אור ברסלב
שם משמואל כי תבוא

שם משמואל· שמואל בורנשטיין מסוכטשוב

כי תבוא

כי תצא

פרק א

שנת תר"ע

בתנחומא צפה משה ברוה"ק וראה שבהמ"ק עתיד ליחרב והבכורים עתידין ליפסק עמד והתקין לישראל שיהיו מתפללין ג' פעמים בכל יום, להבין הדברים דהנה במדרש בראשית (פרשה א' סי' ד') אן ראשית אלא בכורים בשביל בכורים יע"ש, ולהבין דבריהם דהנה בזוה"ק יתרו (ע"ט:) על פסוק הגדתי היום לה' אלקיך וז"ל אינון בעיין לאחזאה ולאודאה דבניני דחסד עילאה זכאן לכל האי ושריין בארעא ועאלין לההיא ארעא ועביד עמהון כל אינון טבאין ובג"כ הוו אמרי מלין אלין לכהן כו' משום דאתי מסטרא דחסד עכ"ל, וע"כ נאמר ויתן לנו לשון מתנה, והנה זה הוא עיקר הכוונה בבריאת שמים וארץ להיות האדם מודה להשי"ת שבראו מצד החסד וכו' כמ"ש כ"ז הרמב"ן ז"ל בסוף פ' בא עיי"ש דבריו כי נעמו, וזה בזכות בכורים נברא העולם, שענין מה שבכורים מורה עליו זה הוא כוונת הבריאה, והנה בבכורים יש שלשה דברים הבאה ותנופה והנחה, וקריאה, והשתחוי', וזה כנגד מחשבה דיבור ומעשה, הבאה ותנופה והנחה זה מעשה, קריאה דיבור, והשתחוי' מחשבה דכל הברואים הולכים כפופי קומה, והאדם שיש לו שכל הולך בקומה זקופה, ואם הוא בא בהשתחואה שהיא כפיפת קומה להשי"ת, בזה מורה שהוא מבטל אף שכלו להשי"ת, וע"כ בכורים מצוה חביבה מאוד שהיא מצוה הנעשית בכל ג' חלקי האדם והם כנגד נפש רוח ונשמה, וענינה מורה על הענין שתכלית בריאת העולם היתה לזה, וע"כ כשראה מרע"ה שביכורים עתידין ליבטל ביקש תקנה, ואף שהרבה מצות בטלין בחרבן בהמ"ק נרגש יותר על ביטול מצות ביכורים והוא לגודל מעלתה, ולכך התקין ג' תפלות דתפלות אבות תקנום אברהם שחרית יצחק מנחה יעקב ערבית, וכל אחד ואחד מהם השיג מעלה יותר, דכל ענין תפלה הוא ביטול והכנעה להשי"ת כמ"ש הרמב"ן סוף פ' בא עי' שמה, ואאע"ה הי' שכל כמ"ש חז"ל במד"ר בראשית פ' ס"א שתי כליותיו נובעות חכמה, והוא מחמת שאחד הי' אברהם וביטל הע"ז שהיא טעות מצד השכל וקידש את שכלו במה שביטל כל השכל שלו להשי"ת, ע"כ הי' שכרו ששכלו נעשה כולו קודש וכליותיו נובעות חכמה, והוא כעין שאחז"ל בזכות ויסתר משה פניו מהביט זכה לתמונת ה' יביט, וע"כ תיקן תפילת שחרית תפילת הבוקר שהוא לשון ביקור שיבקר אדם בשכלו, ובזוה"ק לך לך דאברהם הוא נשמתא, ולכך נבחן ונצרף אברהם במצרים דשם הוא מקום ע"ז וכישוף וחכמת מצרים שהיא מצד השכל דקליפה, ויצחק עלה למעלה עוד יותר שלא בלבד השכל אלא אף הנפש ג"כ הקדיש וביטלו להשי"ת ויצחק הקריב את נפשו לה', ולכך נצרף ונבחן בפלשתים דקליפה שלהם היא ליצנות כמבואר במדרש ובמושב לצים לא ישב זו פלשתים, והיא הקליפה בדיבור שהוא מכחות הנפש, כמ"ש ויהי האדם לנפש חי' ובת"א לרוח ממללא ולכך תיקן תפלת המנחה מלשון מנוחה ומנוחה מתיחסת לנפש כמ"ש המהר"ל ז"ל, ובקרבן מנחה כתיב נפש כמ"ש ונפש כי תקריב מנחה, ויעקב תיקן תפלת ערבית כי הוא קידש עוד יותר שגם הגוף יתקדש ולא ראה טפת קרי מימיו, וזה שהקריב שלמים שלא מצינו רק ביעקב בראשונה כמ"ש ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק, דשלמים נקראים משום שיש בהם שלום למזבח ולכהנים ולבעלים ונקרא איש תם יושב אוהלים ותם הוא גם מצד הגוף ותתן אמת ליעקב והדברים עתיקין, ולכך נבחן ונצרף אצל לבן ולבן נקרא ארמי שרימה באנשי מקומו והוא רמאי ואנשי המקום רמאים כמבואר במדרש וזה היפוך מדת תמימות ואמת, וע"כ תיקן תפלת ערבית שהיא כנגד אברים ופדרים, דערבית היא אף שהוא בחשכות ואינו מאיר לו השכל ג"כ יבטל כחותיו ונמשך להשי"ת והוא כנגד אברים ופדרים שהם חלקי הגוף שבקרבן, ולכך כשראה מרע"ה שביכורים עתידין להבטל תיקן השלש תפלות, דכל מה שיחסר בהעדר הביכורים ישלימו השלש תפלות כנ"ל, והבן:

ובהנ"ל יובן מ"ש חז"ל בתנחומא תזכו ותשנו לשנה הבאה, דלמה דווקא בביכורים, ולפי האמור דביכורים הם ביטול יובן היטב, דאחר שמבטל כחותיו להשי"ת והוא בעצמו כאפס וכאין, א"כ זוכה לשנה הבאה, וכמו תבואה אימת קגביל לבתר דבלי משום דהזרע נתבטל לכדור הארץ משיג הזרע חיות מחדש ומתחיל לצמוח, כן האדם אם הוא מבטל א"ע להשי"ת כלו וכאפס ואין נחשב לגבי עצמו מתחיל שוב לצמוח:

לא שכחתי פרש"י מלברכך, ותמוה דהא ברכות דרבנן, והנה כ"ק אאמו"ר זצלה"ה אמר בשם שו"ת ר"י מגא"ש דקאי על ברכת שהחיינו, כוונת הדברים כי עיקר המצוה היא החיות והשמחה ותשוקת האדם להמצוה, דהיינו שהוא עושה המצוה מפנימיות הלב, וע"כ הוא משתוקק מתי יבוא לידו המצוה ויעשנה וכן אמה"כ הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא ופרש"י שעומדין משנתן שחרית וחוטפין המצוה כו' וזה מורה גודל השתוקקות להמצוה, וזה לא נמצא אצל או"ה רק אצל ישראל שהפנימיות שלהם היא טובה וע"כ בלעם שצפה וראה מעלת ישראל שבח אותם בזה שלא נמצא אצל זולתם, וע"כ ברכת שהחיינו היא דאורייתא כי זה עיקר המצוה כשעושה בשמחה וחיות כנ"ל, וזה מורה ברכת שהחיינו כמובן:

ובזה יובן מאמרם ז"ל ביומא (ט':) שחורבן הבית הי' בשביל שנאת חנם, ולכאורה הלא בכתוב מפורש תחת אשר לא עבדת וגו', ובהנ"ל יובן, דהנה באמת בפנימיות כלל ישראל הם אחד, רק שמחמת הגופים נעשה פירוד, וע"כ אם היו עושים המצוה בשמחה, דהיינו מפנימיות הלב כנ"ל, ממילא היו מתאחדים, כי בפנימיותם הם אחד, ולא היתה שנאת חנם ביניהם וזה תלוי בזה:

ובזה יובן מאה"כ תחת אשר לא עבדת וגו', והק' כ"ק אאמו"ר זצלה"ה הרכ"מ בשם הרה"ק ר' משה ליב מסאסוב ז"ל מדוע מחמת מניעת השמחה עונש גדול כ"כ, ולהנ"ל יובן דכשאין עושין בשמחה מפנימיות הלב רק כמצוות אנשים מלומדה אז אין המצוה נחשבת כ"כ ומסתעפת מזה שנאת חנם וכנ"ל והבן:

ברש"י ז"ל י"א ארורים כנגד י"א שבטים, דשבט שמעון לא הי' בדעתו לברכו יע"ש, י"ל הפי' דבאמת ישראל הם ברוכים מברכת יעקב אביני ע"ה, ועי"ש לא חלה עליהם בעצם קללה כלל, כי אין ארור מתדבק בברוך והקללה היא רק בחיצוניות לדחות החטא כמו שהחטא הוא רק במקרה לא בעצם, אבל שבט שמעון שלא נתברך אם הי' מקללו היתה חלה ח"ו בעצם, וזה לא רצה בשום אופן לקלל ח"ו שבט מישראל והבן:

ולא נתן ד' לכם לב לדעת, להבין מה חטאם בזה ומה מוכיחם, אך האמת שבשמים אין מקמצים כלל וברצונו יתב"ש להשפיע תמיד כל טוב, אך המניעה היא מצד המקבלים שאינם ראוים לקבל ועומדום מרחוק, אך באם האדם יש לו תשוקה רבה להתקרב להשי"ת, ממילא נמשך ונתקרב למקום ששם תשוקתו, וכמו שאמר כ"ק אאמו"ר זצוקללה"ה על הש"ס עירובין (מ"ט:) הי' מכיר אילן או גדר ואמר שביתתי בעיקרו קנה שם שביתה, ואמר הטעם כי במקום שרצונו וחשקו להיות שם הוא, וע"כ אם יש לו תשוקה להשי"ת באמת, יכול להשיג אף דברים שגבוהים ממנו וממדרגתו, וז"ש ולא נתן כו', שאם הי' להם רצון ותשוקה הי' נותנין להם משמים, א"כ הי' החסרון מצדם, וזהו הענין שבשבת בנקל לשוב בתשובה כמ"ש שבת בו תשוב, דהנה באמת האדם שחטא ונעקר מכלל ישראל איך יכול לבוא לתשובה כי הוא רחוק מאוד, אך מחמת הרצון וחשק האדם לשוב לשורשו כמקדם, עי"ז הוא יכול לבוא באמת לתשובה כנ"ל, אך לזה הרצון ג"כ קשה מאוד לבוא מאחר שעדיין עומד מבחוץ מאין יבוא לו הרצון, אך בשבת שהיא עת רצון ובפרט במנחה שהיא רעוא דרעוין ונפתח רצון העליון למעלה וכמים פא"פ, כמו כן נפתח אצל האדם רצון ותשוקה לבוראו ע"כ שבת היא זמן תשובה:

ובזה יובן מנהג החסידים שמקדימין הסליחות במוצש"ק תיכף אחר חצות לילה, כי כל מה שיכולין לקרב להשבת טוב יותר, מחמת שאז היא עת רחמים ורצון ושעת תשובה וכנ"ל, והבן כ"ז:

פרק ב

לסועדת נשואין של בני יעקב שי'

בגמ' ברכות (ו':) תניא א"ר חלבו כל הנהנה מסעודת חתן כו' ואם משמחו מה שכרו זוכה לתורה שניתנה בחמשה קולות, ר"א אמר כאלו הקריב תודה כו', רנב"י אמר כאלו בנה חורבות ירושלים:

ונראה כי ענין המצוה לשמח חתן וכלה הוא באשר חתן וכלה הם חומר וצורה והם הפכים, ולאחדם באופן שהצורה תשאר צורה ולא תטבע בחומר, זה א"א כי אם ע"י שמחה כמ"ש הרב ז"ל בסידור בכוונת המקוה כי שמחה היא דבר למעלה מן ההפכים כמו שנראה בחוש שאדם בעת שמחתו סובל גם שונאו יע"ש, וז"ש מה שכרו שזוכה לתורה, כי עליונים ותחתונים הם חומר וצורה והם הפכים, ובזוה"ק שעליונים אינם יכולים לסבול אפי' מדא דהאי עלמא ובאמצעות התורה מתאחדין עליונים ותחתונים, כי התורה היא למעלה למעלה כנודע, ומלובשת בענינים גשמיים כדין השור והבור וכדומה, וע"כ בכחה לאחד עליונים ותחתונים, ור"א אמר כאלו הקריב תודה, כי תודה באה על נס וכל נס הוא מעליונים כי נס למעלה מן הטבע, וע"כ קרבן תודה יש בו חמץ ומצה, שהמצה מתיחסת לעליונים וחמץ לתחתונים כידוע, ובאשר שנעשה לו נס מעליונים הרי חיבר עליונים לתחתונים, וע"כ בא הקרבן תודה שיש בו חמץ ומצה, שזה מורה שקרבן הזה הוא למעלה מכל הפכים ומחבר עליונים לתחתונים, ורנב"י אמר כאלו בנה חורבות ירושלים, כי ירושלים של מטה מכוונת כנגד ירושלים של מעלה, וכדמיון המוח והלב שהמוח מאיר ללב כמ"ש בזוה"ק פ' שלח, ובחרבן ירושלים נעשה פירוד, ואין ירושלים של מעלה מאירה לשל מטה, וע"כ המשמח חתן וכלה הוא כאלו בנה חורבות ירושלים, שהיא התכללות חומר וצורה, והשלשה דברים האלו כנגד שכל וגוף ונפש, דתורה היא חיבור עליונים ותחתונים מצד השכל, ותודה היא חיבור מצד הנפש דקרבן מתיחס לנפש, וירושלים חיבור מצד הגוף עצים ואבנים, ולעתיד יתקדש ויתעלה גם הגוף במדרגת הנפש, והבן:

בגמ' המשמח חתן וכלה זוכה לתורה שנתנה בחמשה קולות, נראה דהנה אחז"ל סוטה (י"ד:) תורה תחילתו גמ"ח סופו גמ"ח, תחילתו גמ"ח וכו', ויש לפרש דהנה תורה היא למעלה ומרוממת ונשאה וגבוהה מאוד שאין שום אדם ראוי לה ואמרו חז"ל ביבמות (ק"ה:) וכי הגון הי' משה לקבל תורה מפי הגבורה, הרי שאף מרע"ה אחר כל הזדככותו וקדושתו לא הי' ראוי לתורה, מה גם כל הנבראים, אך התורה ניתנה בחסד עליון אף להבלתי ראוים, וכמו כן בכל יום שלכך אומרים נותן התורה לשון הוה, שהקב"ה נותן התורה תמיד, ואין הנבראים ראויין לזה והוא רק מצד החסד, ובגמ"ח שאנו עושין מעוררין למעלה החסד עליון להשפיע תמיד נתינת התורה, וז"ש תחילתו גמ"ח וסופו גמ"ח להורות שהכל הוא ע"י גמ"ח, והנה התורה עם כי בפשטות מדברת בעניני עוה"ז, וזה ודאי שייך לאדם, אך בנסתר איננה שייכת לשום נברא רק בחסד השי"ת כנ"ל, והנה החילוק שבין קול לדיבור דקול הוא פנימיות ודיבור חיצוניות, והתורה שניתנה בחמשה קולות ולא בדיבור בלבד, זה מורה על פנימיות שג"כ ניתנה לישראל, וז"ש המשמח כו' זוכה לחמשה קולות שע"י גמ"ח זוכין לפנימיות התורה כנ"ל, והבן:

ענין שבע ברכות, דשבעה הוא מספר כללי ואדם בעת הנשואין נעשה איש כללי כאמרם ז"ל ר"ה (ל"ב:) כיון דאתי רבים מינה כרבים דמיין, וע"כ מתיחס אליו מספר שבע ברכות, היינו שכח הכללי שבו יתברך בקרבו צריכין לזה שבע ברכות:

טעם המצוה לשמח חתן וכלה, דהנה העיקרים כתב דשמחה נותנת קיום להדבר, והאדם ע"י הנשואין נעשה שיהי' קיום למינו לעד כמ"ש בשבע ברכות בנין עדי עד, ע"כ באה המצוה לשמחם, למען יהי' קיום לעד:

עוד טעם לשמחה עפימ"ש הרבי מלובלין זצלה"ה הפי' משנכנס אדר מרבין בשמחה, היינו שמרבים הסטרא דקדושה ע"י השמחה, ואב ממעטין בשמחה שממעטין הסט"א ע"י השמחה, ולפי"ז י"ל ג"כ בכל ענין ששייכת בו גם שמחה גשמיות צריכין שמחה וע"י השמחה משפילין את כח הגשמי שלו ששורשו בסט"א עד שתשאר רק המצוה לבדה מטוהרה בלי תערובות:

וי"ל שמצוות שמחת יו"ט ג"כ היא מהאי טעמא, דיו"ט יש בו תפיסת יד אדם וא"כ יוכל להתערב בו ג"כ גשמיות ח"ו, לזה צריכין השמחה להשפיל הגשמיות, משא"כ בשבת שאין בה תפיסת יד אדם דקביעא וקיימא וכל דינין ערקין ואתעברין מינה, לכן א"צ שמחה, ולכך ביכורים ג"כ צריכים שמחה כמ"ש ושמחת בכל הטוב, משום דבהם יש ג"כ שמחה שמאסף אל הבית, א"כ יוכל ליפול ח"ו שתהי' השמחה גשמית לכן צריכין שמחה להגביה שתהי' בלתי לה' לבדו:

פרק ג

שנת תרע"א

במדרש צפה משה ברה"ק וראה שבהמ"ק עתיד ליחרב והביכורים עתידין ליפסק עמד והתקין לישראל שיהיו מתפללים שלש פעמים בכל יום עכ"ל, ויש להבין מה ענין ביכורים אצל תפלה, ונראה דהנה יש להתבונן על ענין ביכורים מהו, ובלקוטי תורה פ' עקב כי שבעת המינים שנשתבחה בהם א"י שורשם מז' ספירות העליונות ע"כ, וע"כ בבריאת העולם וכן לעת"ל כשיהי' שמים וארץ על מכונם כשהיו המינים האלו מתברכים מהקדושה העליונה היו הפירות בתכלית הגידול, אך מתמת זוהמת הנחש שהוטל ארס בכל הנבראים אם הי' הגידול בתכלית הי' מלא ארס של נחש כי בכל עת הגידול הי' נשתאב בו בכל עת יותר ויותר [ואפשר מטעם זה זמן גידול הפירות בא"י הוא פחות מבשאר ארצות כבפ"ק דר"ה משום ארץ צבי כתיב בה, והתועלת מזה שלא ישתאב בפירות כ"כ ארס] וע"כ נתקלקלו שלא יגדלו בתכלית הגידול, והרמ"ע כתב שחטה מלשון חנטה שכל גידולה הוא רק כמו חנטה הקודמת, וצריכה להתתקן על ידי המלאכות ואפי' ובישול למען תתפרד ותתנקה מהארס של הנחש, וביערות דבש איתא שטבע האש להיות שורף את הארס של נחש, והפירות שאינם נאכלים אלא ע"י תיקון האש נראה שנשתאב בתוכן הרבה ארס וצריכין להתתקן ע"י האש ושאר הפירות שנאכלין חיין מורין שלא הי' בהם כ"כ ארס, ומ"מ פטור בלא כלום א"א, ולעתיד איתא בש"ס שבת (ל:) שעתידה א"י שתוציא גליסקאות, מפני שרוח הטומאה יעביר מן הארץ, ותהי' ההשפעה רק מסטרא דקדושה, אז יגדלו הפירות בשלימותם, וכשישראל היו נרצים להש"י והיו שרויין על אדמתם בארץ הקדושה הי' מעין זה ע"כ היתה הברכה מצוי' מאד בגידול הפירות בכמות ואיכות, ונראה דכמו שהשפעת הקדושה היתה מז' ספירות כנ"ל, כן לעומתם כח ארס של הנחש הי' מז' מיני הטומאה כי את זה לעומת זה עשה אלקים, וז' מיני טומאה נמצאים בעולם, מת ושרץ ונבילה זב וזבה נדה ויולדת, וכבר אמרנו דזה דאידמי לי' כתנינא דשבע רישוותא בש"ס קידושין (כ"ט:), וכשהיו ישראל זכאין יושבין על אדמתם היו דוחין את שבעה מיני ארס האלו, לעומת שהם עקרו השבע מדות רעות מקרבם לעומת זה נעקרו שבעה מיני השפעות ארס של נחש מא"י, כי זה לעומת זה עשה אלקים, ולא הי' בהם כח להשפיע אשכלות מרורות חמת פתנים, וכל ההשפעה היתה נקי' זכה וברה מז' ספירות הקדושות, וזאת היתה עבודת ישראל בא"י כמו שהיו עובדין בגשמיות עבודת שדה וכרם, היו עובדין ברוחניות לעקור השבע מדות רעות מקרבם ששורשן בסט"א חלק הנחש, מעין אדם הראשון שנאמר בו לעבדה ולשמרה ובזוה"ק (כ"ז.) לעבדה זה מצ"ע ולשמרה זה מל"ת, כי אז לא הי' עוד ארס של נחש נשתאב בהנבראים, וכל עבודתם היתה רק להמשיך הקדושה ע"י מצ"ע ולשמור שלא ישלוט זר ע"י ל"ת, אבל אח"כ שנשתאב הארס של נחש בתוך תוכם נצרך עוד לשרש את חלק הרע כנ"ל ע"י השירוש מלבות בני אדם, ובמדה זו נשרש ונעקר מכלל העולם:

אך עוד גדולה מזה היתה מצות ביכורים, היינו שלא די שעקרו את חלק הרע מקרבם עוד הוסיפו להפך הרע לטוב וחשוכא לנהורא ומרירא למתקא, ופיעל דמיוני הי' אדם רואה תאנה שבכרה אשכול שביכר שאדם משתוקק לאכלה כמ"ש (ישעי' כ"ח ד') כבכורה בטרם קיץ וגו' בעודה בכפו יבלענה, הקדיש זה לביכורים, והוא פועל דמיוני על כל מיני התשוקות להפכם לטוב, וכן שאר כל המדות, ובכח כל המדות האלה יעבוד את ה' ובזה נעשה כל גופו קודש קדשים, וענין זה עצמו הי' בהמ"ק שהי' עצים ואבנים והי' שורה בהם קדושה עליונה מעין נשמת חיים בגוף האדם, וע"כ אמרו ביומא (כ"ג:) קשה עליהם טהרת כלים יותר משפיכות דמים, כי ע"י הטומאה נסתלקה הקדושה מהם והוא כעין שפיכת דמים שנסתלקה הנשמה עליונה מהגוף, ובאמצעות המקדש היו גם גופות בני אדם נתקדשים היינו שהי' ביכולתם להפך גם את נפש הבהמית לעשותה קודש קדשים כנ"ל, וע"כ אין מקריבין ביכורים אלא בפני הבית, ששלא בפני הבית רחוק מאד שיהי' ביכולת כל אחד להפך חשוכא לנהורא ומרירא למתקא וראיתי בני עלי' והנם מועטין, לעומת אשר בזמן שבהמ"ק הי' קיום הי' ביכולת כל איש ישראל להגיע לזה ע"י המקדש והביכורים:

וזה שאמר המדר"ת צפה משה ברוה"ק שבהמ"ק עתיד ליחרב והביכורים לבטל, עמד והתקין להם שלש תפילות היינו כי בתפלה נאמר ואשפוך את נפשי לפני ה' (ש"א א' ט"ו), היינו שנפש היא לשון רצון כמו שאמרנו כמה פעמים כמ"ש אם יש את נפשכם שפירושו רצונכם, היינו להפך כל הרצוניות מגשמיות לרוחניות עד לפני ה', ובזה שאדם מתפלל שלש פעמים בכל יום ויום ומשתפך את נפשו כנ"ל, בזה מתהפך בעצם לאט לאט חשוכא לנהורא כנ"ל כעין מצות הביכורים, ותפילות אבות תקנו, היינו שהם הכניסו כח זה בכל ישראל שיהי' בכוחו להפך את טבעו, מה שאין ביכולת שום איש לעשות זאת, זה ביקש מרע"ה ומצא תקנה במקום ביכורים:

במד"ר א"ר יודן כל מי שעונה אמן בעוה"ז זוכה לענות אמן לעתיד לבוא, ד"א אמר ר' יהושע בן לוי כל מי שנכנס לבתי כנסיות ולבתי מדרשות בעוה"ז זוכה לכנס לבתי כנסיות ולבתי מדרשות לעת"ל, ד"א אמר ר' יודן כל מי ששומע בקול של תורה בעוה"ז זוכה לשמוע באותו קול שכתוב בו קול ששון וקול שמחה וגו':

ונראה דשלשה אלו הם גוף ונפש ושכל, אמן הוא אמונה מתיחסת לגוף, כי עיקר לשון אמונה נופלת בשעה שאין השכל מאיר, דכשהשכל מאיר הרי הוא רואה בעיניו ואינו צריך לאמונה רק לדברים שהם עוד מרוממים מהשגת השכל, וזה שאנו אומרים אמת ואמונה ערבית, כי בוקר הוא לשון ביקור שמבקר ומבדיל הצורות כמ"ש הא"ע, ואז אינו שייך כ"כ לשון אמונה, רק ערבית שהיא מלשון עירוב, שאין השכל מבדיל ומברר, אז שייך לשון אמונה, ובאגדה חי' אחת יש ברקיע ביום אות אמת במצחה ובלילה אות אמונה במצחה ורומזת כנ"ל, ומאמר השני כניסת בתי כנסיות ובתי מדרשות שהם מקומות קיבוץ לתפילה הוא מתיחס לנפש כמ"ש (ש"א א' ט"ו) ואשפוך את נפשי לפני ה', וכל עניני קיבוץ מתיחסים לנפש, כי הגופים נפרדים, וגם השכלים אין דעתו של זה כדעתו של זה שאין דיעות בני אדם שוות, ורק בנפשות מתאחדים בני אדם וההיפוך מזה הוא פיזור נפש, וכבר אמרנו בדברי המד"ר פ' לך ידוע תדע, ידוע שאני מפזרן תדע שאני מכנסן, שהוא כנגד כוחות הנפש שפיזור וכינוס מתיחסים לנפש, ובכן קיבוץ וכינוס בתי מדרשות שהוא לתורה ג"כ מתיחס לנפש כמו כינוס בתי כנסיות לתפלה, ומאמר השלישי כל מי ששומע בקולה של תורה בעוה"ז הוא מתיחס לשכל, היינו שמבטל שכלו לשכל התורה וזה נקרא ששומע בקולה של תורה כי שמיעה מתרגם קבלה כידוע, כלל הדברים שלשה אלו הם גוף ונפש ושכל, אך יש להתבונן במה שאמר שהעושה בעוה"ז זוכה לעתיד לבוא, שלכאורה זהו דבר הפשוט לכל:

ונראה עפ"י מה שאמר כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שלגודל מעלת תורה ומצות אין ביכולת אדם לבוא לזה רק מצד שהוא מתרחק מדבר שהוא היפוך לו, כמ"ש הזוה"ק במרע"ה ויברח משה מפני פרעה שהוא הסט"א ע"כ בא אל הבאר שרומזת לקדושה כנודע, ולעומת שאדם מתרחק מן הגשמיות וחלקי הרע בא לעומתו בקדושה, ובזה פרשנו מה שהשיב משה רבינו ע"ה להמלאכים על טענתם ליתן להם התורה כלום יצה"ר יש ביניכם משא ומתן יש ביניכם אב ואם יש לכם, אף שבודאי גם המלאכים לא בקשו התורה כמו שהיא בלבוש ועניני עוה"ז, רק ברוחניות, וא"כ מה זו תשובה, אך להנ"ל יובן שבאשר אין להם גשמיות וחלק הרע ממה להתרחק שוב אין ביכולתם לבוא לתורה:

והנה זה עצמו השמיענו המד"ר שעולם הבא לרגלי רוממותו אין דרך להגיע אליו רק ע"י שבעוה"ז הוא מבטל כל ג' חלקיו, [היינו גוף ונפש ושכל] להש"י, ע"י ענית אמן, הגוף, וע"י כניסת בתי כנסיות ובתי מדרשות, הנפש, וע"י שמיעה בקולה של תורה, השכל, שכל ג' אלו הם התרחקות מדבר שהוא היפוך עוה"ב, כי בענית אמן היינו שהוא מודה ומאמין לברכת הש"י, ממילא הוא כאומר שכל זולתו שקר ואפס ואין, וכן בקיבוץ לבתי כנסיות ובתי מדרשות הרי הוא מתרחק מישיבת בתי כנסיות של עם הארץ ומחברתם, וכן השומע בקולה של תורה שהוא מבטל את שכלו כנ"ל, עי"ז בא לעומתו אל הקדושה בעוה"ב, אף שאז אינם שייכים דברים אלו בצד הרע ואין לו אז ממה להתרחק, מ"מ במה שהוא מרחיק עצמו בעוה"ז מועיל לו לעתיד לבוא:

זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, ויש להבין מה תועלת לנו בזה, ונראה דהנה שמור הוא בל"ת שהוא סור מרע, היינו בבוא יום שבת ישליך ממנו כל הפחיתות והחומריות, וזכור הוא במצ"ע עשה טוב היינו לקבל קדושת שבת ועונג שבת להתענג על הש"י, והנה מובן כי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק, וכל זמן שלא השליך ממנו כל הפחיתות בלתי אפשר לבוא לעונג נפשי להתענג על הש"י, ולהיפוך ג"כ בלתי אפשר כמעט לאיש המגושם בכל ששת ימי המעשה בענינים גשמים שיפשט מעליו הבגדים הצואים, רק ע"י שהוא מרגיש נועם מתיקת עונג שבת אז ממילא כל ענינים הגשמים אינן תופסים מקום, וא"כ איך תתחיל שבת כי זה בלתי זה אי אפשר, אך זה מחסדי הש"י שאמר שניהם בדיבור אחד, ועי"ז באים שניהם כאחד כענין גיטו וידו באין כאחד, וזה שאנו אומרים בזמירות ועל חדא תרתי נהורא לה יטמא, והבן:

ברש"י פ' וירא כל השקפה שבמקרא לרעה חוץ מהשקיפה ממעון קדשך שגדול כח מתנות עניים שהופך מדת הרוגז לרחמים, ויש לומר הטעם כעין מה שכתבו הספרים בטעם תשובה מאהבה שזדונות נעשין לו כזכיות, כיון דתשובה מאהבה היא מחמת ראיתו כמה נתרחק ממקור החיים ומרגיש בעצמו מה שאבד בעונותיו וכל כמה שמרגיש יותר ומתמרמר בנפשו יגדל אצלו הצמאון לשוב למקור חיותו, א"כ הזדונות בעצמם הם הם הסיבה שיגדול אצלו הצמאון ותתרבה האהבה ויוסיף בתשובה, שהרי לולא הזדונות לא היתה התשובה בחילא יתיר כ"כ ע"כ נעשין מהזדונות זכיות, וכעין זה יש לומר במתנות עניים, דמדת הדין המתוחה על זה עד שנעשה עני הוא עצמו הגורם שמרחמים עליו ונותנים לו מתנות בלב מלא רחמים, ובמתנה זו הניתנת בלב מלא רחמים מתעוררת למעלה מדת הרחמים על העני ועל כל העולם כולו, א"כ הרי מדת הדין היא סיבה למדת הרחמים שתתעורר ע"כ נהפכה מדת הרוגז שהיא מדת הדין לרחמים:

וכעין זה יש לומר בששת ימי המעשה ושבת, דשבת היא זמן לתשובה כמו שכתבו הספרים והיינו שמרגיש ונתפעל עד כמה הי' תועה כשה אובד כל ימות השבוע בטרדת דברים גשמים עי"ז מתעורר בכח לקבל על עצמו הנהגה טובה מזו ולהשגיח ולדקדק במעשיו, ומשכין בחילא יתיר עד שזוכה לתשובה מנקודת הלב, ומי גרם לזה הששת ימי המעשה כנ"ל, ע"כ בזה נהפכים גם הששת ימי המעשה לזכות ונתתקנו כל ימי המעשה:

וכן הוא בשופר של ר"ה שכתב הרמב"ם בה' תשובה שרמז יש בדב עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם אלו שהם שוכחים את האמת בהבלי הזמן וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם הביטו לנפשותיכם והיטיבו דרכיכם ומעלליכם וכו', וא"כ הרי כל אלו הבלים שכל ימי השנה הם הם המביאים אותו לחוס על נפשו ולמשוך בחילא יתיר ע"כ כל מעשיו אשר לא טובים נהפכים לו לזכות:

ובזה יש לפרש מאמר הש"ס למה תוקעין ומריעין כשהם יושבין ותוקעין ומריעין כשהם עומדין כדי לערבב את השטן, ולהנ"ל יובן אחר שהשטן רואה שבתקיעות מיושב עוררו העם כנ"ל וחזרו בתשובה מאהבה וזדונות נעשו להם כזכיות, שוב הוא נסוג אחור מלהשטין בעת הדין, שאיתא בספרים ששעת התקיעות היא שעת הדין, ואז הוא הדין של ציבור, כי אם יביא עוד עונות וישראל עומדין בתשובה מאהבה הרי הוא מוסיף להביא להם עוד זכיות, ומתערבב ואינו יודע מה לעשות:

תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל, כבר תמהו ע"ז בספה"ק שבשביל שלא היתה העבודה בשמחה יגיע להם עונש גדול כ"כ, ועוד הרי אמרו ז"ל יומא (ט"ז מקדש ראשון מפני מה חרב מפני שהי' בו ע"ז ג"ע שפ"ד, ומקדש שני מפני שהי' בו שנאת חנם, ואין זכר לעבודה בלי שמחה:

ונראה דהנה ידוע ואיתא בספה"ק דרמ"ח איברי הנפש אינם נשלמים רק ע"י רמ"ח מצות עשה, וכתב הרח"ו שלכן מרע"ה התחנן לכנוס לא"י בשביל לקיים מצות התלויות בארץ מפני שהי' יודע שבלתי אפשר להשלים כל איברי הנפש זולתם, וא"כ יש להבין הלוא כל עוד שאינו מקיים כל רמ"ח מצות עשה הרי הוא מחוסר אבר, והרי כתיב כל איש אשר בו מום לא יקרב, וכתבו הטעם מפני שאיברי הגוף הם נרתיק לאיברי הנפש ואם יש בו פגם בגוף יש בו פגם גם באיברי הנפש, וא"כ זה שיש לו פגם בנפש ממש ע"י חוסר מרמ"ח מצ"ע איך יבוא לשרת לפני מלך הכבוד, אך כבר כתבנו שהתירוץ הוא מפני שכל ישראל הם כגוף אחד ממש וכל מצוה שאדם עושה היא בשם כל ישראל, ונצטרפו כל המצות מכל ישראל יחד ואפי' מאותם שכבר נפטרו לעולמם כי כל בשמים הוא למעלה מהזמן, אך כל זה הוא באיש המתאחד בכלל ישראל שכל ישראל הם לו כאלו הם איבריו ואוהב אותם כגופו, וזה ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה, וחשוב לו כאלו קיים כל המצות אפי' מצות שישנן רק בכהנים או במלך וציבור, הכל מסייע להשלים את איברי נפשו, ומובן שאם ח"ו יש שנאה ביניהם שוב אין אחד נסתייע מחבירו ונשארין בעלי מומין ומחוסרין איברים ועבודתם פסולה:

אך זה הדבר להתאחד בכלל ישראל ולהיות כל ישראל אצלו כאלו היו מאיברי גופו, לאו כל מוחא סביל דא, ולא נקל לבוא לזה כ"כ מהרה, אך באשר אדם חפץ ומשתוקק ומתאמץ לבוא לבחינה זו הרי הוא כאלו הגיע קצת לבחי' זו, והיינו היות כי הנפשות למעלה הן מתאחדין כאיש אחד חברים ורק בגופין הם נפרדים, א"כ אם מעשיו הם בהתפעלות ורגשת הנפש, והנפשות הן מתאחדין שוב מועילה דעתו ורצונו להתאחד, אבל אם מעשי מצותיו הם בלי התפעלות ורגשת הנפש והוא מהעדר השמחה, כי הנפש היא מהעליונים, ובעליונים הכל הוא בשמחה ואין שם עצבון, וכל המעשים שבהעדר השמחה, בהכרח שאינם בהתפעלות ורגשת נפש, שוב אין לו במה להתאחד בכלל ישראל, כי חבל הכוסף הוא רגשת הנפש נעדר במעשיו, וע"כ נשאר פרטי, ובלתי אפשר לו לקיים כל המצות ונשאר מחוסר אבר וכל מעשי עבודה אינם כלום:

ולפי"ז יובן שבית שני חרב ע"י שנאת חנם ותחת אשר לא עבדת בשמחה ובטוב לבב הכל חד, שבשביל זה כל מעשיו היו בלתי רצוים, ולא הי' להם עוד שום מעשי המצות שבשבילם יתקיים אצלם הבית:

והנה לימוד גדול על ר"ה שכל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון, ולא יתחזי פגום קדם מלכא, לבד מה שצריך תשובה על עבירות שבידו עוד אינו מספיק שהרי עדיין הוא מחוסר אבר כנ"ל ואין לו תקנה רק ע"י התאחדות בכלל ישראל להשתדל מאד להכניס בלבו אהבת הכלל ולהיות כל מעשיו בשמחה ובהתפעלות ורגשת הנפש ולא בעצבון ח"ו, ובזה יקיים בתוך עמי אנכי יושבת כבזוה"ק ריש פ' בשלח דזה נצרך לר"ה ואולי הוא מטעם שכתבנו:

במצות כתיבת ספר התורה על האבנים ביום שעברו את הירדן יש להתבונן, דהנה מצות כתיבת ס"ת ליחיד ולמלך הוא על קלף וגויל הבא מבעלי חיים, ונשתנה מצוה זאת לכתוב על אבנים שהם דוממין, ונראה שרמז יש בדבר כי ענין כתיבת ס"ת אמר כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שהוא רמז למען יקבעו דברי תורה בלב האדם כענין כתבם על לוח לבך עכת"ד, והנה הקלף צריך עיבוד ואם כתב על קלף שאינו מעובד פסול, וזה רמז שאין דברי תורה נתפסין בלב האדם טרם נפסקה הזוהמא ממנו, אך איך תפסק הזוהמא מלב האדם טרם יתפסו בו דברי תורה, כי בלי תורה בלתי אפשר שתפסק הזוהמא מיני', ובזוה"ק לא אתדכי בר נש אלא במילי דאורייתא:

אך הנה בלב איש הישראלי נמצאין שתי בחינות, היינו נקודה הפנימית שבלב שנקראת בתולה ואיש לא ידעה והיא משומרת ממגע נכרי ושם משכן נפש אלקית, ובחי' השנית היא החיצונית שבלב שהיא כמו חומר היולי מוכנת לקבל כל הצורות, ובחי' הזאת צריכה עיבוד שתפסק הזוהמא ממנה שתהא ראוי' לקבל קדושה אלקית, ועיבוד זה הוא ע"י לימוד ועסק התורה ומצותי' שנתחזקה הנקודה הפנימית עד שמתפשטת ממנה הארה לבחי' החיצונית שבלב לזככה ולטהרה, אבל שתתפוס התורה בבחי' החיצונית שבלב טרם הטהרה והזדככה בלתי אפשר, והעסק התורה בראשונה נתפס רק בפנימיות שבלב, וזה דברי הזוה"ק לא אתדכי בר נש אלא במילי דאורייתא, ואח"כ שנזדככה גם בחי' חיצוניות שבלב אז היא ראוי' לקבל בעצמה דברי תורה, וע"ז נאמר כתבם על לוח לבך, כעין כתיבת ס"ת על קלף המעובד שפסקה זוהמא מיני', ולפי"ז קלף המעובד רומז לחיצונית הלב שכמו שקלף שמיצאו מבעלי חיים בעלי שינוי ותמורה, ויש בו זוהמא, וראוי להפסק ממנו הזוהמא ע"י עיבוד, כן היא חיצוניות שבלב שהיא כעין חומר היולי כנ"ל, אבל לנקודה הפנימית שבלב שבלתי אפשר להתקלקל ואין בה זוהמא מצד עצמה לזו רומזין האבנים, ולזה באה המצוה אשר בראשית בואם לארץ ביום אשר יעברו את הירדן יכתבו את התורה על האבנים כנ"ל, רומזת למה שהאדם בראשית מעשיו יתפסו דברי תורה בנקודה הפנימית שבלב, אף שעדיין אין נתפסים בבחי' חיצוניות:

ויש לומר עוד שזה הי' צורך לכיבוש א"י, דהנה אמרו ז"ל במדרש איכה (פרשה ב') יש חכמה באומות תאמין יש תורה באומות אל תאמין שנאמר בגוים אין תורה, והטעם כנ"ל שישראל שנקודה הפנימית שלהם טהורה מיצירתה וראוי' לתפוס בה דברי תורה, ממילא שוב באמצעיתה תזדכך גם בחי' החיצוניות שבלב עד שנעשה ג"כ ראוי' שיתפסו בה דברי תורה, אבל הגוים שמקור מוצאם משורש נחש הקדמוני, אף אם ילמוד תורה אין יכולין לתפוס בו דברי תורה, ואף אם יבין היא אין בחיצוניות התורה והוא רק בגדר החכמה לבד ולא בגדר התורה, כי מאין יתחיל בו הזיכוך, וע"כ הגוים אף אם יקיימו מצות הוא רק מצות השכליות כמ"ש המהר"ל בעשו שקיים רק כיבוד אב לפנים, אבל בשאר כל המצות לא הי' לו אף לפנים שום אחוזה, וההוא נכרי באשקלון דמא בן נתינה שמו, היינו מה שהשכל נותן ומחייבו עכת"ד, וע"כ לניצוח האומות הקדימו כתיבת ס"ת על האבנים, שזהו עצם ההבדל בין ישראל לגוים וממנו נסתעף הכל כנ"ל ודו"ק:

ועפ"י הדברים האלה יש לגעת במעט טעם על מצות השופר בר"ה דלזכרון קאתי ולמה לא תספיק הזכרה בפה, והיינו דהנה אמרו ז"ל דאוה"ע באים ומקטרגין לפני הקב"ה בר"ה, וע"ז באה מצות השופר דקול שופר יוצא מפנימית הלב טרם מתחלק בה' מוצאות הפה, והוא רומז על נקודה הפנימית שבלב שבזה עצם ההבדל שבין ישראל לאומה"ע ושם אין להם שום אחיזה כלל, ושוב אין להם עוד שום פתחון פה לקטרג על ישראל לומר כי הם ראוים יותר מישראל או לכה"פ כישראל, כי הנקודה הפנימית מוכחת כנ"ל:

במד"ר רבנן אמרו אתה מוצא כשנתן הקב"ה למשה את התורה בקריאה נתנה לו מנין שנאמר ויקרא ה' למשה אל ראש ההר ויעל משה, אף משה רבינו כשבא לשנות את התורה לישראל אמר להם כשם שקבלתי את התורה בקריי' כך אני מוסר לבניו בקריי' מנין ממה שכתוב בענין ויקרא משה אל כל ישראל, עכ"ל, ביאור הדברים דהנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה אמר החילוק שבין ויקרא הנאמר במרע"ה ובין ויקר הנאמר בבלעם, דלשון ויקרא היא שקורא אותו שיקרב הלום, ולשון ויקר היא שהדיבור בא אליו, והיינו שהעלה את משה והגביהו ממה שהי' מקודם ונתעלה לקראת הדיבור, אבל בלעם נשאר בטינופו כמו שהי' והדיבור בא אליו לכבוד ישראל עכת"ד, וזה שאמר המד"ר כשנתן הקב"ה את התורה למשה בקריאה נתנה לו, והוא עפ"י ש"ס יבמות (ק"ה:) וכי הגון הי' משה ללמוד תורה מפי הגבורה, ע"כ הגביהו והעלהו עד שיהי' ראוי כי באם לאו לא היתה הקבלה בשלימות:

והנה לכאורה יש להבין מה שאמר המד"ר שאמר משה כך אני מוסר לבניו בקריי' מנין ממה שכתוב בענין וכו', והנה זה הי' בסוף נתינת התורה לישראל, והרי הי' צריך שתהי' הקריאה בתחילת דבריו לישראל, אך יובן עפ"י דברי המד"ר במדבר (פ"ג ב') בפסוק אשרי תבחר ותקרב, יש מי שנבחר ולא נתקרב ויש שקרבן ולא בחרן ויש שבחרן וקרבן, אברהם יעקב דוד בחרן אבל לא קרבן וקרבו את עצמן, יתרו ורחב נתקרב ולא נבחר, אהרן נבחר ונתקרב, וע"כ יובן מה שבתחילת נתינת התורה לישראל לא קרא אותם שכוונתו שיהיו כמו אברהם יעקב דוד שקרבו את עצמן, כי בודאי יותר זכות תהי' לישראל כאשר יתקרבו מעצמן, אך כשקרב זמנו של משה להפטר מן העולם, ואז אמר להם ולא נתן ה' לכם לב לדעת, ואם לא עכשיו אימתי, והי' רוצה להשלימם, כמ"ש כ"ק אדמו"ר מגור זצללה"ה וידבר משה וגו' עד תומם, הייני עד שעשה אותם תמימים ומושלמים ע"כ קרא אותם והגביה והעלה אותם למעלה ממדריגתם לקראת הציבור:

וכעין זה יש לומר דבכל ימות השנה ישראל הם בבחי' נבחר ולא נתקרב, כי הרצון הוא שהם יקרבו את עצמם, אך בהגיע טרם כלות השנה וכל באי עולם יעברון לפניו כבני מרון בר"ה, ואם לא עכשיו אימתי, ע"כ אלול קודם ר"ה הוא בחי' קריאה ע"י שופר של אלול ומקרבין את האדם, כי הוא ימי רצון, ומכניסין בו רצון לעבודת הש"י, כי כמים פא"פ, וצריך כל אחד להשגיח ע"ע שלא יהי' שוטה המאבד מה שנותנים לו:

פרק ד

שנת תרע"ב

במדרש תנחומא כשצפה מרע"ה ברוה"ק וראה שבהמ"ק עתיד ליחרב וביכורים עתידין ליפסק עמד והתקין לישראל שיהיו מתפללין שלש פעמים בכל יום, וכבר אמרנו טעמים מה ענין תפלה לביכורים, ונראה עוד עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה, בטעם שתרומות ומעשרות מדאורייתא הוא רק בדגן תירוש ויצהר לרוב הפוסקים, וביכורים הם משבעת המינים, כי דגן תירוש ויצהר הם נגד חכמה בינה ודעת שבאדם, כי יצהר שהוא שמן הוא חכמה כאמרם ז"ל מנחות (פ"ה:) מפני ששמן זית מצוי בהם לפיכך חכמה מצוי' בהם, ויין הוא בינה, וכתיב (זכרי' ט' י"ז) ותירוש ינובב בתולות, ויין מספרו סוד ומשנכנס יין יצא סוד, ודגן הוא דעת כאמרם ז"ל סוכה (מ"ב:) תינוק שיכול לאכול כזית דגן מרחיקין מצואתו ד' אמות כדכתיב ויוסיף דעת יוסיף מכאוב, וביכורים שהם משבעת המינים הם נגד שבעת המדות כמבואר בלקוטי התורה מהאר"י ז"ל פ' עקב, עכת"ד ז"ל:

ונראה לפרש כוונתו ז"ל דהנה כתבו ז"ל בטעם ירידת הנשמה לעוה"ז אף שאין חסר לה בשמים קודם ירידתה לעוה"ז, אלא הוא כדי שתאכל מפרי מעשי' ולא תיזון מנהמא דכסופא, ויש עוד ליתן טעם לשבח עפ"י מה שפירשנו בתשובת מרע"ה למלאכים שהיו מבקשים שתנתן להם התורה, אב ואם יש ביניכם, משא ומתן יש ביניכם יצה"ר יש ביניכם, ולכאורה הרי בודאי המלאכים לא בקשו בלבוש עוה"ז שהרי אין בהם דיני שור ובור וכדומה, וע"כ שהיו מבקשים פנימית התורה, וא"כ מה זה תשובה, ואמרנו שתשובת מרע"ה היתה שלגודל מעלת התורה אין לשום נברא אחיזה בה רק במה שהוא בורח מדבר שכנגדה בחיצוניות, וכבזוה"ק שמדבר שאדם בורח מחיצוניות בא לעומתו בקדושה כענין ויברח משה מפני פרעה שהוא הסט"א בא לעומתו בקדושה וישב על הבאר שרומזת לבאר מים חיים, וע"כ באשר שאין למלאכים צד רע לברוח ממנו א"א להם לבוא להתורה, וזה בעצמו י"ל טעם ירידת הנשמה לעוה"ז שתוכל לזכות ע"י סור מרע למעלות רמות ונשגבות אשר בלתי אפשר הי' להגיע לזה מצד מעלתה בעצם, וכעין ששת ימי המעשה ושבת שלעומת שאדם מתאמץ בששת ימי המעשה בברורי הנצוצות ע"י סור מרע בא לעומתו ביום ש"ק בקדושה, ומי שטרח בע"ש יאכל בשבת, כי שבת היא מעין עוה"ב וימי החול הם ימי המעשה בעוה"ז:

ומזה יכול כל איש להשיב אל לבו לבל יתמרמר על מצבו שברע הוא הן בגשמיות הן ברוחניות, כי אדרבה זהו תכלית המבוקש שעל ידו יגיע למעלות רמות כנ"ל, ולא יהי' שוטה המאבד מה שנותנים לו אלא יתאמץ בכל עוז בעת הזאת דווקא, לקיים ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחוק לנערותי', היינו בעוד שחשך העולם בעדו מכל צד חז דווקא היא עת הנרצית ליתן טרף לביתו ונערותי' הן כחות הנפש רוח ונשמה, כאמרם ז"ל טוב מעט בצער ממאה בריוח, ואם האדם עושה כן אז מהפך מדת הדין לרחמים, שהרי מחמת מדת הדין בא למדה זו להתאהב למקום, וע"כ ממילא אז כל המצירים בטלין ומבוטלין, וכבר דברנו מזה:

ובזה יש לפרש מצות תו"מ שהם בדגן תירוש ויצהר היינו שיבטל איש את חכמתו ובינתו ודעתו אל הש"י, ויברח מהתחכמות הטבעית ודעת חיצונית שלא משורשי התורה מוצאן, ולזה מורה הפרשת ראשית דברים אלו להש"י ואחר הראשית נגרר הכל, ועי"ז יזכה לחכמה בינה ודעת דהקדושה, שאין שום דרך לאיש קרוץ מחומר להגיע לזה רק על דרך הנ"ל, וכן ביכורים משבעת המינים שהם נגד ז' מדות ושורש שורשם הוא חלקי התשוקה שבאדם שממנה תוצאות כל הז' מדות ואם חסר לאדם תשוקה כבהמה הוא נחשב, אך צריכין למסור כל תשוקות החיצוניות להש"י ובאין לעומתו בקדושה, ולזה רמזה מצות ביכורים אדם רואה תאנה שבכרה וכו' שנפשו מתאוה להן, ולא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא כל תשוקות האדם שהן שורש כל ז' מדות הוא מוסר להש"י בזה יבוא לתשוקה אמיתית, להיות משתוקק רק להש"י עד כלות הנפש, ולזה רומז עוד מה שביכורים טעונין ז' דברים הבאת מקום, וכלי, קריאה, וקרבן, ושיר, ותנופה, ולינה, כברמב"ם סוף פ"ג דביכורים:

ולפי האמור יש לפרש מה דאסור להקדים תרומה לביכורים, כי בעוד שתשוקת האדם מונחת בתאוות הגופניות לגמרי בלתי אפשר שיבטל חכמתו ובינתו ודעתו להש"י, אלא שתחילה יש לאדם להשתדל מאוד לקבוע בנפשו חשוקה להקדושה, ואח"כ יתן את כל הון ביתו היינו חכמתו ובינתו ודעתו באהבה ואז רק אז אפשר להשיג הארה אלקית חכמה בינה ודעת דהקדושה, אבל כל עוד שאין בו תשוקה אלקית אי אפשר להגיע לחכמה בינה ודעת דהקדושה, וע"כ ביכורים צריך שיקדימו לתרומה לרמז כנ"ל, שאם אין בו תשוקה אלקית אין בו כלום, וזהו שנרגש משרע"ה על הפסקת ביכורים יותר מהפסקת תו"מ שבטלו משגלינו מארצינו, כי זהו היתד שהכל תלוי בו, כי אפשר לאדם לקיים ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה כנ"ל, אבל בלי תשוקה להקדושה אין בידו כלום:

ובזה יש לפרש שתיקן הג' תפילות שהיא מלשון חיבור שבזה מעורר התשוקה שבאדם, וע"כ שורש התפילה הוא ז' ברכות ג' ראשונות וג' אחרונית, ואמצעות באם אינו יכול יוצא בהביננו שהיא ברכה אחת הכוללת כולם, ושבת ויו"ט ומוסף לעולם ז' ברכות לבד זכרונות ושופרות בר"ה השייכין לתקיעות, והדיבוק שע"י התפילה מעורר תשוקה ואהבה מוסתרת שבלב איש הישראלי הנטועה בו מהאבות הקדושים, וזה תיקון החסרון מהעדר הביכורים:

יש ליתן טעם מה שאנו אומרים צאתכם לשלום, שלכאורה בלתי מובן מה איכפת לנו אם ישארו בעת קידוש והסעודה, ונראה דהנה בתיקוני הזוהר כי הנשמה יתירה שבאה בשבת מלוים אותה מלאכים מעולם העליון, ויש לומר כי לאלו המלאכים אנו אומרים שלום עליכם, ושני מלאכי השרת המלוין לאדם המוזכר בש"ס שבת (קי"ט:) הם המקבלים הנשמה יתירה מהמלאכים הנ"ל, ובטעמו של דבר צורך להמלאכים כי לגודל מעלת הנשמה לירד לעוה"ז צריכה לאמצעי וכמו שכתוב בספר מלכיאל שבבטן האם שנר דלוק על ראשו ומלמדין אותו כל התורה כולה הוא ממוצע בין עולם העליון לעוה"ז, וכ"כ נשמה החוזרת לעולם עליון צריכה לאמצעי והוא גן עדן התחתון, כן יש לומר בהנשמה יתירה, שבראשונה נמסרת למלאכי השרת של מעלה, ומלאכים האלו מוסרין אותה למלאכים שלמטה המלוין את האדם עד בואה להאדם, והם בדמיון שלוחי האב עם שלוחי הבעל בש"ס כתובות (מ"ח:) שמלאכי השרת של מעלה נקראים שלוחי האב ושל מטה נקראים שלוחי הבעל, והנה במשנה שם הלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל הרי היא ברשות האב, ע"כ אנו אומרים לשלוחי האב צאתכם לשלום, ודו"ק:

השקיפה ממעון קדשך וגו', ברש"י פ' וירא כל השקפה שבמקרא לרעה חוץ מהשקיפה ממעון קדשך שגדול כח מתנות עניים שהופך מדת הרוגז לרחמים:

נראה לפרש דהנה בענין וידוי מעשר לכאורה אינו מובן דלא מצינו וידוי אלא על עבירה ולא על מצוה ועיין ספורנו שהוידוי הוא על החטא שבעבורו הוסרה העבודה מהבכורות דלולא החטא היו הם ראוים ליתן להם תו"מ, עכ"ד, ועדיין אינו מיושב כל הצורך שהרי הזכיר גם מע"ש שהבעלים אוכלין אות', ולא עוד אלא שמשמע שעיקר הוידוי עלי' קאי דפתח בי' קרא בערתי הקודש מן הבית וברש"י שזה מע"ש ונטע רבעי:

וכשאני לעצמי הייתי אומר דהנה בכתוב נאמר שמעתי בקול ה' אלקי עשיתי ככל אשר צויתני, ולכאורה הוא כפל לשון, ויש לפרש עפ"י דברי הרמב"ם שצריך האדם לרדוף אחר כוונת התורה, ולא סגי לתפוס המצוה רק כפי שטחיות המאמר רק לירד לסוף כוונת התורה, והוא כעין שכתב הרמב"ן במצות קדושים תהיו שיכול להיות נבל ברשות התורה וכן במצות ועשית הישר והטוב עיי"ש דבריו כי נעמו, וזהו כפל הלשון שמעתי בקול ה' אלקי, כי קול הוא פנימית הדברים, ואז עשיתי ככל אשר צויתני, ולא כפי הנראה משטחיית המאמר לבד, אלא שירדתי לסוף דעת התורה מה שכוונה בזה, והיינו שאין כוונת התורה שתהי' הספקה להמקבלים לבד כי לא הי' חסר להש"י דרך להספיק להם די מחסורם בלעדו, אלא שע"י המתנות יהי' לו צירוף עם הכהנים והלוים ועם העניים שיש גם בהם מעלה במה שהם מדוכאים וכתיב אני את דכא אשכון (ישעי' נ"ז ט"ו), וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שלכן נקראו מתנות עניים כמו מתנות כהונה, עכ"ד:

ועל דרך זה יש לומר גם במע"ש שהכוונה שתהי' ידו פתוחה שמה להזמין על שלחנו כהנים ולוים ועדת החסידים היושבים שמה לפני ה', אחר שאינו רשאי להוציא אלא על אכילה ושתי' והנשאר בידו יהי' מוכרח למסרו לאנשי ירושלים, ובהתחברו עם אלה יקנה באמצעותם מעלה:

ובזה יובן מאמר הכתוב לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי, וברש"י לא שכחתי מלברך על הפרשת מעשרות, ואף שברכת המצות דרבנן הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצלה"ה בשם ר"י מגא"ש דברכת שהחיינו על המצות היא דאורייתא, ומ"מ יש להבין מאי אולמא דברכת שהחיינו על הפרשת מעשר שהזכירוה בפירוש ולא נכללה בכלל לא עברתי ממצותיך, ולהנ"ל יובן דברכת שהחיינו היא מחמת שהוא מתאוה ומשתוקק להגיע לזה כעין מי שזוכה להון עתק, אך זה יתכן אם המצוה באה לתועלת העושה את המצוה, אבל אם עיקרה היתה באה לתועלת זולתו כגון וחי עמך וכדומה, לא שייך כ"כ להיות משתוקק לזה מקודם, ואדרבה יותר הי' חפץ שחבירו לא הי' צריך. לכל זה, דמיון קצת שאין אומרים תבלה ותחדש על לבישת בגד הנעשה מעור בע"ח, וא"כ במתנות האלו לולא שהוא רודף אחר כוונת התורה לא היתה שייכת כ"כ ברכת שהחיינו, ע"כ זה מקביל למאמר שמעתי בקול ה' אלקי, ובאמת זה בנין אב לכל מצות התורה להיות רודף אחר כוונת התורה, ולא יתפוס שטחיית המאמר, ולפי האמור יתפרש בטוב הענין וידוי מעשר שמתודה שמצד עצמינו אין אנו ראויים לדיבוק אלקי ואנו נזקקים לאמצעות הכהנים והלוים ועניים ועדת החסידים כנ"ל:

והנה ידוע שהדינים (הקדושים) השורים ח"ו על האדם אין הכוונה בתכלית לענוש את זה ולצערו אלא שעי"ז יגיע לתכלית נרצה נכבדת וטובה כענין רופא הפותח פי המכה שאין הכוונה בתכלית שתהי' המכה פתוחה והאיש ההוא יסבול צער ח"ו אלא שיתרפא עי"ז, וע"כ הדינים בהעלם הם רק חסדים אלא שבהתגלות נוכל לקראותם דינים, ובאם היתה התכלית נגלה ומפורסמת לא הי' יתכן לקראותם כלל דינים, והנה בזוה"ק פ' מקץ בפסוק הבוקר אור והאנשים שלחו המה וחמוריהם, הבוקר אור דא בוקר דאברהם והאנשים שלחו אלין מאריהון דדינא דהוו שלטין בלילא המה וחמוריהם אינון גרדיני נמוסין וכו', ויש לפרש דאור הוא בגימטריא רז היינו דכשנתגלה רז זה שהוא חסד גמור ואין לקראותו בשם דינים שוב גם הגרדיני נמוסין שכל אחיזה שלהם היא מצד הדינים מתעברי ולא שלטי:

ולפי הדברים האלו יש לפרש דברי המדרש אמור (פ' כ"ט ג') בפסוק עלה אלקים בתרועה ה' בקול שופר בשעה שהקב"ה יושב ועולה על כסא דין בדין הוא עולה מאי טעם עלה אלקים בתרועה, ובשעה שישראל נוטלין את שופריהון ותוקעין לפני הקב"ה עומד מכסא הדין ויושב בכסא הרחמים דכתיב ה' בקול שופר ומתמלא עליהם רחמים ומרחם עליהם והופך עליהם מדת הדין לרחמים, עכ"ל, דהנה קול שופר הוא היוצא מהבל הלב טרם נתחלק ונתגלה בה' מוצאות הפה, והוא התגלות הפנימית הנעלם, וע"כ מעורר למעלה ג"כ שיתגלה הנעלם והנה הוא רחמים גמורים, וזה שעומד מכסא הדין ויושב על כסא הרחמים ודו"ק:

ולפי הנ"ל יובן דמתנות עניים מהפכין מדת הרוגז לרחמים שבמה שהוא רודף אחר כוונת התורה ונתגלתה כוונה הפנימית זה מעורר למעלה שיתגלה הנעלם ששם הכל הוא חסד גמור כנ"ל ונעשה הכל רחמים גמורים:

מצוות כתיבת התורה על האבנים בראשית בואם לארץ, וכתיב למען אשר תבוא אל הארץ וגו' יש ליתן טעם דהנה בזוה"ק לא אתדכי בר נש אלא במילי דאורייתא, ע"כ, והטעם יש לומר עפ"י דברי הכתוב כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש וטהר, כי היצה"ר נקרא אש ובדברו חכז"ל נפק כי גוריא דנורא מבית קה"ק, ונורא בי עמרם, והנה היצה"ר שהוא אש הוא נכנס בתוך תוכו של האדם ואינו יוצא ממנו ע"י שום דבר רק ע"י דברי תורה הנקראת אש כדכתיב אש דת, וכמו כלים הבלועים ע"י אש אין הבלוע יוצא ע"י הגעלה אלא ע"י האש ששורף במקומו, וע"כ כוחות החיצונים שנשתאבו בא"י קודם בואם לארץ, אינם יוצאים משם רק בכח התורה ששורפתם במקומם, וזוהי הכתיבה על האבנים שהן דוממין מחוברין לגוף הארץ:

הסכת ושמע ישראל, ובספורנו פירש צייר במחשבתך כמו סכות מלככס, הנה זה לימוד גדול לכל הבא ליטהר שטרם יקרב לכל דבר לעשותו הן בתורה ובתפילה וכן אפי' בדבר הרשות לא יהי' נבהל לעשותו טרם יצייר בעצמו היטב את דבר ההוא וצורתו ותועלתו, וזהו חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין, ואפי' כשבא לשמוע דברי מוסר יצייר בעצמו מקודם מה הוא בא לעשות וזהו הסכת ושמע שאפי' לשמיעה צריכין לצייר מקודם:

ונראה דזהו הכנת אלול קודם ר"ה לבלי יקרב לעבודת חודש השביעי אלא בהכנה וציור מקודם במחשבתו לפני מי הוא עומד ועובד עבודתו שבלב ותקיעת שופר ויתר מצות שבחודש השביעי, ולזה צריך הרגל רב, ונקבע לזה חודש אלול וכולי האי ואולי:

ברש"י י"א ארורים יש כאן כנגד י"א שבטים וכנגד שמעון לא כתיב ארור לפי שלא הי' בלבו לברכו לפני מותו, הענין דהנה הארורים היו לדחות מהם הרע כי ישראל בעצם קדושים וטהורים והרע הוא במקרה ובחיצוניות אבל הפנימיות הוא טוב, ובמדרש תולדות פרשה (ס"ה ט"ו) משל לקווץ וקרח שהיו עומדים על שפת הגורן עלה המוץ בראשם הקרח נתן ידו על ראשו והעבירו עיי"ש, והנה ברש"י פ' וזאת הברכה שמפני מה לא ייחד ברכה לשמעון בפני עצמו שהי' בלבו עליו על מה שעשה בשטים עכ"ל, והנה חטא שטים שהוא פגם ברית הוא פגם בפנימיות ע"כ לא אמר כנגדו ארור שהי' ח"ו נדבק בו הארור בעצם וזה לא רצה בשום אופן:

וכעין זה יש לומר בחודש אלול שלפני ר"ה המעותד לתקן פגם ברית והוא חודש הששי מדת יסוד, כנודע, למען תהי' הפנימיות טובה, ואז אח"כ יכול להועיל ר"ה ויוה"כ להעביר ולהשטיף הרע שנדבר גם בחיצוניות, וכבזוה"ק דינים קשיין מתעברין מעלמא מאן דינים קשיין אלו רשעים גמורים, והיינו הרשע גמור שבלב כל אחד ואחד וכמשל המדרש הנ"ל:

תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב והקשה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בשם הרה"ק ר' משה ליב מסאסוב וכי בשביל זה לבד יגיע עונש כ"כ:

ונראה דהנה אמרו ז"ל ביומא (ט':) שבשביל שנאת חנם חרב הבית, וכאן כתיב תחת אשר לא עבדת וגו' וכבר אמרנו שזה נסתעף מזה שבשביל שלא היתה עבודתם בשמחה ובחיות והיתה רק בחיצוניות ולא היתה נוגעת בפנימיות ששם כל ישראל אחד וע"כ נסתעף מזה שנאת חנם כי שלום אמר אל יברא שכולו קטטות ומריבות, ואין דעתן של בני אדם שוות, ומזה נסתעף שנאה ופירוד לבבות, רק כשעבודה היתה בפנימיות והי' מגיע כל אחד לשורשו והי' השורש מאחדם, אבל כשחסר זה נשארו בפירוד לבבות:

והנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה פירש הא דאין מחוסר אבר יוצא למלחמה משום דישראל נוצחים מצד צלם אלקים שעליהם כדכתיב ומוראכם וחתכם יהי' על כל חית הארץ ואומה"ע בערך ישראל הם כחיות בערך אדם, מפאת צלם אלקים שעליהם, וע"כ יהונתן ונושאי כליו הבריחו כל מחנה פלשתים, וע"כ מחוסר אבר אינו שורה עליו לעומתו אבר הנפש ואין צלם האלקים שעליו בשלימות, ע"כ אין בו ניצוח מלחמה, עכת"ד:

ובזה יש להבין טעם ירא ורך הלבב מעבירות שבידו שחוזר מעורכי המלחמה, אך יש לשאול הלוא אין רמ"ח איברי הנפש נשלמים אלא ברמ"ח מצ"ע כמ"ש הרח"ו, ובלתי אפשר שיקיים איש פרטי כל רמ"ח מצ"ע שזה במלך וזה באונס ומפתה וכדומה, וא"כ לעולם לא הי' צלם אלקים בשלימות ואיך נוצחים המלחמה, וכבר אמרנו תירוץ לזה כי כל ישראל הם קומה אחת שלימה ומצות שעשה זה מצטרפין גם לזה, וכולם כאיש אחד, וע"כ מובן שתחת שלא עבדת בשמחה כנ"ל שנסתעפה מזה שנאת חנם ולא היו כאיש אחד שוב לא הי' צלם האלקים שעליהם בשלימות וע"כ שלטו בהם האויבים כמו עוג מלך הבשן מת שצריך שמירה מפני העכברים:

ולהיפוך הגאולה ב"ב תלוי' בהתחזקות צלם אלקים על פני ישראל, וזהו כל ענין מה שמפטירין בשבת זו קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עליך זרח כי הנה החושך יכסה ארץ וערפל לאומים ועליך וזרח ה' וכבודו עליך יראה, שזהו צלם אלקים כידוע ליודעים, אכי"ר ב"ב:

פרק ה

שנת תרע"ג

במדר"ת שצפה משה ברוה"ק וראה שבהמ"ק עתיד ליחרב וביכורים עתידין ליפסק עמד והתקין לישראל שלש תפלות ביום, וכבר פרשנו בכמה אנפי, ויש עוד לומר עפ"י דברי המדרש תצא (פרשה ו' סי' ג') כי לוית חן הם לראשך א"ר פינחס בר חמא לכל מקום שתלך המצות מלוות אותך, כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך, אם עשית לך דלת, המצוות מלוות אותך שנא' וכתבתם על מזוזות ביתך, אם לבשת כלים מצות שעטנז, הלכת לגלח לא תקיפו, לחרוש לא תחרוש בשור ובחמור וכו', ופרשנו עפ"י דברי מהר"ל שפירש אהא דהולך בדרך ואין עמו לוי' יעסוק בתורה, דלר' היא ענין חיבור, וכן יש לפרש הא דמצוות מלוות אותך היינו שמחברין את האדם לשורשו, שלא יהי' נטבע בים החומר והטבע, וכמו שפירש רבינו בחיי מלת טבע מלשון טובע בנהר, וע"כ בכל מקום שיכול להתגשם ולהמשך אחר החומר, נתן הש"י בו מצוה לחברהו לשורשו:

וכן יש לומר דענין מצות ביכורים הוא היות אדם מצטער ועובד כל השנה את אדמתו כדי להוציא ממנה פירות, ועתה כשרואה פרי מעשיו, הרי הגיע לתכלית הנרצה, ונתעוררה בו שמחה גשמית ויכול לבוא לידי דיבוק בגשמיות, לזה באה המצוה להחזיר הכל להש"י, הודאה והשתחוי' ולראות את עצמו שהוא בלתי ראוי להגיע לזה, אלא הכל הוא בחסד ה', ועי"ז הוא מתדבק בתוספת אהבה להש"י ובש"ס ערכין (י"א.) ושמחת בכל הטוב זה שירה, היינו כי ענין שירה היא דביקות אהבה למעלה מהכלים וכבר אמרנו הרמז במשנה כל בעלי השיר יוצאין בשיר ונמשכין בשיר:

ויש לומר עוד שמצות ביכורים ללמד על הכלל כולו יצאה, שלכל דבר שאדם משתוקק להשיגו צריך ליתן הראשית להש"י, ובזה תובן סמיכות הפרשיות מצות האבנים וכתיבת התורה וזביחת שלמים ואכלת שם ושמחת וכו' כי ישראל עוד מימי האבות היו גולין ממקום למקום והיתה השתוקקות שלהם לבוא לארץ, עצומה מאד, והי' יכול להתערב בזה ענין רצון מנוחה גשמית לאכול מפרי' ולשביע מטובה שזה לבד תהי' התכלית אצלם, לזה באה המצוה להחזיר הכל להש"י ולהורות שכל זה איננה התכלית רק כמאמר הכתוב (תהלים ק"ה מ"ד) ויתן להם ארצות גוים ועמל לאומים יירשו בעבור ישמרו חקיו ותורותיו ינצורו:

וכן נמי יש לפרש ענין קידוש היום בשבת שכל ששת הימים אדם עמל במלאכה ומשתוקק למנוחה כעבד ישאף צל, ובתדבא"ר ימים יוצרו ולו אחד בהם זה יום השבת לישראל כיצד אדם עושה מלאכה כל ימות השבוע ובשבת הוא נח עם בניו ובני ביתי וכו', א"כ יכול להתערב בזה רצון גשמי לזה באה מצות קידוש היום שקדושה היא הבדלה, היינו להורות שכל מנוחת שבת היא להתענג על השם ולדבוק בו ית"ש באהבה, וידועים דברי הכתר שם טוב עפ"י משל שכל ענין עונג השבת במאכל ומשתה הוא שוחד לגוף שבל ימנע הדבקות, וכן יש לפרש הכתוב וביום השביעי שבת לה' אלקיך, היינו שהשביתה לא תהי' לצורכו רק לה' אלקיך, ולהמתקדשים והמטהרים תמיד צפון בו ענין עוד יותר דק שגם הדבקות תהי' רק צורך גבוה, והדברים עתיקים, ומתדמה שבת אחר ימי המעשה כמו שלימת הפרי אחר העבודה כל השנה, והוא כעין ענין ביכורים:

והנה ביכורים טעונים הבאת מקום וברמב"ן דאין ביכורים קריבין אלא בבית ולא באוהל ובמשכן, והטעם יש לומר עפ"י מ"ש (דה"ב ז' ט"ז) והיו עיני ולבי שם כל הימים וכמים הפנים אל פנים גורם סיוע לאדם לקיים מ"ש (משלי כ"ג כ"ו) תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תצרנה היינו שתכלית הכל תהי' דביקות הש"י וכל צרכיו יהיו סובבים אל מרכז זה והוא לקיים בכל דרכך דעהו והוא ממש ענין ביכורים, ע"כ אינם נוהגים אלא בבית המקדש:

וזה שאמר במדר"ת הנ"ל שצפה מרע"ה שבהמ"ק עתיד ליחרב וביכורים עתידין ליפסק היינו שמחמת חרבן בהמ"ק עתידין הביכורים ליבטל היינו ענין ביכורים כנ"ל שאין כאן סיוע מכמים פנים אל פנים, אדרבה הכל הוא בהסתרת פנים, ע"כ תיקן שלש תפלות היינו דתפלה היא לשון חיבור ותפלות אבות תקנום כי האבות היו כל ימיהם גולים, ובמדרש איכה בפתיחתא בת גלים, בת גולים ברתיהון דגלוואי, בתו של אברהם אותו שכתיב בו וירד אברם מצרימה וכו' והיו כל ימיהם בנסיונות, וכמ"ש וירא את המקום מרחוק שפירשו בו שראה את הש"י מרחוק, ובמדרש במדבר (פ"ג ב') אשרי תבחר ותקרב, אברהם נבחר ולא נתקרב אבל הוא קירב את עצמו, והנה המשיך משה מעשה אבות ללבם של ישראל שיהי' בכוחם אפי' כשיהיו בתכלית הסתרת פנים וריחוק מקום להתקשר ולדבק במקום וזהו השלש תפלות ביום, וזה תיקון על העדר הביכורים:

במדרש בראשית בזכות ביכורים, היינו שכל כוונת הבריאה היתה שראשית הכל תהי' להש"י, וכן הוא בימים עומדין משנתן שחרית לחטוף את המצות, ובשבוע שבת היא ראשית כי אדה"ר נברא בע"ש והיתה התחלה והראשית שלו שבת, ובש"ס סנהדרין (ל"ח.) למה אדם נברא בע"ש כדי שיכנס למצוה מיד, ובחדשים הר"ח מקודש, ובשנים הוא ר"ה:

ויש לומר עוד להבין ענין שופר של ר"ה, ובהרמב"ם הל' תשובה שרמז יש בדבר כלומר עורו ישנים משנתכם וכו', אך למה בשופר ולא די להכריז דברים אלה בפה, ובגמ' (דף ט"ז) אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם זכרונות כדי שיעלו זכרוניכם לפני לטובה ובמה בשופר, וכבר אמרנו בשם הריטב"א דבמה בשופר קאי גם על שתמליכוני עליכם היינו שתמליכוני עליכם בשופר:

ויובן עפ"י דברים הנ"ל שענין ר"ה הוא ראשית השנה וכל ראשית היא לה', אך כל ראשית וראשית שהיא לה' כל אחת תתפרש לפי ענינה, ראשית הימים ימי המעשה היא לחטוף את המצות שהם במעשה, ראשית השבוע שהיא שבת מנוחה ועונג, צריך להיות להתענג על ה' בדבקות אהבה, ראשית החדשים איתא בספר גנת אגוז שר"ח הוא ממועדי הכנעה, והיינו כי כמו ענין ר"ח שהוא חידוש הירח אחר ההעדר כן גורם מדה זו באדם וצריך להיות הכנעה וחידוש מעשים להש"י, ור"ה שהוא זמן חידוש הבריאה כמו שאומרים זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון, ובש"ס ר"ה (ל"א) בששי מהו הי' אומרים ה' מלך גאות לבש ע"ש שגמר מלאכתו ומלך עליהם ואדם נברא בששי שהוא מלך על התחתונים וכל שתה תחת רגליו, ובהגיע זמן זה מתעוררים כוחות אלו וצריכין להחזיר המלוכה למי שהמלוכה שלו, וע"כ הראשית שהיא לה' בר"ה היא מלכות שתמליכוני עליכם, והנה ידוע שהדיבור מתחלק לה' מוצאות הפה ושורש וראשית כולם הוא הבל הלב קלא פנימאה דלא אשתמע, וזהו ענין קול שופר שהוא ראשית ושורש הדיבור, וע"כ באשר צריכין ליתן הראשית לה' שהיא מלכיות, צריך להיות בשופר דווקא שהוא הראשית ובאמת כמו שהוא הראשית כן מעורר ג"כ ראשית המחשבה שיהיו ישראל לו לעם כאמרם ז"ל ישראל עלו במחשבה וזהו כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה, כי זהו עיקר זכרון ישראל שכך עלתה במחשבה לפניו למעלה מן הטעם וע"כ אפי' כשח"ו ישראל בלתי זכאין כ"כ אין הקב"ה מואס בהם ועצת ה' היא תקום וישראל נצחין דינא נגד כל המקטריגים והמשטינים מה נשתנה אלו מאלו, וסוף כל סוף יתקיים בהם יקימך ה' לו לעם קדוש וגו':

יש להתבונן בסמיכת הפרשיות הסכת ושמע ישראל היום הזה נהייתה לעם וגו' ואח"כ אלה יעמדו לברך את העם, וברש"י סוף הפרשה שמאמר היום הזה נהייתה לעם נאמר כשנתן משה את ספר התורה לבני לוי שכתוב בפ' וילך עי"ש, וא"כ למה הקדימה וכתבה קודם ברכות וקללות שבהר גריזים והר עיבל:

ונראה דהנה כל הארורים אמרו תחילה בלשון ברכה ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה וכן כולם, ויש להתבונן מאחר שעיקר הכוונה הי' לקלל את העוברים על אלה כדי שהם לבדם ישאו את עונם ולא יהיו שאר העם ערבים להם כמ"ש הספורנו וכבר אמרנו שהי' אז צורך לזה טרם יעברו את הירדן, כי לא נתערבו ישראל עד שעברו את הירדן משקבלו עליהם את השבועה בהר גריזים ובהר עיבל כברש"י פ' נצבים (כ"ט כ"ח) א"כ למה פתחו בברכה כלל:

ויש לומר דהנה אמרו ז"ל מכות (י"א.) קללת חכם אפי' על תנאי באה, א"כ לא רצה הש"י שיזכירו את הקללות טרם יזכירו את הברכות על הבלתי עיברים, ושוב אין ארור מתדבק בברוך, והוא כענין שאמר הש"י לבלעם לא תאור את העם כי ברוך הוא, אלא על העוברים לבד שלא נתברכו מקודם תחול הקללה:

והנה ידוע שהברכה חלה ביותר על דכאי רוח ונשברי לב, וכבר דברנו מזה, ויש לומר שזה נמי ענין וידוי מעשר שכתיב בערתי הקודש מן הבית וגם נתתיו ללוי לגר ליתום ולאלמנה, הנה הזכיר שני דברים, בערתי הקודש מן הבית היינו שהוא עצמו לא הסתפק מהם, וגם נתתיו וכו' הוא מצות נתינה, ולכאורה מאחר שהזכיר נתתיו וכו' הרי נכלל בזה שלא הסתפק מהם בעצמו והוא כעין כפל לשון, אך יש לומר דהזכיר שהוא אינו ראוי להסתפק מהם ועיין ספורנו הובא נמי בתיו"ט, וזה מעורר להיות דכא ושבור לב, היינו שאין לו התקרבות להקדושה אלא באמצעות הלוים ועניים שהם דכאי רוח, וזוהי הכנה שתחול עליו הברכה וכמ"ש אחריו השקיפה ממעון קדשך, וכו':

ויש לומר עוד שזה ענין כל חודש אלול והתקיעות גנוחי גנח ילילי יליל, כי בר"ה היא השפעת הברכה כמ"ש בזוה"ק פ' תצוה כל חידו וכל חירי בשביעאה תליא, ע"כ נצרך השבירת לב מקודם:

והנה בזוה"ק ח"ב (ק"ס:) פירש היום הזה נהייתה לעם מלשון נהייתי ונתליתי תברת לבך לפולחנא דקב"ה עיי"ש, א"כ יובן שפרשה זו צריכה שתקדים לפרשת ברכות וקללות הר גריזים והר עיבל להורות שהם ראויים לחול עליהם ברכה:

תחת אשר לא עבדת את ה"א בשמחה ובטוב לבב, וכבר אמרנו טעמים מדוע בשביל העדר השמחה יגדלו כ"כ העונשין, ונראה עוד לומר דהנה אמרו ז"ל יומא (פ"ו:) תשובה מאהבה זדונות נעשות לו כזכיות, ומיראה נעשין כשגגות, והנה בש"ס (ט"ז:) למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין ותוקעין ומריעין כשהן עומדין כדי לערבב השטן, וברש"י כשרואה שישראל מחבבין את המצות, ופרשנו שמאחר שרואה שמחבבין את המצות הרי עושין תשובה מאהבה והזדונות נעשין כזכיות, א"כ מתיירא לקטרג ולהביא עוד חבילות של עבירות פן עשו תשובה גם על אלו ומעבירות יהיו זכיות ומתבהל ואינו יודע מה לעשות כי תשובה היא דבר המסור ללב ואין מכיר בה אלא היודע תעלומות, וכל עוד שלא ראה את ישראל מחבבין את המצות אינו חושש לומר שמא עשו תשובה מאהבה כי חזקה היא לו שלא נשתנה, אבל כשרואה שישראל דבוקין באהבה שוב יצא הדבר מחזקתו קרוב הדבר בעיניו שעשו תשובה גם על עבירות אלו שקטרג עליהם כבר, וא"כ אם יוסיף לקטרג ולהביא חבילות של עבירות שמא עשו תשובה מאהבה גם על אלו ונמצא גחלים הוא חותה על ראשו:

ולפי"ז יש לפרש תחת אשר לא עבדת בשמחה וידוע כי תשובה מאהבה היא ברגש הנפש ובשמחה, ובאשר חסר להם זה מעולם לא מתערבב השטן והי' תמיד עומד ומקטרג על כל מיני עבירות שהיו במציאות של אותו הדור עד שנפרע מהם על הכל אחת מהנה לא נעדרה, אבל אם היתה העבודה בשמחה, והי' בכל פעם תשובה מאהבה על איזה מיני חטאים והי' השטן מתערבב מלהשטין שמא עשו תשובה גם על אלו, ולא הי' יוצא העונש לפועל:

פרק ו

שנת תרע"ה

סמיכות פרשת ביכורים אחר מצות מחיית עמלק, דהנה מצות ביכורים בפשיטות יש לומר דאדם אחר עבודתו בשדה כל ימות השנה והוא רואה את פרי מעשיו שהוציאה השדה תאנה שבכרה וכו' וכפי הטבע היא חביבה על האדם ואפי' פרי חדש שאיננו מדישתו ובן גרנו נמי חביב ומברכין עליהם שהחיינו, מה גם פרי שדהו שעמל בה כאמרם ז"ל ב"מ (ל"ח.) רוצה אדם בקב שלו מתשעה קבין של חבירו תשוקתו עליהם ביותר, והוא לוקח את תשוקתו זאת הטבעית ומחזירה לשמים אל המקום אשר הי' שם אהלה בתחילה כי כל התשוקות שבעולם שורשן תשוקה אלקית אלא שנפלה למטה בחמדת העולם כידוע, והוא מתעורר בה להדבק בהש"י באהבה ובתשוקה נמרצה והי' לנים ברחובה של עיר והממונה אומר קומו ונעלה ציון אל ה' אלקינו, הוא כמשל בן המלך הבא מבית השבי' שהי' אסור שם, שהשמחה היא בלי קץ וגבול, כן דבר הזה שהתשוקה זו שהי' שורשה באלקית ונפלה בטבע העולם הי' כאלו שבוי' בגשמיות, וכאשר היא עצמה חזרה לאלקית מעוררת שמחה עד אין קץ, וע"כ כל סדר הביכורים הי' בשמחה רבה והחליל מכה לפניהם, ובישעי' (למד כ"ט) ושמחת לבב כהולך בחליל לבוא בהר ה' אל צור ישראל שפירש"י כשמחת מביאי ביכורים שהי' החליל מכה לפניהם לבוא בהר ה', ובאמת מצוה זו על הכלל כולו יצאה שלעומת שאדם מהפך תשוקותיו הטבעיות לשמים בה במדה מתנוצצת בו שמחה, וכן יש לפרש הכתוב ישעי' (ט' ב') הרבית הגוי לו הגדלת השמחה, כי כוחות שהיו בשבירה ונפילה כשנתוספו על הקדושה זה נקרא הרבית הגוי, ובודאי בשביל זה גם בפועל ממש מתרבים כמו שהיו במצרים כדאיתא בספרים הקדושים, וכנראה משמחה זו של ביכורים מתנוצצת שמחה בישראל לכל ימי השנה, כי כמו שמקור מוצאה מטורח כל ימי השנה כן מועילה לכל ימי השנה, וכענין שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שהמשך הקדושה לפי ההכנה, וכאשר ההכנה לשבת היא שלשה ימים כי אז נקרא לפני השבת כן נמשכת הארת קדושת שבת שלשה ימים ועד אז נקרא אחר השבת, וכ"כ ביו"ט באשר שלשים יום היא ההכנה קודם הרגל נמשכת הארת קדושת יו"ט שלשים יום ונקרא אז אחר הרגל עכ"ד, ובדוגמא זו יש לומר מאחר ששמחה זו של ביכורים נמשכת מפאת טורח כל השנה ונתרבתה התשוקה לאכול מפירותי' והוא מסרה לשמים, ומזה מסתעפת השמחה, כן נמשכין ממנה אחרי' חיות ושמחה כל השנה:

והנה עמלק כתיב בו אשר קרך בדרך וברש"י צננך והפשירך והקרה אותך בפני אחרים וכבר פרשנו שבמה שצננך והפשירך בעצמך היינו שתהי' כל עבודתם בקרירות רוח, שמחמת זה עצמו נסתלק מהם צלם אלקים שמחמתו נפל פחדם על כל האומות, וכמ"ש וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך ובכלל הסכימו בספרים הקדושים שקליפת עמלק היא התקררות והעדר השמחה וחיות בעבודת ה':

ולפי דרכנו הנ"ל יובנו הדברים ביותר עפ"י מה שכבר הגדנו במק"א טעם עונשו של עמלק שהי' כ"כ גדול ושאין מקבלין גרים מעמלק מה שלא נחרץ כמשפטו לשום אומה ולשון שהרעו לנו אלפי פעמים ככה באכזריות חמה יוצאת מהיקש הטבע כנבוכדנצר וכדומה, ועמלק בדרך מלחמה בא עליהם כמנהגו של עולם, ואמרנו כי עמלק הי' בו ניצוץ הקדוש עוד מיצחק אבינו ואליפז אביו הי' מייעצו לזכות עם ישראל לעוה"ב, אך היא ברוע בחירתו הפך את ניצוץ הקדוש שבו לרע, ובשביל זה עצמו הי' כוחו כ"כ גדול ונקרא ראשית גוים, ע"כ עונשו כ"כ גדול ואין לו תקנה אלא למחות את שמו וברב מירוק וגלגולים יכלה חלק הרע, וניצוץ הקדוש שבו יתגלגל בישראל, אבל בעודו קיים א"א אף להתגייר כי ענין גרים הוא שמהפך הרע לטוב, וזה שהפך את הטוב לרע פגם במדה זו:

והנה כמו שהגדנו לעיל ששמחה נצמחת מפאת חלק הקדושה השב אל המקים אשר הי' שם אהלו בתחילה, מובן ממילא להיפוך שעמלק שהפך את הטוב לרע וחלקי הקדושה שהיו בו נהפכו כנ"ל, גורם העדר השמחה, והתקררות, וע"כ התפשטות קליפת עמלק גרמה לישראל כמ"ש אשר קרך כנ"ל:

וממוצא הדברים שעמלק הוא היפך הביכורים שהוא כח רע מקרר ומיאש, ובעוד קליפת עמלק קיימת לא הי' כמעט אפשר להביא ביכורים, אך במה שכתב ענשו למחות את שמו הרי הוא כאלו כבר נחרם, וכמו סופו לינקב בטריפות אחר שהתחיל בו מעשה הטורף כנקוב דמי, כן הוא עמלק אחר שהחליש יהושע את עמלק ואת עמו ובא עליו הציווי להחרימו הרי כמאן דנחרם דמי, וכענין שאיתא בזוה"ק (ח"ג ל"ב.) בפסוק ואשים את הריו שממה דכתיב לשון עבר, שהוא כאלו כבר שויתי' בפתקא דילי', וע"כ לכה"פ לחלש כוחו ושוב א"א לקליפת עמלק למנוע הבאת ביכורים, וע"כ סמכו ענין לו:

והנה בפרקי דר"א דשבת היא היפוך מעמלק, ויש לומר נמי לפי דרכנו דבאשר ידוע דשבת היא נשמת הבריאה ע"כ היא נותנת בהנבראים כח החיות והתשוקה היפוך עמלק וכמו שאנו אומרים ומניח בקדושה לעם מדושני עונג, ויש לומר נמי דשבת היא דוגמת ביכורים וששת ימי המעשה הם דוגמת עבודת השדה ותשוקת האדם מונחת בצרכי עוה"ז ובשבת מעלין התשוקה לשמים הוא דוגמת ביכורים, והנה איתא באור החיים שמצות ביכורים רמז להא דמיכאל מקריב נשמת הצדיקים לפני הקב"ה, יש לומר דכן הוא בשבת, דהנה ענין דמיכאל מקריב הנשמות היינו דנשמה העולה מעוה"ז אי אפשר שלא יהי' דבוק בה מה מעניני עוה"ז, וזהו המניעה לעלות לרצון לפני הש"י, והמלאכים הם שלוחים לצחצח את הנשמה עד שתשאר נקי' וטהורה:

ודוגמא זו בש"ק בהכנסת שבת שהנשמות עולין ומתדבקין בהש"י אף בהיותן בעוה"ז ושבת היא יומא דנשמתא ומעין עוה"ב, ומ"מ מחמת דביקתה כל ששת ימי המעשה בטרדת עוה"ז אי אפשר שלא הא נשאר דבוק בה דבר מה המגשם, ולזה נצרכים המלאכים שבאין בשבת, ואנו אומרים שלום עליכם מלאכי השלום וכו' ברכוני לשלום, להשלים נשמות ישראל שיהיו ראוים לקידוש היום:

במדר"ת היום הזה ה"א מצוך לעשות זש"ה בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה' עושנו, והלוא כריעה בכלל השתחוי' והשתחוי' בכלל כריעה ומה ת"ל נשתחוה נכרעה נברכה אלא צפה משה ברוה"ק יראה שבהמ"ק עתיד ליחרב והביכורים עתידין ליפסק עמד והתקין לישראל שיהיו מתפללין שלשה פעמים בכל יום לפי שחביב תפילה לפני הקב"ה וכו', ויש להבין דלכאורה נראה דהוקשה לו כפל הלשון השתחואה כריעה בריכה ותירץ דהתקין ג' תפילות ושינוי הלשונות הוא רמז לשינוי התפילות ואינו מובן איך יהי' בהם ענין לשינוי התפילות ובגוף הדבר יש להבין מהו דנרגש ונתפעל משרע"ה בחרבן בהמ"ק להעדר הביכורים יותר מכל הקרבנות, ומהו ענין ג' תפילות דמשלים חסרון העדר הביכורים, וכבר דברנו בזה בכמה אנפי ומ"מ אין בהמ"ד בלי חידוש:

והנה לראשונה יש לדקדק הני שלשה, השתחואה כריעה בריכה מה עבידתייהו, ובש"ס שבועות (ט"ז:) דהשתחואה היא פישוט ידים ורגלים שנאמר הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחות לך ארצה, כריעה על ברכים וכן הוא אומר מכרוע על ברכיו (מלכים א' ח' נ"ד), ונראה לפרש ענינם ועם זה יתפרש לנו ג"כ ענין בריכה, דהנה בספר יצירה שהש"י כרת ברית לאברהם אבינו בין עשר אצבעות ודיו ורגליו, והיינו ברית מילה, והדברים צריכין פירוש דמי סני לומר להדיא ברית מילה, ומהו הענין דתלי מחמת שהוא בין עשר אצבעות ידיו ורגליו, ונראה לפרש עפ"י מה שבמדרש פרשת אמור (פכ"ו ה') העליונים שאין יצה"ר מצוי בהם די באמירה אחת והתחתונים שיצה"ר מצוי בהם הלואי בשתי אמירות יעמדו, וכן עוד שם במדרש קדושים (פכ"ד ח') העליונים לפי שאין יצה"ר מצוי בהם קדושה אחת שנאמר ומאמר קדישין שאילתא אבל התחתונים לפי שיצה"ר שולט בהם הלואי בשתי קדושות יעמדו וכו', ופירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דהעליונים אין בהם פחיתות וכל אזהרתם וקדושתם היינו שיהיו מובדלים מלכנס לפנים ממחיצתם, אבל התחתונים צריכין אזהרה בכפלים שלא יכנסו לפנים ממחיצתם וכענין שכתוב בספר בן סירא חגיגה (י"ג.) במופלא ממך לא תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור מה שהורשת התבונן אין לך עסק בנסתרות, ולא יסתכלו מה למעלה מה למטה מה לפנים מה לאחור, וצריכין אזהרה נמי מעניני החומר והתאוה שלא יפלו וירדו למטה ובהשגה והשכל שלא ישפיקו בחכמות חיצוניות ולא ישענו על דעתם ובינתם, עכת"ד, ויש לומר דהיינו נמי כריתת הברית לאאע"ה בין עשר אצבעות ידיו ועשר אצבעות רגליו, כי ידוע שהידים ורגלים הן התפשטות הגוף, הידים למעלה והרגלים למטה, הידים למעלה רומזין שהאדם בכוחו לאחוז במה שלמעלה ממדריגתו מדריגות שכליות נעלמות, וע"כ לא נמצאו ידים לשום בעל חי זולת לאדם, ורגלים למטה רומזים שהאדם בידו לירד מטה מטה ממדריגתו כבהמה המה להם ועוד יותר גרוע וכענין שכתוב במשלי (ה' ה') רגלי' יורדות מות, ורגלים נמצא גם ביתר בע"ח שאף שאינם בעלי בחירה, מ"מ מצינו שור הנסקל שהמית או רבע את האדם ובדור המבול שהשחיתו כולם את דרכם מחמת שהם קצת בעלי בחירה למשוך אחר הנאות להם ולברוח מהיזקם, וע"כ הברית לאאע"ה שנצטיה בברית מילה בהיותו בן צ"ט שנה משנצרר דמו משבטל תאותו היא בענין השכל, וכבר אמרנו במק"א בשם מהר"ל שמדתו של אאע"ה שהיתה בו שלימות השכל והיו שתי כליותיו נובעות חכמה, וע"ז הי' האות ברית להזכיר שלא ידחוק ליכנס לפנים ממחיצתו לדרוש במופלא ולחקור במכוסה ממנו, ולעומת זה לבל ישפיק בחכמות חיצוניות ולא ישען על דעתו ובינתי, וזהו הברית בין אצבעות ידיו היינו שלא יתפשט בחכמתו למעלה יותר ממה שהורשה, ובין אצבעות רגליו היינו שלא יתפשט בחכמתו למטה יותר ממה שהורשה:

ולפי האמור יש לפרש ענין השתחואה שהיא פישוט ידים ורגלים רומז שהוא מסלק התפשטות הידים למעלה והרגלים למטה ומבטל הכל לרצון הש"י, והוא כענין ובלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו, וביטול התפשטות הידים למעלה שאיננו שייך רק בשכל והרגלים למטה ששייך הן בשכל הן בנפש דהיינו התשוקה והן בעשי', אך ענין כריעה שהיא על ברכים אין כאן ביטול התפשטות הידים אלא ביטול התפשטות הרגלים לבד, וע"כ כריעה איננה ביטול השכל אלא ביטול כוחות הנפש דהיינו מדותי' ותשוקותי', ובזה איננו שייך לומר שלא ישתוקק לגדולות ונפלאות ממנו, אדרבה שכך חובותי' וכך יפה לה להשתוקק למעלה ממדריגתה וכבזוה"ק (ח"א ס"ט.) בפסוק בשוא גליו אתה תשבחם תשבחם ממש שבחא הוא לון בגין דסלקין בתיובתא למחמי, מכאן כל מאן דכסיף לאיסתכלא ולמנדע אע"ג דלא יכיל (נ"א ולא יהבי לי' רשותא) שבחא איהו דילי' וכלא משבחן לי', וע"כ בביטול כוחות הנפש אין ענין לפישוט ידים אלא סילוק התפשטות הרגלים וזה הענין כריעה על הברכים:

ומעתה זכינו לדין שהשתחואה העיקר הוא ביטול כח השכל להש"י, [ובמק"א הגדנו שהשתחואה שהיא כפיפת קומה היא ביטול כח השכל, וע"פ שנים עדים יקום דבר] וכריעה היא ביטול כוחות הנפש כנ"ל, ויש לומר עוד שלשון כריעה הוא מלשון הכרעה והיינו כי המדות ישנם בתמורה יש חסד דקדושה ויש חסד בטומאה כמ"ש כי חסד הוא וכן כולם, וכן התשוקה יש בקדושה ויש בחיצוניות ושייכת בכוחות הנפש הכרעה לטוב כי הכף מאזנים מעויין כי בינונים זה וזה [היינו יצה"ט ויצה"ר] שופטן היצה"ט מושך להכניע כל מדותיו לטוב ויצה"ר מושך לילך בשרירות לבו וצריך להכריע לטוב, אבל בכוחות השכל אין צריך הכרעה, כי שכל הנקרא שכל [לא עקש ופתלתול] לעולם הוא טוב, וע"כ שם ביטול כוחות הנפש להש"י היא כריעה שהיא סילוק התפשטות הרגלים כנ"ל, וענין בריכה לא מצינו מהותה בדברי חכז"ל וקשה לעמוד עליו, ומ"מ יש לדייק בשמא שהוא מלשון דאיתא בגפנים המבריך, והיינו שכופף את הזמורה ותוחבה בארץ כדי לקבל יניקה מהארץ, ויש לומר שדוגמתו באדם שהגוף צריך שתהא לו יניקה מהנפש והשכל, והיינו שמכניע את הגוף וכוחותיו תחת הנפש והשכל כשהם נוכח ה' דרכם ואז מקבל יניקה מהש"י באמצעות הנפש והשכל, והנה נתבאר שלשה הלשונות השתחואה כריעה בריכה, השתחואה בשכל, כריעה בנפש, בריכה בגוף, ויש לומר שלעומתם מחשבה דיבור ומעשה, מחשבה לעומת השתחואה שבשכל, דיבור לעומת כריעה שבנפש וכמ"ש ויהי האדם לנפש חי' ומתרגם לרוח ממללא, מעשה לעומת בריכה שהיא ביטול הגוף להש"י שאליו מתיחס המעשה:

ויש לומר ששלשה אלה משלימים את האדם בג' עולמות בריאה יצירה עשי', והיינו שידוע שמציאות האדם היא בכל ג' עולמות, וע"י מחשבה טובה והשתחואה שבשכל נשלמו חלקי האדם שבעולם הבריאה, ובדיבור בתורה ובתפילה ולעומתו כריעה נשלמו חלקי האדם שביצירה, ובמעשה המצות ולעומתו בריכה נשלמו חלקי האדם שבעשי', וכן מורה הלשון כי השתחואה שייכת גם בעולם הבריאה שרובו טוב ובביטול בעלמא סגי וכמ"ש וצבא השמים לך משתחוים, כריעה שייכת בעולם היצירה שבו טוב ורע מחצה על מחצה, וצריך הכרעה לצד הטוב, בריכה שייכת בעולם העשי' שבו רובו רע ועכ"פ צריכין להשגיח שהיניקה תהי' מצד הטוב:

והנה ברמב"ם סוף פ"ג מהלכות ביכורים מונה שבעה מצות שיש בביכורים, הבאת מקום, וכלי, קריאה קרבן, שיר, תנופה ולינה, והנה בכתוב מפורש עוד מצות השתחואה וגם מספר שבע מצות שיש בהם בודאי לא במקרה הן, ונראה לומר היות ביכורים נקראים ראשית ואחר הראשית נגרר הכל, ע"כ נתבקש שתהי' המצוה נעשית בכל לב ונפש ובכל מאד כי מעט חסרון בתחילה מתפשט ומתרבה אח"כ חסרונות נוספות וכמ"ש הרמב"ן נצבים בפסוק פן יש בכם שורש פורה ראש ולענה, היינו שורש רע שיפרה וישגה ובימים הבאים יוציא פרחים רעים ויצמיח מרורות עכ"ל, וע"כ ההתחלה לעולם צריכה להיות בתכלית השלימות בכל לב ובכל נפש ובכל מאד ואמרו ז"ל אין חוזק כחסידות בתחילתי, ומדה זו היא מהלכת תמיד בכל עניני האדם שבהתחלתו צריך שיהי' מקושר בכל חלקיו הן בגוף הן בנפש הן בשכל והן במחשבה דיבור ומעשה שהם לבושי הנפש, וכן בראש השנה צריך להיות האדם מקושר בכל חלקיו בחילא יתיר:

ובזה יש לומר טעם על עשרה פסוקים שבמלכיות וכן בזכרונות וכן בשופרות, שידוע שחלקי האדם הם במספר עשרה שלש שבשכל חכמה בינה ודעת, ושש מדות חסד גבורה וכו' שהם בנפש, וכח העשירי הוא בעשי' המתיחס להגוף וכוחותיו והם נחלקין בשלש חלוקות מחשבה דיבור ומעשה, ע"כ לרמז זה הוא עשרה פסוקים, והם בשלש חלוקות תורה נביאים כתובים, תורה בשכל, נביאים בנפש שנביא הוא לשון דיבור כברש"י פרשת וארא בפסוק ואהרן אחיך יהי' נביאך, כתובים הם ממדת דוד המע"ה והדברים ידועים למבינים, ובכן בכל יום בראשיתו בבוקר כשאדם עומד משנתו שחרית תהי' הראשית לה' בציצית ותפילין וק"ש ותפלה ותורה מתוך לב טהור שהוא במחשבה דיבור ומעשה כמבואר בספה"ק, וכן היא מצות ביכורים באשר היא ראשית ע"כ יש בה ז' מצות כנ"ל לרמוז שש מדות והעשי' והשתחואה המפורשת בקרא שהן בשכל חכמה בינה ודעת כנ"ל, וא"כ נכללו במצוה זו כל חלקי האדם:

תוכן העניינים

שם משמואל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה