אור ברסלב

שלמי נדרים· הרב אלכסנדר סנדר הכהן קפלן

דף יח

דף יז

גמ' א"נ כגון שקבל עליו שתי נזירות בב"א ע' בתוס' שבועות (דף כז:) שהקשו כשקבל עליו שתי נזירות בב"א ונשאל על אחת מהן אמאי לא נשתרי בשניה משום נדר שהותר מקצתו הותר כולו ומ"ש מהא דתנן קונם שאני נהנה לכולכם הותר א' מהן הותרו כולם וכתבו דיש לחלק דהכא כיון דסליק למנין שתי נזירות כקבל כל אחד בפ"ע דמי עכ"ל והנה קושית התוס' מבואר בירושלמי פ"ג דנזיר הלכה ב' והכי איתא התם מה אנן קיימין אם באומר הריני נזיר שתים נדר שבטל מחציתו בטל את כולו אם באומר כו' אלא כינן קיימין באומר הריני נזיר ונזיר כו' עי"ש והרא"ש סוף דף הקודם ד"ה כגון שקבל עליו כו' כתב ג"כ פירוש זה וע' בס' נחלת יהושע סי' ח' האריך בעוצם בינתו לבאר במה שלא פירשו התוס' כהירושלמי וע"ע בס' בית מאיר על יו"ד בסי' רכ"ט ס"א שכתב לתרץ קו' התוס' הנ"ל ע"פ הדעה שהביא הר"ן לקמן (כז.

) דדוקא בנדר שהותר ע"י פתח שדומה קצת לנדר טעות הוא דאמרינן כיון שיש טעות בנדר הותר כולו אבל אם התירוהו בחרטה אין כל הנדר מותר אלא מה שהוא מתחרט בלבד וכאן מיירי שנשאל לחכם והתירו בחרטה אמנם התוס' שלא תירצו כן לשיטתייהו אזלי דס"ל דאפילו ניתר בחרטה הותר כולו כמ"ש הר"ן שם בשמם.

לכן תירצו באופן אחר וע' במחנה אפרים הל' שבועות סי' ט' מה שהביא שם הירושלמי דפ' השותפין על מתניתין דפ' בתרא (דף צ) קונם שאני נהנה לפלוני ולמי שאשאל עליו נשאל על הראשון ואח"כ נשאל על השני דקשה כי נשאל על הראשון אמאי צריך תו לשאל על השני הא קיי"ל נדר שהותר מקצתו הותר כולו ומוקי לה בירושלמי כמ"ד אין חכם מתיר אא"כ חל הנדר וכתב שם ולמדנו מזה שאע"פ שהוא נדר אחד לא אמרינן הותר מקצתו הותר כולו כל כמה דלא חל הנדר עי"ש וע"פ דבריו הנ"ל יש ליישב ג"כ קושיית התוס' דשבועות הנ"ל דהא לא חל הנזירות השני' עד אחר שימנה הנזירות הראשונה ולהכי לא אמרינן בזה נדר שהותר מקצתו הותר כולו אבל שם גבי קונם שאיני נהנה לכולכם חל על כולם בזמן א' בשוה ואולי יש להעמיס דבר זה בכוונת תירוצם בשבועות שם שכתבו דהכא כיון דסליק למנין שתי נזירות כקבל כל א' בפ"ע דמי ויש לעיין במ"ש הר"ן כאן תחלת העמוד סוף ד"ה אלא פשיטא כו' שכתב וס"ל דאי לא חיילא השתא לא חיילא נמי לבתר זימנא כו' עי"ש: שם בגמ' ומאי חומרא דשבועה מנדר אילימא כו' נדר נמי חמור שכן חל על המצוה כרשות אלא משום דכתיב בשבועה לא ינקה לכאורה לא שייך הך פרכא דפריך ומאי חומרא דשבועה מנדר אליבא דרב הונא דוקא דשקלינן וטרינן לפרוקי ליה דהא אגופה דברייתא דקתני והלא דין הוא ומה שבועה חמורה אין שבועה חלה על שבועה נזירות קלה לא כ"ש קשה ע"ז ומאי חומרי' דשבועה מנדר אמנם יש לומר דלכאורה ק' לפי מ"ש התוס' בשבועות (דף כה.

) ד"ה חומר בנדרים כו' דהא דאצטריך תרי קראי בנדרים ובנזירות שהם חלים לבטל המצוה היינו בנדרים מרבינן מקרא דכי ידור נדר לה' לא יחל דברו פי' אפילו אם יש בנדרו ביטול מצות ה' כגון קונם לולב שאני נוטל אפ"ה לא יחל דברו ובנזירות אשכחן גם כן דדרשינן מן קרא דיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין רשות וכתבו דתרווייהו צריכי דאי מקרא דיין ושכר יזיר לא שמעינן רק בכולל דאוסר עליו כל יין סתם הן רשות והן מצוה.

ומגו דחייל ארשות חל נמי אמצוה אבל לא שמעינן היכי דנדרו הוא רק על מצוה לחוד דחל ג"כ לבטל כגון קונם סוכה כו' לולב שאני נוטל להכי איצטריך קרא דכי ידור נדר לה' אפילו אם הנדר הוא רק על המצוה לבטל ג"כ חל ואי כתב בנדרים ה"א לפי שאוסר המצות עליו אבל בנזיר שאוסר עצמו על היין לא חייל כו' עי"ש ולפ"ז לכאורה קשה מאי פריך הכא הגמ' נדר נמי חמור שכן חל על המצוה כרשות הא הכא איירינן בנדר דנזירות ונדר דנזירות הוא בכולל שאוסר עצמו בכל יין, רשות ומצוה ובכולל הא גם שבועה חל בכולל ואין כאן חומר דנזירות מבשבועה אבל באמת אין כאן קושיא כלל דהא אליבא דרב הונא קיימינן ואמרינן לעיל דרב הונא לא ס"ל כרבה.

ול"ל איסור כולל באיסור הבא ע"י עצמו והשתא אתי שפיר הא דפריך הקושיא דמאי חומרה דשבועה מנדר השתא ולא אגופה דברייתא ולפי מ"ש הריטב"א (ע' בשיטה מקובצת) על הא דמשני הגמ' אלא משום דכתיב בה בשבועה לא ינקה וכתב ע"ז ואע"ג דלא ינקה לא כתיב אלא בשבועת שוא ואנן בשבועת ביטוי קיימינן דשבועת ביטוי הוא דאיןשבועה חלה על שבועה אבל בשבועת שוא לוקה על כל אחת ואחת אפ"ה בשם שבועה כתיב לא ינקה ואינו כתיב כלל בנדר עכ"ל ולפ"ז יש לפרש ג"כ בהא דקאמר נדר נמי חמור דשם נדר קאמר: בר"נ ד"ה הלכך נקטינן כו' ואפשר ג"כ שכשם שהנדר חל על השבועה לבטלה כך הוא חל לקיימה שהנשבע שלא יאכל ככר זה וחזר ואסרו עליו בקונם ואכלו חייב שתים כו' עכ"ל הנה התוס' בשבועות (דף כ:) ד"ה דכי לא נדר כו' כתבו דהא דנדרים חלין ע"ד מצוה בביטול מצוה איירי כגון קונם לולב שאני נוטל תפילין שאני מניח אבל אם נדר לקיים מצוה כגון קונם שלא אוכל ביוה"כ או שלא אוכל נבלות וטריפות לישנא דשלא אוכל דנקטי הוא ל"ד וכוונתם דאמר אכילה דיוה"כ עלי או אכילה דנבילות וטריפות עלי בקונם דהא נדרים הוא דמתסר חפצא עליו] לא חיילי דאין איסור חל על איסור עכ"ל ולכאורה משמע דדעת התוס' אינו כדעת הר"ן דהכא אבל כי דייקינן בזה יש להשוות דבריהם ואין כאן מחלוקת דע"כ לא קאמר הר"ן דנדר חל על ביטול מצוה אלא דוקא בנשבע מתחלה שלא יאכל ככר זה ואח"כ אמר קונם ככר זה עלי דמעיקרא לא היה עליו אלא איסור גברא דשבועה הוא מתסר נפשיה אחפצא ואח"כ כשאמר קונם עלי ככר זה נתוסף עליו איסור חפצא דנדרים הוא מתסר חפצא אנפשיה וכ"ז הוא באיסור הבא ע"י עצמו ודבורו אבל באומר קונם אכילת נבלה וטריפה עלי דאיסור נבלה וטריפה הוא ג"כ איסור חפצא **( הג"ה אמנם ע' ריטב"א קדושין (דף נד:)

גבי הא דפריך ירושלים מי מקדשא והא תנן כאימרא כדירים כו' כתב דנבלה הוא איסור גברא ולא איסור חפצא ולהכי מתפיס בדבר האסור לא מתסר משום דלא שייך למתלי איסור חפצא דנדרים באיסור גברא כנבלה וע' תשו' שואל ומשיב ח"ד סי' י"ב בחלק רביעי:)** וא"כ אף שאומר קונם אכילת נבלה עלי לא הוסיף מאומה דמעיקרא היה איסור חפצא וגם עתה באומר קונם נבלה עליו אין עליו ג"כ רק איסור חפצא אמנם לפ"ז אם אמר קונם שלא אוכל ביוה"כ או אכילה דיוה"כ עלי שהמאכל בעצמותו היתר הוא רק יומא דקגרים שהתורה אסרה להאדם שלא יאכל היום י"ל דלא מקרי איסור חפצא רק איסור גברא כמי שנשבע שלא יאכל וא"כ אפשר דחל עליו איסורא דקונם על אכילה דיוה"כ וכ"מ בחידושי הגרע"א ביו"ד סימן רט"ו סעי' וא"ו שנראה מדבריו דנבלה מקרי איסור חפצא: ואכילה ביוה"כ מיקרי איסור גברא ולכן מחלק שם בדעת הר"ן שהר"ן סובר דעל נבלה לא חל איסור קונם דמעיקרא היה איסור חפצא והשתא נמי איסור חפצא ואין איסור חל על איסור אבל בנשבע שלא יאכל ואח"כ אמר קונם האכילה עלי חייל דמעיקרא לא היה האיסור על החפץ אלא על גופו והשתא נתוסף איסור חפצא וכן באומר אכילה דיוה"כ עלי קונם עכ"ל אמנם הרואה בדברי התוס' דשבועות שהזכרנו יראה שהם השוו אכילת נבלה ואכילה דיוה"כ כחדא ועל שניהם אין נדר חל וע' בס' אבני מלואים בתשו' סי' י"ב שהביא ראיה לדעת הסוברים דאין נדר חל על קיום איסור הבא מאליו כמו חלב ונבלה מהא דאמרינן בכריתות (דף יג:) גבי יש אוכל אכילה אחת וחייב עלי' ד' חטאות ואשם אחד כו' טמא שאכל חלב והוא נותר מן המוקדשים ביוה"כ כו' ואמרינן שם דלהכי חל איסור קדשים על איסור חלב מטעם כולל אקדשי' מגו דאתוסף בה איסור הנאה חל נמי על החלב והתוס' כתבו בכמה מקומות דאיסור הנאה לא הוי איסור מוסיף ועיקר הטעם משום דהוי איסור כולל מגו דכולל האיסור קדשים לגבי שאר הבשר חל נמי איסור קודש על החלב והא דנקט בגמ' מגו דאתוסף בה הנאה הוא משום דבכולל נמי בעינן שיהי' איסור חמור כמ"ש התוס' בחולין (דף קב) והשתא אם נימא כדעת הסוברין דנדר חל על איסורי תורה כמו חלב ונבלה מטעם דאיסורי תורה מיקרי איסור גברא ובנדר מתוסף בו נמי איסור חפצא הל"ל אקדשי' מגו דאתוסף ביה איסור חפצא דהא עיקר נדר האומר הרי עלי כקרבן כאימרא כדירים וא"כ מוקדשין הוי איסור חפצא וחל על שאר איסורין אלא ודאי כדעת הרשב"א וסייעתי' דאין נדר חל על קיום ל"ת של איסורין הבאין מאיליהן וכן הקשה הרב בעל קרן אורה מדעתי' שלא ראה בימיו ס' אבני מלואים וז"ל והיותר קשה לי על דעה זו דנדרים חלין ע"ד איסור מהקדש עצמו דאינו חל על איסור אחר אלא ע"י כולל או ע"י מוסיף כדאי' להדיא בכריתות וכיון לדברי הגאון בעל אבני מלואים: ע"ב במשנה הרי עלי כבשר מליח אם בשל שמים נדר אסור כו' ונ"א אם בשל "שלמים" נדר אסור וכן הוא בפרש"י ומפרש כי שיילינן לי' אמר על שלמים נדרתי שצריכין מלח דכתיב על כל קרבנך תקריב מלח עיין לעיל (דף יא:) דבעי רמי ב"ח אמר הרי עלי כבשר זבחי שלמים בעיקרו הוא מתפיס או בהיתרא קא מתפיס דהיינו לאחר זריקת דמים וק"ק דלגירסא זו היה יכול למיפשט ממתניתין דאם מפרש ואומר בשל שלמים נדרתי דאסור והא כיון שאמר כבשר מליח של שלמים ומליחת הקרבנות הוא לאחר זריקת הדם ואפ"ה אסור וקרוב לומר שהוא דמי לאומר כבשר זבחי שלמים לאחר זריקת דמים דאמרינן שם אי דאמר לאחר זריקת דמים פשיטא דבהיתרא מתפיס.

וע' בתוס' ד"ה ואם של כהנים מותר. שכתבו ואע"ג דכל זמן שהן בבית הבעלים הרי הן כהקדש לכל דבריהם מ"מ דעתו להיתרא ואפי' אם תמצא לומר דבעיקרו מתפיס דברו [כיון.

נראה שכצ"ל] כיון דתלה נדרו בשל כהנים שמא דעתו לאחר שבאין ליד הגזבר שהן כחולין לכל דבריהן עכ"ל נראה מדבריהם ג"כ קצת שבאו ליישב שלא תקשה מהך מתניתין למיפשט הך בעייא דרמי בר חמא דלעיל ומ"ש רש"י לקמן דהא דקאמר של שלמים שצריכין מלח יותר משאר קרבנות שהרי נאכלין לשני ימים ולילה אחת עיין תענית (דף ל.

) אבל אוכל הוא בשר מליח עד כמה כל זמן שהוא כשלמים ופרש"י שם עד כמה הוי בשר גמור דלא הוי בשר מליח כל זמן שהוא כשלמים שלא שהה במלח אלא שני ימים ולילה אחת כזמן אכילת שלמים עיי"ש ולפ"ז בשר מליח שבלשון חכמים קרוי מה ששוהא יותר משני ימים ולילה אחת ועד זמן זה אינו קרוי בשר מליח וצע"ק: בר"נ ד"ה נדר בחרם כו' והא דנקיט להו בהני גווני דרישא כו' רבותא אשמועינן שאע"פ שהוא מפרש נדרו בדבר זר כו'.

קשה דלפמ"ש הר"ן בעצמו בסמוך ד"ה ומלמדין אותן כו' דדוקא בהני גווני דסיפא דמשמעותא דידהו הוי להחמיר טפי מלהקל אמרינן דצריך שאלה כו' אבל בהנך דרישא אפי' בע"ה א"צ שאלה לפי זה אמאי צריך הר"ן לפרש הכא דלרבותא נקיט. וה"ל לפרש משום דדינם חלוק מהנך גווני דרישא דבגווני דרישא אפי' ע"ה א"צ שאלה ובגווני דסיפא דמשמעותא דידהו הוי טפי להחמיר מלהקל בע"ה צריך שאלה ומצאתי שבס' ידות נדרים כתב שנשאל בזה מאחד מתלמידיו ושם ביד יוסף סק"ז כתב שלחומר הנושא י"ל דבסיפא דמתניתין קאמר סתם ח' ביהודא מותרים ובגליל אסורין שאין אנשי גליל מכירין את חרמי הכהנים ומוקמינן לקמן כר"א בר' צדוק דסבר ספיקא לקולא והא דאסו' לפי שאין מכירין בחרמי כהנים ואצלם המשמעות יותר לאיסור מלהיתר ואפ"ה פירושן להקל אם פירש שכוונתו הי' לחרמי כהנים ובכה"ג בודאי צריך שאלה בע"ה וא"כ שפיר הי' יכול למינקט ולפרש בחרמים בגליל דאם פירש ואמר דכוונתו הי' בחרם של כהנים דבזה ת"ח נאמן וא"צ שאלה ובע"ה צריך שאלה לכן כתב הר"ן דבחרמו של ים רבותא נקיט יותר שאע"פ שהוא מפרש בדבר זר נאמן לפרש דבריו עכ"ל הרב הנ"ל: שם ד"ה ומחמירין עליהם שאין פותחין להם בחרטה ואין מתירין אותן עד שימצאו פתח לנדרן ובד"ה פותחין לו ממקום אחר בתרתי פליגי כו' ועוד שפותחין להם בחרטה וקרי ליה ממקו' אחר משום דלא הוי מגופו של נדר הפתח עכ"ל וכונתוכמ"ש הנימוקי יוסף דלהכי קרי לה מקום אחר משום שאין מתירין לו כפי מה שאמר שלא נתכוון אלא לקרבנות ש"מ וכדומה.

אלא ממקום אחר בכדו תהית וע' לעיל בריש הפרק (י"ג:) גבי הרי את עלי כאימא כו' קתני נמי פותחין לו פתח ממקום אחר פי' שם הרא"ש דצריך לבקש לו פתח וטעם לחרטתו ולא סגי לי' בכדו תהית או לבך עלך כו' וע' מ"ש הרא"ש כאן הנה הלשונות בשני המקומות שווין ודתיהן שונות בפירושן ומצאתי בבית חדש סי' ר"ח שעמד ע"ז וכן בביאורי הגר"א כתב שצריך עיון ויש להעיר דהא אנן קיי"ל דפותחין בחרטה אפי' בנדר גמור ע' סי' רכ"ח סעי' ז' רק שיהי' באופן שמתחרט מעיקרא ולא סגי בחרטה דהשתא ומדוע בהרי את עלי כאימא שמתפיס בדבר האסור שמצד הדין א"צ התרה ורק בע"ה מחמירין עליו דצריך שאלה לחכם להתיר לא תיסגי בחרטה ומצריכין למצוא לו פתח וע' בס' יד שאול סי' ר"ה שעמד ג"כ ע"ז ותירוצו שם אינו מתיישב: בפי' הרא"ש ד"ה המקדיש חייתו ובהמתו פי' כל חייתו ובהמתו וכ"כ המפרש.

אבל הר"ן מפרש חייתו או בהמתו ומשמע דלהר"ן אלו הקדיש שניהם חי' ובהמה הי' גם הכוי בכלל דממ"נ אי חי' הוא או בהמה הוא והוא הקדיש שניהם אבל דעת הרא"ש הוא דאע"ג דהוא הקדיש שניהם מ"מ אין דעתו להקדיש אלא בהמה ודאית או חי' ודאית ולא במה שהוא ספק וע' בס' ד"המ: ד' יט בר"נ ד"ה ואלו על ספיקו לא מצי מגלח כו' וכ"ת נהי דחטאת לא מצי לאתויי דאין חטאת באה נדבה לייתי עולה ושלמים וליתני אם נזיר אני הרי אלו לחובתי ואם לאו יהיו לנדבה כו' עכ"ל בס' דה"מ הל' נדרים כתב וז"ל מדבריו נראה מבואר דשלמי נזיר ושלמי נדבה שווים הן ויש לדקדק דשלמי נזיר טעונים לחם וזרוע בשלה ושלמי נדבה אינם טעונים לחם וזרוע בשלה וכמ"ש התו' בנדה (דף ע) ד"ה למחרת כו' בתוך הדבור וז"ל ועוד שהן טעונים לחם וזרוע בשלה ואין שלמים כאלו באין בנדבה כו' עיי"ש.

ואם נאמר דלחם אינו מעכב בנזיר הוי א"ש אבל הא ליתא דלחם נזיר ולחם תודה דא ודא אחת היא דאין לחם בלא תודה ואין לחם בלא נזירות וכן אמרו בירושלמי פ"ב דשקלים הלכה וא"ו דאין נזירות בלא לחם ואין לומר אף דלחם מעכב תקוני גברא שאני וכ"כ התוס' בכמה דוכתי לענין אחר הא ליתא כמו שנראה מדבריהם במס' מנחות (דף ק"ה) ד"ה ונאכל דה"ט דר"ש דמתנה אשם בשלמים ולא בתודה דנאכל ליום ולילה משום דתודה בעי לחם ואין לחם בא בנדבה יעויי"ש הרי אף דהתם תקוני גברא הוא אפ"ה לא מצי לאתנויי בתודה משום דאין לחם בא בנדבה.

עוד הקשה על דברי הר"ן דהיאך מצי לאתנויי בשלמי נדבה דהא לא שוו נסכי נדבה עם נסכי חובה דנסכי נדבה מזלפין ע"ג האישים ונסכי חובה על הספלים ומתרץ דאנן קיימין השתא אליבא דר' יהודא דמוקמינן מתניתין דספק נזירות להקל כר"י. ושמעינן דר' יהודא ס"ל דנסכי נדבה ג"כ על הספלים ע' זבחים (דף צ"א) דקאמר שם דאליבא דר"י דסבר דבר שאין מתכוון אסור אינו יכול לזלפו ע"ג אישים משום כיבוי ואליבי' נסכי נדבה ע"ג הספלים ע"ש וקרא דכתיב ויין לנסך חצי ההין תקריב "אשה ריח ניחוח" כו' עקר לי' ממשמעותי' דאשה למידרשי' נחת רוח לפני כאישים ע' פרש"י שם וע' בשעה"מ הלכות ע"א ריש פרק י"ב שהעיר ג"כ על מ"ש הר"ן דעל ספיקו לא מצי מגלח לפי שצריך לגלח על הבאת קרבנותיו ולא מצי לאתויינהו דילמא לא הוי נזיר ומייתי חולין בעזרה והקשה דהא אנן אליבא דר' יהודא קיימינן ור"י ס"ל (פסחים כב) דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא וא"כ משום תקוני גברא יש לומר דשרי גם מדרבנן וכמו דאמרינן בנזיר (דף נ"ז:) גבי שני נזירים כו' עיי"ש ובנזיר (דף כט.

) ויתבאר לקמן בדברי התוס' ד"ה על ספיקו לא מצי מגלח כו' יעויי"ש: ע"ב תוס' ד"ה על ספיקו לא מצי מגלח כו' וא"ת אמאי לא מצי מגלח יביא עולה ושלמים ויתנה כו' ור"י פירש דלא מצי מגלח משום דעביד הקפה וכמ"ד הקפת כל הראש שמה הקפה ומספק אינו יכול לדחות לאו דהקפה כו' עכ"ל.

מדבריהם משמע דלמ"ד הקפת כל הראש ל"ש הקפה אפי' מדרבנן אין שום איסור ומסוגי' דנזיר (דף כ"ט. ) גבי האב מדיר את בנו בנזיר מוכח דאפי' למ"ד הקפת כל הראש לא שמי' הקפה היינו רק מדאורייתא אבל מדרבנן אסור דקאמר שם בשלמא לר' יוחנן דאמר הלכה היא בנזיר מש"ה מגלח ועביד הקפה אלא לריב"ח אמר ר"ל כדי לחנכו במצות הא קא עביד הקפה ומשני קסבר הקפת כל הראש מדרבנן וחינוך דרבנן ואתי חנוך דרבנן ודחי הקפה מדרבנן אלמא דאפי' למ"ד הקפת כל הראש ל"ש הקפה.

היינו רק מדאורייתא אבל מדרבנן מ"מ אסור וא"כ למה להו להתוס' לאוקמי הך סוגי' דוקא כמ"ד הקפת כל הראש שמה הקפה. ומזה למד הרב בעל משל"מ דס"ל להתוס' דתקוני גברא שאני דכיון דליכא תקנתא בדבר לא גזרו רבנן ולהכי הוצרכו התוס' לאוקמי הסוגי' כמ"ד הקפת כל הראש שמה הקפה מדאורייתא והנה סברא זו דאמרינן דלמ"ד הקפת כל הראש לא הוי אסור אלא מדרבנן היכי דהוי תקוני גברא לא גזרו רבנן יש סעד וסמוכין לזה מהא דאמרינן בנזיר (דף נ"ז:) גבי שני נזירים שאמר אחד להם ראיתי אחד מכם שנטמא וא"י איזה מכם מגלחים ומביאים קרבן טומאה וטהרה כו' ופריך שם בגמ' ומגלחים ואמאי דלמא לאו טמאים אינון וקעביד הקפה ומשני שמואל באשה וקטן ופריך שם ולוקמה בגדול והקפת כל הראש לא שמי' הקפה ומדלא מוקים לי' הכי ש"מ קסבר שמואל הקפת כל הראש שמה הקפה ותיקשי לכאורה מנ"ל דשמואל סבר הקפת כל הראש שמה הקפה מדאורייתא דלמא סובר שמואל דמדאורייתא ל"ש הקפה ורק מדרבנן מ"מ אסור ולהכי איצטריך לי' לשמואל לאוקמי באשה וקטן כי היכי דלא ליהוי עכ"פ איסור דרבנן ומזה הוכיחו דאלו משום איסור דרבנן במקום דליכא תקנה אחרת לא גזרו רבנן ולא הי' צריך שמואל לאוקי באשה וקטן ועיי"ש במשל"מ ובשעה"מ ועפ"ז נתנו טעם ג"כ למה שהוכרחו התוס' לומר דרבא דמתרץ דגבי ספק נזירות דלא מעייל אינש לספיקא משום דספיקו חמור מודאי משום דעל ספיקו לא מצי מגלח משום דקעביד הקפה דהוא סובר כמ"ד הקפת כל הראש שמה הקפה.

ולא סגי להו למימר דלכ"ע אפי' למאן דסובר דל"ש הקפה מ"מ מדרבנן אסור משום דמחמת איסור דרבנן היכי דאיכא תקוני דגברא לא גזרו בהו רבנן אמנם לפענ"ד לא קרב זה אל זה דע"כ לא אמרינן היכי דאיכא תקוני דגברא לא גזרו בי' רבנן. אלא היכי דהוי דיעבד ונפל ספק במקרה כי ההיא דנזיר שאמר להם אחד ראיתי אחד מכם שנטמא ואיני יודע איזה מכם דלית להו תקנתא אחריתי כ"א באופן זה שיביאו שניהם קרבן טומאה וטהרה ויתנו כמבואר שם ויגלחו.

ובזה יהי' תקוני גברי אבל בסוגיא דידן דאנחנו שמין דעת הנודר לכתחלה אם מעייל נפשי' לספיקא או לא אמדינן דעתו דהך גברא שנדר בנזיר דלא מחית נפשי' לספיקא כיון דבספיקא אם יגלח ויעבד הקפת הראש נצטרך לומר משום תקוני גברא ל"ג בה רבנן אין דעתו של אדם נוחה להכניס עצמו לס' איסור דרבנן ולהקל אח"כ דזה הוי לכתחלה ולא אמרינן ספק דרבנן לקולא אלא בדיעבד ולא להכניס עצמו לכתחלה וכעין סברא זו מצאתי בס' דה"מ.

ובזה מתורץ ג"כ מה שהקשה בשעה"מ על פי' הר"ן (הבאתי לעיל בדבור הקודם) שמפרש דלהכי ספיקא חמור מודאי משום דלא מצי להביא חטאת שאין חטאת באה בנדבה ואע"ג דקיי"ל דאם גלח על אחת משלשתן יצא ה"מ בדיעבד אבל לכתחלה אינו מגלח אא"כ הקריב כולן. והקשה השעה"מ דהא אנן אליבא דר' יהודא קיימינן ור"י ס"ל חשב"ע לאו דאורייתא וא"כ כיון דהאיסור אינו אלא מדרבנן נימא דמשום תקוני גברא ל"ג רבנן דז"א דבכאן דנין רק על אומדן דעת הנודר דבכה"ג שמין אנחנו דעתו דאינו רוצה להכניס עצמו בנדר כזה על הספק שיצטרך שיבוטל גזרת חכמים בשביל נדרו:עוד הקשה במשל"מ על סברת ר"י בעל התוס' מהא דא"ל ר"ה בר יהודה לרבא אמר הריני נזיר עולם מאי א"ל נזיר עולם נמי ספיקו חמור מודאי דאלו ודאי הכביד שערו מיקל בתער ואלו ספיקו לא ולדברי התוס' בשם ר"י דטעמא דספיקו חמור הוא משום הקפה הא בנזיר עולם ל"ש הקפה כמ"ש התוס' בפ"ק דנזיר (דף ד.

) ד"ה נזיר עולם מיקל וז"ל ולא מגלח כאבשלום שלא גלח לגמרי שהרי נתלה בשערו עכ"ל וא"כ לא שייך הקפה והרב בעל דה"מ כתב שאפשר לומר שהר"י בעל התוס' יסבור כפי' הרמב"ם בפי' המשניות שם שכ' שם וז"ל הכביד שערו מיקל בתער ר"ל שמותר לו לגלח בתער הרי להדיא דס"ל דל"ד מיקל אלא מגלח בתער וא"כ שפיר שייך בי' הקפה עוד הקשה שם בעל משל"מ וז"ל ומ"מ אני תמה לכל הפירושים דאי משום דספיקו חמור מודאי אזלינן לקולא עדיין יש תיקון בדבר שיאמר אם הי' בכרי הזה מאה כור הריני נזיר חובה בדבורי הראשון ואם לא הי' בו מאה כור הריני נזיר נדבה כו' ומצינו לר' שמעון בנזיר (דף יג.

) גבי הפילה אשתו אינו נזיר דאמר ר"ש יאמר אם הי' בן קיימא הרי אני נזיר חובה ואם לאו הרי אני נזיר נדבה אבל הרב בעל דה"מ תמה עליו על תמיהתו דהא בהא פליגי ר' יהודא ור' שמעון ומסברת ר"ש מקשה לסברת ר"י דלר"ש צריך לעשות תיקון זה ור' יהודא ס"ל דאין כאן ספק נזיר ואין אנו מצריכין אותו להתנות בנזיר נדבה מאחר שלא הי' בדעתו להיות נזיר אלא אם הוא בברי שיש בכרי הזה מאה כור דאמדינן דעתי' דמתחלה כשנדר לא מחית נפשי' לספיקא ודעתו הי' שאם לא יתברר לא יהיה נזיר מחמת דספיקו חמור מודאי.

ור"ש ס"ל דמחית נפשי' לספיקא וכיון שהוא עומד בספק נזיר קונסין אותו שידור בנזירות נדבה כדי שיהי' לו היתר ביין ובטומאה ור' יהודא ס"ל דאינו ס' נזיר כדי לבקש לו תקנה לידור בנזירות נדבה דמעיקרא בשעה שנדר להיות נזיר אם יהיה בכרי הזה מאה כור לא מחית נפשי' לספיקא שיודע הוא שאם לא יתברר ספיקו חמור מודאי וצריך הוא לנדור בנזירות נדבה אף אם לא הי' בכרי ההוא מאה כור כדי שיהי' לו תקנה ועיקר פלוגתייהו דר"י ור"ש הוא בהכי ומאי מקשה מסברת ר"ש לסברת ר' יהודא עכ"ל ולפענ"ד נראה דבכאן על שינויא דנ"ע מפרש הר"י ג"כ כפי' הר"ן דהא דספיקו חמור מודאי הוא משום הבאת הקרבנות דא"י מספק להביא כל השלש בהמות דאין חטאת באה נדבה והא דמפרש מתחלה משום דלא יכול לעביד הקפה משום דדייק בלשון הגמ' דמתחלה אמרו על ספיקו "לא מצי מגלח' סתם משמע דגילוח לא מצי עבדי משום הקפה ועל נזיר עולם שינו הלשון ואמרו רק ואלו ספיקו לא וקאי על מ"ש מתחלה ומביא שלש בהמות ואמרו אח"כ ואלו ספיקו לא פי' לא מצי להביא שלש בהמות: ד' כ' בהמפרש ד"ה ועבר על נזירותו דכסבור בטעות נדר ואח"כ בא לישאל עכ"ל ע' במהרי"ט ח"א ס"ס א' כתב ע"ז ולא ידעתי מי הזקיקו ליה לפרש כן ושמא משום דתלמודא מייתי לה על הא דתנן ומחמירין עליו כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים ובעי תלמודא ומחמירים עליו ה"ד ומייתי כי הא דתנן מי שעבר כו' משמע דבהא נמי הוי טעמא משום חומרא שלא ינהגו קלות ראש והך טעמא שייך אפי' שוגג ואם מטעם זה כתב הרב כך.

הא גבי ת"ח לא מחמרינן גבי הרי את כאימא והכא נמי ל"ש עכ"ל ובלחם משנה פ"ד מהל' נזירות הלכה י"ד כתב דפרש"י מוכרח הוא דאלת"ה מאי ראי' מביא מהך ברייתא למתניתין דלא נדרתי אלא בחרמו של ים הא במתניתין מאי דנהג היתר הוא משום דטעה דכסבור דאינו נדר ובדין הוא דלא ליקנסי' אבל התם עבר במזיד לכך פי' דבטעות נדר וע"ש עוד על מה שהקשה על סוגי' דנזיר (לב) וע' במשל"מ שם: בתוס' ד"ה אל תהי רגיל בנדרים שסופך למעול בנדרים ולכאורה אין לו מובן ואולי המכוון שלא תהי' רגיל בנדרי מצוה שסופך למעול בנדרי איסור וכ"כ בס' קרבן נתנאל פ"א ס"ק כ"א אמנם התוס' כאן בסוף הדבור כתבו והא דאמר נדרים סייג לפרישות מפרש ר"ת כגון שנדר לקיים המצוה כמו אשנה פרק זה או אעשה מצוה זו וכן איתא לעיל (ח.

) מנין שנשבעין לקיים המצוה שנאמר נשבעתי ואקיימה כו' ושם קמ"ל דשרי לאיניש לזרוזי נפשי' ובר"ן שם שהרי דהע"ה משתבח נפשי' בכך וע' בסי' ר"ב בט"ז שם שמחלק בין מצות צדקה לשאר מצות דבגופי'. דבנתינת צדקה מתגבר היצר ביותר על האדם מדבר התלוי בטורח הגוף ועל כן בצדקה כתב שם המחבר דאין טוב לידור אלא אם יש בידו יתן מיד ואם לאו לא ידור עד שיהי' לו אבל לגבי לימוד או שאר מצוה אם רואה בנפשו שהוא מתרשל ועצל מצוה לישבע ולידור כדי לזרוזי נפשי' ובזה מדוייק דברי התוס' שכתבו כגון אשנה פרק זה כו': בפי' הרא"ש ד"ה בד"א בת"ח דקים לן בגווי' דלא משקר עכ"ל והמפרש פי' בד"ה בד"א בת"ח דאקראי הוא דנדר כה"ג ולא אתי למיסרך אבל ע"ה שבא לשאול עונשין אותו ומחמירין עליו כדי שלא יהא רגיל לנדור בו ויש לדון בת"ח אם עשה כן שתים ושלש פעמים אם עונשין אותו ומחמירין עליו משום דמצינו כן בפ' שבועת הדיינים דע"ה משבעינן לי' בס"ת.

ות"ח סגי לי' להשביעו בתפילין ע' בח"מ סי' פ"ז סעיף ט"ו שכתב שם בשם הרמ"ה. דה"מ בפעם ראשונה אבל מכאן ואילך הרי הוא כשאר אדם ומשביעין לת"ח ג"כ בס"ת וע"ש בביאורי הגר"א ז"ל ס"ק מ"ט שכ' שהחילוק הוא מטעם שבת"ח הוא באקראי ורמז לפי' רש"י שבכאן וע' ביו"ד סי' ר"ח ס"ב תפס המחבר כפי' הרא"ש שבכאן והנה מ"ש שם בח"מ בשם הרמ"ה דבפעם ב' מקרי רגיל בב"י שם לא הראה מקור ראי' לזה וע' בפי' הר"ן לקמן (דף מו) הביא שם הירושלמי שאמרו עברית לך קמייתא ועברו לך תנינא ועברו לך מכאן ואילך או מכור חלקך או שרי נדרך וכ' שם הר"ן דמזה משמע דבתרי זימני מקרי רגיל לענין שאם יעבור עוד פעם שלישי לא ימחול לו ואולי יש קצת סמך לדברי הרמ"ה משם.

אכן הרמ"ה פסק שגם בפעם השני מקרי רגיל וי"ל: בר"נ ד"ה ולענין הלכה קיי"ל דסתם נדרים להחמיר כסתם מתניתין וכ"כ הרשב"א בחדושיו וכתב עוד וז"ל אלא דקשי' לי דהא טעמא דסתם נדרים להחמיר הוא משום דמעייל איניש נפשי' לספיקא ואלו לקמן בס"פ קונם יין (דף ס"א) פליגי ר"מ ור' יוסי גבי מי שיש לו שתי כתות בנות ואמר קדשתי את בתי הגדולה ואיני יודע אם גדולה שבגדולות או גדולה שבקטנות דר"מ סבר כולן אסורות חוץ מן הקטנה שבקטנות ור' יוסי סבר כולן מותרות חוץ מן הגדולה שבגדולות דר"מ סבר מעייל איניש נפשי' לספיקא ור' יוסי סבר לא מעייל וקיי"ל כר' יוסי ואין סברא לומר דטעמא דר' יוסי התם משום דגופי' לא מעייל לספיקא אבל ממוני' עייל דהא משמע הכא בשמעתין דליכא מאן דמפליג בין גופי' לממוני' ותירץ דהתם היינו טעמא דספיקו חמור מודאו דאלו ודאי לא מתסרא אלא חדא ובספיקו כולן אסורות וכל שספיקו חמור מודאי לא מעייל איניש נפשי' לספיקא וכי פרכינן התם והא איפכא שמעינן להו ממתניתין דעד לפני הפסח לא פרכינן מדר' יוסי אדר' יוסי אלא אדר' מאיר קשיא במכש"כ דהשתא היכא דספיקו חמור מודאי סבר דמעייל היכי דאין ספיקו חמור מודאי לא כל שכן עכ"ל הרשב"א בחדושיו ולדבריו צ"ל דלא קיי"ל כסוגיין דנדרים לקמן (סא:) דאמרינן מוחלפת השיטה דאפכינן דר"מ לר' יוסי ודר"י לר"מ בהך דעד לפני הפסח ור' יוסי סבר דאינו אסור אלא עד שיגיע דלא מעייל איניש נפשי' לספק אפי' בדבר שאין ספיקו חמור מודאו דאם נימא הכי תקשי הלכתא אהלכתא דכאן קיי"ל סתם נדרי' להחמיר דמעייל איניש נפשי' לספיקא וצ"ל דהרשב"א יסבור כשיטת הרמב"ן ז"ל שהביא הר"ן (בדף ס"א) דקיי"ל כסוגי' דקדושיןדלא תיפוך ומתניתין דעד לפני הפסח לא במעייל איניש נפשיה לספיקא פליגי אלא בלישנא בעלמא פליגי דר"מ סבר עד פני הפסח עד קמי פסחא משמע ור' יוסי סבר עד דמתפני פסחא משמע: ועדיין צריך תלמוד ליישב בהא דפריך הגמ' לעיל אמתניתין דסתם נדרים להחמיר והתנן ספק נזירות להקל אמאי לא מוקמינן מתניתין דספק נזירות להקל כר' יוסי דקדושין הנ"ל דסבר לא מעייל איניש לספיקא ובגליון הש"ס של הגאון רע"א ז"ל רמז לעיין שם ומצאתי בס' מראות הצובאות בסוף ספרו בחדושי גפ"ת שעמד ג"כ ע"ז ותירץ דלהכי לא אוקי כר' יוסי משום דתנן התם ספק ידים ליטמא ולטמא וליטהר טהור ואלו ר' יוסי אית ליה בסוף פ"ב דידים דליטהר טמא כמ"ש התוי"ט שם משנה י"א וע"ש בס' הנ"ל מה שביאר בשיטת הרמב"ם ז"ל וע' בט"ז סי' ר"ח סק"א ובס' מקור חיים להגאון מליסא בסוף הספר הלכות תענית מ"ש בזה: שם ד"ה אצל כהן ע"ה שסופך להאכילך תרומה אבל משום טבל ליכא למיחש דמפריש תרומה ואכיל להו.

וכן מעשר מפריש ממנו תרומת מעשר ומעכב (המעשר) לעצמו עכ"ל, תי' המעשר יש למחוק דגם התרומת מעשר מעכב לעצמו. ובשיטה מקובצת כתב אבל טבל לא רצה לומר שאין לכהן שדות.

ואע"פ שאסור ליתן תרומה לכהן ע"ה דכיון דאין מחזיק בתורה אין לו מנות שמא באקראי בעלמא יהבי לי' או שנפל לו מבית אבי אמו כהן [ובדפוס כתיב בשיבוש שכתוב שם שמא באקראי יתנו לו מן האם ואין לו מובן ולכן העתקתי בשינוי לשון. וגם העתקה הזאת קשה דל"ל למינקט שנפלו לו מבית אבי אמו הא מצי למימר שאביו היה כהן חבר ונתנו לו תרומה ונשאר לבנו העם הארץ בירושה אותו תרומה] וע' ביו"ד סי' קי"ט בט"ז שם סס"ק ד' כתב שהד"מ הביא בשם הג"א שמי שחשוד על איסור שאסור לאכול עמו אפי' דברים המותרים שמא יאכילנו דברים האסורים ג"כ ע"ש והפר"ח שם כתב ע"ז וליתא דאין זה מעיקר הדין אלא חומרא בעלמא ומשנת חסידים.

ומדברי המחבר שם סעי' א' שכתב ואם נתארח עמו לא יאכל מדברים שהוא חשוד עליהם משמע לכאורה איפכא דדוקא מדברים שהוא חשוד עליהם אסור לאכול עמו אבל לא מדברים המותרים ומסוגיין דהכא דקאמר אל תהי רגיל אצל ע"ה שסופך להאכילך טבלים. משמע דאף שכעת אתה אוכל אצלו דברים שאין בהם חשש טבל מ"מ סופך להאכילך טבלים משמע קצת כדעת הג"א ואולי רגיל שאני אבל באקראי בעלמא שנתארח אצלו אין חשש לאכול אצלו אלא א"כ הוי מדברים שהוא חשוד עליהן וע' שבת (דף יג.

) לא יאכל זב פרוש עם זב ע"ה שמא ירגילנו אצלו ופריך שם וכי מרגילו אצלו מה הוי ומשני אביי גזרה שמא יאכילנו דברים שאינם מתוקנים ורבא אמר רוב ע"ה מעשרין הן אלא שמא יאכילנו דברים טמאים בימי טהרתו ולכאורה מברייתא דהכא סייעתא לאביי וקשיא לרבא ויש ליישב דהכא דוקא ברגיל קפיד אבל באקראי כי התם לא חיישינן דהוי כענין גזרה לגזרה שוב בא לידי ס' קרן אורה ומצאתי כדברי והנאני: ע"ב גמ' בני שנואה, בני גרושת הלב כתב הרא"ש ואף אם אינו שונאה כי מתוך שדעתו לגרשה מהרהר על אחרת ע' בחלקת מחוקק סי' קי"ט ס"ק א' הביא דברי הטור שמפרש כוונת אביו הרא"ש שהוא מאלו שכופין אותו להוציא ולגרשה דאל"כ איך משכחת לה שאינו שונאה ובלבו לגרשה וכן הוא בבעה"ט פ' ואתחנן: סליק פרק שני פנה אלי וחנני פרק שלישי במשנה ארבעה נדרים התירו חכמים נדרי הבאי ע' בר"ן שפי' נדר שאינו של כלום כו' והתוס' כתבו נדרי הבאי גוזמא לשון אחרים עכ"ל ואינו מובן ואולי כוונתם שבלשון נכרים קורין לדבר שהוא גוזמא, הבאי ומ"ש אחרים הוא כפי המורגל בלשון התלמוד לקרותם בלשון אחרים כמו בפסחים (דף ה:) אבל אתה רואה של אחרים ובשיטה מקובצת כתב הבאי לשון מה הבמה אשר אתם הבאים שם והוא מקרא ביחזקאל סי' כ' פסוק כ"ט דמתרגמינן מה אתון משתטין עלה וע' חולין (דף צ:) בשלשה מקומות דברו חכמים לשון הוואי (כן הוא שם בואו) ופרש"י בלשון הדיוט שאינו מדקדק בדבריו: ד' כא גמ' מאן תנא ד' נדרים ר"י היא דאמר משום ר"ט כו' לפי שלא ניתנה נזירות אלא להפלאה ופי' הרא"ש והר"ן וה"ה לנדרים דאתקש לנזירות דלא חייל אלא א"כ יקבל בלא תנאי וכ"כ בשיטה מקובצת וז"ל לפי שלא ניתנה נזירות אלא להפלאה שיבאר דיבורו היטב בענין שידע בשעת נדרו שיתקיים ולא שיהי' שם שום ספק והני ד' נדרים דמתניתין ליתניהו בהפלאה דאין פיו ולבו שווין ויש מפרשים דעיקר הדבר לא בא אלא בשביל נדרי זרוזין ותירוץ רבא יוכיח כוונתו דתירוץ רבא הוא אינו אלא על נדרי זרוזין דמשמע מזה אבל באינך שלשה נדרים הבאי ושגגות ואונסין מודה רבא דהטעם הוא משום דר"ט לפי שלא ניתנה נזירות אלא להפלאה] אבל אינו נראה בעיניו כי ודאי טעם א' לכולן ורבא דחה באחד מהם וה"ה לכולם ובס' קרן אורה כתב ויש לדקדק מראשון לנודרים יעקב אבינו ע"ה שנדר אם יהי' אלקים עמדי כו' וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך ונענש על שאיחר נדרו ולר' טרפון הא לא חל הנדר וכן נאמר מפורש וידר ישראל נדר אם נתון תתן כו' והחרמתי את עריהם כו' וכן חנה ויפתח כולם נדרו בתנאי כו' ע"ש ולפענ"ד דשאני נדרי מצוה וצדקה דגמר ומקני ג"כ מספיקא ודוקא גבי נדרי איסור ונזירות אמרינן דלא ניתנו אלא להפלאה וע' בח"מ סי' ר"ז סעי' י"ט נדר ושבועה ות"כ מהני אפי' באסמכתא וכתבו שם הטעם משום דרובן הוא על ידי דאי אם יהי' אלהים עמדי.

אם נתון תתן כו' ובס' קרן אורה מסיק ג"כ די"ל דנודר בעת צרה שאני דגמר ומשעבד נפשי' וגם ר"ט מודה בזה: בפי' הרא"ש ד"ה מותר לכנוס לביתו כו' וכ"ש שמותר באכילה ושתי' מה שלא הזכיר דכיון שמה שהוציא בפיו אינו נדר גם המחשבה אינו כלום כו' וכ"כ בפסקיו בס"פ קונם יין וכתב שם דל"ד לרישא דקתני התם היו מסרבין בו לשאת את בת אחותו ואמר קונם שהיא נהנית לי לעולם מותרת ליהנות לו שלא נתכוון זה אלא לשום אישות אבל באישות עכ"פ אסור משום דאישות בכלל הנאה הוא עכ"ל ובקרבן נתנאל שם כתב וז"ל אבל בש"ע לא פסק כן דהא תרתי ברייתות בתוספתא דלא כרבינו פ"ד דנדרים תניא מותר לכנוס ולשתות עמו צונן (ומ"ש שם לרחוץ הוא ט"ס וצ"ל לשתות כפי שהגיה רבינו ואסור לאכול ולשתות וכן פסק הרמב"ם וש"ע בסי' רי"ח סעי' ד', הגר"א ז"ל) תו היה מסרב שיאכל אצלו במשתה ואמר קונם ביתך שאני נכנס תוך המשתה אסור אחר המשתה מותר עכ"ל הק"נ.

אמנם לא הי' לפניו אז ס' המהרי"ט כי המהרי"ט ז"ל בראשונות סי' נ"ה כתב וז"ל היאך יחלוק הרא"ש ז"ל על אותה הברייתא המפורשת. אלא אין דברי הרא"ש ז"ל מתפרשין כן כי מ"ש דגם באכילה ושתיה מותר לא אמר בתוך ביתו דבהא ודאי אסור דשפיר משתמע ביתך שאני נכנס לצורך אכילה וכשנכנס לדעת אכילה חייב ודמי לרישא שכתב הרא"ש דאישות בכלל הנאה איתא אף כאן אכילה בתוך ביתו בכלל כניסה בביתו הוא ואסרה עליו אבל לאכול ולשתות עמו חוץ לביתו אפי' באותו סעודה הוא שאומר שמותר אע"ג שעיקר כוונתו היתה לאותו סעודה ומה לי בתוך הבית או חוץ לביתו מ"מ אכילה חוץ לביתו שרי דלא הוציא בשפתיו כלל מזה אפי' יאמר שכוונתו היתה לאסור עצמו בכל ענין כו' דברים שבלב אינם דברים כו' עכ"ל גם בס' שמלת בנימין הביאו בס'עצי לבונה הביא דברי מהרי"ט הנ"ל וביאר דמ"ש דהנדר בטל לגמרי היינו מה שהוציא בשפתיו טיפת צונן זהו בטל לגמרי דלא נתכוין לזה רק לאכול בביתו ע"ש וע' בס' מחנה אפרים הל' נדרים סי' י"ח משמע שמפרש דברי הרא"ש כפשטן ויש שם גמגום בדבריו להמעיין שם במ"ש שם ודמי לאומר שאיני אוכל אחד דאסור לאכול שנים דכיון דאחד אינו אוכל שנים נמי אינו אוכל ואפ"ה כיון דאמר לשון פרטי שאינו אוכל אחד ובאחד שרי שאין כוונתו אלא לשנים לשנים נמי שרי והיינו טעמא דכיון דבאחד דקאמר שרי אין סברא לאוסרו בשנים במה שלא הוציא בפיו כו' עכ"ל דסוף דבריו אין לו ביאור דבאיזה אופן איירי דמותר לו במה שהוציא בפיו שלא יאכל אחד אם לא שג"כ באופן שמובן שמ"ש שלא יאכל אחד הי' רק לזרז דומיא דהכא גבי טיפת צונן שאני טועם לך ומאי אולמא דהך מהאי וכי באיזה משנה וברייתא נזכר הך דשלא יאכל אחד בכה"ג דלעיל דקתני מותר לאכול שנים דמייתי מינה ראי' להך דטיפת צונן כו' דגם באכילה ושתי' מותר והנכון כמ"ש מהרי"ט דכוונת הרא"ש הוא רק להתיר אכילה ושתי' שחוץ לביתו אפי' באותה סעוד' מותר, אבל בתוך ביתו בודאי מודה הרא"ש דאסור: ע"ב גמ' אר"י אמר רב אסי ארבעה נדרים הללו צריכין שאלה לחכם.

כי אמריתה קמי' דשמואל אמר תנא תני ארבע' נדרים התירו חכמים ואת אמרת צריך שאלה לחכם בס' קרן אורה כתב וק"ק מאי ס"ד דרב אסי הא תנא תני התירו חכמי' כדמקשי שמואל עלי' ונראה דלהאי לישנא ס"ל לרב אסי ג"כ דבשאר נדרים אין פותחין בחרטה. ובארבעה נדרים אלו סגי בחרטה לחוד והיינו דתנן התירו חכמים אבל שאלה בעי עכ"ל.

ובימיו לא יצא לאור ס' שיטה מקובצת על נדרים. ואנחנו ת"ל זכינו לאורו וזה לשון הש"מ צריכין שאלה לחכם מדרבנן והקולא שלהן שפותחין בהן בנולד והיינו דאמרינן ואידך אי הכי ה"ל למימר התירו ויש בזה קצת שבוש בדפוס וצ"ל אי הכי "לא" ה"ל למימר התירו וחסר מלת לא והכוונה שכתב ואידך פי' שמואל דלא ס"ל הא דרב אסי משום דלא מתחוור לי' הך סברא דאי הכי לא ה"ל למימר סתם התירו דמשמע היתר גמור בלא שום שאלה לחכם והנה חידוש הוא שלא זכרו להביא דברי הירושלמי בכאן.

שמפורש שם וז"ל דמקשה שם וכי כל הנדרים לאו חכמים הן שהן מתירין. ר' אליעזר בשם ר' חייא רבה.

אלו אינן צריכין היתר חכם. ומסיק שם לבסוף דכל הנדרים צריכין פתח ממקום אחר אבל אלו פתחיהן בצידן שלא נתכוון אלא לזרז וכן כל הני דמתניתין.

ופי' שם הפני משה דבכל הנדרים צריך החכם להמציא לו פתח אבל באלו נדרים פתחיהן בצידן שלא נתכוון אלא לזרז וכיוצא באינך דמתניתין: שם ההוא דאתא לקמי' דרבה בר רב הונא א"ל אלו היו עשרה ב"א שיפייסוך באותה שעה מי נדרת כו'. הא דנקט עשרה ב"א כו' ולא אמר סתם אלו היו בני אדם שיפייסוך באותו שעה כו' אפשר לומר ע"פ אידך מימרא דרבה בר רב הונא (בדף הסמוך ע"ב) אמר רבה בר רב הונא כל הכועס אפי' שכינה אינה חשובה כנגדו כו' וידוע מאמרם ז"ל דכל בי עשרה שכינתא שריי' וא"כ זה הי' הפתח דרבה בר רב הונא אלו היו עשרה בני אדם שיפייסוך באותה שעה היינו שבזה גופא היו מפייסין אותו.

דהא אנן בכנופי' דבי עשרה ושכינה שרוי' בינינו ואיך אתה כועס דמתוך כך אתה נודר וכל הכועס אפי' שכינה כו' ומ"מ לא דמי להך דאמרינן לקמן (דף ס"ד. ) דאין פותחין בכבוד המקום דיש לחלק וכמ"ש הר"ן שם: בפי' הרא"ש ד"ה אלו היו עשרה ב"א שיפייסוך כו' כלומר שמפייסין אותך עתה ובד"ה קסבר אין פותחין בחרטה מדהוצרך למצוא פתח זה כו' עכ"ל הנה הרא"ש אינו מפרש כפי' הר"ן שהר"ן בד"ה אלו היו עשרה ב"א כו' מפרש דעכשיו לא היו עשרה ב"א שמפייסין אותו אלא שאומר לו אלו היו בעת שנדר והרא"ש מפרש שעתה היו יוד בני אדם המפייסין אותו וטעם פלוגתתן הוא לפי גירסת כ"א ויתבאר ע"פ מ"ש בשיטה מקובצת שכתב דבשלמא אם באין עכשיו עשרה ב"א והם גוערין בו ומאשימין אותו על נדרו והוא אומר אלו הייתי יודע שיבואו ב"א אלו ויגיע להם טורח זה על ידי נדרי לא הייתי נודר כה"ג ודאי הוה פתח.

אבל עכשיו שלא באו מה פתח הוא זה שיאמר אלמלא באו בשעת הנדר ופייסוני לא הייתי נודר רק שזה מקרי חרטה ורצה לחקור אם חרטה דמעיקרא הוא יעויי"ש ולכן הרא"ש שגורס קסבר אין פותחין בחרטה אלא פתח בעינן מש"ה מפרש שעתה היו עשרה ב"א שמפייסין אותו ובזה שאמר אלו היו אותן עשרה ב"א שמפייסין עתה היו ג"כ אז בעת הנדר לא היית נודר בדברים הללו עושה אותן פתח לנדרו אבל הר"ן דלחד גי' גורס קסבר פותחין בחרטה וגם לאידך גי' דגרסי אין פותחין בחרטה מפרש ג"כ דבחרטה גרידתא אין פותחין.

אלא בחרטה שהיא מתבררת יפה אבל לא בעי פתח מש"ה לא הוצרך לפרש דהיו עתה עשרה ב"א לפייסו וע' בב"י סי' רכ"ח ובב"ח שם במה שהשיג על פי' הב"י ד' כב גמ' ולא פתחינן בהדא אחרנייתא דתניא הנודר כאלו בנה במה והמקיימו כאלו מקריב עליו קרבן ברישא פתחינן כו' רב טביומי מתני כו' והלכתא לא פתחינן לא ברישא ולא בסיפא הוצרך הגמ' למיפסק הלכתא אע"ג דכללא הוא בכל דוכתי דהלכתא כרבא לגבי אביי משום דלא לספוקי כדמתני רב כהנא דל"פ רבא ואביי רק בסיפא דהמקיימו כאלו הקריב עליו קרבן אבל ברישא דכל הנודר כאלו בנה במה גם רבא סובר דפתחינן להכי הוצרך הגמ' לומר והלכתא לא פתחינן לא ברישא ולא בסיפא היינו כלישנא דרב טביומי מתני דבסיפא גם אביי סובר דלא פתחינן וכי פליגי אביי ורבא הוא ברישא דכל הנודר כאלו בנה במה וגם בזה סובר רבא דלא פתחינן והלכתא כרבא וע' בס' ידות נדרים מ"ש בזה.

וכבר העיר מו"ח זקני הגאון החסיד אמיתי מוהר"ר זלמן זצוק"ל הובא בס' תולדות אדם שחידוש גדול הוא על הש"ע בסי' רכ"ח סעי' יו"ד שקיצר וכתב דלא פתחינן בההיא דכל המקיימו כאלו הקריב עליו קרבן שהוא הסיפא ולא כתב הרבותא יותר דגם ברישא דכל הנודר כאלו בנה במה ג"כ לא פתחינן והטור העתיק יפה גם הרישא [וע' תוס' גיטין (מו:) ד"ה הנודר מ"ש בשם הר"א וע' במהר"ם שיף שם לתרץ דלא תיקשי מהא דאשכחן בריב"ל (כתובות ע"ז) שאמרו אי אתשל אשבועתא ניהדר אי לא לא דמשמע דקיום עדיף משאלה דיש לחלק בין נדר לשבועה עוד תי' שם באופן אחר ע"ש]: שם ולא פתחינן בהא נמי דשמואל דאמר שמואל אע"פ שמקיימו נקרא רשע ע' לקמן (דף ע"ז:) תני רב דימי אחוה דרב ספרא כל הנודר אע"פ שמקיימו נקרא חוטא כו' ובש"ע הביא שתי הלשונות נקרא רשע ונקרא חוטא וקשה דאם נקרא רשע מכ"ש דנקרא חוטא וע' מ"ש הט"ז בריש סימן ר"ג ובס' ידות נדרים ביד שאול כתב דברים נעימים בזה וראיתי להעתיקם.

והוא ע"פ מ"ש בעל העקדה שאף שהאדם הוא עלול לחטוא באשר מצד טבעו הוא עלול לחטא בכל זה לא הוכרח להיות מעמיק בחטא והי' מהראוי שיעשה תשובה אחר החטא ועפ"ז אמר שעל התחלת הנדר נקרא רק חוטא מצד שטבע האדם שעלול לכעס ולשגגה כמו דאי' לעיל (דף י':) כשהן תוהין נוזרין ע"ש אבל מה שיש ביכולתו שלא להעמיק בחטא דהיינו לשאול על נדרו ואינו שואל נקרא רשע ובזה ניחא שתי הסוגיות דשמואל מיירי במי שמקיים הנדר ואינו שואל עליו לכן נקרא רשע אבל לקמן (ד' ע"ז:) דשאל על נדרו אמרו לי' זיל ובעי רחמי על נפשך דחטאת פי' על תחלת הנדר שנדר ומייתי ראיה מקרא דכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא הא אם לא חדלת איכא חטא וכאן יליף שמואל ג"כ מהאי קרא דכי תחדל לנדור ויליף ג"ש חדלה חדלה מדכתיב שם רשעים חדלו רוגז דבלשון כי תחדל יש לפרש שנימשמעות או שימנע ויחדול מלנדור כלל או אף אם התחיל לנדור לא יקיים הנדר ויחזיק בו אלא שיחדול ויפסוק וישאל על נדרו ואם מקיימו נקרא רשע ולשון חדלה סובל ג"כ פירושו הפסק כמשמעות הכתוב שם רשעים חדלו רוגז שנפסק מהם הרוגז כן תוכן דבריו הנעימים ולשון הש"ע נקרא רשע ונקרא חוטא אינו מדוקדק דהי' צ"ל נקרא חוטא (על התחלת הנדר) ונקרא רשע על שמקיימו ואינו שואל עליו ויש ליישב ע"פ לשון הגמ' דלקמן ע"ז דאף שאחר ששאל על נדרו ואינו בגדר רשע לאותו דבר אמרו לי' זיל ובעי רחמי על נפשך דחטאת על התחלת הנדר וע' בפי' הרמב"ן בחומש על הפסוק וכי תחדל לנדור וז"ל בעבור שהמקריבים עולה וזבחים לאלקים יש להם שכר טוב כענין שכתוב כי עולות מחים אעלה לך כו' אבוא ביתך בעולות כו' לפיכך יאמר הכתוב השמר בנדריך כי אע"פ שהם זרוז בקרבנות השם אשר הם לך לרצון אם תדור תבוא לידי חטא אם לא תשלם או שתאחר מלשלם ואם לא תדור לא תמצא חטא כלל כי אפי' לא תקריב קרבן לא יהי' בך חטא כו' עיי"ש.

פירש המקרא לפי פשוטו דקאי על נדרי מצוה וקרבנות ולפי דרשת הגמ' קאי על נדרי הרשות שאוסר ע"ע דבר המותר וע' בריטב"א ריש חולין על פלוגתת ר"מ ור' יהודא בפי' הקרא דטוב אשר לא תדור שכתב וז"ל והא דאמרינן כל הנודר כאלו בנה במה ונקרא רשע ההיא דברי הכל היא דהתם בנדרי איסור שקיומם חטא הוא ואע"ג דדריש התם אתיא חדלה חדלה מן וכי תחדל לנדור לפי שיש בכלל דכי תחדל לנדור אף נדרי איסור כו'.

נמצאת למד נדרי איסור אסורים לדברי הכל ונדרי הקדש בקרבנות נדבה פלוגתא דר"מ ור"י ונדרי הקדש דלכפרה או של מצוה דלזרוזי נפשי' שר' לד"ה עכ"ל: בר"נ ד"ה ההיא שעתא לא עברינן ירדנא ועבר הירדן לא נתקדש להבאת העומר כו' עכ"ל ע' רש"י סנהדרין (דף י"א. ) שכתב דמביאין עומר מעבר הירדן כו' וכבר עמד ע"ז בעהמ"ח ס' משכיל לאיתן וכתב דתרי עבר הירדן יש כו' וע' בהקדמת ספרו נחל איתן וע' ג"כ בס' קרן אורה מ"ש בזה: ע"ב בר"ן ד"ה אמר רב אסי אין נזקקין לאלקי ישראל הייתי סבור למימר כו' לפי מ"ש הר"ן גופי' לקמן בד"ה אי נדרית במוהי דלשבועה גרידא נזקקין אבל כיון שהזכיר השם חמור טפי ואין נזקקין וכ"כ הרא"ש בכאן לא קשה מהא דמסקינן לקמן דב"ה סברי יש שאלה בשבועה דשם מיירי בשבועה גרידא בלי שם אלא שכאן כתב הר"ן לפי הגירסא דגרסי לקמן אי נדרת במוהי לא מזדקיקנא לך דאף לשבועה גרידא אין נזקקין לכך הוצרך להחילוקים שכתב כאן: שם ד"ה חוץ מקונם אשתי נהנית לי כו' ונודע שלא גנבה כו' כך הוא הגי' ברוב הנוסחאות ואיכא למ"ד דטעותא הוא דאי נודע שלא גנבה היכי קאמר חוץ מקונם אשתי.

והא נדרי שגגות הוא ואסיקנא לעיל דא"צ שאלה לחכם כו'. ובשיטה מקובצת תירץ דרב אסי דהכא כרבי אסי ס"ל דאמר לעיל ארבעה נדרים הללו צריכין שאלה לחכם ולהכי קאמר דאפילו בנדרי שגגות אין נזקקין בשהזכיר את השם אלא במדיר את אשתו דמשום שלום ביתו התירו להזדקק להם הואיל דאית בי' תרתי נדרי שגגות ושלום ביתו אבל בנדרים דעלמא אע"ג דהוי נדרי שגגות אין נזקקין לו בהזכרת השם ומ"ש הר"ן בשם הרשב"א דכאן במעמיד דבריו מיירי קיצר בדבריו וז"ל הרשב"א בחדושיו וכן נמי במדיר את אשתו מחמת שחשב שגנבה את כיסו ונמצא שלא גנבה מאחר שלא המתין לידע אם גנבה או לאו ומיהר להדירה אע"פ שאמר שגנבה את כיסי אם יודע בעצמו שכל עצמו לא נדר אלא בשביל זה בלבד ואלו לא גנבה לא הי' מדירה ה"ז מותר וא"צ לישאל אבל אם בא לפני חכם אין אומרים לו מיד מותר אתה אלא נזקקין לו ושואלין אותו כיון שבא לשאול שמא לנדר גמור נתכוונת בין גנבה או לא גנבה ואלו בנדר בעלמא אלו אמר נדרתי בא"י אין נזקקין לו כלל אבל במדיר את אשתו נזקקין לו ואפי' נמצא שגנבה נשאל ומתירין לו משום שלום ביתו והא דנקיט ונמצא שלא גנב' לישנא דמתניתין נקיט ולאו דוקא עכ"ל הרשב"א: ד כג גמ' א"ל רב אחא מדיפתי לרבינא האי נולד הוא דלא מסיק אדעתי' דמחי לי' קצרא א"ל האי לאו נולד הוא דשכיחי אפיקורי דמצערי לרבנן כתב המהרי"ט בשניות חלק אה"ע סי' י"ב וז"ל אע"ג דסבת ההכאה לא מסיק אדעתי' שיקום הכובס לחוס על כבודן של חכמים ויכנו הכה ופצוע דמי שהוא פוקר במילתא דשייך בי' שכיח דפקר אבל לא שייך שיחוש על כבודן של ת"ח אם יש להם צער.

דאין שונא אוהב אבל כיון שההכאה עצמה שכיח דמצער לרבנן בהנאתו אפשר הוא ג"כ שיצערנו על סיבה קלה על עסקי הנדר הלכך לא הוי נולד אלא מצוי מקרי והוציא מסוגיא זו דין לענין גיטין דקיי"ל אין אונס בגיטין דאם האונס מצוי ע"י סיבות קרובות אע"פ שאירע הדבר במקרה שנתגלגל ע"י סיבה רחוקה ה"ל לאתנויי.

וכיון דלא אתני איהו דאפסיד אנפשיה כו' עיי"ש ומלשון הרא"ש בכאן ד"ה שכיחי אפיקורי כו' שכתב מצערי ת"ח אחרים "כי האי עובדא" שמה שהוסיף תי' אלו כי האי עובדא משמע קצת שלא כדברי מהרי"ט הנ"ל ויש לעיין: שם בגמ' דביתהו דאביי הוי לה ההיא ברתא כו' אזלת ועברת אדעתי' ואינסבת לה לקריבה אתא לקמי' דרב יוסף כו' עד סוף הסוגי' בס' בית מאיר על יו"ד הקשה להך דיעה שמביא הר"ן לקמן (דף כ"ד.

) ד"ה הריני כאלו התקבלתי. דגם בביטול מעשה כגון שאומר קונם נכסי עליך אם תלך למקום פלוני יכול לומר לו לך והרי הוא כאלו לא הלכת מפני שאותו תנאי לא אמר אלא להשלים רצונו שהיה רוצה שלא ילך ועכשיו שאינו חושש אם ילך או לא ילך כבר נשלם רצונו והובא דעה זו בש"ע סי' רל"ב סעיף כ' בהג"ה.

א"כ מאי הוצרך אביי לבקש פתח למצוא לו התרה הלא היה יכול לומר לה הרי הוא כאלו לא נסיבתה לקריבך וכן קשה בעובדא דרבי יוסי כו' וכתב דלפום רהיטא צריך לומר דעד כאן יכול לומר הכי אלא קודם העברת התנאי שעדיין לא חל הנדר, אז יכול לומר אף שתלך יחשב לי כאלו לא הלכת והנדר בטל ולא חל אף אם ילך אבל בהנהו עובדי שכבר עברו וחל הנדר שוב צריך התרה.

אך אם כן צ"ע דאף תנאי דקום עשה אם נתלה בזמן כגון קונם אם לא תתן לי למחר מאתים זוז ועבר היום ולא נתן והנדר חל נמי נימא דשוב לא תועיל אמירת הריני כאלו התקבלתי וזה אינו נראה מסתימת הפוסקים. ונשאר בצ"ע: ויש להעיר על חילוקו דהגאון הנ"ל מהא דאיתא לעיל (דף ט"ו.

) דפריך הגמ' על רב יהודה אמר רב דסובר דבתנאה לא מיזדהר איניש מהא דתניא שאת נהנית לי עד החג אם תלכי לבית אביך עד הפסח הלכה לפני הפסח אסורה בהנאתו עד החג. הלכה אסורה לא הלכה לא.

ואי אמרת דבתנאה לא מיזדהר איניש אפי' לא הלכה תיאסר ליהנות ממנו דלמא תלך דבתנאה לא מיזדהר ולחילוקו של הגאון אליבא הך דיעה דאפי' בביטול מעשה יכול לומר לך והרי הוא כאלו לא הלכת דהיינו דוקא קודם שחל הנדר אבל אחרי שכבר עברה התנאי וחל הנדר שוב לא יכול לומר דהוי כאלו לא הלך ושאינו חושש בדבר אמאי לא משני הגמ' דלהכי קתני דוקא הלכה אסורה בהנאתו עד הפסח משום דאם לא הלכה עדיין יכול להתיר ע"פ עצמו וא"צ התרת חכם משום דיכול לומר לה לך ואיני חושש עוד על מה שאמרתי שלא תלך וגם בהליכתך בעיני כאלו לא הלכת.

אבל אם הלכה שכבר עברה על התנאי וחל הנדר שוב אינו יכול לומר דהוי כאלו לא הלכה וע' בגיטין (דף ע"ד:) בהא דבעי רב אסי מר"י באומר ה"ז גיטך ע"מ שתתני לי מאתים זוז וחזר ואמר ה"ז מחולים לך דבעי למיפשט מהא דלקמן דיכול לומר הריני כאלו התקבלתי ודחישם הגמ' הכי השתא התם משום דלצעורה קא מיכוין הכא משום הרווחה הוא והא לא איצטריך יעויין שם וע"פ סברא הנ"ל יש לתרץ ולהעמיד חילוקו של הגאון הנ"ל דשאני הא דלעיל דג"כ לצעורה קא מיכוין שלא תלך לבית אבי' דצער הוא לה כדאמרינן בכתובות (דף ע"א.

) המדיר את אשתו שלא תלך לבית אבי' בזמן שהוא בעיר חדש א' יקיים שנים יוציא ויתן כתובה ולהכי בכה"ג אף קודם שתלך לא מהני לומר לה לכי ואני מוחל לך ושתהא כאלו לא הלכת. והדבר צריך תלמוד ועיון: ע"ב בר"ן ד"ה אי זכור בשעת הנדר עקרי' לתנאי' וקיים לי' לנדרי' כו' ושלא כדברי הרשב"א ז"ל שכתב דהא דאמרינן עקרי' לתנאי' וקיימי' לנדרי' דוקא בע"ה משום חששא בעלמא כו'.

הר"ן קיצר כאן בדברי הרשב"א. דלא סיים איך יהיה ניחא עדיין מה שאמרו לעיל כיון שאמר כל נדר שאני עתיד לידור יהא בטל לא שמע לי' ולא אתי בהדי' הא אם הוא ע"ה המודר יהי' חושש דלמא עקרי' לתנאי' וקיים לנדרי'.

אמנם בחדושי הרשב"א מבואר היטב שכתב וז"ל דלא נאמרו דברים הללו אלא בע"ה דחוששין לו כיון שהוא זכור תנאו ולא הזכירו בשעת נדרו שמא בטל לתנאו אבל במדיר את חברו ועל אותו נדר ממש הוא מקדים ומתנה ומבטלו בפיו הרי הוא בטל ובכענין זה אין חוששין לו אפי' בעם הארץ שהרי יש כאן דברים מפורשים שאמר כל נדר שאני עתיד לידור לפלוני על דבר כך וכך הרי הוא בטל ואם ת"ח הוא בין שזכור בשעת נדרו בין שאינו זכור בין בכולל כל נדריו בין בפורט נאמן לומר ע"ד הראשונה אני נודר כו' עכ"ל ונראה מדבריו שבע"ה יש חילוק בין אם הוא בכולל שאז יש חשש שמא עוקר לתנאו ומקיים לנדרו אבל בפורט על נדר זה כגון הא דלעיל שאומר לחברו מדיר אנכי לך מנכסי אם לא תאכל אצלי אם אומר מקודם כל נדר שאני עתיד לידור עליך יהא בטל נדריו לית בי' מששא ולא שמע לי' ולא אתי בהדי' וכ"ז בע"ה אבל בת"ח בכל גווני בין בכולל בין בפורט נאמן לומר דע"ד הראשונה אני נודר וע' בס' קרן אורה וראיתי בס' תפארת ישראל על משניות שכתב כאן מדעתו דנפשי' לחלק וז"ל מיהו נ"ל דדוקא בלא התנה על נדר פרטי.

רק כדקאמר כל נדר כו' אז אומרי' דבדזכור לתנאו ואפ"ה נדר עקרו לתנאו אבל בהתנה על נדר פרטי שיהא בטל אז אדרבה בזכרו לתנאו עקר לנדרו שנדר בהכרח ובלא זכרו נדרו קיים עכ"ל ולא הביא דברי הרשב"א הנ"ל שקרובים להיות כדבריו אלא שהרשב"א לא כ"כ רק בע"ה אבל בת"ח אין חילוק בין כולל לפורט: שם סוף ד"ה ולענין הלכה כו' מיהו אמרו בתוס' דוקא בשבועות ונדרים שנשבע ונדר לעצמו אבל מי שהשביעו חברו או הדירו אין ביטול זה מועיל לו כלום שע"ד חברו משביעו וכדאמרינן בשמעתא דנדרי הבאי עכ"ל בביאורי הגר"א ז"ל בסי' רי"א ס"ק ד' כתב שהראי' הוא.

דכמו דהתם כשמשביעין אותו ע"ד ב"ד לא חיישינן שיבטל מקודם אלמא דלגבי דעת חברו לא מהני הביטול שלו ע"ש וע' במחנה אפרים הל' נדרים סי' א' שמתחלה רצה לפרש טעמא דהר"ן במה שמחלק בין נודר ונשבע לעצמו דמהני הביטול שבטל מקודם ובין אם נדר ונשבע לחברו דאינו מועיל הביטול שביטל מתחלה.

שהוא ע"פ מ"ש הר"ן לקמן (דף ע"ה:) ד"ה הא כדאיתא כו' דהיינו טעמא היכי דאתני מעיקרא שכל נדר שידור דיהא בטל ואם נדר אחר כך ושכח תנאו בעת נדרו הוי כנדרי טעות שאלו הי' זכור בשעת נדרו מתנאו שהתנה לא הי' נודר. וטעם זה יתכן באם נשבע ונודר לעצמו אבל מי שנשבע או נדר לחברו שעשה כן לבקשת חברו שהפצירו לישבע ולידור לו בכך לא שייך טעם זה דאנן סהדי דאפי' הי' זוכר תנאו זה לא הי' נמנע מלישבע כמו שהכריחו חברו ולפי סברא זו יש בהאי דינא עוד לחלק.

דגם בנשבע לחברו אם הי' נשבע מעצמו לתועלת חברו וחברו לא בקש ממנו מתחלה כלל רק הוא מעצמו התעורר לעשות טובה לחברו ולישבע לו ע"ז. בכה"ג י"ל דאם התנה מקודם לבטל נדריו ובעת נדרו שכח תנאו וטען אח"כ אלו הייתי זוכר תנאי לא הייתי נודר שהתנאי מבטל הנדר אף שהנדר הוא לתועלת חברו אמנם אח"כ חזר הרב בעל מח"א מסברא זו משום שמדברי הר"ן בתשובה אין נראה כן שכתב שם בזה"ל אבל בנדרים שבין אדם לחברו אין התנאי מועיל לפי שכל הנשבע לחברו, ע"ד חברו הוא נשבע ואין דעת חברו שתבטל מה שהוא שומע מחמת תנאו הראשון שאינו יודע מה הוא כו' ולפ"ז אין חילוק בין אם ע"פ בקשת חברו הי' מוכרח לישבע לו ובין אם מעצמו נשבע לו.

רק בזה יש לחלק שאם חברו הי' יודע מתנאו הראשון הי' מועיל לו התנאי לבטל הנדר וע"ש עוד בסימן וא"ו מ"ש בזה: בפי' הרא"ש ד"ה פליגי רבנן עלי' דראב"י כו' אע"ג דאמרינן כו' משנת ראב"י קב ונקי דלמא הכא מסתבר טעמייהו דרבנן עכ"ל והר"ן כ' לקמן בסמוך (כד:) דאי פליגי עלי' אפשר דלא קיי"ל כוותי' דיחיד ורבים הלכה כרבים דהכלל דמשנת ראב"י קב ונקי לא נאמר אלא במקום דיחיד פליג עלי' אבל היכי דרבים פליגי עלי' אפשר דהלכה כרבים אף נגדו וע' בתוי"ט פ"ב דכלאים שכתב כל היכא דלא אתפריש טעמי' דראב"י לא קיי"ל כוותי' הביאו הקרבן נתנאל בפסחים פ' מקום שנהגו אות ט"ו.

וכתב ע"ז שזהו כלל חדש גדול וע' בתוס' ד"ה אתבעי להו כמו איבעי' להו. ושם בתירוצם השני יש להגיה וכצ"ל א"נ משום דל"ד נדרי זרוזין דהכא לנדרי זרוזין דארבעה נדרים דלעיל ולכך לא איבעי' להו אלא בקמייתא דהרוצה להדיר חברו אי זרוזין הוי ולא מיבעי' להו אההיא דהרוצה שלא יתקיימו נדריו כל השנה כו' דפשיטא לי' דאפי' פליגי רבנן עלי' הלכה כמותו כו': ד' כד גמ' ת"ש האומר לחברו קונם שאתה נהנית לי אם אי אתה נותן לבני כור א' של חטים כו' ר"מ אומר עד שיתן וחכ"א אף זה יכול להתיר נדרו שלא ע"פ חכם שיכול לומר הריני כאלו התקבלתי טעמא דאמר הריני כו' הא לא"ה נדר הוי מני כו' אלא ש"מ פליגי רבנן עלי' הא דאצטריך לפשוט מדברי חכמים מדיוקא.

דיש מאן דפליג על ראב"י ולא פשיט בפשיטות מדר"מ דחזינן בהדי' דפליג וסובר עד שיתן ולא ס"ל דנדרי זירוזין הוי יתכן לפרש ע"פ מ"ש בדבור הקודם. דהא דמספקא להגמ' אף אם פליגי רבנן עלי' אם הלכתא כוותי' דראב"י או לא הוא משום דאע"ג דקיי"ל משנת ראב"י קב ונקי אפשר דכלל זה אינו אלא במקום דיחיד פליג עלי' אבל אם רבים פליגי עלי' אפשר דלא קיי"ל כוותי'.

ובזה מדוייק לשון הגמ' לעיל פליגי רבנן עלי' או לא לכן רצה למיפשט מהך ברייתא דלא לבד ר"מ פליג על ראב"י אלא אפי' החכמים דר"מ פליגי על ראב"י עוד י"ל משום דבת"ש הראשון קונם שאני נהנה לך אם אי אתה נוטל לבנך כור א' של חטים כו' אינו מוזכר שם דר"מ פליג עלי' והוצרך להוכיח מדיוקא טעמא דזהו כבודי כו' נקיט נמי הכי בת"ש השני וע' בר"נ הביא מירושלמי דר"מ דפליג באידך בתרייתא (ובר"ן הגי' שלפנינו באידך ברייתא הוא ט"ס וצ"ל בתרייתא דהא מתניתין היא לקמן ס"פ קונם) דמייתינן בסמוך פליג נמי בהא וע' בתוס' שם ס"פ קונם כתבו דברישא מודה ר"מ דרגילות הוא שיאמר זהו כבודי והיתרא מעליא הוא אבל הכא אין רגילות לומר התקבלתי וחדוש הוא שזה נגד הירושלמי שהביא הר"ן וע' בטור סי' רל"ב ובב"י שם שגירסת הרא"ש בירושלמי אינו כגי' הר"ן: שם ת"ש נדרי אונסין הדירו חברו שיאכל אצלו וחלה הוא או שחלה בנו הרי אלו נדרי אונסין הא לא"ה נדר הוי מני כו' אלא לאו רבנן הוא ופליגי הגרע"א בחדושי תוספתו על משניות הקשה לפי מ"ש הר"ן לעיל (כג:) שאם היו מוכר ולוקח מעמידין דבריהם שבדוקא נדרו ולא לזרז חייל נדרייהו.

א"כ מאי פשיט מהכא נימא דהכא מיירי במעמיד דבריושבדוקא נדר ולא לזרז ונשאר בצ"ע גם בס' ידות נדרים ביד שאול עמד ע"ז והוא ז"ל תירץ דהרי בנדרי אונסין בעינן דוקא אונסא דלא שכיח או דשכיח ולא שכיח אבל באונס דשכיח הוי נדר משום דה"ל לאתנויי ולאסיק אדעתי' דאם יארע אונס כזה לא יהיה נדר ולכן מקשה דמ"מ אף באונסא דשכיח דאין להתיר מטעם אונס משום דה"ל לאתנויי מ"מ יש להתיר מטעם נדרי זירוזין היינו אחרי שאירע עכ"פ אונס שוב יש לומר דאדעתא דהכי שיארע אונס אפי' אונס דשכיח לא נדרתי בדוקא אלא לזרז ואף שהוא מעמיד דבריו ואומר שבדוקא נדר ולא לזרז היינו אם לא יהי' שום אונס אז יהי' כוונתו בדוקא אבל אם יארע שום אונס אפי' דשכיחא בודאי לא יהי' כוונתו בדוקא אלא לזרז וע' בס' תפארת ירושלים על משניות מ"ש בזה ובהגהת הרש"ש ובס' קרן אורה כתב שבירושלמי בעי מעיקרא לאוקמי מתניתין דנדרי אונסין כר"מ אבל לחכמים דר"מ אפי' לא חלה נמי שיכול להתיר ולומר כלום אמרת אלא בשביל כבודי זהו כבודי ולבסוף משני דאתיא אפי' כחכמים ומיירי במפרש ואומר מפני כבודי וע"ש באורך מ"ש שם: בר"נ ד"ה מי סברת דאדרי' מזמנא לזמינא זמינא אדרי' למזמנא כלומר לבקשת המזומן נדר המזמן כו' נדר זה עליך כלומר אסור נכסיך או נכסי על עצמך אם לא תעשה כן ונדר המזמן כו' כו' הא לא"ה נדרא הוי דליכא למימר לזרוזי אכוון שהרי לא הי' צריך לזרז אותו דאדרבה הוא בקש ממנו שיזמיננו עכ"ל.

לפי הנוסחא שלפנינו משמע שהמזמן אסר ע"ע נכסיו או נכסי המזומן אם לא יזמיננו וא"כ קשה למה הוצרך הר"ן לפרש בסיום דבריו שהרי לא הי' צריך לזרז אותו כיון שהמזומן בקש מתחלה ממנו שיזמיננו. הא בלא"ה ל"ל לזרוזי מכוון לפי פי' הראשון שפי' הר"ן לעיל בד"ה משום דא"ל לאו כלבא אנא כו' דהיכי שהמזמן אוסר ע"ע נכסי המזומן איכא למימר דדוקא קאמר שאינו רוצה ליהנות ממנו אלא א"כ יקבל ג"כ ממנו הנאה ואינו מחלק לפי פי' זה בין מתנה מרובה למתנה מועטת.

וא"כ כיון שמפרש דהמזמן אסר ע"ע נכסי המזומן בהכי הוי סגי למימר דלא הוי נ"ז ובעינן דוקא חלה שפטור מטעם נדרי אונסין ובשיטה מקובצת ראיתי שכתב וז"ל דאדרי' זמינא למזמנא שהמזומן פתח ואמר למזמן הזמינני אצלך והדירני מנכסיך אם לא אוכל אצלך ואין לפרש דאדרי' זמינא למזמנא שהפצירו לידור (פי' שהמזמן ידור) קונם שלא אהנה ממך אם לא תאכל אצלי דל"ל טעמא משום דא"ל מזמנא תיפוק לי' משום דא"ל לאו כלבא אנא עכ"ל לכן כנים אנחנו שכפי הנוסחא שלפנינו בר"ן דמשמע שהמזומן בקש מהמזמן שהמזמן יאסר ע"ע נכסיו או נכסי המזומן יקשה ל"ל טעמא משום דלא הי' צריך לזרז אותו משום דבקש ממנו שיזמיננו תיפוק לי' דלא הוי נדרי זרוזין משום דהדרך הוא להקפיד משום דלאו כלבא אנא וראיתי בהגהות הרש"ש שהגי' שנתחלפו התיבות וכצ"ל לבקשת המזמן נדר המזומן כו' וכן לקמן נדר זה עליך כלומר אסור נכסיך או נכסי ע"ע אם לא תעשה כן ונדר המזומן ע"ש ולפי הגהתו ופירושו שהמזומן נדר צריכים לפרש לשון הגמ' דזמינא אדרי' למזמנא היינו שהמזומן התחיל לבקש ממנו שיזמיננו ואח"כ אמר המזמן למזומן נדר זה עליך נדור שתאכל אצלי ואם לא תאכל תאסור נכסיך עליך או נכסי על עצמך ודוחק גדול הוא לפרש לשון דזמינא אדרי' למזמנא באופן זה דכפי פשוטו של לשון משמע דהמזמן יהי' באיסור נדר ובפי' הרא"ש ד"ה זמינא הוא דאדרי' למזמנא כו' וא"ל המזומן למזמן מודרני מנכסיך אם לא אוכל אצלך כו' צ"ל הדירני מנכסיך וכן הוא בלשון הטור בסי' רל"ב ומשמע שכן היה גירסתו בדברי הרא"ש [וע"ל (ד' כ"א.

) בהמפרש ד"ה וחלה הוא המדיר ובמ"ש שם] וגם לפי' הטור והרא"ש צריך לדחוק ולפרש דזמינא אדרי' למזמנא שהוא בקש להמזמן שידירנו מנכסיו אם לא יאכל ממנו בכדי שבזה יהי' לו טעם להתנצל וליפטר מאיש אחר שבקש ג"כ אותו שיסעוד אצלו: תוס' ד"ה יתר על כן כו' לכן נראה כו' והשתא לא שייך טעמא דלאו כלבא אנא ואשמועינן דאע"ג דפירש לו פת חמה וכוס חמין דמקפיד הוא טפי וסד"א כו' כצ"ל: ע"ב בר"ן ד"ה ולענין הלכה כו' בסוף הדבור ואי הכי היכי פסקינן כראב"י אפי' מה דאמר בבתרייתא (צ"ל בברייתא וכן בכמה מקומות שבדבור זה יש להגי' כן) ה"ל סתם במתניתין ומחלוקת בברייתא כו' עכ"ל בחדושי הגאון רעק"א על המשניות כתב ע"ז ואין דבריו מאירין לי ולדעתי בל אוכל הבין היכן מצינו דפסק כראב"י דברייתא דלמא מימרא דרב הונא דפסק כראב"י קאי אמתניתין.

כי המשנה היתה שגורה בפי הכל כמ"ש הר"ן בעצמו מקודם ובאמת בברייתא אין הלכה כמותו ואדרבה בהכי מיושב הסוגיא ביותר דמש"ה פשוט דפליגי רבנן אפי' אקמייתא (דהר"ן נדחק בזו הקושיא דלמא רב הונא קאי אברייתא) דע"כ קאי אמתניתין אבל אברייתא לא מכח סתמא דמתניתין דפ' קונם יין ומוכח שפיר דפליגי רבנן אף בקמייתא כו' ע"ש וע' בס' תפארת ירושלים מה שהשיב ע"ז: במשנה נדרי הבאי אמר קונם אם לא ראיתי בדרך הזה כעולי מצרים בש"ע סי' רל"ב סעי' ד' כשהעתיק בבא זו השמיט שני תיבות אלו "בדרך הזה" וכתב רק קונם ככר זה אם לא ראיתי כעולי מצרים וכתב שם הט"ז דמוכרח לגרוס בדרך הזה מדפריך בגמ' על קורת בית הבד.

ולא והא ההוא חויא דהוה בשני שבור מלכא רמו לי' תליסר ארוותא תיבנא ובלע יתהון ולא פריך על כיוצאי מצרים. דהא אפשר שראה כמותן כדאיתא בא"ח סי' רכ"ד הרואה ששים רבוא מישראל ביחד כו' אלא על כרחך לומר שאמר בדרך הזה ומפורסם הוא שלא היו ס' רבוא באותו הדרך אבל לגירסת הש"ע קשה מהגמ' שזכרנו עכ"ל הט"ז ויש ליישב גירסת הש"ע ע"פ המבואר בירושלמי בכאן דקאמר והא לוליינוס מלכא כד נחית לתמן נחות עמי' מאה ועשרין ריבוון אלא אכן אנן קיימין בראי' אחת וכן יש לפרש כוונת הש"ע שאומר שראה בראי' אחת וע' בס' יד שאול סי' הנ"ל מ"ש בזה בגמ' ודלמא האי גברא קינא דשומשמני (נמלים) חזא ואסיק להון שמא עולי מצרים הא דלא פריך בפשוטו כיון דלא הזכיר בלשונו אנשים כעולי מצרים דלמא כוונתו באמת שראה נמלים כעולי מצרים כתב השיטה מקובצת דאין במשמע לשונו אלא ממין עולי מצרים שהם אנשים.

רק דפריך דלמא אסיק להון שמא עולי מצרים היינו שקורא לנמלים עולי מצרים אבל אין לפרש שיאמר בלבי נתכוונתי לנמלים כיון דמשמעות לשונו מה שהוציא בשפתיו הוא לאנשים מה שחשב בלבו לאו כלום הוא דדברים שבלב אינן דברים. וע' ברמב"ם פ"ב מהל' שבועות מי שנשבע שלא אוכל היום ואח"כ אמר בלבי היה שלא אצא היום אינו לוקה ולא אמרינן דברים שבלב אינן דברים שאני התם שאומר בלבי הי' להוציא בשפתי שלא אצא היום ונכשלתי בפי שיצא מפי דבר שלא כרצוני להוציא ונתקל מילולי לומר שלא אוכל היום בכה"ג הוא דנאמן ע"ע וכן הוא מבואר בלשון הרמב"ם שם וז"ל.

אני לא היה בלבי אלא שלא אצא היום וטעה לשוני והוציא אכילה שלא היתה בלבי אינו לוקה ע"כ וע' לקמן (דף כח. ) גבי נודרין להרגין כו' דאמר בלבו היום ואע"ג דקיי"ל דברים שבלב אינם דברים.

לגבי אונסין שאני דבעינן התם דוקא שיש אונס הא בלא אונס לא יוכל לומר בלבי היה להוציא היום אלא שנכשלתי בלשוני דזה אינו דאדרבה התם במכוון רוצה להוציא בלשונו דבר שיהיה במשמע לעולם בכדי שיפטור מהגזלן ובכוונה מוציא בפיו לשון שיהי' משמעותי' לעולם כדכתב הר"ן שם.

וע' במחנה אפרים הלכות נדרים סי' ה' שמדברי הרא"ש לעיל (דף ט"ז. ) גבי רב אשי אמר שאוכל דשבועה שאי אוכל קאמר ופריך פשיטא ומשני מהו דתימא מיקם לישנא הוא דאתקל לי' קמ"ל וכתב שם הרא"ש דהיה לו לומר שאוכלוגמגם בלשונו ואמר שאי אוכל ואי אמר הכי מהימנינן לי' קמ"ל כיון דהוציא בשפתיו ואמר שאי אוכל לא מהימנינן לי' במאי דקאמר בתר הכי.

ומדברי הרא"ש הנ"ל משמע שלא כדברי הרמב"ם הנ"ל וע' בתוס' שבועות (דף כ. ) ד"ה לישנא אתקיל לי' וע"ע בסוגי' דשבועות (דף כ"ו:) לבטא בשפתים ולא שגמר בלבו כו' ובתוס' שם: ד' כה גמ' ולישבע יתהון דמקיימיתון תורה משמע תורה אחת ע' במחנה אפרים הל' שבועות סי' וא"ו.

שהקשה בשם מהריב"ל כיון דלשון תורה הוי כולל. היכי מצי לפלוגי ולומר דתורה תורה אחת הי' בלבם.

ומ"ש מהנודר מפת סתם ואמר בלבי הי' לפת חטים בלבד דלא שמעינן לי' משום דפת הוי לשון כללי והרב בעל מח"א תי' וחילק בין דבר שהוא בקום ועשה לדבר שהוא בשב ואל תעשה. דמי שאסר על עצמו שלא לאכול או שלא לעשות דבר זה סתמא לעולם משמע.

אבל דבר שהוא בקום ועשה כגון ע"מ שתניקי את בני אפי' יום אחד במשמע כן יש לחלק בנ"ד. דהאוסר ע"ע בסתם שלא לאכול פת בלשון כולל כל פת במשמע אבל מי שמקבל ע"ע בקום ועשה בלשון שיש לפרש ג"כ איזה פת בלבד יכול לומר שלא קבל ע"ע רק הפרט כגון הכא דלשון דמקיימיתון תורה יש לפרש כל התורה ויש לפרש ג"כ תורה אחת וכיון שהוא בקום ועשה יכול לומר לו קבלתי ע"ע רק הפרט.

יעויי"ש באורך וע' לעיל (דף ד' ע"ב) בר"ן ד"ה משום דנ"ל קיצותא כו' ומ"ש שם: שם אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד ולא והא ההוא חויא דהוה בשני שבור מלכא רמו לי' תליסר אורוותא דתיבנא ובלע יתהון אמר שמואל בטרוף ופריך כולהו נחשי מיטרף טרפי ומשני אגבו טרוף קאמרינן והתוס' בשבועות (כט:) גרסי בשגבו טרוף קאמר ופריך בגמ' וליתני גבו טרוף ומשני מלתא אגב אורחא קמ"ל דקורת בית הבד גבו טרוף למאי נ"מ למו"מ דהמוכר קורת בית הבד לחברו אי גבו טרוף אין אי לא לא בש"ע סי' רל"ב כשהעתיק דין זה לא העתיק רק שהנודר אמר אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד וכן הרא"ש בפסקיו לא הזכיר לשון גבו טרוף רק כקורת בהב"ד ולא הזכיר שגבו טרוף והוא נגד מסקנת הגמ' בכאן דהא אם לא הזכיר שגבו טרוף משמעותי' רק שמספר בגודל כמות הנחש שגדול ועב כקורת בית הבד ובזה הא פריך הגמ' דלא מקרי נדרי הבאי.

דהא אתרמי שנמצא נחש גדול דרמי לי' תליסר אורוותא דתיבנא ובלע יתהון והט"ז שם תירץ שהם מפרשים בגמ' דהנודר לא אמר בפירוש בלשונו נחש טרוף בגבו כקורת בית הבד אלא דאנן מפרשינן דכוונת הנודר במה שאמר נחש כקורת בית הבד שכוונתו לענין טרוף שהוא טרוף מגבו וזה מוכח מלשון הגמ' שאמר אגבו טרוף קאמרינן ולא אמר הכא במאי עסקינן דאמר נחש טרוף מגבו אלא ודאי כמ"ש כו' עכ"ל הט"ז ודברי הט"ז תמוהין כמו שהקשה ע"ז הגרע"א ז"ל בחדושיו שם דלפי דבריו מאי פריך הגמ' וליתני גבו טרוף (ומשני מילתא אגב אורחא קמ"ל כו' ונ"מ למקח וממכר) הא זהו גופא אשמועינן מתניתין.

דמה שאמר הנודר כקורת בית הבד מפרשים אנחנו דבריו שכיון על טריפת גבו ולא על גודל כמותו ועביו והוכחת הט"ז מלשון קאמרינן אינו הוכחה כ"כ דיש לפרש דהכוונה הא קאמרינן במתניתין. והתו' בשבועות נראה שגירסתם באמת הוא קאמר ולא קאמרינן וכמ"ש לעיל ועפ"ז נשאר בתימה על הרא"ש והש"ע שהשמיטו את העיקר לבאר שהנודר אמר נחש טרוף בגבו כקורת בית הבד ואולי יש לומר אחרי דמסקינן בגמ' דהנ"מ הוא לענין מקח וממכר לומר דהמוכר קורת בית הבד לחברו אי גבו טרוף אין ואי לא לא מוכח דכל קורת בית הבד גבם טרופים וליכא מיעוטא דאינם טרופים.

דאל"כ מצי המוכר לומר אנא מן המיעוט שעושים קורת בית הבד שגבם אינם טרופים ואנן קיי"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב כדאיתא בכמה דוכתי בש"ס וא"כ כיון דכל קורת בית הבד גבם טרופים לא צריך הנודר לפרש בלשונו אם לא ראיתי נחש טרוף בגבו כקורת בית הבד דסגי לי' בזה שאמר כקורת בית הבד לחודי' והמקשן דפריך וליתני גבו טרוף לא סליק אדעתי' דכולם גבן טרופים לכן פריך וליתני גבו טרוף אבל לפי מאי דמשני התרצן מלתא אגב אורחא קמ"ל דכל קורת בית הבד גבו טרוף ולמאי נ"מ למו"מ כו' שוב לא צריכין אנו להגי' במשנה ולהוסיף שהנודר אמר נחש טרוף בגבו כקורת בית הבד דסגי במה שאמר כקורת בית הבד לחוד משום דכל קורת בית הבד גבו טרוף וע' בהמפרש ד"ה מילתא אגב אורחי' קמ"ל שפי' דכי אמר בית הבד אגבו טרוף קאמר דומיא דקורת בית הבד דהוי טרוף חדקים חדקים עכ"ל.

נראה מפירושו שמפרש באמת שזה גופא השמיענו התנא שהאומר כקורת בית הבד כוונתו להפליג שראה נחש שגבו טרוף כקורת בית הבד שהוא טרוף חדקים חדקים והא דקאמר הגמ' נ"מ למקח וממכר כו' היינו שזה גופא קשיא למה לא נקיט התנא דין זה בפשוטו שהנודר אמר אם לא ראיתי נחש טרוף בגבו ומשני מלתא אגב אורחא קמ"ל דנ"מ ג"כ לענין מו"מ אם מכר קורת בית הבד דבעי ליתן לו שיהי' גבו טרוף: והנה בפירושא דטרוף.

הר"ן פי' שעשוי בקעים בקעים ובירושלמי טרוף מרובע והמפרש בכאן ורש"י בשבועות פירשו טרוף מנומר ובשיטה מקובצת הקשה על פירש"י דמאי מעליותא לקורת בית הבד אם הוא מנומר עיי"ש ולפע"ד כבר, הרגישו רש"י והמפרש בכאן שכתבו דומיא דקורת בית הבד שיש בו חריצים או חדקים.

ובדרך דמיון קאמר שכמו שקורת בית הבד יש בו חריצים וחדקים כן ראיתי נחש שגבו מחולק במראות מנומרים וחריצים בודאי מעלה לקורת בית הבד שיותר טוב לכתוש בו הענבים וע' לשון רש"י בשבועות מבואר כן להדיא: ע"ב במשנה ראה אותן אוכלים תאנים ואמר הרי עליכם קרבן ונמצאו אביו ואחיו והיו עמהם אחרים כו' נראה שצ"ל היו עמהם אחרים בלא וא"ו המעטיף דלאו סיומא דמילתא דנדרי שגגות הוא אלא מילתא באנפי נפשי' הוא לאשמועינן אגב אורחי' פלוגתא דב"ש וב"ה בנדר שהותר מקצתו אם הותר כולו כן הגי' בריטב"א שעל הלכות הרמב"ן ובהמפרש כאן שכ' או שהיו עמהן האי לשון או הוי פירוש כמו לשון אם.

שאם היו עם אביו ואחיו אחרים בזה פליגי ב"ש וב"ה כו' וק"ל: בר"נ ד"ה נדרי שגגות תרי גווני קתני חדא דבשעת נדרו הוי שוגג כגון קונם אם אכלתי ואם שתיתי כו' וקתני נמי שהי' שוגג בשעה שהנדר הי' ראוי לחול כו' דכיון דנדרא באכילה קמייתא חייל וה"ל שוגג בההיא שעתא כו' עכ"ל אולי יש לכוון בדבריו שבזה יתורץ קושית התוס' כאן שהקשו מהא דלעיל (דף י"ד:) קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר אל יישן היום דחיישינן שמא יישן למחר דבתנאה לא מיזדהר אינש דקשה היכי דמי אם ע"פ שכחה שישכח דבשינת מחר יחול נדרו למפרע מה שישן היום הא הוי נדרי שגגות.

ובמזיד ליכא למיחש כו' יעויי"ש ובמתק לשונו של הר"ן יתורץ קושיא זו דלא דמי לאכל ושתה בשוגג דהכא: דכאן אין הנדר מתחיל אלא כשיאכל וישתה היום ואז הוא שוגג ולא חייל אבל התם גבי קונם עיני בשינה היום. הנדר מתחיל מהיום ובתחלת הנדר מהיום הוי מזיד וכן הוא בשיטה מקובצת כאן וז"ל התחלת הנדר הוא בשינת היום וכן התם בהליכה ההתחלה הוא בהליכת היום א"כ מזיד הוא בהתחלת הנדר ולא דמי כלל לאכל ושתה בשוגג שהרי התחלת הנדר הי' כשאכל ואז שוגג הי' ולכך התירוהו חכמים ובס' הפלאות נדרים כתב ג"כ מדעתי' לתרץ כענין זה ולא הי' לפניו ס' שיטה מקובצת אז וע' מ"ש לעיל שם ברא"ש ד"ה קונם עיני כו': שם ד"ה וב"ה אומרים אלו ואלו מותרים כו' וטעמא דמילתא שאלו הי' יודע שאביו ואחיו היו עמהם הי' מוציאם מן הכלל ה"ז מוטעה בעיקר הנדר כו' ומש"ה בקונם אשתי נהנית לי בעינן בפירוש שיאמר שגנבה את כיסי כו' בביאור דברי הר"ן אלו ראוי להעתיק מ"ש הרב מהרי"ט בשניות סי' כ"ז בקצרה וז"ל ויש לתמוה אם כוונתו לומר מאי איכא בין רישאלסיפא.

הא טובא איכא בינייהו דברישא אם לא פירש לא היינו יודעים הטעם ובסיפא א"צ לפרש. שהדבר ידוע שלא היה מקפיד על אביו ואחיו שאוכלים תאנים שלו דברשות קא עבדי כו' ועוד כל מידי דהוי טעות שחשב שגנבה ולא גנבה אדעתא דהכי לא נדר דכה"ג גבי ממון אמרינן קנין בטעות חוזר ע"ש ובראשונות סי' ס"ח ביאר דבריו ביותר וכתב דהא כלל גדול בידינו דברים שבלב אינם דברים ודברים שבלב המוכיחים הוו דברים לפ"ז ברישא אם לא פירש לא מוכח לן והוו דברים שבלב ובסיפא מילי דמוכחי וברירי לכל שאין לך אדם שמדיר את אביו] והאריך שם בפלפולו ולבסוף העלה וכתב ונראה לי דהא דנקיט במתניתין שהכתה את בני ושגנבה את כיסי.

ה"ה שאם לא פירש הטעם. אלא שידוע לנו שאמרו לו שגנבה את כיסו ועי"ז הי' קטטה ביניהם ועכשיו שנודע לו שלא גנבה כו' הרי זה ידוע לנו שמוטעה הי' בכך אלא רבותא קא משמע לן אפי' אין זה ידוע לנו כלל אלא משיחתו אנו למדים ממה שאמר שגנבה את כיסו ואפשר דלאו הכי הוא אלא שרוצה להדירה ובא עלי' בעלילה והשתא מיהדר קא הדר בי' קמ"ל דהואיל והוא אמר כן בשעה שנדר או בתוך כדי דבור.

הדבר מוכיח מההיא שעתא מפיו אע"פ שאין ידוע לנו וא"צ התרת חכם כו' ונראה דמה שהזכיר הר"ן ז"ל טעות בעיקר הנדר לא שהוקשה לו רישא לסיפא דלזה שפיר הוי מצי לשנויי דבסיפא ברור לנו הדבר אע"פ שלא פירש הטעם וברישא לא היינו יודעים הטעם אם לא שהוא פירש בעצמו בלשונו או בתוך כ"ד לנדרו רק שהר"ן טעמא דמילתא קאמר אהא דא"צ התרת חכם דמ"ש מהא דפותחין בשבתות וי"ט דמייתי בגמ' דצריך שאלת חכם.

לכך פירש דהתם לא נעלם ממנו שהיו בכלל שבתות ויו"ט שמי שאסר על עצמו בשר ויין שנה אחת יודע הוא שיעברו עליו שבתות ויו"ט אלא שאלו הי' יודע שאסור להתענות בהן לא הי' נודר כגון זה פותחין לו אלו הוית יודע כו' ומ"ש מש"ה בקונם אשתי נהנית לי בעינן שיאמר בפירוש שגנבה הוא כדי שיהא ברור אצל השומעים שהוא טעות בעיקר הנדר שאל"כ מנא ידעינן שאפי' אם הוא יאמר שכך הי' בדעתו אכתי כיון שלהדיר את אשתו נתכוון והדבר הזה [אינו ברור] אצל השומעים כמו באביו ואמו הרי הדירה ולשום סיבה נעשה אלא שלא ידענום ואע"פ שהוא אומר אח"כ הואיל ולא היתה גלוי' אלינו בשעה שנדר צריך התרת חכם.

אבל אם היתה ידוע לנו שהקטטה היתה לפי שהי' סבור שגנבה את כיסו טעות בעיקר הנדר מיקרי וא"צ התרת חכם עכ"ל הטהור וע' במחנה אפרים הל' נדרים סי' וא"ו שכ' שהרשב"א בתשובה הביאה הב"י בסי' רכ"ח כתב נראין הדברים שכל שנדר סתם ואח"כ אמר אדעתא דהכי נדרתי נאמן יעויי"ש ומתניתין דהכתה את בני דאיצטריך לפרושי איירי בסתם דלא טעין מידי ואעפ"כ כל שאמר שהכתה את בני הוי כאלו פירש מעיקרא ואמר אם הכתה את בני דהוה ס"ד לומר דלשון זה אינו תנאי ואפשר דדברים אחרים היו ג"כ בינו לבינה ופירש אחד מהן קמ"ל דלשון זה הוי כאלו התנה אבל מדברי הר"ן לא משמע הכי כו' יעויי"ש היטב: בר"נ ד"ה פותחין בשבתות ויו"ט כו' וה"ט משום דבמתניתין איכא טעות בעיקר הנדר כו' ואולי במתניתין דפותחין ל"ל הכי דמי שאסר ע"ע בשר ויין שנה אחת יודע הוא שיעברו עליו שבתות ויו"ט כו' אלא שפותחין לו בכבוד שבתות ויו"ט שאלו הי' יודע שאסור להתענות בהן לא הי' נודר כו' נראה שצריך להגי' במקום להתענות שצ"ל להצטער כו' וכן הוא בהר"ן לקמן (דף ס"ו.

) וע' בט"ז יו"ד סי' רכ"ט ס"ק ב' שהטור כתב להתענות ופי' הב"י דהטור ס"ל דבשבת ויו"ט אפשר בלא בשר להתענג עצמו אבל להרא"ש הוי הדין כן גם מנודר מבשר לחוד והט"ז השיג עליו דאיך יעלה על הדעת לומר דנודר מבשר לחוד לא יהיה ביטול עונג. והטור חדא מינייהו נקיט ע"ש והנה הרמב"ם בפ"ג מהל' שבועות הלכה ג' כתב דשבועה של שגגות הוי ג"כ אם נשבע שלא ילבש תפלין ולא ידע שהתפלין הוא מצוה ובפ"ד מהל' נדרים כתב דשבועות שגגות א"צ התרה על כן כתב הרב בעל מחנה אפרים סי' ג' דנראה דהר"ן דהכא חולק עם הרמב"ם ז"ל.

תוכן העניינים

שלמי נדרים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה