אור ברסלב

שלמי נדרים· הרב אלכסנדר סנדר הכהן קפלן

דף ח'

דף ז

גמ' אמר רב גידל אמר רב האומר אשכים ואשנה פרק זה מס' זו נדר גדול נדר לא"י ופריך והלא מושבע ועומד הוא ואין שבועה חלה על שבועה לכאורה קשה הלא לא מושבע ועומד רק על חיוב הלימוד כללי ולא על הפרטי ויכול לקיים מצות הלימוד באיזה מסכתא ובאיזה פרק שירצה ולכן כשנשבע על פרק זה דוקא שפיר יש מקום לשבועה לחול ודמי למי שנשבע לאכול היום ואח"כ נשבע שיאכל היום ככר זה דנראה שגם שבועה שניה חיילה ומצאתי להריטב"א הנדפס עם הלכות הרמב"ן על נדרים שעמד ע"ז והוא ז"ל מפרש שזה באמת תירוץ הגמ' כיון דאי בעי פטר נפשי' בק"ש שחרית וערבית מש"ה חיילה שבועה עליה וזה לשונו שם ונראה לפרש דלאו דוקא נקיט ק"ש אלא לומר דשבועה דוהגית בו יומם ולילה היינו שיתעסק בתורה בכל מקום שירצה הלכך בנשבע או נדר פרק זה או מסכתא זו חיילה עליו שהרי הוא כמו שנשבע שיאכל פת היום ואח"כ נשבע שיאכל ככר זה היום דחיילא עליו שבועה שניה נמי דלאו עלה אשתבע בקדמייתא אלא על כל לחם שירצה ואף זו כיוצא בה עכ"ל וע' בתשובת מבי"ט ח"ב סי' נ"א שכתב בשטרי חובות שיש בהם שבועה לפרוע לזמן פלוני דלא חיילא עליו שבועת ביטוי דהא כל זמן שיפרע עביד מצוה הביאו הקצה"ח סי' ע"ג ס"ק ה' וא"כ לפ"ז ה"נ גבי לימוד נהי דאין החיוב עליו ללמוד דוקא מס' זו או פרק זה מ"מ אם לומד פרק זה מקיים בו ג"כ מצות והגית וא"כ שבועה זו לא חיילא דמושבע ועומד הוא וכן מצאתי בס' יד שאול להגאון רי"ש ז"ל מלבוב שכתב כן בשם התשב"ץ וע' בק"א שבסוף ס' שאגת אריה מ"ש בזה: שם בגמ' מאי קמ"ל דאפילו זרוזי בעלמא היינו דרב גידל קמייתא לשון דאפילו פירושו דאפילו הך חדוש דשרי לאינש לזרוזי נפשי' גם זה כבר השמיענו רב גידל בהך קמייתא ומאי קמ"ל שנית באידך מימרא ובהגהות הרש"ש כתב לישנא דאפילו הוא מגומגם והנכון כמ"ש]: שם א"ל רבינא לרב אשי ידע מאן שמתי' מהו דלמישרי ליה א"ל לשמתי' שווי' שליח למישרי ליה לא שווי' שליח הא דלא השיב לו רב אשי כמו שהשיב לקמיה לרב אחא דכשם שא"א לבר בלא תבן כך א"א לחלום בלא דברים בטלים ואולי זה הוא הדבר הבטל שאין המנדה התירו אלא איש אחר והא דוקא המנדה בידו להתיר ואולי נדה אותו גדול ממנו וישוב לזה מצאתי בס' חתם סופר חי"ד סי' רכ"ב שכתב דצריך לתתגדר בדבר דדוקא ענין בפני עצמו שאינם צריכים זה לזה.

כמו מי שנדוהו בחלום ושוב התירוהו בחלום שאין הנידוי צריך להיתר שאחריו א"כ חיישינן שההיתר הוא תוספת מהמדומה ואינו מן השמים אבל בדבר אחד אין לחלק וכמו שאמרו על הבא נבא אני ואמך להשתחוות לך ארצה. ואמרו ע"ז אין חלום בלא דברים בטלים כי מן השמים לא נאמר אלא השמש ואחד עשר כוכבים וכח המדמה דימה לו תוספת דבר בטל והוסיף והירח אבל לא נאמר דמשתחווים לי האי לי בטל הוא וראה משתחווים ולא לו זה לא נאמר משום דמשתחווים צריך ביאור למי משתחווים ובא הביאור לי ישתחוו ואין זה דבר בטל אבל ירח מילתא אחריתא הוא כו' ע"ש ובזה יש ליישב מה שהערנו: בר"נ ד"ה והלא מושבע ועומד מהר סיני הוא כו' מסתברא לי דה"פ כו' וכ"ת ה"מ לקרבן כו' כלומר ודאי לא אצטריך קרא שהיא חלה לגבי בל יחל כו' עכ"ל בס' ידות נדרים בסי' רל"ו הביא קו' בשם חכם א' מהא דמכות (ד' כב.

) גבי יש חורש תלם א' וחייב עליו משום שמונה לאווין דפריך הגמ' וליחשוב נמי שבועה שלא אחרוש ביו"ט ומשני התם לא קא חיילא שבועה מושבע ועומד מה"ס הוא וא"כ לשיטת הר"ן אכתי קשה דעכ"פ לענין מלקות לקי וא"כ אכתי איכא ט' לאווין וליחשוב שבועה שלא אחרוש ביו"ט דהתם מיירי לענין מלקות והמחבר הנ"ל תירץ דלכאורה יש להבין איך שבועה חל על יו"ט הא הוי קל על חמור דשבועה איתא בשאלה וע' תוס' יבמות (לג.

) דאיתא בשאלה מיקרי קל וצריך לומר כיון דחייב קרבן מיקרי חמור ומעתה כיון דלענין קרבן מושבע ועומד שוב גם על המלקות לא חל דהוי קל על חמור עכ"ל ודפח"ח ובזה יש ליישב גם קושית הר"ן בשבועות פ"ג (דף רצ"ה) על הך דעה דסוברת דכשם שהנדרים חלין על ביטול מצוה כן ה"נ על קיום ל"ת דלדבריהם קשה אמאי לא חשיב התנא במכות יש חורש תלם א' וחייב עליו ט' לאווין כגון שאמר קונם חרישה עלי ביו"ט.

דחל איסור בל יחל דקונם על ל"ת דיו"ט והר"ן שם דחק לתרץ דתנא ושייר והא דמפרקינן התם במכות האי תנא איסור כולל לית ליה יגדיל תורה ויאדיר הוא ולפי מ"ש המחבר הנ"ל יש לומר דסתם מתני' דהתם ר"מ הוא דסובר אין מעילה בקונמות כדמסקינן בשבועות (כב. ) דמפכינן דר"מ לדרבנן ודרבנן לר"מ ור"מ סבר אין מעילה בקונמות וכיון דליכא קרבן בקונם אינו חל על ל"ת דיו"ט דקונם איסור קל הוא דאיתא בשאלה: אבל לדינא דפסקינן כרבנן דיש מעילה בקונמות חל שפיר איסור נדר על ביטול ל"ת וע' תשובת נו"ב מ"ת חלק א"ח סי' קי"ז שנשאל מחכם א' על שיטת הסוברים דנדר חל על קיום ל"ת מסוגי' דמכות הנ"ל והשיב שכבר עמד ע"ז הריטב"א בחדושיו למכות.

וחדוש הוא שלא השיב שגם הר"ן בשבועות פ"ג שהזכרנו לעיל עמד ע"ז וראיתי בס' ידות נדרים ביו"ד סי' רט"ז ס"ק זיין שכתב ישוב לזה וז"ל לפע"ד נראה דהנה ביאור הענין דחל נדר על איסור כתב הר"ן נדרים (יח. ) כיון דאיסור הוא רק אגברא ונדר הוא איסור חפצא ע"ש לפ"ז הרי הרא"ש כתב כאן גבי אשנה פרק זה דהא דנדרים חלין ע"ד מצוה כדבר הרשות היינו בנדר גמור שמתפיס בדבר אסור דילפינן לה מכי ידור נדר לה' כו' מלמד שחלין ע"ד מצוה אבל נדר כי האי דדמי לצדקה ליכא ריבויא דיחול ע"ד מצוה וביאור הדברים דלא שייך ע"ז איסור חפצא: דלא חל האיסור על החפץ לפ"ז נ"ל ברור דלא אחרוש הוי איסור גברא דמה דאסר עליו הוי דבר שאין בו ממש ולא גרע מאומר שלא אעשה דמבואר בסי' רי"ג דאין בו ממש: ומכ"ש כאן דעל איזה חרישה יחול נדרו וא"כ כל דלא הוי איסור חפצא לא שייך נדרים חלין על דבר מצוה עכ"ל: ומאוד תמוהין לי דבריו דאטו לא נוכל לומר שאמר קונם שדה שאני חורש או קונם כלי מחרישה עלי דהוי דבר שיש בו ממש ואיסור חפצא הוא וכן מבואר להדיא בריטב"א הנדפס עם הלכות הרמב"ן בהל' נדרים פ"ב וגם בחדושי הריטב"א על מכות שהביא הנ"ב שם העתיק ג"כ שאמר קונם כלי מחרישה עלי ואחרי כל החזיון הזה נפלאות בעינינו אשר רבותינו הגאונים האחרונים הנ"ל לא הזכירו את דברי שני מאורות הגדולים הבעל המאור והרמב"ן ז"ל אשר באורם נראה אור בהיר הלא הם כתובים בספרתם בשבועות ס"פ שבועות שתים וזה לשון בעה"מ.

וכן בנשבע לקיים מצות ל"ת אין עליו שום עונש שבועה בין בשקיימה בין בשביטלה שאין עליו בביטול המצוה מחמת השבועה לא קרבן ולא מלקות והיינו דאמרינן סוף מכות וליחשוב נמי שבועה שלא אחרוש ביו"ט ומשני התם מי קא חיילא עלי' שבועה מושבע ועומד מה"ס הוא כלומר ואין איסור השבועה חל על איסור המצוה לפי שאין איסור חל על איסור ובנשבע לקיים מ"ע הנדר והשבועה חלין עליו למלקות אבל לא לקרבן לפי שאינו בלאו והן כו' [וזה הוא דעת הר"ן ג"כ כאן] והרמב"ן ז"ל במלחמות חלק עליו שכתב ואלו בשבועות אינו כן שאפי' לקיים מ"ע אינה חלה לא לקרבן ולא למלקות דלא יחל דברו כתיב וחפצי שמים אינן בכלל ומעטינהו מלאווי דשבועה ולא אמרו דנשבעין לקיים את המצוה אלא לומר דלא מקרי מוציא ש"ש לבטלה אלא זריז ונשכר הוי כו' עי"ש והגרע"א בגליון הש"ס הביא כן בשם הרמב"ן על התורה פ' חקת שכן משמע מלשונו שם: שם ד"ה הא קמ"ל כו' ומכאן נ"ל ראיה למ"ש בפ' שבועות שתים בתרא דכל מידי דאתי מדרשא אע"פ שהוא מן התורה כיון דליתא מפורש בקרא בהדיא שבועה חלה עליו עכ"ל וכ"כ בתשובותיו סי' ל"ב וע' במהרי"ט ח"ב סי' מ' כתב שדבריו סותרים למ"ש הוא בעצמו בתשו' אחרת סי' פ' הביאו הב"י בסי' רל"ט שהנשבע לפרוע ריבית דרבנן אין מחייבין אותו לפרוע שחכמים העמידו דבריהם כשל תורה בשב ואל תעשה וכתב המהרי"ט שהדברים סותרים זה את זה אם לא שנאמר כאן קודם חזרה כאן לאחר חזרה וכן משמע מלשונו בסי' ל"ב שכ' שזה ימים שחדש דבר זה משמע ימים ולא שנים עכ"ל המהרי"ט ובס' מחנה אפרים הל' נדרים סי' כ"ח כתב עליו ואני אומר דאין זה סתירה וחילוק גדול יש ביניהם.

והוא סברת הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהל' נדרים וז"ל הנודר שיצום בשבת וכן הנודר להתענות ופגע בו ערב יוה"כ או ר"ח חייב לצום פגע בו חנוכה או פורים ידחה נדרו מפני הימים האלו הואיל ואיסור הצום בהם מד"ס הרי הם צריכים חזוק וידחה נדרו מפני גזירת חכמים וכתב הרב בכסף משנה דאע"ג דעי"כ ור"ח אינם אסורים בתענית אלא מדבריהם כיון שיש להם קצת סמך מה"ת לא אתי לזלזולי ואינם צריכין חזוק משא"כ בחנוכה ופורים כיון שאין להם אסמכתא בתורה צריכים חזוק וכ"ש בשבועות שאינם חלים ע"ד מצוה דאמרינן בהו שאינם חלים על חנוכה ופורים וזו היא דעת הר"ן ג"כ עכ"ל המחנה אפרים וקרוב לזה מבואר בדברי הרא"ש במכילתין בפסקיו בפ' ט' סי' ה' ע"ש.

וע' בש"ך סי' רל"ט ס"ק כ' שכתב בשם מהר"ל ב"ח דדבר שהוא מדרבנן חמיר טפי מחצי שיעור שאסור מה"ת דח"ש שהוא אסור מה"ת ליכא לאו מיוחד לאיסורו ואיסורו מרבויא דכל חלב וכל שאין איסורו מפורש חלה עליו שבועה וכמו דבר שהוא מה"ת ואינו מפורש אלא ממדרש חכמים משא"כ כשהוא אסור מדרבנן איכא עליו לאו דלא תסור וצ"ע מסוגי' דשבועות (דף כד) דאמרינן שם בשלמא לר"ל משכחת לה בלאו והן אלמא אף בהן דהיינו שיאכל חצי שיעור נבלה דלר"ל הוא אסור מדרבנן חלה עליו השבועה.

וע' בב"ח שכתב דהעיקר דשבועה חלה על איסור דרבנן אבל לא ח"ו שיקיים שבועתו ויעבור על איסור דרבנן בקום ועשה אלא כופין אותו שישאל על נדרו ויתירוהו וע' שבועות (דף כ:) ובתוס' שם ד"ה דכי לא נדר כו' לפי הגי' כיון דמדרבנן הוא דאסור כי נדר חייל עלי': וראיתי בס' הפלאות נדרים שכתב דאף לשיטת הר"ן דס"ל דעל דבר שאינו מפורש בקרא שבועה חלה עליומ"מ בנשבע ליהנות מחמץ בפסח וכדומה איסורי הנאה דאתיין ליה מדרשא דכ"מ שנאמר לא תאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע מ"מ אינו חל שבועתו על איסור הנאה הואיל והוא במשמע הלשון של אכילה ה"ל כאלו כתיבה בקרא בהדיא והביא ראיה מסוגיא דב"ק (מא.

) כו' יעוי"ש עוד שכ' דדבר הלמד בהיקש או בג"ש וק"ו הוי ג"כ כאלו מפורש בהדיא בקרא ואין שבועה חלה עליו ויש להוסיף עוד דגם דבר הלמד באם אינו ענין או מיתורא דקרא וכמו אכילת בב"ח דנלמד לאיסור מיתורא ג"פ דכתיב לא תבשל יש לדון הכל כמפורש בקרא בהדיא ואין שבועה חלה עליו ויש להביא ראיות ע"ז מכמה מקומות ופשוט הוא: ע"ב גמ' רבינא ה"ל נדרא לדביתהו אתא לקמי' דרב אשי א"ל בעל מהו שיעשה שליח לחרטת אשתו ע' בר"ן.

והרא"ש בפסקיו הביא פי' רבינו אליעזר ממיץ שאשתו של רבינא אמרה לו שיתיר לה נדרה דהלכה כרבנן דאמרי דכל הנדרים אדם מתיר חוץ מנדרי עצמו והוא חלק כבוד לרבו והלך לפניו שלא מדעתה ושאל מרב אשי אם יכול להביא הדברים לפניו שלא מדעתה. שמא אם היתה יודעת היתה מתביישת שאביא הדברים לפניך ואדעתא דהכי לא נתחרטה (ובדפוס שלפנינו כתוב נדרה וכן לקמן עוד הפעם והוא ט"ס וצ"ל נתחרטה וכן הוא בש"מ) וא"ל אי מכנפין אין כיון שאינך צריך לפרסם הדבר ולחזור אחריהם אינה מקפדת ואי לא מכנפי ואתה צריך לחזור אחריהם ולפרסם הדבר היא מתביישת ואדעתא דהכי לא נתחרטה עכ"ל ובס' ק"נ שם הקשה א"כ כשהשיב לו רב אשי אי מכנפין אין פרסום כ"כ ואינה מקפדת א"כ הרי רב אשי חכם מומחה דהרי רב מובהק וגמיר הוא כמ"ש רבינו בפ"ג דלא בעינן סמוך אמאי לא התיר רב אשי לחוד נדרא דדביתהו עכ"ל ותימה שהי' לפניו לעת הזאת העלם עין בדברי התוס' כאן שהקשו זאת בשם הרשב"ם ותירצו דרבינא שאל לו סתמא ולא פירש אם להתיר ביחיד מומחה או בג' הדיוטות ע"כ השיב לו רב אשי דלענין שלשה אי מכנפין אין ואי לא לא ובשיטה מקובצת ביאר יותר שכתב ואע"ג דרב אשי יחיד מומחה היה מתוך ענותנותו לא רצה להתיר ביחיד והיה צריך לקבץ שנים אחרים על דבר זה כדי להתיר לכן אמר לו זיל לגבי שלשה שנתקבצו לצורך דבר אחר ומתוך שנקבצו לצורך דבר אחר יוכלו לעשות זה ההיתר: ברש"י ד"ה אי מכנפין תלתא מומחין דשרי ליה שפיר דמי אינו מדוקדק במ"ש תלתא מומחין דשלשה לא בעינן מומחין אלא אפילו הדיוטות ומומחה סגי ביחיד וצ"ל כוונתו דל"ד מומחין אלא דמסברי להו וסברי כמ"ש הר"ן לק' (ד' עח.

) ד"ה אמר ר"א ע"ש: בר"נ סוף ד"ה בעל מהו שיעשה שליח לחרטת אשתו וכתב עוד רבינו שמשון ז"ל ששולח אדם חרטת נדרו בכתב לב"ד כו' שאפי' בלא ידיעת הנודר יכול החכם להתיר כו' עי' במש"ל פ"ו מהל' שבועות ה"ד כתב אם לדין יש תשובה דאין דומה התרת חכם להפרת בעל דהתם היא נודרת ע"ד בעלה והוי כאלו פרשה דאין דעתה שיתקיים אי קפיד בה בעלה וע' בס' קרן אורה כתב ג"כ דאין הנדון דומה דשאני הפרה דלא בעינן דעתה ובעל כרחה ג"כ מופר מש"ה אפילו שלא בידיעתה הוי מופר אבל בהתרת חכם דצריך דעת השואל מנ"ל דהוי התרה אפי' שלא בידיעתו ואין זה השגה דהא כיון שהנודר שלח שליח לבקש התרה מהחכם ומודיע להחכם חרטתו אמאי לא יהיה סגי שהחכם יתיר לו ע"י השליח והשליח יודיע להנודר שהותר לו נדרו והא דהביא שם הקרן אורה דלענין הפרה פליגי בה תנאי לקמן אי יכול להפר ע"י שליח וכוונתו לפלוגתא דר' יאשי' ור' יונתן לקמן (ד' עב:) שם הוא ענין אחר דהבעל נותן כחו בהפרה להשליח שהשליח יפר כל נדרים שתדור אשתו מכאן ולהבא אבל אם הבעל אומר להשליח צא ואמור לאשתי שאני מיפר נדרי' בודאי לית בזה פלוגתא דתנאי שהפרה זו מועיל וגדולה מזו שאפילו לא נודע לה כלל מופר רק שצריכה סליחה וכפרה אם עברה על נדרה קודם ההפרה כדאי' במס' נזיר ולקמן (פ"ג.

לכן אינו מובן לי ג"כ מה שחקר שם אם החכם יכול להתיר ע"י השליח מה כוונתו שהחכם יתן כחו להשליח שהוא יתיר לה ואיך מיירי אם השליח הוא יחיד מומחה מה צריך לכח השליחות במה שהוא שליח מהחכם ואם כוונתו שהשליח יהיה רק בתורת מודיע ומספר לה שהחכם התיר לה ע"כ דבריו צריכין ביאור: עוד כתב במש"ל שם דמאותו הגדה דפ' הספינה בעובדא דרבב"ח יש להוכיח שלא כרבינו שמשון עכ"ל ונחסר הביאור וראיתי בס' ברכות יוסף מגדול א' בדורינו שיצא לאור הדפוס מקרוב שביאר שכוונתו.

מהא דשמע רבב"ח בת קול שאומרת אוי לי שנשבעתי ועכשיו שנשבעתי מי מיפר לי. והוא היה מסופק אי אשבועתא דמבול קאמר או אשבועתא דגלות לכן לא הפר וכי אתא לקמייהו דרבנן א"ל כל אבא חמרא כו' דאם אשבועתא דמבול קאמר א"כ אוי ל"ל והשתא אם נאמר כדעת רבינו שמשון שא"צ הנודר להיות בפני החכם היה להם לרבנן לומר כעת מופר אלא ודאי שצ"ל בפני הנודר לכן דוקא רבב"ח כיון שהיה אצל הר סיני הוי כאלו היה עם הקב"ה והיה יכול להתיר משא"כ רבנן וע' בספר הנ"ל מ"ש בזה לדחות הראיה ובאמת אין משיבין מדברי אגדה.

וע' בט"ז סי' רכ"ח ס"ק כ' שכתב דהריב"ש סובר כדעת הרמב"ם ז"ל דלעולם אין מתירין אלא בפניו ובת יפתח יוכיח עכ"ל וכוונתו דיפתח לא רצה לילך לפנחס להתיר נדרו כמ"ש במדרשים ואמאי לא שלח שליח או בכתב לפנחס שיתיר נדרו ומזה מוכח דאינו מועיל התרה ע"י שליח או בכתב וס' הריב"ש אינו ת"י לעיין בו אולם גם ע"ז יש לדון הגם שאין לדמות למ"ש אין משיבין מדברי אגדה כי מעשה רב וע' בנ"ב מ"ש להגאון רי"פ ממ"ש התוס' בע"ז (דף לג:) ד"ה כסי שלמדו התוס' דין ממ"ש המן לאחשורוש ולא עוד אלא שמדיח כוסו ג"פ יעוי"ש.

אמנם מלבד זה קשה על מעשה דיפתח. שע"פ דין לא היה חייב לאבד בתו כמבואר במדרש פ' חיי שרה והכי איתא התם ר' יוחנן וריש לקיש ר' יוחנן אמר הקדש דמים היה חייב ור"ל אמר אפילו הקדש דמים לא היה חייב דתנן אמר על בהמה טמאה על בעלת מום הרי אלו עולה לא אמר כלום הרי אלו לעולה ימכרו ויביא בדמיהם עולה (ע' תמורה דף כז:) ועפ"ז לא היה יפתח מחוייב להעלות את בתו על המוקד ומוכרחים אנו לומר דלא גמר דינא וא"כ יש לומר דגם הך דינא דיכול לשלוח שליח להתיר נדרו לא גמיר עוד יש לומר כיון דלא רצה לזלזל בכבודו לפי דעתו גם ע"י שליח חשב שזה הוא להעדר הכבוד וע' בפסקי הרא"ש שהביא בשם ר"ת דאף ע"י שליח יש ביזוי יעו"ש: ואיידי דאתא לידן אעתיק כאן דבר נחמד מה שמצאתי בס' צפנת פענח להגאון מהר"י מטראני ז"ל על דרושים שכתב בספרו הנ"ל בענין עקדת יצחק שכך היה כוונת הקב"ה מתחלה במה שאמר קח נא את בנך והעלהו לעולה שבדמיו יביא עולה דהא לא אמר לו והעלהו עולה אלא לעולה וע"פ דין המשנה דתמורה הנ"ל יש חילוק בין אמר הרי אלו עולה או אמר הרי אלו לעולה דבאומר הרי אלו עולה לא אמר כלום ואם אמר הרי אלו לעולה ימכרו ויביא בדמיהם עולה ולכן שמע אברהם להמלאך שאמר לו אל תשלח ידך אל הנער כו' כי המלאך הודיעו שלא היה ציווי השם יתברך בתחלה לשחטו לשם זבח כי לא אמר לו והעלהו עולה אלא והעלהו לעולה לצורך עולה עי"ש דבריו הנעימים: בפי' הרא"ש ד"ה חירגא דיומא לא שמי' כו' תימה אמאי לא אמר חמה גופי' מסיא כדאמרינן בב"ב אדלי יומא אידלי קצירא עכ"ל בש"מ כתב והא דאמר בב"ב אדלי יומא אדלי קצירא כו' הא והא איתא ובס' איי הים מצאתי תירוץ לזה דיציאת השמש אינו אלא להקל את החולי כלשון אידלי קצירא הורם והוקל החלי מהחולה מחלישות חשכת הלילהוזהרורית החמה שבכנפי' מרפא את החולי כלשון מסי שהוא מרפא וכן הלשון שמש צדקה ומרפא בכנפי' שהוא זהרורית שלה בכנפיה:

תוכן העניינים

שלמי נדרים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה