אור ברסלב

שלמי נדרים· הרב אלכסנדר סנדר הכהן קפלן

דף טו

דף יד

גמ' אלא דאמר קונם עיני בשינה מי שבקינן לי' עד דעבד איסור בל יחל והא א"ר יוחנן כו' אלא דאמר קונם עיני בשינה למחר אם אישן היום הא אמרת כל באיסורא מזדהר ע' במחנה אפרים הלכות נדרים סי' כ"ט שהקשה לדעת הסמ"ג ומרדכי שהביא הטור בסי' רל"ב דהאומר יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם אעשה דבר פלוני אף שהנדר הוא בדבר שא"א לקיים שלא יהנה מכל פירות שבעולם מ"מ כיון שתלה הנדר בתנאי והתנאי אפשר לקיימו חל הנדר לענין שלא יעבור על התנאי.

[וכן הוא דעת הרא"ש בסוף מכילתין דף פט:) גבי ההוא גברא דאסר הניית כל העולם עליו אם ישא עד דלא תני הלכתא כתב שם הרא"ש ואע"ג דא"א לו להיות בלא הנאת העולם לא הוי נדר שוא דאפשר שלא ישא אשה ולא יאסר עיי"ש] א"כ לשיטתם אמאי לא מוקי הגמ' מתניתין דאמר קונם עיני בשינה לעולם אם אישן היום דאע"ג שלא יישן לעולם הוי נדר שוא דא"א לו להתקיים בלא שינה אפי' ג' ימים מ"מ כיון שתלה בתנאי אם יישן למחר והתנאי הוא דבר שאפשר לקיים ולנדד שינה מעיניו יום אחד להכי חייל נדרי'.

היינו שיזהר שלא יעבור על תנאו ותירץ הרב הנ"ל דהא דלא אוקי תלמודא מתניתין בהכי משום דהרי זה בבל יחל דקתני מתניתין משמע דלכשישן ה"ז בבל יחל כלומר שחלל נדרו ואין כאן חלות בנדר וע' בס' הפלאות נדרים מ"ש בזה: שם רבינא אמר לעולם כדקתני ומאי בל יחל מדרבנן כו' ראיתי בס' הפ"נ הנ"ל שחקר בנדר ואמר קונם שאני ישן היום איך יהי' הדין בבין השמשות אם מותר לישן.

דיש לומר אע"ג דעיקר הנדר הוי רק מדרבנן. דנדר בדבר שאין בו ממש וספיקא דרבנן לקולא אמנם היכי דאתחזק איסורא קיי"ל אפי' בספיקא דרבנן לחומרא וכדמשמע בעירובין (דף לו.

) בעיא מיני' רבא מר"נ ככר זו כו' היום קדש ולמחר חול אין עירובו עירוב דמספיקא לא נפקא קדושה מיניה כו' וא"כ הכא ג"כ באם אמר קונם שלא אישן היום דאתחזק איסורא כל היום גם בבהשמ"ש לא ישן מספק עיי"ש שטייל בזה ארוכות לפלפל איך יהי' הדין באם יאמר שלא אישן יום מחר יהי' הדין להיפך דבין השמשות של היום השייך למחר יהי' מותר לישן דמספיקא לא עייל לי' איסורא והנה בדין הראשון באם אומר קונם שלא אישן היום לכאורה אין במה להסתפק במה שבין השמשות הוא ספק יום ספק לילה דהא מלבד זה הא אמרינן בריש פרק קונם יין (ד' ס.

) קונם יין שאני טועם היום אינו אסור אלא עד שתחשך א"ר ירמי' לכשתחשך צריך שאלה לחכם מ"ט א"ר יוסף גזרה היום משום יום אחד ע"ש ואולי דוקא בנדר גמור שחל מדאורייתא החמירו חכמים להצריך שאלה לחכם לכשתחשך באומר היום אבל לא אם עיקר הנדר אינו חל רק מדרבנן כגון בדבר שאין בו ממש כשינה וכיוצא בו לא החמירו להצריכו שאלה לכשתחשך ורק על בין השמשות שפיר חקר הרב הנ"ל חקירתו זאת וע' בביאורי הגאון רע"א ביו"ד סי' רי"ג ס"ק ג' שכתב דאם אמר קונם שלא אישן היום אם אישן למחר דמותר לישן היום ולא חיישינן שמא ישן למחר.

דדוקא בקונם עיני בשינה דהוי נדר שיש בו ממש ואם יישן למחר יעבור למפרע באיסור דאוריי' הוא דחיישינן דלמא לא מזדהיר בתנאה ויעבור למפרע באיסור דאורייתא אבל באומר שלא אישן היום דאף אם לא יזהר בתנאי דלמחר לא יעבור רק איסור דרבנן ל"ח שמא יישן למחר ויעבור למפרע על איסור דרבנן והכי מסתבר יעויי"ש: תוס' ד"ה שאת נהנית לי עד הפסח כו' תימה הא משועבד לה והיכי מצי מדיר לה וי"ל באומר קונם תשמישך עלי ושאת נהנית לי לאו דוקא עכ"ל כוונתם דלשון שאת נהנית לי משמע שאוסר עליו שלא תהנה ממנו וע"ז קשיא דהא משועבד לה לכן פירשו דהלשון לאו דוקא ובאמת אומר קונם תשמישך עלי ואוסר ע"ע הנאתו ממנה וממילא לא תוכל ליהנות ממנו ופי' זה הביא ג"כ הרשב"א בחידושיו ודחה מכמה טעמים דא"כ הא דקתני ואסורה בהנאתו היינו משום לאו דלפני עור כו' שתעבירו על בל יחל והא איסור דלפ"ע אינו אלא כעין מושיט כוס יין לנזיר ואבר מ"ה לבני נח בדקיימי בתרי עברי דנהרא דאין זה יכול לעבור עליו אלא אם יושיטנו לו חבירו וכדאסיקנא ריש פ"ק דע"ז ועוד מ"ש דלא תני אסור בהנאה שהוא העיקר ונקיט אסורה בהנאתו שהיא טפלה לאיסורו ועוד כו' אלא מחוורתא דמתניתין באוסר עליו נכסיו ובל יחל דברו דקאמר היינו שהיא צריכה להזהר מהנאתו משום בל יחל דברו כלומר מחמת איסורו שאסר עליו עיי"ש ולפ"ז ישאר קושית התוס' איך מצי הבעל לאסור עלי' הנאתו הא משועבד לה ואין לומר דקונמות קדושת הגוף ומפקיע מידי שעבוד דזה אינו דכי היכי דאמרינן אלמוה רבנן לשעבודא דבעל ה"נ אלמוה רבנן לשעבודא דאשה וכמ"ש הר"ן לקמן ע"ב ומוכרחים אנו לבוא לתירוץ השני של התוס' דשאני הכא כיון שתולה הנדר [בתנאי] בדבר שיכולה לקיים שפיר חייל הנדר כשמדירה שאמר קונם תשמישי עליך שהרי לא תלך ולא תאסור והרב בעל מח"א בהל' שבועות סי' י"א הביא ראי' לתירוצם זה ממה שאמרו בס"פ ר"א.

ההוא דאמר לה לדביתהו קונם שאי אתה נהנית לי עד שתטעימי תבשילך לר"י ור"ש אלמא דכל שאפשר לקיים התנאי חל הנדר ואיני יודע מה אולמא לישנא דהתם מהך דהכא דקתני שאת נהנית לי כו' אם תלכי כו' דמפרשי לתירוצא קמא דהא דקאמר שאת נהנית לי היינו שהנאתה יהי' אסורה עליו כאומר קונם תשמישך עלי וממילא לא תוכל ליהנות ממנו כן הכי נמי נוכל לפרש לישנא דהתם דס"פ ר"א בכי האי גוונא וטפי ה"ל להביא ראי' מגמ' הקודמת מפ' ארבעה נדרים (דף כ"ג.

) מההיא עובדא דדביתהו דאביי כו' דאמר לה תתסר הנאתי עלך אי עברת אדעתאי ומינסבת לה לקריבך כו' דהוצרך לבוא לפני רב יוסף למצוא פתח להתיר לו נדרו ושם מפורש הלשון דאמר תתסר הנאתי עלך וקשה איך יוכל להפקיע שעבודה ומוכרח לומר משום דהוי על תנאי והי' לה שלא לעבור על דעתו ולא תיאסר בהנאתו להכי חל הנדר וע"ש בס' מח"א מ"ש בשם בעל נ"מ ולתרץ ג"כ מהא דאמרינן שם בפ' המדיר דאוקי למתניתין דתלינהו לקישוטיה בתה"מ דאמרה יאסר הנאת תשמישך עלי אם אתקשט ובדפוס שם כתוב הנאת תשמישי עליך והוא ט"ס.

] דמשמע דאפי' בתולה נדרה לא חייל כל שהוא להפקיע שעבודי' (פירש מדאיצטריך לאוקמי באומרת הנאת תשמישך עלי דל"ש בזה הפקעת שעבודי' משום שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו הא אם אמרה הנאת תשמישי עליך דמפקעת שעבודי' לא הי' מהני אף דתולה נדרה באם אתקשט. כן הוא כוונתו ונדפס בקיצור והשמטת הביאור) ע"ז כתב שם חילוק נכון דשאני התם כיון שבידה הוא לבטל התנאי וליאסר א"כ נמצאת היא מפקעת שעבודי' בע"כ אבל הכא בידה הוא שלא תלך ולא תיאסר פי' וא"כ חל הנדר שאסר עלי' בעלה ול"ש לומר דהא משועבד לה ואיך יוכל להפקיע שעבודה דהא כיון שתלה הדבר בתנאי שלא תלך ובידה הוא שלא תלך איהי דקא גרמה לנפשה.

והוא חילוק נכון ויען ששם הוא מבואר בקצרה ובשיבוש הדפוס. לכן לא נמנעתי להעתיקו ובביאור מעט: בר"נ ד"ה הלכה אסורה בהנאתו ולוקה כו' אבל הרמב"ם ז"ל כתב לוקה הוא שהדירה וההנה אותה כו' וליתא דודאי הוא אינו לוקה מדאמרינן לקמן כו' למעול נותן הא לא אסרה עליו כו' עכ"ל בס' מחנה אפרים הל' נדרים סי' ל"ה כתב ע"ז ואינו קושי' כלל דנהי דאסור להנותן להאכילו מ"מ לא מצינו מעילה בדבר המותר לו לאדם וזהו דקאמר למעול נותן הא לא אסרה לי' כלומר לאכלו עכ"ל ובגליון רש"א כתב תירוץ זה מדעתי' דנפשיה וכבר קדמו בעל מח"א.

וע' בירושלמי ס"פ קונם יין. הדא אמרה הדין אכל והדין עבר ובפי' קרבן העדה שם ולפי פירושו הירושלמי הזה מסייע להרמב"ם ז"ל וע"ש בפני משה ולפי פירושו שם אין מזה סייעתא לדברי הרמב"ם ז"ל וע"ל פ' השותפין (דף מ"ו.

) בר"ן ד"ה אי אמרת כו' במ"ש ויש לתמוה על הרמב"ם ז"ל שכתב שלמדיר הוא דכופין שאע"פ שזה דרך הירושלמי אין זה דרך הגמ' שלנו עיי"ש: ע"ב גמ' תנן שאת נהנית לי עד החג אם תלכי לבית אביך עד הפסח כו' הלכה אסורה לא הלכה לא בתוס' רעק"א על המשניות הקשה לפי מ"ש הר"ן לקמן (דף עט:) דכל שתולה נדרו באם אין במשמע שיחול הנדר אלא לאחר שתעבור על תנאה א"כ הכא דאמר לה שאת נהנית לי עד החג אם תלכי לבית אביך עד הפסח.

ג"כ המשמעות הוא דהאיסור לא יתחיל אלא אחר שתלך ולא למפרע ובתשובת חתם סופר חי"ד סי' רכ"ו הביא ג"כ קושיא זו וכתב שהיא קושיא עצומה ולחומר הקושיא כ' ליישב דהא דאמרינן במידי דאית בי' משך זמן כוונתו משעה שיעבור ואילך ולא מעכשיו היינו באוסר ע"ע מסתמא כוונתו למישבק ליה רווחא אבל באוסר על אשתו ורוצה למנעה לילך לבית אביה מסתמא דעתו להחמיר עליה כל מה דאפשר ואמדינן לדעתי' לאסור מעכשיו אם תלך ובנדרים הולכין אחר כוונת הנודר אפי' יהיה נגד משמעות הלשון עכ"ל וע' בס' יד שאול סי' רי"ג סק"ג מ"שבזה.

ובס' תפארת ירושלים על משניות כתב שלגודל הקושיא נראה לו לתרץ ולחלק דע"כ לא קאמר הר"ן גבי קונם פירות עולם עלי אם ארחץ דהאיסור אינו מתחיל אלא מזמן עקירת התנאי משום שלא הגביל זמן להאיסור אבל הכא שאסרה בהנאה עד החג אם תלך לבית אבי' עד הפסח. חזינן לדעתי' שרוצה לאוסרה בהנאה כל השנה ואם נימא שהאיסור מתחיל משעת עקירת התנאי יתבטל כוונתו בהגבלת הזמן מש"ה אמרינן שיחול הנדר למפרע כו' ע"ש וע' מ"ש לקמן (ע"ט:) בדברי הר"ן הנ"ל.

גם בהגהת הרש"ש כתב קרוב לדברי בעל תפארת ירושלים ע"ש: בהרא"ש ד"ה א"ר נחמן אליבא דרב יהודא מתרץ עכ"ל כן הי' גירסת הרא"ש בגמ' בס' יד שאול סי' רי"ג סק"ג הביא קושי' בשם אביו הגאון לפי מ"ש התוס' בכתובות (דף ע') ד"ה הכא נמי שהקשו שם אמאי דפריך הגמ' שם וכיון דמשתעבד לה היכי מצי מדיר לה.

והקשו דלישני כגון דתלינהו למזונותי' בתה"מ דאמר יאסר הנאת תשמישך עלי מעכשיו אם אזונך דאז אסורה ליהנות ותירצו דהא לרב יהודא דאמר דבתנאה לא מיזדהר אסור לשמש שמא תהנה ואפי' לרב נחמן דאמר מיזדהר איניש בתנאה הכא מודה דאשה לא מיזדהרא כיון שלא נדרה עכ"ל א"כ לשיטת התוס' גם לרב נחמן יקשה מהא דשאת נהנית לי כו' דהרי היא לא נדרה בעצמה אלא שבעלה הדירה ואמאי דחיק הרא"ש לפרש דר"נ מתרץ אליבא דרב יהודא בר פלוגתי' והא מוכרח לתרץ גם אליבא דנפשי' וכתב שבאמת הוא תימה רבה ע"ש תירוצו ולענ"ד נראה דאין כוונת התוס' במ"ש דר"נ מודה דאשה לא מזדהרא כיון שלא נדרה לומר כיון שהיא לא הוציאה הנדר מפיה אלא בעלה הדירה דזה אינו דאין חילוק בין אם מוציאה הנדר מפי' או שבעלה הדירה מהנאה.

כיון שס"ס חל עלי' נדרו לאסרה בהנאה מזדהרא שפיר בתנאה אליבא דר"נ אלא כוונתם דהתם בכתובות מיירי שהבעל אסר על עצמו הנאת תשמישה אם תהנה ממנו ועיקר האיסור רק עליו ועלי' רק נטפלת איסור שלא תגרום לו איסור ועוברת על לפני עור ובכגון זה מודה ר"נ שבתנאה לא מיזדהר ובסוגיין מיירי דאוסר עלי' בנדר והרא"ש לטעמי' בסוף מכילתין גבי ההוא דאסר עליה הנאתה דעלמא אי נסיב איתתא עד דלא תני הלכתא כו' דסובר דהתולה נדר בתנאי שאפשר לקיימו אע"ג דהנדר בעצמו אינו יכול לקיימו מ"מ כיון שאפשר לקיים התנאי חל הנדר כן סובר הכא כתירוץ השני שבתוס' דלעיל דאע"ג דהנדר במה שהוא משועבד לה מ"מ כיון שתולה הנדר בתנאי וכשתקיים התנאי לא יחול הנדר מצי להדיר לה וא"כ כיון דבסוגיין מיירי שאסר עלי' בנדר שפיר מזדהרה בתנאה ול"ק אליבא דר"נ ולכן פי' הרא"ש שר"נ אליבא דרב יהודא מתרץ אחר זמן רב מצאתי שגם בס' הפלאות נדרים עמד על קושית הגאון הנ"ל ותירץ כמו שכתבתי והנאני: בר"נ ד"ה והא מה"ת משועבד לה כו' וי"ל דכי היכי דאמרינן התם דאלמוה רבנן לשעבודי' דבעל ה"נ אלמוה רבנן לשעבודה דאשה כו' עכ"ל ע' בר"ן בכתובות פ' המדיר שכתב דדעת הרמב"ם לחלק בין שעבודא דבעל לשעבודא דאשה דשעבודי' דידי' הוא דאלמוה דאל"כ יצטרך לגרש בע"כ והאיש אינו מוציא אלא לרצונו אבל שעבודא דידה אמאי מצטרכינן לאלומי יוציא ויתן כתובה שהאשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה עיי"ש והשתא לפי דעת הרמב"ם ישאר קו' הר"ן הכא דמאי פריך הגמ' והא משתעבד לה מה"ת לישני דקונמות מפקיעין מידי שעבודה.

דלגבי שעבוד דידה ל"ל דאלמוה רבנן כנ"ל ומוכרחים אנו לומר דסתמא דגמ' פריך הכא אליבא תנא קמא דריב"נ לקמן (פ"ה. ) דסובר דאין קונם מפקיע מידי שעבוד וכמו שמפרש הר"ן שם בכתובות ומצאתי במשל"מ פ' י"ב מהל' אישות הלכה כ"ג שכתב דנ"ל דלא כתב הר"ן אלא בשעבודא דאיש לאשתו במזונות דלגבי דידה אמרינן דקונמות מפקיע מידי שעבוד אבל גבי איסור דתשמיש כיון דתשמיש שייך נמי גבי' דבעל דאי אמרה היא הנאת תשמישי עליך לא אמרה כלום דאלמוה רבנן לשעבודא דבעל ה"נ אם הדירה הבעל ואמר תשמישי עליך אלמוה רבנן לשעבודא דידה כמו דידיה דלא פלוג רבנן וממש דבר שוה הוא ומה לי בא מחמתה או מחמת הבעל ע"כ ובזה מתיישב פרכת הגמ' בכאן אפי' לדעת הרמב"ם: וע' בט"ז סי' רל"ד ס"ק ג' ובתשובת מהרי"ט ח"א סי' ה' ושניהם לדבר אחד נתכוונו לחלק דדוקא בשעבוד ממון קונם מפקיע אבל בשעבוד הגוף לא מהני לשון הקדש או קונם להפקיע וכ"כ הפני יהושע בכתובות (דף ע'.

) בתוס' ד"ה המדיר ע"פ מ"ש התוס' בגיטין (דף מ':) משום דקיי"ל כרבא דבע"ח מכאן ולהבא הוא גובה וזה לא שייך אלא בחיוב ממון אבל לא בתשמיש דגופו משועבד לה ע"ש וע' בקצוה"ח ס"ס קי"ז מה שכתב בזה: ועיין עוד במחנה אפרים הל' גביית חוב סי' ג' שתמה שם על בעל לחם משנה שחילק ג"כ לדעת הרמב"ם בין שעבוד ממון לשעבוד הגוף דתשמיש באופן אחר דדוקא גבי ממון דהוא דבר הניתן למחילה דהא אם התנה ע"מ שאין לך עלי שאר וכסות תנאו קיים אבל בעונה דהוא צערא דגופי' ולא ניתן למחילה אין הקונם מועיל להפקיעו וכתב עליו הרב בעל מח"א שדבריו תמוהין דהא הר"ן תירץ דכי היכי דאלמוה רבנן לשעבודא דבעל ה"נ אלמוה רבנן לשעבודא דידה ע"כ.

ואיני רואה מקום לתמיהתו כ"כ דהכא מתרץ הר"ן אליבא דנפשי' וע"פ שיטת רש"י ז"ל ושאר מפרשים ותירץ הלח"מ הוא ע"פ שיטת הרמב"ם ז"ל לפי מה שביאר הר"ן בכתובות דדעת הרמב"ם לחלק בין שעבוד הבעל לשעבוד האשה על הבעל דחילוק זה הוא לענין חיוב ממון דוקא אבל לא בעונה דהוא צערא דגופא ולא ניתן למחילה: בא"ד וא"ת והא האי נדרא דרבנן הוא כו' וכיון דמדרבנן בעלמא הוא היכי חייל נדרא דיליה דליתא אלא מדרבנן בעלמא לאפקועי מצות עונה ומצות פ"ו י"ל כיון דנדרא מיהו חייל כו' עכ"ל בחדושי הרשב"א מתרץ באופן אחר דמצות עונה אינה אלא מחמתה ולא מחמתו ומשום דאשתעבד לה וכיון דאמר הנאת תשמישך עלי ומחמת נדרו פקע שעבודה ממנו אין כאן מצוה המחייבתו ומשום פ"ו יש לומר דאינו מחוייב להקים זרע מזו דהא אפשר לו לישא אשה אחרת ולקיים המצוה באשה אחרת עיי"ש.

והא דנאיד הר"ן מתירוץ הרשב"א ולא הביאו יש לומר דלא מסתברא ליה הך סברא דהא אמרינן בר"ה (דף כ"ח. ) המודר הנאה מחברו מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה וכן המודר הנאה משופר מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה משום דמצות לאו ליהנות ניתנו ולא אמרינן דהא אפשר לו לשמוע מאדם אחר או משופר אחר שאינו מודר ממנו אלמא כיון דמ"מ השתא מקיים מצוה מאדם זה ומשופר זה וכיון דמצות לאו ליהנות ניתנו שרי ה"ה הכא כיון דמ"מ השתא שאין לו אשה אחרת מוטל עליו לקיים מצות פ"ו באשה זו שאסר עליו בנדר וכיון דהנדר אינו חל אלא מדרבנן היכי אתי נדרא דמדרבנן ומפקיע מצות פ"ו דמדאורייתא ולהכי תי' הר"ן באופן אחר דחכמים מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה אח"כ מצאתי שגם בס' קרן אורה העיר כן על דברי הרשב"א.

אמנם יש ליישב דברי הרשב"א דלא דמי להך סוגיא דר"ה ויתבאר אי"ה במ"א. ] וע' בס' זכר יהוסף בחדושיו ליבמות (דף ה): בקונטרס אחרון להפלאה סי' ע"ו ס"ק ט' כתב דאם אמר הנאת תשמישי עליך אפי' בפחות משיעור עונה אינו חל והוכיח מסוגית הגמ' דכאן מדלא מתרץ לה בפחות ולאוקמי כדקא ס"ד באומר הנאת תשמישי עליך ובפחות משיעור עונה אלא ודאי דאפי' בפחות משיעור עונה משועבד לה להיות לה פת בסלה ועיין במ"ש לקמן [וע' בט"ז סי'רל"ד סק"א וסק"ו שכ' בהיפוך וע' בס' בית מאיר על יו"ד סי' הנ"ל שהשיג על הט"ז]: בהמפרש ד"ה דאמר ר"כ אשה האומרת קונם הנאת תשמישי עליך כופה ומשמשתו דלא כל כמינה לאסור נפשה עליו דהיא משועבדת לי' להנאתו אבל אמרה קונם הנאת תשמישך עלי כו' וצריך להפר לה עכ"ל הנה כאן בגמ' איתא הנאת תשמישך עלי אסור שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו ולא קתני יפר כדכתב המפרש וצריך להפר לה אכן דבריו צודקים כי מימרא זו דרב כהנא הובאה שנית לקמן (ד' פ"א:) ושם אתמר בהדיא הנאת תשמישך עלי יפר שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו ולכאורה טעמא בעי מדוע הכא נשמט תיבת יפר באותו מימרא דרב כהנא.

וראיתי במהרי"ט ח"א סי' ה' בתוך התשובה אשר מתוך דבריו העמוקים יש ליתן טעם בזה לזאת אעתיק תמצית דבריו דמחלק שם בין אם הדיר הלוה את כל נכסיו למלוה שלו דאין יכול להפקיע את חובו ממנו מחמת נדרו. דאמרינן אלמוה רבנן לשעבודי' דבע"ח כמו דאמרינן אלמוה רבנן לשעבודא דבעל עיין תוס' כתובות (דף נ"ט:) ד"ה קונמות כו' ואי לאו דאלמוה הוי חייל הנדר שפיר משום דאכתי מחוסר גוביינא והם שלו ואלו רצה היה יכול להקדישם כו' כו' אבל אם הדיר לוה למלוה קונם הנאתי עליך מי חייל קונם עליה דהא ודאי משועבד לי' ואין בידו לאסור הנאתו דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו.

ואינו בידו דהא ודאי בדין יהנה ממנו דמשועבד לי' הוא. וראיה לזה מהא דאמר ר"כ הנאת תשמישי עליך כופה ומשמשתו ואי אמרת דהא דהנאת תשמישי עליך כופה ומשמשתו משום דאלמוה רבנן לשעבודא דבעל הוא א"כ בהא נמי ה"ל למימר יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור כדאמר ר"י בן נורי לענין מעשה ידי' ופסק שמואל הלכתא כוותי' אלא ע"כ משמע דכשאמרה הנאת תשמישי הנדר מעיקרו לא חל.

ואפי' יגרשנה יכולה לחזור כיון דבשעת הנדר לא חל ואין כאן נדר מעיקרו יעויי"ש שהאריך ותוכן סברתו דלא אמרינן קונמות מפקיע מידי שעבוד אלא היכי דמצי לסלוקי בזוזי וכגון מעשי ידי' שיכולה ליתן לו דמי מעשה ידי' משקל ה' סלעים אבל גבי תשמיש לא מצי לאפקועי מיני' א"כ אינו מפקיע מידי שעבוד מדינא ולהכי אפי' נתגרשה אין הנדר חל וכ"כ הט"ז ביו"ד סי' רל"ד סק"ג אמנם הקצוה"ח בסי' קי"ז סק"ה השיג עליו ודעתו דאפי' היכי דלא מצי לסלוקי משעבודו נמי הקונם או ההקדש מפקיע מידי שעבודו וראייתו מהא דתנן לקמן בפ' השותפין (דף מו:) מפלוגתא דראב"י ורבנן בשותפין שנדרו הנאה זה מזה אם מותרין לכנוס בחצר השותפין דמוקי פלוגתייהו בחצר שאין בו דין חלוקה ופליגי אם יש ברירה או אין ברירה ואפי' למ"ד אין ברירה ע"כ משתעבד לשותפו חלקו שיהי' רשאי להשתמש בו א"כ איך מצי אסר עליו כיון דמשתעבד ליה ע"כ משום דקונמות מפקיעין מידי שעבוד כו' א"כ הרי מוכרח דקונמות מפקיע מידי שעבוד אפי' במידי דאינו יכול לסלקו משעבודו והיינו דכיון דאין הגוף שלו אלא שעבוד יש לו עליו אתי קונם דחייל על גוף הדבר ומפקיע מידי שעבוד ע"ש עוד ראיות לזה אמנם עדיין צריכין אנו ליישב ולסתור ראיית מהרי"ט מה שהביא סמוכין לדבריו והנה במה שהביא ראיה מדברי התוס' דפ' אע"פ הנ"ל גבי נדרה שלא להניק את בנה שכתבו דאין לפרש שאסרה הניקתה עליו דהא משעבדא לי'.

ואם נפרש דהנדר חל אלא משום דאלמוה רבנן לשעבודי' דבעל לא מצי אוסרת א"כ שפיר יכולין לפרש דאסרה הניקתה עליו. ומשום דב"ש סברי הוא נותן אצבע בין שיני' מחמת שקיים לה.

להכי לא אלמוה רבנן לשעבודי' ולא עבדו לי' רבנן תקנתא לאלומי שעבודי' [ויש להסביר יותר דדמי למאי דאמרו רז"ל כל האומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו שומעין לו וכיון דאיהו לא איכפת לי' דהא חזינן שקיים לה וע' בסוגי' הנ"ל במהרש"א שכתב ג"כ וז"ל ויש לדקדק נהי דמשעבדא לי' מ"מ כיון דקיים לה אמאי אין הנדר חל ודוחק לומר דמשעבדא לי' לתינוק וי"ל עכ"ל ודברי מהרש"א אלו נראה שהיו בהעלם עין בשעה חדא מהרב בעל א"מ סי' פ"ב ד"ה ולפע"ד נראה כו'] הנה ליישב ראיית מהרי"ט מדברי התוס' הנ"ל שלא ביאר הגאון הנ"ל בקצות החשן מילא את דבריו בספרו הנחמד אבני מילואים בסי' פ' ובסי' פ"ב וז"ל והראי' שהביא מהרי"ט מדברי התוס' פ' אע"פ כו' יש לדחות דכיון דאלמוה רבנן לשעבודי' דבעל אע"ג דבכל מקום יכול להפר ובידו להפר ואפ"ה אלמוה לשעבודי' משום דפעמים שוכח להפר.

א"כ אפי' קיים לה לא גרע כחו בזה. דהא טעמא דהוא נותן אצבע בין שיני' הוא משום דהי' יכול להפר ולא הפר וכיון דהיכא דמשתעבדא לי' אינו צריך להפר א"כ מה עושה הבעל בקיומו שקיים לה ואין כאן נתינת אצבע כלל יעוי"ש וכוונתו שהבעל סומך בעצמו שלשוא דברי' ואין בה ממש כלל שאין בידה לאסור מה שמשועבדת לו ולהכי גם קיומו אין בו ממש ומשטה הוא בה ואולי זה הוא ג"כ כוונת המהרש"א שהבאתי לעיל במ"ש ויש ליישב:

תוכן העניינים

שלמי נדרים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה