור אברי הגוף להש"י המרומז בלולב, ובמדרש ריש וישב בזעקך יצילוך קבוציך תניא כנוסו וכנוס ובניו הצילו מיד עשו, ובונה לכם ראשון זה בהמ"ק, הוא מפאת קישור כחות השכל שבלולב המרומז בסנהדרין כנ"ל, ומביא לכם את מלך המשיח שנקרא ראשון, הוא מפאת קישור כחות הנפש שמרומז בלולב שהוא האבות כנ"ל:

בפייט וחן בשלום סוכו בצנועי צדק בפאר פרוכת בעבודת ערך, יש לפרש עבודת ערך עפ"י מאמר כ"ק זקיני זצללה"ה מקאצק בפסוק כי מי בשחק יערוך לה', כי בשמים איננו ענין הערכה אלא בתחתונים שביכולתם להכין ולערוך את לבבם, אבל המלאכים אינם יכולין להכין ולערוך את עצמן כלל, אלא הם עומדים תמיד בבחי' אחת כמו שנבראו, ע"כ חן בשלום סוכו בעבודת ערך, מה שלא נמצא במלאכים:

הנה אנו אומרים בברכת ק"ש ובנו בחרת מכל עם ולשון וקרבתנו מלכנו לשמך הגדול באהבה להודות לך וליחדך באהבה, יש לפרש שכאן מזכירין כל היו"ט שבחודש תשרי מר"ה עד שמ"ע, ובנו בחרת הוא ר"ה שנתחדשה הבחירה של ישראל ואמרו לפני מלכות שתמליכוני עליכם, ופירשו בסה"ק שיהי' הרצון להמליכה ובמה שאמרו שתמליכוני עליכם עליכם דייקא, א"כ הרי זה חידוש הבחירה בישראל מכל עם ולשון, וקרבתנו מלכנו הוא יוהכ"פ שנפשות ישראל נתקרבין ומתדבקין בהש"י, וזהו לפני ה' תטהרו, היינו שהטהרה היא מחמת הדביקות בהש"י, וכמו שאמרו ז"ל מים שנטמאו משיקן והן טהורין וכבר דברנו בזה, לשמך הגדול הוא סוכה עפ"י מה שאיתא בכתבי האריז"ל שלשמך הגדול הוא זכירת מחיית עמלק שאין השם שלם עד שימחה זרעו של עמלק, ואיתא שסוכה היא מחיית עמלק, ויש לפרש הטעם כי סוכה היא גימ' שני השמות הוי' אד', א"כ היא חיבור שמים וארץ, היפוך עמלק קוצץ בן קוצץ נרגן מפריד אלוף, להודות לך הוא לולב שהוא להודות ולהלל, וליחדך זה שמ"ע שזה התכלית כנודע:

ברש"י ובפייט צ"ח כבשים שבמוספי סוכות הם לבטל הצ"ח קללות שבמשנה תורה, ופירש כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה כי בהקללות נאמר תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב, וסוכות הוא זמן שמחתנו שהעבודה היא בתכלית השמחה מתקנין זה ודפח"ח:

ולי יש להוסיף בה דברים שלכן מספר הצ"ח הוא בכבשים ולא בפרים ואילים, כי פרים הם בזכות אברהם, אילים בזכות יצחק, והנה העדר השמחה הוא מפאת הפסולת שבאדם כי אדם שאין בו פסולת הוא לעולם מלא שמחה, כי עוז וחדוה במקומו, אלא שהפסולת שבאדם מטמטמת את לבו ומטילה עליו עצבות, וכמו שפירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הפסוק תגלנה עצמות דכית, היינו שטהרת וטהור מתרגם דכי, והנה אברהם יצא ממנו פסולת ישמעאל וכל בני קטרה, יצחק יצא ממנו פסולת עשו ואלופיו, ע"כ באו רמזי השמחה לבטל הצ"ח קללות בהכבשים שהם נגד יעקב שלא היתה בו פסולת:

הנה סוכות הוא חג של אהרן, הענין דמדתו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה, אף שהי' אדם גדול מאוד איש מרכבה ורעיוניו משוטטים תמיד באלקית ובעולמות העליונים, מ"מ השפיל עצמו לעשות שלום בין איש לאשתו ואיש לרעהו ולקרב אנשים נמוכים להחזירם בתשובה, ובזכות זה הוא סוכות קירוב רחוקים, כדכתיב הביאני המלך חדריו, ואז נמי מטעם זה ענין ניסוך המים שהוא ג"כ קירוב רחוקים מים התחתונים שהובטחו ליקרב ע"ג המזבח:

ולפי האמור דענין מצות סוכה הוא כעין מדתו של אהרן, יש להבין דברי הזוה"ק פרשת אמור כל מאן דאיהו משרשא וגזעא קדישא דישראל ישבו בסוכות תחות צלא דמהימנותא ומאן דליתי' מגזעא ושרשא קדישא דישראל לא יתיב בהו ויפוק גרמי' מתחות צלא דמהימנותא, דהנה איתא במדרש שאם אהרן ראה שאדם עבר עבירה הי' מקרב אליו והי' אותו האיש אומר אוי לי אילו הי' אהרן יודע מה שעשיתי לא הי' מדבר עמי ועשה תשובה, וכ"כ הי' בוש לעבור עוד עבירה:

וכענין הזה הוא ענין סוכה שהקב"ה מכניס את ישראל לביתו היא הסוכה שחל שם שמים עלי', וסוכה גימ' שני השמות הוי' אד', ובשביל זה עצמו האדם משים אל לבו ומעריך את עצמו אם הוא ראוי לכך לדרוך על שמות הקדושים, ומתבייש בעצמו ומקבל עליו עול תורה ומצות על להבא ושלא ישוב עוד לכסלה, אך זה הוא בישראל דווקא כי אתם המעט מכל העמים בשביל שהם ממעטין עצמם ומבינים בעצמם מהותם שאינם ראים וכנ"ל, אבל אומה"ע הם בהיפוך כשמקרבין אותם נדמה להם שהם ראויים ולמי יחפוץ מלך מלכי המלכים לעשות יקר וגדולה יותר ממני, ומשיגים עוד גיאות מזה ומרשיעים עוד וכמו שאמר נבוכדנצר אעלה על במתי עב אדמה לעליון, וע"כ ענין סוכה הוא רק לישראל שהם ממעטין עצמם, ובאין ע"ז לתשובה וקבלת עול מלכות שמים שלימה, אבל לאומה"ע היא סם המות שמשיגים עוד גיאות ומרשיעים ביותר, והנה מדת ישראל למעט עצמם היא ירושת אבות, אברהם אמר אנכי עפר ואפר, וכל זרעו אחריו הם מעיקרא גזעא ושרשא דישראל, ולהם נאה ולהם יאה לשב בצלא דמהימנותא, אבל מאן דלאו הוא עיקר גזעא ושרשא דישראל היא סם המות אצלו כנ"ל ע"כ יפוק גרמי' מצלא דמהימנותא, שמלבד שאינו מקבל תועלת מהסוכה, עוד מגרע גרע כנ"ל. ובזה יש לפרש מה שאמר ר"ג לזקנים ראיתם טבי עבדי שהוא ת"ח ויודע שעבדים פטורים מן הסוכה לפיכך ישן לו תחת המטה, ועיין בר"ן שהקשה למאי דס"ד דמפני צד איסור ישב לו תחת המטה מה איסור יש בזה, ולהנ"ל ניחא דס"ד דמגרע גרע כנ"ל, אבל שם בירושלמי מסיק טעם אחר כדי שלא לדחוק את החכמים שמאחר שהי' ת"ח אין בו חשש זה:

ובמה שאמרנו יש לפרש דברי הש"ס יומא (מז.) אמרו עליו על ר' ישמעאל בן קמחית פעם אחת סיפר דברים עם ערבי אחד בשוק ונתזה צנורא מפיו על בגדיו וכו', ומשמע שם שהי' ביוהכ"פ, ועוד מעשה כזו, ותימא איך ביוהכ"פ אחר ז' ימי הפרישה יצא מבהמ"ק לדבר עם גוי, ותמיד הייתי מסביר לעצמי שהי' בעת ששלטו האומות על ישראל, וגם זה דוחק גדול, ולהנ"ל יש לפרש בפשיטות דידוע דיתרון האור מהחושך דכשרואין שיש במציאות חושך ניכרת מעלת האור, והנה הכ"ג הי' צריך אז להראות מעלת ישראל ולאהבם לפני אבינו שבשמים, ע"כ עשה מעשה זה לצאת ולדבר עם הגוי ובודאי השיג גיאות מאוד מזה שכ"ג ביום הזה ידבר עמו, בזה הראה לפני המקום מעלת ישראל שאם אהרן הכהן הי' מדבר עם אחד הי' עוד ממעט עצמו כנ"ל ונשבר לבו בקרבו, וא"כ ראוים ישראל לברכה ולחיים טובים ולכל השפעות טובות:

ובזה יש לפרש עוד מאמר הש"ס ע"ז מצוה קלה יש לי וסוכה שמה, הוציא חמה מנרתיקה מיד בועטין בסוכתן, נמי מהאי טעמא הוא שניתנה להם מצוה שבה תובחן מעלת ישראל שישראל כהאי גוונא נעשו נכנעים ע"י מצוה זו אבל האומות השיגו מזה גיאות וחושבין שמגיע להם זה בדין וע"כ הם כועסין כשמקדיר עליהם החמה ובועטין כי זה תורת הגס רוח, אבל ישראל יוצאין בבושת פנים ונכנעין, ובזה ניכרת מהות הגוי ומהות הישראל:

פרק ג

שנת תרע"ד

במדרש מאן דנקיט באיין בידו הוא נצח דינא, ויש להבין הלוא גם זולתינו יכולין ליקח זה בידיהם ומה סימן הוא זה, ונראה דהנה במדרש דלולב הוא כינוס כל ראשי האיברים שבאדם להיות לאחדים להודות ולהלל לשמו יתברך, והנה ידוע שהעבירות מושכין את האדם לאחור ואינם מניחין לו לצמצם את המחשבה והרצון להש"י, אף שרוצה לצמצם מחשבתו אינו יכול, כי מכל עבירה נברא מלאך משחית וקטיגור, וכמו למעלה כן למטה הוא כאבן מונח על פתח וסגור הלב ומאפיל את המוח, אך ביוה"כ כשנמחלו העונות מעבירין את המשחית, כמ"ש בזוה"ק בפסוק גם ה' העביר את חטאתך לא תמות, וזה שאנו מתפללים מחה והעבר פשעינו וחטאתינו מנגד עיניך, וכמו למעלה כן למטה גוללין את האבן מעל פתח הלב ונקרע סגור הלב, ושוב ביכולת לכל איש לצמצם את מחשבתו ולהלהיב את לבבו ביותר, וזה בדוק ומנוסה לכל איש נלבב הבא לטהר [זולת אם ח"ו נכתב ונחתם וכו'] וכמ"ש המגיד הקדוש הרבי ר' בער זצללה"ה שלשה ספרים נפתחין שהלב עצמו הוא הספר, והפירוש כנ"ל, א"כ זה דנקיט באיין בידו היינו ענין הלולב במושלם כינוס כל ראשי האיברים כנ"ל זה לאות וסימן דנצח דינא, כי באמת זה סימן מובהק מאד במדה ובמשקל כל אחד לפי ערך תשובתו בימים האלו, זה רב וזה מעט, ומ"מ כל איש ישראל אי אפשר שלא הרהר בתשובה בימים אלו, וכל ישראל מתענין ומתפללין ואומרים וידוי, א"כ כל איש ישראל לפי ערכו נפתח סגור לבו, ויש לו חלק וענין במצות לולב וזה הבאיין בידו כי נצחנו דינא, וזהו שאיתא במדרש שובע שמחות אל תקרי שובע אלא שבע כי שבע הוא מספר כללי, כמו שהאדם מקבץ כל כחותיו להש"י זוכה לעומתו לשובע שמחות:

בזוה"ק כיון דיתבו בסוכות הא אשתזיבו מן מקטרגא, ויש להבין ענין הגנת הסוכה מן מקטרגא, ונראה עפ"י מה שאמרו ז"ל דע"י עבירות נברא מלאך משחית וקטיגור למעלה והוא עצמו מה שאמרו ז"ל כל העובר עבירה מלפפתו ומוליכתו לגהינם, כי מלאך משחית זה שהוא קטיגור למעלה הוא קשור באדם לא יפרד ממנו עד שמשכהו לגהינם, וע"י התשובה הוא מסולק מהאדם שלמטה ומעבירין אותו מלמעלה, וכמו שאמרנו בדיבור הקודם כמו שאיתא בזוה"ק בפסוק גם ה' העביר חטאתך לא תמות, והיינו העביר חטאתך מלמעלה לא תמות מלמטה, והנה בר"ה ויוה"כ שישראל עשו תשובה ונמחלו העונות מ"מ עדיין ישנם במציאות ורודפין אחר האדם לבלבלו להממו ולאבדו שעי"ז צריכין להגנה בסוכה, וכמו שיש בהם כח למטה, נמי יש בהם כח למעלה לדחוק את עצמם לפעמים ליכנס ולקטרג, כי למעלה ולמטה הוא בסגנון אחד:

והנה שמעתי מכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שאמר בשם צדיקים הראשונים כת הקודמים דמאחר דכל בי עשרה שכינתא שריא, לכן אפי' מלאך הבא שם חיל ורעדה יאחזהו מפני פחד ה', עכת"ד, ויש להבין דמצד הסברא ק"ו לכחות הרעים איך יוכלו לרדף אחר אדם בעודו תוך קיבוץ עשרה מישראל, אך התירוץ לזה הוא שכחות הרעים באים תוך מסתרי לבו של אדם ואינם באים תוך הקיבוץ כלל אלא לכל פרט ופרט בפ"ע, כי מסתרי לבב האנשים אין להם חיבור זה לזה, שאין זה יודע מטמנותיו של זה, א"כ אין להם ענין עם הקיבוץ שיהי' עליהם פחד ה' ששורה בהקיבוץ:

והנה סוכה שחל עלי' שם שמים וידוע מספר סוכה גימטריא צ"א כגמטריא שני השמות, והיא מסובבת משמות הקדושים, ע"כ אין ביכולת כחות הרעים לבוא שמה להתדבק עם האדם, וכמו ששמעתי מכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שאין לקרות ק"ש שעל המטה בסוכה אלא פרשה ראשונה לבד כמו בליל שמורים, וכמו למטה כן למעלה אין להם יכולת לכנוס ולקטרג, וזהו כיון דתבו בסכות הא אשתזיבו מן מקטרגא:

ברבינו בחיי סוכה לשון סוכה ברוח הקודש כי היא מביאה לרוח הקודש, והענין יש לומר כי האדם הוא בדוגמא העליונה, וכמו שם הוי' שמורה על מציאותו ובלתי נתלה בעולם והוא אחר שנברא העולם כמו קודם שנברא העולם, כן יש דוגמא באדם שורש נשמתו שהיא חלק אלקי ממעל שאינו נתלה בהגוף ואיננו נטבע בהגוף אלא הארה מתפשטת ממנו להגוף, וכמו שם אד' שבלתי אפשר להקרא אדון רק כאשר יש נבראים המקבלים אדנותו, וכמו שאנו אומרים לעת נעשה בחפצו כל אזי מלך שמו נקרא, וידוע דשם הזה יורד בעולמות שלמטה, כן יש כחות באדם כחות שהם נטבעים בהגוף, ואולי יש לפרש מ"ש נעשה אדם בצלמינו כדמותנו לעומת שתי בחי' אלה שיש באדם, ובזוה"ק בראשית (כ"ב:) בצלמנו ההוא אור כדמותנו ההוא חשך דאיהו לבושא לאור כגוונא דגופא דאיהו לבושא לנשמתא עכ"ל, ומן העליונים יובנו התחתונים, והנה רוה"ק הוא מחמת דביקת כחות הנפש לשורש נשמתו ומשם מושכים רוה"ק, וע"כ סוכה שהיא גמטריא שילוב שם הוי' אדני פועלת נמי באדם התחתון דביקת כחות הנפש לשורש נשמה, ע"כ הסוכה מביאה לרוה"ק, ואולי זה טעם השני ניסוכין ניסוך המים וניסוך היין:

בש"ס מ"ק (ט'.) בעי דיליף דאין מערבין שמחה בשמחה דכתיב ויעש שלמה בעת ההיא את החג וכל ישראל עמו קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים לפני ה' אלקינו שבעת ימים ושבעת ימים ארבעה עשר יום ואם איתא דמערבין שמחה בשמחה איבעי לי' למנטר עד החג ומיעבד שבעה להכא ולהכא, ע"כ, ואף דמצוה הבאה לידך אל תחמיצנה ואין מעבירין על המצות, כבר תירץ כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה עפ"י דברי החכם צבי סי' ק"ו דמשום מצוה מן המובחר מותר להעביר, וה"נ אם הי' הגמר בזמן מקודש הי' מקודש יותר, כבש"ס זבחים (צ"א.) אטו שבת למוספין אהני לתמידין לא אהני, אך עדיין צריכין למודעי, דבשלמא מצוה בלתי נמשכת ואין בה אלא שעת עשייתה לבדה בזה שייך לומר דמוטב לאחר כדי שתהי' המצוה מן המובחר אבל מצוה נמשכת כגון בהמ"ק השראת השכינה למטה, שאיחור כל רגע ורגע היא אבידה שאינה חוזרת אין סברא כלל שיהי' מותר לאחר, דומה למ"ש הצל"ח פסחים (ט:) דבכלי תשמיש אין שייך לומר דבר שיש לו מתירין ועד שתאכלנה באיסור תאכלנה בהיתר, שהרי יכול להשתמש בה גם היום גם מחר והשימוש של היום היא אבדה שאינה חוזרת:

ונראה דכאשר נסתכל בכתובים נראה דכל איחור של בנין הבית ארבע מאות ושמונים שנה הכל נסתעף מחטא העגל, ואלמלא החטא הי' נעשה בנין הבית במוקדם האפשרי, וכמו שאמרו בשירת הים תביאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך פעלת ה', ובזוה"ק ח"ג (רכ"א.) שהי' ראוי להיות תיכף הבנין מעשה שמים כמ"ש פעלת אנת ולא אוחרא, והנה פעלת הוא לשון עבר שהי' מוכן בשמים, ולזה הבנין אנו מקוים לעתיד כמ"ש בונה ירושלים ה' איהו ולא אוחרא ועובדא דא הוי אתחזי למהוי ברישא נפקו ישראל ממצרים עיי"ש:

והנה מצד הסברא הפשוטה יש לומר שאלמלא החטא לא היו צריכין להתעכב במדבר כלל, אלא משה הי' נכנס אתם תיכף לא"י והי' בהמ"ק יורד מלמעלה, כי צורך הסיבוב במדבר שהיו צריכין למיהך במדברא תקיפא אתר דשלטנו דנחש מלכו חייבא לתברא תוקפי' וחילי' ולכתתא לי' ולאכפיא רישי' דלא ישלוט כמ"ש בזוה"ק פ' תצוה, אבל אלמלא חטאו בעגל הי' נעשה כל התיקון ונגמר הכל, כמו לעתיד דכתיב ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ, ולא הי' צריכין לסבב כלל במדבר:

והנה מבואר בכתוב שבחירת הלוים היתה מחמת החטא ואלמלא חטאו בעגל לא נתרחקו ישראל מעבודת המשכן, ויש לומר עוד דגם עשיית הדגלים במדבר לא היו צריכין מאחר שהיו נכנסין לארץ תיכף, כי כל ענין הדגלים הי' באשר הוצרכו ללכת ולסבב במדבר לכתתא רישא דסט"א, והיו צריכין שיתקיים בהם איומה כנדגלות, או מטעמים אחרים שכתבנו בעזה"י במקומו, וע"כ לא הוזכרו הדגלים עוד בכתוב בכניסתן לארץ, משום שלא הוצרכו אלא במדבר מקום משכן הקליפה:

ונראה עוד דגם למלחמת הכנענים בא"י לא היו צריכין שהיו בורחים מאליהם כרגע מפני פחד ה' ועמו ישראל, וכבמדרש שקצצו את כל האילנות כששמעו שישראל יצאו ממצרים ללכת לא"י, הרי שהיו כמתיאשים בעצמם, ואפי' אחר חטא העגל איתא בספרי הובא ברש"י אלמלא שלחו המרגלים לא היו צריכין לכלי זיין, ומובן ק"ו אלמלא חטא העגל זה היו באין לארץ תיכף בלי שום מלחמה, והי' נתקיים תיכף תביאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך פעלת ה' מקדש ה' כוננו ידיך, זה אחר זה במוקדם:

והנה נצטוו על מלאכת המשכן ממחרת יוה"כ ברדתו מן ההר עם לוחות השניים, ובכ"ה בכסליו נשלמה כל המלאכה והי' מונח מקופל עד ניסן כבמדרש, ומצד הסברא כדי שיעמידהו בחודש הרחמים, ובמדרש איתא כדי שיעמידהו בחודש שנולד בו יצחק, נמי הפירוש משום דיצחק נולד מתוך מעשה דהכנסת אורחים שהתחסד אברהם עם המלאכים, וכבר אמרנו במק"א שבאשר הי' מדת הדין הי' צריך דווקא שתהי' לידתו מצד החסד, והנה ידוע שמוטב הי' אם יכולין לעמוד במדת הדין, אבל באשר זה קשה מאוד, מה גם אחר החטא ע"כ נצרך למדת החסד, ולפ"ז מובן אלמלא חטא העגל לא הי' המשכן מונח מקופל להמתין על חודש הרחמים:

ולפי הצעות האלה בואו חשבון מה הי' אלמלא חטאו בעגל, והנה עשיית המשכן היתה בהמשך הזמן ממחרת יוה"כ י"א תשרי עד כ"ה כסלו שהם שני חדשים וחצי והם ע"ב ימים כנגד מילוי שם הגדול שבו נברא העולם שהמשכן הי' בדומה לו כבמדרש, כיצד י"ט מתשרי, כ"ט ממרחשון, כ"ד מכסלו הרי ע"ב, ולפי"ז מובן, אלמלא חטאו בעגל והי' מצוה להם על מלאכת המשכן ביום י"ז בתמוז, יום בואו עם הלוחות, [כי לא הי' צריך להמתין עד למחרת כמו שהמתין בלוחות השניים, שאז הי' יו"ט של יוה"כ ולא הי' אפשר לעשות מאומה לצורך הנדבה, אבל בי"ז בתמוז בודאי לא הי' מאחר ומחמיץ המצוה,] והי' נשאר י"ב ימים מתמוז נ"ט ימים מאב ואלול יום אחד מתשרי הרי ע"ב, נמצא שאז הי' נגמר המשכן באחד בתשרי, ובאשר אלמלא חטאו והיו זכאין בודאי היתה עמידת המשכן באותו יום חודש הדין, כי הי' זוכין בו מצד הדין, ובו ביום היתה התחלת החנוכה של הנשיאין והי' גמר החנוכה בי"ב לחודש תשרי, ובאשר לא היו צריכין עוד לכל סדר הדגלים ומינוי הלוים וגם מצד הסברא מנין נמי לא היו צריכין, שהרי הי' מתקיים בהם אני אמרתי אלקים אתם, ובש"ס ע"ז (ה'.) אלמלא חטאו ישראל לא היו מתים, והי' די המנין שמכסף פקודי העדה שנעשה מהם האדנים, מה גם לפי מה שכתבנו במקומו שכל הענין הי' לצורך הסיבוב במדבר, ובודאי שיהוי מצוה לא משהינן והיו נוסעים תיכף לא"י, והנה המהלך מחורב עד קדש ברנע שהלכו אח"כ בשלשה ימים ק"ו אלמלא חטאו היו מגיעים בשלשה ימים עד מקום בהמ"ק, כי אז לא הי' שייך קדש ברנע שהרי לא היו צריכין לערוך מלחמה כלל, ותיכף הי' יורד להם המקדש מהשמים, וזה הי' בט"ו בתשרי יום חג הסוכות, והי' נתקיים המקרא בשלימות הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בך, וזה מה שרצינו לבאר:

ולפי"ז מובן שענין בהמ"ק וחג הסוכות שייכים להדדי, וזה היתה הכוונה מראש, אלא שנתקלקל הענין מחמת החטא ונשתהה ארבע מאות ושמונים שנה, ומעתה מובן שהי' שלמה המלך מחכה והולך לגמור הבית בסוכות כמו שהיתה הכוונה לולא דאין מערבין שמחה בשמחה, ע"כ הוצרך שתהי' נגמרת גם שמחת החנוכה בחג הסוכות:

וכן יהי' לעתיד שתתחיל החנוכה בפסח ותמשך עד סוכות לפי פירושי כת ראשונים ז"ל בחנוכה המפורשת ביחזקאל:

ברש"י פרי החג שבעים כנגד ע' אומות שמתמעטין והולכין סימן כלי' להם, ובימי המקדש היו מגינים עליהם מן היסורים, ויש להבין למה דווקא הפרים כנגד האומות ולא היו שבעים אילים כנגד האומות, ונראה דהנה במדרש נשא (פ"י) אילו כתיב ואבדיל העמים מכם לא היתה תקנה לאומות אלא ואבדיל אתכם מן העמים כזה שהוא בורר וחוזר ובורר, ע"כ, והפירוש הוא פשוט דאלו הי' כתיב ואבדיל העמים מכם הי' משמע כבורר פסולת מתוך האוכל שמשליך את הפסולת ואין לו תקנה, אבל כתיב ואבדיל אתכם מן העמים שהוא כבורר אוכל מתוך פסולת שבורר וחוזר ובורר מעט מעט טוב שנמצא בהם, היינו או שגם בעודו בגופו בא ונתגייר ונדבק בישראל, או עכ"פ בנפשו שנתגלגל בישראל, וזה ישאר אף לעתיד דאין מקבלין גרים לימות המשיח, מ"מ הנפשות שבהם שיהי' בהם עוד מעט טוב, החלק הטוב יתמרק ויזדכך ויתגלגל בישראל, עד שלא ילך לאיבוד אפי' נקודה אחת טובה:

אך איכות הבירור נראה שהיא ע"י ירידת הקדושה כללית, וידוע דכל חלק מתאוה להדבק בהכלל, וע"כ חלקי הטוב זעיר שם זעיר שם נקבצו באו להתאחד בקדושה כללית, הא למה זה דומה לאחד שנתפזרו לו מחטין דקים וקטנים מאד, מביא אבן השואבת שטבעה למשוך אצלה ברזל ומעבירה ע"פ מקום ההוא והמחטין נדבקין אחת אחת באבן השואבת ומעביר וחוזר ומעביר עד שנדבקין כולם, והנה זה מחסדי הש"י שחשב מחשבות שלא ידח ממנו נדח, וידוע שטבע החסד להתפשט למטה, ונקרא ימין הפשוטה למטה לקבל שבים, וכמדתו של א"א מדת החסד שהשפיל עצמו אפי' לאנשים שפלים מאד כדי להעלותם מתוך החושך והפחיתות:

ולפי האמור יש לפרש ענין הפרים שמקריבין בסוכות עבור שבעים אומות, היינו שידוע שסוכות הוא זמן החסדים כידוע בכוונות, ע"כ הוא זמן קירוב חלקים הנדחים בין האומות, וכענין שיהי' לעתיד שפליטי האומות יעלו לחוג את חג הסכות משא"כ בשאר ימים טובים, משום דאז הוא זמן קירוב רחוקים, וע"כ מקריבין אז עליהם קרבנות היינו שממשיכין להם השפעה וכלליות קדושה, ועי"ז חלקי הטוב שבהם מתקרבים כנ"ל, ובאין ומתגיירין או הנפשות עולות מתוך הטומאה ונתגלגלו בישראל, ולפי"ז יובן מה דמשמע שע"י שמקריבין עליהן הן מתמעטין, [ואף שבפירש"י יש לפרש שהקרבנות הן רק להגין עליהם מן היסורין, אבל בזוה"ק ח"ג (רנ"ט.) מבואר כמו שכתבתי שהרי הקשה אי הכי רע עין הוינן לגבייהו, דאלו לפי מה שנראה מפשטות לשון רש"י אדרבה טבותא לבד עבדינן בהדייהו להגן עליהם מן היסורין, וכן משמע במדרשים כבזוהר וכמו שכתבתי] שהרי חלקי הטוב שבהם הולכים ומתבררים עד דיתקיים בהו ביבוש קצירה תשברנה (ישעי' כ"ז י"א), וישארו אפם ואין, ומדה זו תתנהג עד יובל הגדול ששמיני עצרת רומז אליו והדברים עתיקים, וע"כ בשמ"ע אין מקריבין עליהם כלל כי כל חלקי הטוב כבר נדבקו בישראל וחלקי הרע כלים ונאבדים:

ולפי האמור יובן מה שבא רמז זה בפרים ולא באילים וכבשים, שידוע שפרים כנגד אברהם אילים כנגד יצחק כבשים כנגד יעקב, ומדה זו הנ"ל היא רק מצד מדת חסד מדתו של אברהם אבינו כנ"ל:

והנה כמו שמדה זו נוהגת בכלל העולם כן היא באדם הפרטי, כי האדם הוא עולם קטן, והיינו שאז הזמן שמשפיעין קדושה לכל לב איש ישראל, ונקל הוא לכל איש ישראל לעורר בקרבו את נקודת לבבו להדבק בקדושה הכללית ויפרדו ממנו כל חלקי הרע, וההפרש שבישראל, כולו בעצם הוא טוב ורק מעט הרע שנדבק בו, וכאשר חלקי הטוב מתאחדין בקדושה הכללית נדחה הרע ממנו ונשאר טוב, אבל באומות שהעצם רע נתבררו ממנו רק חלקי הטוב ונשאר הרע:

ויש לומר עוד שישראל זרע יעקב לא לבד שנפרדו מהם חלקי הרע אלא שגם הרע נהפך לטוב, וזה הצ"ח כבשים שכבשים הם כנגד יעקב, וכך היתה מדתו של יעקב, וע"כ יעקב אבינו לא מת שנהפך גם גופו במדריגת הנפש, כי הוא הפך חשוכא לנהורא, וע"כ מספר צ"ח כבשים כמספר צ"ח קללות שבמשנה תורה, כמנין ח"ץ וחץ פתאום הי' מכותם נהפך לטוב ונהפך הכל לטוב וחץ נהפך לצח, ונתקיים בישראל והשביע בצחצחות נפשך (ישעי' נ"ח, י"א), וגם לזה בסוכות הזמן מסוגל, ומ"מ אף מי שלא הגיע למדה זו, מתעוררים עכ"פ חלקי הטוב שבקרבו לדחות את חלקי הרע ממנו וכנ"ל:

בזוה"ק ח"ג (רפ"ג.) בפסוק אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם במועדם דאיהו עונתה כמו מועדה הכי בגוונא דא מצה בה מזמנין לשבעה יומין דפסח, מזמנין לשבעה יומין דסוכות בשבעה מיני דאינון לולב ואתרוג ג' הדסים וב' בדי ערבה, שבועות קראן לון באורייתא, ר"ה יומא דדינא, כל חד במיני' כל מאן דקרא כל דרגא במיני' יתקיים בי' אז תקרא וה' יענה, עכ"ל:

ונראה דהא דאמר ר"ה יומא דדינא הוא מצות השופר לעורר הלבבות גנוחי גנח ילולי יליל, וכענין שאמרו ז"ל בש"ס מגילה (טו:) ולרוח משפט זה הדן את יצרו ופרש"י דן את יצרו כופהו לשוב בתשובה, והנה שופר הוא מפנימית הלב ומאן דנפח מתוכו נפח והוא מעורר את הקדושה, כענין ויפח באפיו נשמת חיים וכבר דברנו מזה, והוא שכעין המצוה שממשיכין בה את קדושת היו"ט, באותו סגנון היא קדושה הנמשכת, והיא קדושה לנקודה הפנימית שבלבו:

ולפי"ז יש לומר דקדושה הנמשכת ביוה"כ בודאי דמשכין לה במצות העינוי שהיא מצות היום ממשיך נמי דוגמתה, וכמו שהצום נקרא עינוי נפש, כן ממשיך נמי קדושה לנפש, והוא יותר מר"ה שאין המשכה אלא לתוך הנקודה הפנימית, וזה הוא בכל חלקי הנפש, סוכות הוא עוד יותר שהמשכה היא ע"י מצות הנעשות בידים ממשיך נמי קדושה אפי' לחיצונית האדם, שהידים הן היותר חיצונים שבגוף כאמרם ז"ל מה ידיו מאבראי, והוא עוד נעלה ממצה בפסח אף שהיא נמי עשי' גשמית ומקדש את גשם האדם, מ"מ הרי המאכל נכנס בפנימיותו, אבל נטילת לולב היא רק בחיצונית הגוף ומקדש את כל אבריו אף היותר חיצונים:

ויש לומר עוד שמצות סוכה שהיא מקפת על האדם, ונכנס בה אפי' ברגלים, ומצותה אפי' בשינה שהיא בגוף לבד שאינו נשאר בו אלא קיסטא דחיותא, מקדשת עוד יותר את האדם אפי' בחינות הרחוקות מעצם אדם, וכזה יש לפרש מה שאנו אומרים בסוכות זמן שמחתינו, אף שגם פסח ושבועות מחויבין בשמחה, מ"מ יש תוספות שמחה שהיא קירוב רחוקים והתפשטות הקדושה ביותר, וכמו שהגיד כ"ק זקיני זצללה"ה מקאצק ששמחה היא התפשטות הקדושה, ומובן שבסוכות שהוא זמן התפשטות ביותר, לזה נאה לקרותו זמן שמחתנו:

מה שאנו אומרים בהתפלה בעת הכניסה לסוכה והרב כבסני מעוני ומחטאתי טהרני, דהנה בזוה"ק ריש פ' ויגש שדורש הפסוק כי הנה המלכים נועדו עברו יחדיו זה יהודה ויוסף, אמר ר' יהודה רזא דמהימנותא הכא דהא כד רעותא אשתכח וקשורא אתעטר כחדא כדין תרין עלמין מתקשרן כחדא ואזדמנן כחדא וכו' וכדין כי הנה המלכים נועדו תרין עלמין קדישין עלמא עלאה ועלמא תתאה עברו יחדיו רזא דמלה דכד מתחברן כחדא כדין עברו יחדיו בגין דכל חיובין לא אתעברון לאתכפיא עד דמתחברן כחדא כדכתיב ועובר על פשע וע"ד עברו יחדיו עברו אינון חובין אתכפרו דהא כדין כל אנפין נהירין וכל חובין אתעברו עכ"ל:

והנה יש לומר שזה נמי ענין לולב וסוכה, שלולב הוא יוסף כמבואר בכוונות, וסוכה היא דוד הבא מיהודה כדכתב אקים את סוכת דוד הנופלת, וגם במצות סוכה עצמה יש בה יחוד שני השמות הוי' אדנ' שסוכה גמטריא הוי' אדנ', וע"כ אז הוא זמן דכל אנפין נהירין והוא תכלית הכפרה, וכל מי שרוצה להתקרב הוא שעת הכושר ביותר להתקרב:

במדרש ולקחתם לכם ביום הראשון ר' אבא בר כהנא פתח קחו מוסרי ואל כסף קחו מוסרה של תורה ואל כסף, וכבר אמרנו שאין הפירוש כסף הגשמי דאטו בשופטני עסקינן שצריכין לאזהרה זו, ועוד שאינם בסוג אחד וככה הי' צריך לאמור מוסרה של תורה ולא מוסרה של חכמה אנושית, כמ"ש הברטנורא ריש אבות, אבל מוסרה של תורה וכסף הגשמי שאינם בסוג אחד לא שייך לומר כן, אלא ודאי שהכוונה על אהבה רוחנית המכונה בשם כסף, מלשון כי נכסוף נכספת:

ונראה לבאר זה עפ"י מה שפי' כ"ק זקיני אדומו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק, דברי הת"כ ריש שמיני בפסוק ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה', אמר להם משה לישראל אותו יצה"ר העבירו מלבכם ותהיו כולכם ביראה אחת ובעצה אחת לשרת לפני המקום כשם שהוא יחידי בעולם כך תהא עבודתכם מיוחדת לפניו שנאמר ומלתם את ערלת לבבכם מפני מה כי אני ה' אלקיכם הוא אלוקי האלקים ואדוני האדונים עשיתם כן וירא אליכם כבוד ה', ופירש הוא זצללה"ה כי למעלה מן הענין כתיב ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני ה' שפירושו שהעמידו עצמם לקבל מדריגות, ע"ז אמר להם משה מדריגות אתם חפצים, עשו אתם מה שעליכם העבירו יצה"ר מלבכם וכו' כל הענין עשיתם אז ממילא וירא אליכם כבוד ה' ודפח"ח:

ובאותו סגנון יש לומר נמי בכאן כזה פתיחה למצות לולב שנקרא נעים ומרומז להקב"ה שישראל נוטלין ושמחים בו לפני הש"י בדביקות אהבה, ע"ז אמר קחו מוסרי זה מוסרה של תורה, כי לשון מוסר היא מלשון הסרה וסילוק כמ"ש (ישעי' יז א') הנה דמשק מוסר מעיר, ומוסרה של תורה היינו להסיר את היצה"ר ואת ערלת הלב מלב עד שהמעשה תהא מיוחדת לפניו ית"ש כלשון הת"כ ממש, ואל כסף היינו לא תהי' כוונתכם להשיג האהבה והדביקות, אלא עשיתם כן היינו להעביר היצה"ר וכו' אז ממילא תשיגו המדריגות וירא אליכם כבוד ה', ותנעמו בנועם המצוה:

להבין ענין הפלוגתא אי סוכה דירת קבע בעינן אי דירת עראי בעינן, דהנה סוכה היא זכר להנהגה שהיתה במדבר למעלה מדרך הטבע כי אם בנסים מפורסמים נגלה לכל אפי' לאומות עולם, שהיו רואין מרחוק עמוד ענן יומם ועמוד אש לילה שאין לו שום ענין בדרך הטבע והי' מתמיד זה ארבעים שנה, והגם שהיו עוד נסים נגלים מן ובאר ולא נעשה זכר למו, היינו משום שזה נגלה ומפורסם יותר אפי' לאומות העולם, ובכלל זה נכללו כל הנסים שנעשו לישראל במדבר, זהו למ"ד ענני כבוד עשה להם, ומ"ד סוכות ממש עשה להם לא פליג על היות להם ענני כבוד במדבר שהרי זה מפורש בכתוב, אלא סבירא לי' שהזכר איננו לנס מיוחד אף שהוא מפורסם יותר, אלא לכללות ההנהגה כל ימי היותם במדבר, ובין למר ובין למר הזכר הוא להנהגה יוצא מהיקש הטבע:

והנה כבר אמרנו שהנהגה הנסית והנהגה הטבעית כל אחת יש לה מעלה מה שאין בחברתה, שהנהגה הנסית יש לה מעלה שהיא בלי טורח ובלי עמל ולכבוד ולתפארת, כענין שאיתא במדרש שאמרו אומות העולם אלוהות הן אלו שאין תשמישן אלא באש, אבל הנהגה הטבעית היא ע"י טורח ועמל כמדרש בראשית עשאו עבד מכודן לעצמו דאי לא לעי לא נגיס, ומ"מ יש להנהגה הטבעית נמי מעלה שאין בהנהגה הנסית, כי בהיות חורשין וזורעין ומקיימין מצות התלויות בארץ, נתבררו כל חלקי הקדושה המפוזרים בגשם חומר הארץ, ועוד לו שגם חומר הארץ נתקדש, והוא כענין ביאת הנשמה לזה העולם, כידוע, ומובן לפי הדברים האלה שהתכלית היא הנהגה הטבעית כדי לברר כנ"ל, והנהגה הנסית במדבר היתה צורך לשעתה לבד, כדי שיתחזקו ישראל בתורה ואמונה טהורה למען יהי' ביכולתם לבוא לארץ לחרוש ולזרוע ולברר כנ"ל, ומ"מ תכלית התכלית היא שיתקדש כל כדור הארץ כמו לעתיד, ויזדכך החומר עד שתשיב כל הנהגה למעלה מן הטבע של עכשיו, ועתידה א"י שתוציא גלוסקאות וכלי מילת ויהיו מתפרסים שלא בטורח ושלא בעמל, והלכו גוים לאורך ומלכים לנוגה זרחך ולא יהי' לך עוד השמש לאור יומם ולנוגה הירח לא יאיר לך והי' לך ה' לאור עולם, וכל יעודי הנביאים על לעתיד:

תוכן העניינים

שם משמואל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה