שלמי נדרים· הרב אלכסנדר סנדר הכהן קפלן
דף ג'
ברש"י ד"ה מאי איכא למימר כו' הא תרווייהו בין ידות בין כינויין מדרשא אתיין ומדרבנן נינהו עכ"ל.
בס' דה"מ כ' ע"ז צ"ע מה יענה ביום שידובר בו סוגי' דלקמן (ד' ז':) דאמר אביי מודה ר"ע לענין מלקות שאינו לוקה. והיינו דוקא במנודה אני לך דמספקא לי' לר"ע והי' רק חוכך להחמיר מספיקא לכך אינו לוקה אבל בידות וודאין פשיטא דלוקה ומדאורייתא הוא עכ"ל וכבר עמד על זה בנודע ביהודא במ"ת חי"ד סי' קמ"ה וכתב שכוונת רש"י שאינו מפורש בהדיא וע"ד שפירשו מפרשי הרמב"ם ז"ל בקדושי כסף כנודע ע' במ"מ ובכ"מ בפ"א מהל' אישות הלכה ב' עכ"ל וע' בהגהות הרש"ש כתב זאת מסברא דנפשי' וכבר קדמו בזה בעל הנו"ב ז"ל: בתוס' ד"ה לעשות כינויי נזירות כנזירות לא מיבעיא קרא יתירא כו' ולא איצטריך היתור רק לידות ולא לכינויין דמגופי' דקרא שמעינן הכינויין ובכדי הזכירם תדע דבהיקש דסיפא לא מזכיר הכינויין כו' ויתור דאצטריך למדרש ידות נזירות כנזירות כצ"ל וכן תמצא בשיטה מקובצת: בר"נ ד"ה לעשות ידות נזירות כנזירות ול"ג כינויי נזירות כנזירות כו' דאי לשון נכרים הם ל"צ קרא כו' בזה יש לומר דאיצטריך אף ללשון משובש שנשתבש מלשון הקודש וכמ"ש לעיל הר"ן בשם החכם הגדול ר"י בר חסדאי ז"ל ע' בסוטה (ד' ל"ג.
) בתוס' ד"ה אתיא תחטא כו' ובשבועות (ד' לט) אף היא בלשונה נאמרה אח"כ מצאתי בקרבן עדה על הירושלמי שכתב כן: שם ד"ה ומה נדרים עובר בבל יחל ובל תאחר אם אמר ככר זה עלי בבל יחל. ואי נדר להביא קרבן איכא בל תאחר עכ"ל מדבריו אלו שחילק את הב' לאווין ואוקי בל יחל לנדרי איסור ובל תאחר לנדרי מצוה כמו קרבן משמע דבנדרי איסור ליכא בל תאחר וכן כתב המהרי"ט בראשונות סי' קל"א וז"ל אבל בנדרי הרשות דאין מצוה לקיימן ואדרבה אמרינן הנודר כאלו בנה במה והמקיימו כאלו הקריב עליה קרבן לא שייך בי' בל תאחר.
תדע דבפ"ק דר"ה דרשינן מהאי קרא דכי תדור נדר וכו' כמה מילי דהקדשות וקרבנות מיתורא דקראי אלמא אין דבר הרשות במשמע הכתוב כו' עיי"ש עכ"ל אכן עיין לקמן (דף ס"ג. ) כתב שם הר"ן דבאומר קונם יין שאני טועם שנה אחת אע"פ שאותה שנה שנדר בה מעוברת אין חדש העבור בכלל שהרי אם לא נהג באיסורא שנה זו משלים לשנה הבאה אע"פ שאסור לו לעשות כן בתחלה דאיכא בל תאחר עכ"ל נראה מדבריו שם דגם בנדרי איסור איכא בל תאחר וע' במחנה אפרים הל' שבועות סי' י"ד באמצע התשובה שכתב וז"ל הגם שמדברי הר"ן פ' קונם נראה דבכל נדרים איכא בל תאחר הדברים תמוהים עכ"ל ובחדושי הריטב"א על ר"ה (ד' ו':) ד"ה אמר רבא כו' ראיתי שכ' דבכל נדרים ושבועות איכא לאו דבל תאחר כדאי' פ"ק דנדרים עכ"ל: ומ"ש הר"ן ואי נדר להביא קרבן איכא בל תאחר אין לפרש כוונתו דרק לאו בל תאחר איכא בנודר להביא קרבן אבל לא לאו דבל יחל דזה אינו דמ"ט לא יהיה חל עליו לאו דבל יחל ג"כ אלא יש לפרש כוונתו דגם לאו בל תאחר איכא בנודר להביא קרבן משא"כ בנדרי איסור ליכא רק לאו דבל יחל ולא לאו דבל תאחר וכמ"ש לעיל ואולי י"ל דהר"ן בפ' קונם משום איסורא דבל תאחר קא מיכוין דראוי לאדם להזדרז ולקיים בהקדם כל מה שיוכל וז"ל הרמב"ם בפ"א מהל' ערכין הלכה א' הערכין הם מכלל נדרי הקדש שנאמר איש כי יפליא נדר בערכך כו' לפיכך חייבים עליהם משום לא יחל דברו ומשום לא תאחר לשלמו וכ"כ בספר המצות שלו וז"ל בספרי אמרו לא יחל מגיד שעובר על בל יחל ועל בל תאחר כלומר כשנדר קרבן ולא הקריבו ועבר עליו ג' רגלים כסדרן הוא חייב משום בל יחל ובל תאחר והרמב"ן בהשגותיו למ"ע ס"ס צ"ד השיג עליו במ"ש דאחר ג' רגלים עובר בבל יחל דלדעתו בבל יחל אינו עובר עד שיהיה באופן שא"א עוד לקיימו וע' בר"ה (ד' ו'.
) והיה בך חטא ולא בקרבנך חטא סד"א כו' אימא בהאי עון דב"ת כו' ובטורי אבן שם משם יש להביא ראי' לשיטת הרמב"ן וע' בס' מעין החכמה בסדר א"ת ב"ש ס"ק קט"ז מה שביאר הספרי הנ"ל לכ"א מהשיטות וע' בתשו' מהרי"ט חלק ג' סי' קכ"ד בסופו שכתב דלא נאמר בל יחל אלא בנדר שאוסר החפץ עליו או בשבועה שאוסר נפשו מהחפץ אבל לא בנדרי צדקה ובנדבה דליכא אלא עשה עיי"ש: שם ד"ה הבעל מיפר נדרי אשתו עינוי נפש ודברים שבינו לבינה וכדאיתא בספרי עכ"ל הא דמסיים וכדאיתא בספרי תמוה לכאורה דלא ה"ל להביא מספרי הלא גמרא ערוכה היא במכילתין לקמן (דף עט:) דפריך שם נדרי עינוי נפש הוא דמיפר שבינו לבינה אינו מיפר והא תניא בין איש לאשתו מלמד שהבעל מיפר נדרים שבינו לבינה ומשני הלין והלין מיפר מיהו כו' וגם מ"ש הר"ן בדבור שאח"ז הבעל מיפר נדרי אשתו דכתיב ואם הפר יפר הוא מיותר לגמרי ומפסיק בינתים בד"ה מיפר נדרי בתו וכל זה מקושי הבנה וזה רבות בשנים שמעתי מהרב הגאון כו' כבקש"ת מו"ה בצלאל הכהן זצוק"ל ששני הדבורים הללו בדבור אחד נאמרו וכצ"ל הבעל מיפר נדרי אשתו דכתיב ואם הפר יפר והנך תיבות נדרי ע"נ ודברים שבינו לבינה וכדאיתא בספרי צ"ל בד"ה מיפר נדרי בתו שם צ"ל נדרי עינוי נפש ודברים שבינו לבינה וכדאיתא בספרי וכוונתו לאפוקי מדעת הרמב"ם דסובר דאב מיפר כל נדרי בתו אפילו דברים שאינם ע"נ ולא בינו לבינה והביאו הר"ן לקמן (דף סח.
) סוף ד"ה לומר שהבעל מיפר ושם סתר הר"ן דעת הרמב"ם מהא דספרי עיי"ש. וזה רמז הר"ן כאן ג"כ בקצרה.
והדברים ברורים שהגה"ה נכונה וצודקת היא ודפח"ח: שם ד"ה דברה תורה כלשון ב"א. ואע"ג דאיכא למידרש לא דרשינן כדמוכח כו' ע' במ"ל הל' דעות פ"ו הלכה ז שכתב צ"ע לפי מ"ש התוס' בב"מ (דף ל"א:) ד"ה דברה תורה כו' דכל היכי דאיכא למידרש דרשינן ולא אמרינן דברה תורה כלשון ב"א אלא היכי דמוכחי קראי בהיפך (פי' בהיפוך מהדרש כגון הענק תעניק דדרשינן אפי' לא נתברך הבית בגללו מכפל לשון הענק תעניק וקרא מוכח בהיפך דכתיב אשר ברכך דמשמע דוקא נתברך הבית בגללו) אז הוא דאמרינן דברה תורה כלשון ב"א.
אבל היכי דלא מוכחיקראי בהיפוך מודה ר"ש דדרשינן הכפל ולא אמרינן דברה תורה כלב"א. א"כ הכא בנדרים דלא מוכחי קראי להיפך שלא לרבות ידות נדרים כנדרים איך אמרינן הכא הניחא למ"ד דברה תורה כלב"א עכ"ל ובעיני יפלא דהא התוספות בעצמם הקשו זה במנחות (דף י"ז:) סוף ד"ה מאי האכל יאכל וז"ל ועוד למ"ד דברה תורה נמי מי ניחא מה טעם יש שם שלא לדרוש לנדור נדר לרבות ידות נדרים כנדרים כמו גבי נזירות דכתיב נזיר להזיר עכ"ל ושם נשארו בקושי' אכן בסוטה (כ"ד:) תירצו זה וכתבו דבהא פליגי מאן דאית ליה דברה תורה כלשון ב"א ומאן דל"ל דברה תורה כלב"א מאן דאית ליה דברה תורה כלב"א כו' סבר דלא נוכל להוציא ממשמעותן דלאו קרא יתירה הוא כו' וסוגיין דריש נדרים (ג'.
) צריך לפרושי הכי כו' השתא דכתיב לנדור נדר דברה תורה כלב"א פי' כיון דלא שינה קרא בדבורי' ולאו קרא יתירה הוא למידרש מיני' כינויין וידות דממשמעות דקרא לא נפקא אלא מריבויא דקרא ובלא קרא יתירה לא מסתבר לרבוינהו ולמימר דליחייבו קונם וקונס כמו שאמר קרבן כו' הלכך צריך קרא יתירה כו' עכ"ל הרי לפנינו שהתוס' בעצמם עמדו על מה שהקשה המ"ל עליהם ותירצו היטב: ע"ב גמ' בשלמא בל יחל דנדרים משכחת לה כגון דאמר ככר זה אוכל ולא אכלה כו' הגרע"א בגליון הש"ס כתב צ"ע דהא נדר בקום ועשה לא משכחת לה דכל נדר הוא שאוסר החפץ עליו אבל לידור לעשות מעשה לא משכחת לה עכ"ל וכ"כ הר"ן לקמן (ח'.
) ד"ה והלא מושבע כו' וז"ל שהרי נדר כיון שהוא מתסר חפצא אנפשי' ליתי' לעולם באעשה והרב הג' מוהרש"ש ז"ל בהגהותיו חתר למצוא דרך ליישב דמשכחת לה באיסורא ותנאה דאמר קונם ככר זו עלי אם לא אוכל ככר זה ואכל לנדרי' ברישא דאם לא יאכל לתנאי' עובר בבל יחל למפרע עיי"ש אמנם עדיין אינו מיושב דל"ל להגמ' למינקט בכה"ג ולא כפשוטו דאמר קונם ככר זו עלי ואכלה דעובר בבל יחל והנכון שט"ס הוא שנפל בדפוס והגירסא הנכונה כפי דאיתא בילקוט פ' נשא כגון דאמר ככר זו לא אוכל ואכלה ולשון לא אוכל דנקיט הילקוט ג"כ לאו דוקא דהא לא אוכל לשון שבועה הוא דאוסר נפשי' אחפצא או מדין יד לנדר כמ"ש לעיל וכן הודיעני במכתב הרב הג' כו' מו"ה רפאל נטע נ"י ראבינאוויץ בעהמ"ח דקדוקי סופרים שכן מצא בש"ס שבדפוסים הישנים וצ"ל כגון דאמר אכילת ככר זו עלי ולא אכלה כו': שם אלא בל יחל דנזירות היכי משכחת לה כיון דאמר הריני נזיר ה"ל נזיר אכל קם לי' בבל יאכל כו' אמר רבא לעבור עליו בשנים ע' בר"ן שנדחק לפרש דקושית המקשן הוא היכי משכחת לה דאיכא בל יחל לחודי' דומיא דנדרים דליכא אלא חד לאו כו' דאי לא לא שוו אהדדי כו' והמתרץ תירץ לו אפ"ה לעבור עליו בשנים דע"כ הקישן הכתוב לכל מה שאפשר להקיש עיי"ש והדוחק מבואר ולולי פירושו ז"ל הי' אפשר לפרש ע"פ מה שהבאנו לעיל (דף ב':) דברי הגאונים מהרי"ט ז"ל ודעת הגאון ר' יחיאל באסאן ז"ל במהות הנזירות אם הוא איסור חפצא או איסור גברא או גדר הממוצע בין נדר ובין שבועה שדעת המהרי"ט בתשובה סי' נ"ג דנזירות לאו איסור גברא כשבועה ולאו איסור חפצא כנדרים אלא איסור תורה דרמי רחמנא עלי' דנזיר בהנך שלשה דברים.
יין תגלחת טומאה ונזיר הוא ענין תואר שהוא קדוש: וכמו בקדושת כהונה שאסרה התורה עליו כמה איסורין כן על קדושת תואר נזיר אסרה התורה הנך ג' דברים וכן הי' סברת המקשן בכאן דנזיר שאוכל ענבים או שותה יין אינו עובר אלא בבל יאכל ובל ישתה שהתורה אסרה עליו. אבל לא בבל יחל דברו דהא הוא לא הוציא מפיו שום דבר לאסור עצמו ביין ובענבים רק הוא קבל ע"ע להיות בקדושת ותואר נזיר והתורה גזרה עליו בהנך ג' דברים אבל בל יחל היכי משכחת לה ורבא דמתרץ לעבור עליו בשנים סובר כמו שביאר הגאון מוהר"י באסאן שהאומר הריני נזיר הוי כמי שהי' אומר יאסר פי לפרי הגפן שערי לתגלחת.
ידי לנגיעה במת. דכיון שהתורה אסרה על הנזיר הנך ג' דברים והוא אמר הריני נזיר הוי כמי שהי' מפרש בדבורו שאוסר עליו כל הנך ג' דברים ושפיר קא עבר עליהם בבל יחל לבד הלאווין דבל יאכל ובל ישתה: שבתי וראיתי ומצאתי בשיטה מקובצת על מס' זו שכוונתי ב"ה לדעת הראשונים ז"ל אלא ששנו בלשון קצרה וז"ל בשלמא גבי נדר מוציא בשפתיו דאומר שלא אוכל ככר זו ומיחל מוצא שפתיו.
אלא הריני נזיר לחוד מאי ביטול שפתים איכא ומשני לעבור עליו בשנים דכיון דקא אכיל ושתי קאי עלי' באיסור בל יאכל ובל ישתה ובל יחל נמי איכא ממילא עד כאן [וע' מ"ש לקמן בד"ה התוס' בר"ה כו' בשם הפני יהושע דאופן זה לעבור בב' לאווין דאתיין מחד קרא לא אשכחן אלא הכא בפ"ק דנדרים כו' ע"ש עפ"ז יש לפרש ג"כ במה שלא הי' ניחא להמקשן לומר הכא לעבור עליו בב' לאווין]: ברש"י ד"ה שהנזירות חל על הנזירות שאם היה נזיר ואמר הריני נזיר חל עלי' נזירות וכשישלמו אותן ימי נזירות צריך להיות עוד נזיר פעם אחרת כצ"ל ומה שנדפס באמצע הדבור במ"ש נזיר כו' מחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש לא שייכא הכא ובשגגת המדפיס דלג מדף לדף ומקומם צ"ל בדף הסמוך תחלת העמוד בד"ה לענין מלקות פליגי שם צ"ל במס' נזיר כו' מחלוקת ר"י ור"ל כו'.
ובס' קרן אורה כ' על דברי רש"י זו שדבריו תמוהין אבל פשוט הוא שרק דילוג מדף לדף הוא: בר"נ ד"ה שהנזירות חל על הנזירות כגון דאמר הריני נזיר היום הריני נזיר היום דל"א דליסגי ליה בשלשים יום אלא צריך למנות שתי נזירות דהיינו ששים כו'. אין הכונה שימנה ששים יום רצופים ואח"כ יביא קרבן אלא שימנה שלשים יום ויביא קרבן ואח"כ ימנה עוד שלשים יום ויביא קרבן וכן הוא להדי' בהר"ן לקמן (יז.
) ד"ה יש נדר בתוך נדר כו' ע"ש וכן הוא בהרא"ש כאן ופשוט: שם ד"ה ואית תנא דמפיק להו כו' בסוף הדבור ואע"ג דבמערבא לא בעי למידרש מלהזיר תרתי מכל היוצא מפיו דרשי להו דתרווייהו ממשמעותא דקרא עכ"ל אפשר לפרש כוונתו משום דלשון כל יש לפרש בתרי אנפי או כולו או כל דהוא כמו שמצינו במקרא ולשפחתך אין כל בבית ועי' בכורות (דף ג'.
) דפליגי ר"י ורבנן בדרשה דכל בכור אי אמרינן עד דאיכא כולו או אמרינן אפילו כל דהוא ולהכי במערבא אמרי דתרווייהו שמעינן מינה דלענין דרשה דידות נדרים כנדרים מפרשינן כל היוצא מפיו אפי' כל דהוא יעשה מחוייב לקיים ולענין דרשה דנדר שהותר מקצתו הותר כולו דרשינן הכי אי כל היוצא מפיו אם יכול להתקיים כל הנדר בשלימות יעשה אבל אם הותר מקצתו הותר כולו וראיתי בפני משה על הירושלמי שמפרש דהני תרתי דרשות נפקי מדכתיב ככל וה"ל למכתב כל היוצא מפיו דרשינן תרתי דרשות כל ככל אבל מלשון הר"ן שכ' דתרווייהו ממשמעותא דקרא נפקי לא משמע הכי ואולי הפ"מ פי' כן לפי גירסתו בירושלמי דנפיק מן כל היוצא מפיו לכינויי נדרים וכינויין ממשמעותא דקרא לא משמע שפיר להכי מפרש מיתורא דכל ככל אבל לפמ"ש הר"ן לעיל דל"ג שם לכינויין אלא לעשות ידות נזירות כו' יש לפרש כפירושינו לעיל: שם ד"ה בל תאחר דנזירות כו' דכיון שהתנה ואמר לא אפטר כו' משמע דה"ק הרי עלי למנות נזירות בענין שלא יהי' חשש בדבר שאשלים נזירות כו' עכ"ל ואף שאין זה בידו בודאי להשלים נזירותו בחייו עכ"פ מה שאפשר לו לעשות צריך לעשות דהיינו לקבל עליו הנזירות מיד ולאלאחר.
דאם לא יקבל מיד ויאחר איזה זמן וימות תוך משך ימי נזירותו איהו הוא דקא גרים בזה וכ"כ המחצית השקל בביאורו על דברי המג"א סי' תקס"ח ס"ק י"ג וע' בהגהת הרש"ש שעמד בזה וכתב לכאורה אין זה בידו אבל הכונה הוא כמ"ש: התוס' בר"ה (דף ד'. ) ד"ה ומעשרות כו' הקשו שם על מה דאמר שם דבמעשרות עובר על בל תאחר בזמן ג' רגלים והא הכתוב קבע עליהם זמן ביעור מקצה שלש שנים כו' ותירצו בחד תירוצא דקרא דביעור אתא לעבור עליו בב' לאווין דכוותה אשכחן בפ"ק דנדרים (ג:) והטורי אבן שם הקשה דל"ד להך דנדרים דנ"מ בהא דעובר בב' לאווין ללקות שמנים.
משום בל יאכל ובל יחל אבל גבי ביעור דאין כאן מלקות דביעור עשה הוא מקצה שלש שנים תוציא כו' אין כאן שום נ"מ במה שעובר בשתים. וכ' עוד דלא דקו התוס' במ"ש לעבור בשני לאווין.
דהכי הל"ל לעבור עליו בלאו ועשה אכן לפי מה שפירש הפני יהושע שם שפיר דקו התוס' בלשונם שפירש שם דעובר ב"פ על בל תאחר איחור זמן דרגלים ואיחור זמן דשלש שנים זמן הביעור ומש"ה הוצרכו להביא ראיה מפ"ק דנדרים. דנהי דבדוכתי טובא אשכחן בגמ' לעבור עליו בב' לאווין.
היינו כשהם שני לאווין דאתיין מתרי קראי אבל כה"ג לא אשכחן אלא בפ"ק דנדרים לענין בל תאחר דנזירות עכ"ל. הנה מ"ש לענין בל תאחר דנזירות הוא ט"ס וטעות הדפוס הוא.
דלא אמרינן הכא לענין בל תאחר אלא לענין בל יחל ובל יאכל: ובגוף סברת הפ"י דשני מיני בל תאחר איכא באיחור מעשרות איחור ג' רגלים ואיחור זמן הביעור מקצה שלש שנים תוציא כו' קשה לי כיון דאמר רבא שם כיון שעברו עליו ג' רגלים בכל יום ויום עובר על בל תאחר א"כ מה יתן ויוסיף איחור זמן הביעור על האיחור דג' רגלים דהא בכל יום ויום באיסורי' קיימא ועוד דאכתי לא דמי להך דפ"ק דנדרים דהשני לאווין הם מב' שמות בל יחל ובל יאכל והתם משם אחד הוא שם בל תאחר וע' עוד בפ"י שם שהביא דברי התוס' בפ' איזהו נשך דהיכי דליכא מלקות לא אמרינן לעבור עליו בשני לאווין והכא ליכא מלקות דלאו שאין בו מעשה הוא וכתב לחלק ע"פ מה שחידש שם בב"מ דהיכי שהוא משני שמות אמרינן שפיר לעבור בב' לאווין והיינו ב' איסורין וה"נ דכוותי' איסור איחור דג' רגלים ואיסור איחור דזמן ביעור וצ"ע בכל זה ויש להעיר על סברת הפ"י שכתב דנעשה לאו מאיחור ב"ת דזמן הביעור אף דעיקרו עשה הוא מהא דאמרינן בר"ה (ד'.
) דר"מ סבר דברגל אחד עובר בבל תאחר וטעמו דכתיב ובאת שמה והבאתם שמה וכיון דאמר רחמנא אייתי ולא אייתי ממילא קא עבר עלי' בבל תאחר ורבנן לא ס"ל הך סברא ואמרי ההוא לעשה בלחוד הוא ולא נעשה מזה לאו ואנן קיי"ל כרבנן דלא ס"ל הך סברא דממילא קם ליה בב"ת. ה"נ בנ"ד לאחר הביעור דזמן ג' שנים ליכא לאו דב"ת אלא קם ליה באיסור עשה: