אור ברסלב

שם טוב על מורה נבוכים· רבנו שם טוב אבן שם טוב

חלק א

פתיחת הרמב"ם

הקדמה

אמר הרב הקדמה סבות הסתירה או ההפך וכו'. זאת ההקדמה היא גדולת הערך ואלו לא חובר זה הספר אלא שיאמר הרב כמה הם סבות ההפך והסתירה לחכמים היה די והיא מועלת מאוד לדעת כל הספרים המחוברים מאיזה פנים ימצאו בסתירה וגם לדעת הסתירה אשר תמצא בנביאים מאיזה מין הוא והוא נר מאיר כל חשך:

ודע כי הסתירה היא נבדלת מההפך כי הסתירה היא שתקובל בחיוב ושלילה באומרנו כל אדם חי אין אדם אחד חי או אין כל אדם חי, וההפך יקובל מצד החמר באמרנו כל אדם רשע כל אדם צדיק כי הסותרות וההפכים אי אפשר שיהיו צודקות יחד עם שאפשר שיהיו כוזבות כמו שהתבאר בהגיון:

והסתירה הראשונה אשר תמצא בספרים המחוברים והיא הסתירה היותר חלושה שתמצא בספרים כי אין הסתירה כפי הנושאים אבל הסתירה כפי הבעלים והוא מי שקבל דעות מתחלפות וחסר שם הבעלים ותמצא בחבור ההוא סתירה או הפך באמרנו ראה רבי דבריו של פלוני בכך וסתם לן כוותיה וראה רבי דבריו של רבי פלוני וסתם לן כוותיה, והמשל בזה רבי יהודה סובר שדבר שאינו מתכוין אסור מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב ור' שמעון פוטר בשניהם ואם רבי סבר וסתם לן במלאכה שאינה צריכה לגופה שהוא חייב ובדבר שמתכוין שהוא פטור כרבי שמעון מכל מקום אין כאן הפך וסתירה כי הם נושאים מתחלפים אבל בבחינת היות הסברא אינה מסכמת עם התנא יאמר שהסברא היא סותרת האחרת:

סבת הסתירה השנית היא יותר גדולה והיא היות לבעל הספר ההוא דעת אחת ואחר כך שב ממנו כאמרם הדר ביה רבא מההיא וראוי שיובנו אי זה מהמאמרים נכתב אחרון:

סבת הסתירה השלישית. היות המאמרים אינם כולם כפי פשוטם אבל האחד הוא משל והאחר כפשטו כאמרו לא יראני האדם וחי ואמר ותמונת י"י יביט כמו שאמר מנשה הרשע משה רבך אמר כי לא יראני האדם וחי ואתה אמרת ואראה את י"י, כי לא יראני האדם וחי כפי פשוטו והאחר צריך ביאור. או יהיו שתי הגזרות יחד סותרות לפי שהם משלים וכשיובנו כפי פשוטיהם יהיו סותרות או הפכיות:

סבה רביעית לסתירה שיהיה בענין תנאי שלא פורש במקומו כמו שאמרו ולא יכול משה לבא אל אהל מועד ובבא משה אל אהל מועד כי היה זה בתנאי כמו שמבואר בא הכתוב השלישי והכריע ביניהם. או שיהיו הנושאים מתחלפים ולא יתבאר אחד מהם במקומו כמו שיהיו השמות משותפים כאמרו הגדי ישחט ויצלה הגדי לא ישחט ויצלה ויהיה כוונת אחד מהם מזל גדי:

הסבה החמשית לסתירה והוא הכרח הלמוד וההבנה יביא לנו הסתירה. והמשל בזה שיהיה בכאן ענין סתום מאד קשה לציירו במה שהוא סתום ועמוק יצטרך לצייר דבר ענין קל הציור ולמה שזה היה קל הציור ראוי שיוקדם על קשה הציור כי הדברים הקלים הם הקדמות לדברים קשי הציור כי כל ידיעה ולמוד אמנם תגיע בידיעה קודמת. ולמה שקשה הציור הוא הקדמה לקל הציור ראוי שיוקדם הקשה הציור, ולמה שלעולם נתחיל בקל הציור בעבור זה הקשה הציור ראוי שיהיה קל בהבנתו מפני שההתחלה לעולם בקל, יביא ההכרח שהקשה הציור שיקל המלמד בהבנת הענין ההוא הראשון על איזה דרך שיזדמן ובעיון גס ולא ידקדק באמתתו אבל יונח כפי דמיון השומע עד שיובן מה שירצה בו עתה להבינו באמצעותו מענין הבנת הקל הציור ואחר כך ידוקדק הענין ההוא הסתום הראשון ויתבאר אמתתו במקום הראוי לו:

סבה ששית לסתירה התעלמות הסתירה והיותה בלתי מתבארת אלא אחר הקדמות רבות. וזה דבר מבואר כי ברבים מאנשים ימצא זאת הסתירה ובפרט באנשים אשר אינם שקועים בחכמה:

סבה ז' לסתירה צורך הדברים בענינים עמוקים מאד יצטרך להעלים קצת עניניהם ולגלות קצת ופעמים יביא הצורך כפי אמירה אחת להמשך הדברים ירצה כפי ההכרח יצטרך בעל הספר שיניח הקדמה אחת ובמקום אחר יביא הקדמה אחרת סותרת לראשונה כפי האמת. ואמרו המפרשים כי זה רומז לפי' הפסוק אתה י"י לעולם תשב שבפ' כסא (ט) יבאר שהוא תאר עצמותו ומהותו ובפרקי ר' אליעזר הניח שהוא תאר לשמים והאחד מהם כפי ההמון, וזה רומז להבנת דבריו:

ואמר הרב שהסתירה הנמצאת בספרי הנביאים הוא אם כפי הסבה הג' או הד' ובעבור זה הענין הובאה זאת ההקדמה כלה, והנה הסתירה אשר ציירו רז"ל הוא בעניני הדינים ואמנם כוונת הרב לבאר הסתירה הנראה בדעות ובאמונות:

ואמנם אם תמצא בספרי הנביאים סתירה לפי הסבה הז', אמר הרב כי זה יצטרך עיון וחקירה רבה וצריך שלא יגזור זה באומד דעתו בסברא בלי אזון וחקור, והנה החכם רבי משה הביא הרבה סתירות בדעות ואותם הסתירות אינם סתירות לפי האמת והמבין אותם ידע שאינם סותרים, והנה כבר ימצא בנביאים כפי אמירה אחת דבר שיסתור אמירה אחרת כפי הרצון בנביאים לדבר כענין אמרו נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל כי כפי אמירתו הוא להוכיח את ישראל כדי שישובו בתשובה אמר הנביא נפלה לא תוסיף קום וזה הנביא בעצמו כתב אחר זה ושבתי את שבות עמי ישראל ובנו ערים נשמות וישבו ונטעו כרמים ושתו יינם וגו' ונטעתים על אדמתם ולא ינתשו עוד מעל אדמתם אשר נתתי להם וגו', וגם נמצא רבים מהסתירות בדעות ובאמונות כפי אמירה אשר יתעסק בה הנביא:

ודע וכו' צוה הרב והודיע כי הסתירה הנמצאת בזה הספר שהיא כפי הסבה החמשית והז'. ואמר ודע זה והבן מאד שלא תתערב בקצת פרקיו:

ואחר שהניח הרב כוונת הספר ותכליתו ומה שמו ולמי חברו והלמוד הנעשה בו שהוא מגלה טפח ומכסה טפחיים והמעיין בו איך ראוי שיעיין ושאין ראוי לגלות דבר מזה הספר והתועלת הנמצא בו ומי האיש אשר לא יקרב לזה הספר ועשה התנצלות לחבור זה הספר שלא חובר בזמן הגלות ואמר סבות הסתירה וההפך הנמצא בספרים והנמצא בזה הספר, אמר כי אחר אלו ההקדמות התחיל בזכרון השמות אשר צריך להעיר על אמתת הענין המכוון בכל מקום כפי ענינו ויהיה זה מפתח להכנס אפילו סוגרו עליהם השערים וכשיפתחו השערים ההם ויכנס האדם במקומות ההם ינוחו בהם הנפשות ויהנו העינים וינפשו הנפשות מעמלם ויגיעם. ע"כ הגעת פתיחת זה הספר הנכבד:

וע"כ אמר פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים אשר הרצון בזה כי בידיעת השמות יפתחו השערים ויבא בהם גוי צדיק ויהיה האדם בהם שומר תורתו ואמונתו, לא מה שיחשבו הפתאים כי מי שיכנס בזה הספר מדבר על י"י תועה אבל הוא שומר אמונים כי האמונה אינו דבר נאמר אבל מה שיצוייר אמתי וצודק יהיה אמונה אמתית, ולכן אמר כי באלו השערים ישמרו האמונים:

פרק א

צלם ודמות. אמר הרב צלם ודמות כבר חשבו בני אדם, הפירוש כבר ביארנו בפתיחת זה הספר כי הפשטת הגשמות מהאל יתברך אינו מכלל הסתרים אשר ראוי להעלים אבל בהרחקת הגשמות ראוי שישותפו ההמון והחכמים ויחנכו הנערים ג"כ כמו שביאר הרב בפרק ל"ה, ולמה שימצאו סתרים רבים יחוייב שיקבל אותם החכם אחר קבלת שהשם אינו גשם, רצה הרב בעבור שני אלו הטעמים לסלק הגשמות, והתחיל בצלם למה שאדון הנביאים התחיל בו במעשה בראשית גם כי הוא כולל כל חלקי ההגשמה כמו שביאר החכם רבי משה הנרבוני:

ואמר כבר חשבו בני אדם כי צלם בלשון עברי יורה על תמונת הדבר ותוארו. והרצון בו כי צלם יורה על תמונה ותואר, כבר ידעת כי תמונה ותאר הם ממאמר האיכות והם ממקרי הכמות במה שהוא כמות ואם הדבר כן מה שאמר במעשה בראשית נעשה אדם בצלמנו הרצון בו התמונה המקרית. ואם בכאן אמר השם נעשה אדם בצלמנו יהיה השם גשם, ויהיה הדבר כן צלם יורה על תמונת הדבר שהוא מקרה הכמות אם כן בצלמנו הוא דבר גשמי ובכאן נכלל הש"י אם כן הש"י הוא גשם וחשבו רבים שאם יתפרדו מזאת האמונה יכזבו הכתוב, גם כי רבים חשבו שמי שאינו גשם אינו נמצא והמלך אם לא יהיה בעל פנים ויד כמותם אינו נמצא כן הוא מלך מלכי המלכים אלא שחשבו שהשם יתברך הוא גדול בכמות ויותר בהיר ואינו החמר שלו מדם ולא מבשר זהו מה שחשבו רוממות בחק הש"י:

אמנם וכו'. כי מי שקרא בספר הפילוסופיא כבר ידע שבא המופת שהש"י אינו גשם וגם מי שיקבל התורה ויאמר שהש"י אחד כבר יחוייב לו שיאמין שהשם אינו גשם ולכן יחוייב כי צלם ודמות לא לבד יאמר על התמונה ותואר אבל יאמר על הצורה הטבעית והצורה הטבעית אמר הרב שהוא מה שבו נתעצם הדבר והיה מה שהוא והוא אמתתו מאשר הוא הנמצא ההוא, והרצון בזה כי המקרה אינו חלק עצם ולא נתעצם בו הדבר ולמה שהחמר הראשון אינו נמצא שלם אבל הנמצא השלם הוא אשר יש לו הצורה המינית לכן אמר והיה מה שהוא. ומה שאמרו והוא אמתתו מאשר הנמצא ההוא הוא פירוש והיה מה שהוא. ואחרי אמרו כי אמרו והוא אמתתו הוא תשלום הגדר כי כבר היינו יכולים לומר שהיסודות הם עצמות האדם וכשאומר אמתתו הוא הבדל עצמו מיוחד, וההבדל בזה כי ההיולי ראשון הוא חלק עצם אבל אינו מהות הדבר ולמה שהיה הסוג מהות הדבר כי הושב בתשובת מהו כמו הצורה המינית השלים ואמר והוא אמתתו מאשר הנמצא ההוא:

ואמרו הענין ההוא באדם הוא אשר בעבורו תהיה ההשגה האנושית הרצון בו כי מצד הצורה השכלית הנמשכת מהצורה הטבעית ואמר בו בצלם אלהים כי הצורה בעצמה ענין גשמי ולא היה בה דמיון בשם יתברך אלא מצד כח הצורה השכלית הנמשכת מהצורה הטבעית. זה אם יהיה כח השכלי כח מעורב כמו שיראה מדברי הרב בקצת פרקי זה המאמר. אבל אם הכח השכלי הוא הבנה לבד כמו שיראה בקצת פרקי זה המאמר כמו שהוא דעת אלכסנדר והיה זה הכח כח בלתי מעורב כמו שהש"י אינו גשם יהיה הרצון באמרו אשר ענינו באדם הוא אשר בעבורו תהיה השגה אנושית יראה כי נקרא צלם אלהים הכח וההבנה למה שהיה כח נבדל כמו שהשם ית' נבדל מגוף ולמה שזה הכח ניכר שאינו גוף מפני ההשגה אמר ומפני ההשגה הזאת השכלית נאמר בצלם אלהים ברא אותו, ולפי האמת זה הפירוש האחרון הוא האמת אף כי לפי כוונת הרב ופרסום מאמרו בשכל יראה הפירוש הראשון יותר נאות וגם שהוא מתישב יותר על הלשון:

והנה הביא ראיה הרב כי צלם נאמר על הצורה הטבעית למה שאמר צלמם תבזה כי הבזיון דבק בנפש אשר היא הצורה המינית. כשהיה מתפלל דוד שיבזה השם אויביו היה מתפלל שהנפש שלהם והוא הציור הפנימי יהיה רע ומבולבל לא הענין הגופיי כי לא בשוקי האיש ירצה:

ואמר הרב כי הסבה לקרות הצלמים צלמים היות המבוקש מהם ענינם הנחשב ופי' בו הורדת הרוחניות וגם כן היתה הכוונה בצלמי טחוריכם ענין דחות ההיזק והורדת הרוחניות בעשיית צלמי הטחורים:

ולמה שהביא ראיה שהצלם הוא דבר שאינו גשמי ג"כ מצד מ"ש דוד בעיר צלמם תבזה ובעבור קריאת הצלמים צלמים והיה הראיה האחרונה בלתי מפורסמת. לכן אמר ואם א"א מבלתי צלמי טחוריכם הצלמים מבלתי התכונה והתאר יאמר צלם אם בשתוף ואם בספוק, יאמר בשתוף כשיאמר על הצורה המינית ועל הצורה המלאכותית ולכיוצא בו מתכונת הגשמים, ויאמר בספוק כשיאמר על הצורה המלאכותית ועל צורות הדברים הטבעיים כי בקדימה יאמר על תכונת הגשמים הטבעים ואח"כ יאמר על תכונת הגשמים המלאכותית והבן זה כי זולת זה לא תסתלק מן הספק כי השם לא יהיה משותף או מסופק בשני הענינים יחד:

אמנם דמות הוא שם מן דמה והוא ג"כ דמיון בענין והרצון בו כי הדמיון יאמר על שום דבר שיהיה בין שני הדברים דמיון באי זה דבר אף שלא יהיה אותו הדמיון גשמי ולא מקרי כי דמיתי לקאת מדבר לא שדמה לכנפיה ונוצתה אבל דמה אבלו לאבלה וכן כל עץ בגן אלהים לא דמה אליו הוא דמות בענין היופי לא בדמות תמונה ותואר:

וכן נאמר דמות הכסא דמות ענין התנשאות ורוממות. ר"ל שהשם ית' מתנשא ומתרומם על ענין אלו המציאות והוא מניע גלגל ערבות:

דמות חיות. רוצה לומר דמות לזה הענין כי כ"א מהגלגלים הם חיים ומשכילים ויש להם דמות עם החיות כמו שהתבאר במעשה מרכבה:

וכאשר ייוחד וכו' ביאר הרב כי דמותנו הוא דמות בענין ויוחס אדם בדבר שהוא זר מאד ממה שאין כן בדבר מהנמצאות אשר היא השגה שכלית אשר לא ישתמש בה לא חוש ולא יד ורגל דמה אותו בהשגת הבורא אשר אינה בכלי כי השגתו יתברך היא עצמותו:

ואם אינו דמיון באמת כי השגת השם לא ידמה להשגת שום נמצא כל שכן להשגה האנושית אבל יתחלף ממנה האדם מפנים רבים כמו שיבאר הרב בחלק ג'. ולמה שהשם ית' אין לו דמיון עם אחד מברואיו כ"ש להשגה האנושית, אבל מאשר נראה מן הדעת תחלה הענין ידמה אליה. נאמר באדם מפני זה הענין מפני השכל האלהי המדובק בו שהוא בצלם אלהים ודמותו. והרצון אחד מג' דברים או מפני המשיג שהוא הכח וההבנה שאינה גוף ולא כח בגוף או מפני השכל אשר בפועל והיא ההשגה או מפני השכל הנקנה באדם והוא השכל הנאצל אשר אחר הבנת רוב המושכלות הטבעיות ורוב האלהות יתייחד האדם ויעשה ממושכליו כלם השכל הנאצל ויעלה האדם לזאת המדרגה אשר ישכיל הדברים בידיעה אחת לכן נאמר שהוא בצלם אלהים ובדמותו. והאמת כי מה שכיוון הרב הוא זה המין האחרון מן ההשגה כי זה השכל נצחי וקיים והוא בלתי הווה ולא נפסד והוא המכונה בנשמתן של צדיקים ולכן נאמר עליו נעשה אדם בצלמנו כדמותנו לא בעבור התכלית הראשון והאמצעי אבל בעבור זה האחרון והבן זה כי זה תכלית האדם והצלחתו ובעבורו נאמר נעשה אדם בצלמנו כדמותנו לא שהשם יתברך יהיה בעל תמונה. ולמה שכוונת מעשה בראשית היתה לעשות זה האיש השלם כמו שתארנו והיה ירא מפשוטי הכתוב הפך זה בא מורנו הרב מורה צדק בפרק השני להתיר זה הספק:

פרק ב

אמר הרב הקשה לי איש חכם זה לו שנים קושיא גדולה וכו'. כבר ביארתי לך כי בהרחקת הגשמות מהשם יתברך יובנו רבים מסתרי התורה ממעשה בראשית ומעשה מרכבה ואחר שהתבאר מהו הנרצה בצלמנו כדמותנו יסולק ספק גדול ממעשה בראשית והוא הספק שעשה לרב האיש החכם. והנה הניח הרב הקדמה אחת שהיא הצעה לסלק הספק כי אלהים שם משתתף למלאכים ולשופטים ולמנהיגי המדינות והרצון באמרו והייתם כאלהים יודעי טוב ורע רוצה בו הענין האחרון אמר אונקלוס ותהון כרברביא:

ואחר שהניח זאת ההצעה שהוא מפתח להבין כל מעשה בראשית ובפרט חטא האדם וענשו אמר הרב כי המקשה הקשה לו שיראה מפשט הכתוב:

כי הכונה הראשונה באדם שיהיה כשאר ב"ח שאין לו שכל ולא מחשבה ולא יבדיל בין הטוב ובין הרע, והרצון באומרו אין לו שכל להשיג ההשגות השכליות אשר בם אמת ושקר, ולא מחשבה להשיג הדברים אשר בהם יתלה הטוב והרע והם הדברים המפורסמים:

וכאשר המרה הביא לו מריו זה השלמות הגדול המיוחד באדם והוא שיהיה לו זאת ההכרה הנמצאת בנו אשר היא הנכבדת מן הענינים ולא לבד היא נכבדת מכל הענינים אבל היא עצמותנו ומהותנו, וזה הפלא שיהיה לו ענשו על מריו תת לו שלמות שלא היה לו והוא השכל, וחזק זה הספק במ"ש כי איש מן האנשים מרה והפליג בעול ולפיכך הושם כוכב בשמים. ע"כ בזה יראה דברים רבים סותרים, ראשונה שיהיה כוונת ה' שיהיה האדם כשאר ב"ח אין לו שכל ולא תבונה וזו סתירה גדולה, כ"ש שיהיה הפך הנאמר מכוונת האל אשר אמר ית' נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, ג' שהמרי יביא לו זה השלמות, והנה כל מרי וכל פחיתות יבא מהחמר והשלימות יבא מצד הצורה ואיך יביא החטא לזה השלימות הגדול כי לא יביא החטא אלא להפסד והשחתה, והנה נראה כי האדם קודם שחטא לא היה יודע בין טוב לרע וכאשר חטא נפקחו עיניו וידע שהוא ערום א"כ הביא לו המרי זה השלימות הגדול אשר היא הידיעה, ואמר הרב שהיא קושיא גדולה בעבור כי זה כוונת התורה בתחלת הדעת ונרצה מפשוטן של כתובים:

ואמר הרב שאף שיראה מפשט הכתוב אין ראוי האיש המעיין בתחלת רעיוניו וזממיו שיחשוב שיבין ספר שהוא הישרת הראשונים והאחרונים בעברו עליו בקצת עתות הפנאי מהמאכל והמשתה כמו שעושים הסכלים שיעיינו בספרי הקדש באלו העתות ויחשבו שהיא כספרי דברי הימים ושיר מהשירים:

ודע והבן כי האדם יש לו שתי השגות האחד דברים הנמצאים והוא השגת השם יתברך ומלאכיו וצבאיו ומעשיו והוא תכלית המצאת האדם כי האדם נברא להבין ולהשכיל וזאת ההשגה הוא אשר בה ידמה האדם להשי"ת והיא השגת הנמצאות על מה שהם עליו, והנה היודע נמצאות וידע איך הש"י סבה להם ויתייחד באחרונה עם השכלים הנבדלים הוא תכלית מציאות האדם ובואו לזה העולם. ואמנם האדם למה שהוא מורכב מגוף ונפש והיה הגוף והנפש א"א לחיות מבלי שיתערבו קצת האנשים אלו עם אלו כי האדם מדיני בטבע ובעבור שיעזרו קצתם אל קצתם הוכרח הקבוץ והנה להכרח קבוץ יונחו הדיינים והשופטים שיהיו מנהיגי המדינות כדי שיחיה האדם קצתו עם קצתו, והאדם אם ישתמש באלו המפורסמות לבקשת ההכרחי לדעת את ה' מה טוב ומה נעים, אבל אם יעזוב האדם השגת האל ומלאכיו וכל שאר הנמצאים ויעיין בהנהגת הגוף וירדוף אחר הממון ואוהב כסף לא ישבע כסף ויחשוב האדם שהיות לו כסף וזהב לרוב ועבודה רבה ואכול ושתה וישתמש בשאר התאוות הגשמיות הוא התכלית האחרון, הוא יסכל ויבער, ורוב קהל אנשים יעזבו את ה' נאצו צור ילדם ישכחו המושכנות אשר בעבורם נבראו ונפקחו עיניהם במפורסמות, והנה החטאים הממיתים לרוב האנשים הם ההנאות הגשמיות והתשוקות המדומות ובעבור אלו השני דברים הם נגרשים מבית העיון. ובכלל האנשים האלה מצד שתאוותם ותשוקתם אינו אלא ההנאות והתשוקות הגשמיות יש להם מהצער והטורח והעמל מה שלא ישוער. ולכן כהגיע תור כל איש ואיש להפרד נפשו מעל גויתו ולא ימצא לו שום שלמות אלא היותו בהמה בדמות איש וע"ז נאמר ואדם ביקר ולא יבין נמשל כבהמות נדמו. הרי יתבאר שלאדם ב' מיני השגות, השגה חושיית ודמיונית שאלו כלם השגות גשמיות, והשגה שכלית אשר בה ידמה האדם לאל יתברך והיא השגת הנמצאות והשגתו ית', וכל מה שקרה לאדם הראשון ידמה לנו בכל דור ודור כי זה ספר תולדות אדם והחטא שחטא הוא חטאו בניו הנמשכים אחריו, ואחר שתבין זה תבין כל מה שאמר הרב בזה הפרק ולמה הוא רומז חטא האדם וענשו ואיך צאתו מזה העולם כאחת מן הבהמות, ואמר לבאר זה כי הכונה בבריאה האנושית והוא התכלית אשר בעבורו נברא הוא היות האדם בצלם אלהים ובדמותו. והנה קודם מרותו וחטאו נאמר בו שהוא בצלם אלהים. בעבור השכל אשר השפיע הבורא על האדם והוא השלמות האחרון לא הראשון והאמצעי כמו שביארתי, והביא ראיה כי היה האדם בשלמותו האחרון למה שנא' עליו ויצו ה' אלהים על האדם והצואה היא למי שהוא נביא ואין הנבואה שורה על הבהמות, ולא למי שאין לו שכל ירמוז לשאר בעלי חיים, ואמרו ויאמר ה' לדג ויאמר אלהים לנחש יבואר בפ' מ"ח ח"ב. או ירמוז כי לא תהיה הצואה למי שיש בכחו להוציא שכלו מן הכח אל הפועל ולא הוציאו אלא למי שהוציא שכלו בפועל:

ומ"ש והייתם כאלהים יודעי טוב ורע, אמר כי שלמות האדם אינו להשיג הטוב והרע, כי משלמות האדם להשיג האמת והשקר במחשבה שהוא האומד אשר ימצא בשופטים ישיג הטוב והרע שהוא הנאה והמגונה, א"כ כונת הבריאה האנושית היא שישיג האדם האמת והשקר לא שישיג הנאה והמגונה שהוא המפורסם, והנה האדם קודם מרותו היה בשלמותו האחרון להשיג הנמצאות כלן וכאשר היה בזה התואר כי מחשבתו ומושכליו הוא על שלמות ענינו נאמר עליו ותחסרהו מעט מאלהים, וכשישתמש האדם בדברי האלהים לא יוכל להשתמש במפורסמות ולא ידע האדם אפילו הגלוי שבמפורסמות בגנות והוא גלוי הערוה:

וכאשר המרה ונטה אל תאוותיו הדמיוניות והנאותיו החושיות, כמו שאמר כי טוב העץ למאכל, ירמוז אל ההנאות הגשמיות, וכי תאוה היה לעינים ירמוז אל התאוות הדמיוניות, נענש בששולל ההשגה השכלית כאלו נעשו כצרות זו לזו כי מי שידע דברי האלהים לא ידע דבר מהנאות הגופיות ומי שנמשך אחר ההנאות הגשמיות והדמיונות לא ידע לעולם המושכלות:

וכשמרה במצוה אשר צוה בה והגיע לו השגת המפורסמות אז ידע שעור מה שאבד. ירמוז כי כל האנשים ישתוקקו לדעת ויראו כי מי שאין לו דעת יהיה אחר מותו כבהמה ולכן שערו בעצמם כי הם ערומים. והנה בעבור שהשיגו המפורסמות נאמר והייתם כאלהים יודעי טוב ורע כרברביא כי משפטי התורות מן המגונה והנאה ולא יתלה בנמצאות בעצמם שיאמר בעבור זה שקר ואמת:

ואמרו ואין בהכרחי טוב ורע אבל שקר ואמת כי ההכרחי והם הנמצאות בעצמם אשר אין אנחנו סבתם אין בו טוב ורע אשר הוא המגונה והנאה, אך השקר כשנסכילם או נאמרם בחלוף מה שהם במציאות ואמת כשיסכים ציורנו או היורה עליו עם מציאותם בעצמם:

ואמרו אבל אמרו על אדם משנה פניו ותשלחהו, אמרו במדרש שהוא נאמר על אדם הראשון שנראה מזה הפסוק שהוא התחדשות חוש הראות, זה אינו כן כי הכוונה שנה פנותו:

ואמרו הותר לאכול מן הנעימות. ר"ל הותר שישכיל המושכלות כלם והוא הרמוז מכל עץ הגן אכול תאכל ושיהנה מן המפורסמות בנחת ובטחה ושלא יקח מהמפורסמות רק ההכרחי לבד:

ואמרו נמנע ממנו הכל. נמנע ממנו ההשגה שכלית ונמנע ממנו מליהנות מהמפורסמות בנחת ובטחה לפי שיבקש מן המפורסמות המותר ובמותר אין לו תכלית:

ונתחייב לאכול הפחות שבמאכל. והם עשות הדברים המגונים אשר לא היה משתמש ממנו קודם. וזה יהיה אחר העמל וטורח כמו שאמר וקוץ ודרדר תצמיח לץ וגורש מעדן כי אחר שישתמש האדם באלו המפורסמות והם ההנאות הגשמיות והדמיונות לא יוכל בשום זמן לעלות אל השם ולשוב אל בית העיון אם לא בקושי גדול ולכן הושוו רוב האנשים לבהמות כי אדם כולל כל המין האנושי זולת איש א' נמצא ברוב דורות והוא הנקרא איש אלהים כי כלם נמשכו אחר התענוגים ואחר הדמיונים הכוזבים והם אחרי המות נמשלים לבהמות וזהו אמרו אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו:

ואמרו ישתבח בעל הרצון הקדום שרצה שיהיה האדם נאצל מהעליונים ותהיה הרכבתו משני אלו הענינים והם השכל והחמר ומצד שכלו לא היה ראוי להשתמש רק במיני המושכלים האמתיים אמנם מצד הקשרו בחמר היה ראוי שישתמש במפורסמות והיה ראוי שיחטא והיה ראוי לצוותו שלא יקח מעץ הדעת. והחכם ר' משה הנרבוני אמר ישתבח בעל הרצון כו' כי בראו מורכב בנהפכים משתתף בין העולם המושכל והמוחש, ואמר אשר לא תושג תכלית הרוצה שידמו כל הנמצאים אליו כי הוא תכלית יכולת ההיולי ר"ל להמציא המשתתף עד שיתאחד בו כי מאתו הם יוצאים ואליו שבים, והאמת כי מה שכיון הרב שתכלית זה העולם השפל הוא זה האדם ותכלית האדם הוא היות כזה החומר וכזאת הצורה ותכלית זאת הצורה השכלית הוא שיתדמה להשי"ת הוא עצמותו כי הכל פעל ה' למענהו וכמו שלא נדע עצמותו כך לא נדע כוונתו וחכמתו בבריאה האנושית כי תכלית הכל הוא האל ית' כמו שביאר הרב בחלק ג' פרק י"ג. ואתה המעיין תעיין בזה הפרק ותתבאר לך ממנו נפלאות והשם יכפר בעדנו במה שהארכנו כי היה זה בעבור העת והזמן שהגיע לגלות קצת מהסתרים:

פרק ג

אמר הרב יחשוב שענין תמונה ותבנית בלשון העברית אחד וכו', ר"ל תוארו כרבוע ועגול ומשולש, ור"ל כי תבנית הוא מורה על דבר גשמי לעולם ולכן לא הפיל לשון עברי אלא המלות כתוארים נתלים באלהים בשום פנים, והביא הראיה על זה מתבנית המשכן ותבנית כל כליו ואומר כתבניתם אשר אתה מראה בהר תבנית האולם תבנית כל צפור תבנית יד כל זה תאר:

אמנם תמונה. הוא יאמר בפסוק על ג' ענינים כי יאמר על צורת הדבר המושגת בחושים חוץ לשכל כמ"ש לא ראיתם כל תמונה, ואח"כ יאמר על הצורה הדמיונית הנמצאת בדמיון אחר העלמו מן החוש כאמרו בסעיפים מחזיונות לילה וסוף דבר יעמוד ולא אכיר מראהו תמונה לנגד עיני, ר"ל דמיון לנגד עיני, ויאמר על ענין אמתי המושג בשכל, ולפי זה הענין הג' יאמר בו ית' תמונה כמ"ש ותמונת ה' יביט כי ה' לא יושג בחוש ולא בדמיון לכן אמרו ותמונת ה' יביט יראה אמתת ה' ישיג. והנה הקשו בזה ולמ' לא עשה הרב תבני' יאמר על ב' ענינים על השגת הדבר המושג בחוש ועל הדבר המושג בדמיון, על הדבר המושג בחוש כאמרו תבנית כל צפור תבנית אולם תבנית יד, ועל הדבר המושג בדמיון כתבניתם אשר אתה מראה בהר, כי מה שנראה למשה בהר הוא במראה הנבואה, ואמרו המפרשים כי לא הוצרך הרב לבחינה הזאת לפי שלא מצא הרב לשון תבנית בו ית' לכן עשה תבנית כלו מענין גשמי אבל במלת תמונה שנאמרה להש"י הוצרך לעשות הבחינה ההיא לדקדק בענין, והאמת בזה כי כל תמונה הנמצאת בדמיון אם תכליתה להיותה גשמית תהיה כאלו היא גשמית ואם תכליתה להיות דבר רוחני נקראת רוחנית ולא גשמית, והנה הצורה הנמצאת בחוש היא גשמית ותכלית זאת הצורה הנמצאת בדמיון להיותה בשכל כמו שהתבאר בספר הנפש, ולכן תמונה נאמרת בספוק על הנמצאת בחוש והיא הצורה המושגת בחוש המשותף ועל המושג בדמיון ועל הצורה הג' המושגת לשכל ולכן נאמר תמונה בשם מסופק על שלשת הענינים האלה. אמנם תבנית המשכן נראה למשה במראה הנבואה בעבור כי תכלית זאת המראה היא להיותה גשמית לא ראה הרב לומר שהיא נאמרת בספוק על הדבר הגשמי ועל הדבר הרוחני, עוד הקשו כי בכאן אמר הרב כי אמתת מציאות ה' ישיג ובפרק ל"ז מחלק הא' אמר כי אמתת מציאות השם כפי מה שהוא לא תושג, ואמרו שזה נוהג כפי הסבה החמישית כי כאן דבר בקלות ובהעברה ושם כפי האמת. אבל האמת בזה כי בכאן אמר כי אמתת ה' ישיג כפי מה שהוא אפשר לשכל האנושי להשיג ממנו ית' ושם אמר כי לא תושג עצמותו כפי אמתתו. ואחר אשר הזכיר ותמונת ה' יביט הביא ענין שתוף ראה והביט וחזה:

פרק ד

אמר הרב דע כי ראה והביט וחזה שלש המלות וכו', אמנם זה בראה מפורסם הרצון בו שההמון ידעו שענין הראיה נאמרת אף להשגת השכל, ולפי זאת ההשאלה בכל מקום שיאמר הרב ולפי זאת ההשאלה ועל זאת ההשאלה הוא להורות לנו שאינו דומה הכתוב לשאר הכתובים שהביא כי אינו דומה ראיה הנאמרת בבורא לראיה הנאמרת באדם אף שיהיה השגה שכלית:

כי לא ישיגו העינים רק גוף וקצת מקריו. ר"ל בלובן ובשחרות וברבוע ועגול כי לא ישיגו שאר המקרים כמו הקור והחום וזולתו, וז"א כלומר מראה הגוף ותוארו:

וכן הוא לא ישיג בכלי. ר"ל כי אחר שלא יושג השם ית' בכלי לא ישיג הוא גם כן בכלי:

אמרו החכמים יש בו עוד זה הענין. אע"פ שבמשפט הלשון זה נראה שהיא הבטה חושית כבר אמרו החכמים שהיא הבטה שכלית שהיו מתבוננים במאמריו ומדקדקים בפעולותיו להדמות בו:

ומזה הענין אמרו חכמים. הבט נא השמימה כי זה היה במראה הנבואה. כמו שהיה אומר ראשונה היה דבר ה' אל אברם במחזה ולכן הבט נא השמימה אינה הבטה חושית, והנה הרב הביא ראיה ראשונה כי הבטה נאמר על השגת הענין והוא השגת השכל כי אמר לא הביט און ביעקב והביא ראיה לזה מהמובט לא מהמביט כי המובט אי אפשר שיהיה מושג בכלי גשמי שהוא האון, ואח"כ הביא ראיה מהמביט כמ"ש והביטו אחרי משה כפי רצון החכמים שאמרו שהיו מסתכלים בפעולותיו עם שהניחו הפסוק כפשוטו שהיא הבטה גשמית, ואח"כ הביא ראיה מהבט נא השמימה כי זה א"א שיהיה הבטה חושית. ועל זאת ההשאלה נאמר כל הבטה שבא בהש"י בין שיהיה המביט הוא יתברך בין שיהיה מובט, המובט כאמרו ותמונת ה' יביט, והמביט כאמרו והביט אל עמל לא תוכל. אמרו המפרשים כי אמרו על זאת ההשאלה נאמר ויחזו את האלהים ולא הביא הפסוק לבד עם שאר הפסוקים, מצד ששאר הפסוקים שהביא היתה השגה נבואיית וזאת ההשגה לא היתה נבואיית כי השגתם היתה משובשת אמנם למה שהיתה השגת הנבואה (הוא) בדמיון ובמחשבה וזאת ההשגה לא היתה שכלית אלא משובשת לכן היתה דומה לזאת ההשגה. ולכן לא הביא הרב ויראו את אלהי ישראל בהשגה הנבואיית אבל בהשגה השכלית אמר למעלה ויראו את אלהי ישראל כל זה השגה שכלית:

ואמרו ודעהו. רמז על שהיתה השגתם בדמיון ובמחשבה לא השגה אמתית ולכן נאמר והושאל להשגת הלב כי הלב הנה היא המחשבה לא השכל ולכן לא אמר והושאל להשגת השכל כמו שאמר אלא להשגת הלב:

פרק ה

אמר הרב כאשר החל ראש הפילוסופים וכו'. הרצון בו הפילוסוף כשרצה לדבר בדברים עמוקים מאד בספר השמים והעולם על שתי שאלות נפלאות. האחד למה היו הכוכבים הנבוכים כל מה שהוא יותר קרוב מהם אל גלגל המזלות יתנועע תנועות רבות והרחוק יתנועע תנועות מועטות ואם הגלגל הא' בלתי מתנועע אלא תנועה אחת. והשאלה הב' לאיזו עלה היה בגלגל הא' כוכבים רבים והוא אחד ובשאר הגלגלים לא ימצא בהם כ"א כוכב א' ואם הוא בעל גלגלים, והתנצל בזה וביאר כי הוא פעל אנושי למה שהיו השמים בעלי נפש ואין ראוי למעיין בספרו שייחסהו לעזות או היותו מתפאר והורס לדבר שאין ידיעה בו אבל ראוי שייחסהו לזריזות והשתדלות בהמציא והעמיד אמונות אמתיות אף שיהיו אלו הגרמים רחוקים ממנו במעלה ובמקום:

וכן נאמר אנחנו. אמרו המפרשים כי הרצון בו כי אריסטו עשה התנצלות לעצמו ואותו התנצלות שעשה אריסטו מלה במלה כן נעשה אנחנו בעשותנו ספרים עמוקים בעניני האלהות ובעניני המעמד הנבחר כי מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו:

כי צריך לאדם כו' ירצה ובדין הוא שינצל אריסטו על עצמו ואנחנו על עצמינו מענין הריסה כי הוא עיון גדול וסכנה גדולה, ולפי דעתי שלא התנצל הרב על עשותו ביאור במעמד הנבחר כי הביאור שעשה איננו עמוק אבל הרצון באמרו וכן נאמר אנחנו הרצון כי כמו שאמר אריסטו שאין ראוי לדרוש ולחקור בדברים עמוקים כן נאמר אנחנו קהל עדת ישראל ההתנצלות ראוי ומחויב מצד התורה וזהו התחלה לביאור המעמד הנבחר. ואמרו כי צריך האדם רוצה לומר כי ההריסה הוא עון פלילי וסכנה גדולה:

ולזה הענין העצום רוצה לומר והיא חכמת האלהות. בלתי שירגיל עצמו בחכמות. רוצה לומר שצריך שידע תכונת טבע האלהית ורמז בזה מעמד הר סיני היו נכונים לשלשה ימים שהוא רמז לשלש חכמות, ויזקק מדותיו זה רמז וכבסו שמלותם וכשיכון הקדמות וידע דרכי וההקש ועשות המופת וידע אופני השמירה מההטעאות אז הוא מוכן לעלות אל הר ה' ואף שיהיו לו אלו התנאים לא יגזור בתחלת הדעת מה שיעלה בלבו וזה בא הרמז עליו וגם הכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו ולא ישלח מחשבותיו בתחלה וישליטם בהשגת הבורא. ואמרו אבל יבוש וימנע ויעמוד, הרצון בו כי יבוש האדם בהשגתו וימנע בקצת הדברים שהשכל האנושי אי אפשר להשיגם ובקצת הדברים שהשכל אפשר להשיגם יעמוד עד שיהיה מוכן להשיג ואז יעלה ראשון:

ועל זה נאמר ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים וכו'. הרצון בו כי אם זה הרמז הוא אמתי הפשוט אין ראוי להכחישו שהיה מפחד מהאור הנברא חוץ לנפש אשר על הסנה כי כל דבר שנראה במראה הנבואה הוא משל לענין אחר כמ"ש הרב:

ושובח לו וכו'. ר"ל בעבור שמשה ע"ה עם גודל מעלתו הסתיר פניו השפיע האל מאורו וטובו ממה שחייב לו שנאמר בסוף ותמונת ה' יביט הנה מרע"ה עלה אל האלהים ראשון ראשון ומנע עצמו מהביט עד שהיה מוכן וזכה בעבור זה להשגות אלהיות מה שלא זכה אדם כמותו:

אמנם אצילי בני ישראל הם הרסו ושלחו מחשבתם בשם יתברך בלתי היותם ראויים והשיגו אבל השגה בלתי שלמה. ר"ל שהשיגו מציאותו יתברך אבל נתבלבלו בהשגה ההיא כמו שנבאר בסמוך:

ולזה אמר עליהם ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו וכו' ולא אמר ויראו את אלהי ישראל לבד, והרצון בו כי כבר יאמרו הנביאים בכלל וארא את ה' והוא מאמר ע"ד הכללות ואח"כ אומר איך ראה אותו יושב על כסא רם ונשא כמ"ש יחזקאל נפתחו השמים וארא מראות אלהים ואח"כ פירש אותם המראות. אמנם ותחת רגליו אינו פי' ההשגה אבל היה ראוי לומר ויראו את אלהי ישראל יושב על כסא כמ"ש ישעיה וכמ"ש מיכה אבל אומרו ותחת רגליו יורה שבא לדקדק רוע השגתם אשר כללה מהגשמות מה שכללה ולכן אמר הרב כי כלל המאמר ההוא לדקדק עליהם ראייתם שהיא רעה לא לתאר איך ראו כשאר הנביאים ולכן בא הכתוב לדקדק עליהם תוכן השגתם אשר כללה מן הגשמות מה שכללה חייב זה הרסם קודם שלמותם וחויבו כליה והאריך ה' להם עד שנשרפו בתבערה ונשרפו ג"כ נדב ואביהוא באהל מועד. והטעות שטעו אלו האצילים רבו הסברות יש מי שפירש שהשיגו השכל הפועל שהוא סבה קרובה לחמר ובזה כללה מן הגשמות כי השכל במה שהוא שכל לא יניע לחמר בלי אמצעי, ויש מי שפי' שהם השיגו הש"י שהוא יניע החומר בלי אמצעי ובזה כללה הגשמות מה שכללה ואמרו שהפי' הנכון הוא שהם טעו והשיגו שהוא כח בגלגל ולכן ראו את ההיולי הראשון תחת רגליו שהוא השמים ואם הדבר כן יהיה השם כח בגשם:

הנה ראיתי לאחד מן החשובים מאמר נכון בזה ואני אגיד לך כוונתו. כבר ידעת אתה המעיין כי חכמת האלהות אנו קוראים חכמת מה שאחר הטבע בעבור אחד משני דברים או בעבור שניהם, אם בעבור עמקה וקושי העמידה עליה כמו שחשב ב"ס ואבוחמ"ד, או בעבור כי זולתה יעשה שורש מונח ממה שהתבאר בו, כי בחכמת הטבע יתבאר שיש נבדל והנבדל הוא נושא לחכמת האלהות כפי דעת ב"ר, ולכן בעל החכמה האלהית לא יבאר שיש דבר נבדל מהחומר כי אם היה הדבר כן היה בעל החכמה יבאר נושאו, והתבאר בהגיון שזה בלתי אפשר, והאמת כי נקרא מה שאחר לב' אלו הדברים יחד, וכי הדברים הנבדלים א"א שישוערו אלא אם יקדם חכמת הנפש ראשונה, כי מצד ידיעת האדם נפשו יבא לצייר שיש דבר רוחני, וגם בידיעת דברים רבים מהטבעיים יוכל להשכיל שיש בכאן סבה נבדלת ובעבור כי ידיעת הנבדל קשה מאד עד שהפילוסופים הראשונים היו חושבים שלא היה הנה נמצא זולת המוחש עד שבא סוקר"ט האלהי ואמר שהשכל הוא סבת המוחש בהפך מה שהיו אומרים ונתפשטה זאת האמונה בפילוסופים והחזיקה אריסט"ו בכל ספריו, וכבר ידעת מאמר הרב שאמר כי ידיעת הנבדל קשה מאד על השכל. והנה אמרו שב"ס חשב שהפילוסופים לא ביארו במופת שיש הנה שכל נבדל ואמרו כי סברתו היתה שהש"י הוא כח בגשם ולכן אמרו שקרא ספרו פילוסופיא מזרחית למה שחוברה על דעת אנשי המזרח שחשבו שהאלוה הוא כח גשמי, יצילנו השם מזאת השגיאה, והנה רוב האנשים אם התחילו לעיין בחכמת מה שאחר הטבע לא יוכלו להשיג בשלמות שאפשר שימצא דבר נבדל ולכן יחשבו שהשם כח בגשם הנה הם ישיגו שיש בכאן התחלה ראשונה אבל שזאת ההתחלה אינה גשם ולא כח בגשם אבל דבר נבדל א"א להשיגו, ואחר שקרה להם זה המכשול יקרו להם מכשולים רבים כי החכמה האלהית א"א לציירה כי זה יסוד שהכל תלוי בו ויקרה מזה שיחשבו שהכח השכלי אינו דבר נבדל וכי מותר האדם מן הבהמה אין, ומי שיש לו זאת הסברא לא לבד יקרו לו מכשולים בחכמה אבל יקרה בלבולים רבים בחכמת המדינים ויאכל וישתה ויתן נפשו לתענוגים הגשמיים ויתן נפשו לתשוקת הדמיוניות, וכן קרה לאצילי בני ישראל שוה בשוה כי הם התחילו באלהיות ולא יכלו להשיג שיש דבר נבדל ונכשלו במכשול שאין לו תקומה שהשם כח בגוף, ואם זה בדינו כל שכן בכח השכלי עד שנטו לעניני הגופיית לשבוש ההשגה האלהית והבן זה כי הוא נפלא. והשרפה אשר נשרפו אצילי בני ישראל ונדב ואביהוא באהל מועד כי הדעות הנפסדות הם נשרפות מעצמם ולכן תמצא שאמרו ביונתן בן עוזיאל שכל עוף שהיה פורח מיד נשרף בשעת עיונו והרצון בו כל מחשבה שהיתה בלתי אמתית מיד נשרפה והולכת לאבדון:

ואמרו אין היזק בזה, כי זה אחר שהוא חוץ מן האלוה אין היזק אלא שהוא מקצר במדרגה (עד) שמשתדל עמו להעלותה. הנה הרב בפרקים הקודמים רצה לבאר צלם ודמות כי הוא כולל כל מיני ההגשמה, ונתחייב בעבור זה לדבר במעשה בראשית כמו שביארנו, ואחר כך שב לדבר בתמונה שהוא דומה לצלם ויתחייב בעבור זה לדבר ותמונת ה' יביט וחייב בעבור זה לדבר בראה והביט וחזה והוצרך לדבר ויחזו את האלהים ובעבור שנתחייבו כלייה האצילים בעבור השגתם נתן הסבה הרב למה ונמשך מזה קצת מביאור מעמד הר סיני, שב עתה אל ענינו הראשון לבאר השתופים אשר נמצאו במעשה בראשית והוא אומרו איש ואשה שני שמות:

פרק ו

הרמז בזה הפרק לבאר כי האשה הנאמרת במעשה בראשית נרמז ג"כ לחמר והאיש רמז גם כן אל הצורה. וכי אח ואחות נאמרו בשתוף, רמז בזה לאמרו איש ואחיו לענין הכרובים ואח"כ ביאר שתוף שם ילד ובן הנאמר במעשה בראשית:

פרק ז

ילד ואמר על זה הענין מי שמלמד ענין לאיש א' והועילהו דעת כאילו הולידו האיש ההוא, ובא הרמז בזה כי כל אחד מהאנשים אשר הולידו בנים ובנות לא לבד הולידום הולדה גשמית אבל הולידום שנתנו להם דעות אמתיות ולמדום עד שהוציאו נפשם מן הכח אל הפועל, ונקראו אלו בנים כמו שנקראו בני הנביאים בנים. כמו שנבאר בשתוף שם בן, והוא אשר ביארו בשת כי אמר הרב כל מה שקדמו לו מהבנים לא הגיעה אליהם הצורה האנושית באמת, אמנם שת כאשר למדוהו ונמצא שלם השלמות האנושית אז אמר בו ויולד בדמותו בצלמו, ויהיה אמרו בשת ויולד בן ר"ל כשהאדם נטה לדברים השכליים והוציא שכלו מן הכח אל הפועל אשר היתה המחייבת צורתו לפעול בדברים ההם אז הולידה צורתו הטבעית הראוי לה והוא קיום המושכל, אבל קודם לכן כשהיה נוטה שכלו בענין המפורסמים בדעות הנפסדות אז הבנים ההם שהיה מוליד לא היו כדמותו וצלמו אבל הם שדים ורוחות כי לא היה משתמש שכלו אלא במיני ההיזק וחדש רעות. וזהו שאמרו רז"ל כל אותם הימים שהיה נזוף אדם הראשון היה מוליד רוחות ושדים כי לא היה עושה הענין השכלי אבל היה נוטה אל הדעות הכוזבות ואל הדעות המגונות. ומה הפליג באמרו כי מי שלא הגיע לו זאת הצורה שהיא הצורה השכלית אינו איש אלא בהמה על צורת איש ותבניתו אלא שהוא יותר רע מהבהמה למה שיש לו היכולת במיני ההיזק והרעות יותר ממיני שאר הב"ח, והסבה בזה כי האריה והדוב אם לא יפגע אדם בהם לא יעשו רע כי אין להם יכולת ולא מחשבה והשתדלות אבל האדם שאין לו חכמה ודעת ויראת ה' הוא יותר רע מחיות יער כי השכל והמחשבה שהם מוכנים בו להגעתו לשלמות כאשר לא הגיע ישתמש בהם במיני התחבולות המביאים אל הרע, כי יקרה לזה מה שיקרה לטובות הגשמיות כי העושר והיכולת הם טובים כשיגיעו לאיש טוב כי יתן ממונו ויכולתו לעניים ויציל עני מחזק ממנו, ואמנם לרשע העושר ההוא לענות עזות והיכולת לעשוק עני ברחובות, כן הוא השכל אם ישתמש החכם ממנו יגיע למעלה עליונה ואם ישתמש האיש הרשע ממנו ישתמש ממנו בהעשות רעות רבות יותר מחיות השדה, ולכן אמר הפילוסוף כי האיש הרע הוא יותר רע אלף פעמים מחית היער ולכן היו כל הבנים אשר קדמו לשת שדים ורוחות וטפשים. והבן זה הפרק כי הוא נפלא מאד ויש בו רמזים גדולים בדורות אשר עברו ובדורות ההווים ובדורות העתידים ית' הנותן לנו מורה צדק. ואחר שביאר זה ביאר שיתוף מקום כי גם בו רמז ממעשה בראשית:

פרק ח

ואמרו דע כי כל שם שנבאר שתופו כו'. בא לגלות לנו על שם משמות המשותפות הנאמרים במעשה בראשית שאינו מקום גמור אלא מדרגת עיון כאמרו וישם שם את האדם אשר יצר, וכן אמרו אשר לוקח משם, וירמוז אל מקומות אחרים אשר הגלוי בו אינו נאות וראוי המעיין שיבין מקומם:

ואמרו הנה מקום אתי הוא מדרגת העיון והשקפת השכל והוא הנרצה באמרו ונצבת על הצור כמ"ש, עמוד והתבונן היותו תחלה שהוא המבוא אשר תגיע ממנו לידיעתו כמו שביארנו והנה מקום אתי. ואחר שביאר שתוף מקום ביאר שתוף כסא למה שהכסא הוא דומה למקום:

פרק ט

ונקרא המקדש כסא על עוצם מה שנגלה בו והשכין אורו וכבודו עליו, כי מבית המקדש תצא תורה לישראל והוא האור הבהיר והיה הקב"ה נורא ממקדשו כמו שאמר נורא אלהים ממקדשיך ואמר כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו, פירוש הכתוב כך הוא כסא כבוד ורוממות וגדולה אותו הכבוד שהוא מראשון שהוא השם יתברך הוא מקום מקדשנו רצה לומר הכסא ההוא מקום מקדשנו, והנה השמים נקראו כסא להורותם אצל מי שידעם בהתבונן בהם גודל ממציאם ומניעם ומנהיג העולם השפל ומשפיע טובה והם ג' דברים, כי השמים יורו על שהשם המציא אותם כי הוא המהווה אותם ואחר שהתהוו הוא מניעם כי כל מתנועע יצטרך אל מניע וכל עלול יצטרך אל עלה, ומנהיג העולם השפל ומשפיע טובם כי הם כלים כמו הסוס לרוכב להגיעו אל תכלית המכוון, ואמר בהשפעת טובם רמז בזה כי הם מכוונים לעצמם לא שנבראו בעבור השפלים אבל מדרך הטוב להשפיע מטובו לאחרים:

ואמרו כי השמים יורו על מציאותו ועצמותו ויכלתו כהוראת הכסא וכו'. כי השמים יורו על ג' דברים על שיש נמצא ראשון ושהוא נצחי וקיים ושיש לו כח להניע כל הגלגלים בתנועה אחת:

אבל מה שהרחיב בו הלשון באמרו כי יד על כס יה. אמרו המפרשים כי הרחבת הלשון הוא שנראה מפשט הכתוב שמשה רבינו היה נשבע בשמים שהם כסא האל וזה אי אפשר כי מעניני השבועה וסודותיה הוא שיהיה השבועה ממה שמציאותו ומהותו דבר אחד בתכלית ואין דבר יהיה מציאותו ומהותו דבר אחד אלא השם ית' אם כן השבועה שתעשה בזולתו אינה כלום ואם כן איך היה נשבע מרע"ה בשמים וארץ וכבר גלו רבותינו ואמרו הנשבע בשמים וארץ אינו כלום, לכן אמר הרב כי לא היה נשבע מרע"ה בשמים אלא בעצמותו. וי"מ כי השבועה עשאה ה' והרחבת הלשון היתה מצד שכל מי שיעשה שבועה נשבע במה שהוא למעלה ממנו או לפחות בעצמו ויראה מפשט הכתוב שהשם היה נשבע בכסא שהוא השמים והם למטה ממנו ומצד זה היתה ההרחבה לכן ראוי שנאמר כי הוא תאר עצמותו וגדולתו כי השם נשבע בעצמו לא בזולתו. והאמת בזה כי כסא אמנם הנחתו הוא מה שישב עליו בעלי הגדולה והעוז וקריאת המקדש כסא הוא הרחבת הלשון וקריאת השמים כסא הוא גם כן הרחבת הלשון כי אינם יושבין עליו א"כ אלו השתי שמות הם נלקחים על צד ההרחבה והכללות. ולכן אמר אבל מה שהרחיב בו הלשון באומרו כי יד על כס יה אין ראוי שיפורש הכסא כמו שיפרשנו על המקדש כי עדיין לא נתהוה ולא על השמים כי אין ראוי לישבע במה שלמטה ממנו ובדבר שאין מציאותו ומהותו דבר אחד כי הנשבע בדבר אחד יראה כי הוא צריך לדבר ההוא וחייו תלואים מנגד. ולכן אמר כי מה שהרחיב הלשון באומרו כי יד על כס יה הוא תאר עצמותו וגדולתו כי אין ראוי שידומה שיהיה נשבע השם ית' בתואר שיהיה חוץ מעצמו אף שיהיה נמצא בו, ולא ג"כ נברא מברואיו כי יתחייב מזה שהעלה ישיב עלול עד שיתחייב מזה שהשם ית' לא יהיה מחוייב המציאות והוא נמצא עם כסא ונמצא בלתי כסא כי זו כפירה בלי ספק ולכן יחוייב כי השבועה תהיה בו בעצמו לא בזולתו כלל, זהו מה שיכוין הרב בזה הלשון ואם הוא עמוק ראוי שיובן על זה התואר:

וכבר פירש ואמר אתה ה' לעולם תשב כסאך לדור ודור וכו', בזה הפרק יש סתירה למה שבא בפרק כ"ו מהחלק השני כי בזה הפרק אמר הרב כי אתה ה' לעולם תשב שיורה על עצמו ובאותו הפרק אמר שיורה על השמים ומורה על היות העולם נצחי, והתירוץ בזה כי הוא נוהג כפי הסבה הז':

פרק י

הכלל העולה בזה הפרק כי אף שעלייה וירידה נאמרו על פנים רבים לא נזכיר מהם אלא מה שיצטרך לכוונתנו. ראשונה יאמר כשיעתק גוף ממקום שפל אל מקום גבוה יאמר עליה, וכשיעתק בהפך יאמר ירידה. שנית הועתק כשתשפל מעלת האיש יאמר ירד וכשתגבה מעלתו בעושר וכבוד יאמר עלה, כמו שאמר הגר אשר בקרבך יעלה עליך וגו':

עוד שלישית יאמר בירידת האיש בעיון והיות האיש פונה במחשבתו אל ענין פחות יאמר ירידה, כמו שאמר מלאכי אלהים עולים, כי החכמים כשעולים לעיין בנמצא יקראו עולים וכשירדו להנהיג אנשי הארץ יקראו יורדים, ומזה המין ומשה עלה אל האלהים ויעל אליהו:

רביעית יאמר כאשר היינו המון האנשים במטה שבתחתיות במעלות המציאה בערך אל הסובב והוא במעלה שבעליונים על אמתת מציאותו ועצמה וגדולה לא עליונית מקום ורצה במה שרצה הגיע חכמה ממנו והשפעת נבואה על קצתנו קרא שרות הנבואה על הנביא או שכון השכינה במקום ירידה, ומזה המין וירד ה' על הר סיני, ירד ה' לעיני כל העם וירדתי ודברתי אתך, וקרא העלות ענין הנבואה ושרות השכינה מן המקום עלייה כמ"ש ויעל מעליו אלהים, ויעל אלהים מעל אברהם:

חמישית יאמר כשתרד באומה מכה או באקלים מן האקלימים כפי רצונו הקדום. אשר הרצון בזה, כאשר יקדימו ספרי הנבואה לספר שהשם יביא מכה באומה או באיקלים כפי רצונו הקדום שהוא הטבע המערכיי כנה זה בירידה כאלו ה' פקד מעשיהם ואח"כ הביא בהם עונש להיות האדם שפל ונבזה ולכך היה ראוי שהשם כפי גדלו לא יפקד עליהם מעשיהם למה שהמין האנושי בתכלית השפלות, ולכן כנה הודעת השם ית' לנביא ירידה:

ואמרו לולא הרצון בו. כי הוא הרצון הקדום שחייב הביא המכה על האומה חייב שיגלה זה לנביא כדי שהמין האנושי לא יפסד, ובכאן רמז לדור הפלגה ואנשי סדום, ורמז ג"כ שהרבה מההשגות אשר השיג מרע"ה הן השגות שכליות. וקרא שרות החכמה עליו וירד השם כמו שאמר וירד השם בענן ויתיצב כו' מצורף ג"כ אל היותו עולה אל ראש ההר:

כל מקום שיאמר הרב מחובר או מצורף רמז שהפשט הוא אמת עם שיהיה כפי דמיון הסכל או כפי האמת בעצמו, אבל שיהיה עולה אל השם או ירד ממנו יתעלה מדמיון הסכלים עלוי רב:

פרק יא

הכלל העולה בזה הפרק כי ישיבה יאמר לישיבת האדם על המקום. ועלי הכהן יושב על הכסא. ויאמר שנית אל האיש העומד על טוב שבעניניו כמו שאמר בעמידת ירושלים ובקיומה וראמה וישבה תחתיה. ואמר מושיבי עקרת הבית. ומזה הענין האחרון נאמר עליו אתה ה' לעולם תשב, הנצחי העומד אשר לא ישתנה בפנים מאופני השנוי לא שנוי בעצם כשנוי אשר ימצא לדברים ההווים ונפסדים, ואין לו שום ענין זולת עצמו שישתנה בו. הרצון כי לא ישתנה שנוי המקרה אחר שהמקרה אינו נמצא בו וגם כן לא ישתנה יחוסו לזולתו כמו שנאמר שבזמן העבר היה השם התחלת העולם ועתה אינו התחלת העולם, וכמו שנאמר שישתנה בידיעת הדברים ויקבל שנוי ידיעתו בדברים מצד השנוי הקורה להם, כי ידיעתו לא תתיחס לשום דבר מזולתו כמו שיתבאר בפרקי זה המאמר:

כי אין יחס בינו ובין זולתו כלל. לא ישתנה הוא לשום דבר מזולתו בהשתנות היחס ההיא. ואם יאמר אומר אחר שהשם לא ישתנה כלל איך תיוחס אל השמים שהם מתנועעים, ואמר כי תיוחס אל השמים לא מצד התנועה אבל מצד שהשמים אישיהם קיימים ונצחיים לעולם לא כאשר ישתנו אישי הארץ שהם הווים ונפסדים. וכן ג"כ כשיוחס השם אל אלו הדברים הנפסדים ויוחס מצד המינים שהם קיימים לא מצד ההוויה והפסד אלא שהמינים קיימים כאישי השמים:

אמר היושב על חוג הארץ. סבוב הארץ והחוג הוא תאר לחמר הראשון אשר לא יפסד כאישי השמים זה אמרו המפרשים. אבל לדעתי חוג הוא סבוב כי האישים הם קיימים בסבוב לא באיש אבל במין:

ה' למבול ישב. הוא רמז לבלבול הנמצאות השפלות והפסדם באיש לא במין, למה שהיחס הוא למיני הנמצאות לא לאישיהם ולכן נתייחס השם עליהם לא לכל דבר משתנה מצד שהוא משתנה. וראוי שיובן זה הפרק כי נרמז בו דברים מסתרי תורה אשר הגלוי אינו נאות:

פרק יב

קימה שם משותף וא' מעניני הקימה שהוא כנגד הישיבה ולא קם ולא זע ממנו. ויש להקשות למה לא הביא הרב מענין הקימה שהוא כנגד הישיבה אלא ממגלת אחשורוש כי יש רבים בתורה כמו ויקם אברהם מעל פני מתו או ויקם פרעה לילה ובזה לא נודעה הסבה. ויאמר קימה על ענין קיום הענין באמתתו כמו יקם ה' את דברו אתה תקום תרחם ציון תקיים מה שיעדתה לרחם עליה:

ואמרו לעבור גזרת האל על עם כו'. רומז למה שביארנו למעלה שאנחנו נתלים בעולם האמצעי מצד פעלו בנו והוא הנקרא גזרת האל יתעלה:

ואמרו כלומר תקום על אויביה. הקשו המפרשים מי הכריחו הרב לפרש תקום על אויביה היה יכול לפרש אותה אתה תעורר לרחם ציון והיה התעוררות נאמר לטוב כמו שאנו אומרים בחלוקה ראשונה בענין הקיום באמת ויעודיו לטוב או לרע, והשיבו לזה כי הרב לא מצא שום פסוק מלשון קימה שהוא התעוררות רק לרע כמו וקמתי על בית ירבעם וקם על בית מרעים לפיכך פירש תקום על אויביה, והאמת בזה כי לא יאמר אתה תקום אתה תתעורר לרחם כי מטבע האל לרחם על בריותיו ואף הוא סולח להם ומעביר להם ראשון ולכן אין ראוי לומר אתה תתעורר לרחם כי דרכו לעשות חסד חנם בכל דור ודור אבל ההתעוררות הוא לעולם לנקמה:

והבן אמרו ע"ה אין למעלה לא עמידה ולא ישיבה כי בזה כלל סתרים רבים מהאלהות למי שיבינם, לא מה שחשבו הפתאים כי מלכותא דשמיא כעין מלכותא דארעא והמקרים הנמצאים בזה העולם ימצא לעולם שלמעלה ממנו, והאמת כי כל שלמות וטוב הנמצא בזה העולם נמצא בעולם העליון ויותר בשלמות מה שא"א שימצא בעולם התחתון כמו שהוא מבואר למעיינים:

פרק יג

עמידה שם משותף:

אם יעמוד משה ושמואל זה נאמר על צד המליצה והרצון בו אם יעמדו מקברם משה ושמואל ויתפללו לפני לא הייתי שומע להם ואם כן היא עמידה גמורה. ודע כי נפש משה הנה איננו משה ונפש שמואל אינו שמואל לכן פירש הרב כי היא עמידה גמורה והוא נאמר על צד המליצה:

ואמרו ומזה הענין מאמר השם אל משה ואתה פה עמוד עמדי, ר"ל היה קיים בעיון ובמושכלות ותעמוד עמדי, כך פירשו המפרשים. והאמת כי הגוף והנפש ההוה באדם כלם ילכו לאבדון כפי דעת הרב אבל מה שיתקיים לעולמי עולמים התדבקות בשכל הנאצל, ולכן כשיהיה האדם משיג אותו השכל אז הוא קיים ונצחי וזה תכלית האדם והצלחתו, לא שיהיה האדם שכל בכח ולא ג"כ שיהיה שכל בפועל בעת קניית המושכלות הרבות אבל שיהיה אחד באחדות גמורה, וזה אי אפשר אם לא יתדבק האדם בשכל הפועל או בשכל הנקנה, והמתדבק בו יהיה נצחי וקיים, ולמה שמשה היה בזה התאר יצדק שיאמר עליו ואתה פה עמוד עמדי, ולמה שזה כוונת האדם בבריאתו ונאמר עליו נעשה אדם בצלמנו עד שיהיה השכל האלהי מתדבק בו, לכן הביא הרב אחר זה הפרק שתוף האדם כי זהו תכלית המין האנושי ועליו ועל כיוצא בו ואם הם מעטים נאמר נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, ובעבור זה הביא הרב בפרק שאחר זה שתוף אדם והבן, כי לולי זה יצטרך לומר שהביאו אחר זה להעלים הענין:

פרק יד

אדם. שם אדם הראשון. ויהיה שם המין לא ידון רוחי באדם, וזה רומז לאדם הנאמר במעשה בראשית כי כל מקרה שקרה לאדם יקרה לבניו, וזה היה כוונת הפרק לא מה שאמר בזה הענין השלישי ויראו בני האלהים את בנות האדם. וכבר ידעת מה שאמר החכם ר"א ששם העצם אין לו ה"א הידיעה כי הוא נודע בעצמו והאדם יש בו ה"א הידיעה וסודו ידוע למשכילים, וזה היתה כוונת זה הפרק:

פרק טו

נצב. ואמרו והנה ה' נצב עליו כלומר שהשם קיים עומד על גלגל ערבות וכל מה שבתוכו הוא יתעלה מניעו:

אשר קצהו האחד בשמים וקצהו האחרון בארץ. הרצון בו כי הדברים הם בעלי תכלית אם למעלה ואם למטה, אם למטה סולם מוצב ארצה ואם למעלה וראשו מגיע השמימה והוא יתעלה סבת הסבות לגלגל ולכל מה שבתוכו ולכן היה הוא קיים על ראש הסולם שהעולם הגשמי ומה שבתוכו הם המרכז והמקיף, והמרכז הוא הארץ והמקיף הוא הגלגל, יחוייב שהמשכילים והחכמים הנבונים העולים בזה הסולם ישיגו כי יש עלת העלות על הכל וזה אמרו והנה ה' נצב עליו כי הוא קיים עומד עליו:

ואמרו ומבואר שמאמרי הנה ה' נצב עליו הוא משל כפי זה המשל הנשוא. הרצון בו כי אף שנאמר עליו שיורה גשמות אינו ראוי להבינו כן כי סולם הוא משל ואם יאמר עליו הוא משל ג"כ, והנמשל שהוא נשוא על ראש הסולם כמו שיאמר אומר האדם חי והחי הוא נשוא על האדם, ואינו רחוק שיאמר אומר שהוא עליו מצד שהחי נשוא על האדם אבל על דרך האמת לא יצדק אמרנו עליו:

ומה טוב אמרו עולים ויורדים כי בא הרמז כי הנביאים והחכמים עולים בזה הסולם ואח"כ יורדים כי העלייה קודם הירידה כי אחר העלייה וההגעה אל מעלות ידיעותם מן הסולם תהיה הירידה במה שפגש מן הענין להנהגת אנשי הארץ. הרצון בו כי מי שרוצה להנהיג הבריות ראוי שידע איך ינהיג אדון העולם בריותיו כמ"ש הודיעני נא את דרכיך וכו' ואח"כ וראה כי עמך הגוי הזה, אשר הרצון בו כי רצה לדעת איך ינהיג השם עולמו וממנו ילמוד להנהיג זולתו ולכן היה העלייה קודם הירידה ואולם אמר הכל על מעלות ידועות מהסולם כי לא כל מה שישיג האדם בזה הסולם יוכל ממנו ללמוד איך ינהיג האדם אנשי הארץ וזה הוא הרצון באמרו אל מעלות ידועות מן הסולם. ואמר בעבור זה כנה בירידה, רמז בזה כי האיש האלהי יש לו צד עיון מאלוה העליון והוא המכונה עליה וכשירד ויפנה במחשבתו להנהיג הדברים הפחותים הוא ירידה לו ממעלתו, כ"ש בהשיגו אשר השיג מן העולם המושכל אם ישימהו בעולם המוחש כי אז היא ירידה גמורה, ובכאן רמז הרב הנאמר משה עלה אל האלהים וירד משה מן ההר אל העם, והבן זה כי הוא נפלא:

פרק טז

צור, מה הפליא הרב באמרו כי טבע המקור ראוי שיהיה נמצא במה שיחצב ממנו כי זה הועיל במדות ובדעות, אם במדות כי למה שהיו ישראל בני אברהם ראוי שיהיו דומים לו שילכו בדרכיו ויאמינו תורתו וינהגו במדותיו, כי טבע המקור ראוי שיהיה נמצא במה שיחצב ממנו. ואמנם יועיל בדעות כי אחר שאנחנו נדע שהשם הוא התחלה לעולם ונדע העולם נדע עצמותו, והמשל בזה אם הבנאי אינו נודע אלא הדברים העשויים ממנו והיוצאים מחכמתו אל המציאות מהמלאכות, כשנדע המלאכות נדע את הבנאי, למה שכל הצורות הנמצאות לדברים המלאכותיים היו נמצאות בשכל הבנאי, ואם נדע שהש"י הוא התחלה לעולם ונדע שהדברים נעשים ממנו יחוייב שנדע עצמותו ית' מצד כי כל אלו הדברים הם מצויירים במלאכתו ובעצמו, ולכן אמר אף שידיעת השי"ת אי אפשר לידעה על מה שהוא עליו כבר יש לנו מקום להשיג דבר ממנו והוא כשנדע כי הוא התחלה ונדע שהדברים כלם הוא עשאם כשנדע הדברים נדע את עצמו, ולכן אמר אני אעביר כל טובי על פניך וקראתי בשם ה' לפניך, אשר הרצון בו כי בהעביר כל הנמצאות הנקראים במעשה בראשית טוב ואומר לך כי אני המהווה אותם לכן תדע מעצמי כל מה שאפשר לידע, ועל זה הצד אני רחום וחנון, ולכן אמר השען ועמוד על התבוננות היותו ית' התחלה שהוא המבוא אשר תגיע ממנו אליו:

כמו שביארנו הנה מקום אתי. הרצון בו מדרגת עיון והשקפת השכל ולכן אמר עמוד והתבונן על היותו צור כי הוא מבואר לכל. וכאן הודיע הרב שיש לחכמים מעלה קצתם על קצתם כפי הנמצאים אשר ידעו אם ברובם אם במדרגה במעלה ולכן מי שהוא יודע רוב הנמצאים שלמטה מגלגל הירח הוא קרוב אל השם ממה שלא ידעם והיודע יותר קרוב אל השם ממה שלא ידע כל כך, והיודע עליונים ותחתונים הוא קרוב אל השם יותר:

אמר שם טוב ולפי מדרגות החכמים באלו הדברים אשר ביארנו יתחלפו מדרגות השלמים בקורבת השם יתברך אפילו שלא יהיה מצד השלילות כמו שביאר הרב בזה החלק והבן זה, כי הוא נפלא ועמוד עליו והיה בו שמח, ולכן הזהיר ואמר ונצבת על הצור עמוד והתבונן על היותו התחלה כי תדע שהוא מציאות המשובח אשר לנמצאות בציורו והם זורחות מאמתתו, כי שמש ומגן ה' מזריח הצורות ומשים אותם מושכלות כמו שהשמש נורת המראות והראות בפעל, וזהו אשר נרמז בהנה מקום אתי כמו שביארנו:

פרק יז

לא תחשוב כי החכמה האלהית. דע אתה המעיין כי הדברים ההווים במלאכה יצטרכו שני דברים, אל פועל ואל מתפעל, הפועל הוא המהוה והמתפעל הוא ההיולי הראשון, ולמה שחושבים שהפועל האלהי הוא יותר טוב מכל אלו הפועלים וכי הוא פועל ההיולי והצורה וזהו המפורסם בספרי הקדש ולמה שיש בכאן התחלה חמרית ראשונה משותפת לכל הנמצאות נרמז עליה במלת צור, ורמז הרב עליה בזה הפרק ואמר כי כמ"ש ונצבת על הצור שהוא רומז על היותו התחלה ג"כ מה שאמר הנני עומד לפניך על הצור שרמז על התחלה ההיולאנית ולכן הביא זה הפרק אחר צור, והנה הביאור בו אינו מותר כי החכמים היו מדברים בזאת ההתחלה בחידה כל שכן בעלי התורה למה שהתורה להמון נתנה ואין ראוי לגלות להם סתרי התורה ולכן אמרו ולא במעשה בראשית בשנים והרמז כלו להעלים זאת ההתחלה אשר ממנו יודע כל המציאות אם יובן על אמתתו וזהו כוונת זה הפרק. ואמרו אתה יודע כי התחלות הנמצאות ההוות והנפסדות שלש, החמר והצורה וההעדר המיוחד. ואמנם קרא ההעדר המיוחד למה שמן ההעדר ממנו כולל וממנו מיוחד, ומההעדר הכולל לא יעשה שום דבר אלא מהעדר המיוחד, כי מהאבנים אשר נעדרו היות בית או אדם לא יעשה אדם למה שזה ההעדר אינו מיוחד אבל מהעדר הבית והיה אבן יעשה הבית, וכל שכן שלא יתהווה מהעדר המוחלט אשר הוא העדר גמור, וההעדר הוא מחובר לחמר לעולם ולולא יתחברו ההעדר לחמר לא הגיע אליו הצורה כי הנמצא שלם לא יתהווה, אבל הוא מבואר כי מתנאי ההווה שיהיה לו נמצא קודם ובזה הצד היה ההעדר מן ההתחלות ולכן השטן אשר הוא העדר הוא סבה להוויית הדברים במקרה, ולכן יתייחס השטן עם הסבות עצמיות כמ"ש ויבאו בני האלהים להתיצב על ה' ויבא גם השטן כו', ולמה שלא נשאר עם צורת המתהווה הוא סבה במקרה ולא בא בתוך הבאים בעצם ולכן לא נאמר בראשונה ויבאו בני האלהים ויבא גם השטן אלא ויבאו בני האלהים להתיצב על ה' ואח"כ בא במקרה ויאמר ויבא גם השטן בתוכם, הנה מצד השטן וההעדר אינו נשאר בעצם במתהווה, וגם כן אין הכוונה בהעדר שתעדר הצורה ותפסד, נאמר שהוא סבה להויית הדברים במקרה, ולכן יתייחס השטן עם הסבות עצמיות גם השטן וכו' ולמה שלא נשאר עם הצורה כמ"ש ויבאו בני האלהים להתיצב על ה' ויבא המתהוה הוא סבה במקרה ולא בתוך הבאים בעצם ולכן לא נאמר בראשונה אבל בעבור שאינו נשאר אחר התהוות הצורה הוא סבה במקרה ואם הגיע הצורה יסור ההעדר ההוא כלומר העדר הצורה ההיא המגעת, ולכן היה הוא הסבה במקרה הנה העדר בכל התהווה הוא דבר מבואר, ואמנם הצורה ג"כ דבר מבואר שאם לא נתהווה דבר לא נקרא הוויה. אמנם ההיולי המחובר להעדר ולצורה הוא נמצא בעצם ג"כ במתהווה ואם לא יתהווה דבר, ואלו השלשה דברים נקראו התחלות ונרמוז בשם צור, ובפרט ההתחלה שהיא ההיולאנית אשר היא משותפת לכל הדברים ההווים והנפסדים, ובעבור שהמון העם והרבנים ידעו הסבה פועלת ולא ידעו הסבה המתפעלת העלימה הרב מהם בזה הפרק ועל זה נרמז ודע זה גם כן. והרצון בו כי כמו שאתה צריך לדעת שיש כאן סבה פועלת שנקרא צור ג"כ צריך שתדע שיש בכאן סבה מתפעלת שנקראת צור:

פרק יח

קרב ונגש. ודע והבן מה שאמר הרב כי בהסתלק הגשמות יסתלק המקום ותתבטל כל קריבה ורחיקה ונגיעה והתפרד או התדבק או משוש או סמיכות. הנה הראיתיך ממאמר הרב כי בהרחקת הגשמות יחוייב שיסולקו מעליו מקרים רבים והתבאר במופת שהשם יתברך אינו גוף אבל אלו הדברים יצטרכו אל פירוש:

ונגש משה לבדו אליו והם לא יגשו, רוצה לומר שמרע"ה השיג בו ית' מה שלא השיגו שאר העם, והבן אמרו כי אין הפרש בין היות האיש במרכז הארץ ובין עמדו בגלגל תשיעי, והבן אמרו אבל הקריבה אליו בהשגתו והרחיקה ממנו למי שיסכילהו לא מי שיצום ויתפלל בלבד כמ"ש השכל וידוע אותי כי הוא התכלית האחרון ואם זה בלתי אפשר שימצא בשלימות אם לא יקדם אלו מעלות המדות:

ואמרו והבן זה רומז מה שאמרו במעשה בראשית לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו ר"ל לא תשיגו עניני המפורסמות, ורומז ג"כ למעמד הנבחר באמרו לא תגע בו יד שלא תשתבש השגתם, וגם רומז לאומרו ונגש משה אל הערפל שר"ל שהיה מתקרב להשגתו ית' בתארי השלילות וזה אמרו הערפל כמו שיתבאר אחר זה:

פרק יט

מלא זה השם כו' מלא העומר לאחד. אינו פסוק אחד אלא ב' פסוקים הראשון הוא מלא העומר מן והשני שני העומר לאחד:

ומזה הענין מלא כל הארץ כבודו. ענינו כל הארץ תעיד על שלמותו כלומר תורה עליו, ואמרו המפרשים שזה הלשון קצר כי היה לו לרב לומר שלמות כל הארץ כבודו. ואפשר לומר שמלת מלא יעמוד במקומו ורוצה לומר שלמות כל הארץ תעיד על שלמותו ית' כי משלמות הפעול נראה שלמות הפועל, ופירש הרב כבודו ושלמותו ולא היה לרב לפרש כל הארץ אחר אשר אמר ומזה הענין כי מחוייב הוא שיפרש מלא כל הארץ שלמותה בבריאה. והאמת כי הרב פי' זה הפסוק על זה האופן שלא יחשוב חושב כי כבוד ה' מלא כל הארץ לא זולת ולא גם כן ששלמות כל הארץ תעיד כי הדבר יהיה חסר אבל יהיה אמרו כל הארץ מלא כבודו כאלו יאמר כל הארץ תורה על כבוד השם, ועכ"ז צריך עיון:

אלא אם תרצה שתשים כבוד ה' האור הנברא אשר יקרא כבוד בכל מקום, דע כי כל מקום שיאמר הרב המורה אור נברא הוא דבר נמצא חוץ לנפש פועלו הש"י או הנביא כדי שישיגהו המון העם, כי האור הנמצא בנפש לא ישיגוהו אלא הנביאים והאור הנמצא במשכן היה לעיני כל ישראל בכל מסעיהם:

פרק כ

רם הוא משותף לענין רוממות מקום ולענין רוממות מעלה:

אמרו ויתרון החלק, ר"ל ששם נשא נאמר על התרוממות מעלה יותר משם רם:

ואולי יקשה עליך אמרו גדולת מעלה ומדרגה. והנה הקשו מה היה לו לרב להקשות זה בזה הפרק יותר מהפרקים שקדמו, והשיבו בזה כי למה שהיה בכאן תאר ה' בתארים רבים ואמר כי הוא ית' יש לו גדולת מעלה ומדרגה ורוממות לכן אמר אל יקשה זה עלינו כי כלם יורו על ענין אחד. והנה יש להקשות עוד כי למה אמר הרב אולי יקשה עליך אמרי גדולת מעלה ומדרגה איך תשים ענינים רבים על ענין אחד, כי כל אלו הדברים הם שמות נרדפים ואם כן איך אמר איך תשים ענינים רבים על ענין אחד, והתשובה בזה כי הנביא שאמר רם ונשא כל אחד מאלו מורה על ענין מתחלף ואם כן איך נפרשם על ענין אחד כי רוממות מעלה ומדרגה הכל דבר א'. והשיב בזה שהתארים הרבים אם שיש בהם חלוף יחוייב שישובו אחד ושהתארים הרבים כלם המורים על העוצם והגדולה והיכולת והשלמות והטוב כלם ישובו על ענין אחד ואף שיש להם הבנות מתחלפות, וכשתבין זה תסלק הספק הקודם אשר עשו המפרשים כי לא יספק הרב למה אמרו על השם תוארים רבים אלא איך תשים ענינים נבדלים שהם מענין אחד, והבן זה כי הוא מבואר:

פרק כא

עבר ענינו הראשון כו'. הכלל העולה מזה הפרק כי עבר ענינו הראשון הוא בענין העתק גוף במקום כתנועת ב"ח על רוחק אחד ישר. ושנית הושאל להמשך הקולות באויר כמו ויעבירו קול במחנה אשר אנכי שומע מעבירים עם ה', ופירוש הקול שאני שומע מעבירים עם ה' אותו ואומרים אותו. שלישית יאמר לביאת אור הנברא בדמיון הנביא, אמר והנה תנור עשן ולפיד אש אשר עבר בין הגזרים האלה והיה זה במראה הנבואה כי בתחלת הספור אמר ותרדמה נפלה על אברם:

ועל זאת ההשאלה. ר"ל כי כמו שנאמר על האור הנראה לנביאים בדמיונם והשפע המשפיע להם, כן נאמר לפי זאת ההשאלה על כחות השמימיות הבאים מאת האל להרוג את המצריים כמו שאמר ועברתי בארץ מצרי' וכל מה שידמה לו:

רביעית הושאל לכל מי שיעשה מעשה א' ויפליג בו ויעבור גבולו אמר וכגבר עברו יין. אמרו המפרשים כי פי' הפסוק כך ר"ל היין נצח אותו וא"כ לפי"ז הפי' היין הוא שעבר גבולו, והאמת כי למה שהאדם עבר הגבול בשתיית היין נאמר כי היין נצחו ועברו מגבולו ומשכלו והשתכר:

וכבר נאמר חמישית למי שיכוין כונה אחת ויחטיא אותה הכוונה כמו והוא ירה החצי להעבירו, והרצון בו כי הוא ירה החצי להעביר הנער מכוונתו כדי שלא יבין הנער כי יהונתן יצא לדבר עם אדם אחד אלא לצחק בחצים, ורבים הקשו למה לא יהיה פשט הכתוב כדי שילך הנער עד מקום החצים ויהיה להעבירו על ענין הראשון. והתשובה בזה כי למה שהיה יונתן יוצא לדבר עם דוד ואם היה אדם שם היה ראוי שישליך החצים כדי שיאמר הנה החצים ממך והלאה או הנה החצים ממך והנה כדי להעביר הנער עד מקום החצים אבל עתה שאין אדם שם ורצה לדבר עם דוד פנים בפנים לא היה ראוי להשליך החצים לכן נאמר כי היה זה כדי להחטיא כוונתו כדי לחשוב שלא יצא יהונתן לדבר אחר אלא להשליך החצים:

והנה לפי זאת ההשאלה אמר ויעבור ה' על פניו שהחטיא כוונתו כי הוא שאל הראני נא את כבודך. והחטיא כוונתו בהשגת הדרכים. ר"ל כי משה בקש השגה אחת והיא אשר כנה אותה בהשגת פנים באמרו ופני לא יראו, וייעדו בהשגה למטה מאשר בקש הוא אשר כנה אותה בראיית אחור שהוא ידיעת הפעולות המיוחסות לאל יתעלה, שהוא ית' החטיא כוונתו בשאלת מהותו והעתיקו השם בענין אחר:

ואמרו העלים ממנו. לא תחשוב שהשם ית' העלים זאת ההשגה ממשה אבל כי היא נעלמת נמנעת בטבעה:

ושכל אדם שלם אם ידבק שכלו וכו'. ר"ל אז לא ישיג כלל. והכוונה בזה כי משה חקר בשכלו אם אפשר להשיג מהותו ית' וידע שאי אפשר אלא השגת פעולותיו והם המכונים אחורים, א"כ יהיה ויעבור ה' על פניו החטיא הש"י כוונת משה והעבירו אל השגת הפעולה:

ואונקלוס פי' הענין זה בדרך אחרת כי יהיה העובר האור הנברא אמר ואעבר ה' שכינתיה על אפוהי, והנה יהיה הדבר אשר עבר אצלו נברא ושם הכנוי הנסתר מפניו שב אל מרע"ה, ויהיה פי' ויעבור ה' על פניו לפניו של משה כמ"ש ותעבור המנחה על פניו:

וזהו ג"כ פי' יפה וטוב. והרצון בו שהוא ירחיק גם כן ההגשמה שהשם לא עבר:

ומה שיחזק פי' אונקלוס. הרצון בו כי מה שאמר אונקלוס כי הענין העובר הוא הכבוד כמ"ש בעבור כבודי שאינו עצמותו ית' כי כבוד ה' אינו ה', אבל הרב יסבור שהכבוד יאמר על מהותו כמו שפירש בפסוק הראני נא את כבודך. והנה הרב נעזר מאונקלוס שמלת עבר הוא נסתר ואונקלוס אמר שעבר השכינה ג"כ אני אומר שהעובר הוא הקול ויהיה הקול ההוא אשר קרא ולא תרחיק מהיות הקריאה מיוחסת לקול כי באלה המלות בעצמן בא הדבור למשה כמ"ש וישמע את הקול מדבר אליו:

ולפי זה הענין יהיה פי' ויעבור קול ה' על פניו, ויהיה כפל ה' לקריאה כי הוא ית' הנקרא כמו משה משה, והנה בפי' הראשון אשר אמר הרב שב אל הקורא לא אל הקריאה ויהיה פי' הכתוב כי השם החטיא אלו השתי שמות ידיעת עצמותו על מה שהוא עליו וידיעת הנמצאות איך נמצאים בו כי הם כלם דבר אחד:

ואמרו ועליך לבחור אי זה מהאמונות שתרצה. אם שיהיה המעמד הגדול ההוא כלו במראה הנבואה, והרצון בו כי לא היה דבר נמצא חוץ לשכל והיה זה כלו שכלי גמור אשר בקש ואשר השיג אין חושש בו כלל אבל כלו השגות שכליות, או שיהיה כלו השגה שכלית ויתחבר לזה השגת חוש הראות לדבר נברא בראייתו יגיע שלמות השגה שכלית כמו שפירש אונקלוס אם לא היתה ההשגה ג"כ כפי דעת אונקלוס במראה הנבואה כמו שבא באברהם בין הבתרים, או שיהיה עם זה השגת חוש האזן ויהיה הקול ההוא אשר עבר וזהו כפי הפי' האחרון, ובזה לא אמר הרב אם לא יהיה הקול ההוא במראה הנבואה כי קולו של משה לא היה במדמה אלא קול אלהי גדול או קול נברא חוץ לשכל כמו שהוא או קול שהיה יוצא מבין שני הכרובים:

פרק כב

בא. הביאה בלשון עברי וכו'. ולפי זאת ההשאלה נאמר הנה אנכי בא אליך בעב הענן ביאת השכינה, ור"ל השכינה הכבוד הנברא חוץ לנפש:

ומענין בא דברו ובא ה' אלהי כלומר קיום ייעודיו הטובים אשר הטוב ההוא מושפע מן האמצעיים, ואמרו המפרשים כי זה הפרק רומז לאמרו ויביאה אל האדם כי כבר ביאר הרב כי זה השם הושאל לענין שאינו גוף:

פרק כג

היציאה כנגד הביאה. אמרו השמש יצא על הארץ כלומר הראות האור, ויש לשאול למה לא יהיה זה מענין הראשון כמו כי תצא אש כי השמש אשר תחת הארץ יצא ונתגלה על הארץ, וי"ל שאף שיהיה הדבר כן הכוונה באמרו השמש יצא (לא) היה בהגיע אורו אלינו כמ"ש כי השמש לעולם הוא על הארץ אבל הכוונה יגיע אורו אלינו:

ואמרו הנה ה' יוצא ממקומו, יראה דברו הנסתר עתה ממנו. כלומר התחדש מה שיתחדש אחר שלא היה. ואמנם נאמר הנה ה' יוצא ממקומו ירצה דברו הנסתר למה כי כל מתחדש מאתו ייוחס בדברו כמ"ש בדבר ה' שמים נעשו ואמנם ייוחס בדברו ואם ה' אין לו דבור כי לא יפעל בכלים א"כ אין לו דבור אבל להדמות בפעולות הבאות מאת המלכים כי הדבור הוא כלי לעשות רצונו אף כי אין לשי"ת דבור אבל פעולותיו כלם ברצונו לבד, והנה כל הדברים המתחדשים אף שהשי"ת אינו סבה קרובה לחדוש דבר ואם הוא בלתי משתנה איך יבא החדוש ממנו ואמנם ייוחס לו בסבה רחוקה כי למה שהיה כל מתחדש ייוחס אל השמים והשמים ייוחסו אל דברו והדבור ייוחס אל רצונו א"כ ע"ז הצד ייוחסו הדברים אליו:

וכאשר הושאלה יציאה להראות פעולה מפעולותיו כמו שביארנו הנה הושאלה להעלות הפעולה ההיא כפי הרצון ג"כ, אמר אלך אשובה אל מקומי הענין העלות השכינה אשר היתה בתוכינו מעלינו:

והרצון באמרו כפי הרצון שהוא הרצון הקדום הטבע המערכיי, כשיסתלק הפלא והכבוד הנברא אשר היא בתוכינו והיא הנבואה אשר היה על הנביא אשר נמשך אחריה ע"ד השגחה כי הנביא היה רואה בנבואתו הרע המגיע ובהסתלק הנביא תסתלק מי שיגיד הרע כי לא יעשה ה' אלהים דבר כ"א גלה סודו כו', כי גם הדבקות בש"י יקרא ממשיך ממלוא העליון למלוא התחתון ובהעלות הדבקות יסתלק החופף עלינו ובהעלותו תעלה ההשגחה לפי שאין ממשיך:

ונשאר מטרה וכו'. ותבין זה אם תבין שיר של פגעים ומ"ש הרב בסוף זה הספר, והנה זה הייעוד היותר רע שאפשר שימצא ובעבורו כנה, באמרו אלך אשובה אל מקומי, והבן זה:

פרק כד

ההליכה הוא שם יקרא על התנועות, והכלל העולה מזה הפרק כי ההליכה הושאל בפנים רבים. ראשונה תנועת ב"ח כמו ויעקב הלך לדרכו. ואח"כ הושאל שנית לגופים אשר הם יותר דקות מגופי הב"ח כמ"ש והמים היו הלוך וחסור, והושאל שלישים לשתפשט ענין אחד ואינו גוף כמ"ש קולה כנחש ילך. ואמרו המפרשים שהרצון בו הכח המתעורר והוא הנחש מתפשט ונתעורר לתאוות רבות:

וכן אמרו קול ה' מתהלך בגן הקול ההוא הנאמר עליו שהוא היה בגן ר"ל הכחות הנפשיות המתפשטות בגן שהוא הגוף:

ואמרו ולפי זאת ההשאלה כל הליכה שבא בבורא כלומר שהושאל למה שאינו גוף אם להתפשט הענין או לסור השגחה, והרצון בו כי כמו שהושאל לקול הליכה כן הושאל לש"י לא לפי שהקול ומה שנא' על הש"י הם דומים אבל הם דומים למה שאינו גוף בין שיהיה זה הענין על ב' פנים אם להתפשט הענין המגיע אלינו ולהראותו או לסור ההשגחה ממנו או בעבור שניהם יחד, כלומר ענין העלות ההשגחה בענין התפשט דבר וגדלותו כמ"ש ויחר אף ה' בם וילך כי סרה ההשגחה מהם והתפשט הצרעת אשר בעבור זה אמר ויחר אף ה' בם וילך, עוד הושאל רביעית לשון הליכה במנהגי החשובים מבלתי הנעת הגוף כלל, והרצון בו כי אף שהאדם הוא גוף לא תכשר שיאמר שילך למה שאינו גוף ולכן מ"ש אחרי ה' אלהיכם תלכו הכוונה בו ההנהגה:

פרק כה

שכן ידוע, ואמרו כי באריכות עמידת ב"ח במקום כולל או מיוחד יאמר עליו שהוא שכן. והרצון בו כי האדם ייוחס אל המקום הכולל והוא היותו במדינה והיותו בבית ואלו המקומות כוללים ואולם המקום המיוחד הוא אשר לא יכלול זולתו:

ורצון שוכני סנה. הרצון בו התמדת השכינה:

ושכנתי בתוך בני ישראל. הם התמדת ההשגחה. ואמרו המפרשים כי זה הפרק רומז למעשה בראשית, לוישכון מקדם לג"ע שכל זאת השכינה מענין שאינו גוף והם הכרובים שהם כחות הנפש שהם מבטלות ההשגה האלהית:

פרק כו

כבר ידעת אמרתם הכוללת למיני הפירושים כלם התלויים בזה והוא אמרם ז"ל דברה תורה בלשון בני אדם. הכוונה בזה הפרק לבאר כי כל מה שאמר הרב באלו הפרקים שעברו מחלוק הגשמות הוא דבר מבואר כי חכמים ז"ל הסכימו עליו באמרם דברה תורה כלשון ב"א ואם הנביאים תארוהו כשהוא גשם או במקרה הגשם הוא להורות כי הוא נמצא וכי הוא שלם במיני השלמיות כלם וכל מה שיחשבהו ההמון חסרון לא ייחסוהו ולמה שההמון לא ישיגו בתחלת המחשבה כי אם גשם בלבד ומה שאינו גשם אינו נמצא אצלם לכן ייחסוהו הנביאים כאלו הוא גשם:

וכן כל מה שהוא שלמות אצלנו ייוחס לו יתברך להורות עליו שהוא שלם במיני השלמיות כלם א"כ להודיע שהוא נמצא ציירוהו בגשם ולהודיע שהוא שלם תארוהו בשלמיות הנמצאים:

וכל דבר שישיג ההמון שהוא חסרון לא יתואר בו השם יתברך ולכן לא יתואר לא באכילה ולא בשתייה ולא בשינה ולא בחולי ולא בחמס למה שאלה הם חסרון אצלנו, ואתה תמצא שכל השלמיות הנמצאות לנו הם חסרון אליו יתברך כי אלו אשר נחשבה כלם שלמיות הם תכלית החסרון, והביא הרב ראיה כי התנועה היא שלמות הבעלי חיים והכרחית לו והשלמתו וכמו שהוא צריך לאכילה ולשתייה להחליף אשר יותך כן הוא צריך לתנועה לכוין אל הטוב ולברוח מן הרע, וכמו שהאכילה והשתייה הוא בעבור חסרון כן התנועה הוא בעבור חסרון:

אבל לפי לשון ב"א. כלומר הדמיון ההמוני האכילה והשתייה הם חסרון בבורא ית' והתנועה אינה חסרון בחקו והאמת שהוא חסרון כי התנועה אמנם צריך אליה החסר וא"כ אין ראוי שיתואר ה' בשום תנועה ולא לבד למה שהוא חסרון אין ראוי שיוחס אליו אבל למה שכל מתנועע הוא גשם והתבאר היותו בלתי בעל גשם וא"כ לא ימצא לו תנועה ולא תתואר בו מנוחה אחר שהמנוחה העדר התנועה:

ואין ספק כי בהעלות הגשמות יעלו כל אלו, כלומר ירד ועלה והלך ונצב ועמד וסבב וישן ושכן ויצא ובא ועבר וכל מה שדומה לזה:

תוכן העניינים

שם טוב על מורה נבוכים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה