שלמי נדרים· הרב אלכסנדר סנדר הכהן קפלן
דף י
גמ' ר"י אומר חסידים הראשונים היו מתאווין להביא קרבן חטאת ולפי שאין הקב"ה מביא תקלה ע"י מה היו עושין כו' והא דרק על חטאת היו מתאווין ולא על אשם משום דהיה אפשר להם להביא אשם תלוי כמ"ד מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום ובס' ארצות החיים תירץ דלאשם לא היו מתאווין.
דהא אפשרי שבא לידם חתיכה אחת מב' חתיכות חלב ושומן ובאמת לפי שאין הקב"ה מביא תקלה לצדיקים נזדמן בפיהם החתיכה שומן אך המה לא סמכו ע"ז והביאו אשם תלוי אבל בחטאת שא"א להביא עד שיתוודע לו בבירור שחטא וחטא לא בא לידם שהשי"ת רגלי חסידיו ישמור ויש להעיר בזה מהא דחולין (ד' ה: ואו.
) גבי הא דר"ג וב"ד נמנו על ש"כ ואסרוהו דשקיל וטרי התם אי לא שמיע ליה לר"י דאכל מש"כ הא דנמנו עליו ואי שמיע ליה הוי מקבל. או שמיע ליה ולא קבל ופשיט דודאי שמיע ליה ולא קבל דאי ס"ד לא שמיע ליה ואי שמיע ליה הוי מקבל היכי מסתייעא מילתא לבוא לידי איסורא והא אין הקב"ה מביא תקלה לצדיקים ושם בתחילת ד' ואו אמר ואי ס"ד לא קבלה מיניה לישני כאן בשישראל עע"ג כאן בשאין ישראל עע"ג ולכאורה קשיא נימא דאידי ואידי בשאין ישראל עע"ג ולא קבלה מיניה והאיסור הוא רק דלמא לא שחיט שפיר ומחמת שאין הקב"ה מביא תקלה לצדיקים היה השחיטה בכשרות ומוכח משם דאף אם לקושטא דמילתא היה השחיטה בהכשר עכ"ז כיון שחכמים אסרי שלא לסמוך על שחיטת כותי זה גופא מיקרי איסור וגם איסור כזה שנאסר מספק שומר הקב"ה שלא יארע כלל לצדיקים ולפ"ז גם במ"ש הגאון בעל ארצות החיים יש לומר דאף אם אכלו אותו החתיכה שהוא של שומן.
כיון דהדין נותן שחתיכה שומן המעורב עם חתי' חלב שניהם אסורים לאכול אם יאכל אדם בשוגג חתי' א' אף שנזדמן לו החתיכה של שומן מ"מ איסורא עביד אבל לאחר העיון לא דמי להדדי דשאני התם כיון דחכמים עמדו למנין ואסרו ש"כ אפילו מספיקא מקרי איסור ותקלה משא"כ במי שאינו יודע כלל שנתערב חתיכת איסור עם חתיכת היתר ואכל החתיכה של היתר ולא ה"ל למידע כלל דיש בזה דררא דאיסורא אין כאן שום תקלה ודררא דאיסורא ועי' בתשו' חתם סופר חי"ד סי' רי"ט כתב דמה שלא היו דואגים על קיום מ"ע של והנותר ממנו באש תשרופו ומ"ע של והשיב את הגזלה מפני שזה היה בידם לאכול מן הקדשים ולהותיר וכן לגזול ולהשיב אח"כ ולא נמנעו מזה אלא מחמת אהבת ה' שלא רצו לעשות איסור נמצא שהמ"ע בידם לקיים כל שעה אלא שהם אנוסים מלקיימה א"כ הרי הוא כאלו עשאום וכן נמי קרבן עולה ויורד דבא על שבועת ביטוי אפי' במזיד זה היה בידם לעשות ולישבע על שקר ולהביא קרבן ונמנעו מפני רצון ד' הרי מעלה עליהם כאלו קיימו מ"ע של הבאת קרבן עולה ויורד אמנם חטאת קבוע אי הוי שייך לאתויי על מזיד כשוגג ה"נ הוי דמיון הנ"ל אלא שבאמת אינו בא אלא על השוגג והקב"ה אינו מביא תקלה על ידם כו' עכ"ל הנה מ"ש דקרבן עולה ויורד בא על שבועת ביטוי אפי' במזיד בודאי בא בשגגת הדפוס וט"ס הוא דהא גבי שבועת ביטוי כתיב ונעלם ואינו חייב אלא על השוגג ע' שבועות (דף כו) ונעלם פרט למזיד ומבואר כן בכמה מקומות וע"כ הנכון להגי' שם וצ"ל שבועת העדות במקום שבועת ביטוי ובשבועת העדות לא נאמר ונעלם וחייבין קרבן על המזיד כשוגג כדאיתא בשבועות (דף לא:): בהמפרש ד"ה לפי שאין הקב"ה מביא תקלה כו' שכתב ב' פירושים ופי' הא' אין לו מובן וע' בס' שואל ומשיב מהדורא ד' סי' נ"א שפי' שהיו מתיראים שמה שאינם חוטאים הוא לפי שהקב"ה שומרם מן החטא אבל מצד עצמם היו חוטאים וע"ז גופא צריכים כפרה וע"ש עוד: שם בגמ' ולימרו קרבן לד' דלמא אמר לד' ולא אמר קרבן כו' בתוס' ישנים ביומא (דף לט) גבי כה"ג שאומר על השעיר אשר עלה עליו הגורל להשם.
לד' חטאת הקשה ר' אלחנן אמאי לא אמר חטאת לד' כדאמרינן פ"ק דנדרים ואמר רבי דשאני התם דכתיב אשר עלה עליו הגורל לה' והדר ועשהו חטאת עכ"ל ולפענ"ד יש לומר דשאני התם דאי' התם במשנה ר' ישמעאל אומר לא היה צריך לומר חטאת אלא לה' וא"כ יש לומר דאפילו ת"ק דס"ל דצריך לומר לה' חטאת אינו אלא למצוה אבל לא לעכב וידי"נ הגאב"ד דק"ק פאניוועז אמר שיש לומר שזה באמת כוונת רי"ש לתרץ דברי ת"ק שלא יקשה איך מזכיר לה' תחלה ולא אמר חטאת לד' וע"ז אמר לא היה צריך לומר חטאת אלא לה' ופירושא הוא דקא מפרש לדברי ת"ק ולא פליג עליה ובזה מדוייק הלשון שאר"י לא היה צריך לומר כו' ואי הוה פליג על ת"ק הל"ל ר' ישמעאל אומר לא היה אומר לכן יש לו להקדים ולומר לה' חטאת דאף אם לא יספיק לומר חטאת לא מקרי שהוציא ש"ש לבטלה דבדיעבד גם ת"ק מודה לר"י דיוצא במה שאומר לה' לחוד ובפרט כה"ג ביו"כ ביום הקדוש שמלומד בנסים וכבוד ד' חופף עליו לאחיישינן להכי ומצינו ג"כ בבועז שאמר לקוצרים ה' עמכם ולא הקפיד לומר עמכם ד' משום מצות שאילת שלום היה בטוח שלא יארע לו ח"ו תקלה ומכש"כ כ"ג ביו"כ שליח כל ישראל: בר"נ ד"ה הרי אלו כינויין כו' וביהודה דוקא במפרש ח' של בדק הבית וכדאיתא לקמן בפ' ואלו מותרין עכ"ל.
ע"ש בדף י"ט ע"ב וצ"ע דשם מסקינן דסיפא ר"א בר צדוק היא דס"ל ספק נדרים להקל אבל אליבא דר"י דס"ל סתם נדרים להחמיר לדידיה סתם חר' ביהודא נמי אסירן כמ"ש הר"ן שם ד"ה אמר אביי וכן לענין הלכה קיי"ל דסתם נדרים להחמיר וא"כ מאי דוחקי' דר"נ לאוקמי מתניתין דהכא אליבא דראב"צ ודלא כהלכתא ואולי משום דרצה לבאר דגם אליבא דראב"צ יתכן ג"כ סברת ר"ל דכינויין לשון שבדו להן חכמים וכמ"ש לקמן בד"ה דלמא אמר לד' ולא אמר קרבן כו' וכתב שם ואע"ג דביהודה לא סגי ליה בח' לבד שסתם חר' ביהודה אינם לבדק הבית מ"מ אם אמר חר' אומר לה' כו' ולהכי הקדים כאן לבאר המשנה גם אליבא דראב"צ אבל אליבא דהלכתא גם ביהודה אם אומר חר' סתם אסור דסתם נדרים להחמיר וע"ל (מז:) בר"ן בסוף העמוד ד"ה הריני עליך כו' ובביאורי הגר"א ז"ל ובמ"ש שם: ע"ב גמ' איבעיא להו מיפחזנא מאי כו' בס' קרן אורה כתב אע"ג דכל הני בעיות אליבא דב"ש הוא.
אין לדקדק אטו טעמא דב"ש אתי לאשמועינן דדרך הש"ס לפרושי הכי עכ"ל וכ"כ השיטה מקובצת שבעיות אלו לא נשאלו כ"א אליבא דב"ש ולכן לא הביאם הרמב"ם ז"ל משום דאנן קיי"ל כבית הלל דכינויי כינויין מותרין וליכא למיבעי כלל אמנם הרדב"ז ח"ג סי' תכ"א כתב דנ"מ באיבעיא זו גם לדידן דקיי"ל כב"ה דכינויי כינויין מותרים.
נ"מ לכינויי העצם בחילוף האותיות כגון מרקבנא מזנרנא מרחמנא. עיי"ש: שם אלא שבובאל שבותאל שקוקאל מהו הב"ח מוחק תיבת מהו.
ויש שפירשו דמהו הוא שם חכם וקאי אדלקמי' מהו אמר שמואל אמר אשיבתא לא אמר כלום ואולי יש לומר דמהו הוא כינוי כינויין למוהי שהוא כינוי לשבועה: בר"נ ד"ה וב"ה סברי כו' כלומר דאפי' משתעי הכי ליתי' מעיקר הלשון מ"ש כלומר כוונתו דלא נפרש דב"ה סברי דנכרים לא משתעי כלל בהני לשונות וכמו שנראה לכאורה מפרש"י דזה אין סברא וכמ"ש בחדושי הרשב"א וז"ל מסתברא דה"ק אע"פ שיש מקצתם שאומרים כן אין עיקר הלשון כן אלא בלעגי שפה דאי משתעי ולא משתעי כלל קאמרי מי פליגי אם יש בעולם כן ומי ידעי ב"ה כולי עלמא וב"ש דאמרי משתען לאו מן הסברא קאמרי דמילתא דלא תליא בסברא הוא אלא דיודעין בבירור שמקצתם משתעי בהכי.
ובזה יבואר כוונת הר"ן במ"ש כלומר אלא שקיצר בלשונו שם וקיי"ל כר' יוחנן דאמר לשון נכרים הן וקיי"ל נמי דכינויי כינויין מותרין עכ"ל לכאורה קשה א"כ מאי נ"מ בהא דקיי"ל כר' יוחנן דכינויין לשון נכרים הם כיון דאפי' אליבי' כינויי כינויין מותרין והרב הגאון מוהרש"ש ז"ל בהגהותיו כתב דנ"מ לדינא הוא דלר"ל אסור לכתחלה להתפיס נדר בלשון קרבן (דלמא אמר קרבן לה' ודלמא אמר לה' ולא אמר קרבן) ולר' יוחנן שרי עכ"ל ולא הי' לפניו באותו שעה הריטב"א הנדפס עם הל' הרמב"ן על נדרים.
שכן כתוב שם נ"מ אחרת וזה לשונו ובגמ' איפליגו בה דר"ל סבר לשון שבדו להם חכמים להיות נודרים בו "בכל מקום ובכל זמן" כי היכי דלא לימרו קרבן לה' ודלמא אמר לה' ולא אמר קרבן. ור' יוחנן סבר לשון אומות הן שקורין לקרבן קונם ואם "באותו מקום בלבד" נדר או נשבע הרי זה נדר או שבועה גמורה מה"ת ובמקומות אחרים שאין נוהגים בכינויין אלו לא הווי נדר ולא שבועה עכ"ל הרי מפורש יוצא נ"מ רבתי במאי דקיי"ל כר' יוחנן.
וכן הוא ברמב"ם פ"א מהל' נדרים הלכה ט"ז שהולכין אחר לשון כל העם "באותו מקום ובאותו זמן" וע' בירושלמי ריש מכילתין א"ר יוסי נראין הדברים במקומות אחרים אבל במקומות שקורין לנזיר נזיק. כן אני אומר נזיר פסילים (פי' נלעג לשון) לא יהא נזיר פי' בתמי' וכי בשביל שהוא מדבר בלשון נלעג לא יהי' נזיר דאצטריך התנא להשמיענו זה אלא ע"כ דאפי' במקומות אחרים שאין קורין לנזיר כן מיירי עכ"ל הפני משה ולכאורה הירושלמי הזה הוא נגד פסק הרמב"ם הנ"ל ואפשר תלמודא דידן חולק על הירושלמי (ע"ל מט.
מר כי אתרי' ומר כי אתרי' וצ"ע): תו' ד"ה כאישים כו' דאש של מזבח מועלין בו כדאיתא ביומא (ד' מו) ביומא שם לא מיירי מענין מעילה רק לענין לאו דלא תכבה גבי אש מחתה כו' לאחר דאינתיק ממצותה ודין זה דמעילה מאש של מזבח מבואר במס' ביצה (ד' לט. ) גחלת של הקדש מועלין בה ושלהבת של הקדש לא נהנין ולא מועלין וגם הכא דמפרש כאש המזבח כשלהבת של המזבח הכוונה בקשורה בגחלת.
וכן הוא בשיטה מקובצת וז"ל בירושלמי מפרש כשלהבת אש ואע"ג דבשילהי ביצה אמרינן לא נהנין ולא מועלין ביש בה גחלת מיירי כדמוכח התם עכ"ל וע"כ יש להגיה בתוס' שצ"ל כדאיתא בביצה ל"ט והרש"ש בהגהותיו על הר"ן בדף הסמוך ד"ה כאישים העיר מהא דביצה הנ"ל וכיון מדעתו למ"ש בשיטה הנ"ל וע' במ"ש לקמן (ד' י"א) בתוס' ד"ה האומר כירושלים כו' בסוף הדבור בשם ס' קרן אורה ודברי הש"מ הנ"ל לכאורה נגדו הם וע' בשעה"מ הל' ע"א פרק ששי: ד' יא בהמפרש ד"ה דתנן במס' קדושין כו' לא נכתוב אם יעברו דל"צ למכתב אלא אם לא יעברו כו' עכ"ל בס' זרע יצחק על משניות מהגאון מו"ה יצחק חיות ז"ל כתב ויש לדקדק דכל הסוגיא דקדושין שם משמע דהלימוד דלכתוב רק אם יעברו ולשתוק מסיפא דקרא אם לא יעברו ור' חנינא מהדר לי' דמשמע אף בארץ לא יטלו אבל אם הסיפא דקרא אם לא יעברו יכתוב ולא רישא דקרא אם יעברו ע"ז לא השיב ר' חנינא כלום ודוחק לומר דרש"י שכתב כאן דלכתוב אם לא יעברו משום דכאן הלימוד בגמ' דלא נשמע מכלל לאו הן דהא ל"צ לזה דמוכח מדסובר ר"מ דלא נשמע מכלל הן לאו ה"ה להיפוך וצ"ע עכ"ל המחבר הנ"ל: תו' ד"ה האומר כירושלים כו' וס"ל דאף ירושלים מתרומת הלישכה דהוי דבר הנדור רק אין דעת הנודר בכך.
אלא דעתו להתפיס כמו שירושלים קדוש יותר מכל א"י ולא דבר הנדור עכ"ל בשעה"מ פ"ד מהל' שקלים הלכה ח' הקשה מסוגיא דקדושין (דף נ"ד. ) דפריך שם אי ר' יהודא ירושלים מי מקדשא כו' והתניא ר' יהודא אומר האומר כירושלים לא אמר כלום ומאי קשיא הא אע"ג דס"ל דירושלים מקדשא אפ"ה ס"ל דלא אמר כלום משום דאין דעתו להתפיס על קדושת עצים ואבנים הבאים משירי הלשכה אלא על קדושת ירושלים יותר מכל הארצות וכמ"ש התוס' ז"ל וצ"ע עכ"ל.
גם בס' דה"מ בהל' נדרים שם כתב וז"ל חזות קשה חזי הוית להתוס' בסוגיין דנדרים ודבריהם צ"ע טובא וככל החזיון אשר חזה בעל שעה"מ שהעתקנו אמנם לא זכר שר בשמו. וחידוש הוא שבפלפולו הארוך שם התווכח עם בעל שעה"מ בהל' מעילה והקושיא הנ"ל לא הזכיר בשמו והנה הרב הנ"ל שם כתב שבדוחק אפשר להמליץ בעד התוס' דס"ל כיון דלמ"ד לא מיקדשא היינו דאין מועלין ואף דבא משירי הלישכה ס"ל כיון דניתנו ליהנות אין מועלין בהם.
א"כ אף דאיסורא מיהו איכא דלא נפיק לחולין לגמרי והוי שפיר דבר הנדור מ"מ משמע להו להתוס' דאין דעת הנודר להתפיס בחומת ירושלים כיון דקיל כ"כ ולא חמיר קדושתי' לא משמע להו לאינשי דבר קדוש ונדור להתפיס בו אלא אמרינן דעתיה להתפיס בקדושת ירושלים דקדוש יותר מא"י והוא דבר הנראה לעין כל שהואחמור בעיני הבריות ובה מתפיס.
וכיון שאינו דבר הנדור קדושת זה לאו נדר הוא אך אמנם למ"ד דמועלין וחמיר כ"כ ע"כ כי נדר בירושלים ממש קא מתפיס. דחמיר כ"כ עד שמועלין מש"ה מקשה הש"ס אי ר"י ס"ל דמועלין היכי אמר דהאומר כירושלים לא אמר כלום הא ודאי לפי סברא זאת שפיר אית לן למימר דדעת הנודר לנדור ולהתפיס בחומת ירושלים ממש כיון דמועלין בו ולא בקדושת ירושלים הקדושה יותר משאר ארץ ישראל ומ"ש התוס' דלתנא דידן דס"ל דהאומר כירושלים מיתסר משום דבאה משירי הלישכה אפשר דכוונתם דלהאי מ"ד ס"ל אה"נ דמועלין בו כר"י דברייתא מש"ה מיתפיס בו שפיר והיינו פלוגתייהו ומ"ש התוס' שעשוי' מתרומת הלשכה כוונתם לומר דמועלין ע"ש שהאריך טובא בזה: שוב ראיתי שגם בס' קרן אורה עמד ע"ד התוס' הנ"ל.
ולי' לא ס"ל ככל הנ"ל אלא אפי' בדבר שאין בו מעילה כיון דעכ"פ איסורא איכא מתפיסין בו ע"ש שהאריך בראיות: ע"ב תניא חולין החולין כחולין בין שאוכל לך בין שלא אוכל לך מותר בסוגיא זו האריך הרב בעל משל"מ למעניתו ברוחב דעתו הגדולה לבאר שיטת הראשונים ז"ל ואמרתי אלכה ואלקטה באמרים אחרי הקוצרים וללקוט שושני אמריו הפנינים לקבעם כ"א במקומו בפרושי הר"ן והרא"ש ז"ל והמקום יהי' בעזרי ומאת החונן לאדם דעת אף לשאינו הגון כמוני אתחנן תחנני ותלמדני להבין דעת קדושים: בר"נ ד"ה תני' חולין שאוכל לך כו' בשאוכל לך פשיטא דשרי.
ובשלא אוכל לך נמי נהי דאיכא למימר כו' ובשיטה מקובצת כתב בשם הרי"ץ ז"ל דגם בשאוכל לך חידוש השמיענו שאפילו יאמר אותו בתמיה לא מהני כלום הואיל ולא הזכיר קרבן ע"כ וע' לקמן ריש פרק שני (יג:) טעמא דאמר חולין שאוכל לך כו' ופירשו הר"ן והרא"ש דודאי לגופי' לא אצטריך כו' ע"ש ולא ס"ל כהך סברא דיש בזה קצת חדוש דאפי' אמר בתמיה ולכך כתב הר"ן ג"כ הכא דבשאוכל לך פשיטא דשרי: בא"ד וקשיא טובא למה אסור והא משום מכלל לאו אתה שומע הן צריכין למייתי בה ולר"מ לית ליה וכ"ת לא צריכין בהא למכלל לאו אתה שומע הן.
כיון דאמר לא חולין ע"כ קרבן הוי ליתא כו' עכ"ל והתוס' והרא"ש קיימי האי סברא שדחה הר"ן. והאי דיחוי חזר ונראה והתוס' ביארו היטב החילוק בד"ה תניא וז"ל ויש לומר דלא דמי דלעיל לא אמר לא חולין אלא לחולין בפת"ח ואם אתה בא לאסור צריך אתה לפרש לחולין כמו לא חולין וכיון דצריך לפרש כולי האי חשיב מכלל לאו כו' דל"ל לר"מ מכלל לאו כו' אבל הכא שאמר בפירוש לא חולין הוי כאלו פירש דבריו בהדיא לא חולין אלא קרבן והואיל אין כאן חסרון פתרון מהני אפי' לר"מ ולא חשיב מכלל לאו כו' וע' בטור סי' ר"ד ובב"י ולכאורה היה נראה דדוקא אם אמר לא חולין בשתי תיבות נפרדות אבל אם אמר לחולין בהברת חולם לחולין בנשימה אחת רק שבמבטא לשונו ניכר שקורא הלמ"ד בחולם אפשר דיש כאן חסרון פתרון וצריכין למיתי למכלל לאו כו' אבל ראיתי בב"י שם שכתב והדברים מבוארים שכשכתב רבינו לעיל סתם לא חולין שאוכל לך אסור לדברי הרא"ש כשאמר הלמ"ד בחול"ם הוא דאלו בפת"ח כו' ע"ש וכן ראיתי בלחם משנה שכ' דברייתא דקאמרה לחולין שאוכל לך אסור הוא דאמר לא חולין בחול"ם ומאי דאמרינן בפ"ק סברוה היינו דקאמר לחולין בפת"ח דצריך לפרש לחולין כמו לא חולין ולפ"ז אינו מדוייק לשון הלחם משנה כפי הנדפס "דאמר לא חולין בחולם".
שכתב לא חולין בשתי תיבות מפורש ל"א חולין וסיים בחולם דאם איתא דסגי בהברת החולם לחוד לא היה צריך לכתוב בשתי תיבות לא חולין ועוד דאם החילוק יהי' רק בין שיהיה ההברה בחולם או בפתח וא"צ להפריד הלמד דלחולין מן התיבה חולין א"כ אמאי דחיק לעיל הגמ' לאוקמי מתניתין דלא כר"מ והלא בגמ' ובמשנה איננו נקוד בנקודות ונכתב רק התיבה לחולין וא"כ אמאי לא משני דכוונת המשנה בתיבת לחולין בחול"ם ולזה יש לומר שכך היתה הקבלה בידם לקרות במשנה לחולין בפתח ולא יהי' הדבר זר בעיני הקורא שכן מצינו בדברי הר"ן לקמן (דף ל"ה.
) בד"ה דיקא נמי דקתני שניתנו וז"ל כלומר שכך היתה קבלה בידם לקרות ניתנו בחיר"ק עכ"ל וכן יש לומר גם כאן שכן היתה קבלה בידם לקרות לחולין בפתח ולעולם עיקר החילוק בין שיהיה ההברה דלחולין בפת"ח או בחולם ובקריאת לחולין בחולם אף דאינו מפריד הלמ"ד מחולין דלישתמע היטב דקריאתו הוא לא חולין סגי דלא מצטרכינן למיתי למכלל לאו כו' אמנם ראיתי בשיטה מקובצת שכתב להדיא לחלק בין לחולין שאוכל לך דהך ברייתא להא דלחולין שאוכל לך דמתניתן.
משום דבמתניתין היא תיבה אחת כו' ולכשר ולדכי נמי כולהו חדא תיבה נינהו והנוסחא שבמשנה בדפוסים שלנו אינו מדוייק דגרסי לחולין בלא תי' לא ולכשר ולדכי הגירסא לא כשר ולא דכי וכמובן] ע"כ נראה דעיקר החילוק אם הוא מסמיך הלמ"ד להתיבה חולין שהוא כתיבה אחת ובין אם שוהה מעט בקריאת הלמ"ד ובהברת חולם דמובן לכל שקריאתו הוא לא חולין ובזה א"צ למיתי למכלל לאו כו' כן הוא לפי שיטת התוס' והרא"ש אבל הר"ן לא נהירא לו החילוק הנ"ל ודחי לה משום דא"כ אמאי לא אוקמי מתני' ג"כ כר"מ ולימא דלא חולין קאמר ואפשר דגירסתו הי' לא חולין במשנה: שם ד"ה ואמר ר"א כו' וכ"ת אפ"ה היכי מצי חייל כו' לאו קושיא היא דה"מ במתניתין כו' אבל האי דמסיים לא אוכל לך אסור משמע ואפי' לר"מ עכ"ל כתב ע"ז המשל"מ וא"ת מנ"ל לסתמא דתלמודא דהאומר לא חולין ליהוי לפיכך לא אוכל לך דאפי' ר"מ מודה בזה עד שיקשה עלינו דר"מ אדר"מ ונראה דהתלמוד הוקשה אליו חלוקה זו דסיפא אמאי קתני לה בפ"ע.
וליערבינהו בהנהו חלוקות דרישא וליתני חולין החולין כחולין. לחולין בין שאוכל לך בין שלא אוכל לך מותר דהא האומר לחולין שאוכל לך לר"מ שרי דהא מתניתין דאסר אוקימנא בגמ' דלא כר"מ כו' ומכח זה הוכיח דסיפא זו מלתא אחריתי אתי לאשמועינן דהיינו דהי' עולה על הדעת דהאומר לחולין לא אוכל דיהי' אסור אפי' לר"מ דל"ל מכלל לאו אתה שומע הן.
משום דסיים בדבריו ואמר לא אוכל לך והיינו מפרשים דבריו לא חולין יהא לפיכך לא אוכל לך קתני סיפא דאפ"ה שרי. וע"ז הקשו כיון דל"ש כאן מכלל לאו אתה שומע הן אמאי שרי ה"ז דומה לקרבן לא אוכל לך דאסור אליבא דר"מ ותירצו האי תנא סבר לה כר"מ בחדא ופליג עלי' בחדא ס"ל כוותי' בחדא דנ"ל מכלל לאו אתה שומע הן ופליג עלי' בחדא דלקרבן לא אוכל לך ולא משום דס"ל דכל שאומר לקרבן בלמ"ד פתוחה משמע לא.
דא"כ בברייתא דקתני לחולין לא אוכל לך בלמ"ד פתוחה אמאי שרי וכ"ת משום דהוי מכלל לאו אתה שומע הן הא ליתא דכל שסיים לא אוכל לך פירושו לפיכך לא תוכל לך אלא פשוטן של דברים כך הוא. או שיהא קרבן מה שלא אוכל פשיטא דשרי או אם פירושו לא קרבן מה שלא אוכל לך הא מה שיאכל יהי' קרבן הא נמי שרי דהא ס"ל כר"מ דל"ל מכלל לאו אתה שומע הן ורב אשי תירץ הא דאמר לחולין פי' ברייתא דקתני לחולין לא אוכל לך מותר דאמר בשב"א תחת הלמ"ד הלכך ליכא למימר לא חולין קאמר דבשב"א אין לפרש כלל כמו לא מאי אמרת חולין יהא מה שלא אוכל לך הא מה שאוכל לך יהא קרבן הא ל"ל לר"מ מכלל לאו אתה שומע הן.
והא דאמר לחולין בפת"ח כלומר הך דמדמית להא דלקרבן לא אוכל לך הוא אם אמר בלמ"ד פתוחה. ובגמ' שלפנינו איתא הא דאמר לא לחולין והב"ח הגיה לא חולין.
וכפי הנראה שתיבת לא מיותר וצ"ל לחולין בלמד פתוחה ותי' לא הוא פירוש שמשמעו דלמ"ד פתוחה הוא לא וע' בדף י"ג ע"א גבי לאימרא כאימרא בר"ן ד"הל"ק כו' כתב ואיכא דגרסי הא דאמר לאימרא כלומר בשב"א תחת הלמ"ד הא דאמר לאימרא כלומר בפת"ח תחת הלמ"ד וגירסא הנ"ל הוא כפי פירוש הראשון שבר"ן לפי הגירסא דגריס לחולין בוא"ו: ולגירסת הראב"ד דגריס לחלין בלא ואו אלא ביו"ד אחר הלמד השני ומפרש דכוונתו לחלות תודה ופריך הגמ' על סיפא דברייתא דקתני לחלין לא אוכל לך מותר מהא דלקרבן לא אוכל לך ר"מ אוסר דכשם דהתם מפרשים דלקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך ומשום הכי אסר הכי נמי הכא נימא דלחלין יהא לפיכך לא אוכל לך ולחלין היינו חלות תודה ומתרץ רב אשי אין ה"נ דאם הי' אומר לחלין בשב"א הי' אסור אבל הברייתא מיירי דאמר לחלין בפת"ח ולפי גירסא זו ל"ג בסיפא דמילתא דרב אשי דמשמע לא ליהוי חלין "אלא כקרבן" שתי תיבות אלו אלא כקרבן ליתא אלא לא ליהוי חלין לחוד וכן הוא בשיטה מקובצת וע' במש"ל שם החילוקי דינים שבין שתי הגירסאות: בתו' ד"ה אימא סיפא כו' וא"ת והא מוכח לעיל כו' וי"ל דס"ד השתא כיון דאמר לא חולין לא אוכל לך להוכיח סופו של איסור בא הלכך אפי' לר"מ מיפשט לחולין בפת"ח כמו לחולין דלא דמי כו' יש להגיה בדבריהם שכצ"ל דס"ד השתא דכיון דאמר לחולין [בפת"ח[ שלא אוכל לך הוכיח סופו שלאיסור בא הלכך אפי' לר"מ מיפשט פשיטא לי' לחולין בפת"ח כמו לא חולין דלא דמי לחולין דמתניתין כו' וכן איתא הגי' במש"ל שם ע"ש שכתב שהתוס' מחולקים עם הר"ן מן הקצה אל הקצה בסברות הפוכות דהתוס' סברי לפי המסקנא דדוקא היכי דאיכא הוכחה בתחלת דבריו מהני לר"מ ולפיכך האומר לא חולין שאוכל לך או אם אמר לא חולין שלא אוכל לך נמי אסור משום דה"ק לא חולין אלא קרבן לפיכך לא אוכל לך אבל אם אמר לחולין לא אוכל לך בפת"ח שרי וכ"ש לחולין שאוכל לך (ובדפוס שם ט"ס) דהיינו מתניתין דמוקמינן דלא כר"מ: הרי מבואר דבאומר לא חולין דלתוס' מהני אליבא דר"מ ולהר"ן לא מהני ובאומר לחולין [בפת"ח[ לא אוכל לך דלתוס' לפי המסקנא לא מהני ואליבא דהר"ן מהני לר"מ והם סברות הפוכות מן הקצה אל הקצה: בפי' הרא"ש ד"ה נעשה כאומר לקרבן יהא כו' ואע"ג דקאמר לקרבן בפת"ח מפרשים ליה כאלו אמר בחטף כו' עכ"ל ע"ל (דף י"ג.
) בהרא"ש ד"ה הא דקאמר לאימרא ובדף ט"ו ע"ב בהרא"ש ד"ה לקרבן לא אוכל לך לאשמועינן דשני ליה לר"מ בין לקרבן בשב"א בין לקרבן בפת"ח ולכאורה נראה שהדברים סותרים למ"ש כאן אכן עיי' במש"ל שם שכתב דהכא פירש לס"ד דתלמודא דהוי ס"ל דר' אבא אף בפת"ח אמרה למילתי' ושם ביאר לנו התלמוד אמיתת דברי ר' אבא דלא אמרה כ"א באומר בשב"א וע' מ"ש הב"י בטור ע"ש: בר"נ ד"ה בעיקרו קא מתפיס כו' ואיכא דקשיא ליה דהא אפי' אם תמצא לומר דבהשתא קא מתפיס כו' אכתי ליתסר דהא אסור לטמאים מחמת נדרו תו אקשי והא איכא חזה ושוק שאסורים לזר מחמת נדרו ולדידי ל"ק דאי מחמת נדרו היה ראוי שיאסר לכל דהוא הא אקדשי' ואסרי' אכ"ע.
אלא דלבתר זריקת דמים פקע לי' נדרא ואיסורא דטמאים וזרים לא מחמת נדרו הוא אלא איסורא דרמי רחמנא עלי' כו' כו' והיינו טעמא דמתפיס בחלת אהרן ובתרומתו מותר כו' כך נראה בעיני עכ"ל המעיין בחדושי הרשב"א יראה שהרשב"א הוא הוא המקשה קושייתו הנ"ל ותירץ ג"כ יפה קרוב לדברי הר"ן אלא ששני נביאים אינם מתנבאין בסגנון אחד ומחמת זה מסיק הר"ן בתירוצו בלשון כך נראה בעיני וראוי להעתיק כאן תירוצו של הרשב"א והמתבונן בו יראה החילוק בדבריהם.
שעל הקושיא שהקשה מתחלה והא עדיין אסור לטמאים מחמת נדרו תירץ דהאי דאסור לטמאים היינו משום דרכיב אכתפי' דגברא וכשיטהר לערב נסתלק האיסור וחזר גברא להיתרו. אבל איסור נדרו כבר פקע לאחר זריקת דמים.
ועל הקושי' מחזה ושוק שאסור לזרים אפי' לאחר זריקת דמים תירץ שאינו מחמת נדרו שהרי יצא מתורת נדר כיון שאחר שנאסר מחמת נדר לכל הותר אלא שנאסרו לזרים מחמת שהתורה זכתה אותן לכהנים להיות כנכסיהן ושלא יזכה אחר באכילתן ודבר האסור הוא ולא דבר הנדור כו' ומן הטעם הזה פירשה הראב"ד ז"ל ההיא דכחלת אהרן וכתרומתו פי' משום דנכסי כהן הם עיי"ש ברשב"א עוד לקמן ד"ה כחלת אהרן וכתרומתו שביאר יותר מ"ט לא קרי להו דבר הנדור דאע"ג דצריך לקרות להו שם מ"מ לאו כקרבן הם שהרי מותרים אפי' למקנת כספו של כהן אלא הרי הם כנכסי כהן ולא זכה אותן רחמנא אלא לכהן ובני ביתו ודבר האסור הוא משא"כ בבכור שהוא קרבן ואסור לכל חוץ מזכרי כהונה והביא עוד שיש מי שפירש דחלה ותרומה דבר האסור הוא ודאי דהא אפי' קודם שקרא עלי' שם כל הכרי וכל העיסה אסורים לכל ואפי' לכהן ולא הוצרך לקרות שם לאסור אלא להתיר השאר לזרים ולהתיר הם עצמן לכהן משא"כ בבכור שא"צ להקדישו להתירו ולא להתיר דבר אחר על ידו ואם תאמר מעשר בהמה דתנינן בפרקין דלקמן [והוא בדף י"ח ע"ב אם כמעשר בהמה נדר אסור] דהוי מתפיס בדבר הנדור מפני מה אסור והלא מעשר בהמה מותר הוא לכל אדם יותר מן החלה והתרומה ויש לומר דקריאת השם דמעשר בהמה לא להתיר את העדר [ובדפוס כ' הנדר והוא ט"ס] בקריאתו כחלה וכתרומה שאין העדר אסור באכילה קודם הפרשת העשירי אלא מצד עצמו הוא חייב לקרות לו שם ולאסור העשירי בעצמו שהיה מותר מתחלה הוא שקורא לו שם והוי כדבר הנדור ע"כ דבריו הטהורים והעתקתי כל זה לביאור דברי התוס' והרא"ש שיתבאר בדבור הסמוך: והנה גם הרא"ש בפירושו כאן כתב כדעת היש מי שפי' שהביא הרשב"א וז"ל בד"ה כחלת אהרן וכתרומתו ואע"ג דמתסר ע"י פיו לא הוי דבר הנדור דהא מעיקרא נמי הוא אסור משום טבל ופיו לא אסר אלא התיר שהוציא השירים מידי טבל עכ"ל וכ"כ התוס' והגאון ר' עקיבא אייגר ז"ל בתוספתו על משניות הקשה הא משכחת דקרא שם תרומה בשבלים דלא הוי אסור משום טבל וע"י פיו שקרא שם תרומה אסר מיהו לזרים עיי"ש והרש"ש בהגהותיו העיר ג"כ מדעתו לזה ומה שכתב שם נ"מ בין טעם הרא"ש לטעם הר"ן לענין אם התפיס בבכורים דלטעם התוס' והרא"ש אסורין דהרי אינם אוסרים את הגורן ולטעם הר"ן הוא מסתפק ולבסוף מסיק דלכ"ע מותר כיון דאמרינן במכות (ד' י"ט.
) שאין חייבין עליהן עד שיראו פני הבית ואמרינן שם שבחוץ הרי הן כחולין לכל דבריהם. א"כ הפרשה אינה אוסרת ולכן המתפיס בהן בכ"ע מותר לכולי עלמא עיי"ש.
יש להעיר ע"ז ממ"ש למעלה בדברי היש מי שפירש במ"ש הרשב"א מהא דמעשר בהמה דהוי דבר הנדור והנה מה שהקשה הגרע"א ז"ל על טעם הרא"ש דתרומה לא הוי דבר הנדור דפיו לא אסר אלא התיר שהוציא השירים מידי טבל כבר קדמהו הגאון מהרי"ט ז"ל בראשונות סי' נ"ג שמתחלה הביא שם מ"ש הר"ן לפרש הטעם דקרינן חלה ותרומה דבר האסור ולא דבר הנדור דכיון דאינו אסור לכל אלא לזרים האיסור אינו מחמת נדרו אלא איסורא דרמי רחמנא עלי' וגזה"כ הוא ובריש פ' שני כ' הר"ן שהרי כשהפרישן לא פירש שאוסר לזרים וכתב המהרי"ט אח"כ ואין לטעות בדברי הרא"ש ז"ל שכתב שם ואע"ג דמתסר ע"י פיו לא הוי דבר הנדור דהא מעיקרא נמי הוי אסור משום טבל ופיו לא אסר אלא התיר כו' דלכאורה משמע שדברי הרא"ש חלוקין על הר"ן שהרא"ש ס"ל דמש"ה קרי לה דבר האסור שפיו לא גרמה לו איסור דבלא"ה היה בו איסור טבל והא ליתא דע"כ קריאת שם גרמה לו דהא מיתשל עליו וחוזר להיות חולין ומתירו לזרים שיפריש עליו ממקום אחר ועוד דהא איכא תרומה אע"פ שלא היתה תחלה באיסור טבל כגון שעדיין לא נגמרה מלאכתן שמותר לאכול מהןעראי כו' [ודבריו אלו הן הן מה שהעיר בהן הגרע"א ז"ל] אלא דברי הרא"ש ז"ל כך הם שבא להכריע דאיסור תרומה וחלה לאו דבר הנדור הם אלא דבר האסור אע"פ שע"י קריאת שם בא תדע שהרי סתם תרומה שניטלה אחר גמר מלאכה מעיקרא באיסור טבל קיימא.
א"כ דברי פיו לא הועילו כלום אלא להוציא השיריים לחולין הלכך ע"כ לאו דבר הנדור הוא אלא ע"י שקרא עליו שם תרומה נתפסה בה קדושה ואסורה לזרים וכמו שאסר הכתוב חלב ודם כן אסר הכתוב לזרים מדכתיב וכל זר לא יאכל קודש והר"ן ז"ל נתן טעם אחר בדבר כיון שאינו אסור לכל מחמת שקרא עליו שם תרומה כמו כשקרא על הככר שם קרבן סתם שנאסר לכל העולם עכ"ל וע' בנימוקי יוסף שעם הלכות הרמב"ן ז"ל: ד' יב תוס' ד"ה אבל נותר ופגול באיסור נותר ופגול קא מתפיס כו' וא"ת מ"מ תפשוט בעיא כי היכי דאמר הכא דאע"ג דאיכא למיתלי בדבר האסור דהשתא אפ"ה תלינן ליה בדבר [הנדור] דמעיקרא ה"נ [אע"ג] דאיכא למיתלי בהיתרא דהשתא כו' וי"ל דל"ד הכא שס"ס מוכיח שלאסור עצמו מכוין כי תלינן תלינן בדבר [הנדור[ אבל לעיל דאיכא למיתלי בהיתר דהשתא ולא בא לאסור עצמו איכא למימר בהיתר מתפיס כצ"ל לפי המוסגר בשני חצאי לבנה מרובעים.
וע' בנזיר (דף כ"ב. ) בתו' ד"ה מר זוטרא כו' בסה"ד מ"ש שם ודחי הש"ס דלא תפשוט כו' דדוקא בבשר שלמים לאחר זריקה שיש קדושה עדיין בבשר דאסור לאכול חוץ לירושלים ואסור לאכול בטומאת הגוף כו' אדם טועה להתפיס גם לאחר זריקה אבל גבי אשה שנדרה בנזיר ושמעה חברתה ואמרה ואני ושמע בעלה של ראשונה והפר לה י"ל דודאי אדעתא דמעיקרא מיתפס דאי בדצננא (פי' לאחר שנצטנן שהפר לה בעלה) מתפיס במאי תטעי להתפיס אחר ההפרה עיי"ש ולכאורה קשה לפ"ז מאי פשיט מההיא דאיזה איסר האמור בתורה האומר יום זה כיום שמת בו אביו דקס"ד דאמר סתם יום זה כחד בשבא ואע"ג דאיכא טובא חד בשבא דהיתרא וקתני אסור אלמא בעיקרו קא מתפיס הא יש לדחות שאני התם דל"ל דתפיס בהנך חד בשבא דהיתרא דהא במאי טעי למיתפס בהו כיון דהנך יומי אכיל בהו בשר וע' בפי' הרא"ש שכתב בהדיא דאיכא כמה חד בשבא דאכיל בהו בשר ולולי פי' הרא"ש הי' אפשר לפרש דגם באינך חד בשבא לא אכיל בשר אבל לא בתורת נדר ולהכי כשמשני דשמואל הכי איתמר והוא שנדר ובא מאותו יום ואילך וכדדייק הר"ן בפירושו שכל ימי אחד בשבת שעברו עליו שהן כאותו יום שמת בו אביו נאסרו עליו בנדר וע"ש בתוס' נזיר שכתבו שם דסוגיא דנזיר פליגא אסוגיא דנדרים.
וע' בר"ן פ"ג דשבועות דף רצ"ד עמוד ד': בפי' הרא"ש ד"ה והא נותר ופגול לאחר זריקת דמים הוא כו' ופגול נמי לא מקבע בפגול עד שיקרבו כל מתיריו כו' וכבר יצא הזבח מידי מעילה עכ"ל. בהגהות הרש"ש ובס' הפלאות נדרים העירו מהא דמעילה (ג':) אמר רב גידל אמר רב זריקת פגול אינו מוציא מידי מעילה אולם במנחות (דף מ"ז:) קאמר ולאו איתותב דר"ג א"ר אבל משמע דלא איתותב אלא בהא דאינו מביא לידי מעילה כן הוא לשון הרש"ש והנה הא דאינו מוציא מידי מעילה הוא בקדשי קדשים והא דאינו מביא לידי מעילה הוא בקדשים קלים דמעילה לא שייך בהו אלא באימורין לאחר זריקה דקדשי ה' קרינן באימורין ולכן ק"ל על הרא"ש דכתב דכבר יצא הזבח מידי מעילה דזה הוא בק"ק דלאחר זריקה יצא הבשר מידי מעילה.
ולס"ד דהשתא דמיירי בזבחי שלמים דקדשים קלים הם איך שייך לומר דכבר יצא הזבח מידי מעילה והא התחלת המעילה הוא דמתחיל לאחר זריקה על האימורין וע' לעיל מ"ש בתוס' ד"ה האומר כירושלים כו'] וא"כ עדיין לא עיילתי' למעילה אפיקתי' ואיך כ' הרא"ש וכבר יצא הזבח מידי מעילה וצ"ע לע"ע: שם ד"ה היכי דמי לאו כגון דקא נדר כו' והא דקתני בברייתא כו' לא שאמר כן בפירוש אלא אמר כאחד בשבא עוד היום הזה.
והרי הוא כחד בשבא שמת בו אביו אע"ג דאיכא כו' כצ"ל ותי' עד צ"ל עוד: ע"ב בר"ן ד"ה והכתיב ארבעים דהא הוו ד' מינין כו' וכתיב והקריב א' מכל קרבן כלומר מכל מין ומין וילפינן בג"ש דאחד מעשר קאמר והוו להו ארבעים כצ"ל והשני דבורים בדבור אחד נאמרו: