אור ברסלב

שם משמואל· שמואל בורנשטיין מסוכטשוב

בלק

חקת

פרק א

שנת תר"ע

להבין הס"ד של בלעם ובלק שברוח פיהם ובקללתם יוכלו לבטל כל מה שפעלו האבות ובנסיונותם, הלא בלעם ובלק חכמים המה להרע היו ולא טפשים שיסברו כזאת, ועוד שאמר שמא אפתנו להקב"ה, שגם הקב"ה יתרצה לזה, להחליף אומה הקדושה כזאת שקבלו תורתו יתב' באומ"ה, שאמר בלעם שהקב"ה יהא נעבד מכל האומות כמבואר במ"ר:

ונראה הענין, דהנה במ"ר ואגרשנו מן הארץ איני מבקש אלא לגרשם שלא יכנסו לארץ ע"כ, ולכאורה אינו מובן מה איכפת לי' הלא לא על המואבים הלכו, ומה לי' אם יכנסו לארץ או לא, אך תכלות הכוונה שיבואו ישראל לארץ היא שיקיימו מצוות התלויות בארץ ומזה יזדכך גם החומר שבארץ ויתקדש כל כדור הארץ, וכמ"ש אדומו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור השמים שמים לד' והארץ וגו' הכוונה שיעשו מהארץ שמים, ומובן שאז כל השפע היתה כולה קדושה, ואו"ה המתפרנסים מתמצית היו ג"כ צריכים להיות נכנעים להקדושה, כי באם לאו לא יהי' להם שום שפע כלל, ואז היו מוכרחים לעזוב את דרכם הרשע והמטונף למען יהיו ראוים לקבל שפע מהקדושה ובאם לאו בלתי היו אפשרים לקבל מה, וכמו שיהי' באמת לעתיד לבוא כמבואר בזכרי' וכל אשר לא יעלה מאת משפחות הארץ לחוג את חג הסוכות לא עליהם יהי' הגשם, וכך היתה הכוונה שכן יהי' תיכף בבוא ישראל לארץ, אך מפאת החטא לא זכו עדיין ישראל לזה עד ביאת משיחנו בב"א, וזה הי' רצון בלק שלא יכנסו לארץ רק ישארו במדבר אף שיסתופפו תחת ענני הכבוד ושיאכלו המן ולשתות מי באר אך דבר לא יהי' להם מעוה"ז, למען ישאר עוה"ז בחומריותו ויוכלו הם האו"ה למלאות תאוותיהם החומריות בדברים רעים, ובלעם שרצה לגרשם מעוה"ז ומעוה"ב כמבואר במ"ר, היינו ע"י שלא יכנסו לארץ ולא יקיימו מצוות התלויות בארץ, כי כבר נודע שעוה"ב שהוא בגוף ונפש בא לאדם ע"י הזדככות הגוף להיות שוה לנפש, והוא ע"י מצוות מעשיות שעושה הגוף, ובאם לא יכנסו לארץ יחסרו להם המצוות מעשיות, כי כל המצוות מעשיות עיקרם הם בארץ, כמ"ש הרמב"ן ז"ל וברש"י ובאבן עזרא כי המצוות הם משפט אלהי הארץ עכ"ל יע"ש, ואף שיזכו לעולם הנשמות לא יזכו לעוה"ב שהוא בגוף ונפש, כן הי' רצונם, ובאמת כי תכלית ביאת האדם לעוה"ז היא לעסוק במצוות מעשיות, כי להנשמה לא חסרו השגות אף טרם בואה לעוה"ז ובואה לעוה"ז הוא רק להזדכך הגוף ג"כ וכל הארץ ומלואה לא נבראו רק בשביל ישראל שנקראו ראשית, וזה שאמר בלעם בעצמו אח"כ ושיבח את ישראל מי מנה עפר יעקב, אלו המצוות שמקיימין בעפר לא תחרוש בשור ובחמור, כלאים, אפר הפרה, עפר סוטה, ערלה, מספר את רובע ישראל הרביעה שלהן מי יוכל למנות שהיו חוטפין את המצוות ותאמר לה המעט קחתך את אישי, הנה אמתי בלהה בוא אלי' ותרא לאה כי עמדה מלדת ותקח שרי אשת אברם את הגר, היינו אפי' דברים שהן בתכלית החומריי יש כח בישראל לעשותם כולם קודש, היפוך כוונות בלעם ובלק ימ"ש שלא יהיו שייכים לישראל עניני החומר, אך אדרבה גם כל חומר בעוה"ז שייך לישראל, אבל לא ח"ו ליקח אותם לעצמם להתגשם בהם רק הכל עבור כבוד השי"ת, ובתפלה שמתפללין בר"ה זכרינו לחיים אנו אומרין למענך אלקים חיים, וכן בברהמ"ז ואל יחסר לנו מזון לעולם ועד בעבור שמו הגדול:

ילחכו הקהל וגו' להבין למה קראו הקהל שבכל פעם מזכירו בלשון עם, הנה העם היוצא וגו' הענין, כתיב לא יבא עמוני ומואבי בקהל ד', ולא כתיב בכלל ישראל רק בלשון קהל, דקהל היינו ההתחברות כולם יחד מלשון הקהל את העם, וזה מורה דעמון ומואב הם הפכים מקדושת הכלל, וע"כ אפקי' קרא לאיסור נשואת ישראלית בלשון קהל, והטעם י"ל פשוט, כי התאחדות הכלל אף שכל אחד ואחד יש לו דיעה מיוחדת, מ"מ מאחר שכאו"א מבטל דעתו לרצון השי"ת ואינו נחשב לדבר יש ונפרד בפני עצמו, א"כ הם שוין כולם להיות כאיש אחד, והנה קליפת מואב היא גיאות כמ"ש בישעי' ט"ז גאון מואב גא מאד ובירמי' מ"ח גאון מואב גאה מאד גבהו וגאונו וגבהתו ורום לבו וע"ש, וזה היפוך קדושת קהל ד' ולכך לא יבא, ע"כ חשב בלק מאחר שקהל ישראל הם הפכים למואב חשש שילחכו כל סביבותיו והבן:

במ"ר סימנין של אבות הראה לו וכו' ותלחץ אל הקיר בניו של יעקב לא מצא בהן פסולת ליגע בהן לכך נאמר בשלישית ויעמוד במקום צר זה יעקב דכתיב ויירא יעקב מאד ויצר לו יע"ש, והוא פלאי, והנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה פי' מאה"כ ויצר לו עפ"י מאמר חז"ל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים שנא' אז תתענג וגו' והאכלתיך נחלת יעקב וביאור הדברים דאברהם ויצחק שהי' בהם עוד פסולת מה שיצאו מהם ישמעאל ועשו, יש להאומות אחיזה לינק מהם בצד מה כדמיון השוכן במיצר שדה אחר, לא כן יעקב שלא הי' בו שום פסולת, ע"כ אין להאומות שום אחיזה בו וזה נחלה בלי מצרים, ובזוה"ק דהמלאכים ששלח יעקב לעשו הם המצוות ומעש"ט שעשה שמכל מצוה שאדם עושה נעשה מלאך, ושלח לו קדושה לתוך לבו של עשו לעוררו בתשובה, וזה הרשע לא די שלא נכנע אדרבה השיג גיאות מזה, וזה שהשיבו המלאכים וגם הולך לקראתך וגו' שהתעורר עוד לבו מזה לעשות רשע, ולכך היצר ליעקב זה שקליפת עשו היתה לה יניקה ממנו להתגדל ברשע, היפוך מדתו נחלה בלי מצרים עכתדה"ק, ובזה יש לפרש המדרש, דאחר שכתוב ויצר לו היינו שמהשליחות הזה היצר לו שהשיג מצרים מוכח שלא הי' בו שום פסולת והבן:

כי הכתני זה שלש רגלים, במ"ר רמזה לו אתה מבקש לעקור אומה החוגגת שלש רגלים, להבין למה רמזה לו דווקא זה המצוה, והנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה אמר שמצוה הזאת היא היפוך מהות האו"ה הרשעים כבלעם וכדומה כי אף שרוצים ג"כ קרבת אלקית מ"מ אינם רוצים להניח מעשיהם המכוערים, וישראל הם היפוך זה, וזה מורה מצוות עולי רגלים שהפקיר כאו"א הונו ורכושו ועלה לירושלים ליראות פני השכינה, וזה הוא עיקר מצוות רגלים, וע"כ כל מי שאין לו קרקע אינו עולה לרגל והבן עכתדה"ק, ולי יש להוסיף בה דברים דהנה במהר"ל ז"ל בנצח ישראל פרק ג' על הגמ' שאחזויי לרב אשי מנשה בחלמא ואמר לי' חברך וחברא דאבוך קריית לי מהיכן באת למישרי המוציא כו' א"ל מאחר דחכימותו כולי האי מ"ט עבדתו ע"ז א"ל אי הוית התם הוית נקטית בשפולי גלימא ורהיטת אבתרה, ופי' המהר"ל כי יש שני מיני רצוניות האחד הוא עצם הרצון שהוא חפץ לעשות דבר הזה וע"כ אם בא לו דבר המונע הוא רוצה לסלק המניעה, למען יהי' ביכלתו לעשות הדבר, אבל מי שאין רצונו לעשות דבר זה רק הוא מוכרח מכח יצה"ר המכריחו, אם לזה בא דבר המונע אותו אינו מסלקו אדרבה רוצה הוא בהמניעה הזאת מאחר כי עצם רצונו איננו לעשות דבר זה, וזה שאמר לו אלו הוית התם כו' מאחר שאינכם חכמים כולי האי, הייתם נקטי בשפולי גלימא שהוא מונע, כדי לרדוף אחרי', שהייתם סבורים שיש בה ממש, אבל אנחנו יודעין היינו שאין בה ממש ורק יצה"ר הכריח אותנו וע"כ היינו חפצים שתהי' לנו מניעה, ע"כ במהר"ל, והאי גוונא הוא בעבדות השי"ת יש שני מיני עבדות, אחד שעושה מחמת הציווי שנצטוה ע"ז, ואינו יכול לפטור א"ע מזה, ואלו הי' לו מניעה ומקום לפטור א"ע מזה הי' פוטר א"ע כי באמת כבד עליו הדבר, ויש שעושה רצון השי"ת מחמת שבאמת הוא רצונו לעשות כרצונו יתב', ואף אם היתה לו מניעה הי' מסלק את המניעה בכל כחו כדי לעשות רצון השי"ת, מאחר כי עצם רצונו הוא לעשות רצונו יתב' לא לפטור א"ע מחמת חיוב שעליו, וההיכר שבין שני מיני העובדים הנ"ל יבחן אם העבודה שעושה הוא בשמחה ומגעגע אחרי' ומצפה עלי' לומר מתי יבא לידי ואקיימנה, כדרך שאמר רע"ק נ"ע, זה סימן שהוא מהכת העובדים השי"ת בשלימות, ואם אינו עושה בשמחה הוא סימן שאינו עושה רק מצד ההכרח להשלים חקו ולשלם החוב שעליו, וזה עצמו הוא ההפרש שבין ישראל לאו"ה, שאו"ה אינם עושים רק מה שנצטוו בפירוש וזה שאמר בלעם לא אוכל לעבור את פי ה', לא אמר רצון ה', וישראל הם להיפוך כל מה שעושין עבדות ד' בשמחה עושין, וכמו עליית רגלים אף שבאמת מצוה קשה מאוד שלש פעמים בשנה לעזוב בהפקר כל ביתם ולעלות לירושלים, מ"מ הם עושין זאת בתכלית השמחה, וזהו שאמרה אומה החוגגת שלש רגלים, דחגיגה היא לשון שמחה, כמ"ש בפסוק שמואל ל' ט"ז, וז"ש בלעם בנבואתו הן עם כלביא יקום וגו' ובמ"ר כשהן עומדין משנתן מתגברים כו' לחטוף את המצוות ללבוש ציצית לקרוא את שמע ולהניח תפילין יע"ש וחוטפין את המצוות הוא ראי' שעשייתן היא באהבה ולבם מתגעגע לחובת עשייתן, ובזה מדוקדק לשון רש"י שהקדים ציצית וק"ש לתפילין מה שלדינא היפוך זה וכאמרם ז"ל כל הקורא ק"ש בלא תפילין, וכבר דקדק ע"ז הר"ז מרגליות זצללה"ה, אך להנ"ל ניחא, דלתפילין צריכין גוף נקי משא"כ בק"ש וע"כ כשעומד משנתו שחרית ואף שאיננו מוכן עדיין להניח תפילין אבל לק"ש יוכל להיות ראוי, וע"כ מה שביכלתו לעשות חוטף ועושה כענין אמרם ז"ל באברהם קמא קמא דתיקן אייתי קמייהו:

ויספוק את כפיו, יובנו הדברים עפ"י דברי הזוה"ק דבלעם חילי' ותוקפי' הוה בפומי' ובעיניו, בלק חילי' ותוקפי' הוה בעובדא דידין יע"ש:

פרק ב

שנת תרע"ב

וירא בלק בן צפור את כל אשר עשה ישראל לאמורי, ויש להבין הלוא גם מאז כתיב אז נבהלו אלופי אדום אילי מואב יאחזמו רעד, ולמה החרישו עד כה עד אחר מלחמת האמורי, ונראה דהנה כבר דברנו איך מלאו לבם של הרשעים הללו לרהוב עוז בנפשם ולחשוב מחשבת כסל שהם יבטלו ברוח פיהם כל מה שפעלו האבות הקדושים וענין יציאת מצרים ומתן תורה, ורשעים היו אבל לא טפשים גמורים, וביותר יש לתמוה שאמר בלעם שמא אפתנו ויתרצה כמ"ש רש"י ז"ל, ואפי' להדיוט הי' גנאי כאמרם ז"ל באחשורוש שהרג אשתו מפני אוהבו ואח"כ אוהבו מפני אשתו, והרשע הזה חשב שהש"י יתפתה ממנו שיתרצה בקללת ישראל ח"ו, אחר אהבה הגדולה שהראה הקב"ה להאבות ולישראל ביציאת מצרים ומ"ת וכל ימי עמידתם במדבר אשר עין בעין נראה וגו', ואמרנו עפ"י מה שפירש"י ואגרשנו מן הארץ שבלק לא הי' מבקש אלא שוגרשם מן ארץ ישראל שלא יכנסו לארץ, וחשב שיתרצה הש"י להניחם לעולם במדבר להיות נזונים במן ובאר על התורה ועל העבודה, ודבר לא יהי' להם עם עוה"ז כלל, הכלל שחשב להפריד את גשמיות מרוחניות, ושיהי' לישראל הרוחניות לבד ולהם הגשמיות, ובלעם הי' שונא עוד יותר לגרשם אף מעוה"ב שהוא בגוף ונפש, כי הזדככות הגוף שיהי' ראוי לעוה"ב הוא רק ע"י מצות מעשיות שהעיקר הוא בארץ כמ"ש הרמב"ן, ורצה שדבר לא יהי' להם עם עשי' אלא רק בעניני רוחניות ועולם הנשמות היפוך הכוונה אלקית שיכנסו לארץ, ובקיימם מצוות התלויות בארץ יקדשו את כל כדור הארץ כמו שיהי' לעת"ל ב"ב, והם נתיראו מזה שאם גם הגשמיות יהי' קודש יהיו מוכרחים כל האומות לעזוב את תאותם המגונה ולהכנע להקדושה כמו שיהי' לעתיד שנאמר והי' אשר לא יעלה מאת משפחות הארץ אל ירושלים להשתחות וגו' ולא עליהם יהי' הגשם, והם בחרו יותר למלאות נפשם תאוות רעות, מלהיות נכנע להקדושה:

והנה כבר אמרנו שמשה ואהרן הם המוח והלב של כל ישראל, היינו שמשה משך לישראל שפע אלקית והשגת התורה וקדושת השכל, ואהרן בעובדא שושבינא דמטרנותא להעלות את ישראל להיותם דבקים באביהן שבשמים עד שגם גופם יהיו קודש, וע"כ ענני כבוד בזכות אהרן שמקיף גם על הגוף ונפש יחד, ואשר חכמים הגידו בשבח מעלת מצות סוכה דוגמת ענני כבוד שהאדם כמו שהוא כולו עם חומרו ואף הרגלים שבו שהם המדריגה הפחותה ביותר נכנסים לתוך המצוה, והוספנו לומר שהרי אפי' כשהוא ישן שלא נשאר בו אלא קיסטא דחיותא לבד ועיקר אז הוא הגוף נמי הוא מקיים המצוה, ולא עוד אלא שכל מצות סוכה נזכרה בדברי חכז"ל בענין שינה, ישנים תחתיו, ואין ישנים תחתיו, להורות על מהות המצוה שהיא לקדש גם הגוף, והכל בזכות אהרן שבעובדא משך שפע קדושה להתפשט גם על החומר והגוף שיהי' כולו קודש, וכשמת אהרן נסתלקו ענני כבוד, אך כולם חזרו בזכות משה שמרע"ה הוא כולל הכל מעלתו וגם מעלת אהרן:

והנה כבר אמרנו שסיחון ועוג שני אחים כבש"ס נדה הם לעומת אהרן ומשה בקדושה ואמרנו בשם תיקוני הזוה"ק שעוג הוא לקבל עמודא דאמציעתא שידוע שהוא דרגא דמשה, וסיחון נראה שהוא לעומת דרגא דאהרן, וכמו שהי' אהרן מושך קדושה בעבודתו גם על הגוף והחומר, לעומת זה היתה קליפתו של סיחון התגברות כח החומר שבל יאיר בו ענין קדושה אלא יהי' מתגשם והולך, ובש"ס ר"ה שהוא דומה לסייח במדבר פירש"י חמור הבר שהוא חומרית יוצא מישובו של עולם ואינו ראוי אלא במדבר, והוא יושב בחשבון ומונע לחשוב חשבונו של עולם, כי לחשוב חשבונו של עולם צריך לכל הפחות שלא יהא להוט ביותר אחר תאוות חומריות, כמו שדיין הנוגע ומקבל שוחד פסול לדין כי השוחד יעור, כן זה תאותו מעור את עיני שכלו לבל יחשוב חשבון צדק, וע"כ כשמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד מיד וישמע הכנעני מלך ערד הוא סיחון, שכל זמן שאהרן הי' קיים ופעל בעבודתו התפשטות קדושה גם על הגוף לא הי' מקום לקליפת סיחון, אבל אחר מיתת אהרן ונסתלקו ענני כבוד כנ"ל שהוא ענין התפשטות הקדושה גם על הגוף והחומר, היתה רוצה קליפת סיחון להתגבר, ואף לפי הדרש שהוא עמלק מ"מ באשר שינה להיות כסיחון בודאי הפי' שלקח אתו קליפת סיחון, אך וידר ישראל נדר כידוע שהוא מלשון נ' דר שהוא למעלה משבעת ימי הבנין, כמו שכל לעומת הגוף, ובזה נצחו ישראל:

ולפי האמור יובן מה שהרשעים הללו החרישו כל ארבעים שנה ולא התעוררו לקראת ישראל, כי בעוד אהרן קיים שבעובדא שלו משך ענין אלקי גם בכל הגשם וחומר הארץ שהי' התפשטות קדושה על הכל יחד כנ"ל לא הי' להם שום מקום לחשוב להפריד הגשמיות מהרוחניות, אלא אחר שמת אהרן חשבו שמעתה אין מי שיעמוד כנגד בדבר הזה:

והנה בעוד שהי' סיחון קיים ועוג קיים שהי' לקראת משה ואהרן כנ"ל, הי' עכ"פ בלק בוטח בהם, וע"כ כששלח משה אל מלך מואב אעברה בארצך ולא נתנם לעבור, ולכאורה יש להבין הלוא מאז יאחזמו רעד, והתינח מלך אדום שסמך על ברכת החרב כמו שפירש"י אבל מואב על מי סמך, והי' לו לירא שלא יתחייב ראשו ויקחו ממנו נקם, אבל הוא הדבר שאמרנו שהרי זה הי' לאחר מיתת אהרן, וסיחון ועוג קיימים, הי' חושב שיש להם בקליפה יותר ממה שיש לישראל בקדושה, שהם בקליפה יש להם בעובדא ובמלולא, וישראל בקדושה אין להם עוד בעובדא ע"כ מלאו לבו לסרב, אבל אחר אשר עשה ישראל לאמורי שאין לו עוד על מי לבטוח נתיירא פן יקחו ממנו נקם על מה שלא נתנוהו לעבור:

והנה ברש"י בשם המדרש שסיחון לא שלח בשביל עוג לעזור לו, והיינו שחשב שלעומת מדריגתו בקליפה אין דוגמתו בקדושה אחר שאהרן מת, והנה משה נצח את שניהם כי מדריגת משה כוללת הכל כנ"ל, ואם השכיל בלק מדריגת משה שהוא יכול לעמוד נגד הכל יחד לא הי' חושב להתגבר עליהם עוד, אבל עינו הטעתו לחשוב שמה שמשה התגבר על סיחון הוא בשביל שהי' סיחון לבדו, ואח"כ עוג לבדו, אבל באם היו שניהם יחד זה בעובדא וזה במחשבה ובמלולא הי' להם כח להתגבר נגד משה, וכמו כל הרשעים שחושבים תמיד ששוטים היו הראשונים ועצתו לעמוד נגד ישראל היא תצליח כבמדרש, וע"כ נתיעץ לשלוח לקרוא לבלעם, שהוא בעובדא ובלעם במלולא שניהם יהי' להם כח גדול לעמוד נגד משה:

כי הכיתני זה שלש רגלים, ברש"י רמז לו אתה מבקש לעקור אומה החוגגת שלש רגלים בשנה, ובלקוטי התורה מהאר"י ז"ל שבלעם רצה לעקור מישראל את השלש רגלים, ויש להתבונן מאי אולמא דשלש רגלים מיתר המצות שבתורה, ונראה דהנה אמרו ז"ל אבות פרק ה' עין רעה ורוח גבוה ונפש רחבה תלמידיו של בלעם הרשע, ונראה דשלש אלה הם קנאה תאוה וכבוד שמוציאין את האדם מן העולם, עין רעה הוא קנאה, ורוח גבוה הוא כבוד, ונפש רחבה הוא תאוה, ומביאים לידי ע"ז ג"ע שפ"ד, קנאה לידי שפ"ד, תאוה לידי ג"ע, כבוד לידי ע"ז, כי כל המתגאה כאלו עובד ע"ז, וידוע במהר"ל שג' אבות אברהם יצחק ויעקב תקנו את ג' חטאים אלה, ובזכותם ג' רגלים שנותנים כח ועוז לישראל לעמוד נגד ג' אלה, ויש לומר עוד שפסח שהוא ראשית הכנסת ישראל תחת מלכות שמים היפוך ע"ז, וכמאמרם ז"ל משכו ידיכם מע"ז וקחו לכם צאן של מצוה, באה בו המצוה לאכול לחם עוני רומז לרוח נמוכה, היפוך מדת בלעם שהי' לו רוח גבוה, שבועות הוא לעומת התאוה, כמאמר הרמב"ם ז"ל שאין התאוה מתגברת אלא בלב הפנוי מן החכמה, וגדולה מזה אמרו יפנה לבו מדברי בטילה אל דברי תורה, והכנה למתן תורה היתה פרישה, ואין התורה מתקיימת אלא במי שדעתו שפלה עליו, סוכות לעומת עין רעה וקנאה, וסוכות היא היפוך מזה שהוא בטחון בהש"י היפוך הקנאה על זולתו אלא טובת עין, וע"כ באה בו מצות הלולב יעשו כולם אגודה אחת ויבואו אלו ויכפרו על אלו, הרי כי ג' מועדים אלו משפיעים בישראל היפוך מדתו של בלעם, ע"כ הי' בלעם שונא ביחוד לג' מועדים ורצה לעקרם מישראל כנ"ל:

ובזה יש לפרש שלשה פעמים שברך בלעם, כי הם לעומת השלשה רגלים, כי הוא רצה לעקרם מישראל, אבל הש"י הפך את הקללה לברכה, וע"כ השלשה ברכות הם מעין ענין שלשה רגלים, כי הברכה ראשונה היא שהן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב וגו' עד ותהי אחריתי כמוהו, שהוא מעין יו"ט של פסח שבו נבחרו ישראל לחלק הש"י, לעומת שישראל משכו ידיהם מע"ז ובחרו לעבוד את הש"י לבדו, ברכה שני' ה' אלקיו עמו ותרועת מלך בו ובתרגום ושכינת מלכהון ביניהון, זהו יו"ט של שבועות מ"ת דכתיב וירד ה' על הר סיני, ומתנבא על לעתיד כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל ופירש"י עוד עתיד להיות עת כעת הזאת אשר תגלה חיבתו לעין כל שהן יושבין לפניו ולומדים תורה מפיו וכו', ברכה השלישית מה טובו אוהליך יעקב שרומזת למקדשות, זה יו"ט של סוכות דוגמת המקדש ובו נתקיים הביאני המלך חדריו כמבואר במדרשים, כנחלים נטיו וגו' עד וזרעו במים רבים, שאז ישראל מתברכים במים, וירום מאגג מלכו יש בו רמז על מלחמת גוג ומגוג שכתבו הגאונים שקבלה בידם שיהי' בסוכות, וע"כ מפטירין בשחהמ"ס במלחמת גוג:

ויש לומר עוד שנבואה הרביעית שמדברת מלימות המשיח, זה הוא שמיני עצרת שרומז לימות המשיח וכנור שלעתיד של שמונה נימין כידוע בספרים, ואין להאריך עוד:

פרק ג

שנת תרע"ג

ענין בלק ובלעם שהרמב"ן כתב שמחמת פחדם מישראל עשו המואבים שני דברים המליכו עליהם את בלק והם עם המלך שלחו אל בלעם, ויש לפרש עפ"י דברי הזוה"ק שבלק כחו בעובדא ובלעם במלולא, ובליקוטי התורה מהאר"י ז"ל פ' דברים שמואב הוא קליפת חכמה, [הגם שלכאורה יש סתירה לזה מדבריו בפ' וירא, אך המעיין שם יתיישב לו], והנה חכמה היא במחשבה וידוע דמחשבה בלי עובדא אין לה כח לפעול פעולה ממשית ע"כ המליכו עליהם את בלק שהוא בעובדא, אך נתיעצו שוב לשלוח להביא את בלעם, כי הנה ידוע שמשה ואהרן משה במחשבה ואהרן בעובדא, אך באשר שניהם היו כאחד נתהוה מהרכבה זו כח הדיבור כי הדיבור בא מכח השתתפות השכל שבמחשבה והגוף שבעובדא ועקימת שפתיו הוה מעשה, וע"כ נשלמו בהם כל ג' כתות מחשבה דיבור ומעשה, וכבר אמרנו שלעומת משה ואהרן בקדושה היו בקליפה סיחון ועוג שני אחים כבש"ס נדה, ובתקה"ז שעוג הוא בעמודא דאמצעיתא לעומת דרגא דמשה, וממילא לפי"ז סיחון הוא לעומת אהרן, וע"כ כשמת אהרן בא הכנעני מלך ערד שהוא סיחון להלחם, ולפי דברי הש"ס דעמלק הי' ושינה לבוא בלבוש סיחון, מ"מ הפירוש שהתלבש בכחו של סיחון, אך באשר משה כולל הכל נפל הוא גם עוג בידו, ויצא בלק לידון שמה שנפלו בוד משה משום שבמשה ישנם כל הג' כחות מחשבה דיבור ומעשה כנ"ל, משום שהוא כלול גם במדתו של אהרן או אלעזר הכהן הוא במקום אהרן, אבל סיחון ועוג הגם שזה במחשבה וזה בעובדא מ"מ באשר הם ענפין מתפרדין ולא מתאחדין ע"כ לא נתהוה בהם כח הדיבור, ע"כ לא יכלו לעמוד לפני משה, ע"כ נתיעצו לקרוא לבלעם שכחו במלולא, שמעתה יהי' להם נמי כל הג' כחות מחשבה דיבור מעשה, מואב בלעם ובלק, וזה שאמרו ז"ל אמרו להם אין כחו אלא בפיו אף אנו נבוא עליהם באדם שכחו בפיו, ובזה חשבו להתקומם נגד משה וישראל:

ובזוה"ק שבלק שלח לבלעם היות שבלעם היו בו שתי אותיות הראשונות מעמלק, ובלק שתי אותיות האחרונות, יש לפרש דהנה בלעם שהי' כחו במלולא בהכרח לומר שהי' בו גם כח המחשבה, שלא יתכן כח הדיבור בלי כח המחשבה, והנה עמלק ידוע שהוא קוצץ בן קוצץ המפריד בין המוח והלב, היינו שאף שהשכל ישכיל לא יתפעלו מזה המדות שבלב, ופירוד זה יתכן בשלשה אופנים מצד השכל המשפיע שהשכל חלש ולא יאיר לעומק הלב, ומצד המקבל היינו שהלב סגור ואינו מקבל הארת השכל, ויש בשניהם יחד, והם נרמזים באותיותיו של עמלק, שתי אותיות ראשונות ע' מ' הוא מלשון עימום היינו חשכת השכל, ושתי האחרונות ל' ק' מלשון כאשר ילוק הכלב והוא תאוות החומר למלאות תאותו, כי זהו ענין כלב מקבל ואינו משפיע כבש"ס נדרים לאו כלבא אנא דאיתהני מנך ולא מתהנית מנאי ותאוות הלב למלאות חומרו לבד זהו סגור הלב בפני הארת השכל כי מי שהוא להוט אחר תאוותו לבבו אטום וסתום בפני כל חכמה, וע"כ עמלק שהי' תכלית הקיצוץ והפירוד היו בו כל ד' אותיות, והנה בלעם שהי' רע עין שהוא מפאת המחשבה המתיחסת לשכל היו בו שתי אותיות הראשונות, ובלק בעובדא הבא מכח המדות המתיחסים ללב היו בו שתי אותיות האחרונות, ובלעם הי' בו עוד נוספות שהי' בו גם כח הדיבור את אשר תברך וגו', מה שלא הי' לסיחון ועוג שהם ענפין מתפרדין כנ"ל, ויתכן שגם עמלק באשר היו שני כחות הרעים באדם אחד כנ"ל, הי' בו נמי כח הדיבור הבא מהרכבת מוח ולב, כנ"ל, וזהו ששלח לו בלק לבלעם שבשניהם יש כל ד' אותיות עמלק, ויושלמו בהם כל כחות הרעות מחשבה דיבור ומעשה, ויהי' בהם כח להתקומם נגד משה כנ"ל:

והנה ידוע דשבת הוא היפוך כח עמלק, ולעומת שעמלק הוא קליפה המחשכת את השכל ומטמטמת את הלב לעומתו שבת מאיר את עיני השכל ומפתח את סגור הלב והוא זכור ושמור, זכור במוח ושמור בלב, ובאשר זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, מהרכבת שניהם נשלם גם כח הדיבור, וזהו שלא יהא דיבורך של שבת כדיבורך של חול, וע"כ כתיב מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה', וזה שאנו אומרים בקבלת שבת שמור וזכור בדיבור אחד השמיענו וכו' לשם ולתפארת ולתהלה, לעומת מעשה מחשבה דיבור והבן, ואומרים עוד התנערי מעפר קומי וגו' הוא מה שמשליך מעליו כל טרדות ימי המעשה ונקרע סגור הלב לקבל הארת השבת והוא לעומת שמור שהוא במעשה, ואח"כ אומרים התעוררי כי בא אורך הוא לעומת זכור שהוא במחשבה, וכאשר זוכין לשניהם אז קומי אורי עורי עורי שיר דברי שהוא השלמת כח הדיבור, וכנ"ל:

עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו, כבר דקדקנו ואמרנו טעם למה לא אמר העם כמו שהזכירם בכל הפרשה וכאן הזכירם בשם קהל, ונראה עוד לומר שעיקר פחדתם הי' מפני כח הכללי שבישראל, שכל האומות הם ענפין מתפרדין וישראל הם גוי אחד בארץ, וע"כ איתא במדרש שאמר ואגרשנו מן הארץ אינו מבקש אלא לגרשם שלא יכנסו לארץ כי ארץ ישראל היא המאחדת את הכלל ולא נתערבו עד שעברו את הירדן כמ"ש כמה פעמים בשם מהר"ל, וע"כ אמר עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו היינו מפני כח הקהילה שבישראל בזה יכולין לנצח את הכל, וכן הוא באמת כשישראל מתאחדין למטה שורה עליהם ענין כנסת ישראל למעלה וכמ"ש ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל:

ולפי"ז יש לפרש ענין עצתם עצת בלעם עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בענין לולב אי צריך אגד דכשאגד בי' מין אחר גרוע ועומד הוא היינו דדבר זר מקלקל את כל האגד, והיתה עצת בלעם ובלק להכניס בישראל ע"י כשופם כחות זרים, ובזה תתקלקל ח"ו כל אגודת ישראל, וזה שבזוה"ק שהקב"ה פרש גדפוהי עלייהו, הייינו שלא יהי' ביכולת שום דבר חיצוני להתאחד עמהם:

ובזה יש לפרש דברי המדרש ועתה לכה נא ארה לי מהו ארה לי אוכל אני לשלוט בהם קימעה כאדם שהוא אורה את התאנים, דהנה אמרו ז"ל תאנים אין לקיטתן כאחד, ויש לומר שזה נמשך מפאת כי עץ שאכל אדה"ר תאנה הי' והוא עץ הדעת טו"ר, ובאשר התחברו בו גם חלקי הרע נתקלקל בו כח הכללי וכנ"ל, ע"כ טבעו להוציא פירות יחידים בלתי נגמרים כאחת, וע"כ אמר בלק לשון ארה לרמוז שיהיו בלתי כללים אלא כענין תאנה בלתי לקיטתן כאחת, וכשיהיו כתאנים בודדים שוב יהי' ביכולתו לשלוט בהיחידים לחסרם ח"ו קימעה קימעה:

ובזה יש לפרש הכתוב שאחר שראו שלא פעלו כלום בכישופם כתיב ויקם בלעם וילך וישב למקומו וגם בלק הלך לדרכו, שלכאורה אינו מובן מה השמיענו שבלק הלך לדרכו, שמעצמו מובן שלא נשאר לעולם עומד על ראש ההר, דבשלמא בלעם צריך לומר ששב למקומו בבושת פנים יחידי כאחד ההדיוטות ולא עמד עוד עם בלק לכבדהו אבל מה השמיענו שבלק הלך לדרכו, ולהנ"ל יש לומר היינו שהלך לדרכו הקדום לחפש עצות איך להכניס בישראל כחות רעות לקלקל אגודתם והוא שליחת הנשים במחנה ישראל, ואף שבלעם השיאם עצה זו נמי יוצדק לומר שהוא הלך לדרכו להוציא לידי פועל:

הנה עם יצא ממצרים הנה כסה את עין הארץ, פירש"י סיחון ועוג, ויש לפרש נמי דהנה כ"ו דורות הקב"ה זן את העולם בחסדו, ואח"כ זן הקב"ה את העולם לעומת זכות מעשה התחתונים, והנה קבלת השפע מעליונים היא באמצעות השמש שהוא מלך בתחתונים, וכל קבלת השפע מכונה בשם קבלת אור השמש, וזה שאמר רשע זה הנה כסה את עין הארץ, שמעתה אין אור השמש שהוא השפעה מגיע לאומה"ע אלא באמצעות ישראל וניזונין מתמצית, וזהו ממש כאלו עננים מכסין על השמש והאור מגיע להתחתונים באמצעות עננים המסתירים את אור השמש, ולא אמר כלל שקר, שזהו האמת, וע"כ כתיבין מילין אלו בתוה"ק:

ויחר אף אלקים כי הולך הוא, והקשו ז"ל הלא הורשה לילך ולמה חרה בו אף ה', ונראה דהנה יש לדקדק דלמה כתיב לשון הוה ולא לשון עבר ככל לשון הפרשה והי' לו לומר הלך הוא, ויש לומר דבא להשמיענו שלא היתה הליכתו מכח שהוקדם לו הרשיון אלא בכל רגע ורגע נתחדש לו רצון, ע"כ יוצדק בו לשון הוה, ועל זה משך עליו חרון אף ה', כי במחשבתו הלך בשביל רצונו ולא מפני הרשיון דווקא, ובגוי נחשבה מחשבה להענש עליו כמעשה, ודו"ק:

ויאמר בלעם לבלק וגו' אולי יקרה הוי' לקראתי וגו' וילך שפי ויקר אלקים אל בלעם וגו' וישם הוי' דבר בפי בלעם וגו', ויש לדקדק שבלעם הזכיר שם הוי' אולי יקרה הוי' לקראתי, ובמעשה כתיב ויקר אלקים, ואח"כ חזר והזכיר שם הוי' וישם הוי' דבר בפי בלעם, ונראה דהנה כתיב וילך שפי ובמלת שפי רבו הפרושים התרגום ורש"י מפרשים יחידי, והא"ע וכנראה הסכים עמו הרמב"ן שהוא מגזרת קול על שפיים שהלך אל גובה ההר, והא"ע הביא בשם אחרים כי הוא כמו נכאה לבב מגזרת ושפו עצמותיו, והוא מלשון כתיתה ואכות אותו טחון מתרגם ושפית יתי', ונראה כי כן הוא דעת חכז"ל שאמרו ז"ל בלעם חיגר ברגלו אחת הי' שנאמר בו שפי ושמשון בשתי רגלים שנאמר בו שפיפון, ולכל הפרושים אין לו ענין עם מלת שפי זולת לפי' האחרים שבא"ע שהוא מגזרת נכאה לבב והי' זה נכאה ברגלו אחת וזה בשתי רגלים:

ויש לדקדק מה ענין זה לכאן להשמיענו שהי' חיגר ברגלו, מה שלא השמיענו עד כה:

ונראה דהנה שם הוי' הוא מהוה כל הנמצאות מאפס המוחלט, וכן כל חידוש הוא אחר העדר משום שכל חידוש מקור מוצאו משם הוי' ב"ה וכמו שמהוה כל הנמצאות מאפס המוחלט כן הוא המדה בכל החידושים שצריך שיוקדם לו האפס, וזה מבואר, ומטעם זה יש לומר דשם הוי' נתחדש רק למשה משום שהוא הי' ענו מאד מכל האדם על פני האדמה והי' בעיני עצמו בתכלית האפס ואין כאמרו ז"ל ואנחנו מה ע"כ משך עליו את הנהגת שם הוי' ב"ה וחידש אותות ומופתים נגלים, מה שלא הי' לאבות הראשונים:

והנה בלעם כשרצה לבטל בחירת ישראל כבמדרש שטען לפני הקב"ה שמוטב שיהי' נעבד משבעים אומות ולא רק מאומה יחידה, הי' מוכרח לדמות עצמו למרע"ה ולמשוך עליו נמי הנהגת שם הוי' ב"ה למען יכול לבוא בטענה שיהי' במקום משה וישראל, אך ידע שפיר שלזכות להנהגה משם הוי' צריכין להיות בעיני עצמו אפס ואין ושבירת הלב בתכלית שיחשב העדר גמור שיחול עליו החידוש כנ"ל, ובאמת הוא הי' היפוך מזה רוח גבוה ונפש רחבה, התחכם הרשע ותפש בעצמו דבר שבאמצעותו יהי' יכול להיות נכאה לבב ויהי' נכנע מאד, ומצא בעצמו שהוא חיגר ברגלו ועי"ז יעורר בעצמו שבירת הלב והכנעה, וזה שכתוב אולי יקרה הוי' לקראתי, וילך שפי, אך באמת שקר וכזב היתה ההכנעה שלו שנשאר גבה לב כמקודם אלא כמו שכתוב בקין יצא בהכנעה כגונב דעת העליונה, והוא עפ"י דברי רש"י בפסוק מי האנשים האלה עמך, להטעותו בא אמר פעמים שאין הכל גלוי לפניו, עיי"ש, ובאשר חשב הרשע שאין הקב"ה יודע תעלומות לב, ע"כ חשב שהכנעה כזו בלתי מעומק הלב אלא בחיצונותו תעלה לו, והנה שם אלקים הוא שם הצמצום וההסתר כידוע ואלקים בגמטריא הטבע, וע"כ כמו שהכנעתו היתה רק בחיצונותו והי' רק הסתר וכיסוי למה שבעומק לבו משך נמי עליו את שם זה שהוא שם ההסתר, ובאשר שהוא שם ההסתר ע"כ הוא דין כנודע, וע"כ לעומת שחשב להמשיך עליו שם הוי' כנ"ל משך עליו שם אלקים שהוא דין ונחתם דינו לבאר שחת, וע"כ כתיב ויקר אלקים אל בלעם, אך באשר נצרך שיברך את ישראל בשם הרחמים שהוא שם הוי' כתיב וישם הוי' דבר בפי בלעם שהברכות לברך את ישראל היו בשם הוי', והנה כל המפרשים דברו בזה איך נתן ה' דבריו הקדושים בפי טמא הזה, ולדרכנו יובן עפ"י מאמר הרה"ק אדומו"ר ר"ב זצללה"ה מפרשיסחא בפסוק רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום, שהרבותא שממחשבות אלו לעשות להיפוך מרצין הש"י, מן מחשבות אלו דווקא תתקיים עצת ה', והכא נמי שבשביל שבלעם התלבש בהכנעה כגונב דעת העליונה משך עליו שם אלקים והוא שם הדין להרחיק מה שאינו ראוי מן הראוי, זה השם עצמו הפריד את בלעם שלא יהי' לו שום נגיעה בהדיבור שעבר דרך פיו הטמא, והי' חציצה בין פיו הטמא להדיבור, ועבר הדיבור ויצא בטהרה, א"כ ממחשבת טמא הזה נתקיימה עצת הש"י שיתברכו ישראל בשם של הרחמים מפי נביא לגוים:

בילקוט אמר רבי יצחק כתיב וירא בלעם כי טוב בעיני ה' מה ראה ראה שמשה עתיד לברך את ישראל ארבע ברכות והוא הי' ראוי לברך את ישראל שבע ברכות אמר אני מברכן שבע ברכות, ומשה ארבע הרי אחד עשר אמר הקב"ה רשע זה עינו צרה בברכתן של ישראל די שלש ברכות שברכן יבוא משה שעינו יפה בברכתן של ישראל ויברכם ארבע ברכות וכו', ויש להבין הרי ארבע ברכות יש בפרשתו של בלעם, ולמה לא חשב ברכה הרביעית אראנו ולא עתה וכו' שהיא נבואה לעתיד, ונראה דהנה מה שראוי הי' בלעם לברך שבע ברכות יש לפרש שמספר שבע מקביל לשבעת ימי בראשית, והיינו שתהי' ברכת ה' על איש הישראלי בכל ענין ובכל צד שפונה ובכל מדה ומדה, אך בעיקר הדבר שראוין היו הברכות להאמר ע"י בלעם יש ליתן טעם, ובמדרש אלו ברכן משה היו אומרים אוהבן ברכן, ונראה לפרש שמרע"ה הי' רואה תמיד מעלת ישראל והיו הברכות רק כשהן במעלתן, ע"כ היתה הכוונה ששונאן יברכום שהוא ראה בודאי כל גנאי וכל גנות שאפשר, ואעפי"כ כמו שרואה אותן תחול עליהם הברכה, והנה בלעם הי' רוצה לקללם ועקם ה' את פיו וברכן, והיינו שבלעם רצה להכניס בהן שלשה מדותיו הרעות עין רעה, רוח גבוה, ונפש רחבה, והם שורש קנאה תאוה וכבוד שמוציאין את האדם מן העולם, עין רעה הוא קנאה, רוח גבוה הוא כבוד, נפש רחבה הוא תאוה, ובאמצעית מדות רעות אלו, תחול עליהם ח"ו קללה, והנה ג' אלו קנאה תאוה וכבוד הם שורש כל הרע ומהם מסתעפים ע"ז ג"ע שפ"ד שורש כל עבירות שבתורה ובהם נכלל גם כל מדה רעה, אבל נהפכו לטובה היינו שאפי' ח"ו יהיו ישראל בשפלות המצב מאד מעותדים ח"ו ליפול בפח קנאה תאוה וכבוד, יתהפך מצבם להיפוך וישובו לאור באור החיים, וכבר דברנו בזה, ונראה שנהפכו לטובה בזכות תורה ועבודה וגמילות חסדים, תורה שהיא כבוד כאמרם ז"ל כבוד חכמים ינחלו אין כבוד אלא תורה, וזה מוציא מבקשת כבוד המדומה, עבודה מוציאה מן תאוה, שעבודה היא היפוך התאוה, גמילות חסדים הוא היפוך הקנאה, והם נמי שלש מדות טובות שבישראל ביישנים רחמנים גומלי חסדים, ביישנים הוא היפוך המבקש כבוד ושררה, רחמנות על זולתו הוא היפוך התאוה למלאות חומרו לבד, גומלי חסדים היפוך הקנאה, ונראה שזהו ענין ג' ברכות שברכן בלעם, ברכה ראשונה מי מנה עפר יעקב היא לעומת כבוד שישראל אינם מבקשים כבוד המדומה, ולהיפוך אתם המעט מכל העמים שאתם ממעטין עצמיכם ומקיימין נפשי כעפר לכל תהי', ע"כ זכו לברכה זו ולמצות שהם מקיימין בעפר, וכענין שדרש רבא בזכות שאמר אברהם ואנכי עפר ואפר זכו בניו לאפר פרה ועפר סוטה, ברכה שני' לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל ה' אלקיו עמו ותרועת מלך בו ותרגום ושכינת מלכהון ביניהם, והיא היפוך התאוה עמל ואון אלא תאותן של ישראל הוא הקב"ה שכינת מלכהון, ברכה שלישית יזל מים מדליו וזרעו במים רבים, זו היפוך הקנאה, כי אין מים אלא תורה שישראל עתידין להשקות מתורתם וללמד דעת את כל באי עולם, וזה וזרעו במים רבים ומים רבים אלו האומות כמ"ש מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה, וזה היפוך מדת המקנא שאינו יכול לסבול לראות השלמת זולתו, וישראל הם טובי עין להשלים אפי' אותם שהיו מתנגדים להם:

ומעתה יובן מה שמחמת צרת עינו של בלעם לא ניתנו כל שבע ברכות על ידו אלא שלשה אלה שהם מקבילים לטבע ישראל ביישנים רחמנים גומלי חסדים כנ"ל, אבל כל השבע באשר לא מצינו שיהיו ישראל שלמים מחמת טבעם בכל המדות, אולי צרת עינו של בלעם לא ינתנום להתהפך לטוב כמו אלו שלשה שהם קנין וטבע ישראל, ומ"מ באשר אלו שלשה הם שורש הכל, אחר השורש נגרר הכל, ואמר הקב"ה שדי באלו השלשה, אלא משה שעינו יפה בברכתן של ישראל יברכן ד' ברכות, וד' ברכות הם מקבילין לד' רוחות העולם וניתן לישראל כח לעמוד נגד ד' מלכיות, כי טובת עין של משה הכניס ברכה לישראל אפי' במקומות הנמוכין רחוק משורש האחדות ואפי' בהיותם נתונים דייש לד' מלכיות, גם שם ברכת ה' חופפת עליהם להצילם לעודדם ולחזקם:

ולפי האמור שכל ענין ברכת בלעם היא מחמת שרצה להכניס בהם ג' מדותיו הרעות ונהפכו לברכה בזכות ישראל, מובן ממילא שנבואה הרביעית העתידה שלא הי' בלעם מתכוין לה, ומדברת רק מעתידות כאמרו אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב, ולא באה ע"י התהפכות כנ"ל אין לה ענין להצטרף עם שלש הקודמות:

פרק ד

שנת תרע"ד

וירא בלק בן צפור וגו' ויגר מואב מפני העם כי רב הוא ויקץ מואב מפני בני ישראל ויאמר מואב וגו' עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו וגו', ויש לדקדק שנאמרו שלשה תוארים על ישראל, העם, בני ישראל, הקהל, ולמה שינה הקרא בלשונו, ונראה דהנה איתא ברמב"ן ויתכן כי מואב לא הי' עליהם מלך והי' העם ירא מאד מפני בני ישראל, ועשו שני דברים שלחו אל זקני מדין לאמור עתה ילחכו הקהל והקימו עליהם המלך הזה בעצת מדין ואחרי כן שלחו כולם אל בלעם במצות המלך עכ"ל, ולפי האמור וירא בלק הוא מאוחר ונכתב קודם והרמב"ן תיקן זה שבלק הי' אחד משרי מואב וגבור חיל ונתעורר בענין זה, וא"כ הא דוירא בלק הי' קודם שהמליכוהו בעוד הי' אחד משרי מואב ואח"כ כתיב ויגר מואב ואח"כ ובלק בן צפור מלך למואב בעת ההוא שמחמת הפחד המליכוהו, ולפי"ז שלשה עדנים עברו עליהם בראשונה הי' מואב לבדו בלי עטרת מלכם, ואח"כ נתעטרו בבלק מלכם, ואח"כ צרפו להם את בלעם, והנה בזוה"ק כי כחו של בלעם הי' במלולא ובלק בעובדא דידין, ובלקוטי התורה מהאר"י ז"ל פ' דברים כי מואב הוא חכמה דקליפה, ועיין קהלת יעקב:

ונראה עוד לומר דהנה ידוע ששלימת ישראל הוא במחשבה דיבור ומעשה, ובזוה"ק שמחשבה בלי מעשה אינה פועלת בעליונים, ולכאורה כלפי לייא הלוא מחשבה היא חלק הנבחר מהאדם שאין בשום בע"ח דוגמתם, אבל בענין המעשה יש גם ביתר בע"ח כח מעשה, וא"כ בענין לעורר בעליונים הי' צריך להיות עיקר ע"י מחשבה, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד בענין דיבור ומעשה שדיבור מעורר בעליונים יותר ממעשה אך ע"י המעשה ממשיך מהתעוררת ההוא למטה עכת"ד, ולפי"ז אף אנו נאמר שמחשבה דיבור ומעשה הם בסגנון זה, שהמחשבה מעוררת התעוררות למעלה למעלה והמעשה ממשיך מהתעוררת למטה מטה והדיבור הוא ממוצע בין מחשבה למעשה כי בלתי מחשבה וכח שכלי אין דיבור כי תינוק אף שיש לו כלי הדיבור וכן בהמה אף שיש לה כלים לדיבור מ"מ באשר נעדר מהם כח השכלי הדיבור אין בהם, וכן הדיבור צריך לעקימת שפתיו דהוה מעשה, וא"כ יש בהדיבור כח מחשבה וכח מעשה והוא כלול בתרין, ע"כ באמצעות כח הדיבור ממשיך כח המעשה למטה מטה את התעוררות כח המחשבה ומבלעדי כח ממוצע זה אין צירוף למחשבה ומעשה, ובאשר ישראל הם כל עשייתם ועבודתם בכל חלקי האדם וברגש הנפש ובכל החושים וכענין שכתוב כל עצמותי תאמרנה וגו', בזה הם נעשים מושלמים במחשבה דיבור ומעשה, אך גם זאת להיות אדם בעבודתו נתרגש ונתפעל בכל חלקיו במחדו"מ לא דבר נקל הוא, אבל כבר אמרנו במק"א שתוצאות מחדו"מ מנפש רוח ונשמה, נפש בעשי' דיבור ברוח כמו שתרגם לרוח ממללא, נשמה במחשבה, וזה בישראל ירושה משלשת האבות, אברהם במחשבה שהוא הי' הראשון שחקר במחשבתו והשיג האלקות, יצחק במעשה שנעשה כעולה כליל ע"ג המזבח, ויש לומר נמי להיפוך אברהם מדתו גמ"ח שהוא במעשה, יצחק ביראת אלקים כמ"ש ופחד יצחק הי' לי שהוא במחשבה, ושניהם אמת שכלולים זה בזה מיא באשא ואשא במיא, ויעקב הי' יסוד השלמתו בדיבור שהוא אמצעי וכלול בתרין כנ"ל, ובמדרש פ' מקץ מעולם לא יצא מפיו דיבור של בטלה, הגם שכל אחד משלשתם הי' מושלם הן במחשבה הן בדיבור והן במעשה, מ"מ כל אחד הי' לו בחי' מיוחדת ובאמצעותה זכה לכולם, וכענין שאמרו בש"ס שבת אביך במאי זהיר טפי, קיצור הדברים שכל שלשה אלה בישראל מכח שלשת האבות:

ויש לומר שכל פרנסי ישראל היו משפיעים בישראל שלשה בחי' אלה להיות מתאחדים בעבודתם במחדו"מ, והנה פרנס הראשון של ישראל הי' משרע"ה הוא הי' בחי' מחשבה, וע"כ אמר בתחילה לא איש דברים אנכי, ואח"כ כשזכה לתורה זכה לבחי' הדיבור כבמדרש ריש דברים בפ' מרפא לשון עץ חיים, אהרן הוא בעובדא, ושניהם השפיעו בישראל ג' בחי' אלו, וכן לעולם היו בישראל מלך וכ"ג ונביא, מלך הוא בראש כלי המחשבה כמ"ש ראש שבטי ישראל אתה, כ"ג הוא בעובדא, נביא הוא בדיבור כברש"י פ' וארא:

ויש לפרש נמי הא דאמרו ז"ל שלשה מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ למנות עליהן מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה, היינו שמלך הוא שלימות המחשבה כנ"ל, כריתת זרעו של עמלק עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שעמלק הוא היפוך יעקב, עכת"ד, וכפי שאמרנו לעיל יעקב הי' יסוד השלמתו בדיבור, ולעומתו הי' עמלק בקליפה, ובכריתת זרעו של עמלק נתעלה בחי' הדיבור בישראל, ולבנות להם בית הבחירה מקום הקרבנות הוא בעשי':

והנה את זה לעומת זה עשה אלקים סיחון ועוג הם נגד משה ואהרן, סיחון לעומת אהרן וכמו שהגדנו כבר, וע"כ כתיב וישמע הכנעני שמע שמת אהרן וחשב שעתה יגבר ידו על ישראל והוא בעשי' וכבש"ס ר"ה דומה לסייח במדבר פירש"י חמור הבר, וידוע שהעשי' מתיחסת לחומר, וזה הי' חמור הבר שמעשיו המטונפות לא היו מן הישוב, עוג מלך הבשן הי' לעומת משרע"ה כמו שהגדנו כבר בשם תקה"ז, וכן הוא במגלה עמוקות שסיחון הי' ממול ערפו של אהרן ועוג ממול ערפו של משה, עכ"ד, וכמו שמשה ואהרן היו משלימים את ישראל במחדו"מ, לעומת זה היו בקליפה סיחון ועוג במדו"מ דקליפה:

והנה אחר שהוכו סיחון ועוג שהיו המואבים בטוחים על כחם הרב בקליפה, חזרו לבקש תחבולה למלאות החסרון שלהם, והנה אמרנו לעיל בשם האריז"ל שמואב חכמה דקליפה שהוא כח המחשבה, ובלק כחו בעובדא ובלעם במלולא, וע"כ מואב כשהוא לבדו הוא כח המחשבה הי' מתירא, כי כמו בקדושה להבדיל במחשבה לבדה אינו נמשך לעוה"ז מהתעוררת כלל, כמו כן לעומתה בקליפה, ע"כ היתה עצתם להמליך עליהם בלק שהוא בעובדא, אך כמו בקדושה בלעדי כח הדיבור שהוא אמצעי אין המעשה ממשיך למטה, כן להבדיל בקליפה עדיין לא היו יכולין לעשות שום דבר עד צרפו אליהם את בלעם שהוא במלולא, וזהו השלשה עדנים שעברו עליהם, תחילה הי' מואב היינו כח המחשבה לבדו ואח"כ כשהמליכו עליהם את בלק הי' להם גם כח העובדא, ואח"כ עם בלעם הי' להם גם כח מלולא:

ולפי האמור יש לפרש השלשה תוארים שתיארו את ישראל, היינו שלשה בחי' אלה שישראל מושלמים בהם, העם הוא בחי' האחרונה מלשון גחלים עוממות בלי אור השכל והוא רק בנפש שהיא בעשי', בני ישראל הוא ישראל סבא שהוא כח המחשבה, קהל הוא קיבוץ והוא כח מלולא דכליל בתרין כנ"ל, והוא בה' מוצאות הפה, ומספר חמשה הוא שלימת הקיבוץ כבמשנה אבות ומנין אפי' חמשה שנאמר ואגודתו על ארץ יסדה:

ולפי"ז יש לפרש הא דאמר בלק ואגרשנו מן הארץ ובמדרש שאינו מבקש אלא שלא יכנסו לארץ, ואינו מובן דמה איכפת להו שאין הארץ שלהם, אך יש לומר דכמו שא"י מאחדת כל ישראל להיותם גוי אחד בארץ כן מאחדת את כל פרט ופרט להיות מחשבה דיבור ומעשה שלו באחדות גמור כנ"ל, וכן בכלל יש צדיקים שעיקר יסודם במחשבה, ויש בדיבור, ויש במעשה, כנ"ל, וא"י מיחדם להיות של זה בזה, ושל זה בזה ומזה התייראו ביותר שהם ענפין מתפרדין ועליהם נאמר יתפרדו כל פועלי און וישראל הם באחדות, ונכנסין לא"י שהוא חיבור כל ישראל בכלל ובפרט, ואז לא יהי' להם תקומה, ע"כ הזדרזו בעצתם קודם כניסתם לארץ:

ובאמת שזה כלל גדול שכשישראל כולם באחדות אינן מתייראין משום דבר, וע"כ עם עונש הגלות נספח אליו פירוד לבבות ושנאת חנם, כי בלא"ה לא הי' אפשר להיות גלות כלל, וע"כ ראשית הצרות הי' בשבעה עשר בתמוז שבו הובקעה העיר, וכענין שפירש"י מגילה (ב':) שבאין חומה הם מופרדים, והוא ביום שבירת הלוחות ועבודת העגל, כי עבודת העגל ששמטו אחד מטטרמולין שהוא פני שור, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה ששור מורה על פירוד מש"ס ר"ה בשופר של פרה משום דקיימי גילדי גילדי מחזי כשנים ושלשה שופרות, ומצד זה נמשך שאלהות הרבה איוו להם, וזה גרם שבירת הלוחות שהי' חיבור כתיבת יד קב"ה בחומר אבן, והיו חמשה מול חמשה נגד עשרה כתות ישראל כבפ' נצבים להורות התאחדות כל כיתי ישראל, ומחמת העגל נשתברו הלוחות וממנו נשתאב שנבקעה העיר:

והנה שבת הוא גאולה והיינו משום התאחדות ישראל, דשבת הוא רזא דאחד ונעשו כולם מושלמים במחדו"מ וניתן של זה בזה וזה בזה, וכן מורה מצות שבת, שבת יעשה כולו תורה ודביקות זה שלימות המחשבה, קידוש והבדלה שירות ותשבחות שמרבין בשבת זה שלימות הדיבור, שלשה סעודות הם במעשה:

וכן נמי יש לומר שנשאר קצת מהארת שבת בכל השבוע, ציצית הם במעשה וכן כתיב ועשו להם ציצית, ק"ש ותפלה הם בדיבור, תפילין הם במחשבה והוא מלשון ראה פניך לא פללתי שפירושו לא חשבתי, וכן הוא ענין תפילין לשעבד את כל כחות המחשבה שבמוח ולב להש"י:

ודבר זה ראה בלעם ונפקע עינו ואמר הן עם כלביא יקום פירש"י עומדים משנתם שחרית ומתגברין כלביא וכארי לחטוף את המצות ללבוש ציצית [שהם בעשי'] לקרות שמע [היא במלולא] ולהניח תפילין ]הם במחשבה כנ"ל] ובזה מיושבת קושית שם אפרים למה שינה את הסדר שהרי תפילין קודמים לק"ש והקורא ק"ש בלא תפילין וכו', ולפי דרכנו בדקדוק ובהדרגה נאמר ממטה למעלה מעשה דיבור ומחשבה:

ויקם בלעם בבוקר ויחבוש וגו', וברש"י אמר לו הקב"ה רשע כבר קדמך אברהם אביהם וגו', נראה לפרש שכוונתו בהשכמתו משום דאז הוא זמן דאתער חסד בעלמא, באשר טענתו היתה מוטב שיהי' הש"י נעבד משבעים אומות ולא מאומה יחידה דווקא, אף שהם בלתי ראוים שהרי הרתיק עליהם לקבל התורה ולא רצו וכמו שפירש מהר"ל שבאשר מהותם הוא היפוך התורה, מ"מ חשב לאתער עליהם בחסד, וזה שברש"י אמר לו הקב"ה רשע כבר קדמך אברהם אביהם שנאמר וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו היינו שכבש את רחמיו לכבוד ה' זכה שבשביל בניו הש"י כובש את רחמיו מאוה"ע על שהש"י רחמיו על כל מעשיו מ"מ כובש את רחמיו מהם ומתנהג עמהם בדין לדחות את אוה"ע מפני בניו:

וכן יש לפרש לקמן אחר ביאתו לבלק כתיב ויהי בבוקר וגו' אולי יקרה הוי' לקראתי שהוא שם של רחמים, אך כתיב ויקר אלקים שהוא שם של דין, ונדחו אומה"ע ואח"כ וישם הוי' דבר בפי בלעם א"כ הי' הרחמים על ישראל, ונראה שזה הי' תרעומת בלק עליו במה שכוון לשם של רחמים ע"כ באשר לא הי' יכול לבקש רחמים על האומות שב הרחמים על ישראל וזה לקוב אויבי קראתיך והנה ברכת ברך, ולכאורה בלתי מובן מה מקום הי' לו להתרעם הלוא תיכף בבואו אמר לו אשר ישים אלקים בפי אותו אדבר, אך הוא הדבר שתחילה אמר אשר ישים אלקים היינו מדת הדין וחשב שבודאי יזכיר עון להתפש, ואם לא ימצא עון שבעבורו תחפוץ מדת הדין דכאו עכ"פ לא תתוסף להם ברכה, אבל באשר הזכיר שם של רחמים, בשביל זה נתוספה להם ברכה, וזה הי' התנצלות בלעם את אשר ישים הוי' בפי, ותיבת ישים הוא עתיד כלומר אפי' כשלא אתכוון אליו כך יהי', ולא בסיבתי הי' הדבר, ובאמת בפרשה שנו' לא כתיב שכוון לשם הוי' אלא שמעצמו כך הי' ויקר הוי' אל בלעם, ויאמר לו בלק מה דיבר הוי', כי הי' מסופק אם כנים דברי בלעם שהוי' ישים בפיו דבר אפי' בלתי יתכוון לרחמים, ושב בלק להתרעם שאף שלא כוון לרחמים מ"מ הרי לא כוון גם לשם של דין ע"כ אמר לו לכה נא אקחך אל מקום אחר אולי יישר בעיני האלקים וגו' וכן עשה בלעם וישת אל המדבר פניו ובתרגום ושוי לקבל עגלא דעבדו ישראל במדברא אפוהי, וידוע ששם נזכר שם אלקים ששמטו אחד מטטרמולין שהוא פני שור, אך גם זה לא הועיל וכתיב ותהי עליו רוח אלקים, וגדול כוחן של צדיקים שמהפכין מדת הדין למדת רחמים, ובנבואה זו יש הרבה פרענות לאומה"ע לבד אבדן מלכי כנען שזה נחלת ישראל, אלא מדבר מאבדן שאר אומות יאכל גוים צריו וגו' סתם גוים אף שאינם מז' אומות, וזה עורר במדת הדין שרצה להזכיר על ישראל ונהפך עליהם:

זה שלש רגלים פירש"י רמז לו אתה מבקש לעקור אומה החוגגת שלש רגלים בשנה, נראה לפרש מה רבותא דמצוה זו יותר מכל המצות, דהנה סומא באחת מעיניו פטור מן הראי', ופירש בנועם אלימלך שמצות ראי' צריכין שתי עינים עין אחת לראות גדלות ה' ועין אחת לראות שפלות עצמו, ומי שיש לו עין אחת וחסר לו כח הראי' בשפלות עצמו פטור מן הראי' שבלתי אפשר לראות גדלות הש"י כי אם לפי מסת ראיית שפלות עצמו, עכת"ד, והנה טענתו של בלעם שמוטב להש"י להיות נעבד משבעים אומות, ובמדרש פ' בא כי תהיין לאיש שתי נשים אחת אהובה זה אומה"ע ואחת שנואה זה ישראל והי' הבן הבכור לשנואה וגו', והפי' שקרא לאומה"ע אהובה ולישראל שנואה פירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה משום דהאומות הם אהובים בעיני עצמם, ותמיד דומה בעיניהם שהם צדיקים ויוצאים ידי חובתם למכביר, וישראל הם להיפוך שכל מה שמסגלים מצות ומעש"ט ביותר דומה בעיניהם ביותר שעדיין לא עשו כלום, והם שנואים בעיני עצמם, ונראה דירושה הוא לישראל מאבות הקדושים, אברהם אף אחר מסירת נפשו לכבשן האש וסבל כמה צרות ועינוים עבור הדבקו בהש"י ואיחה את כל באי עולם לא מצא בעצמו שום מעלה ואמר ואנכי עפר ואפר, וביעקב נמי יש לומר דהנה כתיב ויירא יעקב מאד ויצר לו, ופירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה היות מאברהם ויצחק הי' יניקה לישמעאל ועשו והוא נקרא מצרים אבל נחלת יעקב הוא נחלה בלי מצרים שאין לשום אומה יניקה ממנו, והנה במדרש וישלח יעקב מלאכים ממש, והיינו משום שבמדרש שם ששלח לו שיחזור בתשובה ולזה הי' נצרך מלאכים ממש שיביאו לתוך לבו, והמלאכים הם הנבראים ממצות ומעש"ט של יעקב שמכל מצוה נברא מלאך, ובאשר מהותם ממצות ומעש"ט יש בכחם נמי לעורר לבב עשו לתשובה, אך עשו בזדון לבו התגאה עוד יותר, והנה נחשב שעשו הי' לו יניקה מיעקב וא"כ הרי נעשה ליעקב מצרים, עכת"ד, ולי נראה להוסיף עוד דברים שיעקב היצר לו שחשב שמצות ומעש"ט שלו יש בהם פסולת ע"כ לא הצליח בשליחותו, ולא תלה החסרון בזדון עשו אלא בעצמו, וגם זה ירושה הוא לישראל למצוא תמיד במעשיהם הטובים חסרון, והנה מי שהוא שנוא בעיני עצמו ורואה א"ע בלתי ראוי לקרב, ומ"מ מקרבין אותו ומצפין לראותו כאמרם ז"ל עבד שרבו מצפה לראותו, תגדל אצלו השמחה ביותר, ולהיפוך מי שהוא בעיני עצמו ראוי לאותה אצטלא ועוד ליקרה ממנה א"א שיהי' לו שמחה כ"כ בהתקרבו, ולעולם דומה בעיניו שממעטין ביקרו כמו בלעם שכל כבוד שבעולם עוד הי' מעט בעיניו, ובמדרש ויאמר בלעם בלק בן צפור וגו' התחיל מתגאה ואמר אעפ"י שאין אתה מכבדני ואין אתה מוצא לי שם בעולם המלכים מבקשים אותי, הרי שלפי השערתו הי' צריך הקב"ה לכבד אותו ולהוציא לו שם בעולם יותר, אף שהי' בתכלית הטינוף שבא על אתונו, ומובן שא"א שתהי' לו שמחה בהתקרבו אבל ישראל הממעטין עצמם ושנואין בעיני עצמן בעת מקרבין אותם הם שמחים ביותר, וזהו הענין שמחת יו"ט שישראל שמחין מחמת שיש להם שני עינים כנ"ל, ולהיפוך בלעם סומא באחת מעיניו הי', וכן כל האומות כנ"ל, וא"כ מה שישראל חוגגין שלש רגלים וחוגגין הוא לשון שמחה כמ"ש והנם אוכלין ושותין וחוגגין ובזה מורין על ענין זה שיש להם שתי עינים וכנ"ל, וזה שרמז אתה רוצה לעקור אלו ולקרב את אומה"ע שהם להיפוך מזה א"כ אתה אזיל בתר איפכא:

מי מנה עפר יעקב וגו' ברש"י אין חשבון במצות שהם מקיימים בעפר לא תחרוש בשור ובחמור לא תזרע כלאים וגו', נראה לפרש שכוונת הרשעים הללו הי' להפריד הגשמיות שלא יהי' בו שום חלק רוחני וקדושה, ויטלו ישראל חלק הרוחני לבד אפי' לישב תחת ענני כבוד ולאכול מן, והם יטלו את הגשמיות מטונף בטנופא דהאי עלמא, וזהו שאמר בלק ואגרשנו מן הארץ ובמדרש שאינו מבקש אלא שלא יכנסו לארץ היפוך הכוונה אלקית לעשות מהגשמיות רוחניות, ושיתקדש גם חומר הארץ, והיינו ע"י שישראל עוסקים בדברים הגשמים בקדושה ובטהרה בזה מכניסים קדושה גם להגשם, והם רצו להכניס כחות הטומאה בכל דברים הגשמיים עד שבלתי אפשר יהי' לישראל להתקדש בעשותם דברים הגשמיים, והנה במדרש לא הניח הקב"ה דבר שלא נתן בו מצוה בא לחרוש לא תחרוש בשור ובחמור, בא לזרוע לא תזרע כרמך כלאים וכן בכל דבר ודבר, והיינו שמצות התורה שיש בכל דבר ודבר אינם מניחים להתגשם, כי הלכות שבתורה מבערין את כל כחות הרעות המגשמים, וע"כ תמצא שבענינים שהם מגשמים ביותר יש בהם מצות והלכות ביותר, עבודת האדמה מגשמת את האדם כבמדרש שלשה היו להוטין אחר האדמה ולא נמצא בהם תועלת קין נח עזיהו, וע"כ יש מצות רבות והלכות מרובות כל סדר זרעים, וכן סדר נשים ומסכת נדה, וכן טבע הזמן לגשם ניתן כל סדר מועד, וכן משא ומתן ניתן כל סדר נזיקין, לעומת שמצות ספר תורה תפילין ומזוזה וציצית שאין בהם שום הנאת הגוף להתגשם בהן אין בהם אפי' משנה מיוחדת, א"כ מחמת המצות והלכות שמבערין את כחות הרעות, לשוא כל עבודת הרשעים האלה להכניס כחות הטומאה בדברים הגשמיים, וזהו כשראה מצות שהם מקיימין בעפר רפו ידיו ונהפכה הקללה לברכה:

ויש עוד לומר שכדמיון המצות שהם בדברים המגשמים שאין מניחין להתגשם, כן נמי ביחוד שבת לעומת ימי המעשה, שבטבע העבודה וטרדא בעניני עוה"ז מביאה להתגשם, ואך הנה אמרו ז"ל דכל בציר משבעה ימים הוא עראי, וע"כ ניתן שבת אחת לשבעה כדי שלא יהיו שבעה ימי המעשה יחדיו שיחשב קביעות אלא ששת ימי המעשה לבד שאין בהם קביעות למען לא יתגשמו כ"כ:

פרק ה

שנת תרע"ה

וירא בלק בן צפור ובזוה"ק (קצ"ז.) מדייק דוישמע מבעי לי' מהו וירא ראיי' חמא דזמין הוא למנפל בידא דישראל וכו', ועדיין אינו מובן שהכתוב מסיים אשר עשה ישראל לאמורי, ונראה דהנה יש לדקדק דכתיב אשר עשה ישראל ולא אשר עשו, ויש לומר דהנה במדרש והוא יושב ממולי ממלי כתיב כד"א בשם ה' כי אמילם, וברש"י קרובים הם להכריתני, ויש להבין שהרי לא עליהם היו הולכים ומואב ידעו מזה כמו שברש"י פ' בשלח אילי מואב יאחזמו רעד והלוא לא עליהם היו הולכים אלא שהיו מתאוננים ומצטערין על כבודן של ישראל, ומ"מ הרי יודעין שלא יכריתו אותם, וכן יש להבין דברי המדרש ואגרשנו מן הארץ לא הי' מבקש אלא לגרשם, שלא יכנסו לארץ, מה אכפת להו אם יכנסו לארץ או יהיו עוד רועים במדבר, וכאן לא שייך לומר שהיו מצטערין על כבודן של ישראל, שאדרבה הליכת ישראל במדבר היא יותר כבוד לישראל, ובמדרש שהיו אומה"ע אומרים על ישראל אלהות הן אלו שאין תשמישן אלא באש, אבל כיבוש הארץ הי' מלובש בטבע וכבר הי' לעולמים שאומה התגברה על זולתה ולקחו את ארצם ובני עשו ירשו את החורי ומואב את האימים ועמון את זמזומים, אבל הנהגת ישראל במדבר היתה יוצאת מהיקש הטבע לגמרי, ומובן שזה יותר כבוד לישראל, ועוד יש לדקדק בדברי המדרש ויגר מואב שפירש שהם נאגרים לעריהם שאין ויגר אלא לשון אסיפה, שנאמר אוגר בקיץ בן משכיל, ויש להבין מה השמיענו בזה יותר מפשוטו שדבר ידוע שעם המתיראין ממלחמה יחושו מפלט להם בערי מבצר:

ונראה לפרש עפ"י דברי הש"ס נדה (סא.) דאמר מר סיחון ועוג בני אחי' בר שמחזאי הוו, וכבר אמרנו ששני אחים הללו היו בטומאה לעומת משה ואהרן בקדושה, ובמג"ע שסיחון הי' מול ערפו של אהרן ועוג מול ערפו של משה, ויש לפרש הדברים עפ"י מאמר הכתוב כי פנו אלי עורף ולא פנים, הרי שעורף הוא היפוך הפנים, והנה משה הוא שושבינא דמלכא ואהרן שושבינא דמטרנותא כבזוה"ק, והיינו שמשה הי' פועל לשום שמו יתברך על בני ישראל וכמ"ש ישא ה' פניו אליך ויחנך, ואהרן הי' מכין את ישראל להיות נוכח ה' פניהם, ושניהם יחד גרמו יחוד הש"י ובני ישראל פנים בפנים, וסיחון ועוג הכניסו כח טומאה בעולם להפריד עליונים מתחתונים עד שיפנו עורף אלו לאלו, והיינו הך שבמדרש הובא ברש"י שהיו המואבים בטוחים על שני מלכים אלו, משום שהי' להם כח גדול בטומאה לעומת משה ואהרן בקדושה, אך אחר שנפלו ביד משה וישראל היו מתמיהין מדוע היתה כזאת, ויצאו לידון שהחסרון הי' מחמת שהם ענפין מתפרדין ואין בהם אחדות, ובמדרש שלא שלח סיחון אחר עוג לעזור לו מפני שהיו גבורים, ומ"מ הרי היו יודעין שישראל מנצחין שלא כדרך הטבע ולמה לא עלה על דעתו לבקש מעוג שיסייעהו, אלא ודאי שחסר להם אחדות היפוך מישראל שהם גוי אחד בארץ, ע"כ היו מתיראים:

אך בעיקר הדבר שהיו יראין מפני בני ישראל ושהיו צריכין לבטוח בסיחון ועוג אינו מובן שהרי לא עליהם היו הולכים כנ"ל, ונראה דהנה ברש"י ריש דברים פנו וסעו לכם ובואו הר האמורי ואל כל שכניו, הם עמון ומואב ושעיר, אף שנצטוינו עליהם שלא לתגר בם מלחמה, היינו שזהו לאחר חטא מרגלים ואלמלא שלחו את המרגלים הי' נגמר כל התיקון והיו יורשין תיכף את קני קניזי וקדמוני שהם עמון ומואב ושעיר, אבל אחר שליחת המרגלים נצטוינו עליהם עד לעתיד כדכתיב בפ' שופטים, וכבר דברנו מזה, ויש לומר עוד טעם לזה דהנה ידוע דעשרה כחות באדם שבעה במדות שבלב ושלשה בשכל, וכנגדן עשר אומות שניתנו לאברהם אבינו בברית בין הבתרים, שבעה מלכי כנען מקבילים לשבע מדות שבלב, וקני וקניזי וקדמוני מקבילים לשלשה שבשכל, והנה ענין המרגלים הי' נסיון גדול לדור דעה כמוהם, שלפי דעתם הי' מהנמנע לעלות, והיו צריכין לבטל את דעתם ושכלם להמשך אחר אמונה פשוטה בה' ובמשה עבדו, ואם היו עושים כן היו זוכין לעומת ביטול דעתם ושכלם לשלימת הדעת והשכל, והיו כל עשרה כחות שבאדם לאחדים נאחזים באור פני מלך חיים, ע"כ היו זוכין לירש כל עשר אומות, כי כיבוש ישראל את ארץ ישראל הוא רק מפאת התאחדות כנס"י, ולעומת שישראל מתאחדין הן בפרט והן בכלל לעומתם זוכין לירש את הארץ, וע"כ כיבוש יחיד לאו שמי' כיבוש, וע"כ אם היו מתאחדין בכל עשרה כחות, הי' ממילא נמי התאחדות הכלל בכל עשר בחינות שבכלל כמפורש בפרשת נצבים, היו יורשין נמי כל עשר עממין, והי' נמי יחוד דור דעה וארץ ישראל והוא חיבור שמים וארץ על מכונם והי' גמר התיקון, אך באשר לא עמדו בנסיונם והי' פירוד בין הדעת והאמונה, נדחה הדור דעה מלכנוס לארץ, ולעומת זה לא ירשו דור באי הארץ אלא שבעה עממין והשלשה אומות ינתנו לישראל רק לעתיד דכתיב כי תשמור את כל המצוה הזאת לעשותה, והיינו כי ששים רבוא אותיות לתורה מקבילים לששים רבוא נשמות, ובשמירת כל התורה זה עצמו היא התאחדות כל ישראל בכלל ובפרט, ע"כ אז ירשו כל העשרה עממין, אך קודם זה בעוד אין התאחדות כל עשר כחות ישראל, וכ"כ העשרה כחות שבאדם שלימים, לא ירשו קני קניזי וקדמוני:

והנה בדברי רש"י פרשת בשלח שאילי מואב ידעו שלא עליהם הם הולכים, הוא לכאורה סתירה לדברי הספרי ריש דברים שבלתי חטא מרגלים היו יורשים תיכף את קני קניזי וקדמוני, אבל יש לומר דהא דידעו שלא עליהם הולכים, אף שהציווי אל תצר את מואב טרם נאמרה, ואם ישראל לא ידעו מאין ידעו הם, מ"מ יש לומר שהוא כעין דברי הש"ס ריש מגילה אע"ג דאיהו לא חזי מזלי' חזי ופירש"י שר של כל אדם מלמעלה, ומזלם מלמעלה הי' רואה את העתיד שאחר חטא המרגלים שלא עליהם הולכים:

ולפי האמור יש לפרש מפני מה נתירא בלק אף שעד כה ידע שלא עליהם הם הולכים, שחשב וכן הוא האמת הטעם שלא עליהם הולכים מפני שחסר ההתאחדות כנ"ל והיו בטוחים על סיחון ועוג היינו על כח הטומאה שלהם לא יניחום להתאחד, אבל אחר שראה שנצחו את סיחון ועוג שהם היו גדולים בטומאה כמו משה ואהרן בקדושה, וע"כ הטעם מפני שסיחון ועוג הם ענפין מתפרדין בלתי כח אחדות, וישראל יש להם כח האחדות, וכל זה הוא עוד קודם שנכנסו לארץ, שארץ ישראל בעצמו הוא המאחד את כל כלל ישראל כמו שכבר דברנו מזה הרבה פעמים ולא נתערבו ישראל עד שעברו את הירדן, א"כ מה יהי' עוד כשיכנסו ישראל לארץ ויתוסף כח האחדות עד שיושלם לגמרי ואז בודאי ירשו כל העשרה עממין, וזה שפירש"י והוא יושב ממלי קרובים הם להכריתנו, אף שכעת קודם ביאתם לארץ אין עוד לירא לשעתו אבל עכ"פ קרובים הם להכריתנו, וזה שאמר ואגרשנו מן הארץ איני מבקש אלא שלא יכנסו לארץ שאם לא יכנסו לארץ עדיין לא ירשו את העשר עממין:

ולפי האמור יתפרש הכתוב וירא בלק בן צפור ראי' חמא וידע דזמין למנפל בידא דישראל, היינו דסוף כל סוף ישתלמו ישראל במדת האחדות ואז יפול בידייהו, את אשר עשה ישראל לאמורי, והפירוש שראה כנ"ל בצירוף מה שעשה, ולשון את יתפרש כמו עם ואמר מה שעשה לשון יחיד ולא כתיב אשר עשו היינו שבכח האחדות שיש להם כעת נמי נצחו לאמורי, וא"כ מובן מה יהי' אחרי שיכנסו לארץ ובודאי זהו שרואה דזמין למנפל בידייהו וימיו לא ימשוכו, ע"כ התעורר לעשות עזר כנגד זה, וזהו ויגר מואב שבמדרש שהיו נאספין לעריהם אין הפירוש להשגב בערי המבצר אלא להתאגד ולהתאסף ולהיות בעצמם אגודה אחת, ותדע שלא פירש כאן ערי מבצר אלא בעריהם ואפי' חצרים במשמע, ויובן עוד מה שאמרו מואב לזקני מדין עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו, היינו בכח הקהלה והתאחדות שלהם, ואף שהם חשבו שנעזרו עזר מעט במה שהיו נאספין לעריהם והתאגדו והתאחדו, מ"מ ילחכו את כל הסביבה והיינו שיכבשו את ארץ ישראל, ואז יכלה גם עליהם את הרעה כנ"ל:

ולפי האמור מובנת תחבולת בלק ועצתו כלשון הכתוב מה יעץ בלק מלך מואב, עפ"י מה דאיתא בזוה"ק דכחו של בלק בעובדא ובלעם בעינא ובמלולא, והנה ידוע שכח הדיבור שבאדם הוא המאחד את גוף ונפש להיותם לאחדים כמ"ש מהר"ל בפי' דברי חכז"ל כיון שיצא לאויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו, והנה עינא הוא כח המחשבה, וכאשר בלק ובלעם יצטרפו יחד בלעם בעינא שהוא המחשבה ובלק בעובדא, ונוסף לזה כח בלעם שהוא במלולא הוא כח הדיבור אז בודאי יהי' בכחם לעמוד נגד אחדות ישראל ולמנעם שלא יתוספו להתאחד ע"י ארץ ישראל, אך סיכל ה' את עצתם כי תיכף בבוא בלעם נעשה פירוד לבבות והקפדות ותחרות ביניהם, ובמדרש ששיגר בלק לבלעם רק בקר אחד וצאן אחד, התחיל בלעם חורק שניו עליו שהיתה נפשו רחבה אמר כך שלח לי מחר אני נותן מארה בנכסיו של זה, ובאור החיים מאריך בדבר התחרות שהי' ביניהם, וממילא נשארו ענפין מתפרדין ויתפרדו כל פועלי און:

והנה כך היא המדה כשישראל זוכין נוטלין את כח אומה"ע שחשבו לעמוד בו נגדם, והנה איתא ביערות דבש שאז היו עשרת ימי תשובה וזהו שלא כעס באותן הימים שהם ימי רצון לדורות, וע"כ כשנטלו ישראל את כח האחדות מהם באו ליוה"כ שאז מתאחדים ישראל עד שגם ס"ם מעיד שישראל הם גוי אחד בארץ כמו מלאכי השרת ושהשלום מתווך ביניהם, ויש לומר עוד שלולא עון פעור היו באין אז לתכלית האחדות וכמו שיהי' לעת"ל כנ"ל והיו יורשין תיכף את קני קניזי וקדמוני והי' נתקיים, רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום, ועפי"מ שפירש אדומו"ר הקדוש ר' בונם מפרשיסחא זצללה"ה שממחשבות אלו דווקא תקים עצת ה', שבמה שהם חשבו להשגב שלא יתאחדו ושלא ירשו את ג' אומות האלו, זה עצמו הביאם להתאחד ולירש כנ"ל, אך מחמת עון פעור וחטא זמרי דכתיב ויקרב את המדינית היינו שקירב להקדושה מה שאינו ראוי לקרב ובשביל זה נתקלקל כל האגד, כמ"ש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה ודייק לה מדברי הש"ס דאי לולב צריך אגד אי אגד בי' מין חמישי גרוע ועומד הוא, ובזה יש לפרש דברי התרגום יונתן והם בוכים פתח אוהל מועד שהיו קורין את שמע, והיינו דקשה לו דלכאורה נראה שהיו בוכין כמתיאשין ח"ו וזה לא יתכן לומר על משרע"ה וסייעתו, אך הפי' שהם חשבו לחזור ולתקן האחדות ע"י ק"ש שהוא רמ"ח תיבין נגד רמ"ח אברים שבאדם, אבל פינחס לא נראה לו זה כי ראשונה צריכין להוציא את הטומאה מהמקדש ולהדחות את המקורב בזרוע ואח"כ לחזור ולהתאגד, וע"כ מקודם דחה את הטומאה ואח"כ ויעמוד פינחס ויפלל:

והנה שבת היא רזא דאחד, ע"כ אמרו ז"ל אלו שמרו ישראל שתי שבתות מיד נגאלין, היינו שמחמת שבת ראשונה כל הרע והחיצוניות ערקין לנוקבא דתהומא רבה, ואם לא יחזרו ישראל להתגשם בתוך ימי המעשה וכשיגיע לשבת שני' ימצא כחות החיצוניות מודחים עוד משבת שעברה, אז כח שבת שני' מאחדת ומאגדת את ישראל לגמרי ובזה יהיו נגאלין:

ויאמר אלקים אל בלעם לא תלך עמהם וגו' כי ברוך הוא, וברש"י א"כ אברכם אמר לו אינם צריכין לברכתך כי ברוך הוא, משל שאומרים לצרעה לא מדובשיך ולא מעוקציך, ויש להבין דבמדרש ריש דברים ראויות היו התוכחות לומר מפי בלעם והברכות מפי משה אלא אלו הוכיחן בלעם היו ישראל אומרים שונא מוכיחנו ואילו ברכם משה היו אומה"ע אומרים אוהבן ברכן אמר הקב"ה יוכיחן משה שאוהבן ויברכן בלעם ששונאן כדי שיתבררו הברכות והתוכחות ביד ישראל, ע"כ, הרי שרצון הש"י שיברכם בלעם, וכן הוא ברמב"ן שהרצון לפניו יתברך שיברך את ישראל מפי נביא לגוים, עיי"ש, וא"כ מה זה שאמר אינן צריכין לברכתך משל שאומרים לצרעה וכו' שלכאורה הדברים סותרים זא"ז, ונראה עפ"י דברי הש"ס בכורות (ז':) מפני מה אמרו דבש דבורים מותר מפני שמכניסות אותו לגופן ואין ממצות אותו מגופן ע"ש, ומשמע דדבש צרעין דאסור משום שממצות אותן מגופן ועיי"ש עוד דאפי' ר' יעקב דאמר טעם אחר בהיתר הדבש לא פליג ע"ז דאין ממצות אותו מגופן, אלא דס"ל דאפ"ה הי' אסור משום יוצא מן הטמא אי לאו קרא, ומ"מ למדנו השינוי שבין דבש דבורים לדבש צרעין שדבש צרעין ממצות אותו מגופן, והנה לכאורה יש להבין מה זה שאמר בלעם א"כ אברכם היתכן ששונא זה שאמרו עליו שהי' שונא יותר מבלק יחפוץ לברכן, ונראה שלכן המשילו בכאן ברכות בלעם לדבש צרעין, והיינו שבלעם אמר שהוא יברכם א"כ יהי' לו חלק בהברכה דומיא דדבש צרעין שממצות אותו מגופן, וא"כ חלק טמא מעורב וטמון בתוך הברכה והגם שבפיו יברך, בקרבו תהי' טמונה הקללה, וכה"ג להיפוך מצינו בש"ס מ"ק (ט':) שהברכה היתה טמונה בלבוש קללה שבפשיטות היתה נראה כקללה אבל בפנימית הפירוש היתה ברכה, והטעם שאמרו בלשון זה כי ידוע שכל דבר שהוא בהעלם יש לו כח ביותר הן לטוב והן ח"ו להיפוך, וכמו תוקף ואריכת גלות אדום מפני שהרע שבו הוא טמון ונעלם ונמשל לחזיר שסימן טומאה שלו היא בפנים, וזה היתה כוונת המברכים בש"ס מ"ק הנ"ל, ולהיפוך לרע היתה כוונת בלעם שהוא יברכם, היינו שהלבוש יהי' ברכה אבל בקרבו ישים ארבו, וזה שאומרים לא מדובשיך ולא מעוקציך היינו שהעוקץ טמא שבדבש הצרעה הוא מה שנתמצה מגופו, [כי בפשיטות אינו מובן שגם דבורה עוקצת אלא הפי' כמו שאמרנו] והכוונה שהיתה שיתברכו ישראל מפי נביא לגוים, היינו שהדיבור יהי' כולו קודש אלא שיעבור דרך פי נביא לגוים וכמ"ש וישם ה' דבר בפ' בלעם, ופי' באור החיים ששם הש"י מחיצה בפיו בין פיו להדיבור, ובזוה"ק (ר"י:) אמר לי' קב"ה רשע את חשיב דעל ידך יהא ויתקיים ברכה בבניי או איפכא לא צריכין אינון לך כמה דאמרין לצרעה וכו' אלא שוב אל בלק וכד תפתח פומך לא יהא ברשותך ולא בפומך תליא מלולא אלא וכה תדבר הרי כה דזמינא לברכא לון כה תמלל ברכה דבני דכד תפתח פומך היא תמלל מילין לאתקיימא על בניי דלא אשביק מילין לך:

במדרש גדר מזה וגדר מזה, אין אתה יכול לשלוט בהן שבידיהם לוחות כתובים משני עבריהם מזה ומזה הם כתובים ונראה לפרש דהנה בזוה"ק ח"א (ס"ה.) ת"ח האי קץ כל בשר כל רעותי' לאו הוא אלא בבשרא תדיר ובגין כך תקונא דבשרא תדיר לגבי' ועל דא איקרי קץ כל בשר וכד איהו שליט שליט על גופא ולא על נשמתא נשמתא סלקא לאתרה ובשרא אתיהב לאתר דא, וכבר אמרנו הטעם שיש לו שליטה בבשרא משום דבנין גופו של אדם אי אפשר אלא ע"י יצה"ר כדכתיב ובחטא יחמתני אמי, ובש"ס ע"ז אלמלא הם לא באנו לעולם, ובש"ס יומא בעי בעיתא בת יומא ולא משתכחי, וכבזוה"ק ח"א (קל"ז:) מפני מה עקרה היא מפני שיצה"ר אינו נמצא בכחו בעולם עיי"ש, ע"כ יש לו חלק בגוי', ובאמצעית החטא שניתנה לו שליטה על האדם אזל בתר דידי' ונאחז בגוף, אך יש להבין איך הגיהנם שולט בנפש, ויש לומר דזוה"ק לא ממעט אלא נשמה שאין בה שום השתוות לגוף אדרבה מתדמת בצד מה להבורא ית"ש כבש"ס ברכות מה הקב"ה רואה ואינו נראה וכו', ובמקובלים שהנשמה איננה נטבעת בהגוף אלא עומדת למעלה ומשלחת זהרורין להגוף, אבל הנפש נאחזת בגוף ובאמצעית הגוף יש לצד הרע אחיזה גם בנפש, וע"כ איתא בזוה"ק שאחר עיכול הבשר נשתכך הדין מהנפש, והנה בלעם שכוונתו להאחיז כחות הרעים בישראל ע"י כישופיו כמו שכבר דברנו מזה ע"כ היתה כוונתו להאחיז בהנפש באמצעית הגוף, ובאם לא הי' לו אחיזה בגוף לא הי' לו שום חשבון להאחיז בנפש, והנה כבר אמרנו דשתי מתנית טובות שזכו ישראל מהעליונים היינו תורה והלוחות, תורה ניתנה להשכל ומיישרת בראשונה את נפש השכלית, והלוחות שהם גוף אבנים והאותיות חקוקים עד שנראו משני עבריהם מקדשים ומיישרים את גוף ישראל, וזהו דברי המדרש מחמת שבידיהם לוחות כתובים משני עבריהם ע"כ בלתי אפשר להאחיז כחות רעות אפי' בגוף, ודו"ק:

את שבעת המזבחות ערכתי, ברש"י שבעה מזבחות אין כתיב כאן אלא שבעת המזבחות אמר לפניו אבותיהם של אלו בנו לפניך שבעה מזבחות ואני ערכתי כנגד כולם אברהם בנה ארבעה ויצחק בנה אחד ויעקב בנה שתים אחד בשכם ואחד בבית אל, ויש להבין הלוא מצינו ביעקב בנסעו למצרים בבאר שבע ויזבח זבחים לאלקי אביו יצחק ולמה לא קחשיב לי', ונראה דהנה ענין מספר שבעה המזבחות שבנו האבות בודאי לא במקרה היו ובודאי הוא הדבר, דהנה בימי אדה"ר עיקר שכינה בתחתונים היתה, וכשחטאו דור אחר דור חטא אחר חטא נסתלקה השכינה עד רקיע השביעי, וכנגדן עמדו ז' צדיקים מאאע"ה עד מרע"ה והורידו את השכינה לארץ, וע"כ בנו האבות שבעה מזבחות לדוגמא להוריד את השכינה מרקיע השביעי עד למטה לארץ, שאף שעדיין לא הי' זה לכלל העולם עד משרע"ה מ"מ האבות בעצמם השכינה מצוי' אצלם והי' סוד ה' עלי אהלם דוגמת בהמ"ק כמ"ש הרמב"ן, ונראה עוד לומר שענין המזבח וענין הקרבנות שונים המה זה מזה, שענין הקרבנות הוא ממטה למעלה להתקרב להשי"ת, וענין המזבח הוא ממעלה למטה לקבל הקרבנות, והיינו שנשלח משמים אש של מעלה רובץ כארי אוכל קרבנין, וע"כ לדוגמא להוריד השכינה כנ"ל נעשה המזבח שהמזבח בעצמו לבד הקרבנות הוא דוגמא לזה, וע"כ אין מספר להקרבנות שקרבו האבות כמו שיש מספר להמזבחות, והנה בלעם שרצה להתדמות להאבות להוריד ג"כ השכינה לארץ להיות נעבד משבעים אומות, בנה ג"כ לדוגמא שבעה מזבחות, וע"כ לא קחשיב יעקב בבאר שבע ששם לא נאמר מזבח כלל, והטעם י"ל שאז ירדו לגלות היפוך התגלות אלקית בארץ והשכינה ירדה עמו למצרים, והי' הענין האלקי בהתעלמות, ע"כ לא בנה אז מזבח:

פרק ו

שנת תרע"ו

אם לקרוא לך באו האנשים קום לך אתם, ובאבן עזרא אמר הגאון ז"ל אם יטען טוען ויאמר אחר שאמר ה' לא תלך עמהם איך אמר קום לך אתם וכו' יעו"ש, וכבר דברו בזה כל המפרשים, אומר אני באימה שמקום הניחו לי, ובמח"כ קושיא מעיקרא ליתא, דהנה כבר דייקנו מדברי חכז"ל הפרש הוראת מלת "את" ממלת "עם" דאת משמע טפל לזה שנדבר ממנו ועם משמע בשוה לו כאמרם ז"ל את בשרו הטפל לבשרו, ועמך עמך במאכל עמך במשתה שלא תהא אתה אוכל פת נקי' והוא אוכל פת קיבר, וכבר הביאנו עוד ראיות ברורות שכן הוא דעת חכז"ל, והנה בכאן נמי מלת עמהם מורה בשוה להם היינו שיהי' דעתו ורצונו כדעתם ורצונם, וזהו שהזהירו בראשונה לא תלך "עמהם" אבל באחרונה אמר לו קום לך "אתם" היינו בלתי שוה להם, אלא להגיד להם עתידות בלבד אבל לא להיות שוה עמהם בדעת ורצון, אבל הרשע הזה לא שמע לדברי אלקים וכתיב בו וילך "עם" שרי מואב, וזהו שפירש"י לבו כלבם שוה, ולפי דרכנו דייק לה מדכתיב "עם" ולא את שרי מואב, וע"ז כתיב ויחר אף אלקים כי הולך הוא וכמ"ש הספורנו עיי"ש:

ולפי האמור יתיישב לי דקדוק בדברי רש"י ז"ל כשאמר לו המלאך לך עם האנשים פירש"י בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו ע"כ, ולמה לא פירש כן לעיל כשאמר לו הקב"ה קום לך אתם, ובאמת שבמדרש איתא בפסוק אם לקרוא לך באו האנשים קום לך אתם מיכן אתה למד שבדרך שאדם רוצה לילך וכו', ולמה שינה רש"י מדברי המדרש, ולפי דברינו יש לומר שדעת רש"י שמדברי המלאך נלמד עוד יותר כי שם כתיב "אתם" ונוכל לומר שהכוונה היתה שיציית לילך "אתם" וזה אין רע כנ"ל, ע"כ שיכל את ידיו ופירש זה בדברי המלאך שכתיב "עם" האנשים, שמזה מוכרח לומר דבדרך שאדם רוצה לילך וכו', ועם זה רמז לו עוד שחלקו יהי' עמהם בשוה להם ליאבד מן העולם כברש"י, ודברי רש"י אלו נמי סיוע לדברינו בהוראת מלת עמהם כנ"ל:

ומזה לימוד גדול לכל אדם כשבא לעסוק בדבר הרשות שיהי' בבחינת "את" ולא בבחי' "עם", והדברים מבוארים:

ויאמר בלעם לאתון כי התעללת בי לו יש חרב בידי כי עתה הרגתיך, ויש להבין מדוע לא נתפעל ולא נתרגש בלעם מפלא זו שדברה האתון, והשיב לה קשות ולא שם אל לבו להבין כי לא דבר הוא אלא מן השמים עכבוהו שלא ילך, או להראותו דעת כי הפה ברשותו ית"ש וכמו ששם פה להבלתי מדבר כן יסיר את שפת המדבר:

ונראה עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שמלחמת עמלק הי' צריך להיות קודם מ"ת כי באם היתה קליפת עמלק שולטת לא היו מועילות כל הנפלאות של מ"ת ועל הכל הי' השקר של עמלק מכסה ולמצוא תירוץ על כולם, ע"כ נצרך להחליש את עמלק מקודם כדי שיהיו החושים שבאדם חפשים, עכ"ד, והנה בזוה"ק שאותיותיו של עמלק פתוכים בבלק ובבלעם שתים האחרונות של בלעם הם הראשונות של עמלק והם מלת עם, ומלת עם פירושו מלשון גחלים עוממות והוא לשון קירור וחושך, וזה הי' בעוכריו של בלעם שטח מראות עיניו ולא שם לבו להבין את אשר לפניו, וזה לימוד גדול לכל איש שבעוד קליפת עמלק שהיא קליפת השקר שולטת עליו אי אפשר להתרגש ולהתפעל מדבר קדושה כראוי, וידוע בפדר"א ששבת הוא היפוך עמלק, ע"כ שבת הוא זמן התעוררת ורגש הנפש לכל איש:

ויעל פר ואיל במזבח, יש להבין מאחר שרצה לדמות עצמו לישראל וישראל מקריבין למוספין פרים ואילים וכבשים, למה לא הקריב נמי כבשים, ונראה דהנה ברש"י פ' נשא בשם ר' משה הדרשן פרים כנגד אברהם שנאמר ואל הבקר רץ אברהם, ואילים כנגד יצחק שנאמר ויקח את האיל, כבשים כנגד יעקב שנאמר והכשבים הפריד יעקב, והנה כתיב מן ארם ינחני בלק וגו' לכה ארה לי יעקב ולכה זועמה ישראל, ובמדרש אילו לאומה אחרת ביקש שאקלל כגון בני אברהם ויצחק הייתי יכול אלא יעקב מלך שבירר לעצמו מנה ועמד אחד ואמר גנאי עלי' כלום יש לו חיים וכו', משמע שכל התנגדות רשעים הללו הי' ליעקב דווקא, והטעם מפני שמטתו שלימה ולא הי' בו שום פסולת ע"כ במדריגת יעקב לא הי' להם שום מציאות, ע"כ התנגדו אליו ביותר, וע"כ כשאמר בלעם מוטב להיות נעבד משבעים אומות ולא מאומה יחידה לא הי' ראוי שיקריב נמי כבשים מדתו של יעקב שלמדה זו אין להאומות שום דמיון והשואה, ואין ראוי שיביא עליהם קרבן אלא פר ואיל לבד, ואפשר שזה נמי ענין קרבן חבירי איוב שבסוף ספר איוב שבעה פרים ושבעה אילים:

ועוד יש לומר עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בטעם שהתמידין באין מכבשים ולא מפרים שהם מובחרים ממין בהמות, מפני שכבשים מורים הכנעה כאמרם ז"ל מה כבשים ראשו של זה בצד זנבו של זה, וזהו מעלת ישראל כי אתם המעט מכל העמים שאתם ממעטין עצמיכם, והאומות הם בהיפוך, נתת גדולה לנ"נ אמר אעלה על במתי עב, ע"כ אין לכבשים ענין בקרבן האומות:

את שבעת המזבחות ערכתי, ויש להבין מה תועלת יש בריבוי המזבחות הלוא כל עצמו של מזבח הוא מקום קבול הקרבנות, וכל קרבנותיו שבעה פרים ושבעה אילים הי' יכול להקריבן על מזבח אחד, גם יש להבין מה שאמר אבותיהם של אלו בנו שבעה מזבחות ואני ערכתי כנגד כולן, הלוא הם בנו בעתות מתחלפות ובמקומות מתחלפין, והי' צורך בכולם משא"כ זה שבנה בעת אחת ובמקום אחד:

ונראה דהנה לפי מרחק הגשמיות מהרוחניות עוה"ז מעולם העליון צריכין לממוצע, ותיכף בעת בריאת העולם הי' אדה"ר צריך להיות ממוצע להמשיך את כל הנבראים אחר הש"י כאמרם ז"ל שאמר לכל בע"ח בואו ונשתחוה וגו', ובאשר נתקלקל הענין וכל הדורות היו מכעיסין ובאין נבחרה אומה ישראלית ותעודתה להמשיך את כל באי עולם לתחת כנפי השכינה, וכן יהי' לעתיד כמ"ש ואתם כהני ה' תקראו, ומדה זאת נוהגת בעולם שנה נפש, בעולם הם מקומות המקודשות א"י ירושלים ובהמ"ק שבאמצעותן יש לכל כדור הארץ אחיזה בעולם העליון, בשנה הם שבת וזמנים המקודשים שהם אמצעים להעלות גם את ימי החול, כאמרם ז"ל שבת הוא מעין עוה"ב ויו"ט הוא מעין ימות המשיח, והוא כמשפט ממוצע שיש לו מעין כאן וכאן, נפש הם ישראל כנ"ל, אך לפי"ז צריכין האומות להיות נכנעים לישראל וטפלים אליהם אז הי' בכח ישראל להעלותם, אך הרשעים הללו בלק ובלעם לא היו רוצים להיות נכנעים לישראל, ויובן עפי"מ דאיתא בזוה"ק שאותיות של עמלק פתוך בשמותיהן, והנה בתנדב"א שאליפז אמר לעמלק בנו תדע שעוה"ב אינו מתוקן אלא לישראל רצונך לזכות עמהם צא וחפור להם בארות והתקין להם דרך ביציאתן ממצרים, כיון שידע רשומו של דבר נעשה אויב ושונא ורודף, והגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שעמלק לא הי' יכול לסבול להיות נכנע לישראל ושבאמצעות ישראל תבוא שלימותו, וכמו עמלק כן הי' ענין רשעים הללו שהי' פתוך בהן ענין עמלק לא היו יכולין לסבול להיות נכנעין לישראל ושלימותן תבוא באמצעות ישראל, וזה היתה טענת בלעם לא נאה לך להיות נעבד משבעים אומות ולא מאומה אחת, אך באמת זה אי אפשר כי האומות הם ענפין מתפרדין ואחד לא שריא אלא באחד, וישראל אף שהיו שבעים כמספר שבעים אומות כתיב בהו נפש מפני שכולם הם כנפש אחת ואנו אין לנו אלא כהן אחד ומזבח אחד, וע"כ אפי' לעתיד שהאומות ג"כ יהי' להם עלי' בצד מה נמי אי אפשר להם להאחז בעולם עליון אלא באמצעות ישראל:

תוכן העניינים

שם משמואל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה