אור ברסלב

שם משמואל· שמואל בורנשטיין מסוכטשוב

אמור

קדושים

פרק א

שנת תר"ע

להבין הענין שאזהרת טומאת מת ניתנה דווקא לכהנים, הנה בחטא הראשון מעץ הדעת היתה הסיבה לזה חסרון תמימות, דתמימות הוא שלא יחקור אחר העתידות אלא יקבל כל מה שיבוא עליו מאת השי"ת ולהאמין שהכל הוא לטובה, דכאשר אמר הנחש כי יודע אלקים וגו' והייתם כאלקים, הי' לה לחשוב שבודאי השם הטוב לא ימנע טוב להולכים בתמים, ואם לא הרשה לנו, א"כ אף שהוא כן הלא זה רצון הבורא יתברך שלא להיות כאלקים, וכן במה שראתה כי טוב העץ וגו', מה בכך שכן הוא אחר שהשי"ת לא חפץ בכך כנ"ל, מה לה לחקור אחר מאמר השי"ת, אך מחמת שחסר לה מדת תמימות דתמים אינו מהרהר ואינו חוקר כנ"ל, ותמים עם ד' הוא ולחלקו כמו שפרש"י וממילא אין שייך בו מיתה, כי הענין הענין מיתה כ' האר"י ז"ל כי מתחברין עמו כחות הטומאה עד שהנשמה מחמת שאינה יכולה לסבול את הטומאה היא מסתלקת, וזה שהוא עם השי"ת ולחלקו אין שום רע יכול לקרב אליו כדכתיב לא יגורך רע, אבל אחר שלא הי' בהם התמימות שוב נתנו מקום לכחות הטומאה לקרב אליהם וגרמו מיתה, ויעקב אבינו שהי' איש תם לא מת, וההיפוך מאותיות תם הוא מת, וז"ש יעאע"ה הן אנכי איש חלק, ואיתא במ"ר ע"ש כי חלק ד' עמו יע"ש, והכוונה בזה דכך היתה תשובתו לאמו שא"צ לעשות שום השתדלות בהברכות אחר שאין השי"ת נותן לי, כי כן הוא מדתו להיות לחלקו של השי"ת ושלא לחקור בעתידות, ואם יהי' מן השמים לבוא עליו הברכות יבואו בלי השתדלות ולכך לא מת:

וי"ל עוד שמטעם זה בשעת קבלת התורה נעשו חרות ממה"מ, שהרי אמרו נעשה ונשמע שע"ז אמרו ז"ל אנן דסגינן בתמימותא כו' וכ"כ רש"י בפ' פרה אדומה ישראל שהיו תמימים כו' וכשעשו העגל אבדו התמימות כמובן כי באם הי' בהם תמימות לא הי' השטן יכול להטעותם כלל, והנה תעודת הכהן הוא לחבר את העולמות תחתון בעליון ולמשוך השפע מעולם העליון להתחתון, ולזה נתבקש מדת התמימות להיות עמו ולחלקו וזה שושבינא דמטרנותא, וכן הוא מדת אהרן הכהן שהיתה ג"כ תמימות, וז"ש תריבהו על מי מריבה, פרש"י נסתקפת לבוא עליו בעלילה, אם משה אמר שמעו נא המורים אהרן מה חטא, וכ' בילקוט דהיל"ל מה חטאתי, אבל לא רצה לומר ולטעון אחר שרצה השי"ת שימות, הי' נכון וישר אצלו שיהי' כן, ולכך נבחר להיות כהן גדול, ולכך מצינו באאע"ה וביעאע"ה שהיו כהנים [וביצחק אבינו לא מצינו שהי' כהן ובאמת אצלו לא הי' שייך כהונה דהוא הי' נקרב לא מקריב] באאע"ה כתיב נשבע ה' ולא ינחם אתה כהן לעולם, וביעאע"ה מצינו במ"ר שאמר הקב"ה להמלאך שנגע בכף יריכו עשית לכה"ג שלי בע"מ יע"ש, משום דבשניהם מצינו תמימות, באאע"ה התהלך לפני והי' תמים, וביעקב איש תם, ואחר שמדת הכהן היא תמימות מובן מדוע מוזהרין על טומאת מת, באשר הטומאה היא היפוך מדתם, בסוד תיסרך רעתך, כנודע, ובזה מיושבת קו' הזוה"ק למה יחסם הכתוב בני אהרן יע"ש, ולהנ"ל א"ש דכל האיסור נצמח מחמת שהם בני אהרן הכהן וכנ"ל שהי' לו מדת התמימות:

והנה בהעומר כתיב שבע שבתות תמימות תהיינה, ובמ"ר אם עושין רצונו של מקום הם תמימות, ובספה"ק כ' שהספירה מגביה את נפש הבהמיות של אדם ובאמת להגביה את נפש הבהמיות אין דרך רק ע"י תמימות, ולפי"ז תמימות קאי על השבועות וגם על האדם, וזה כוונת המ"ר אל תהי מצוות העומר קלה בעיניך שבזכות מצוות העומר זכה אברהם לירש את ארץ כנען הה"ד ונתתי לך לזרעך אחריך ע"מ ואתה את בריתי תשמור ואיזה זה מצוות העומר, והוא פליאה דאת בריתי תשמור כתיב במילה, ולהנ"ל ניחא דע"י מצוות העומר נעשה תמים כמו במילה דכתיב תמים והבן:

והנה זה העצה היעוצה ויסוד מוסד לתכלית היהדות להיות בתמימות ושלא לחקור ולהרהר אחר שום דבר, אך איך שהוא יבין האדם שכן הוא טוב, ואז הוא לחלקו של השי"ת וטוב לו, ובאמת אם האדם הולך בתמימות ומקבל עליו באהבה כל מה שבא עליו מהשי"ת בזה הוא מסלק מעליו כל המקטריגין ונושע מכל צרותיו, וזה שרמזו ז"ל בע"ז (ט"ו:) מאחר שקבלת עליך את הדין דימוס פטור אתה יע"ש:

פרק ב

שנת תרע"א

במד"ר ר' ברכי' בשם ר' לוי משל לישראל וכהן וכו' כך העליונים שאין יצה"ר מצוי בהם אמירה אחת די להם שנאמר בגזירת עירין פתגמין ובמאמר קדישין שאילתא אבל התחתונים שיש בהם יצה"ר הלואי לשתי אמירות יעמדו הה"ד ויאמר ה' אל משה אמור אל הכהנים וגו', ולהבין ענין דשתי אמירות פי' כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דאמירה אחת היא להודיע רצון הש"י והעליונים די להם בידיעה כי הם אינם בעלי בחירה ומאחר שידעו יעשו מה שנצטוו, אבל התחתונים אינה מועלת להם הידיעה לבד וצריכין לאמירה שנית שיקבעו הדברים בלבם לעשותם עכ"ד, ויש להסביר הדברים עפ"י מה שאמר כ"ק זקיני זצללה"ה מקאצק על ספר בחינת העולם וז"ל, מה ענינו שהוא מהביל העולם מי יתן שגם הגוף יהי' כן, עכ"ד, והיינו שתכלית הכוונה שיהי' מזוכך עד שלא יתאוה כלל לענינים אלה היפוך מה שנאמר נפש רשע אותה רע, ואיתא בספרים שאריסטו עם כל חכמתו וחיבר ספרים להיישר המדות ושלא יהי' האדם להוט אחר החומריות לסוף מת בשביל שהעלה לבו טינא, כי השכל והגוף הם שני חלקים ואף שהשכל משיג אין הגוף נעתק מטבעו החומריות, ורק ע"י מצות הש"י ולימוד התורה נעתק הגוף מטבעו וקונה טבע שני טבע מזוכך, ואף שאנו רואין זה בעינינו שהצדיקים נשתנה טבעם שלא ישתוקקו לחומריות, יש נמי להבין זה עפ"י שכל כי הנה נאמר אשר ברא את האדם ישר ופירש הרמב"ן היינו שלא יתאוה לדברים שאינן ראויין, וה' כמו חמה ולבנה שלא ישנו את תפקידם ורק בחטאו של אדה"ר נשתאבו בתוכו כחות רעות שהם מעוררין את החומר וממשיכין אותו לדברים שאינן ראויין, והנה נאמר בדבר ה' שמים נעשו, והי' צריך להיות שכל דבר שבא עליו ציווי התורה ישתנה הטבע להיות כמו שנצטוה, וכמ' שפירש הרמב"ן במלת ויהי כן הנאמר במעשה בראשית, אבל כחות הרעות שהמשיך עליו אדה"ר בחטאו הם הם בעוכריו, וע"כ בהשתדלות האדם בתורה ומצות בזה מחלישין את כחות רעות האלו ואז שוב מאיר בו מאמר הש"י, ומכח מאמר הש"י נעתק טבעו ונשתנה לטוב, וע"כ מובן שלדבר הזה לא הועילו לאריסטו כל חכמותיו, ורק ישראל לעומת שהם מתקדשין ועוסקין בתורה ובמצות, לעומתם גם הגוף נתקדש ונעתק טבעו, וכל העוסק בתורה ובמצות ביותר נעתק טבעו לטוב ביותר, ולפי"ז יובנו דברי המד"ר בשתי האמירות שהתחתונים צריכין עוד אמירה שיקבעו הדברים בלבם עד שיעתק טבעם כנ"ל נוסף על האמירה הראשונה שהיא לידיעת השכל לבד:

אך יש להבין מדוע באו שתי האמירות בטומאת כהנים דווקא, כי לכאורה לפי האמור הי' נכון יותר בעבירות שנפשו של אדם מחמדתן ובששוה בכל לא בטומאת המת שאין נפשו של אדם מתאוה לזה ושאינו נוהג אלא בכהנים לבד:

ונראה דהנה כתבנו לעיל בשם הרמב"ן דאדה"ר קודם החטא הי' כמו חמה ולבנה שלא ישנו את תפקידם, והיינו שהגוף הי' בטל אל השכל בתכלית הביטול, וע"כ אז היו שני חלקי האדם היינו הגוף והשכל לאחדים ממש שבלתי אפשר הי' להגוף להתאות ולהשתוקק לדברים שאינן ראוין מפאת השכל, ואלמלא החטא הי' ממילא חי וקים לעולם כי בלתי אפשר הי' שיֵעָשה פירוד בין הדבקים, וכמו שהשכל היינו הנשמה שבאדם נצחיות, כן הי' גם הגוף מאחר שבטל אליו והי' כמוהו, אך מחמת החטא שנשתאבו בתוכו כחות הרעות שמושכין את החומר להפרד מן השכל עד שנעשה החומר לדבר נפרד להתאוות ולהשתוקק לדבר ההיפוך ושני חלקי האדם הם שנים שהם שנים, ולא כמו שהי' מקודם שנים שהם אחד, ממילא שוב שלטה עליהם המיתה שהיא ענין פירוד בין הדבקים הגוף והנפש וגם בין ארבע יסודי הגוף המכונה בזוה"ק קרית ארבע, וזה ענין טומאת מת היינו טומאה רעה שמהותה לעשות פירוד בין הדבקים, והיא מטמאה את אדם הקרב אלי' בטמאתה להוסיף עליו פירוד ולתאוה יבקש נפרד היפוך מהוראת השכל, ושלא יהי' הגוף בטל כלל אל השכל, שאף שהשכל מחייב שלא להתאוות ולהשתוקק כלל לזה הגוף עושה את שלו:

ולפי"ז יובן טעם מה שהכהנים נצטוו שלא להטמא למתים, דהנה מדתו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום ומשים שלום בין איש לרעהו ובין איש לאשתי, ואיש ואשתו הם חומר וצורה, וגוף ונפש הם מכונים בשם איש ואשתו כידוע בספרים ובזוה"ק, והיינו שכמו שהיתה מדתו לעשות שלום בין איש לרעהו היתה מדתו ג"כ לעשות שלום בין שני חלקי האדם כנ"ל, והיינו שבדיבורו ובחן שפתיו משך את לבם של ישראל לאביהם שבשמים עד שגם החומר נמשך אחר השכל ונעתק טבעו לטוב, ועפ"י אשר סיפר הצדיק ר' פייבלי מגריצא זצ"ל שפעם אחת דיבר את כ"ק זקיני זצללה"ה מקאצק דבר כסף והשיב לו כ"ק זקיני זצללה"ה בלשון מאוים מה אתה אומר כסף, זה אני שונא בתכלית, והי' נקבע הדברים האלה בלב הצדיק ר' פייבלי זצ"ל עד עבור איזה חדשים שהי' כסף נמאס בעיניו ולא הי' יכול להביט בו כלל, וזה עצמו ואולי עוד ביתר שאת הי' כחו של אהרן שדבריו עשו רושם בלב השומע עד שנקבע בלבו ונעתק טבעו לטוב, וזה שרמזו שעשה שלום בין איש לאשתו עד ששבו שני חלקי האדם להתאחד בצד מה, והנה זה היפוך טומאת מת כנ"ל ע"כ נצטוה על טומאת מת:

ועפ"י הדברים האלו יובנו דברי הזוה"ק מ"ט הכא בני אהרן וכי לא ידענא דבני אהרן נינהו וכו' דאהרן דאיהו שירותא דכל כהני דעלמא דבי' אתרעי קב"ה מכלא בגין למעבד שלמא בעלמא ובגין דאהרן ארחוי סליקו לי' להאי דכל יומוי דאהרן הוה משתדל לאסגאה שלמא בעלמא ובגין דאורחוי כך סליק לי' קב"ה להאי למיעל שלמא בפמליא דלעילא עכ"ל, והיינו דמהאי טעמא נכתב זה לגבי טומאת מת משום דאיהו הוה משתדל לאסגאה שלמא בעלמא והכוונה באדם עצמו דאדם הוא עולם קטן ושמה"ט נבחר למיעל שלמא בפמליא דלעילא ע"כ נזהר מטומאת מת שהוא היפוך מזה, וממילא כל זרעו נקדשו בקדושתו של אהרן והם כהנים מחמת קדושתו ע"כ נזהרים ג"כ מטומאת מת:

ולפי"ז יובן הענין דשתי אמירות נכתבו אצל טומאת מת אף שהוא דבר הנוהג בכל המצוות, מאחר שהם ענין אחד, השתי אמירות, וקדושת אהרן, ענין אחד להם שיקבע בלב האדם עד שישתנה טבעו לטוב היפוך טומאת המת, וכמו שיהי' לעתיד ב"ב שרוח הטומאה יעביר מן הארץ ובלע המות לנצח, אז ישוב האדם כמו קודם חטאו של אדה"ר וישתנה טבעו לטוב לגמרי כל ישראל כאיש אחד חברים:

והנה בש"ק יש ג"כ קצת מזה לכל איש ישראל, וכל מי שהוא נכנס בקדושת שבת ביותר בזכור ושמור ודביקות יש לו ענין זה ביותר, כי שבת הוא רזא דאחד, וכמו שמאחד כל ישראל כן הוא הוא מאחד את האדם עצמו כנ"ל, ונקל להשיג זו המעלה בש"ק שישתנה טבעו לטוב וכנ"ל, וזה שאנו אומרים מקדש מלך עיר מלוכה קומי צאי מתוך ההפכה, היינו שגוף איש הישראלי הוא מקדש מלך עיר מלוכה כמ"ש ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם בתוכם דייקא ונאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל, אך בכל ימי החול הוא בתוך ההפכה מתהפך מטוב לרע ומרע לטוב, ובש"ק אומרים קומי צאי מתוך ההפכה, וע"כ איתא בספרים שהמיתה ביום הש"ק לאיש שבא עתו ביום ש"ק איננו ע"י מה"מ וע"י כחות הטומאה כמו בחול, ולאדם הזוכה יכול למשוך מקדושת שבת על כל ימי החול להשאר בו רושם עכ"פ:

ובזה יש לפרש מאה"כ וספרתם לכם ממחרת השבת וגו' שהכוונה יו"ט הראשון של פסח, ולמה קראו הכתוב בכאן שבת, אך הנה אנו אומרים בספירה כדי שיטהרו נפשות עמך ישראל מזוהמתם, ורש"י פי' זוהמא תגבורת היצר, והיינו שישתנה בצד מה טבע הלב שלא יתאוה כ"כ לדברים שאינן ראוין, וזה ענין ימי הספירה הכנה לחג השבועות שבשעה שעמדו אבותינו על הר סיני פסקו זוהמתן, וכ"כ נתעורר מענין זה בכל שנה ושנה כשהגיע הזמן כנודע, וצריכין כל ישראל להיות כאיש אחד חברים ומכ"ש האדם עצמו שיהיו הגוף והנפש לאחדים וכנ"ל, ומאין באין לפתוח פתח לבוא להזדכך כי כל עוד שהזוהמא שולטת כמעט שאין בכח האדם להתעורר מעצמו, אך יו"ט א' של פסח זמן יציאתנו ממצרים ובזוה"ק דיציאת מצרים הי' משער החמשים היינו שאז האיר אור גדול משער החמשים הוא עולם החירות ויצאו ישראל לחירות בגוף ובנפש וכל מי שזוכה לבוא לשער הזה בקדושה שוב אין לו ירידה ולא שינוי לעולם והוא יוצא מתוך ההפכה ומצד זה נקרא יו"ט א' של פסח שבת שאנו אומרים בו קומי צאי מתוך ההפכה כנ"ל, ומצד זה יכולין בנ"י לפרוק ממנם בצד מה עול הזוהמא ולהתחיל לספור יום אחר יום עד לזכות שישתנה טבעם לטוב כנ"ל, וכענין שבת כנ"ל ומטעם זה קראו הכתוב כאן שבת להורות על מהותו ופעולתו שהוא כעין שבת, והבן:

איתא בכתבי האר"י ז"ל שכל נפש מישראל צריך להתגלגל בכהן לוי וישראל, ומוכח שבפנימיות הוא כלול משלשתן, ובכן צריך אדם להיות ממארי דחשבנא דידוע שכל רמ"ח אברים שבאדם הם דוגמא ומרכבה לרמ"ח מצ"ע ואם חסר אדם מצ"ע הוא מחוסר אבר לגמרי, ואפי' עשה המצוה אלא לא בשלימות הרי אבר שלעומתו הוא פגום, וא"כ הרי בפנימיותו הוא כהן בעל מום ועבודתו פסולה ולזה ידוו כל הדווים, וישבור לבו בקרבו, אך עצה היעוצה לזה להתאמץ בתורה, כי הביט בתורה וברא את העולם ובכח התורה לברוא בו אברים חדשים שלמים או לרפא את מומן ואז ישוב כל עבודתו ומצותיו לרצון, וכמו שבמ"ת כל בעלי מומים שהיו שם נתרפאו בפועל, כן הוא בפנימיות בכל איש ובכל זמן, כי נקודה הפנימיות הוא למעלה מן הזמן:

פרק ג

ל"ג בעומר

איתא בספרים שעיקר הספירה הוא עד ל"ג בעומר, ונראה ליתן טעם, דהנה ידוע דספירת העומר הוא לזכך את נפש הבהמית היינו טבע האדם ומדותיו להיות נמשך אחר הש"י אף בעת וזמן שאין השכל בהיר ומאיר, וע"כ התחלת הספירה הוא ממחרת השבת ולא ביו"ט א' של פסח כי אז באין כל האורות העליונים וממילא כל הרצוניות והמדות בטילין להש"י, ורק אחר עבור היו"ט ראשון והאורות הגדולים שהיו מאירים הסתלקו ושבו לקטנות הדעת כנודע ע"כ רק אז הוא זמן הספירה לקיים כי אשב בחושך ה' אור לי, היינו להיות נמשך אחר הש"י בעודו בקטנות השכל והדעת, וזה הוא תכלית המבוקש מהאדם שגם גופו יהי' קודש אף מבלעדי הוראת השכל, וזהו הכנה רבה לשבועות שלעומת שהוא נמשך אחר הש"י בבחי' גופו לבד, לעומתו שופעים עליו ביום השבועות אורים גדולים והשפעת התורה:

והנה כמו ששלש משמורות הוי הלילה ואשמורה השלישית מתנוצץ אור החוזר מאור היום כן ברוחניות בשליש אחרון של ימי הספירה שהם בכינוי ימי חושך ולילה מתחיל להתנוצץ אור החוזר מחג השבועות והוא מל"ג בעומר ואילך, וע"כ שוב איננו נקרא כ"כ ימי חושך ולילה שיהי' כ"כ בקטנות, וע"כ עיקר הספירה היא רק עד ל"ג בעומר:

ולפי"ז יובן מה שפסקו תלמידי רע"ק למות בל"ג בעומר עפ"י מה שכבר כתבנו בטעם שמתו בין פסח לעצרת מחמת שלא נהגו כבוד זה בזה, אף שאין זה מחייבי כריתות ומיתות ב"ד ולא מיתה בידי שמים, ואמרנו ביום ב' של פסח מפני שעליהם הי' לתקן החטא כ"ד אלף שנפלו בשיטים, וביארנו שם שהחטא הי' נצמח ממה שהיו נחשבים ליש בעיני עצמם, עי"ש בטעמא דמילתא, וע"כ הם שלא נהגו כבוד זה בזה הוא מפאת חוסר ביטול עצמיי ושכל אחד נחשב ליש ומציאות בעיני עצמו, ע"כ נענשו אז על חטא הקדום, עי"ש, והנה כתיב ויחן שם ישראל נגד ההר כאיש אחד בלב אחד, והטעם יש לומר מפני ששכן כבוד ה' מר"ח וראו את מראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר, מחמת זה נתפעלו ונתבטלו בעיני עצמם והשיגו הכנעה שלימה ע"כ היו כאיש אחד בלב אחד, ובודאי כן הוא בכל שנה וזכי הנפש מרגישים זה, וכבר אמרנו מל"ג בעומר ואילך מאיר אור החוזר משבועות וע"כ קדושים האלו תלמידי רע"ק בודאי הרגישו את אור החוזר והשיגו ביטול בעצמם ותיקנו את חטא הקדום ע"כ פסקו למות:

פרק ד

שנת תרע"ב

במדרש אמר ר' תנחום בר חנילאי שתי פרשיות הכתיב לנו משה בתורה והן טהורות וע"י מי נתנו ע"י שבטו של לוי שכתיב בו כסף צרוף בעליל לארץ וכתיב וישב מצרוף ומטהר כסף וטיהר את בני לוי וזיקק אותם, ואיזו זו פרה אדומה ופרשת המת, וביפ"ת שזה קאי על הפסוק אמרות ה' אמרות טהורות ודורש בהרבה אופנים והכיוון על סיום דרוש הזה, ויש להבין הלוא הרבה פרשיות שבתורה שמדברים בטומאה וטהרה, ולמה קאי דווקא על טהרה מטומאת מת, ונראה דהנה האדם צריך להתקדש בכל שלשה חלקיו גוף ונפש ושכל, ע"י מעשה דיבור ומחשבה, ע"י המעשה מקדש הגוף, וע"י הדיבור מקדש הנפש כמ"ש ויהי האדם לנפש חי' מתרגם אונקלוס לדוח ממללא, הרי שהדיבור מתיחס לנפש, ובמחשבה מקדש השכל, והכהן שהוא קודש קדשים, כדכתיב ויבדל אהרן להקדישו קודש קדשים, צריך להתקדש עוד יותר, וע"כ יש בכהנים מצות יתירות, והנה בכהנים מצינו שריבה בהם שתי מיני מצות והם טומאה וקדושת הנשים, אבל יין היא רק בשעת עבודה, ובנזיר יש שלשה קדושות, יין, תגלחת, טומאה, ובמק"א אמרנו ששלשה קדושות שבנזיר הם לעומת גוף ונפש ושכל, וא"כ יש להבין למה בכהנים אין בהם אלא שני מיני קדושות, ונראה עפ"י דברי האר"י ז"ל שכל נשמה צריכה להתגלגל בכהן לוי וישראל, וא"כ הנשמה שהיא השכל שהיא פעם כהן ופעם ישראל ואחה הוא בישראלים ובכהנים ע"כ אין בה מצות כהונה, ואין צריך בכהן קדושה יתירה אלא בגוף ונפש, והם שתי אלה נשים וטומאה, ונשים הוא קדושה בגוף כמובן, וטומאה היא קדושת הנפש שאין מעשה בגוף ושינוי אש הוא טהור או מאהיל על המת אלא שהנפש מרגשת עצבון וטומטום הלב, וכבר כתבנו זה במק"א בשם הכוזרי:

ונראה עוד עפ"י מה שאמרנו לעיל שהשלש קדושות הם במחשבה דיבור ומעשה, וממילא בכהן דאין בו קדושת המחשבה יתר על ישראל, ואין בו אלא קדושת דיבור ומעשה, והנה קדושת נשים הוא במעשה, וקדושה מטומאת מת יש לומר שהוא מקביל לקדושת דיבור, כמו שהגיד כ"ק אבי אדומ"ר זצללה"ה בטעם שהמדרש האריך בפרשה זו בחטא לשה"ר, כי האדם הוא מחובר מגוף ושכל וזהו ע"י כח הדיבור שהוא פעולת הגוף וצריך אל השכל כי הבהמה אינה מדברת, וע"כ בשביל לשה"ר שקיבל אדה"ר מהנחש שהוא פגם בכח הדיבור נקנס מיתה שהיא פירוד הגוף והשכל, וע"כ כהן שמהותו לעשות שלום לתתא ולעילא היפוך הפירוד בין אדם לחבירו ע"י לשה"ר ושע"י נקנס מיתה מזיק לקדושתו טומאת מת. עכ"ד, וע"כ הפרישה מטומאת מת הוא קדושת הדיבור, וקדושת נשים במעשה:

ובזה יובנו דברי המדרש הנצבים פתח דברינו שתי פרשיות הכתיב לנו משה בתורה, כי הטהרה מטומאת מת היא תיקון פגם הדיבור, ואין דומה לה בשאר הטהרות מטומאות אחרות, ויוצדק בהן לשון אמרות טהורות שיש בהן ענין טהרת האמירה והדיבור, והנה שבת נותן חיות אלקי בכל הבריאה, וכמ"ש ויכלו השמים והארץ וכל צבאם שנעשה מכל הפרטים למעלה ולמטה כלל אחד, והוא היפוך מטומאת מת, וע"כ הוא תיקון פגם הדיבור, וזה ודבר דבר שלא יהא דיבורך של שבת כדיבורך של חול, ובמדרש סוף בהר אמי' דרשב"י כד הוית משתעיא מותר מילין בשבתא הוה אמר לה שבתא הוא והיא שתקא, והיינו שמלשון שבת הויא ידעת ומבינה לשתוק כי שבת הוא מלשון שב והתיו נוסף כמ"ש ביחזקאל ושבת לנשיא כמו ושב לנשיא, שכל העולמות דבקים ושבים למקורם ושואבין חיים חדשים, ונעשה הכל כלל אחד והיא תיקון על פגם הדיבור ע"כ שתקא:

במדרש אמור אל הכהנים הה"ד יראת ה' טהורה עומדת לעד, אמ"ר לוי מיראה שנתיירא אהרן מלפני הקב"ה זכה ונתנה לו הפרשה הזו שאינה זזה ממנו ולא מבניו ולא מבני בניו עד סוף כל הדורות ואיזו זו פרשת המת, ויש להבין איך היא מקבלת לזכות היראה ומה ענין יראה לטומאת מת:

ונראה דהנה ידועין דברי הזוה"ק בענין טומאת המת שהטומאה משתוקקת להדבק בכלי שהי' בה קדושה, וא"כ לפי"ז מובן שהטומאה נדבקה בגוף המת אחר פרישת הנשמה, ובלקוטי התורה מהאר"י ז"ל שהכחות הטומאה באין ומתדבקין באדם בעוד נשמתו בו, ומחמת שהנשמה אינה יכולה לסבול כחות הטומאה היא בורחת, וא"כ לכאורה דברי זוה"ק והאר"י ז"ל סותרין זא"ז:

ונראה דבודאי לאו כל אפיא שוים, שכמו שיש מיתת נשיקה ומיתת סתם בני אדם שרחוק זה מזה כרחוק מזרח ממערב, כן יש בודאי ממדריגות מדריגות זה למעלה מזה, ממיתת סתם בני אדם ועד מיתת נשיקה שהיא הגבוה שבכולם ובזוה"ק ח"ג (פ"ח.) ובר נש לא מיית עד דחמי לשכינתא ומגו סגיאות תיאובתא דשכינתא נפשא נפקת לקבלא לשכינתא בתר דנפקא מאן איהו נפשא דאתדבק בה וכו', הרי דאף לשאינם כ"כ צדיקים גמורים שיזכו לאתדבק בשכינתא ולאו בכלל מתים בנשיקה אינהו, מ"מ מגו סגיאת תיאובתא דשכינתא נפשי' נפקא, ובודאי גם זה לאו לכל אדם נאמר שנשמתו יוצאת מגו סגיאת תיאובתא, אלא בר נש דאקרי בר נש ולא מי שהוא כבהמה ופנה עורף ולא פנים, עוד איתא בספרים שהמת בשבת ג"כ איננו ע"י כחות הטומאה, ובכן מובן דלאו כל אפיא שוין, והאר"י ז"ל מדבר בסתם בני אדם שיש הרשות לכחות הטומאה לשלוט בו אף בעוד נשמתו בו, אבל אנשי המעלה אין כחות הרעות יכולין לשלוט בו בעוד נשמתו בקרבו, שבזה יש מעלות ומעלות גבוה מעל גבוה הרבה מאוד, ובכללם המת בשבת שבשבת אין לכחות הטומאה כ"כ שליטה אדרבה ערקין לנוקבא דתהומא רבה, ובמדרש שיר השירים א' ב' שני חברים שהיו עסוקין בדבר הלכה וכו' עתידין נפשיהון של אלו שינטלו בנשיקה וכו' אמ"ר עזרי' מצאנו שנפשו של אהרן נטלה בנשיקה וכו' ושאר כל הצדיקים מנין שנאמר ישקני מנשיקות פיהו, ע"כ, ובודאי שני חברים שהיו עסוקין בדבר הלכה, עוד לא הגיעה מעלתן כ"כ למות מיתת נשיקה כמו משה ואהרן, אלא שגם הם בכלל מדריגות הנ"ל שגבוה מעל גבוה, שהטומאה אינה יכולה לשלוט בעוד שנשמתו בקרבו ונשמתם יוצאת מגו סגיאות תיאובתא כנ"ל או ע"י מלאך, ה' יודע עד מה, ובגוף שלהם אחר פרישת הנשמה מתדבקים כחות הטומאה כנ"ל, ובמתים מיתת נשיקה ממש גם בגופם אין טומאה כמ"ש הרמב"ן, ובכן מאמר הזוה"ק והאר"י ז"ל לא פליגי אלא שמיירי באנשים מתחלפין:

ומצד הסברא יש לומר עוד שאיש שיש בו יראת שמים ומתירא לקרב לאשר איננו שייך לו, שכרו מדה במדה שגם כחות הטומאה יתיראו לקרב אליו בעוד נשמתו בו, וכמו ששמעתי מעין זה מכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה, וע"כ יש לומר שאהרן הכהן בשביל שהיתה בו מדת היראה כמ"ש במלאכי ב' ואתנם לו מורא וייראני ומפני שמי נחת הוא זכה גם לבניו אחריו שכחות הטומאה לא ישלטו בהם בעוד נשמתו בקרבם:

ולפי האמור יש ליתן טעם חדש שכהנים מוזהרין על טומאת מת, שהטומאה זו היפוך מהותם ומקלקלת מעלתם, ובהטמאם למת מושכין עליהן טומאה זו, ואולי עי"ז שוב יהי' ביכולת כחות החיצונים לשלוט בהם בבוא יום פקודתם בעוד נשמתם תהי' בקרבם, ובזה יובן טעם אנשים רמי המעלה ישראלים שמקפידין שלא לכנוס באוהל המת, שתמיד הי' בעיני לפלא כאשר ראיתי את כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה מקפיד ע"ז, ולפי האמור הדבר מובן:

ומעתה יובנו דברי המדרש הנצבים פתח דברינו שבשכר שנתיירא אהרן מלפני הקב"ה זכה ונתנה לו הפרשה הזו שאינה זזה ממנו ולא מבניו עד סוף כל הדורות, והדבר כמבואר:

במדרש פ' צו, אמר ר' אבא בר יודן כל מה שפסל הקב"ה בבהמה הכשיר באדם פסל בבהמה עוורת או שבור או חרוץ או יבלת והכשיר באדם לב נשבר ונדכה אמר ר' אלכסנדרי ההדיוט הזה אם משמש הוא בכלים שבורים גנאי הוא לו אבל הקב"ה כלי תשמישו שבורים שנאמר קרוב ה' לנשברי לב, הרופא לשבורי לב, ואת דכא ושפל רוח, זבחי אלקים רוח נשברה, לב נשבר, עכ"ד. ויש להבין מאי הי' ס"ד לדמות שבורת לב באדם לשבור בבהמה שהוא חסרון בגופו, עד שהוצרך לומר לרבותא לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה, מכלל שהי' סברא להיפוך, וביותר מה דאמר ההדיוט הזה אם משתמש בכלים שבורים גנאי הוא לו אבל הקב"ה כלי תשמישו שבורים, ומשמע שהקב"ה סובל הגנאי, ואינו מובן מהו הגנאי בלב נשבר, ובודאי לא בדרך צחות הלשון להיות לשון שבור נופל על הלשון נשבר אמר המדרש כן:

ונראה דהנה אמרו ז"ל אונן אינו משלח קרבנותיו שנאמר שלמים כשהוא שלם ולא כשהוא חסר, ואינו מובן למה יקרא אונן חסר, דבודאי אין הפירוש שחסר לו קרובו שמת דא"כ אף יום שלאחריו נמי, אך נראה דהנה צורת האדם להיות עובד את ה' בנהירא דאנפין, בשמחה בחדוה וברננה כמ"ש עבדו את ה' בשמחה בואו לפניו ברננה, וצריך להיות דוגמא דלעילא עוז וחדוה במקומו, וכשהוא אונן רח"ל ושריא בעציבא הרי הוא חסר מצורת אדם, והנה בזוה"ק ח"ג (ח'.) הקשה בר נש דעבר על פקודא דמארי' על פקודא דאורייתא ותב לקמי' דמארי' במאן אנפין יקום קמי הא ודאי ברוח תבירא ברוח עציב אן הוא שמחה אן הוא רננה, ותירץ דהכהנים והלוים משלימים בעדו, ע"כ, ולפי האמור תובן קושיית הזוה"ק ביותר, דתפילה היא במקום קרבן וכמו בקרבן אונן אינו משלח קרבנותיו, וזה דכתיב בי' מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו, איך יבוא להתפלל ולבקש רחמים על עצמו, ולפי"ז שפיר יובן הס"ד לדמות שבירת הלב באדם לשבור בבהמה שגם זה נחשב חסרון בצורתו, ע"ז באה ההבטחה שאעפ"כ אלקים לא תבזה ותפילתו מתקבלת, אף שקרבן אונן אינו מקבל, ונראה דהנה כבר אמרנו שבשבת אף שהוא זמן תשובה, מ"מ אינו ע"י שבירת הלב אלא ע"י עונג שבת להשליך מעליו כל המחשבות וכאלו כל מלאכתך עשוי', וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה אמר בשם אדומו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור שצריך להיות כל מלאכתך עשוי' אפי' במילי דשמיא נמי, ובודאי הפי' הוא על תיקוני התשובה שלא יזכור כלל מה שעבר אלא יתענג על ה' בקבלתו על עצמו על להבא, וזה צוחין אף עקתין בטלין ושביתין ברם אנפין חדתין לעמוד בנהורא דאנפין, ובמדרש תנחומא בראשית שעונג שבת הוא טוב יותר מאלף תעניות, ולהנ"ל יובן דתעניות אף שהם מועילים לנפש החוטאת מ"מ חסרה השמחה והחדוה והרננה כנ"ל, ואין לו אלא השלמה צדדיות ע"י הכהנים והלוים, וידוע דהשלמה ע"י זולתו אינו טובה כ"כ כמו ע"י עצמו והלל אמר אם אין אני לי מי לי, וגם אמרו ז"ל מצוה בו יותר מבשלוחו, מה גם בזה שהי' ס"ד לדונו כמו מום בבהמה, אבל עונג שבת הוא שלם מכל צד:

ויש לומר עוד דהנה שבת הוא השלמת כל ששת ימי המעשה ולכן גם בענין זה שאדם נשבר לבו בקרבו כל ימי המעשה וחסרה לו השמחה כשבא שבת ומקיים מצוות עונג שבת הוא משלים להחסרון של כל ימי החול שהי' בהעדר השמחה:

במדרש והאלהים יבקש את הנרדף מביא הרבה שהקב"ה בחר בנרדפים הבל נרדף מפני קין וכו' עד ישראל נרדפין מפני האומות ובחר הקב"ה וכו', הנה בודאי שכן הוא בכל פרט שהוא נרדף מכחות חיצונים הרודפים אחר האדם להממו ולאבדו, ובשביל זה עצמו נתוספה השמירה והבחירה כדכתיב ואלקים יבקש את הנרדף ובכן אל יפול לב האדם עליו כשמוצא את עצמו נרדף הן בגשמיות הן בנוחניות כי רבים אשר אתו מאשר אתם, אך כ"ז הוא אם מרגיש עכ"פ שהוא נרדף ועושה כל צדטקי להנצל מכחות החיצונים, אבל אם ח"ו שוכח לגמרי שהוא נרדף והחליק בעיניו דרכו זה, אינו בכלל זה שיהי' לו עוד תוספות שמירה ובחירה, מה גם ח"ו כשהוא רודף אחר יצה"ר כמו שאמר המגיד הקדוש זצללה"ה מקאזניץ והסר שטן מלפנינו ומאחרינו, היינו ששני מיני שטן יש, יש שהוא רודף אחר האדם והאדם בורח ממנו זה נקרא מאחרינו, ויש שהשטן בורח מהאדם כי כבר לכדו ברשתו אבל הוא רודף אחר השטן זה נקרא מלפנינו, עכ"ד, והוא כעין מאמר הכתוב לתאוה יבקש נפרד, שמי שהוא נפרד הוא מבקש שיהי' לו תאוה, ומ"מ גם איש כזה אל יתייאש עצמו, ומפורש הדין בנערה המאורסה שמצוה להצילה בנפשו של רודף אפי' אומרת הניחו לו שאלמלא כן הייתי שוכרתו, כל היכי שתחילתו באונס אף שסיפה ברצון ניתן להצילה בנפשו, ובודאי ישראל קדושים הם ואף שסופו ברצון תחילתו הי' באונס אלא שעבירה גוררת עבירה ונטמטם לבו עד ששב אצלו כרצון, וניתן להצילו כדין נרדף עכ"פ:

במדרש וישמע ה' את קול דבריכם בדברכם אלי מהו הטיבו אשר דיברו ר' חייא בר אדא ובר קפרא חד אמר הטבה כהטבת הנרות וחד אמר הטבה כהטבת הקטורת, ביאור הדברים דהנה אמרו ז"ל הדלקה לאו עבודה היא והעבודה היא הערכת הנרות שהיא סידור המנורה, ויובן עפ"י מאמר כ"ק זקיני האדומו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק בדברי מד"ת פ' צו בפסוק כי מי בשחק יערוך לה' ידמה לה' בבני אלים, שבלעם הי' סנגרון של אומה"ע ואמר שיקריב אלפי אלפים קרבנות, ואמר הקב"ה אלי הייתי מבקש קרבן לא הייתי אומר למיכאל שהוא אצלי להקריב לי קרבן וממי אני מבקש קרבן מישראל וכו' עד שנאמר כי מי בשחק יערוך לה' ידמה לה' בבני אלים וכו' ואמר הוא זצללה"ה כי ענין מערכי לב אינו נמצא בעליונים אלא בישראל כי העליונים הם עומדים כמו שנבראו, והמבוקש הוא הערכת הלב לא עצם הקרבן לבד וע"כ לא נאמר למיכאל להקריב קרבן, עכדה"ק, ובא רמז הזה בנרות שלא נחשב עבודה רק הערכה ולא הדלקה, והיינו שכתוב יערוך אותו וגו', והנה קטורת הוא לשון קישור כבזוה"ק, ואמרו ז"ל קטורת קודמת לנרות והכי קאמר רחמנא בעידן הדלקה תהא מקטר קטורת, והפי' אצלי דידוע דנרות רומזין להשפעת החכמה, ואך בלתי אפשר להשפיע חכמה טרם הקישור בקשר אמיץ למעלה מכל טעם ושכל עד שאפי' שכלו יגיד לו ההיפוך ח"ו לא יעשה אצלו שום שינוי כי יתלה החסרין בעצמו שאינו מבין, וזה בעידן הדלקה שהוא השפעת החכמה יוקדם לו הקטורת שהוא הקישור:

ובזה יש לפרש טעם סמיכת פ' הנרות להמועדים דהנה אמרו ז"ל בטעם שמיני עצרת קשה עלי פרידתכם עכבו עמי עוד יום אחד, הרי שהמועדים הם דביקת ישראל באביהן שבשמים ולפי ערך הדיבוק זוכין להשפעת החכמה שהוא הנרות, מטעם הנ"ל:

כלל הדברים שקטורת והערכת הנרות שניהם הם רק הכנה להשפעת החכמה שנרמזת באור הנרות שזה לאו עבודה הוא אלא כעין קבלת שכר מלמעלה, היינו שהקטורת שהוא הקישור ישראל באביהן שבשמים באהבה עזה, זה הכנה להערכת הנרות שרומז להערכת הלב והערכה היא הכנה להשפעת החכמה מלמעלה:

והנה ישראל שאמרו למשה דבר אתה עמנו ונשמעה, שלכאורה לא הי' נראה יפה כי אינו דומה השומע מפי הרב לשומע מפי התלמיד, אך הש"י היודע תעלומות לב ידע שכוונתם היתה לשמים, שהיו מעריכין את לבבם שאינם ראויין לשמוע הדיבור מפי הקב"ה, וכאשר ישמעו מפי משה יהי' להם לתועלת יותר, ובאשר היתה תשוקתם עזה להתכלית אמרו מה שאמרו, וזהו חד אמר כהטבת הקטורת שהי' הכנה כנ"ל להגיע אל התכלית כנ"ל, וחד אמר כהטבת הנרות שנאמר בו מפורש לשון יערוך, ודו"ק:

פרק ה

ל"ג בעומר

יש להתבונן במה שאמרו ז"ל כ"ד אלף תלמידים הי' לו לרע"ק וכולם מתו מפסח ועד עצרת מפני שלא נהגו כבוד זה בזה, ואמרו ז"ל בל"ג בעומר פסקו למות, איך הצדיקים הללו שהי' לבם ברשותם להטות לכל אשר יחפצו, מדוע לא נהגו כבוד זה בזה, והעונש הי' בזמן הזה דווקא, ונראה ענין נהגת כבוד זה בזה כבר אמרנו שהוא מצד שרואה בחברו מעלה שאין בו ע"כ נוהג כבוד בו שהרי בפרט הזה הוא גבוה ממנו, וכן זה בזה שלא יתכן שלא יהי' אחד גבוה מחברו בפרט אחד, והנה באדם הפרטי אף שיש בו אברים חלוקים במעלה, מ"מ אין שייך לומר שאבר זה יחלוק כבוד לזה שהרי הכל הוא אחד, וא"כ לכאורה חבירים שהם כאיש אחד בלב אחד ממש יש מקום לומר שלא שייך חלוקת כבוד זה לזה שהרי כולם כאיש אחד ממש, ונראה שזה הי' טעם תלמידי רע"ק, אבל באמת אינו כן שהרי כל צדיק וצדיק יש לו מדור בפני עצמו, ואינו דומה לאדם אחד, ואף שנרצים מצד הכלל מ"מ נרצים ג"כ מצד הפרט, ונידון כל אחד ואחד בנקודת לבבו לבד, וכעין ששמעתי מכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה פירוש דברי המדרש ויקהל כשהוא רוצה קורא את כולם כאחד שנאמר לכולם בשם יקרא וכשהוא רוצה קורא את כל אחד ואחד בשמו שנאמר לכולם שמות יקרא, היינו שיש שהם נרצים מצד הכלל ויש שהם נרצים גם מ"ד הפרט:

והנה סדר החדשים ניסן אייר סיון הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שניסן מזלו טלה שאין להם אלא קול אחד אז היא זמן הריצוי מצד כלל ישראל, וזה מורה נמי מצות פסח שה לבית אבות, אייר מזלו שור היא זמן ריצוי כל פרט ופרט לעצמו, ורמזו ז"ל בש"ס ר"ה בקרן פרה דקיימי גילדא גילדא מתחזי כשנים ושלשה שופרות, מורה על התחלקות הפרטים, וסיון מזלו תאומים אז היא זמן ריצוי משני הפנים יחדיו מצד הכלל ומצד הפרט, וע"כ במדרש כיון שנעשו ישראל כאיש אחד בלב אחד אמר הקב"ה עתה הגיע הזמן ליתן תורה לבני, ועוד במדרש אילו הי' חסר אחד לא היתה התורה ראוי' להנתן, הרי הריצוי מצד הכלל ומ"מ כל אחד ואחד קיבל לפי מה שהוא כאמרם ז"ל אתה מחיצה לעצמו אהרן מחיצה לעצמו וכו', וכן אמרם ז"ל קטנים לפי כחם זקנים לפי כחם וכו' עכ"ד:

ויש לומר דהיינו מה שרובה של הספירה היא בחודש אייר, כידוע מענין הספירה שהוא זמן בירור לכל אחד ואחד בפני עצמו, כמ"ש וספרתם לכם שיהי' ספירה לכל אחד ואחד וכל אחד אינו יוצא בספירת חבירו, ועם כל זה יש מענין הספירה התכללות כל הכלל כולו, זה יש לו מדה טובה זו ביותר, וזה את זו, ויש לומר הרמז יש לזה ענין מצוה למימנו יומא ומצוה למימנו שבועי, יומא הוא הכנה לריצוי הפרט ושבועי לריצוי הכלל, וכל זה הוא הכנה לחג השבועות שהריצוי הוא בשניהם יחד, וע"כ הקדושים הללו תלמידי רע"ק שהי' להם לדייק מענין חודש אייר והספירה היפוך סברתם לא דייקו ע"כ נענשו, כדכתיב וסביביו נשערה מאד, ובזמן ההוא דייקא:

הנה כבר אמרנו שכמו ששלש משמורות הוי הלילה ומשמר השלשי נתנוצץ בו אור היום והוא תגבורות החסדים כנודע ממה שרמזו ז"ל תינוק יונק משדי אמו ואשה מספרת עם בעלה, כן ל"ג בעומר שכבר עברו שני שלישי הספירה מתנוצץ אור של חג השבועות, ובו אף שהיו כולם כאיש אחד בלב אחד מ"מ כל אחד ואחד קיבל בפרטות לפי מה שהוא אתה מחיצה לעצמך ואהרן מחיצה לעצמו, קטנים לפי כחם, זקנים לפי כחם כנ"ל, והקדושים הללו בודאי הרגישו זה, ומסתמא שוב עשו כמו שראוי ע"כ פסקו אז למות:

פרק ו

שנת תרע"ג

יש להתבונן בענין כהנים שנתקדשו בשתי קדושות יותר מישראל, היינו מטומאת מת, ומנשואי נשים הפסולות, הנה כתיב ויכלו השמים והארץ וכל צבאם, היינו שכל ששת ימי המעשה היו שמים וארץ נמתחין והולכין ומתרחקין מהשורש והי' כל דבר ודבר פרט בפני עצמו, כי מחמת הריחוק מהשורש נדמה כל דבר שהוא נפרד לעצמו, ובשבת ששבה כל הבריאה לשורשה נעשה מכולם כלל אחד, ולעומתם הופיעה נשמת הבריאה שהיא שורש הבריאה בהענפים, ששבת היא נשמת הבריאה והיא המאחדת כל הבריאה, והנה כל הבריאה מתאחדת הן מצד החומר (ששב הכל להשורש), והן מצד הצורה שהוא נשמת הבריאה, וזהו הפירוש ויכלו השמים והארץ שנעשה הכל כלל אחד הן מצד העליונים והן מצד התחתונים ונעשו כולם הגמוניא אחת לקלס להקב"ה, וזה מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה' וגו', מזמור הוא מלמעלה למטה, כאמרם ז"ל מזמור לדוד ששרה עליו רוח הקודש ואח"כ אמר שירה, א"כ מזמור הוא התעוררת מהעליונים, שיר הוא מלמטה למעלה, וזה כל ענין שיר הלוים כידוע ממדתם אור החוזר, וא"כ בשבת שנעשו כולם הגמוניא אחת כתיב מזמור שיר ליום השבת:

והנה זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, ויש להבין מה נ"מ ומה תועלת יש במה שבדיבור אחד נאמרו יותר מאלו היו נאמרים בשני דיברות, אך יש לומר דשמים וארץ שהם העליונים ותחתונים, דוגמתם באדם המוח והלב, כי האדם עולם קטן, וישראל נוחלי השבת שהיא הגמוניא אחת עליונים ותחתונים צריכין נמי לעומתו להיות מתאחדין במוח ולב, היינו המוח להשכיל והלב להשתוקק, ומה שישכיל המוח הוא לבד ישתוקק הלב, ולא דבר זולתו, ואז הם מקבילים לשבת ונעשו כלים לקבל קדושת שבת, ובודאי דבר גדול הוא זה לא עשה כן לכל גוי שיהי' מתאחדין במוח ולב, כי הטבע מושך את הלב להשתוקק לטבעו, אך במה שזכור ושמור שזה במוח וזה בלב כידוע בדיבור אחד נאמרו הופיע זה בלבות ישראל ונעשו דוגמא להתאחד במוח ולב, וכמו שבפרט כן בכלל מתאחדין ישראל ונעשו כולם כאיש אחד חברים, ואז נעשה מהכל הגמוניא אחת בפרט ובכלל תחתונים ועליונים להודות לה', וזהו שבת הוא רזא דאחד:

ובדוגמא זה יש לומר בכהנים שענינם לחבר את העליונים ותחתונים, צריכין מקודם שיהיו הם בעצמם מחוברי מוח ולב שהם דוגמת עליונים ותחתונים, ולזה נצטוו להזהר מטומאת מת שהיא קדושת המוח, כי טומאת המת מביאה לידי טמטום השכל כדכתיב ימותו ולא בחכמה שהוא העדר הארת החכמה, והרח"ו כתב שמחמת העדר אפר פרה לטהר מטומאת המת אינו מצוי כ"כ הופעת רוה"ק, והנבואה נעדרה לגמרי, וקדושה השני' מנשואי נשים הפסולות היא קדושת הלב וכענין שכתוב במלך ולא ירבה לו נשים ולא יסיר לבבו ואפי' אחת והיא מסירה את לבו, מה גם נשים הפסולות שהם במדריגה פחותה מושכים את לבו למדריגה פחותה, ובשביל התקדשו בשתי קדושות אלו מסיר את המסכים המבדילין בין המוח והלב הן מצד המוח והן מצד הלב, קדושה מטומאת מת מסירה את המסך המבדיל מצד המוח, וקדושה מנשואי נשים הפסולות מסירה את מסך המבדיל מצד הלב, ואז יכול להיות לאחדים מוחו ולבו הגמוניא אחת, וכענין שבת כנ"ל שנעשה כל הבריאה הגמוניא אחת הן מצד החומר והן מצד הצורה, אז הוא כלי מעותד לחבר העליונים ותחתונים:

ויש לומר שהיפוך משתי קדושות אלו הי' ענין חטא שאול המלך במה שהרג את נוב עיר הכהנים משמשי ברוח הקודש נושאי אפוד בד ושפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו, פגם במדריגת המוח, ובמה ששאל באוב פגם במדריגת הלב, וגם אוב הוא מלשון אבה שהוא בלב, ובדוגמא הוא פגם למעלה ולמטה פגם בעליונים ובתחתונים, ובמדרש והיית רק למעלה מוטב הי' לו לשאול באורים ותומים של מעלן ולא באוב וידעוני של מטן, והפי' לשאול אף ששאל ולא נענה כמפורש בכתוב, מ"מ הוא גרם זה לעצמו במה שהרג את נוב עיר הכהנים כמו שפירש"י שם, וא"כ כוונת המדרש על הפגם של מעלן והפגם של מטן, ונעשה מסך מבדיל הן מצד עליונים והן מצד תחתונים היפוך שבת ומדריגת כהנים, ע"כ אבד את המלוכה, כי מלך הוא המחבר את כלל ישראל כמו שדברנו בזה הרבה פעמים, והוא באשר פגם בשתי אלה נפגם אצלו כח המאחד ואבד את המלוכה:

כי את לחם אלקיך הוא מקריב קדוש יהי' לך, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הקשה דזר נמי הרי כשר בבמה עכ"ד, ונראה דהנה הא דזר כשר בבמה יש ליתן טעם עפ"י מה שאמרנו במק"א דשלשה מקומות מצינו לקרבנות, במות, משכן, מקדש, והם נגד גוף ונפש ושכל, במות שכל אחד ואחד עושה לעצמו מתיחסים לשכל שכל אחד ואחד יש לו שכל באופן אחר ממה שיש לחברו כאמרם ז"ל שאין דעתן של בני אדם שוות, ובזוה"ק נודע בשערים בעלה כל חד וחד לפי מה דמשער בלבי', והיינו דקרבנות שבבמות מקרבין את השכל להש"י ומקשרין את הנשמה בשורשה, ומשם יכולה לשאוב רוח חכמה ובינה והמשכת רוח הקודש, וכמ"ש ופגעת חבל נביאים יורדים מהבמה וכו' והמה מתנבאים, כי באמצעית הקרבן נתגבר בהם כח השכלי עד שהגיעו לנבואה, משכן הוא תוספות קדושה שנתקרב גם הנפש להש"י, וע"כ נעשה המשכן עיקרו מבעלי חיים שיש בהם נפש, כאמרם ז"ל משכן קרוא משכן ואין הקרשים קרוין משכן, ואף הצומח יש בו נפש בצד מה הוא נפש הצומחת, מקדש יש בו תוספות קדושה שנתקרב גם הגוף, וע"כ הוא נעשה עיקרו מדומם:

ומעתה יובן הטעם דזר כשר בבמה דהנה איתא בכתבי האר"י ז"ל שכל נשמה צריכה להתגלגל בכהן לוי ישראל, וע"כ במה שמתיחס להשכל שהוא הנשמה היינו להגביה ולקשר את הנשמה בשורשה, לזה כשר אף זר שלענין נשמה אין הפרש בין כהן לוי וישראל, ונשמת העובד את העבודה הוא מקשר את נשמת בעל הקרבן, כי אחת הוא נשמה של כהן ונשמה של ישראל:

והנה מה שכהנים מוזהרין על מצות יתירות מטומאת מת ומנשואי גרושה וחללה זונה הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה כי ענין מיתה הוא פירוד בין הנשמה שהיא מהעליונים לבין הגוף שהוא מהתחתונים, ע"כ טומאת מת יש בה כח מפריד והוא מתנגד לענין כהן שהוא המחבר עליונים לתחתונים, ויש להוסיף בה דברים עפ"י דברי האריז"ל שענין מיתה מחמת שנדבקין בו כחות הטומאה שאין הנשמה יכולה לסבול והיא מסתלקת, א"כ הטומאה עצמה הוא ענין המפריד ע"כ היא מזקת לקדושת כהן המחבר, וכן נמי יש לומר בטעם גרושה דהנה אמרו ז"ל דאיש ואשה שם יוד הא מתווך ביניהם, ויש להבין למה נתיחד לזה שם זה, ונראה דהנה איש ואשה הם חומר וצורה לא ראי זה כראי זה והם הפכים ונצרכין לכח המאחד, והנה ידוע דשם זה רומז לספירות עליונות הנקראין תרין רעין דלא מתפרשין, ע"כ כח שם הזה לאחד הנפרדים, חומר וצורה, לעשותם כאחד, וכשהיא גרושה מאישה מסתלק מהם שם זה, וממילא שורה לעומתו כח חיצוני דוגמתו ומחבר מה שאינו ראוי לחבר וזה עצמו הוא פירוד בין הדבקים, וכענין שכתבנו לעיל בשם האריז"ל שהנשמה מסתלקת מפני כחות הטומאה, או שתאמר בפשיטות שבאשר נסתלק ממנה כח החיבור שבקדושה שורה לעומתו כח המפריד וזהו שרמזו ז"ל גרוש שנשא גרושה ארבע דעות במטה, כי כל כחות הפירוד מתיחסים   לארבע, והוא המושך לפירוד הדעות, ע"כ היא מזקת לקדושת הכהן שהוא מחבר עליונים ותחתונים, מה גם אשה פסולה זונה וחללה שאינם ראוים שתשרה בהם שם זה המחבר, ע"כ מזיקים לקדושת כהן המחבר, ע"כ נאסרו לכהנים:

אך הנה כל זה במשכן ומקדש ששם מתקרבים הנפשות והגופים להש"י אבל במות ששם מתקרבין רק השכל שהיא הנשמה דהיינו שמקשרין הנשמות בשורשם, אין אלו שיש בהם ענין פירוד מזיק לזה, שענין המיתה הוא פירוד בין עליונים ותחתונים וכן נשים הפסולות פירוד בין חומר לצורה, אבל לא בעליונים עצמם או בצורה עצמה, אדרבה ע"י המיתה מסתלקת הנשמה לגמרי למקור חוצבה, א"כ לענין קרבנות שבבמה אין ענין פירוד שבין עליונים ותחתונים או בין חומר וצורה מזיקים כלל:

בפירש"י שכל המוסר עצמו על מנת הנס אין עושין לו נס וכו' ויש להבין דכשהוא מוסר עצמו ע"מ הנס נמי הרי אמונתו כ"כ חזקה שהאש לא תשרפנו נגד רצון הש"י ולמה אין עושין לו נס, ואין לך גדול מהאמונה ובא חבקוק והעמידן על אחת וצדיק באמונתו יחי', ונראה דכשהוא מוסר עצמו למות ואין דעתו על הנס א"כ הוא דוחה את הטבע עבור קדושת שמו יתברך וזה מעורר נמי לעומתו למעלה שמדחין את הטבע עבורו ונעשה לו נס, אבל כשהוא מוסר עצמו ע"מ הנס אין כאן עדיין דחיית הטבע כלל, ואין כאן דבר לעורר למענו דחיית הטבע, ואף שהוא צדיק גמור באמונתו יחי' לעוה"ב ושכר מצוה בהאי עלמא ליכא:

במדרש ר' נחמן אומר מלך זה משה שנאמר ויהי בישורון מלך אמר הקב"ה למשה אני מניתיך מלך על ישראל ודרכו של מלך להיות גוזר ואחרים מקיימין כך תהא גוזר וושראל מקיימין הה"ד צו את בנ"י, והדברים צריכין ביאור א' מה אריא הכא, והרי כמה פעמים כתיב בתורה צו את בנ"י, ועוד וכי משה הוא הגוזר הלוא הש"י הוא הגוזר ומשה הוא שליח מהש"י להודיענו מה צוה הש"י, ומה זה ענין לומר שגוזר על אחרים ועושין, ונראה דהנה עוד במדרש בסמוך עיר גבורים עלה חכם זה משה שנאמר ומשה עלה אל אלקים, הנה מתארים את משה בשם חכם, כי ידוע שמשה זכה לבחי' חי' ששורשה בחכמה, והנה אמרו ז"ל הרוצה להחכים ידרים וסימנך מנורה בדרום וממנה חכמה יוצא לעולם, וזה כוונת המדרש ממקום בית המקדש אורה יוצא לעולם, והכוונה על המנורה כי אורה הכוונה על חכמה והוא מאמר השני מעשרה מאמרות כידוע, וע"כ נתקשה משה במעשה המנורה להעלמת סודה, וע"כ שמן למנורה הי' צריך להיות מבחי' משה, אך באשר ישראל לקחו השמן אל משה בשליחת משה הי' חשוב כאלו משה לקח השמן דשלוחו של אדם כמותו:

וכן יש לומר בשבת דכתיב כי קודש הוא לכם ולרב מעלת שבת א"א לזכות בו אלא באמצעות משה, וע"ז אנו אומרים ישמח משה במתנת חלקו:

פרק ז

שנת תרע"ד

במדרש ר' תנחום בר חנילאי פתח אמרות ה' אמרות טהורות וכו' אמרות בו"ד אינן אמרות טהורות בנוהג שבעולם מלך בו"ד נכנס למדינה וכו' אמר להם למחר אני בונה לכם וכו' ישן לו ולא עמד היכן הוא והיכן אמרותיו אבל הקב"ה אינו כן וכו' ומאריך הרבה בחטא לה"ר ושהוא הורג שלשה האומרו והמקבלו והנאמר עליו, ובימי שאול הרג ד' דואג ושאול ואחימלך ואבנר, ומסיים אמר ר' תנחום בר חנילאי ב' פרשיות הכתיב לנו משה בתורה והן טהורות וע"י מי נתנו ע"י שבטו של לוי וכו' ואיזו זו פרה אדומה ופרשת המת, וביפ"ת שכל אריכות המדרש עד כאן הוא הקדמה על אמור ואמרת עד דמסיק ב' פרשיות וכו' ויש בו כמה דקדוקים ויתבארו עם הביאור גם האריכות בחטא לה"ר מה ענינו לכאן שלכאורה אינו מענין הפרשה כלל, ובמעשה שאול יש לתמוה הרבה היתכן אדם גדול כמוהו, שכתוב עליו בן שנה שאול במלכו ואמרו ז"ל כבן שנה שלא טעם טעם חטא, יכשל בחטא חמור כזה להרוג את כהני ה' ונחרבה נוב שהי' שם מזבח ה', ואפי' כשדן אותם במורדים במלכות מ"מ מורד במלכות יש ביד המלך למחול, ולמה לא נשא פנים למזבח ה' למחול לכהניו בשבילו, וגם באזהרת טומאת כהנים יש להתבונן שלא נצטוו על שום טומאה ואפי' על טומאה היוצאה מגופו שחמור לענין שלוח מחנה שנשתלח ממחנה לוי', וטמא מת ואפי' מת עצמו מותר להכניס למחנה לוי', והכהנים מוזהרים מטומאת מת לבדו דווקא, וכבר האריכו המפרשים למעניתם וגם אנחנו כבר דברנו בזה ואעפי"כ אין בהמ"ד בלא חידוש:

ונראה דהנה במדרשים מורגל הלשון שהנחש הביא מיתה לעולם, ויש להבין הלוא הי' רק גורם בעלמא שע"י שאכל מעץ הדטו"ר נקנסה עליו מיתה, והנחש הי' רק מפתה לאכילה, אבל הנחש לא הביא עליו את המיתה, ובש"ס ב"ק (כ"ג:) וסנהדרין (ע"ו:) שיסה בו את הכלב שיסה בו את הנחש פטור משום דגרמא הוא, ולמה בפיתויו של נחש לאדה"ר דהוא גרע טפי דפיתוי אינו דומה לשיסה, וגם הוא בן דעת ובעל בחירה, יחשב שהוא הביא את המיתה לעולם, אתמהה:

ונראה דהנה יש לדקדק בכתוב דבציווי של הקב"ה לאדה"ר כתיב ומעץ הדטו"ר לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות, ולא נאמר שם שום טעם על גזירת המיתה, ובהעונש כתיב בזעת אפך וגו' עד שובך אל האדמה כי ממנה לקחת כי עפר אתה ואל עפר תשוב, הנה נתן טעם להמיתה, ועוד יש לדקדק שלא נאמר לו המיתה בלשון גזירה ועונש "הנך מת" וכדומה, אלא הוזכר דרך אגב של בזעת אפך, והרי המיתה היא עיקר העונש ועור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו, ולמה לא פתח בו הכתוב תחילה:

ונראה דהנה ענין מיתה היא פירוד בין הדבקים היינו בין היסודות ובין הגוף לבין הנפש, וכן הוא במדרש הנעלם ח"א (קכ"ב:) בפסוק ותמת שרה בקרית ארבע אלו ארבע יסודות שהם מחוברין בגוף בחייו ובמותו מתפרדין ובח"ג (פ"ח:) קסטר בקטרין בקומטא דההוא בר נש שפירשו בו מפרק בקשר של ארבע יסודותיו, ומרמב"ן בפסוק כי ביום אכלך ממנו הביא דעת אנשי הטבע שהאדם הי' מעותד למיתה מתחלת היצירה מפני היותו מורכב אבל גזר עתה שאם יחטא ימות בחטאו כדרך חייבי מיתה בידי שמים שהכוונה בהם שימותו בחטאם טרם בא יומם, אבל דעת רבותינו אלמלא שחטא לא מת לעולם עיי"ש ברמב"ן, וע"כ הקשה לאנשי הטבע למה האריך ימים כ"כ והא"ע תירץ שעשה תשובה, וכל זה גרם להם מפני שידוע שכל מורכב לא יתמיד לעולם כי כל יסוד משתוקק ליסודו כטבע האש לעלות למעלה ליסוד אש, והאבן לירד למטה ליסוד עפר, וזהו סיבת פרידת היסודות כל יסוד לשורשו ויסודו, והיא המיתה:

אבל דעת רבותינו ז"ל אינו כן, ונראה לפרש דהנה האדם נברא אחרון לכל המעשים, ואיתא בספה"ק הטעם מפני שאדם כולל הכל ואין לך דבר מכל מה שנברא בששת ימי בראשית שלא יהי' קצת ממנו נכלל באדם והוא חותם הבריאה, והכוונה שבהדבקו בהש"י ממילא ימשך אתו עמו כל הבריאה להדבק בשם ה' ויהי' הכל הגמוניא אחת בלי שום פירוד ובזוה"ק סוף פרשה זו (ק"ז:) בשעתא דאדם קאים על רגלוי חמו לי' בריין כלהו ודחלו מקמי' והוו נטלין בתרי' כעבדין קמי מלכא והוא אמר לון אנא ואתון בואו ונשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה' עושנו וכלהו אתו בתרי' וכו', ויש לומר שכל טבע העולם הי' תלוי באדה"ר וכאשר הוא הי' מדבק עצמו למקום הראוי לו, לעומתו היו כל הנבראים מדבקין עצמן למקום הראוי להם ושלימותם, וע"כ היו כלהו נטלין בתרי' כעבדין קמי מלכא שהרי זה שלימותם, וע"כ נמי כל המורכבים באשר שלימותם של היסודות של המורכבים הוא התדבקם והתאחדם היו כולם משתוקקים להתאחד במקום זה שנרכבו יחד, והי' זה סיבת חיים נצחיים דהיינו קשר היסודות וגוף ונפש בלי פירוד שלא הי' כלל ענין השתוקקת לשוב כל אחד לשורשו וליסודו בעולם כלל, אדרבה שהי' בהם השתוקקת התאחדות היפוך הפירוד, אך עץ הדטו"ר באשר הוא המביא טבע באוכליו לתור אחר דעתו ומהותו כשמו הנה זהו היפוך הדביקות ומפריד אוכלו מדביקתו בהש"י, ולעומת הפרדו מדביקתו מביא טבע הפירוד בין הנבראים שהיו הכל נמשכים אחר מהותו של אדה"ר וכמו שהוא נעשה נפרד ממקום הראוי, כן כל הנבראים אינם משתוקקים עוד להתאחד במקומם הראוי להם אדרבה משתוקקים לשוב לשורשו וליסודו, ולולא שהש"י גזר חיים על האדם היינו שיתלכדו ולא יתפרדו על כורחם שלא בטובתם הי' האדם מת כרגע בטבע מצד השתוקקת פירוד היסודות, וזהו שאמר לו הש"י כי ביום אכלך ממנו מות תמות היינו שאז ישתנה הטבע ממה שהוא עכשיו, ולעומת שעתה משתוקקין להתאחד, כאשר תאכל מן העץ ישתוקקו להפירוד ויהי' המיתה בטבע:

ומעתה מיושבת קושית הא"ע למה האריך ימים כ"כ, שהקושיא לא הי' רק לפי שיטת אנשי הטבע שבלא"ה הי' האדם מעותד למיתה מפאת ההרכבה שכל יסוד נמשך ליסודו, והי' לשיטתם בהכרח הפירוש כי ביום אכלך ממנו מות תמות היינו תיכף דבלא"ה אין כאן עונש כלל, אך לדברנו אין כאן קושיא כלל שבלתי אכילת עץ הדטו"ר הי' הטבע משונה ממה שהוא עכשיו, והיסודות היו נמשכים להתאחד ולא להתפרד והגזירה ביום אכלך ממנו מות תמות שישתנה הטבע ויהי' מעותד למיתה, אבל לא שימות תיכף:

ולפי האמור הי' אכילת עץ הדטו"ר אף בלתי מרד נמי משנה את טבעו, כי כן הוא מהותו להפריד את האדם מדביקתו, ואפי' אם לא הי' מוזהר על עץ הדטו"ר כלל והי' אוכל ממנו לתומו נמי, כי המיתה לא הי' קנס האכילה אלא בטבע, אך ענין פיתוי הנחש שהכניס בו מחשבת מרידה ואמר לא מות תמיתון אלא מן העץ אכל וברא את העולם וכל אומן שונא את בני אומנתו וכו' בזה עצמו הפרידו מדביקתו, ואפי' אם הי' נתיישב בדעתו שלא לאכול מסיבה אחרת, מ"מ מאחר שנעשה נפרד מדביקתו שוב כל הנבראים שהיו תלוים בו נמי נעשו נפרדים ונשתנה טבע הנבראים מתשוקת ההתאחדות לתשוקת הפירוד כל מין ליסודו ולשורשו ומעתה מעותד למיתה אפי' בלתי אכילה כלל, וכל מה שהי' פועל האכילה בלתי אזהרה כנ"ל פעל המרד ומחשבת חוץ ג"כ בלתי אכילה, ולפי"ז יוצדק לומר שהנחש הביא המיתה לעולם היינו במה שהכניס בו מחשבת חוץ והפרידו מדביקתו, וכמו השופך סם רעל לתוך גרונו של חבירו:

ולפי האמור יובן אשר בפרשת העונש לא נזכרה גזירת המיתה אלא דרך אגב וכן משמע   במדרש שם ריש פרשה כ"א ואשמע אחד קדוש זה הקב"ה קדוש שהכל אומרים לפניו קדוש מדבר גוזר גזירות על בריותיו וקוץ ודרדר תצמיח לך, ע"כ, ולמה לא קחשיב גזירת מיתה החמורה, אלא מאחר שכתיב ולאדם אמר כי שמעת לקול אשתך ותאכל מן העץ, והרי גזירת מיתה לא היתה מחמת האכילה ומקמי הכי כשהכניס בו הנחש מחשבת חוץ נעשה לו המיתה בטבע אפי' אם לא הי' אוכל לבסוף מחמת סיבה אחרת וכנ"ל ע"כ לא נזכר אלא דרך אגב וטעמו בצדו כי עפר אתה ואל עפר תשוב, אבל במאמר האזהרה לא הי' שייך ליתן טעם מות תמות כי עפר אתה ואל עפר תשוב, שהרי אז עדיין טבע היסודות להשתוקק להתאחד ולא להתפרד, והי' צריך להקדים טעם לטעם שישתנה הטבע, וכו', ע"כ לא פירש לו שום טעם, אך בעת העונש שכבר נשתנה הטבע מעת פיתוי הנחש יוצדק בו הטעם, ודו"ק:

ומעתה נבוא לטעם אזהרת טומאת מת לכהנים, דהנה כבר אמרנו שטומאה מלשון טמטום הלב והמוח, וכמו שאמרו ז"ל ונטמאתם בם אל תקרא ונטמאתם אלא ונטמטם בם, ויש לי עתה להוסיף דברים דהנה ברח"ו בשער הקדושה כתב שבזה"ז שאין לנו אפר פרה אי אפשר לאדם להגיע לנבואה והוא מעכב גדול אף להשגת רוח הקודש, ולכאורה אינו מובן כי טומאה וטהרה הוא רק בגוף ולא בנפש, ולמה יעכב בעד כחות הנפש, וידועים דברי ספורנו ששאר הנביאים לא היו צריכין לפרישה רק משרע"ה וישראל בשעת מ"ת מפני שכל הנביאים הי' כל הגוף וחושיו בטלים בשעת הנבואה כמ"ש והודי נהפך עלי למשחית ע"כ לא עיכב להם טהרת הגוף בנבואה, אך משרע"ה וכן ישראל בשעת מ"ת שהשתמשו בחושיהם ע"כ הי' צריך שיהיו גם הגופים טהורים וע"כ הוצרכו פרישה, וא"כ למה יעכב לשאר הנביאים העדר אפר פרה, אך יש לומר עפי"מ שכתב הר"ן בדרשותיו שהיו צריכין להתבודד כדי שתחול עליהם הנבואה והיו צריכין שגם כל כחות הגוף יסכימו לזה, עכת"ד הצריך לעניננו, והיינו שהיו צריכין להתקשר בדביקת עצום בהש"י ואז היתה חלה עליהם הנבואה, אף שלאחר שחלה הנבואה נתבטלו כל החושים, מ"מ ההכנה להנבואה היתה הדביקת עצומה, ולפי מה שאמרנו שמעתה סיבת המיתה הוא שינוי הטבע השתוקקת להתפרד ולשוב כל יסוד ליסודו, יש לומר שטומאה הנמשכה מחמת המיתה היא דוגמתה כי מפריד האדם מדביקתו, היינו שאיננה מנחת לאדם להתבונן בדבר כ"כ עד שידבק דביקת עצום, ואיננה דומה לשאר טומאות אף שיש בהם נמי ענין טמטום מ"מ איננה כ"כ חזק לשלוט על האדם להפרידו בכח, ולפי"ז מובן אשר העדר אפר פרה הוא מעכב בנבואה היינו שא"א להכין כל הצורך בדביקת כנ"ל בדברי הר"ן, ואין קושיא מדברי ספורנו המדבר בשאר טומאות שאין בהם ענין פירוד זה:

ולפי האמור יובן מדוע כהנים מוזהרים מטומאה זו דהנה כבר אמרנו בפ' שמיני שלעומת שנתרחק אדה"ר משימשך כל הנבראים אחר הש"י נבחר ונתקרב אהרן במקומו שהוא יתקן את המעוות ייחבר את האוהל להיות אחד לעשות כולם הגמוניא אחת לאט לאט עד ימות המשיח שאז יגמר התיקון וישוב הכל כמו שהי' קודם חטא אדה"ר ועצת הש"י היא תקום, והנה הוא היפוך ענין המיתה וטומאת המת ע"כ מעכב בו טומאת המת ק"ו ממה שמעכב בנבואה:

ומעתה יש לפרש נמי הענין לה"ר דהנה במדרש שמגדיל עונות יותר מע"ז ג"ע ושפ"ד שבהו כתיב גדול ובלה"ר כתיב גדולות, ויש להבין למה עוד יותר מהם וממה דכתיב גדולות יש לפרש ששקול כשלשתן לבד וע"כ כתיב גדולות לשון רבים, אך יש לומר דלה"ר הראשון שבעולם הי' נחש הקדמוני ע"כ המספר לה"ר מושך עליו כח רע כח נחש הקדמוני שהוא אבי אבות הטומאה, ושלש העבירות הם מסתעפין מכח רע זה והוא אביהן, וע"כ הוא בערך הם כערך אב הטומאה בערך ולד הטומאה, ע"כ מובן שפיר שמגדיל עונות יותר משלשתן, ובזה מובן נמי מה שאמרו ז"ל ברית כרותה ללשה"ר שתתקבל שהרי נמשך בו כח נחש הקדמוני שורש הפירוד ע"כ כחו חזק מאד לעשות פירוד בין הדבקים, וע"כ הורג שלשה האומר והמקבל והנאמר עליו אף דהנאמר עליו לא חטא כלל מ"מ באשר הורכב בו שורש נחש הקדמוני שורש המיתה ע"כ המית כל שיש לו שייכות לזה:

ולפי האמור יש ליתן טעם איך נכשל והתאכזר כ"כ שאול בחיר ה' שהי' כבן שנה שלא טעם טעם חטא על כהני ה' ולא נשא פנים למזבח ומשכן ה' שנחרב בשביל הריגתו את הכהנים, כי מאחר שמהות הכהנים הוא היפוך כח נחש הקדמוני, ובשביל לה"ר של דואג נמשך בו כח נחש הקדמוני ע"כ נעשה היפוך הכהנים לגמרי, ולא עצר כח לעמוד עצמו נגד כח נחש הקדמוני שהי' מקשקש בו אז ותקפהו בכח, ואין לו כ"כ אשמה בדבר זה שלא ממנו היתה זאת אלא כח נחש הקדמוני שהכניס בו דואג כנ"ל שברית כרותה שתתקבל, ולעומת שהי' דואג אביר הרועים הי' המשכתו את כח הנחש בחוזק יותר לתוך לבו של שאול עד שלא הי' בכחו לנצחו, ומה שהאשימו את שאול הי' רק על תחילת הטית אוזן לשמוע מפי דואג את דברי בלע, אבל מאחרי ששמע שוב הי' כמעט מוכרח בדבר, וכל האשם שנתנו עליו הוא עבור מה שהוא בעצמו הביא את עצמו לידי אונס:

ולפי האמור יש לפרש דברי המדרש הנצבים פתח דברנו אמרות ה' אמרות טהורות אבל אמרות בו"ד אינם טהורות וכו' ישן לו ולא עמד היכן הוא והיכן אמרותיו, ולכאורה הלוא הקלקול הוא רק במעשה שלא נעשה ע"י שנאנס ומ"מ האמירה עצמה למה נקראה בלתי טהורה, אך הוא הדבר שאמרנו שלאחר פיתויו של הנחש נעשה הפירוד בטבע, וסילוק המיתה שישתאר עוד בחיים זהו גזירת מלך, ומעתה כשישן לו ולא עמד אגלאי מילתא למפרע שלא הי' גזירת מלך שישאר בחיים ולא הי' לו אז חיים כלל על להבא א"כ האמירה גופא על להבא היתה בלתי טהורה שהרי היתה כאמירה מגוף בלי נשמה, דבשלמא קודם פיתוי הנחש שהי' החיים בטבע והמיתה בגזירה אף שישן לו ולא עמד, מ"מ האמירה היתה טהורה שהגזירה לאחר מכאן נעשתה, אבל אחר פיתויו של נחש הוא להיפוך איגלאי מילתא למפרע שהאמירה היתה בלתי טהורה, ודו"ק:

וזה הוא שהאריך בחטא לה"ר ובחטא שאול שהכל הוא הארה להבין ענין המיתה מהו, והוא הקדמה להבין מתוך דברים אלו טעם אזהרת כהנים מטומאת מת, והוא סיום דרש הקדום שני פרשיות הכתיב לנו משה בתורה והן טהורות וע"י מי נתנו ע"י שבטו של לוי כי לוי הוא מלשון הפעם ילוה אשי אלי מלשון חיבור, וזהו אהרן אחיך הלוי שהוא המחבר כנ"ל, שהוא היפוך טומאת מת:

ולפי האמור יובן הא דאיתא בסה"ק דהמת בשבת אין מיתתו ע"י מלאך המות, והיינו כי בשבת כתיב ויכלו השמים והארץ וכל צבאם ופירשנו בו שנכללו יחד ונתהוה מכל הבריאה כלל אחד היפוך טבע הפירוד, וע"כ ישראל נוחלי השבת השבת עמו נותן בהם דביקות, וכן פרשנו בזמירות "נתן לכל בו דבקים", היינו שנתן לכל ישראל דביקות בו ית"ש, ע"כ אין המיתה ע"י פירוד היסודות שזה מעשה מלאך המות כנ"ל בשם הזוה"ק אלא ע"י מלאך של רחמים שמעלה את הנשמה, ובאשר הגוף אין בו יכולת להעלות עם הנשמה ממילא נשאר הגוף למטה, ומה שמטמא איננו מחמת המיתה אלא שאח"כ מדבקין בגוף המת כחות הטומאה, ומ"מ שבת עצמו הוא היפוך הפירוד וכולו חיים:

ובזה יש לפרש דברי המדרש משל למלך וכו' לא יראו פני עד שיראו פני המטרונה תחלה כך אמר הקב"ה לא תביאו לפני קרבן עד שתעבור עליו שבת שאין ז' ימים בלא שבת ואין מילה בלא שבת, דהיינו דהנה קרבן הוא נשמו מקרב כל הכחות לשמים היפוך הנחש שהפריד כנ"ל, ובאשר הנחש הטיל בכל הנבראים כח הפירוד מאין ימצא בקרבן כח המקרב, דוגמא לזה איתא במדרש פ' בא טעם אהא דבכל מתרפאין חוץ מע"ז ג"ע ושפ"ד, כי הם עצמם שורש המיתה ואיך יביאו חיים להחולה, וכן נמי יש לומר שכל הנבראים עתה טבעם נוטה לפירוד איך יבואו לקרב, לזה הוצרך שיעבור עליו שבת ואז יקנה כח קירוב, וכן מילה דבזוה"ק פ' תזריע (מ"ד.) דהא בההוא זימנא דמתכנשי עמא קדישא לאעברא ההוא ערלה מקמי ברית קב"ה כניש כל פמליא דילי' ואתגלי ודאי לאעברא לההוא ערלה לעילא מקמי ברית קיימא קדישא, וכבר דקדקנו על הלשון דמתכנשי כאלו הכינוס הוא הגורם, ולמה, ואין מילה בעשרה דווקא, ולפי האמור יש לומר דהנה ידוע דהערלה הוא חלק הנחש כבזוה"ק שלכן נותנים הערלה בעפר ע"ש ונחש עפר לחמו, ונחש הוא שורש הפירוד, ע"כ לסלק את כח הנחש נדרש שיהי' התכנשות ישראל, והיינו הך דבמדרש פ' וישב תנא כינוסו וכינוס בניו הצילו מיד עשו, ומהך טעמא הוא דעשו הוא הנחש הקדמוני ובתרגום יודע ציד נחשירכן ע"כ לעמוד כנגדו הי' צריך לכינוס, וכבר פרשנו כינוסו הוא צירוף כל החושים שבו, וכנוס בניו נמי שהתאחדו בכלל ובפרט וכן נמי לאעברא האי ערלה מקמי ברית צריכין להתקבצות החושים להמצוה ואם אין בכלל צריך עכ"פ בפרט, וכן למעלה כל מקום שהגיע פגם הנחש גורם פירוד, וע"כ כניש קב"ה כל פמליא דילי', ומעתה מובן שגם הנימול בעצמו שבאין לסלק ממנו כח הנחש שהוא כח הפירוד צריך שיהי' בו כח הכינוס כדי שכח הנחש יהי' דבר היפוך לו ואז הגיע הזמן להסירו כמו קליפת הפרי קודם שנשלם קשה להסירו כי עדיין שניהם כדבר אחד אך כשנשלם הפרי נעשה הפרי פרי והקליפה פסולת ואז נתקלפה הקליפה, כן נמי כשהנימול משיג כח הכינוס ע"י שבת נעשה מוכשר להסיר ממנו הקליפה שמתנגדת לזה הכח:

במדרש העליונים שאין יצה"ר מצוי בהם אמירה אחת דיי' להם אבל התחתונים שיש בהם יצה"ר הלואי לשתי אמירות יעמדו, ביאור הדברים דהנה כתיב כי הוא אמר ויהי הוא צוה ויעמוד, נראה מכפל הלשון אשר התהוות הדבר וקיום הדבר תרי מילי נינהו ע"כ להתהוות הדבר הי' אמירה מיוחדת ולעמידת וקיום הדבר ציווי מיוחדת, ויש לדקדק שבזה נאמר לשון אמירה ובזה ציווי, ויש לומר עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בהפרש שבין אמירה לדיבור, שאמירה הוא מורה על עצם המאמר לבד אבל דיבור הוא מורה על חיבור המדבר להנאמר לו, עכ"ד, ויש להוסיף עוד שאמירה שייך אפי' בלתי שומע וע"כ שייך לומר אף על המחשבה בלתי נסמך כמו כי אמר אלקים שפירושו חשב אבל דיבור לעולם הוא נסמך להנדבר, ואפי' במחשבה כשנזכר הלשון דיבור הוא נסמך כמ"ש דברתי עם לבי, ולפי"ז יש לומר שלשון ציווי הוא מעין לשון דיבור שגם הוא לעולם סמוך אל הנצטוה, ולא יתכן לצוות בלתי כשיש נצטוה, ע"כ מורה נמי על חיבור המצוה להנצטוה כמו דיבור, וע"כ יובן כי בהתהוות הדבר לפועל יוצדק יותר לשון אמירה היינו בלתי חיבור, כי כל התהוות הנבראים הוא ע"י צמצום שבלא"ה היו בטלים בממציאם, וע"כ נקראו עשרה מאמרות שבהם נברא העולם ולא דברות שהרי כל מהות הנבראים הוא ע"י בחי' אמירה ולא בחי' דיבור, אך אחר שכבר הוא בפועל ונצרך לכח הקיום והעמדה שהטבע משתנה בכל עת פושט צורה ולובש צורה, ולמען יתמיד בקיומו שייך לשון דיבור שע"י שהנבראים יש להם חיבור להש"י יש בהם נמי כח הקיום בצד מה, וע"כ העליונים שיש להם חיבור יותר יש בהם כח הקיום ביותר והמלאכים נקראים עומדים שהם תמיד בבחי' אחת בלתי משתנה, וע"כ להתהוות הדבר לפועל כתיב כי הוא אמר ויהי, אבל למען יהי' בו כח הקיום שלא ישתנה כתיב הוא צוה ויעמוד, שלשון צוה הוא מעין לשון דיבור כנ"ל, ומ"מ גם באמירה שייך לשון חיבור שהרי מצינו לשון אמירה נסמך ויאמר אל וכהנה רבות, אבל באשר מצינו לשון אמירה נמי בלתי נסמך כנ"ל יש בו נמי ענין בלתי חיבור, ומשמש שני הלשונות, אבל לשון דיבור או ציווי לא מצינו כלל בלתי נסמך ע"כ משמש רק להוראת החיבור, וכל ל"ח שנה שהיו ישראל נזופין מעון המרגלים ואילך לא נתיחד הדיבור למשה, אלא לשון אמירה שהרי משמש שני הלשונות:

ולפי האמור יובן שהעליונים שאינם בעלי שינוי ועומדים תמיד על מתכונת אחת דיו להם באמירה אחת אבל התחתונים שיצה"ר מצוי בהם הגורם שינוי בכל פעם, נצרך לאמירה שני' למען יהי' בהם בהכרח קיום בצד מה, ואף שלא זכו לבחי' דיבור שמורה להעמדה וקיום יותר, מ"מ נאמר בהם עכ"פ אמירה שני' שגם באמירה נכלל לשון חיבור בצד מה:

ועוד יש לומר בענין שתי האמירות דהנה כתיב וטהרו וקדשו וברש"י וטהרו ממה שעבר וקדשו לעתיד לבוא, ע"כ, והיינו כי אין ענין קדושה אלקית שורה אלא במקום הראוי לה, וע"כ קודם קדושה צריכין לטהרה לסלק הדברים הבלתי ראוים ואח"כ שורה הקדושה אלקית, וע"כ טהרה היא לעולם ממה שעבר היינו לסלק הבלתי ראוי שהי' מכבר, אבל קדושה היא שישרה בו קדושה אלקית שייך רק לעתיד לבוא, וע"כ התחתונים שיצה"ר מצוי בהם וצריכין לסלקו מקודם ליתן מקום לקדושה שתשרה צריכין לשתי אמירות, אמירה ראשונה לטהרה היינו סילוק היצה"ר שדומה לזבוב ויושב בין שני מפתחי הלב שפירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שאינו מניח לדבר קדושה לכנוס ללב, ואח"כ אמירה שני' לקדושה היינו להכניס בהלב הארה קדושה, אבל העליונים שאין יצה"ר מצוי בהם דיי' באמירה אחת לקדושה:

ולפי האמור יש לפרש זכור ושמור דשבת שהם לעומת שתי האמירות, שמור הוא מצות ל"ת והוא טהרה ממה שנדבק בו בששת ימי המעשה וזכור הוא מצ"ע וזה קדושה:

במדרש ר' יעקב בר זבדי פתח ולא יהי' עוד לבית ישראל למבטח מזכיר עון וכתיב שרפים עומדים ממעל לו שש כנפים שש כנפים לאחד בשתים יכסה פניו ובשתים יכסה רגליו ובשתים יעופף, בשתים יעופף לקילוס ובשתים יכסה פניו שלא להביט בשכינה ובשתים יכסה רגליו שלא יראו פני שכינה דכתיב וכף רגליהם ככף רגל עגל וכתיב עשו להם עגל מסכה על שם ולא יהי' עוד לבית ישראל למבטח מזכיר עון וכו' שור או כשב וכי שור נולד והלא עגל נולד אלא משום עשו להם עגל מסכה לפיכך קראו הכתוב שור ולא עגל, ע"כ, ומ"מ מבואר דהא שמכסות רגליהם הוא משום שלא להזכיר עון עגל, והנה בש"ס חגיגה (י"ג:) כתוב אחד אומר שש כנפים שש כנפים לאחד וכתיב וארבעה כנפים לאחת ל"ק כאן בזמן שבהמ"ק קיים וכאן בזמן שאין בהמ"ק קיים כביכול שנתמעטו כנפי החיות הי מנייהו אימעט וכו' ורבנן אמרי אותן שמכסות בהם רגליהם וכו', ויש להבין דמאחר שהנהו דמכסות את רגליהם הוא לבלי הזכיר חטא עגל ביותר נצרכין בזמן שאין בהמ"ק קיים שהקטיגוריא מצוי' ביותר, וישראל נזקקים ביותר לשמירה:

אך כבר אמרנו בשם קדושת לוי אהא דביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם, כשהמקטרגים באים להקטין זכות ישראל לאמור הלוא הי' להם אבות כ"כ קדושים והם נקיים וטהורים מתולדה ואין זה כ"כ רבותא כשהם טובים וכן להיפוך מחשבים מעט חטא לעון גדול, ובאשר הקב"ה חפץ לזכות את ישראל נזכר חטא העגל כלומר ראו אשר מתולדתם אינם כ"כ טובים שהרי תיכף עשו את העגל, וזה שאמר וביום פקדי לטובה ופקדתי עליהם חטאתם ע"כ הזכות יותר גדול, ושפתים ישק. ויש לפרש נמי לפי דרכו ז"ל אף אם ח"ו פקידה לרעה נמי מזכיר העגל להקטין החטא כנ"ל, ומ"מ כשאין כאן פקידה לא לכאן ולא לכאן הם כי לא להזכיר שמ"מ מגרע מעלת ישראל, והיינו הך שבש"ס שם כתוב אחד אומר פני שור וכתוב אחד אומר פני הכרוב ואלו שור לא קחשיב אמר"ל יחזקאל ביקש רחמים והפכו לכרוב, והנה כתיב ברן יחד ככבי בוקר ויריעו כל בני אלקים ואמרו ז"ל שאין מלאכי השרת אומרים שירה מלמעלה עד שאומרים ישראל שירה מלמטה ובודאי אז המקטריגים מתאמצים לקטרג על ישראל לאמור שאינם ראוים והמליצי יושר מראין זכיות ישראל שראוין הם, אך בגלות שהי' בהכרח ע"י עונות אז נחלש כח המליצי יושר, ע"כ נתמעטו אז כנפי חיות ונתראה ונזכר חטא העגל, ושוב נתראה צדקת ישראל שאפי' שמתולדותם אינם ראוין וגם הם נתונים בעמקי צרות הגלות ומ"מ מקלסין לקב"ה, א"כ נעשה מהקטגוריא סניגוריא:

במדרש מחוץ לפרוכת העדות יערוך אמ"ר אלעזר בן שמוע בזכות יערוך תנצלו מן כי ערוך מאתמול תפתה, ויש לפרש עפ"י מה שאמרו ז"ל הדלקה לאו עבודה היא אלא סידור הנרות הנאמר בלשון הערכה היא עבודה, ובא לרמז שעיקר הנתבקש מהאדם הוא הערכת והכנת הלב ולא עצם הקרבן, והנה בזוה"ק כי אין דעת וחשבון בשאול, היינו שמי שיש בו דעת לידע המתבקש ממנו ועושה חשבון עם נפשו כמה הוא רחוק מהנדרש והוא ממארי דחושבנא לא נמצא בשאול כי השאול נקרא צלמות ולא סדרים, והוא היפוך דעת וחשבון, כי צלמות הוא חשכת השכל והלב, ולא סדרים הוא היפוך חשבון, ובודאי הפירוש אף שאיננו צדיק גמור דצדיק גמור מה קמ"ל, אלא וודאי כוונתו לאיש המשתדל ועושה חשבון עם נפשו באשר רצה עכ"פ להיטיב מעשיו [כי מרגיש שאיננו כפי המבוקש, כי מי שאין בו דעת לעולם חושב שעוד עושה לפנים משורת הדין], וכפי ששמעתי מכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שמי שתשוקתו תורה ומצות אי אפשר שיהי' בגיהנם, ואם ירד שמה תיכף יפרח משם כחץ מקשת, שלמקום שיש לאדם תשוקה בחייו נמשך אחר מותו, עכ"ד. והסימן להתשוקה היא כשיודע עד כמה הוא רחוק מהנדרש, וע"כ עריכת נרות המנורה שרומז להערכת הלב לדברי קדושה והיינו ע"י חשבון הנפש להיטיב מעשיו, זה מציל מעריכתו של גיהנם שהוא צלמות ולא סדרים ע"כ אינה סובלת מי שיש בו דעת וחשבון:

והנה משונה מצות הנרות מכל המצות שאין בה אלא עריכת הלב, וקטורת הוא עצם הקישור הנסתעף זה מזה וזה מזה, שלעומת שאדם הוא מקושר יכול להעריך את לבבו וזה הוא מאמרם ז"ל בעידן הדלקה תהא מוקטר קטורת, וכן נמי להיפוך לעומת שמעריך את לבבו יכול לבוא לידי קישור וזה למ"ד בקטורת מפסיק להו כדי שיהא נרות קודם הקישור ולאחר הקישור וסוף דבר הוא נרות לעמוד בהכנה כענין עושי דברו לשמוע בקול דברו:

והנה במדרש וישמע ה' את קול דבריכם בדברכם אלי ויאמר ה' אלי הטיבו את אשר דברו ר' חייא בר אדא ובר קפרא חד אמר הטבה כהטבת נרות וחד אמר הטבה כהטבת הקטורת, ויובן לפי הנ"ל שהטבת הנרות רומז לעריכת לב האדם והכנתו, והנה ישראל שלא בקשו לשמוע עוד הדברות מהש"י והש"י הודה לדבריהם מוכרח שהיתה בו כוונה נעלמת טובה שלא היתה נגלית אלא ליודע תעלומות, והיינו שהם הרגישו שנתבקש מהם הערכת הלב, וע"כ אף שבודאי תועלת הנגלה הוא בדברות של הקב"ה בעצמו כמאמר הכתוב באור פני מלך חיים ובפרדר"א שבשביל הדברות זכו למה שלא זכו דור אחר מ"מ הם לא השגיחו על תועלתם אלא למלא את הנדרש, והשכילו שאי אפשר להם להכין לבבם כ"כ שיהי' קרוי הכנת הלב לעומת מעלת דברות מפי הקב"ה וכבש"ס יבמות וכי הגון הי' משה ללימוד תורה מפי הגבורה, ואם משרע"ה לא הי' הגון מי הוא שיהי' הגון ע"כ הי' ניחא להם יותר לשמוע מפי משרע"ה למען יהי' נקרא הערכתם הערכה, ומר סבר כהטבת הקטורת ששערו שאי אפשר להם להתקשר אל הדברות מחמת גודל הפחד אדרבה וירא העם ויניעו ויעמדו מרחוק, ע"כ רצו יותר שהדברות יהיו באמצעות משרע"ה כדי שיהי' היכולת להתקשר בהדברות, ובין לדברי מר ובין לדברי מר היתה כוונה טובה נעלמת שהיתה נרצית בעיני יודע תעלומות:

פרק ח

ברית מילה

במדרש פ' אמור ר' יוחנן אמר לעולם אל תהי מצות עומר קלה בעיניך שע"י מצות עומר זכה אברהם לירש את ארץ כנען הה"ד ונתתי לך ולזרעך אחריך ע"מ ואתה את בריתי תשמור ואיזה זה מצות העומר, ואינו מובן שעומר מאן דכר שמי' התם ופשטא דקרא בברית מילה הכתוב מדבר:

ונראה דהנהאמרו ז"ל שצריך כל אדם להיות לו תמיד שני אותות אות מילה ואות תפילין ובשבת במקום אות תפילין אות שבת, ובטעמו של דבר שצריכין שני אותות דווקא ולא סגיא לי' באחד הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה כי האדם בזה העולם הוא כאבדה כמ"ש תעיתי כשה אובד, ואבדה מחזירין בסימנים, והיינו שכל אחד ימצא את שורשו ע"י סימנים, ושני סימנים הם סימן מובהק דמועיל מדאורייתא, ודפח"ח. ויש לי להוסיף בה דברים ועם זה יובן ענין שמיטין ויובלות, דהנה במדרש פ' ויקהל המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא וכתוב אחד אומר לכולם שמות יקרא כיצד יתקיימו שני כתובין אלו אלא כשהקב"ה מבקש לקראותם כאחד הוא קורא לכולם שם אחד וכשהוא קורא כל אחד ואחד בשמו הוא קורא אותו מיכאל גבריאל לכך נאמר לכולם שמות יקרא אין לי אלא למעלן מנין אף למטן שנאמר ראו קרא ה' בצלאל. ופירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דהיינו שהם נרצים מצד הכלל וזהו שמבקש לקראותם כאחד וקורא לכולם שם אחד, וכשהם נרצים מצד הפרט קורא לכל אחד ואחד בשמו, עכ"ד. ומובן שיש לכל אדם להשגיח על עצמו שיהי' נכלל בתוך הכלל היינו שעכ"פ יהי' כלל ישראל קולטתו, על היפוך אמרם ז"ל א"י אינה מקיימת עוברי עבירה, וק"ו לרוחנית א"י שאינה קולטת אלא לאיש הראוי עכ"פ בצירוף הכלל וכמ"ש בתוך עמי אנכי יושבת כבזוה"ק פ' בשלח, ואז נקרא שנרצה מצד הכלל אף שעדיין אינו נרצה מצד הפרט, אך מאחר דאין הכלל קולט אלא הראוי לו איך יזכה איש הבלתי שלם להקלט בכנס"י, ונראה דהנה צורת כנס"י להשתוקק למעלה וכמ"ש מי זאת עולה מן המדבר מתרפקת על דודה, וכן דוד המע"ה שהי' מרכבה למדה זו כתיב בו צמאה לך נפשי כמה לך בשרי, וע"כ מי שיש בו תשוקה עכ"פ להיטיב מעשיו ולהדבק באלקית עי"ז יש לו השתוות בצד מה בכנס"י, אך גם זאת שיהי' לאדם תשוקה לאלקית איננו כ"כ נקל, אבל עצה היעוצה לזה לברוח מכסופין דהאי עלמא, ומכל דבר שאדם בורח מחיצוניות בא לעומתו בקדושה, ואז ממילא יבוא בו רוח תשוקה לקדושה, והתשוקה היא בלב, ואז ירושלים שהוא ליבא דכל עלמא קולטתו, ויהי' נרצה מצד הכלל, וכשאדם מוסיף להתקדש בדעתו ושכלו כל חד וחד כפי דמשער בלבי' כי אין דעתן של בני אדם שוות, אז נרצה גם מצד הפרט:

וכבר אמרנו שזהו נמי ענין שמיטין ויובלות דבזוה"ק דשמיטין הוא בכנס"י, והיינו שאדם מפקיר שדהו וכרמו שהי' אז כל מחייתם והתשוקה של אדם כרוך ולהוט אחריהם והאדם מפקיר תשוקה שלו אז בא לעומתו לתשוקה למה שראוי ונברא בשבילו, ובזה נעשה נרצה מצד הכלל וכנס"י קולטתו, אך יובל הוא מצד כל פרט ופרט כמ"ש ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו, ובזוה"ק לאתר דנשמתי' אחידא מתמן, והוא הריצוי מצד הפרט, וכאשר נסתכל בכתוב נראה מפורש שבמצות השמטה נאמר בלשון יחיד ובזוה"ק דכל היכא דכתיב לשון יחיד מורה על התאחדות הכלל, אבל ביובל כתיב בלשון רבים שמורה על כל פרט ופרט חוץ מכתוב הראשון והעברת שופר וגו' שנאמר בלשון יחיד להורות שא"א לבוא ליובל היינו להיות נרצה מצד הפרט כי אם להתאחד מקודם בכלל, וע"כ התחיל בלשון יחיד וכל הפרשה מדברת בלשון רבים:

ואמרנו עוד דכן הוא החילוק בין עוה"ז היינו ימות המשיח לעוה"ב דבימות המשיח עודנה מסתיע מהכלל כמו שאמרו ז"ל אחד בעיר מזכה לכל העיר אחד במשפחה מזכה לכל המשפחה, אבל לעוה"ב כל צדיק וצדיק יש לו מדור בפני עצמו, ונראה דכן הוא נמי בג"ע התחתון וג"ע העליון, דבג"ע התחתון מצינו בזוה"ק שיש שם ישיבות וקיבוץ צדיקים אבל בג"ע העליון שם מיכאל מקריב נשמותיהם של צדיקים לפני הקב"ה ובודאי הוא כל אחד ואחד בפ"ע כמו שבקרבנות דלמטה דכתיב והקריבו לשון יחיד ובת"כ שלא יערב חלבו של זה בזה, בודאי כן הוא למעלה, וכן נמי ההפרש בין שבת ליו"ט שיו"ט בא מצד כלל ישראל וב"ד מקדשין לי' וע"כ הוא זמן עלית רגלים שנעשים כולם חברים ברגל אבל שבת הוא מעין עוה"ב וכמו שאומרים בזמירות איש על מחנהו ואיש על דגלו, אך גם בשבת עצמו נחלק לשתי זמנים שבת דליליא הוא בכנס"י שמור בלב רזא דאחד ושבת דיממא זכור דבשכל כ"א כמה דמשער בלבי', ואין לבוא לשבת דיממא כי אם ע"י הכנת שבת דליליא ובכן יש לומר על מחנהו זהו להסתפח בכלל ישראל שבת דליליא, ואיש על דגלו הוא כל איש לאתר דנשמתי' אחידא מתמן זהו שבת דיממא, ויש לומר עוד דזה עצמו הענין עומר ושתי הלחם עומר הוא לשון קיבוץ, והיינו דישראל שיצאו ממצרים עדיין לא הי' הדעת שלימה אלא מחמת שברחו מפני פרעה, וכמו שאמר אדומו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור בפסוק והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים, היינו שעד כה הי' סבלו את טנופת מצרים ומאז והלאה לא היו יכולים לסבול, ע"כ באו לעומתם לתשוקת קדושה, והלבבות היו נמשכין אחר הש"י וכמ"ש זכרתי לך וגו' לכתך אחרי וגו', וע"כ מצות מצה לחם עוני, ונעשו נרצים עכ"פ מצד הכלל, אך בשבועות זמן מתן תורתנו שנשלמו ישראל בדעתם ושכלם, והיו נרצים גם מצד הפרט כמ"ש אתה מחיצה לעצמך וכו'. וכן הוא בכל שנה בפסח נתעורר תשוקת ואהבת ישראל להש"י ונעשים נרצים מצד הכלל, אך כל אהבה צריך בירור שלא יסתעף ממנה אהבה חיצונית, וע"ז צוה הש"י ממחרת השבת הוא יום הראשון של פסח יום החסד מקריבין את העומר וכמ"ש בזוה"ק פ' אמור שהוא כענין מנחת קנאות דכנס"י לא שקרת במלכא קדישא ובדיקה דכנס"י הוא סמא דמותא לאשת זנונים ובורחת, וכמו כן בכל פרט מישראל נדחו רצוניות חיצוניות ובורחות מלב ישראל ולעומת שישראל מתאמצין לדחות מהם תשוקות חיצוניות וביותר שמירת הברית שורש תשוקות חיצוניות נתברר שישראל אין להם אלא לב אחד לאביהן שבשמים ונעשים נרצים מצד הכלל, ואח"כ זוכין לחג השבועות שזוכין גם מצד הפרט כמו אז במ"ת:

תוכן העניינים

שם משמואל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה