שם משמואל· שמואל בורנשטיין מסוכטשוב
ואתחנן
פרק א
שנת תר"ע
במ"ר (פ"ב סי' י"ב) ר' חנינא בר פפא שאל לר' שמואל בר נחמן מהו דכתיב ואני תפלתי לך ה' עת רצון, אמר לו שערי תפלה פעמים פתוחים פעמים נעולים, אבל שערי תשובה לעולם פתוחים, אמר לו מנין דכתיב נוראות בצדק תעננו אלקי ישענו מבטח כל קצוי ארץ וים רחוקים, מה המקוה הזה פעמים פתוח פעמים נעול, אף שערי תפלה פעמים פתוחים פעמים נעולים, אבל הים הזה לעולם פתוח, כך ידו של הקב"ה לעולם פתוחה לקבל שבים ע"כ:
נראה דהנה במ"ר שם עשרה לשונות נקראת תפלה כו', יע"ש ונראה כי הם כנגד עשרה כחות הנפש, היינו שתפלה היא לשון דיבוק וחיבור כמ"ש המפרשים, ולזה צריך שיהיו כל עשרה כחות הנפש בטלין להקב"ה, וזה שמדמה המ"ר תפלה למקוה, דכמו אדם הנכנס למקוה ונשאר אבר אחד מבחוץ לא עלתה לו טבילה, וכמו כן בתפלה אם לא תהי' בכל עשרה כחות הנפש, עדיין עומד מבחוץ, אפילו מחשבה שהם לבושי הנפש מעכבין, ויש בזה רמז חז"ל היא בבגדה כו', אך לאו כל אדם זוכה לכך, כי לזה צריך שיהי' מופשט מכל עניני עוה"ז, וכמ"ש בש"ע או"ח סי' צ"ח סעי' א' וז"ל וכך היו עושים חסידים ואנשי מעשה שהיו מתבודדים ומכוונים בתפילתם עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות ולהתגברות כח השכלי כו' יע"ש:
והנה זה אין כמעט בכח כל אדם זולת היחידי סגולה השרידים אשר ה' קורא עליהם, אך בשעה שעת רצון למעלה וידוע כי כמים פא"פ, זה גורם להתעוררות הרצון גם באדם למטה, והנה רצון הוא למעלה מכל הבחינות, מכל כחות הנפש, ואז יכול כל איש ואיש לבטל כל כתות הנפש להדבק בתפלה, וז"ש המ"ר שתפלה כמו מקוה, ושערי תפלה פעמים פתוחים פעמים נעולים, שמחמת שצריך שיהי' כולו בתפלה כדמיון המקוה כנ"ל, וע"כ פעמים פתוחים פעמים נעולים, כי בשעה שאין עת רצון מי יוכל להגיע לזה, וז"ש המ"ר אבל שערי תשובה לעולם פתוחים שנמשלה לים כו', כי התשובה כאשר ידע האדם שהוא כמוטל בים ואין לו עוד שום תקוה רק ע"י שאוחז אפי' באבר אחד, בחבל שהושיט לו הקברניט, ומחמת שיודע שאין לו שום חיות זולתו, עי"ז יכול להדבק במקור החיים, וזה ששערי תשובה לעולם פתוחים, ולא בעי עת רצון דווקא, כי הוא בעצמו מחמת שיודע שאין לו שום חיות מצד עצמו, א"כ בהכרח מבטל כל כחות הנפש להכרח הזה לקבל חיות, א"כ ממילא יוכל להגיע להיות דבוק במקור החיים, אפי' שלא בעת רצון, כי א"צ שיגיע אליו מצד עת רצון אך מצדו של האדם מחמת שביטל א"ע מכל וכל בא לו זה:
והנה קרוב לזה הוא הלשון ואתחנן שיודע שאין לו בעצמו אצל הקב"ה כלום רק מבקש מתנת חנם, והוא מכניע כל כחות הנפש כמו עני בפתח שעומד ומתחנן, וע"כ בכל לשונות התפלה לא נתפלל מרע"ה אלא בלשון תחנונים:
ובזה יובנו דברי המ"ר כי תשא (פמ"ה סי' ז') וחנותי את אשר אחון באותה שעה הראה לו הקב"ה את כל האוצרות של מתן שכר שהן מתוקנין לצדיקים, והוא אומר האוצר הזה של מי הוא והוא אומר של עושי מצות, והאוצר הזה של מי הוא של מגדלי יתומים, וכל אוצר ואוצר, ואח"כ ראה אוצר גדול, אמר האוצר הזה של מי הוא אמר לו מי שיש לו אני נותן לו משכרו, ומי שאין לו אני עושה לו חנם ונותן לו מזה כו' יע"ש, ולכאורה יפלא למה יוגדל שכר מי שאין לו כלום משלו ממי שיש לו ובא בשכרו, שינתן לו אוצר גדול, ואמר כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה דהפי' מי שאין לו היינו שיודע שאין לו ובא רק בתחנונים עכתדה"ק, ולפי הנ"ל יובנו הדברים דמאחר שיודע שאין לו כלום ומתחנן ומתחבט ע"כ הוא מתדבק יותר כנ"ל, וביותר כח וביותר עומק, וע"כ הוא מקבל שכר יותר:
ומעין ענין זה מצינו ג"כ בשבת, דמחמת קדושת שבת המאירה על האדם, בא לו מזה להיות מכיר את ערכו השפל ולידע שעוד לא עשה כלום, ומחמת זה הוא בא לדביקות, וזה שאומרין בזמירות ימינא ושמאלא ובינייהו כלה בקישוטין אזלין ומאנין ולב שין, קישוטין הם תורה ומצוות, ולבושין הם מחשבות טהורות, ואעפי"כ יחבק לה בעלה (רק) ביסודא דילה, היינו מחמת שיודע כי אין לו רק היסוד שהוא איש יהודי מזרע אברהם יצחק ויעקב, ועדוין לא פעל ועשה כלום רק רוצה להבא, דעביד נייחא לה יהא כתיש כתישין, היינו שאר כחות הנפש שהם בבחינת יש שהם המונעים את החיבוק כנ"ל ודו"ק:
בילקוט ישעי' מ' חטאו בכפלים שנא' חטא חטאה ירושלים לקתה בכפליים שנא' כי לקחה מיד ה' כפלים ככל חטאתי' והתנחמו בכפלים שנא' נחמו נחמו עמי יאמר אלקיכם ע"כ:
הפי' הנה מצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה, ובכן כל העבירות שעושה שהן נגררין אחר העבירה הראשונה כולן הן בעבירה הראשונה בכח, אך אם אדם עושה תשובה אף שאח"כ חוזר לסורו, מ"מ שוב אין מתייחסת העבירה שלאחרי' להעבירה הקודמת, וידועין דברי התוס' חגיגה (ד'.) ד"ה לא דעד כאן לא חשבי' העומד לשחרור כמאן דשחרר רק אם נשתחרר לבסוף, אבל אם מת ולא נשתחרר לבסוף לא חשבינן לי' בתחילה כמאן דמשוחרר אף שהי' עומד להשתחרר, כמו כן נאמר דעד כאן לא חשבינן לה לעבירה הראשונה כמאן דעשה גם השני', רק באם עשה השני' אח"כ, אבל באם עשה תשובה בינתיים, לא חשבי' לי' בעת העבירה הראשונה שעשה גם השני' שהרי שוב איננו עומד לכך מחמת עבירה גוררת עבירה, כי התשובה שעשה בנתים סילקה את עבירה הראשונה מגרור עוד עבירות, אך מאחר שישראל לא עשו תשובה בינתיים והגיע חטא בחטא ועון בעון, שוב מתייחסות כל העבירות שעשו אח"כ לעבירה הראשונה באשר שאז הי' עומדין לכך:
וזה הפי' חטא בכפלים, שמלת חטא הוא מקור, להורות שמחמת מקור המשחת באו אח"כ חטאים אחרים, והכל מתייחס לחטא הראשון, וע"ז בא העונש בכפלים, שמלבד כל הצרות רבות ורעות שבאו עליהם, עוד זאת הגדיל שלרגלי הצרות לא היו יכולין לעסוק בעבודת ד' בתורה ותפלה כדי לזכות על ידם לחיי עוה"ב, ונמצא שאבדו שני העולמות, כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ט מה' תשובה שזה תכלית הנקמה שנקמו מהרשעים שיכלו ימיהם בבהלה ובפחד ולא יהי' להם לב פנוי ולא גוף שלם לעשות המצוות, ובזמן שאדם טרוד בעוה"ז בחולי ובמלחמה וברעבון אינו מתעסק לא בחכמה ולא במצוות שבהן זוכין לחיי עוה"ב, וכאשר החטא שאח"כ נכלל בהחטא הקדום והוא אחד שהיא כפליים, כמו כן העונש הוא אחת שהן שתים, כי הכל נכלל בעונש הקדום:
וזהו נחמה בכפלים כי לבד מה שאז תרבה הטובה והשלום והשלוה והדעה והחכמה והאמת שנא' כי מלאה הארץ דעה את ה', ונאמר ולא ילמדו איש את אחיו ואיש את רעהו, ונא' והסירותי את לב האבן ויזכו אז בזה ובבא, נוסף לזה יחשוב להם השי"ת כאלו בכל ימי הגלות היו עוסקים בתורה ומצוות, כמ"ש הרמ"ע מפאנו ז"ל במאמר חיקור הדין חלק א' פרק א' שזה הפי' שמחנו כימות עינתנו שהתפלל מרע"ה כלומר שתתן לנו שכר גם על הימים שבטלנו בהם המצוות מחמת אונס ותחשוב כאלו שמחנו בשמחה של מצוה גם באותן הימים אשר עברו עלינו הצרות והעינויים שמנעו אותנו מלעסוק במצוות ולשמור התורה כראוי כיון שהביטול הי' מחמת אונס ע"ד שאחז"ל חישב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עה"כ כאילו עשאה:
והנה כי כן כאשר ראינו שאז כשימלא הארץ דיעה ולא יהיו מניעות אז תהי' עבודת ישראל בתכלית השלימות, מכח זה יצמח גם השכר עבור כל הימים שהיו לנו מניעות מלעסוק בתורה ומצוות כאילו עסקנו בהם, שהרי נראה בחוש שכל מה שלא עסקנו בהם הי' רק מצד המניעות, והראי' מלימות המשיח שלא יהיו בהם מניעות תהי' העבודה מישראל בתכלית השלימות, ושפיר הוי בגלות כענין חישב לעשות מצוה ונאנס כו', וזהו הנחמה בכפליים שמנחמה האחת תצמח חברתה, כעין שהי' בהחטא ובהעונש שהי' בכפליים כנ"ל:
היום הזה ראינו כי ידבר אלקים את האדם וחי ועתה למה נמות וגו' אם יוספים אנחנו וגו', והקושיא מבוארת אחר שראו שידבר אלקים את האדם וחי האיך אמרו למה נמות:
ויובן במאמר הש"ס שבת (פ"ח:) כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה יצתה נשמתן של ישראל שנאמר נפשי יצאה בדברו ומאחר שמדיבור ראשון יצתה נשמתן דיבור שני האיך קיבלו, הוריד טל שעתיד להחיות בו מתים והחי' אותן, והנה ידוע שכל מה שנותנין מן השמים הוא ע"י התעוררות התחתונים כמו שפרש"י בראשית (ב' ה') ואדם אין לעבוד את האדמה ואין מכיר בטובתן של גשמים וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם התפלל עליהם וירדו וכו' וא"כ י"ל שישראל במעשיהם ותשוקתם העצומה שהשתוקקו לקראת הדיבור. אף שידעו שבזה תצא נשמתם, הוא הוא שעורר את הטל של תחי', וע"כ שפטו בדעתם שאם ישמיעם את כל התורה כולה בענין הזה, שוב לא תהי' להם כל כך השתוקקות, כי אין חוזק כחסידות בתחילתו, והי' חביב עליהם הדיבור מאד ואח"כ יהי' אצלם כמו הרגל ולא יהי' כל כך בחיות ותשוקה עצומה, ואז לא יהי' להם במה לעורר את הטל של תחי', ושוב יתקיים בהם נפשי יצאה בדברו, ולא יהי' להם טל של תחי' להחיות בהם:
או יש לומר בפשיטות עפ"י מאמר חכז"ל כל המוסר עצמו על קידוש השם ע"מ לעשות לו נס אין עושין לו נס, והנה במה שנעשה להם נס והוריד להם טל של תחי' הי' מחמת שמסרו נפשם שלא ע"מ לעשות להם נס, אבל עתה שראו כי ידבר אלקים את האדם וחי, שוב יש לחוש שימסרו נפשם ע"מ לעשות להם נס ושוב לא יעשה להם נס:
לא מרבכם מכל העמים וגו' כי אתם המעט וגו' פרש"י הממעטים עצמכם כאברהם שאמר אנכי עפר ואפר וכו', והנה לפי משקל זה צריך ג"כ לפרש לא מרבכם לא מחמת שאתם מגדילים עצמיכם וזה סתירה מיני' ובי':
ונראה דהנה מה שצריך האדם להיות שפל בעיני עצמו אין זה בכללות לעולם לכל מקום ובכל זמן והוא כמ"ש בשה"ש רבה פרשה ב' על פסוק יונתי בחגוי הסלע אמר ר' יוחנן אמר הקב"ה קורא אני לישראל יונה דכתיב ויהי אפרים כיונה פותה אין לב, אצלי הם כיונה אבל אצל או"ה כמין חיות וכ"ה לשון המ"ר בשלח פ' כ"א ה', היל"ל יונה בחגוי הסלע וכו' אלא אר"י אמר הקב"ה לישראל אצלי הם כיונה פותה כל מה שאני גוזר עליהם עושים ושומעים לי, אבל אצל או"ה קשים הם כחיות כו' שאו"ה אומרים להם מה אתם מבקשין מן השבת הזו שאתם שומרים, מן המילה הזו שאתם מולים והם מבקשים לבטל להם את המצוות והם נעשים כנגדם קשים כחיות יע"ש, הרי שכאו"א צריך שיהיו לו שתי המדות יחד, להיות שפל נגד השי"ת, וקשה וחזק ולהיות גדול בעיני עצמו נגד האו"ה וכחות חיצונים, וזהו שתי הבחי', סור מרע ועשה טוב, שלענין סור מרע צריך להיות קשה וחזק ולענין עשה טוב צריך להיות נכנע להשי"ת, והנה ידוע שעיקר הכוונה הוא עשה טוב, כמ"ש המהר"ל ז"ל בתפארת, שכל הל"ת הם רק שלא ירד אדם ולא יפול ממעלתו ממה שהוא אדם, ועשה טוב הוא שיקנה האדם תוספת מעלה, וע"כ אין שכר למצוות ל"ת, וזה מאה"כ לא מרבכם וגו' היינו לא ממה שאתם מגדילים עצמיכם נגד האו"ה, שזה רק מתייחס לסור מרע, כי לא בשביל זה לבד חשק ה' בכם, רק מצד כי אתם המעט מכל העמים שזה מתייחס לעשה טוב כנ"ל:
וזה ענין שבת שהיא בזכור ושמור דשמור הוא בל"ת וזכור במ"ע, ותכלית הכוונה היא זכור רק א"א לבוא לבחי' זכור כ"א ע"י שמור כמו שאז"ל (ברכות כ':) כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה, וע"כ בדברות הראשונות שהיו ישראל ברום המעלות ע"כ נאמר זכור שהוא תכלית המכוון, ובדברות האחרונות שלא היו אז ישראל כ"כ ברום המעלה נאמר שמור למען שע"י שמור יבואו לבחינת זכור, והיתה כל עבודתם אז רק בבחי' שמור:
קול קורא במדבר פנו דרך ה', יראה לי הוראת נגינות הטעמים שהפירוש הוא שבמדבר יהי' דרך ה', ועל דרך רמז הוא באדם שלבו כמדבר בלי תורה ובלא מצוות ואז בימות המשיח גם לאנשים האלה תהיינה מסלות בלבבם היינו שבילין דאורייתא כבושין בלבהון כמו שפירש המ"ר ויקרא פי"ז:
במשנה תענית (כ"ו:) לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיוהכ"פ, ונראה כי ידוע שאין שום דבר נרגש כל כך רק מפאת היפוכו כיתרון האור מן החושך, והנה כל הימים טובים הם ימי קירוב האדם אל השי"ת, אבל באשר אינם באים בזמן ההיפוך לזה אינם כ"כ נרגשים, כמו ט"ו באב ויוהכ"פ, שהזמן הקודם להם הוא בהתרחקות, דבזמן הקודם לט"ו נאמר כי רחק ה' את האדם שנא' עת לרחק, ובזמן שקודם יוהכ"פ הוא בחי' שמאל דוחה, וע"ז מפטירין בר"ה מרחוק ה' נראה לי, ובכן ההתקרבות והאהבה שבהם היא יותר נעלה משארי י"ט, וידועים דברי הרמב"ן שכל אהבה הבאה לאדם צריכין להניחה בחפץ של מצוה, וע"כ מחמשה עשר באב ואילך מאן דלא מוסיף כו' כבש"ס תענית ל"א כי החפץ הוא התגברות התורה ואחר יוהכ"פ חג הסוכות וע"ז נאמר וימינו תחבקני, וע"כ באין אז מצוות רבות, ובמ"ר ויקרא (פרשה ל' סי' ב') מונה והולך ז' מצוות יע"ש שמספר שבעה הוא כלל, והוא תכלית הריבוי והמצוות הם כלים להכיל בתוכם האהבה רבה והבן:
פרק ב
שנת תרע"ג
ברש"י אעפ"י שיש להם לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים אין מבקשים מאת המקום אלא מתנת חנם עכ"ל, ויש להבין הלא ידוע שכל מה שהאדם צדיק ביותר ויודע את גדלות השי"ת הוא יודע ביותר שעדיין לא עשה מאומה לעומת חיובו נגד גדלות השי"ת, וכידוע ממעשה דרב סעדי' גאון שעשה תשובה בכל יום על קוצר עבודה דאתמול, באשר השיג בכל יום חדשות בגדלות השי"ת, ובמדרש מלמד שאין לכל ברי' אצל הקב"ה כלום, וא"כ היתכן לומר שיש לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים, אדרבה בעיניהם נדמה שעדיין לא עשו מאומה, וכ"ק זקיני האדמו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק הגיד שהפי' במעשים טובים שעתידין לעשות עכ"ד, ואינו מובן שמקרא מלא הוא (משלי כ"ז א') אל תתהלל ביום מחר כ' לא תדע מה ילד יום, ובב"ר פ' ע"ג סי' ט' תפסו על יעק"א ע"ה שאמר וענתה בי צדקתי ביום מחר ממקרא זה עיי"ש:
ונראה לפרש דהנה במדרש שהקב"ה עצמו שומר ומקיים מצותיו, יבכן אם אדם רוצה לילך בדרך טובים ולעבוד עבודתו ית"ש הן בתורתו והן במצותיו כשם שמצוה על כל אדם להיות בעוזרי נפשו וכמה הפליגו ז"ל בזוה"ק במצוה להיות מתמכי דאורייתא, וכן יששכר וזבולון, וכשמעון אחי עזרי', בידאי גם הקב"ה מסייעו ומקיים מצוה זו, אך מובן שכ"ז באם הכוונה זכה ונקי' לקיים מצות השם לבד כי השי"ת יודע תעלומות לב, וע"כ הצדיקים דכתיב בהם במצותיו חפץ מאד ולא בשכר מצותיו, בודאי הקב"ה מסייע אותם ומגיעים למחוז חפצם, והנה בש"ס סוטה (י"ד.) דמשה שהתאוה לא"י וכי לאכול מפרי' הי' צריך אלא כדי לקיים מצות התלויות בה, וא"כ יכול הי' משה לבוא בזרוע בטענה חזקה שהשי"ת מחויב לסייעו לבוא לא"י לקיים מצות התלויות בה, כי תפלתו זכה בלי תערובות כוונה אחרת, וז"ש רש"י אעפ"י שיש להם לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים היינו שכל רצונם ובקשתם אינו אלא כדי לקיים מצות השי"ת, וא"כ יש להם לתלות על מעשיהם להבא היינו אותם שרצונם לעשות ואעפי"כ אינם מבקשים מאת הקב"ה אלא מתנת חנם:
פרק ג
שנת תרע"ה
במדרש הלכה אדם מישראל שהי' עומד ומתפלל מהו שיהא מותר לו להתפלל בקול גדול כך שנו חכמים וכו' יכול ישמיע קולו כבר פירשה חנה וחנה היא מדברת על לבה, והקושיא מבוארת עד שאתה לומד מדברי חנה צא ולמד מעלי שהי' שופט ישראל ובידו שלשלת הקבלה עד משרע"ה, והוא חשבה לשיכורה מחמת שהתפללה בלחש, ומוכרח שלא היו רגילין להתפלל בלחש, וכן פירש"י במקומו, וא"כ למה לא נילף מינה שאסור להתפלל בלחש, וכבר דברנו בזה במק"א:
ונראה לומר עוד דתפילה ישנה בשני אופנים, יש שהלב מתעורר בתפילה כמ"ש (איכה ב' י"ח) צעק לבם אל ה', כי מחמת צרת ומצוקות לבו מתפרצת התפילה מקירות לבו, ויש שהתפילה באה מחמת הדעת והתבוננות שמתעורר להתפלל, ואף שלא תתכן תפילה אלא במוח ולב, מ"מ זו באה מחמת מצוקת הלב ומעוררת את המוח לחשוב מחשבות, וזו באה מהתבוננות המוח והמוח מעורר את הלב שהוא הנפש להשתפך אל חיק אבי':
ויש לומר שמחמת מקור מוצא התפילה אם מהמוח או מהלב נולד ההפרש אם בלחש או בקול, כי הלב הוא חם ומתפעל ומוליד תנועה וקול, והמוח הוא קר ובלתי בעל תנועה ובלחש, וע"כ הקדושים וצדיקים היותר גדולים שהם בחי' מוח אין נראה מהם תניעות והתפעלות בתפילתם, ובאזנינו שמענו שהקדוש הרבי ר' בונם מפרשיסחא זצללה"ה הי' מתפלל בלי שום תנועה אלא הי' עומד כמו עמוד של אבן אלא עיניו זולגים דמעות ושופעות בלי הפוגות, וכ"ק אבי זצללה"ה סיפר שבהיותו חולה ר"ל נצטוה מאת כ"ק זקיני האדומו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק להתפלל בר"ה ויוה"כ אתי עמו בחדרו המיוחד שעל יד בהמ"ד הגדול, ולא הי' רואה בזקיני זצללה"ה שום תנועה והתפעלות בכל התפילה, אלא פניו היו בוערות כלפידים וכמלאך ה' נורא מאד, ובספר ישמח משה להקדוש ר"מ טייטעלבוים מאוהעל ריש פרשת אחרי שזה בחי' הצדיקים שהם מבתי גואי ומהם הי' משרע"ה ואהרן שבכל עבודתם ותפילתם לא ניכר מהם שום תנועה והתפעלות:
ויש לומר שמעין זה נמי ההפרש בין תפילות הסדורות מאנשי כנה"ג ותדירה, ובין תפילה הבאה לפרקים לאיש ואיש מחמת ילדי יום, שהתפילה התדירה בשמ"ע צריכה להיות מחמת התבוננית השכל והמוח כל ברכה וברכה כמה היא נחוצה ומה גודל החסרון בלעדה, ויתבונן ויעמיק בדבר עד שאין דעתו סובלת ומתפלל כנ"ל, ובזה אמרו ז"ל ברכות (כ"ח:) העושה תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים, מה גם שידוע שתפילה הסדורה מדברת בתחתונים ומרמזת בעליונים, ומובן שזה כל איש ואיש לפי השגת שכלו, אך תפילת כל איש ואיש מחמת מצוקת לבבו מפני ילדי יום צרה ומצוקה ח"ו היא תלוי' בלב, וע"כ תפילה כזו באה בקול, אבל תפילה הסדורה כנ"ל שהיא במוח היא בלחש, ומחמת שמצד התבוננות המוח נתפעל גם הלב, ע"כ יש תפילה זו גם בקול בחזרת הש"ץ התפילה, וכ"ז הוא בציבור דווקא שנתאחד מוח ולב דוגמא לחיבור שמים וארץ והדברים עתיקים, ובזוה"ק ח"א (קל"ב.) שמעה ה' תפילתי דא צלותא דבלחש ושועתי האזינה דא צלותא דארים בר נש קלי בעקתי', ומדקאמר בעקתי' משמע כמ"ש שזה תפילת איש ואיש לפי צרת ומצוקות לבו:
ויש לומר עוד דתפילת ציבור אף דתרוייהו בה בלחש ובקול מ"מ עיקר תפילת ציבור היא בקול שבה אמרינן קדושה, וכן התקיעות מעיקר הדין דאין תוקעין בלחש, כי במוח ושכל אין דעתן של בני אדם שוות, ע"כ מצד המוח והשכל אפי' כשהם יחד אינן נעשין כאיש אחד, וציבור שהוא כאיש אחד אינו אלא מצד הלב שכל ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהן שבשמים:
ולפי האמור יובן הא דחנה, דהנה עלי ידע דחנה לאו תפילה הסדורה התפללה אז, כי היתה אחר אכילה ושתי' כמפורש בכתוב שאין זה זמן תפילה, ועוד כי הרבתה להתפלל משמע יותר מכשיעור תפילה הסדורה כמפורש בכתוב, אלא תפילה פרטית לפי מצוקת לבה, וע"כ הי' בדין להתפלל בקול וכמ"ש הזוה"ק הנ"ל צלותא דארים בר נש קלי' בעקתי' ע"כ בהיותה מתפללת בלחש חשבה לשיכורה, אך כתיב וחנה היא מדברת על לבה משמע שהמוח דיבר על הלב, וא"כ מקור מוצא תפילתה הי' מהמוח מצד התבוננות השכל, וברש"י שם ה' צבאו' למה נתיחד שם זה כאן אמרה לפניו רבש"ע שני צבאות בראת בעולמך העליונים לא פרים ורבים ולא מתים והתחתונים פרים ורבים ומתים אם אני מהתחתונים אהי' פרה ורבה ומתה ואם אני מהעליונים לא אמות, ובש"ס ברכות (ל"א:) וחנה היא מדברת על לבה אמ"ר אלעזר בשם ר"י בר' זימרא על עסקי לבה אמרה לפניו רבש"ע כל מה שבראת באשה לא בראת דבר אחד לבטלה וכו' עיי"ש, הרי שתפילתה היתה מהתבוננות המוח והשכל, וכן כתיב ותתפלל על ה' והבן, ע"כ היתה תפילתה בלחש:
ובזה יש לפרש מענתה לעלי לא אדוני אשה קשת רוח אנכי, היינו שהדיבור בא באדם מצד הרוח כמ"ש ויהי האדם לנפש חי' מתרגם לרוח ממללא, וקשת רוח הוא שחוש המחשבה והשכל גובר על כח הדיבור עד שהוא מקשה להוציא הדיבור נגזר מלשון ותקש בלדתה, ומאחר שתפילתה מצד התגברות כח המוח והשכל ע"כ היא מתפללת בלחש, ומדאמר לה לכי לשלום משמע דהודה לה שתפילה כזו בלחש, דוגמא לדבר בש"ס סנהדרין (ע"ד:) מדאמר לו לך לשלום אלמא הודה לו עיי"ש, ע"כ שפיר דייקינן מעובדא דחנה דתפילה הסדורה כנ"ל היא בלחש, אלא שבציבור הש"ץ חוזר התפילה בקול דתרוייהו צריכי כנ"ל:
ויש לומר דוגמא לזה בשבת דבזוה"ק דשמור הוא מדת לילה וזכור מדת יום, ומשמע דשמור צריך שיהי' נוהג בלילה וזכור ביום והלוא שניהם בדיבור אחד נאמרו וכל שישנו בשמירה ישנו בזכירה ועיקר הקידוש דילפינן מזכור בלילה בכניסתו הוא:
ונראה דשמור הוא בלב כבמדרש דשמירה היא בלב כמה שנאמר במשלי (כ"ב י"ח) כי נעים כי תשמרם בבטנך, וזכור הוא במוח ושכל שבו הזכירה, ובהכנסת שבת שאדם משליך ממנו כל טרדות המלאכה וכאלו כל מלאכתך עשוי' ובא לעומתו לתשוקת קדושה ותשוקה היא בלב והיא שמור, ומחמת התפעלות ורגש הלב באין להתבוננות השכל והוא זכור, ע"כ זכור הוא גם בלילה, ועיקר הקידוש דילפינן מזכור הוא בלילה ואף דזכור מדת יום, מ"מ הרי זכור אז הוא תולדת שמור, אך ביום הוא להיפוך שהוא זמן התבוננות השכל והוא זכור, ומן התבוננות השכל באין לשמור שהוא התפעלות הלב והיינו הך דבדיבור אחד נאמרו ודו"ק:
והנה בשבת שחרית אנו אומרים ישמח משה במתנת חלקו ואיתא בספרים משום דמשה הוא בחי' שבת, ונראה ממה שאנו אומרים זה ביום ולא בלילה שהוא בחי' שבת דיממא זכור דהוא במוח, ואתיא כהא דהגדנו במק"א שמשרע"ה הי' המוח והשכל של ישראל, ואהרן הלב של ישראל, ולפי"ז יש ליתן טעם על תפילת משרע"ה בלשון ואתחנן דבמדרש עשרה לשונות של תפילה גדולה שבכולם הוא ואתחנן, והיונו כי עשרה לשונות של תפילה הם נגד עשרה כחות שבנפש ממטה למעלה, וכח העשירי הוא בעומק המוח והשכל, כי בעומק השכל אין לכל ברי' אצל הקב"ה כלום וכל מי שמשיג יותר יודע יותר כמה הוא רחוק מלהיות לו אצל הקב"ה כלום, וע"כ התפלל בלשון ואתחנן:
במדרש הלכה אדם מישראל שהי' קורא את שמע מהו שיהא מותר לו להמתין אחר ק"ש ואח"כ יתפלל וכו' ואם קרא ק"ש והתפלל מיד יהא מובטח שתפילתו נשמעת, ע"כ:
ונראה לפרש דהנה בפסוק אשר אנכי מצוך היום פירש"י לא יהי' בעיניך כדיוטגמא ישנה שאין אדם סופגה אלא כחדשה שהכל רצין לקראתה, ויש להבין דדיוטגמא חדשה שהכל רצין לקראתה הוא לשמוע הדבר חידוש שיש בה, ומה שייך ק"ש לזה להיות רץ לקראתה כי כבר נודעת היא לכל ישראל, אך נראה דהנה יחוד הש"י באמרו ה' אחד היינו שאין עוד מלבדו ואפס ואין זולתו ואין מציאות בעולם אלא מציאותו וכל הנמצאים הם מאמיתת המצאו, וזהו שבזוה"ק לכלל עצמו ביחודא, היינו שכל אדם יראה א"ע נמי שאינו תופס מקום ואינו דוחה את האלקות במציאותו, כי מציאותו היא נמי רק מאמיתת המצאו, כי כל העולם ומלואה הוא רק אלקית, ובכוונה זו הנכונה מעורר בקרבו התחדשות החיים להיות הוא עצמו מקור מים חיים כמ"ש תהלים ל"ו יוד כי עמך מקור חיים, וע"כ יכול כל איש ואיש למצוא חדשות תמיד בק"ש לפי מסת הרצון והריצה לקראתה, והיא ממש כדיוטגמא חדשה שהכל רצין לקראתה לשמוע החדשות שבקרבה:
והנה אמרו ז"ל העושה תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים ובש"ס ברכות (כ"ט:) מאי קבע וכו' רבה ור' יוסף דאמרי תרוייהו כל שאינו יכול לחדש בה דבר פירש"י לשון קבע כהיום כן אתמול כן מחר, עכ"ל, והנה ידיעת הפכים אחד דכמו העושה תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים, מובן להיפוך דבכח הק"ש שמעורר בעצמו כח ההתחדשות כנ"ל נעשה תפילתו תחנונים ולשון תחנונים הוא לשון העשירי שבלשונות התפילה כבמדרש ובלשון זה התפלל משה, והוא הגדולה שבתפילות ע"כ מובטח שתפילתו נשמעת:
במדר"ת כיון ששמע משה ממט"ט ששמע מאחורי הפרגוד שאין תפילתו מתקבלת הניח משה ידיו על ראשו והי' צועק ובוכה ואומר אצל מי אלך לבקש עלי רחמים אמ"ר שמלאי באותה שעה נתמלא הקב"ה בעברה עליו שנאמר ויתעבר ה' בי למענכם [והובא ברש"י נתמלא חימה] וגו' עד שפתח משה מקרא זה ויעבור ה' על פניו ויקרא באותה שעה נתקררה רוח הקודש ואמר לי' הקב"ה שתי שבועות נשבעתי אחת שתמות ואחת שלא לאבד את ישראל לבטל את שתיהן א"א אם תרצה לחיות וכו' אמר משה יאבד משה ואלף כמוהו ואל יאבד אחד מישראל, עכ"ל, והוא כולו מוקשה, ועוד מה חרי האף הגדול הזה על משרע"ה שהי' צועק ובוכה, ואם מחמת שלא ניתנה לו בקשתו עוד יהא עברה עליו אתמהה, ובזוה"ק ח"א (ס"ט:) בשוא גליו אתה תשבחם שבחא הוא לון בגין דסלקין בתיאובתא למחמי, מכאן כל מאן דכסיף לאסתכלא ולמנדע אע"ג דלא יכיל (נ"א ולא יהבי לי' רשותא) שבחא הוא דילי' וכלא משבחין לי', ובש"ס סוטה (י"ד.) דריש ר' שמלאי מפני מה נתאוה משרע"ה ליכנס לא"י וכי לאכול מפרי' הוא צריך או לשבוע מטובה הוא צריך אלא כך אמר משה הרבה מצות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בא"י אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולם על ידי וכו', וא"כ היתכן שבאשר התחבט לעשות מצות יתמלא עברה עליו, ויתר דבר' המדרש הם כחידה סתומה ואין להאריך בדקדוקים הנראים לכל בהשקפה ראשונה:
ונראה לפרש דהנה בזוה"ק ח"ג (קנ"ז.) הכי אמר משה אם יש בה עץ הא ידענא דאנא איעול לתמן מאי עץ דא אילנא דחיי ותמן לא הוה אלא בג"ע דארעא, עכ"ל, ומשמע מדברי הזוה"ק דמחמת שאין בה אילנא דחיי איננה לפי מעלת ומדריגת משה ע"כ לא נכנס, וא"כ יש להבין למה התחבט משה כ"כ לכנוס אחר שאיננה לפי מעלתו, וגם יש להבין דבמדרשים שלעת"ל יכניס משה את דור המדבר לארץ, הלוא איננה לפי מעלתו, וכן אפי' לדברי הש"ס סוטה הנ"ל שרצה לקיים מצות התלויות בה, ובמצות, אין שייך להבחין אם הן לפי מדריגתו או לא, מ"מ זה שייך כשכבר מחויב ועומד, אבל לא להביא עצמו לידי חיוב, ואפי' לפי דברי הרח"ו משום שידע שפיר שאין רמ"ח אברי הנפש נשלמים אלא ע"י רמ"ח מצ"ע, מ"מ הלוא יש כמה וכמה מצ"ע שאינן שייכין בכל אדם זה במלך וזה בכ"ג, ויש מצות הבאין רק ע"י מקרה כמו כי יקרא קן צפור, וכן מצות שהן בסנהדרין לדון ולהעניש בארבע מיתות, ואם לא יהי' מחויבי מיתה בישראל היתכן שנאמר שבשביל זה לא יהיו נשלמים אברי הנפש:
ובודאי הוא כמ"ש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בהקדמת ספר אגלי טל עפ"י דברי הש"ס סוטה (ל"ז.) שכל מצוה ומצוה נכרתו עלי' ארבע בריתות ללמוד וללמד לשמור ולעשות, ומבואר שללמוד וללמד הוא מחלקי המצוה, וע"כ ישראל במצ"ע של כהנים אף שישראל אינם במצות אלו בעשי' מ"מ הואיל ואתנייהו בללמוד וללמד ולשמור חשובה שוה בכל וחמורה עיי"ש, וגם אנו נאמר שאברי הנפש נשלמים בללמוד וללמד ולשמור היכי דא"א בעשי', ובכגון דא אמרו ז"ל מנחות (ק"י.) כל העוסק בתורת חטאת כאלו הקריב חטאת, ואפי' חישב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה קידושין (מ'.), וא"כ יש להבין מה הרעש הזה שנתחבט משרע"ה והניח ידיו על ראשו וצועק ובוכה:
ונראה דמשרע"ה לא השגיח על תועלת עצמו וטובתו אפי' בענין הרוחניות והשלמת נפשו, וכמו שאמרנו במק"א בהא דאמרו ז"ל מלמד שלא הי' משה פונה לעסקיו אלא מן ההר אל העם, וידוע דמשרע"ה לא הי' לו במדבר נחלת שדה וכרם ולא משא ומתן בשום דברים גשמיים, וע"כ הפירוש עסקים רוחניים ומדריגות להשלמת נפשו, והוא ע"ה לא השגיח ע"ז כלל רק לטובת וצורך גבוה והשלמת ישראל, והא דנתחבט ליכנס לא"י לקיים מצות התלויות בה כדי להשלים את נפשו נמי לאו לתועלת עצמו אלא הכל צורך גבוה, והיינו דהנה בזוה"ק ח"ג (פ"ג.) אדם קדמאה אע"ג דגופא דילי' הוה מעפרא לאו מעפרא דהכא הוה אלא מעפרא דבי מקדשא לעילא, עוד שם אדם קדמאה לא הוה לי' מהאי עלמא כלום וכו' כיון דנפק חמו לי' שמשא וסהרא ואסתימו נהורייהו דתפוחא דרגלי' אחשיך נהורא דלהון מאי טעמא בגין דמעובדא דשמשא וסהרא עלאה נפק כיון דחטא אתחשיך ואזעיר גרמי' ואצטריך לגופא אחרא במשכא ובבשרא דכתיב ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם, עכ"ל:
והנה מובן דמאחר דעוה"ז נברא לתשמישו של אדם, בהכרח שאז לא היתה הארץ כ"כ גשמית כמו עתה שהארץ היא לפי מזג האדם, ובאשר האדם הי' רוחני הארץ נמי שהיתה לתשמישו נמי היתה רוחנית, וכמו עתה ג"ע לנשמות, מה גם א"י שבודאי היתה רוחנית ביותר אלא שנתגשמה מחמת חטאו, ולעת"ל כאשר יהי' החטא מתוקן יזדכך הכל בין האדם בין העולם וישובו לקדמותם:
וע"כ מיושב מה שהקשינו לעיל מאחר דא"י איננה לפי מדרגת משרע"ה, למה לעתיד יכנס משה עם דור המדבר לארץ, ולפי האמור מיושב דאף דבזה"ז איננה לפי מדרגת משה, לעתיד תתעלה במדרגת ג"ע, ומה שבזה"ז אילנא דחיי לא הוה תמן אלא בג"ע דארעא, לעתיד שא"י תהי' במעלת ג"ע שוב גם אילנא דחיי תהי' תמן ושוב תהי' לפי מדרגת משרע"ה, ע"כ לעתיד יכנס משה לארץ ישראל:
ולפי האמור יש לומר הא דנתחבט משרע"ה לי נס לארץ לקיים מצות התלויות בה להשלמת נפשו נמי הי' צורך גבוה, שכמו שלעתיד הזיכוך בא מחמת המצות ומעש"ט של כל ישראל בגלות ובקיום מצות התלויות בה בעת ישראל יושבים בה, והכל נכנס לאוצר אין נעדר דבר, ואפי' כשישראל ח"ו היו בשום פעם בעלי עבירות ח"ו אין עבירה מכבה מצוה ונענשו על העבירות בגלות ורעות רבות וצרות, והמצות הן נקבצין אחת אל אחת עד שיהי' בהן כדי שיעור הזיכוך והתיקון, ואז יתקיים ופתאום יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים (מלאכי ג' א'), שאז בפעם אחת וברגע אחד ישוב האדם בצירוף הארץ לכמו שהי' קודם החטא, כן חשב משה היות משה שקול ככל ישראל, אם הוא יכנס לארץ ויקיים מצות התלויות בה וישלים את כל אברי נפשו, בזה עצמו יהי' נשלם שיעור הזיכוך לארץ, כמו לעתיד ע"י עבודת כל ישראל והוא שקול ככולם, ואז שוב תהי' ראוי' לו, כי בודאי ישוב אילנא דחיי להיות תמן, ומעתה מיושב למה התחבט לכנוס לארץ אחרי אשר איננה לפי מדריגתו, שבאם יכנס בה וישלים את נפשו במצות התלויות בארץ שוב תיעשה גם היא ראוי' לו:
ומעתה לפי האמור יש לפתור את החידה סתומה של המדר"ת, והיינו שכאשר שמע משה ממט"ט ששמע מאחורי הפרגוד שתפילתו איננה מתקבלת הניח ידיו על ראשו והי' צועק ובוכה, כי הנחת הידים על הראש היא דרך המקונן כשנתקלקל לו הענין שהי' מבטו והבטחתו עליו, וכמ"ש בירמי' (ב' ל"ז) גם מאת זה תצאי וידיך על ראשך עי"ש, והיינו שמשה רבינו ע"ה כל ימיו הי' משתוקק ומתאוה ומצפה לעשות גמר התיקון ושיעביר הרע מן הארץ, וכמה פעמים שהי' עומד על סף תקותו באם היו ישראל עומדים בנסיונם, ונתקלקל הענין כמו בעגל ובמרגלים, ומ"מ זאת היתה נחמתו אחרי ראותו שישראל לא הגיעה זכותם לזה, שכאשר יכנס הוא עמהם לארץ יעשה הוא בעצמו גמר התיקון ע"י מצות התלויות בארץ, ויגביה את הארץ לשמים ואז ממילא רוח הטומאה יתבער מן הארץ וכל הרשעה כולה בעשן תכלה, מה שלא הי' ביכלתו לעשות כן במדבר טרם השלים נפשו ע"י מצות התלויות בארץ, וגם לא הי' לו נסונות כמו ישראל, כי ע"י נסיונות והעמידה בנסיון יכול אדם להשתלם בפעם אחת, אבל במרע"ה שלא היו אצלו נסיונות לא הי' יכול להשלים את נפשו אלא ע"י מצות התלויות בארץ, וזאת היתה נחמתו, וע"כ כששמע שאבדה תקותו נאמר עליו בדרך המליצה שהניח ידיו על ראשו והי' צועק ובוכה:
אך לא כן היתה הכוונה האלקית, כי באם היו ישראל בעצמם זוכין לעשות גמר התיקון היו נתעלים ונתרוממים יחד ישראל והארץ כמו אדה"ר קודם החטא, וכמו שיהי' לעת"ל ב"ב, אבל באם הי' משה לבדו עושה גמר התיקון ע"י השלמת נפשו ע"י מצות התלויות בארץ אף שהיתה הארץ נתעלה מגשמית לרוחנית מ"מ ישראל היו נשארים במצבם הקודם, כי להם לא היתה מועילה השלמת נפשו כמו שמועילה לארץ, שלארץ היתה מועלת מחמת שהשלמת נפשו באה ע"י המצות שהארץ סיבה להם, אבל ישראל שאינם סיבה לה לא היתה מועלת להם השלמת נפשו, נמצא אף שצורך גבוה הי' נעשה בהתרוממות הארץ לשמים, מ"מ לישראל לא הי' טוב הדבר, ואדרבה לישראל יותר טוב שלא יעשה התיקון ע"י משרע"ה, כי עוד להם תקוה על עתיד וכמו שבאמת כן יהי', אבל באם הי' גמר התיקון נעשה ע"י משה שוב לא הי' נשאר לישראל במה לזכות כאמרם ז"ל שבת (קנ"א:) והגיעו השנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ אלו ימות המשיח שאין בהם לא זכות ולא חובה, כי הזכות היא לעומת צד הרע המושך לאחור, והאדם מתגבר עליו להכניעו ולהפכהו לטוב, אבל כאשר יתבער הרע מן העולם ויצה"ר יתלבן לא יהי' במה לזכות כמ"ש הרמב"ן פ' נצבים (ל' ואו), וע"כ הש"י שחס על צורך ישראל יותר מעל צורך גבוה לא הסכים לבקשת משה, אדרבה נתמלא עליו עברה מדוע לא זכר לחוש על טובת וצורך ישראל:
וזש"ה ויתעבר ה' בי למענכם היינו שהעברה היתה עבור שאיננו חושש למען צורככם וטובתכם, עד שפתח משרע"ה מקרא דויעבור ה' על פניו ויקרא שהוא הזכרת י"ג מדות של רחמים שברית כרותה שאין חוזרות ריקם, והטעם יש לומר מפני שהוא מעורר שורש ישראל, והבחירה בהם למעלה מן הטעם בסוד ישראל עלו במחשבה, כי אין טעם לרצון, וע"כ אפי' כשישראל ח"ו בלתי ראוים לא נסתלקה הבחירה מהם ח"ו, וע"כ נמי אינן חוזרות ריקם מהאי טעמא שזה מסלק כל מקטרג, וזה הזכיר משה היינו שטענתו היתה שאפי' בלתי זכות ישראל הם במעלה העליונה מחמת השורש שלהם, וכל מה שנמצא בישראל בלתי ראוים וצריכין בירור הוא רק מפאת מציאות הרע בעולם המקלקל את האויר, וממילא כאשר יכנס הוא לא"י ויסתלק הרע ורוח הטומאה יתבער מן הארץ אז ממילא הכל שלום ויהיו גם ושראל רוחנים מותאמים למצב ארץ ישראל שהי' אז:
והנה במה שהזכיר משרע"ה י"ג מדות של רחמים לעורר שורש ישראל והבחירה בהם שלמעלה מכל טעם ואפי' הם בלתי מזוככים עדיין ישובו מזוככים כרגע להיות מותאמים לא"י כשתהי' מתרוממות כנ"ל, בזה נסתלקה ממנו העברה ונתקררה רוח הקודש, ומעתה אין עוד תפיסה על משרע"ה:
אך בגוף הדבר ובקשתו לכנוס לארץ לא הסכים הש"י עמו, וזה שאמר שתי שבועות נשבעתי אחת שתמות ואחת שלא אאבד את ישראל, כי שבועה מתרגם קים שהוא דבר הקיים לעולם בלי שינוי, כי הנה ידוע טעם הרמב"ן באמונה והבטחון שבשמים למוצאי שבת ולא למוצאי יו"ט משום שנפש יתירה שביו"ט אינה נסתלקת מהאדם ביציאת היו"ט, כי יו"ט בי דינא מקדשין לי', וכל דבר הבא לאדם מכח מעשיו יש לו קיום, ובאשר תקות העתיד תהי' נצחית בלי השתנות עוד, ע"כ נתבקש שיהי' ע"י זכות ישראל בעצמם ולא שמשרע"ה ימשיך עליהם י"ג מדות של רחמים לאפי' בלתי ראויים, כי זה א"א להיות נצחי, וכמו שבת מתנת חלקו של משה מסתלקת הנפש יתירה שממנו במוצאי שבת, אלא גם זאת שישראל לא יאבדו ח"ו בצרתם למירוק עונותיהם לזה נצרך י"ג מדות של רחמים, וזהו שאמרו ז"ל סוטה (י"ג:) משה לא מת אלא עלה ומשמש במרום, נראה ששימושו של משה במרום הוא שעומד ומזכיר תמיד י"ג מדות של רחמים, וכמו שבזה העולם לא הי' פונה לעסקיו אלא מן ההר אל העם כן בודאי הוא בעולם העליון:
ולפי האמור מובן שמיתת משה והשבועה שלא יאבד את ישראל מותאמות הן ותלויות זו בזו, כי באשר נתבקש שישראל יהיו נצחיים עומדים לעד, נתבקש לזה שהתרוממותם תהי' בכח מעשיהם וזיכוכם בעצמם, ואם משה יכנס לארץ יהי' גמר התיקון ע"י משה ולא ע"י ישראל, ואז א"א שיהיו נצחיים, ע"כ באה השבועה שימות משה ויהי' להם מעיר לעזור בהזכיר תמיד במרום י"ג מדות של רחמים, שעי"כ יהי' ביכולתם לזכות בכח מעשיהם, וכששמע זה קיבל עליו ואמר יאבד משה ואלף כמוהו ואל יאבד אחד מישראל:
אז יבדיל משה שלש ערים וגו' לנוס שמה וגו', ויש להבין מה ענין זה לכאן באמצע הקדמה שקודם פתיחת הביאור כמ"ש הרמב"ן, ואם בא להורות לישראל חביבות המצות שאמר מצוה שבאה לידי אקיימנה, הי' לו להזכיר בפרשת דברים בסיפור כיבוש ארץ סיחון ועוג והתחלקה לבני ראובן וגד:
ונראה דהנה כשבא משרע"ה להוכיחם ולומר להם דברים קשים כגון ממרים הייתם עם ה' וכדומה, הי' חשש לבל יגרום להם יאוש הנורא הגרוע מן הכל, ואפי' כשיבשר להם סליחה על לשעבר כמ"ש ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך שפרש"י אעפ"י שעשיתם כל זאת עודנו רחמיו וחבתו עליכם וכו', מ"מ יש עוד חשש יאוש לאמור כמו שבראשונה אחר כל השבח והגדולות והנוראות שראו בעיניהם יציאת מצרים ומ"ת דכתיב בי' ולמען תהי' יראתו על פניכם לבלתי תחטאו וכל נסי המדבר, מ"מ לא עצרו כח ונתדלדל ענינם עד שחזרו להיות ממרים כמ"ש ממרים הייתם עם ה' מיום דעתי אתכם, ק"ו להבא דור באי הארץ שיחזור ענינם להתנהג ע"י טבע לחרוש ולזרוע וכדומה, ולא יראו עוד כ"כ נסים ונפלאות כבימי משה, ויתיאשו בעצמם מלהשיג הנדרש להיות עובדי ה' באמת ובתמים, לזה הקדים משרע"ה ענין ערי מקלט, והוא עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה ענין ערי המקלט וכן כל ערי הלוים שקולטין את הרוצח, משום דרוצח שחטא ענשו הוא שניטלת ממנו חיותו ואין לו דם ומ"מ יש לו תקנה לישב בעיר מקלטו להיות נספח אל הלוים ויהי' לו חיות באמצעות הלוים, כי כל ענין הלוים ועבודתם הוא בחיות והתלהבות ושירה, עכת"ד, א"כ במה שהפריש את ערי המקלט הראה אותם לדעת שאפי' מי שאין לו חיות מצד עצמו, עוד לא אבדה תקותו, כי יכול לשאוב חיים חדשים באמצעות זולתו, היינו להיות נספח לחיות זולתו:
ודוגמת ערי הלוים הוא כלל ישראל שהציבור לעולם דבוקים במקור החיים, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה רמז לזה מדברי הש"ס תמורה (ט"ז.) שאין חטאת ציבור מתה משום דליתא בחטאת שמתה בעלי' שאין הציבור מתים, וע"כ אפי' איש שאין לו חיות מצד עצמו יש לו תקנה להיות נספח אל הציבור וכלל ישראל, והנה לא נתערבו ישראל עד שעברו את הירדן מפני שא"י מאחדת את כל ישראל, וע"כ לא היתה להם מעלת הציבור קודם ביאתם לארץ, וכאשר חטאו ונפסקה חיותם לא הי' להם ממה לשאוב חיים חדשים, וע"כ הלכו מדחי אל דחי, אך כאשר יכנסו לארץ ויהי' להם מקור מוצא לשאוב חיים חדשים, ממילא יהי' ביכולתם להחזיק מעמד בלי נסים נגלים יותר מבמדבר עם נסים נגלים, וזה חיזוק גדול לידים רפות, ודוגמא זו היא שבת, וכבר דברנו מזה:
בילקוט ישעי' מ' חטאה בכפלים ולקתה בכפלים ומתנחמת בכפלים וכו', נראה לפרש דהנה ירושלים נקראה יפה נוף משוש כל הארץ, ובמדרש שמ"ר פרשה ל"ו סי' ב' שלא הי' אחד מישראל מיצר כשהי' בהמ"ק קיים למה שהי' אדם נכנס לשם מלא עונות והי' מקריב קרבן ומתכפר לו אין שמחה גדולה מזו שהי' יוצא צדיק הוי יפה נוף משוש כל הארץ, ע"כ, וכמו שפירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הכתוב תגלנה עצמות דכית, עצמות שטהרת, שטהור מתרגם דכי, עכ"ד, והוא שמחה של מצוה:
אך בפחזותה כתיב (ירמי' י"א ט"ו) כי רעתכי אז תעלוזי, והנה שלקחו השמחה של מצה לשמחה של הוללות ורע, וזה חטא בכפלים שלא די שלא היתה להם שמחה מדבר קדושה, אלא עוד שלקחוה לחיצוניות, וכהא שפירש היהודי הקדוש מפרשיסחא הכתוב תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה, היינו שהיית עוד בשמחה תמורת שהי' לך עכ"פ להצטער ולהתעצב על אשר לא עבדת את ה' אלקיך, ולפי דרכנו יש לפרש שהיית בשמחה חיצונית של הוללות בשביל שלא עבדת את ה', ועשקת את השמחה של קדושה לחיצונית:
וכן יש לפרש לקתה בכפלים, היינו דכתיב (איכה ב' י"ז) וישמח עליך אויב הרים קרן צריך, היינו צרה כפולה שכל מה שהיו האויבים מריעים ומצירים לישראל ניתוספה להאויבים שמחה, כי השמחה של ישראל נהפכה להיות להאויבים, ובכן כל מה שהרעו והתאכזרו ביותר לא נתקררה רוחם עליהם אלא היו להם לשמחה, והיו מהדרים ומשתוקקים שיבוא לידיהם להתאכזר עוד יותר, ושמחת האויבים עליהם היתה קשה עליהם יותר מצרתם, וזהו הרים קרן צריך שקרנות צדיק נהפך לקרן צריך, וכמו שהחטא שלקחו הקדושה להחצוניות, כן הי' העונש בכפלים, שהשמחה וקרן ישראל לא די שנעדרו מהם אלא עוד נתוספו על חשבון הצרים והאויבים:
וכן מתנחמת בכפלים היינו דכתיב ישעי' (מ' ב') כי מלאו צבאה כי נרצה עונה, והיינו שעונות עצמם ישובו להיות לרצון ולריח ניחוח, כאמרם ז"ל ביומא (פ"ו:) על תשובה מאהבה זדונות נעשו כזכיות, וכמו שהחטא והעונש הי' שנלקח מהקדושה וניתוסף על גבול הטומאה, הנחמה היא להיפוך שהעונות שהם מצד החיצוניות והטומאה יתוספו על חשבון וגבול הקדושה, והיא הבטחה שיפתח לישראל היכל האהבה, ויהי' שמור לבל ילך ממנו לאהבה חיצונית אלא יתלהב לבם לה' ויעשו תשובה מאהבה שזדונות יעשו להם כזכיות אמן כי"ר, ב"ב:
פרק ד
שנת תשרע"ו
ואתחנן, ברש"י זה אחד מעשרה לשונות של תפילה, ויש להבין למה באה במשקל התפעל, והו"ל לומר וחננתי כי שורשו הוא חנן, או וחנותי כמ"ש איוב (י"ט י"ז) וחנותי לבני בטני, ובמשקל התפעל משמע שהוא נתבקש מזולתו, או עכ"פ שנתמלא חנינה וחמלה על זולתו:
ונראה עפ"י מה שאיתא בספרי הרבי מלובלין והמגיד מקאזיניץ, כי האדם הבא לבקש רחמים על עצמו להסיר ממנו צערו, בודאי יש כמה מקטריגים המקטרגים, אך עצה היעוצה להשליך את צרכי עצמו מנגד, אלא להתפלל ולבקש רחמים כביכול על צער השכינה כאמרם ז"ל סנהדרין (מ"ו.) בזמן שהאדם מצטער שכינה מה אומרת קלני מראשי, ובזה נסתם פי המקטריגים בהכרח עכת"ד:
וכן יש לומר שזה היתה עצת משרע"ה, שהכניס בלבו חנינה וחמלה על צער השכינה כביכול, כי יודע הי' שכל המקטריגים שבעולם יעמדו לשטן לו, כי בביאתו לארץ תלוי כל קיום וטובת ישראל, שבאם הי' בא עמהם לארץ לא הי' אפשר שיבואו לכלל חטא, ולא היו גולים ממנה לעולם, והי' נתקיים ואת רוח הטומאה יעביר מן הארץ, כדאיתא בספה"ק, ע"כ נתן עצה לנפשו להתפלל רק עבור כביכול ונתמלא חנינה וחמלה:
ועוד יש לומר דהנה בענין עשרה לשונות של תפילה, יש לומר שהם לעומת עשרה כחות הנפש, וידוע ששבעה כחות הם במדות, ושלשה בשכל, והשלישי שבשכל שהוא למעלה מחכמה ובינה, יש לומר שהוא עצם הרצון למעלה מן הטעם, כאמרם ז"ל אין טעם לרצון, והטעם מסתעף מחכמה ובינה, וזה למעלה מהם, [והיא למעלה למשכיל ספירת הכתר שאין בו שום תערובות דין וצמצום, כי כל דבר התלוי בטעם ושכל הוא בהכרח בגבול וצמצום, עד כה מגיע הטעם והשכל], והיינו להיות האדם נמשך אחר השי"ת למעלה מן הטעם והשכל, וכמ"ש תהלים (מ' ט') לעשות רצונך אלקי חפצתי, שכל חפצי איננו לתועלת עצמי, אלא לצורך גבוה להפקת רצונו ית"ש, ובזה מעוררים ג"כ למעלה שהשי"ת ישפיע כל טוב למעלה מן הטעם, היינו שכל זמן שהאדם מקבל בזכותו לזה, עדיין הוא לפי הטעם והשכל, ולמעלה מן הטעם הוא אעפ"י שאינו ראוי לו, אלא כמו אב הנותן כלי שעשועים לבנו הקטן כדי הפקת רצונו:
ונראה שזהו ענין לשון של תפילה ואתחנן, היינו שהוא נתמלא חמלה וחנינה מחמת גודל אהבת השי"ת, ומהדר אחר הפקת רצונו ית"ש לא לתועלתו כלל, וזה היתה תפילת משרע"ה שכל כוונתו היתה לתועלת ישראל למען הכשירם לפניו ית"ש שיקבל נחת מהם וישמח ה' במעשיו:
ונראה אף שהוא לכאורה קשה מאוד לפני המון האדם לבוא לידי בחינה זו, מ"מ נראה ששבת היא דרך ואמצעי לזה, והיינו כי בשבת מתעורר מאיליו רצון של הקב"ה בעמו ישראל, ולמעלה מן הטעם אלא כמו עצם בחירת ישראל שהיתה למעלה מן הטעם, וכמ"ש המהר"ל בטעם שלא נכתב קודם מאמר לך לך שהי' אברהם צדיק ומוסר עצמו על קדושת שמו יתברך, שא"כ הי' משמע שהבחירה באברהם היתה מחמת הטעם, וכעין אהבה התלוי' בדבר, וממילא כשישראל חוטאים ח"ו ובטל דבר בטלה האהבה, ע"כ סתם הכתוב ולא הודיע צדקתו מקודם, להורות שהבחירה היתה למעלה מן הטעם, וע"כ אין לה הסרה לעולם ודפח"ח, ובכל ש"ק מתעורר זה וכמו שאנו אומרים כי בם רצה להניח להם, וכמו שאנו אומרים בקידוש ורצה בנו, ורצון הוא למעלה מן הטעם, ואינו תלוי בקידוש ב"ד ואין לה הסרה לעולם ושבת קביע וקיימא:
והנה כמים פנים אל פנים מתעוררת בחי' זו גם בלב ישראל להתרפק על אהבתו ית"ש למעלה מן הטעם והשכל, וזהו שבתדב"א ימים יוצרו ולו אחד בהם, זה יום השבת לישראל שאדם מתרצה עם בניו ועם בני ביתו, וכבר אמרנו שזה רמז לישראל שהם בניו ובני ביתו של הקב"ה, והאיש שאיננו שוטה המאבד מה שנותנין לו, נקל לו לקבוע בנפשו מדה זו בשבת, עד שישאר ממנה לימי החול:
במדרש (פ"ב סי' יוד) שיש תפילה שעד שלא יתפלל אותה מפיו, הקב"ה יענה שנאמר והי' טרם יקראו ואני אענה, ויש להבין מהו התועלת, והלוא הקב"ה מתאוה לתפילתן של ישראל, ובזוה"ק דבלעם הי' דומה למצורע עני הדופק על הדלת, שאומר בעה"ב מהרו ותנו לו שלא יכנס ויטנף את הפלטרין, והקב"ה משהה לצדיקים מפני שמתאוה לשמוע תפילתן, ובמדרש שמטעם זה נתעקרו האמהות, וא"כ לכאורה מה שעונה טרם יקראו נראה כמיעוט אהבה בישראל ח"ו:
ונראה דהנה ידוע שאין מי שיודע מחשבות אלא הקב"ה לבדו, ובזוה"ק שאפי' מלאכי השרת אינם יודעים מחשבות בני אדם, ובודאי שק"ו למקטריגים דאינה יודעים מה שבלב אדם, וא"כ אדם שנותן דעתו להתפלל לפני הקב"ה, טרם מוציא הדברים מפיו עדיין אין המקטריגים יודעין לקטרג, אלא אחר שהוציא התפילה מפיו ונתודע להם מה בקשתו, אז מחפשין אחר חטא בדומה המסוגל למנוע בקשתו של זה, ובאשר הקב"ה אוהב משפט, ובמדת המשפט אין הדין נותן לדחות את המקטריגים בגילא דחטתא, אבל בכל זה מחמת אהבת השי"ת לעמו, עשה עצה לזה והיינו לענות לאיש הנותן דעתו להתפלל לפניו טרם יוציא התפילה בעוד לא נודע להמקטריגים לקטרג, ואח"כ הרי כבר נעשה מעשה ואפי' יקטרגו אינם פועלים כלום, והוא כענין שכתב כי כתב אשר נכתב בשם המלך וגו' אין להשיב, ואפי' שגגה היוצאת מלפני השליט אי אפשר לחזור, מה גם בדיני נפשות שמחזירין לזכות ואין מחזירין לחובה:
ובזה יש לפרש הכתוב והי' טרם יקראו ואני אענה עוד הם מדברים ואני אשמע, דלכאורה סותר רישא לסיפא וסיפא לרישא, דברישא אומר טרם יקראו, ובסיפא רק בשעה שמדברים, ולהנ"ל יש לפרש שסיפא דקרא הוא נתינת טעם לרישא דקרא, והיינו דהא ואני אשמע לאו אקול תפילה לבד קאי, אלא על כל השקליא וטריא בקשת המתפלל, וטענת המקטריגים, וכמו דיין השומע את דברי שני הצדדין, וכך שיעור הכתוב טרם יקראו ואני אענה, ואל תתמה שזה מורה מיעוט אהבה כנ"ל, שאין הדבר כן, אלא מחמת כי עוד הם מדברים ואני אשמע, ע"כ הנני ממהר לענות טרם יקראו:
ונראה שגם מדה לענות בקשת המבקש טרם נקרא, מעוררין ישראל במה שרודפין אחר כוונת התורה, ואפי' מה שלא נאמר בפירוש, אלא שיורדין לסוף הכוונה, וכמ"ש הרמב"ן ריש פ' קדושים שיכולין להיות נבל ברשות התורה, היפוך מבלעם הרשע שאמר לא אוכל לעבור את פי ה', ופירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה היינו מה שיצא מפורש מפי ה', ולא מה שנראה שהוא רצון ה', שהרי כבר ראה שאין רצון השי"ת שיקלל את ישראל, אבל באשר בשני' לא נאמר לו בפירוש הי' מהדר למצוא עילה לקלל, עכ"ד, אבל ישראל מהדרין לעשות רצון השי"ת אף מה שלא נאמר להם בפירוש, וכמ"ש תהלים (מ' ט') לעשות רצונך אלקי חפצתי, היינו רצון לבד אף בלתי ציווי, בזה מעוררין ישראל גם למעלה להתנהג עמהם מדה במדה ולעשות בקשתם עוד טרם יקראו בפירוש בפיהם:
יש להתבונן למה נשתנה טעם אזהרת שבת שבפרשת יתרו, לטעם אזהרת שבת שבפרשה זו, שבפרשת יתרו מפורש הטעם כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וינח ביום השביעי, ובפרשה זו מפורש הטעם משום יציאת מצרים ועיין א"ע ורמב"ן:
ונראה דהנה בכוזרי הקשה למה אמר בדיבור אנכי טעם אשר הוצאתיך מארץ מצרים, ולא אמר אשר בראתי שמים וארץ, יש מאין שהוא רבותא יותר, ותירץ שמחמת בריאת שמים וארץ היו הכל שווים כגרמני ככושי, אלא מחמת יציאת מצרים על כן יחד הקב"ה שמו על ישראל לבדם עכ"ד, וא"כ יש להבין למה בפרשת יתרו ובכי תשא נתן טעם לשבת מחמת השביתה של מע"ב, הלוא בשביל זה הכל שווים ולמה ניתנה רק לישראל לבדם, אדרבה גוי ששבת חייב מיתה:
ונראה לפרש עפ"י מה ששאל כ"ק הרבי ר' בונם זצללה"ה מפרשיסחא את זקיני האדומו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק מהיכן לקח התעוררת שלו לעבודת ה', והשיב לו ממקרא שכתוב בישעי' (מ' כ"ו) שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה, ואמר הרה"ק ר"ב זצללה"ה שאחר יציאת מצרים צריכין ליקח התעוררות מיציאת מצרים עכת"ד, וכבר דקדקנו כדברי כ"ק זקיני זצללה"ה מפורש ברמב"ם פ"ב מהל' יסודי התורה ה"ב והיאך הוא הדרך לאהבתו ויראתו בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול כמו שאמר דוד צמאה נפשי לאלקים לאל חי, וכשמחשב בדברים אלו עצמן, מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא ברי' קטנה שפלה אפילה עומדת בדעת קלה ומעוטה לפני תמים דעות כמו שאמר דוד כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך מה אנוש כי תזכרנו ע"כ לשונו הזהב, וכן מקרא הנ"ל דישעי' שאו מרום עיניכם וגו':
ונראה לפרש באופן שכל דברי חכמים קיימים, דהנה איתא בחובת הלבבות שער הבחינה שבריאת העולם היתה באופן זה שיקח אדם בחינה מכל הבריאה וידע וישכיל מהם כל תורת חובת הלבבות עכ"ד, ובודאי כן היו האבות וכל הצדיקים הראשונים, אך באשר זהו דרך רק ליחידי סגולה ולאו כל מוחא סביל דא, עשה ה' אותות ומופתים במצרים ובפרעה ובכל ביתו לעינינו, למען יתראה אלקותו יתברך לעין כל ולא נצטרך לחכמות יתירות, ובשביל זה ביכולת כל עדת ישראל לזכות לידע את שמו יתברך כחכם כבלתי חכם, ולא ליחידי סגולה לבד, כמו בדורות הראשונים:
ואפשר עוד לומר שבדורות ראשונים שהי' להם נשמות גבוהות מאוד, הי' באפשר ליחידי סגולה עכ"פ לזכות לידע את ה' ע"י הבחינה בכל מה שנברא בששת ימי בראשית, אבל כשהנשמות אינן כ"כ בשלימות והלבבות מתמעטין, ועיני השכל טרוטות, אם לא ע"י הראי' גשמית באותות ומופתי יצי"מ לא הי' ביכולת האדם להגיע לאלקות, ומ"מ אחר הידיעה ע"י אותות ומופתים, ביכולת האדם להזדכך מעט מעט עד יזכה לידיעה וראי' כמו שאמר דוהמע"ה לשלמה בנו דע את אלקי אביך ועבדהו, כדאיתא בספה"ק יתרון העובד עם הידיעה, מעבודה בלתי ידועה, וכך הדעת נותנת שחלק הנכבד שבאדם הוא השכל, וכשעובד עם הידיעה הוא עובד עם חלק הנכבד:
ולפי האמור ראשית עבודת האדם היא רק מפאת שראינו בעינינו האותות והמופתים, והוא בלתי העמקת השכל, אך ממנו נבוא ליתרון הכשר עבודה שזה היתה כוונת הבריאה ואדה"ר קודם החטא, וכן יהי' לעתיד:
ויש לומר שזהו דעת האומרים מצות בטילות לעת"ל נדה (ס"א:) כי רוב המצות הן לזכרון יציאת מצרים, כמ"ש הרמב"ם והרמב"ן, וכמ"ש כי ישאלך בנך וגו' מה העדות והחקים והמשפטים וגו' ואמרת אליו עבדים היינו וגו' ויוציאנו וגו' ויצונו ה' לעשות את כל החקים האלה, הרי שזה תשובה על העדות והחקים והמשפטים שהם כל התורה ולא על מצות שבפסח לבד, ולעת"ל כאשר יהי' גמר התיקון וכמו אדה"ר קודם החטא או עוד יותר מזה, תהי' כל העבודה עם הידיעה והבחי' מבריאת שמים וארץ כנ"ל:
ומעתה יובן שכל דברי חכמים קיימים שכ"ק הרבי ר"ב זצללה"ה כוונתו על ראשית התעוררות בעוד השכל בלתי מזוכך, אך מקרא דישעי' ותהילים מיירי על העבודה אחר הזדככות השכל, ומאיש כזה מיירי נמי הרמב"ם ועל זה כוון כ"ק זקיני האדומו"ר הגדול זצללה"ה:
ולפי האמור יש לפרש הא דכתיב בפרשת יתרו כי ששת ימים וגו', כי אז היו ישראל במעלה העליונה מאד, חירות ממה"מ, חירות משעבוד מלכיות, והיו רואים בעינם כל ענין בריאת שמים וארץ, וכל מה שיש להבחין מהם, ולהם דייקא שהי' להם עינים פקוחות היו רואין את ענין השבת מבריאת שמים וארץ:
ומה ימתקו הדברים עפ"י מה שכתב האור החיים שכל הבריאה היתה רק לשבעת הימים אלו לא היתה נבראה מחדש היתה חוזרת לאפס המוחלט, אלא שנבראה מחדש, וישראל שהיו אז במעלה העליונה היו רואין זה בעיניהם, ע"כ להם הי' טעם השבת מצד בריאת שמים וארץ, וממילא לאומה"ע שמעולם ולעולם לא תהי' להם זו המעלה, ואפי' לעתיד לא תהי' להם חירות ממה"מ, כבש"ס פסחים (ס"ח.) דהכתוב בישעי' ה"ה כ' כי הנער בן מאה שנה ימות יהי' באומה"ע, ע"כ אין להם ענין לשבת כלל, ואינו דומה לדיבור אנכי שאלמלי הי' כתיב אשר בראתי שמים וארץ, הי' אלקותו ית"ש מיחד על כל הנבראים, כי מה שהקב"ה מנהיג העולם, הוא מצד הקב"ה שהוא מלך העולם שבראם ומנהיגם, ואין הפרש אם העולם מרגישים או לא, וע"כ אש הי' הקב"ה מיחד שמו עליהם מצד הבריאה, היו כולם שווים כמכיר כאינו מכיר, ע"כ אמר אשר הוצאתיך מארץ מצרים, להוציא האומות, אבל שבת משום ששבת השי"ת במע"ב, עושים גם אנחנו כן, זה שייך רק להיודעין ומעידין ע"ז כאמרם ז"ל ג' מעידים זע"ז, וא"כ ממילא אין זה ענין לאוה"ע:
והנה כ"ז הי' במעמד הר סיני שהיו ישראל במעלה העליונה, ואין שום השתוות בפקיחת עיני ישראל אז לחכמי האומות, אבל בהלוחות שניות שכבר נפלו ממעלתם הנ"ל אם הי' כתיב הטעם מצד בריאת שמים וארץ, שוב היו גם כל האומות בכלל:
במדרש (פרשה ב' סי' ל"א) ואם הי' קורא את שמע ומהלך צריך הוא לקבל מלכות שמים מעומד, ואי זהו מלכות שמים ה' אלקינו ה' אחד, נראה כי רמז יש בדבר, דהנה מלאכים נקראים עומדים, והאדם נקרא מהלך, וכמ"ש (זכרי' ג' ז') ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה, וכבר נתבאר בספה"ק טעמו של דבר:
ונראה עוד לומר עפ"י מה שהשיב לי כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה על שאלתי כד הוינא טליא, במה שאנו אומרים במלאכים וכלם מקבלים עליהם עול מלכות שמים זה מזה, איך שייך לומר במלאכים עול כי הכל הוא אהבה ורצון אצלם, כי אין להם חומר ויצה"ר המושך לאחור, והשיב לו כי העול אצלם שלא יסתכלו ולא ילכו לפנים ממחיצתם שזהו להם עול גמור היפוך טבעם שהוא השתוקקת עצומה לגשת לפנים, ודפח"ח:
ולפי"ז י"ל דבאשר עבודה היא רק מה שהיא לעול כבזוה"ק ריש פרשת בהר כהאי תורא דיהבי עול בקדמיתא ואי לא לא פלח מידי, ובאדם גם הליכתו לפנים הוא לעול, שהרי החומר ויצה"ר מושכין אותו לאחור, וכאמרם ז"ל מצות לאו להנות ניתנו, ופירש"י בר"ה (כ"ח.) אלא לעול על צואריהם, אבל מלאך אין הליכתו לפנים עול, אלא עמידתו במעמדו שלא יקרב הלאה זהו העול אצלו, והנה צורת הנברא להקרא שמו עליו הוא מה שנברא בשבילו, והיינו עבודתו להשי"ת, וע"כ מלאך שעמידתו במעמדו הוא העול א"כ זהו צורת בריאתו ע"כ נקרא בשם עומד, אבל אדם דעיקר עבודתו היא הליכתו לפנים כי זהו העול אצלו, ע"כ נקרא בשם מהלך:
וכבר פרשנו דברי הש"ס ברכות (י"ג:) אמר לי' רב לר' חייא לא חזינא לי' לרבי דמקבל עלי' מלכות שמים, אמר לי' בר פחתי בשעה שמעביר ידיו על פניו מקבל עליו עול מלכות שמים, ופרשנו דשאלת רב היתה דהיות רבי שהי' כל ימיו בדביקות עצומה איך שייך אצלו קבלת מלכות שמים שאצלו איננו עול אלא אהבה רבה [ויש להוסיף ולומר היות רבי מזרעא דדוד קאתי שהיתה מדתו השתוקקת עצומה ואהבה רבה לאלקות כמ"ש (תהלים ס"ג ב') צמאה לך נפשי כמה לך בשרי וכל ספר תהלים מלא מזה, וכן היתה בודאי מדתו של רבי, ואמר על עצמו שלא נהנה מעוה"ז אפי' כאצבע קטנה, ולעומת שלא נהנה מעוה"ז היו כל תענוגותיו רק אלקות כמו שבא ברמז בדבר אמלאה החרבה אם מלאה זו חרבה זו כמו שהארכנו בזה במק"א, איך יתכן שנקרא אצלו עול], וע"ז השיב לו רבי חייא שבשעה שמעביר ידיו על פניו, היינו שלא להסתכל למעלה ממדריגתו, וכענין שאמרו ז"ל בשתים יכסה פניו, שלא יביטו בשכינה, זהו שנחשב אצלו לעול, ובענין זה הוא מקבל עליו עול מלכות שמים שלא יסתכל לפנים ממדריגתו:
ולפי האמור יובן הרמז שבדברי המדרש הנצב פתח דברינו, דהנה האדם שייך לומר עליו שהמצות הן עליו לעול זה רק כשעדין לא עשה ולא טעם מתיקות וערבות עבודת ה', אבל כשכבר עשה וטעם מתיקות העבודה אינן עליו לעול, וכמ"ש (תהלים ל"ד ט') טעמו וראו כי טוב וגו', ובעוד שלא עשה נקרא עומד שעדיין לא הלך בעבודתו כנ"ל, אבל אם הי' מהלך מדרגא לדרגא, אין זה עול, וזהו שאמר אם הי' קורא את שמע ומהלך צריך לקבל עליו מלכות שמים מעומד, שלאיש המהלך מדרגא לדרגא, צריך להיות קבלת עול מלכות שמים במה שהוא עומד ואינו מהלך לפנים ממחיצתו, וכמו מלאכים שהעול אצלם הוא במה שהם עומדים ואינם מהלכים לפנים ממחיצתם:
בילקוט ישעי' מ' חטאה בכפלים ולקתה בכפלים ומתנחמת בכפלים, יש לפרש דהנה כ' על מה אבדה הארץ וכו' על עזבם את תורתי, והוא חטא בפשיטות משום עצלות הטבע, כאמרם ז"ל תענית (ז:) בעצלתים ימך המקרה, בשביל עצלות שהי' בישראל שלא עסקו בתורה נעשה שונאו של הקב"ה מך, אך חטא כפול הוא באם היו יגיעים בספרים חיצונים להבין דברי שקריהם ופחזותם, ואפי' לידע דעותיהם ומדותיהם, שזה מורה שלאו משום עצלות הטבע עזבו את התורה, שהרי הם יגעים בספרים חיצונים, אלא שהתורה היתה מאוסה בעיניהם ונקלה היתה בעיניהם לעומת ילדי נכרים ההמה, זהו חטאו בכפלים:
ולקתה בכפלים היינו שלא די שנסתם מהם כל חזון ומלכה ושרי' בגוים אין תורה, ובזוה"ק ריש ויקרא דבזמן המקדש אפי' חייבין דבהון הוו יודעין גו אתוון, ומשחרב בהמ"ק נסתם מהם, אלא עונש כפול הוא שנמסרו רזי תורה לחיצונים כבזוה"ק שמשחרב בהמ"ק נמסרו רזי תורה לחיצונים, ומובן היות שכל חיות הסט"א היא מניצוץ אחד קדוש, וממילא כאשר נמסרו להם רזי תורה נתוסף להם כח ועצמה לענות את ישראל יותר ויותר, והוא עונש מדה במדה שלעומת שהם בילדי נכרים ישפיקו הוא חכמות חיצוניות, לעומתם נמסרה חכמת ישראל לחיצונים:
ומתנחמת בכפלים שלא די שיחזיר להם את שלהם אלא שכל ניצוץ קדושה שהתגלגל בין החיצונים יוצא מהם לישראל, וכבר אמרנו היות כי תשובה מאהבה זדונות נעשות כזכיות, וידוע שהיכל אהבה נסתם והוא אור שנברא ביום ראשון, שמפני שראה שישתמשו בו רשעים לטנופי דהאי עלמא גנזו לצדיקים לעת"ל, אבל כשיעביר רוח הטומאה מן הארץ וכל הרשעה כולה כעשן תכלה, שוב יפתח את היכל האהבה, וכל ישראל יעשו תשובה מאהבה, וכל הזדונות שעשו ישראל בכל משך ימי הגלות יעשה מכולם זכיות, ותנחומין האלו מקבילים לעומת העונש שנלקחו רזי תורה מישראל ונתוספו על גבול החיצונים, והיו התנחומין להיפוך שילקחו הזדונות מבין שיני החיצונים ויתוספו על גבול ישראל לזכיות:
ולפי דרכנו הנ"ל יש לומר נמי באשר שיתוספו לישראל כל ניצוצות הקדושות שהיו מגולגלין ומפוזרין בכל העולם, זה עצמו יוסיף להם אהבה על אהבה, כי אהבה היא רק דומה בדומה, ע"כ כל עוד שיתוסף בהם קדושה והי' יותר דומה בדומה, ומזה תסתעף תשובה מאהבה וזדונות יעשו כזכיות אכי"ר בב"א:
פרק ה
שנת תרע"ז
ואתחנן אל ה' בעת ההוא לאמר, כבר דקדקנו במלת ואתחנן ששורשו הוא חנן, א"כ הול"ל וחננתי או וחנותי, ולשון ואתחנן מורה על בנין התפעל, וכבר אמרנו בזה, עוד יש לדקדק על אומרו בעת ההוא, ורש"י ז"ל פירש אחר שכבשתי ארץ סיחון ועוג דמיתי שמא הותר הנדר, ומ"מ יש להבין מה נ"מ מה שחשב, ומה השמיענו בזה:
ונראה דהנה במדרש (פ' ב' י"ב) ר' חנינא בר פפא שאל לרשב"נ מה דכתיב ואני תפלתי לך ה' עת רצון, א"ל שערי תפלה פעמים פתוחים פעמים נעולים, אבל שערי תשובה לעולם פתוחים וכו' אמר ר' ענן אף שערי תפלה אינן ננעלים לעולם דכתיב כה' אלקינו בכל קראינו אליו ע"כ, והנה בטעמו של רשב"נ דמחלק בין שערי תפלה לשערי תשובה י"ל משום דתשובה נבראה קודם שנברא העולם, א"כ הרי היא מקמי סדר הזמנים ואיננה נופלת תחת הזמן, ע"כ לא יתכן לומר שתהי' תלוי' בעת מן העתים, משא"כ בתפלה, [ודבר זה פשוט למבינים שתשובה היא בהא הראשונה שבשם הוי' ב"ה וב"ש, והיא טרם התחלת סדר זמנים המתחיל מויהי ערב ויהי בוקר יום אחד, אבל תפלה היא בהא האחרונה כמבואר כמה פעמים בזוה"ק ובוידוי ק"ש שעל המטה בסידור האר"י ז"ל שבביטול ק"ש פוגם בהא האחרונה] ע"כ יש עתים מיוחדות לקיבול תפלות, והיינו בעת רצון, שרצון הוא למעלה מן הטעם, ואז הוא זמן להיות כל איש נענה בתפלה אעפ"י שאינו כדאי:
ורב ענן אמר אף שערי תפלה אינן ננעלין לעולם שנאמר כה' אלקינו בכל קראינו אליו, ובוודאי אלו ואלו דא"ח, אלא שיש הפרש בין מהות ואיכות התפלה, ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, ויובן עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דהא דתפלה נקראת קשת כמ"ש בחרבי ובקשתי שפירש"י בחכמתי ותפלתי, היינו דכמו קשת כל כמה שמותח את יתר הקשת ומושך לאחור, לעומתו הולך החץ למרחוק יותר, כן תפלה כל כמה שהלב נדחק ומצטער ביותר, לעומתו התפלה עולה למעלה ביותר עכדה"ק:
ולפי"ז מובן שלאו כל תפלות המתפללים שוין יש שהיגון שבלבבו עוד מצא מקום בקירות לבבו אלא שמצטער ומתפלל להוושע, ובאשר היא מוגבלת עדיין בתוך הלב, כן לעומתו עולה למעלה נמי רק בגבול ידוע, אבל יש תפלה שהלב קטן מהכיל את יגונו ותקצר נפשו בעמלו עד שכמעט אשתקיל מלולי' ומתפרצת התפלה למעלה מגבול וגדר הלב, תפלה זו עולה למעלה מכל גדר וגבול ומעוררת את רצון העליון למעלה מן הטעם, כי הטעם הוא גבול וגדר הדבר, והתפלה שהיא למעלה מגבול וגדר הלב מעוררת למעלה נמי למעלה מגבול וגדר, הרי היא מפיקה רצון למעלה מהטעם:
ולפי זה י"ל דהא דאמר רשב"נ דשערי תפלה פעמים פתוחים ופעמים נעולים משום דזקוקה לעת רצון, מיירי בתפלה המוגבלת בתוך הלב, ורב ענן דאמר אף שערי תפלה אינן נעולים לעולם, מיירי בתפלה המתפרצת למעלה מגבול וגדר הלב, שתפלה זו אינה זקוקה לעת רצון מפני שבכתה בעצמה לעורר ולפתוח את שערי הרצון, ע"כ לעולם שערי' פתוחים:
והנה במדרש שתפלה נקראת בעשרה לשונות והעשירי שבכולם הוא תחנונים, ונראה דעשרה לשונות לאו כפולים במלות שונות המה, אלא היות ידוע שעשרה עמקי הלב המה, וכמבואר בהאריז"ל בעשי"ת שאומרים בכל יום שיר המעלות ממעמקים כנגד עשרה עמקים שבלב שכל אחד עמוק יותר מחבירו, וע"כ התפלה נקראת לפי עומק הלב שיצאה ממנו, וכל תפלה שיצאה מעומק מיוחד יש לה שם מיוחד:
ולפי"ז י"ל נמי דלשון תחנונים שהוא העשירי יוצא מתכלית עומק הלב, אחר שנתמלא הלב על כל גדותיו ואין לו עוד מקום להכיל, עד שנתפרצה התפלה בכח גדול מאד, שתפלה זו עולה למעלה למעלה מכל גדר וגבול ופותחת בעצמה את שערי רצון העליון, ואינה זקוקה לעת רצון כנ"ל, ולפי האמור תובן מלת ואתחנן שמורה על בנין התפעל, היינו שכבר נתמלא הלב בתחנונים עד שאינו יכול להכיל והתפרצה התפלה מתוך עומק הלב ביותר:
ולפי האמור יתבאר הא דאמר מרע"ה ואתחנן אל ה' בעת ההוא לאמר, וכלל בזה שני ענינים ראויים שתהא תפלתו מקובלת, הראשונה, הלשון ואתחנן, שתפלה בלשון זה איננה זקוקה לעת רצון ובכחה בעצמותה לפתוח שערי רצון העליון, והשנית אף מבלעדי זה נמי שהרי היתה בעת ההיא, בעת הידועה, בעת ששערי רצון עליון היו פתוחים, והיינו אחר כיבוש ארץ סיחון ועוג, שכל עוד שהרשעים בעולם שערי רצון נעולים למען לא יהנו ממנו גם הרשעים, אחרי שהוא רחמים פשוטים בלי תערובת דין, ובהסתלקות הרשעים נפתחו שערי רצון, והוא כענין אמרם ז"ל בפסוק תהלים ק"ד ל"ה יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם ברכי נפשי את ה' הללוי', ואמרו ז"ל ברכות (ט:) כיון שראה במפלתן של רשעים חתם בהללוי' והדברים עתיקים:
וי"ל בטעמו של דבר שהודיע לנו מרע"ה את כל אלה, דהנה מרע"ה בא להוכיח את ישראל, ועם התוכחה בא נמי לחזק ידים רפות לבל יפלו ביאוש הנורא לומר הן בעוד מרע"ה חי עמנו באנו לכל הקלקולים האלה, מה יהי' עוד אחר פטירת מרע"ה הן אבדנו כולנו אבדנו בחטאתינו, ע"כ הקדים להראותם איך השי"ת נוהג עמם במדת הרחמים, וכברש"י בפסוק (ג' כ"ט) ונשב בגיא וגו' ונצמדתם לע"ז ואעפי"כ ועתה ישראל שמע אל החוקים והכל מחול לך ואני לא זכיתי להמחל לי עכ"ל, וע"כ הקדים להציע לפניהם איך תפלתו היתה בתכלית הראוי' לקיבול תפלות, והיינו שהיתה בלשון ואתחנן שבעצמה היא פותחת שערי רצון העליון, ועוד שהיתה בעת ההיא עת הידועה שהיו שערי הרצון פתוחים, ואעפי"כ לא זכיתי להמחל לי אבל אתם זכיתם וכו' וע"כ אל ירך לבבכם מפני שהשי"ת נוהג עמכם במדת הרחמים, וכמו שבסוף התוכחות אחר פ' אתם נצבים כברש"י שם לפי כששמעו ישראל הקללות הוריקו פניהם ואמרו מי יוכל לעמוד באלו התחיל משה לפייסם אתם נצבים היום הרבה הכעסתם למקום ולא עשה אתכם כליי' והרי אתם קיימים לפניו עכ"ל, כן נמי קודם התוכחות הקדים להם הקדמה נכבדת כנ"ל:
וממוצא הדברים שיש ג' ענינים איך השי"ת מקרב את האדם ושומע תפלתו, ראשונה ע"י תשובה ובאשר שקדמה לעולם ומקמי סדר זמנים ע"כ איננה זקוקה לעת רצון אלא בכל שעתא ושעתא זמנה היא, השנית תפלה שהיא מתכלית עומק הלב שהיא בעצמה פותחת שערי רצון, והשלישית בעת רצון למעלה:
ויש לומר שבשבת יש בה נמי כל השלשה ענינים, כי שבת היא למעלה מסדר זמנים, אף שאנו אומרים הלשון שבעת ימי בראשית, היינו משום שמלאכה שהיתה צריכה להעשות בשביעי הקדים ועשאה בששי, ויום הששי נעשה בו מלאכה שיעור שני ימים, א"כ בגמר המלאכה ביום הששי נשלמה מלאכת שבעת ימי בראשית, ויום השבת הוא למעלה משבעת ימי בראשית, וע"כ לא כתיב בו ויהי ערב ויהי בקר יום השביעי כמו בשאר הימים, כי הוא למעלה מסדר זמנים:
ויוצדק בזה מה שדקדק כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בדברי רש"י פ' תשא (ל"א ט"ו) מנוחת מרגוע ולא מנוחת עראי עכ"ל, אף שסוכה הראוי' לשבעה נקראת עראי, ושבת שהיא רק שביתה ליום אחד למה איננה עראי, ודקדק מזה דכשנעשה שבת נאסרה המלאכה לעולם, אלא שבצאת השבת חזרה והותרה, וזהו ענין הבדלה במוצ"ש, ומ"מ בשעת השביתה היא שביתה לעולם, ע"כ היא נקראת מנוחת מרגוע עכדה"ק:
וי"ל שזהו הענין שלא תהרהר אחר מלאכה שאז הרי היא אסורה לעולם, ולפי דברינו הנ"ל ימתקו הדברים באשר היא למעלה מסדר הזמנים, וע"כ איננו אסור לזמן לבד, וזה שאנו אומרים בזמירות קבלת שבת לקראת שבת לכו ונלכה כי היא מקור הברכה מראש מקדם נסוכה, היינו מקדם סדר הזמנים, וא"כ היא כמו שערי תשובה שפתוחים לעולם, ובזה יש להבין הענין ששבת מעותדת לתשובה, שבאמת בימי החול קשה מאד לבוא לתשובה שהיא למעלה מסדר הזמנים, והאדם הוא בתוך סדר הזמן, וצריך להיות בחילא תקיף לחדא, אבל בשבת שהכל הוא למעלה מסדר הזמן, א"כ איש ששומר שבת נקל לו לאחוז נמי בתשובה:
וכן נמי ענין תפלה מעומק הלב, באשר היא למעלה מגדר וגבול הלב עולה נמי למעלה למעלה מכל גבול וגדר, כן נמי י"ל בשבת שהיא אור בלתי נגבל בכלי, וע"כ שבת לאו זמן תפילין, וכמו שהגדנו בזה בש"ק העבר בשם כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה, א"כ לעומת זה התפלה באדם יכולה נמי להיות למעלה מכלי הלב אלא בכלות הנפש להשתפך אל חיק אבינו שבשמים, והוא כעין ענין לשון ואתחנן כנ"ל:
ועוד זאת הנה בשבת היא עת רצון למעלה שרוצה השי"ת בעמו ישראל, וכמו שאנו אומרים בקידוש ורצה בנו, וכבר פרשנו דברי התדב"א שבשבת אדם מתרצה עם בניו וב"ב שרומז על השי"ת שבניו וב"ב הם ישראל, מה גם במנחה דשבתא רעוא דרעוין ואנו אומרים אז קרא ואני תפלתי לך ה' עת רצון, א"כ הוא כמ"ש בעת ההוא וכנ"ל:
במדרש פרשה ב' סי' י"ד הלכה אדם מישראל שהי' קורא את שמע מהו שיהא לו מותר להמתין אחר ק"ש ואח"כ יתפלל, כך שנו חכמים וכו' תיכף לגאולה תפלה, ומי שהוא עושה כן מהו מתן שכרו וכו' ואם קרא ק"ש ונתפלל מיד יהא מובטח שתפלתו נשמעת:
ונראה בטעמו של דבר בהקדם דברי המדרש תחילת הפרשה אבא שאול אומר זה סימן לתפלה אם כוון אדם לבו לתפלה יהא מובטח שתפלתו נשמעת שנאמר תכין לבם תקשיב אזניך עכ"ל, ויש להבין מדנקט לשון סימן משמע כמו סימן באבידה שאם איננה שלו אינו יכול ליתן סימני', וע"כ זה שנותן סימניו היא הוכחה ששלו היא, ואיך יתכן לומר כן בכוונת הלב לתפלה שמוכח שתפלתו נשמעת איזו הוכחה היא זו, ועוד שמביא ממקרא תכין לבם תקשיב אזניך והול"ל יכינו לבם תקשיב אזניך, ותכין הוא לנוכח להשי"ת, ולא קאי על אדם המתפלל שיכין לבו:
ונראה מכאן שענין כוונת הלב לתפלה איננה כ"כ ביד האדם, כי שכיחים הרבה בלבולים ומחשבות המפריעים מלכוון, ובזוה"ק מכנה אותן המחשבות בשם נחשים ועקרבים הנושכין את כל הקרב אל הקודש, וזה מתנה מן השמים שיהי' ביכולתו לכוון, שאחר שהאדם מתאמץ בכל יכלתו ועושה כל מה שביכלתו לסלק ממנו כל מחשבת חוץ, אז מן השמים מרחמין עליו ומכינים את לבו שיהי' ביכלתו לכוון, וכענין שכתוב דניאל ב' כ"א יהב חכמתא לחכימין פירש"י למבקשי חכמה, כן זה המבקש ועושה כל טצדקי אז עוזרין לו מן השמים, והנה בוודאי אין נותנין מתנה מן השמים שלא תהי' בה תועלת, ואם סוף כל סוף אין תפלתו נשמעת א"כ היתה המתנה לריק, ע"כ זה שכוון לבו לתפלה הוא סימן מובהק שתפלתו נשמעת, דבלא"ה לא הי' אפשר לו לכוון, וזה שמביא מקרא דתכין לבם, היינו שהשי"ת מכין לבם אז בטח תקשיב אזניך, דאל"כ לא הי' השי"ת מכין לבבו למגן, וא"כ זה שהי' ביכולתו לכוון לבו בהכרח שמאת ה' היתה זאת ואז בטח ישמע ה' תפלתו:
והנה בירושלמי ברכות דעבדים פטורים מק"ש שנא' ה' אחד יצא זה שיש לו שני אדונים, וכבר דקדקנו א"כ כל אדם שיש עליו שיעבוד יצה"ר נמי, ואמרו ז"ל צדיקים יצה"ט שופטן רשעים יצה"ר שופטן בינונים זה וזה שופטן, ובאבן עזרא פרשת נזיר וז"ל ודע כי כל אדם עבדי התאוות וכו' א"כ לא יקראו ק"ש אלא צדיקים שאין יצה"ר שופטן כלל:
אך נראה דהנה אמרו ז"ל הקדש חמץ ושיחרור מפקיעין מידי שיעבוד, וא"כ אדם שמוסר נפשו לה' בק"ש באמרו בכל לבבך ובכל נפשך וכמ"ש האריז"ל שיכוון למסור נפשו, והיינו דקבלת עול מלכות שמים נקראת שיגמר בדעתו שע"מ כן מקבל עליו עול מלכות שמים אפי' שיגרום לו ח"ו זה הענין שיהרג, וכמו איש חיל שיורד למלחמה לאהבת מלכו אף שאפשר שיהרג במלחמה אינו חושש, זה נקרא קבלת עול מלכות שמים שלימה, ומאחר שהאדם מתמצע ומכניס א"ע לתחת צל כנפי קדושתו ית"ש, לעומתו השי"ת מקבלהו ופורס עליו כנפי קדושתו, וזהו הקדש שמפקיע מידי שיעבוד היצה"ר, דכמו הקדש הגוף מוציא מתחת יד שיעבוד הגוף כן הקדש הנפש מוציא מתח"י שיעבוד הנפש, ושוב אין לו אלא אדון אחד, וזהו ענין ברכת גאולה אחר ק"ש מורה שהק"ש גרמה הגאולה:
ולפי האמור יובן ענין סמיכת גאולה לתפלה, דהנה לעיל אמרנו דאין ביד האדם לכוון את לבו לתפלה אלא כאשר אדם עושה כל טצדקי דאפשר לו לעשות לכוון את לבו ואינו יכול אז השי"ת נותן לו מתנה טובה ומסיר מלבו מחשבות המבלבלים שהם נחשים ועקרבים כנ"ל, והמתנה טובה שניתנה לו מן השמים, היינו דכשהאדם מקבל עליו עול מלכות שמים שלימה לעומתו השי"ת פורס עליו צל כנפי קדושתו ומוציאו מידי שיעבוד היצה"ר, וזהו הטצדקי דאפשר לו למיעבד, ואז מסלקים ממנו מן השמים את הנחשים והעקרבים המבלבלים שהם כח יצה"ר, וזהו ענין סמיכות גאולה לתפלה, שמחמת הגאולה שע"י הק"ש שזהו גורם להמתנה טובה, מחמת זה ביכולת האדם לכוון ואז יהא מובטח שתפלתו נשמעת, שאין נותנין זה למגן כנ"ל:
ולפי האמור יובן מה שאיתא בספה"ק שהאדם אף שאי אפשר לו לכוון בתפלתו בימי החול, מ"מ בשבת יתאמץ לכוון, והיינו דהנה זה שאינו יכול לכוון זה סימן שלא קיבל עליו עול מלכות שמים שלימה כנ"ל, והנה בזוה"ק דשבת פטורה מעול מלכות שמים דהיינו תפילין, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה פירש דתפילין הם כענין שמא דמארך עלך, וזהו עיקר עול מלכות שמים שהדביקות באהבה איננה שייכת לקרותה עול שהרי אין עריבות ומתיקות כמוה, וע"כ בשבת שכולה אהבה ורצון ועונג, ואין למעלה מעונג א"א לקראותו עול, עכדה"ק:
ומ"מ יש להבין הרי חסר ההקדש להוציאו מידי שיעבוד כנ"ל שזה נצמח רק מצד העול, אך י"ל דבשבת כי קודש הוא לכם מתגלה מה שישראל נקראים קודש ישראל לה', ועי' בזוה"ק ח"ג (צ"ג: וצ"ד.), א"כ הוא עצמו מוציא מידי שיעבוד אפי' מבלעדי מסירת הנפש וקבלת עומ"ש שלימה בק"ש, וע"כ אפי' אותם שאין יכולים לכוון בתפלתם בימי החול, ומשום דחסר להם קבלת עול מלכות שמים שלימה, מ"מ בשבת שוב יכולין לכוון:
והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך, ויש להבין שלכאורה יותר יוצדק לשון בלבבך כמ"ש בפיך ובלבבך לעשותו, וכ"ק זקיני האדומו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק הגיד שצריך שיהיו הדברים מונחים כאבן על הלב וכאשר יפתח הלב בזמנים מיוחדים יפלו לתוכו עכדה"ק, פירוש שהלב ברוב הזמנים הוא סגור והדברים אינם נכנסין לתוך הלב, ומ"מ אין לאדם לישב אז בטל אלא יעשה את שלו ולא ישגיח על מה שמרגיש שאין הדברים נכנסין לתוך לבו ואינו מתפעל אלא יהיו הדברים מונחים כאבן על לבו מבחוץ ואינו חושש, ואז כאשר תבוא העת שהלב נפתח בזמנים המקודשים וכדומה אז ממילא יפלו הדברים בתוך לבו:
ולי נראה עוד לומר בפירוש הכתוב שהציווי יהי' למעלה מהרצון, היינו אף שהאדם מעצמו רצונו לבחור בהדברים האלה, כי רק זהו דרך החיים והטוב, וכל מי שאינו מוכה בסנורים בוחר בחיים, מ"מ עוד למעלה מרצון הזה יהי' אצלו הציווי, ויבחר בהדברים מחמת כי כך נצטוה, ולא מפאת שערבים לנפש, והציווי יהי' אצלו יותר נכבד מרצון נפשו, וזהו אשר אנכי מצווך היום על לבבך, היינו למעלה מרצונך, ועל הוא לשון למעלה כלשון ונאום הגבר הוקם על שמואל ב' כ"ג א', שפירושו למעלה ראש, ולבבך פירושו רצונך כמ"ש ויהי עם לבב דוד אבי, שפירושו רצונו, וזהו שאמרו ז"ל מצוות לאו ליהנות ניתנו, ופירש"י אלא לעול על צואריהם ניתנו, ואף שאין עריבות כעשיית המצוות בכוונה, מ"מ העריבות זו נמי תהי' מצד שכך נצטוינו להתענג במצוותיו, ואולי יצוייר שלא הי' בה עריבות לא הי' גורע ממנה:
ובזה יובן מה שפרשה ראשונה שבק"ש נקראת קבלת עול מלכות שמים, אף דכתיב בה ואהבת, ואהבה זו היא עריבה ומתיקה שאין עריבות למעלה ממנה ורצונו של האדם בכך, ולמה תקרא עול, אך הטעם משום שגם אהבה זו לא יעורר אותה בקרבו העיקר מצד שהיא עריבה לנפש, אלא העיקר יהי' העול והציווי שכך נצטוינו וכך חובותינו, ואולי יצוייר שלא הי' בה הנאת עצמו כלל נמי לא הי' אצלו שינוי מלעשותה בתכלית השלימות:
וכיוצא בו הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בפסוק וילך אברם כאשר דבר אליו ה', היינו אף שנתברך בשביל הליכה זו בברכות רמות ונשאות שאין על עפר משלם ושלא זכה כמוהו שום אדם בעולם, והי' בטבע שתהי' הליכתו בחשק נמרץ בשביל הברכות, וכמה אנשים עוברים בימים ובמדברות ובסכנות דרכים כדי להרויח הון מהבל, מה גם ברכות מאליפות כאלה בזה ובבא, מ"מ אברם לא זכר בזה כלל ולא עלו על לבו אלא כאשר דבר אליו ה' ודפח"ח, וכעין זה יש לפרש בכאן:
דברו על לב ירושלים וקראו אלי', יש לפרש עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בהפרש שבין ויקרא אל משה לויקר אל בלעם, שויקרא פירושו להתקרב הלום, ויקר הוא שהדיבור בא אליו, והיינו שמרע"ה נתעלה לקראת הדיבור, אבל בלעם נשאר בטינופו כמקודם ולא נתעלה כלל, וכמשל הזוה"ק במצורע הדופק על הפתח שמושיטין לו מבוקשו לחוץ, והנה ישראל בגלות אטומי לב עד שאין בכחם לשמוע דברי נחמה כמ"ש ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה ועי' רמב"ן שמה, ע"ז נאמר וקראו אלי' שהפירוש שיתקרבו הלום למעלה ממצבם כדי שיהי' בכחם לקבל הנחמה, וזהו עיקר הציווי לנביאים נחמו נחמו עמי, היינו שיאמרו הנחמות בכח עצום עד שיחדרו ללבות ישראל שיתעוררו ויתקרבו הלום לקראת הדיבור, וי"ל שזהו שאמרו ז"ל מתנחמת בכפליים היינו גוף הנחמה וההכשר לקבל הנחמה: