שער המדות - מוסר
סימן א - התעוררות לעבודת המדות
המדות חיוב תורה
א. הידעת כי המדות הטובות הן חיוב גמור דבר תורה, ומי שלא הולך בהן עובר איסורי תורה בכל יום, וכמעט בכל עת ובכל שעה, וכאשר בואר לעיל בשער המדות (חלק ההלכה סעיף א). והרי שהכועס ומתרגז, מתנשא או מתרברב, לאו דוקא כעס רב, או גאוה בלתי נסבלת, כי אם כעס מועט, וגאוה מועטת כגון עמידה על דעתו בהבנת הסוגיא, ואי קבלת דברי חברו כששורשה הוא הגאוה, ולכן אינו מודה על האמת, הכל אסור מן התורה. מי שאנוכי ולא מתחשב בזולת כגון מתיישב באוטובוס בכסא החיצוני, אף שאין מקומות ישיבה נוספים. מקרב את השולחן אליו מאוד, בו בזמן שיתכן שליושב בהמשך השולחן זה מפריע. וכדומה כל מה שסובב אותנו בכל יום ובכל שעה, כל סוגי ההתנהגות אשר נוטים קצת מן האמצע של כל מדה ומדה, הכל אסור ממש, ולא באיסורי דרבנן, כי אם איסורי תורה, ומה נענה ביום הדין מה נענה ביום התוכחה.
ב. ידידי היקר אתה הקורא כעת מילים האלו, אם לא תתפוס את עצמך כעת עכשיו ממש, ותפנים את משמעות הדברים, ותכניסם אל ליבך, מי כן ימלא אחריך שבועה זו לקיים את כל הכתוב בספר התורה הזה, מי יכנס אל ליבך ויענה אמן לקול הרעש הגדול הזה, אין מי יאמר לך מה תעשה ומה תפעל, אין זאת אלא בידך, כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים (ברכות לג ע"ב). ואל תתן ליצרך בקריאת דברים אלו שיענה אחריך כן בודאי בסדר הכל נעשה בכל מכל כל, ולא נניח אפילו קוצו של יוד, אולם רק לא עכשיו, כי אם מאוחר יותר, עוד מעט, אולי עוד שנה, או רק לאחר שאספיק דבר פלוני או אלמוני, ואחר כך בודאי נבוא אל המנוחה ואל הנחלה, ולא נניח פינה וזוית. וכבר הורונו חכמינו "זל (אבות פ"א מי"ד) אם אין אני לי מי לי, ואם לא עכשיו אמתי. והרי שאם לא עכשיו לא יהיה אחר כך ולא מאוחר יותר. אם לא תהיה אתה לעצמך, אם לא תתפוס אתה את עצמך, אף אחד אחר לא יעשה כן. והרי המדות הטובות אינן עצה טובה בלבד מאת יודע תעלומה, כי אם חובה גמורה, וכשם שחייבים להניח תפילין, לשמור שבת וכשרות וכדומה כל שאר מצוות עשה ולא תעשה, כן ישנו חיוב נוסף והוא ההליכה בדרכי השם יתעלה, הן המדות הטובות, שיש עלינו חובה לקנותם ולרוכשם. על כן אזור כגבר חלציך אמור לחכמה אחותי את, והבה נלכה יחדיו לרעות בגנים ללקוט שושנים בדרך העולה בית אל, כדי שנזכה לעשות רצון בוראינו בלבב שלם, נביט ונתבונן כיצד ואיך נוכל לרכוש את המדות הטובות, עד שיהפכו חלק מאיתנו, חלק מטבענו עצמנו ובשרנו.
הטבע הוא היצר
ג. ואם לחשך ליבך מה העבודה הזו לכם, הן אמת כי צדיק גדול מאוד אינני, ואין אני עובד על עצמי ועל מדותי, אולם אין אני מזיק לאחרים, לא מעליב ולא מצער, בסך הכל אני די בסדר עם הזולת, ועם בני ביתי. דע לך נאמנה, כי מי שהולך לפי טבעו, ויהיה סבור כי אינו מזיק לאף אחד, ידע בטח כי מזיק הוא לאחרים, אולם לא שם לב לכך כלל, מאחר והטבע הוא הוא היצר הרע, דהיינו ההליכה בלא שימת לב באופן ספונטני ובלא התבוננות על דרכיו וצעדיו, היא ההליכה בדרכיו ועצתו של היצר הרע ממש. ומצד שני הפעלת השכל נגד הטבע, הוא יצר הטוב. והרי שההולך באופן טבעי ואינו בוחן צעדיו ובודקם האם ישרים הם או לא, האם כעסן אני או גאותן, ברור שנוהג הוא שלא כשורה. וכמו שכתב רבנו אברהם בן הרמב"ם בהמספיק לעובדי השם (ריש פרק השקידה) כי הטבע הוא היצר הרע, כי הכוסף אל העולם הזה אינו מחייב לא התעסקות מדעית ולא הכשרה מוסרית או דתית. עד כאן. ובהמשך (ד"ה והנה) כתב כי תשוקת הנפש אל עולמה באה לה על ידי הסתכלות והגות, ותשוקתה אל תועלת הגוף טבעית היא. עד כאן. והרי שכן הם פני הדברים, כי היצר הרע הוא הכסיפה הטבעית אל העולם, ואין צריך בשביל כך טורח או לימודים מדעיים וכדומה, שכן התשוקה אל תועלת הגוף היא טבעית. ואילו היצר הטוב, היא תשוקת הנפש אל עולמה, תבא רק על ידי הסתכלות והגות. והרי שמי שלא טורח ועמל לתקן מדותיו, והולך הוא לפי טבעו, ואינו משית ליבו על דרכיו וצעדיו, בודאי שהולך הוא לפי יצר הרע, ולא יודע כמה מרע ומצער ומזיק לאחרים ובעל מדות רעות הינו. וכן בספר הישר (שער שישי ד"ה וכבר הזכרתי) האריך שם במלחמת היצר עם השכל. עיין שם. והיינו שהחשיבה איך להנצל איך לא ליפול היא היצר הטוב, ואי החשיבה בלבד, היא היצר הרע. והרי שאין צריך מעשים רעים כדי להקרא רע, אלא עצם הפעולות ללא חשיבה הם עצת היצר, כי אז ממילא מעשיו רעים, ולא ישים ליבו לכך שהם רעים. וכך כתב החזון איש בספרו אמונה ובטחון (פ"ד א) שהטבע הוא הרע, וזה לשונו, בשרשם (של המדות הפרטיות) אין כאן רק מדה אחת טובה ומדה אחת רעה, המדה הרעה היא ההזנחה את החיים הטבעיים על מהלכם הטבעי, ובלי כל השתדלות ישתלם במדות הרעות כולן, יהיה כעסן מצוין, נוקם מצוין, גאה מצוין, וכן הלאה, לא יחסר לו מכל מדות הרעות שמנו חכמים מאומה. והמדה הטובה היא ההסכמה המוחלטת לבכר את הרגש המוסרי על רגש התאוני. ומנקודה זו הוא לוחם נגד כל מדות הרעות יחד. עד כאן לשונו. והובא בספר עלי שור (ח"ב עמוד קפא) וכתב על אלו דברי החזון איש, שזו עצה המעמידה אותנו על מהלך החיים שהאדם יהיה בעל צורה על ידה. והרי לנו במפורש בדברי קודשו כי מי שהולך לפי טבעו ולא עובד על עצמו, הרי ידע נאמנה שאינו הולך באמצע. וכן הוא בספר חשבון הנפש לאורכו וכתב (בפתיחה) כי מי שאינו עובד הרי שדומה הוא לקני סוף הגדלים צמודים זה לזה, ואין כח באחת מהן להזיז עצמה אפילו כמלא שערה. אבל על ידי נשיבת רוח כל שהוא, כל קני הסוף נעים ונדים כגלי הים. כן נפש האדם, ללא השגחת השכל נעה ונדה לכל משב רוח של תאוה. וכן הוא לו עוד (בסימן ז והלאה).
מי שלא עובד מוכרח שהוא רע
ד. והרי יוצא כי כל מי שלא עובד על עצמו, לא פועל ולא טורח על מדותיו, ידע בטח שהוא למטה למטה. וכבר הורונו בעלי המוסר כי אין מציאות של עמידה בעבודת השם, יש או עליה או ירידה, אלא שאנו לא מתבוננים ועל כן סבורים כי אומנם איננו בעליה אך גם לא בירידה. ואין דבר שכזה כלל בעולם כולו, וזהו היצר הרע בעצם התגלמותו, אי העבודה, ההליכה לפי הטבע, לפי ההרגשים והרצונות, זהו היצר ממש. רק שלפעמים אם אנו עושים דבר מכוער מאוד לפי הטבע כגון צועקים על אדם בפרהסיא, אז מתעוררות נקיפות המצפון, אך בדרך כלל בהליכה הטבעית, אין איש שם על לב שמה שכעס על אשתו ועל ילדיו, זו עכירות מדותיו, מה שקנה דבר פלוני או אלמוני, זו תאותו כי הולך הוא בשרירות ליבו לפי רגשותיו ולא לפי שכלו, ולא שם לב שהולך הוא לפי שזהו טבע, וכדי לשים לב לכך צריך להפעיל את השכל, ולא להיות טבעי. והרי דבר ראשון שצריך היא עבודה עצמית תמידית. ובלא כן הרי שהוא בידיו של היצר הרע. [אולם יש לסייג זאת, כי במה שיש לו טבע טוב באמת, כל אחד לפי חינוכו טבעו ואנשי מקומו, הרי שטבע זה הוא טבעו ובזה אין צריך הפעלת השכל רק להזהר שלא לרדת (וכדלהלן שער המדות חלק המוסר סימן ד כי אחר המעשים נמשכים הלבבות, והרגל נעשה טבע, היינו טבע ממש.) ועוסקים אנו במה שאינו בטבע אלא צריך טורח להשיגו גם קל ככל שיהיה, והרי שבלי הפעלת השכל, בלי להיות אקטיבי, הרי הוא ביד היצר.]
וזכורני מנהל בתחום עיסוקו, שהיה אחראי על קבוצת עובדים, והאיש רע ובליעל, רודה בעובדיו, גוער ומתנשא, משעבדם ולא מתחשב בהם וברגשותיהם, יבזה ויבייש בפרהסיא, ואין מי יאמר לו מה תעשה ומה תפעל. והנה הגיעו הימים הנוראים, וכיון שסוף סוף יהודי הוא, חלפה על פניו רוח טהרה, ועל כן קיבץ את עובדיו והודיעם כי אתמול בערב התבונן כי הנה הימים הנוראים בפתח, ועל כן חשב כי יפה יהיה אם יבקש מעובדיו סליחה על כל מעשיו. אולם עוד הודיעם שחשב והתבונן, ושוב חשב והתבונן על איזה מעשים רעים שעשה, ולא מצא דבר, כי כל מעשיו בצדק ובמשפט, צדיק וישר הוא. וכך סיים הוא את הרצאתו, והלך לו. והעובדים עומדים משתוממים, איך איש רע ובליעל בעל מדות כה עכורות, מסתכל במראה ורואה איש יפה תואר ויפה מראה, ולא את מראהו האמיתי. והלא הם הדברים האמורים כי הטבע הוא היצר, ומי שלא יבחין, מי שלא ישים ליבו וילך לפי הטבע, יהיה סבור כי הוא עצמו איש ישר ונאמן, ולא ידע כי הטבע אשר הולך הוא בעקבותיו, הוא הוא היצר הרע.
עוד בחיוב בעבודה יום יומית
ה. ויתרה מכך כתב המכתב מאליהו (ח"ב עמוד 59) כי מי שלא עובד על עצמו, מנסה לתקן דרכיו מצעדיו ומעלליו, הרי שהתיאש הוא מעצמו, ופירושו של דבר הוא שיאבד את יראת השמים שלו לחלוטין. כי אחד מכוחות הנפש הוא שמפחד האדם כל זמן שסבור שעדיין קיים מוצא מהסכנה בה הוא נתון, אבל כשהוא מתיאש באין עצה, הפחד מצטמצם. למשל, אילו היו נחלקים בני האדם לאלה שחיים לעולם ולאלה שסופם למות. כי אז היה כל אדם חושש שמא הוא מההולכים למות. אבל מכיון שסוף כל אדם למות, שוב אין אחד שיפחד מהמיתה הבטוחה. וכן נראה בחוש שהחייל מפחד בעת המלחמה עד שמגיע לקו האש ממש. אך מכיון שהגיע לשם, מתקטן אצלו הפחד. והטעם הוא שהסכנה הברורה מולידה בו יאוש, ועל ידי זה מתמעט הפחד. כן הוא גם ברוחניות, כל זמן שמרבה אדם בעצות ובמעשים. עדיין יראת שמים פועמת בו. אוי לו למי שמתיאש מלשנות מעשיו, לא רק שנשאר בחטאו, אלא גם יראתו מתמעטת והולכת, כי המתייאש אינו ירא כבר, כנזכר לעיל, ואין לו ממה להתחיל תיקונו. עד כאן לשונו.
כל יום התיקון שלו
וכתב רבנו חיים ויטאל זכר צדיק לברכה בעץ חיים (שער הצלם פרק א, הובא בשו"ת רב פעלים סוד ישרים ח"א סימן ג ד"ה ויש להסביר) הנשמה מתחלקת לכמה ניצוצות, ובכל גלגול וגלגול בא קצת מהם. והצלם הזה נקרא מדת ימי האדם, וכמספר ניצוצותיו כך מספר ימי חייו. ובימים שעשה בהם מצוות נתקן ניצוץ אחד של הצלם ההוא. והיום שאין עושה מצוה, נשאר פגום ניצוץ ההוא של הצלם של אותו היום וכו'. עיין שם. והרי לנו שבכל יום יש צורך בעבודה שלה, ואם לא עובד, הרי שחסר הוא את תיקון אותו היום. ועוד ראה במסילת ישרים סדר הויכוח (ד"ה על זה אני דן) כי חלקי עבודת השם מחולקים לחמשה חלקים וכמו שאמר הפסוק (דברים י,יב) ועתה ישראל מה השם וגומר והם היראה, ההליכה בדרכיו, האהבה והעבודה שבלב וקיום תרי"ג מצוות, והעוסק רק בחלק החמישי שהוא לשמור את מצוות השם, הזניח ארבעה חלקים שהקדימה אותם התורה.
כי קרוב אליך הדבר מאוד
אולם באמת הקושי לרכוש את המדות הטובות, הוא קושי רב ועצום, וידועים דברי רבי ישראל מסלאנט בתנועת המוסר (ח"א פרק כו) שכתב, קשה לתקן מדה אחת בשלמות, מללמוד את כל הש"ס. אך על אף הקושי אי אפשר להתעלם מכך שהדברים בהשג ידו של מי שיחפוץ בהם, ויאמצם ויקרבם אל ליבו, ויהיה מתמיד ועיקבי בהם, ולא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא, כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו. וכמו שכתב הרמב"ם בשמונה פרקים (פ"ח סוד"ה אבל הדבר, תרגום הרה"ג קאפח) וזה לשונו, ואל יאמר ישנם כבר בו [המדות הרעות] במצב שאי אפשר לשנותם, כי כל מצב אפשר לשנותו מטוב לרע ומרע לטוב, והבחירה בידו בכך. עד כאן לשונו.
החיוב הוא העבודה ולא התוצאה
ויתר על כן כי החיוב הוא העבודה ולא התוצאה וכמו שכתבנו לעיל (שער המדות חלק ההלכה סעיף ו) כי חיוב התורה ללכת באמצע המדות הוא לאדם השלם שמדותיו קרובות לאמצע, ויכול על ידי השתדלות למצע את מדותיו. אולם להמון העם, שאין ביכולתם כלל להגיע אל האמצע כמות שהם עכשיו, הרי שחיובם הוא לפעול ולטרוח כדי למצע מדותיהם, ואין עליהם כעת חיוב להיות באמצע בפועל. והרי שאם עובד וטורח למצע את מדותיו, ובא לפניו כגון דבר כעס, ולא התגבר, לא עבר על מצות והלכת בדרכיו, כיון שמקיים את חיובו להשתדל למצע מדותיו. אולם אם לא פועל להשגת האמצע, ולא טורח בזה כלל, הרי שעבר. עד כאן. והרי שהדברים שונים בתכלית, והרי הם בהישג של כל אחד ואחד, שהרי החיוב הוא לעבוד על עצמו ולא ללכת כעור באפילה, ואין החיוב עתה בפועל להיות בעל מדות טובות ממוצעות בכל המדות, שזו באמת דרגה גבוהה ועצומה שמרפה ידים. אך מאחר והחיוב הוא להשית ליבו לדרכיו ולכלכלם בחוכמה, זהו דבר שאינו רחוק ואינו קשה להשגה, כי אם קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו.
אתה יכול
ז. עוד ענין הוא החיוב לקחת על עצמו אתגר זה של התמודדות עם המדות, ולקבל על עצמו קבלה לכובשם, ולהתמיד ולאוחזה ברוב עוז ותעצומות. צא וראה להבדיל בין הטמא לבין הטהור, לך ראה גויים רבים אשר משקיעים בדברי רוח (לשטותם) ואוחזים בהם ברוב עוז ותעצומות במאמצים אדירים וגם יוכלו להם. ראה בהם אנשים שלא דיברו עשרות שנים, נזירים שתקנים למיניהם, פקירים לסוגיהם שמסגפים גופם ותאוותיהם, כאלה ואחרים שאינם אוכלים כמעט כלום, ומבטלים את גופם כמעט לגמרי, כמה שעובדים הם וטורחים. ואף כי בהבל כל ימיהם, מכל מקום משקיעים ומתאמצים הם. ואילו אתה לא יכול להצליח לתפוס איזו מדה טובה ולאוחזה ממש. וכן בעבר היו עובדים על המדות גם הגוים, וספרי הפילוסופיא של המדות, נזכרים רבות בספרות הראשונים, ומהם העתיקו דברים רבים תוכו אכל וקליפתו זרק. [וכגון היסוד של אחר המעשים נמשכים הלבבות, שכתבו רבנו שלמה אבן גבירול בספר תיקון מדות הנפש (הקדמה ד"ה אפלטון) בשם הפילוסוף אפלטון ועוד מצטט לרוב את ספר מוסרי לוקמאן ואריסטו וסוקראטס ועוד רבים. והרמב"ם בספריו מזכירם רבות אין ספור, וכגון המעשה שהביא באבות (פרק ד משנה ד) על מי שהגיע לתכלית שפלות הנפש והוא גוי, וכמו שכתב כן במפורש הרמב"ם עצמו בשו"ת הרמב"ם (מהדורת ווארשה עמוד 8) וכן הוא במפורש בספר מנורת המאור (נר ז ענוה כלל א ח"ב) וכתב ואם זה ארע לאחד מן החשובים שבגויים מה יש לעשות לחסידי ישראל שכבודם והדרם הוא לאחוז תכלית שפלות הרוח בקצה האחרון. עד כאן לשונו.] והרי שאז הייתה שעה של עבודת המדות, והרי שזה השפיע גם על עם ישראל. אך היום כל התקשורת המשודרת והכתובה של הגויים והחילוניים, איש את אחיו חיים בלעו, וכל הטורף יותר את חבירו ימחאו לו כף, וממילא מוסר בני האדם יורד עד שאול תחתית, ואף אחד לא יודע מה היא עבודת המדות. והרי שזה משפיע לרעה גם עלינו לתוכנו פנימה. אולם צריך המשכיל להתבונן, האם אני גרוע מאריסטו וחבריו, ומן גוים רבים שעבדו אז על מדותיהם. וכך מבכה מרה רבנו אברהם בן הרמב"ם בהמספיק לעובדי השם (פרק השקידה ד"ה ולשקידת ההשתדלות, וד"ה ועוד ראינו) על דברים שהמוסלמים עושים ולא אנו, לגבי לבושי נזיריהם, ולגבי היאבקותם כנגד השינה. ועוד ראה בזה בהערה(*).
(*) ללמוד מן הגויים
וממשיך בהמספיק לעובדי השם (הנזכר לעיל) וכותב, ואל תחשוב כי לא יאה להשוות את התנהגותם על התנהגות הנזירים, שהרי הנזירים חיקו את הנביאים ועשו כמעשיהם ולא להיפך. עיין שם. והרמב"ם כתב בשמונה פרקים (בהקדמה) ואפשר שאביא לפעמים ענין שלם שהוא לשון איזה ספר מפורסם, אין בכל זה רוע, ואיני טוען לעצמי מה שאמרוהו מי שקדמוני, והנני מודה בכך. ואף על פי שלא אזכיר אמר פלוני אמר פלוני, לפי שזה אריכות שאין בה תועלת. ואולי אגרום שיכנס בלב מי שאינו מקובל עליו שם אותו אדם, שאותו הדבר נפסד ויש בו כוונה רעה שאינה ידועה לו. ולפיכך נראה לי להשמיט שם האומר, כי מטרתי שתושג התועלת לקורא ולבאר לו הענינים הכמוסים במסכתא זו. עד כאן לשונו. וכנראה כוונתו לשמות הפילוסופים הגויים, שיש שבקריאת שמותם ימאסו בדבריהם ולא יקבלום. ואמרו חכמינו קבל האמת ממי שאמרה גם אם הוא קטן. [וכמו שכתב הרמב"ם באגרת (אגרות הרמב"ם שילת עמ' שפב) בורא עולם יודע שאפילו השיב עלינו הקטן שבתלמידנו, או חבר, או מתקומם [דהיינו שכוונתו רק לנגח] היינו שמחים בזה אם השיב תשובה אמיתית, ונשמח בה במה שיעוררנו עליו ממה שנתעלם ממנו.] ועוד ראה כיוצא בזה בשו"ת מלמד להועיל (או"ח סימן טו) שכתב, וידוע שהנכרים מדקדקים מאד לאסור העישון בבתי תפלתם, ואם אנו נתיר זאת בבתי הכנסת שלנו, יהיה חס ושלום חילול השם בדבר, ולכן פשוט הדבר לאיסור. הביאו בשו"ת יחוה דעת (ח"ב סימן יז) וכתב סיוע לדבריו מדברי החתם סופר (או"ח סימן לא) שאף בדבר המותר מן הדין כל שאומות העולם מקפידים על כך בבתי תפלתם, יש לאסור גם אצלינו משום חילול השם. והובא להלכה בשו"ת רב פעלים (ח"ב או"ח סימן כא) ועוד עיין שם ביחוה דעת. וכן בשו"ת בן ימין להגאון רבי רחמים חיים יהודה ישראל זצ"ל (סימן א) לענין ההכאות שמכים בעת קריאת המגילה בהזכרת שם המן, כתב (ד"ה גם) כמה סיבות לבטלם, ואחת מהן, כי תמהים הגוים דאנו עושים השטות הזה בבית אלהינו ובשעת עבודתינו הפך מנהגם, שהם עומדים בבית תפלתם באימה וביראה ובכבוד, וקולם לא ישמע כמי שעומד לפני המלך, היש חילול השם ושפלות האומה גדול מזה. עד כאן לשונו. ובהמשך מובאים הסכמות גדולי הדור הגאון רבי אברהם פלאג'י, והסכמת רבני ירושלים, והרש"ל, ורבני קושטא, עם התשובה הנ"ל לבטל המנהג. עיין שם.
וכן רואים היום גם חילונים וגויים אשר טבעם הוא המדות הטובות. זכורני בבחרותי שנזדמן לי לנסוע עם אדם חילוני, שהיה ממש בעל חסד ומשתדל לעזור לאנשים כפי יכולתו. ויותר מכך היה הוא סבלן בצורה מיוחדת, כי אף על פי שבכביש באותה שעה היו נהגים שהתנהגו בצורה בלתי נסבלת, המשיך לנהוג בסבלנות, ונתן להם לעקוף וכדומה. באותה שעה חשתי כעין סתירת לחי, כי ידעתי שאם אני הייתי הנוהג, לא הייתי מתנהג בדרך ארץ כפי שהוא נהג. והרגשתי היתה רעה, וכי זו מעלתך, זהו עמלך ויגיעך, אתה לומד מוסר בישיבה כל יום, אתה כאילו עובד על עצמך, והנה חילוני פשוט מדותיו טובות משלך. והרי שמי שישית ליבו לדבר, כן הם פני הדברים, וימצא חילונים וגויים שמדותיהם טובות משלו, ומוכרח שידקור הדבר את ליבו ויענהו, וכי אתה פחות ממנו, הוא יותר בן אדם ממך.
בבחרות
ח. עוד ענין העומד בפני עצמו, ויש בו חיזוק כדי לשנס מותנים לעבודת המדות הוא, שאם לא תעבוד עכשיו על מדותיך, וכי יעלה על דעתך שלעת זקנה יכול תוכל לה. ולא זו הדרך לא זו העיר וכאשר מבואר בספרים, כי כמעט רק בעת הבחרות יוכל הגבר לישא עול בנעוריו להצליח לשנות עצמו ומהותו, מדותיו ודרכיו, אך כי יזקין לא יסור מן דרכיו העקלקלות. וכאשר כתב בספר תיקון מדות הנפש לרבנו שלמה אבן גבירול (בהקדמה ד"ה ודברינו זה) וכשישוב אילן יקשה לתקנו ולהעתיקו, ועל כן אתה רואה רוב בני אדם בעת זקנתם אינם נעתקים ממה שהיו בו בימי בחרות, כאשר הם נעתקים רוב בני אדם מעת הנערות אל עת הבחרות אל המנהג הטוב. וזה כי חנוך לנער על פי דרכו. עד כאן לשונו. וכן כתב רבינו יונה בפירושו לאבות (פ"א מי"ד) אם לא עכשיו אימתי, וזה לשונו, ועוד יש בכלל זה הלשון אם לא עכשיו בימי נערות, אימתי, אם עד זקנה ושיבה יניחנה, לא יוכל לעשותה. ועל ענין זה אמר דוד עליו השלום (תהלים קמד,יב) אשר בנינו כנטעים מגדלים בנעוריהם, רצונו לומר, כי הנטע בעודנו קטן אדם יכול לגדלו להיות עץ ישר ולא יהיה עקום, אך לאחר שגדל בעקומו היותו קשה הוא מאד לתקן. וכן האדם בעודנו קטן בקל הוא להיות בדרך טוב, ולסור מן הרע. אבל אם הזקין ברשעו קשה בעיניו להניחה, כמו שכתוב (משלי כב,ו) חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה. וכתיב (דברים כ,יט) כי האדם עץ השדה. עד כאן לשונו. וכן כתב בדומה הארחות צדיקים (בהקדמה ד"ה עוד אמר) וזה לשונו, והנערים אשר גדלה עליהם נבלות, אפשר שיוכל האדם להעתיקם אל הדרך הטובה, כי נוח לקבל להם, ואין בהם כח וחכמה לצאת ולברוח מתחת יד המיסר, והם צריכים לסבול. אבל בימי הזקנה אינם נעתקים בקל ממה שהיו בהם בימי הבחרות. והם דומין לטס כסף, שהיה טמון בקרקע והעלה חלודה עבה באורך הטמנתו, צריך אותו הכסף מריקה אחר מריקה עד שישוב הכסף למראהו הנאה. כך האדם אשר הלך לפי דרכו ומנהגו, ונשקע בעמקי המדות הגרועות, צריך ללטוש שכלו להבדיל בין הטמא ובין הטהור, ולהרגיל בעבודה עד שיהיו המדות טבועות וקשורות בליבו. עד כאן לשונו. וכן כתב הגאון רבי ישראל סלאנט זכר צדיק לברכה באור ישראל (מכתב ל ד"ה ובכלל להאדם) כי בשנות הנעורים יש להתמסר לתקון המדות, ובגיל העמידה לכבישת היצר, כי במרוצת הזמן אין אדם בטוח שלא תתעוררנה שוב מדות רעות. עד כאן לשונו. הביאו העלי שור (ח"א עמוד קמה). והרי שעבודת המדות היא בצעירות, אולם אחר כך צריך לעמוד על המשמר לבל יפול. וכן כתב בספר חשבון הנפש (סימן לט) כי על בני הנעורים להזדרז ולקדם ולשבר העצלות הבהמית. ומכל שכן למי שכבר בא בשנים, ומתנוונה בחליי מדותיו מימים ושנים, שיתגבר כארי למהר להחיש את חינוכו בכל מה דאפשר. עד כאן.
כבר על ידי הקבלה נחשב שעשה
ודע כי כבר כשאדם מקבל עליו קבלה נחשב שעשה את הדבר, ושכרו איתו, וכמו שנאמר בפסוק (שמות בא יב,כח) על פסח מצרים, וילכו ויעשו בני ישראל כאשר צוה השם את משה ואהרן כן עשו. ורש"י במקום בשם המכילתא כותב, וכי כבר עשו, והלא מראש חודש נאמר להם. אלא מכיון שקבלו עליהם, מעלה עליהם הכתוב כאילו עשו. עד כאן לשונו. ועל כן אזור כגבר חלציך וקבל על עצמך לפעול ולתקן את מדותיך.
סיכום
והרי שמוכרח האדם לעבוד על מדותיו לתקנם ולישרם, כי מי שלא עובד על עצמו, הרי עצם אי העבודה היא נפילתו בידי היצר. כי היצר הוא הטבע, וההולך בטבעו, הולך הוא עם היצר הרע, ולא עם היצר הטוב. והרי מי שלא עובד מוכרח שהוא רע. וגם מי שלא עובד והתיאש מלתקן את עצמו, הרי בעצם היאוש מצד עצמו, מאבד הוא את יראת השמים כמו שכתב הרב דסלר. ובאמת אין בזה קושי גדול, כי רק צריך השגחה על עצמו, ואף אם בפועל נופל הוא, די בכך. והרי כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו.
סימן ב - דרכי העבודה
המדות הטובות דבקות בהשם
א. צריך לדעת כי תכלית עבודת השם היא להתדבק בהשם יתעלה וכמו שכתב הרמח"ל בדרך השם (חלק א פ"ד אות ו). כי שורש עבודתינו היא להתדבק בבורא, ובזה באים לשלמות, אחר שהוא יתעלה שלם. ובזה נזכה לאושר הנצחי הוא השכר בעולם הבא, כי הדבק, יותר קרוב להשם, והמצוות הן הן המביאות לשלימות. ועוד ראה לו בדרך השם (בח"א פרק ג אות יב) ואחר שתכלית ושורש עבודתינו היא הדבקות בו יתעלה, ברור לכל מבין כי המדות הטובות הן אחת מן הדרכים הטובות והמובחרות ביותר להתקרב אליו יתעלה ולהתדמות אליו. וכן כתב בספר הישר (שער ה ד"ה דע כי האהבה) כי כשיהיה באדם נפש זכה וצחה, יהיה נמשך לאהוב לכל איש אשר נמצא בו כמדה זו. בעבור כי כל מין יסור אל מינו, וירחק מהפכו. ובעבור זה ימשך כל איש בעל שכל טוב ונפש נקיה לאהבת האל, בעבור כי הבורא, הן בו המדות הישרות והטובות, הכלליות האמיתיות. ועל כן ימשך אחריו כאשר ימשך המשכיל לחברת המשכילים, וכל חכם לחברת החכמים, וכל כסיל לחברת הכסילים, והנער לחברת הנערים, והזקן לחברת הזקנים, וכל איש לחברת חברו, ועוף השמים למינו. ועל כן כשתראה אדם מתרחק מעבודת האל יתעלה, דע כי אין בו ממדות האל כלום אלא הפכן, ועל כן ירחק מהן. כי אילו יהיה בו שכל או קדושה או תמימות או יושר, נדע כי אלו המדות הן מדות הבורא יתברך, וכשיהיה לאדם מהן שמץ דבר, ימשכהו לבו לאלהיו. עד כאן דבריו. ועוד ראה בספר דרך השם (ח"א פרק ד אות ד) שלולא גזרת הבורא על האדם למות, על ידי המעשים היתה הנשמה מתחזקת, וחושך הגוף נחלש, באופן שהיה הגוף מזוכך על ידי הנשמה זיכוך גמור, ומתעלים שניהם אל הדבקות בו יתברך. עד כאן דבריו, עיין שם. וכן כתב עוד בתחילת ספר מסילת ישרים (פרק א) כי השלמות האמיתי הוא רק הדבקות בו יתברך, והוא מה שהיה דוד המלך אומר (תהלים עג) ואני קרבת אלהים לי טוב. ואומר (שם כז) אחת שאלתי מאת השם אותה אבקש, שבתי בבית השם כל ימי חיי וגומר. כי רק זה הוא הטוב. עד כאן לשונו. והרי מובן כי המנקה ומסקל מדותיו הרעות, המנקש את כל העשבים השוטים אשר בליבו, ושותל תחתם פרדס רימונים עם פרי מגדים, הן המדות הטובות, הרי שקרוב הוא להשם, ודבק בו, יותר ממצוות רבות אחרות, כי תיקון המדות הוא תיקון עצמי פנימי בנפשו ובמהותו של האדם בשונה ממצוות חיצוניות אליו. וכך כתב הרמב"ם במורה נבוכים (ח"ג פרק נד) כי שלמות באדם עצמו היא שלמות המעלות המדותיות, שיהו מדות האדם בתכלית מעלתן. עד כאן. וזהו כמו שדרשו בספרי (פרשת עקב פיסקה מט) בחיוב ההליכה במדות הטובות מכך שנאמר (יואל ג) כל אשר יקרא בשם השם ימלט, וכי היאך אפשר לו לאדם ליקרא בשמו של הקדוש ברוך הוא, אלא מה המקום נקרא רחום וכו', והרי לנו כי ההולך בדרכי השם שם השם נקרא עליו, והרי שקרוב הוא להשם עד מאוד מכך שנאמר והלכת בדרכיו. ובשבת (קלג ע"ב) למדו מכך שנאמר ואנוהו, הוי דומה לו. ובסוטה (יד ע"א) מכך שנאמר אחרי השם אלהיכם תלכו. והרי כל אלו מורים על הדבקות בהשם, וההתדמות אליו. וכתב הרמב"ם שם, ורוב המצות אינן אלא להשגת המין הזה של השלמות. עד כאן. וכיוצא בזה כתב הרמב"ם בשמונה פרקים (פרק ז) שהמדות הרעות מסכים בין הנביא להשם. [ועוד ראה בהמספיק לעובדי השם (ריש פרק המשותף למדות טרומיות) שההתדבקות במדות הבורא הריהן בבחינת מטרה עיין שם.]
המדות יסוד קודם לעבודת השם
ב. ויתרה מכך ראה בשערי קדושה (חלק ראשון שער שני) שביאר מדוע המדות כה חשובות, מפני שהמדות הן בנפש היסודית שהיא כסא ויסוד ושורש אל הנפש העליונה השכלית, ובנפש העליונה תלויין תרי"ג מצוות התורה, [וכמו שהוא בתיקונין (תיקון יח דף לב ע"א, ותיקון ע דף קל ע"ב) הביאו להלן (בחלק שני השער השלישי) ושם מפרט את כלליות המצוות באלו חלקים בגוף תלויים.] ואין כח בנפש השכלית לקיים המצוות על ידי תרי"ג איברי הגוף אלא באמצעות הנפש היסודית, ולפיכך ענין המדות הרעות קשים מן העברות עצמן מאד מאד. עד כאן דבריו. וכן כתב הגר"א באבן שלמה (פ"א ס"א,ב,ט,י,יב) כדברי הנפש החיים. וכיוצא בזה כתב רבינו יונה בפירושו לאבות (פ"ג משנה ט) כל שחכמתו מרובה ממעשיו, אין חכמתו מתקיימת. כי צריך תיקון המדות תחלה, ואחר כך תתקיים חכמתו. ועוד לו (בפ"ג משנה יז) אם אין דרך ארץ אין תורה, כי איננה שוכנת לעולם בגוף שאינו בעל מדות טובות. וכן כתב המאירי (קידושין דף מא) לעולם יהא אדם זהיר במדותיו, שהן הן המביאות לגופי העבירות או הזכויות. עד כאן לשונו. [וראה דוגמאות לכך להלן (אות ז)]. וכזאת טרח וביאר בספר עלי שור (ח"א שער ג פתיחה לעבודה פרטית עמוד קלו) כי יסוד העבודה הוא הפעלת הדעת, כי אם מחשבה אין, עבודה מנין. עיין שם. ובחלק א' כתב (עמוד קפז) כי המדות קרבה להשם.
הבל הבלים הכל הבל
ג. אחר עלות כל זאת כי תכלית האדם בעולמו היא הדבקות בו יתעלה, והמדות הן אחד מהכלים היותר נבחרים כדי להגיע אל הדבקות. הרי שיבין המשכיל כי רוב הדברים שאנו כה מעריכים, הם דברים שוליים, וכמעט שאינם בעלי ערך. כל הצרכים הגשמיים הם רק אמצעי, ואין להם חשיבות עצמית כלל וכלל, כל השאלות הגשמיות, מה תאכל, מה תלבש, היכן תגור, והיכן תלון, הם מצד האמת ללא שום חשיבות. יתרה מכך, גם השאלות האם תנשא אי פעם, ועם מי תנשא, האם יהיו לך ילדים, ואיזה ילדים יהיו לך, הם דברים שוליים, כי כל תכלית האדם היא לעשות רצון השם. והרי לשם עבודת השם גם מי שלא נישא, כי השם גזר עליו כן, או שאין לו ילדים, הרי שאין זה נוגע בתכלית כלל. ויתרה מכך, כי אף האם האדם חכם אשר חריף ובקי ברזי התלמוד ושביליו, או שטיפש הינו ולא מבין כלל גמרא, ובקושי יודע לקרא תהלים, האם תזכה לחדש חידושי תורה או לא, כל אלו אין בהם דבר, כי הקדוש ברוך הוא אינו צריך בעולמו אנשים חכמים מרצים לגמרא ובעלי חידושים נפלאים, כי אם עובדיו ויראיו, והרי מי שקורא תהלים בכל כוחו לעבוד את השם, כי אלו הם הנתונים שהשם נתן לו, ולא חננו בחכמה בינה ודעת, עולה הוא עשרת מונים על המחדש חידושים המתפאר בהם לעיני כל חי, זה עובד השם, וזה עובד עצמו וגם את השם, וכמו שיבואר יסוד זה בעזר השם בשער הגאוה (חלק המוסר סימן ב אות ד), שהשם חפץ בעבודתנו ולא בתוצאות והשגים של עבודה זו. וכן על זו הדרך בשאר חלקי החיים ואפילו בריאות הגוף של האדם, אינה פוגעת בתכלית, ואף אם אדם שוכב ואינו יכול להניע אבריו, וכל גופו מכאובים חס ושלום, מה זה נוגע לעבודת השם שלו, ואדרבה את אשר יאהב השם יוכיח, ובדרך כלל מצבים שכאלה הם כלי לעליה בעבודת השם. כללו של דבר, כל הדברים שמחשיבים אותם בני האדם, ושזולתם סבורים המה כי חייהם אינם חיים, טעות היא, וכל אלו שטויות ומהבל ימעטו, כי כל חיי האדם המה לעבוד את הבורא יתעלה ולעשות את רצונו.
ומכך ישכיל כל רואה אם את עיניו ישים כי כל המדות כולן בכלל הברכה, והרי אנשים רודפים אחר הכבוד, ומה יועיל ומה יעזור ומה ישנה הוא בשביל התכלית היא עבודת השם. מה משנה אם כולם יודעים שאתה גדול הדור ומכבדים אותך מחמת כן, ומתייעצים עמך, וכל שאלה כבדה מגיעה אליך, או שאתה גדול הדור ואף אחד לא יודע מכך. כלפי האמת, הרי שהדרך השניה עדיפה. מה משנה אם פוגעים בך, מזלזלים בך, מבזים אותך, האם נוגע זה לעבודת השם אם כולם יחשבו שאתה לא יודע כלום וחשוב כעפר הארץ, כל אלו דברים שאין להם חשיבות באמת. והעיקר כי אחר שעל ידי עבודת המדות, מגיעים יותר אל השלמות והתכלית היא הדבקות בו יתעלה ויתרומם, אם כן אדרבה כאשר מעליבים אותו או פוגעים בו צריך לשמוח על שעתה ניצבת לפניו הזדמנות פז להגיע יותר אל התכלית, על ידי העברה על מדותיו, היא עבודת המדות.
הרמב"ם
ד. וכך דרך בדרך זו הרמב"ם והנה לפנינו דבריו (נדפס באגרות הרמב"ם שילת עמ' ש) באגרת אל תלמידו רב יוסף, אשר קנא קנאת השם לכבוד רבו הרמב"ם, על שהעליבו וביזו את ספרי הרמב"ם וריננו על יראת שמים של הרמב"ם שנים מגדולי הדור. ומבקשו הרמב"ם שלא יכנס למחלוקת עוד בשבילו. וכותב לו בזה הלשון, אבל מדותי עתה אינן כמדות הבן [רב יוסף שהרמב"ם הוא אביו הרוחני] והוא שאני כבר חנכוני השנים והנסיונות, מחובר אל מה שיחייבהו העיון, ואני מוחל על כבודי הרבה. והבן לא יוכל להבליג, ולא יוכל לסבול אותן ההכעסות. וממשיך (בד"ה כלל רביעי) אני יודע שכל מה שיתפרסם שמי שם [היינו במחוזות אותם תלמידי חכמים שביזו את הרמב"ם] יביא ההכרח אותו [אותו החכם המבזה] ואת כל ההולכים אחריו, ואת כל מי שרוצה שתהיה לו מעלה בעיני הבריות, לחסר את חבורי, ולהראות שהם שלמים מכדי שיצטרכו לעיין בו. אדרבה, הם תופשים עליו, [כלומר אותם חכמים טוענים] ואילו רצה אחד מהם לחבר, היה מחבר חיבור טוב ממנו במהרה. ואם יביא הכרח הדברים לרנן על יראת שמים שלי, ועל מעשי, יעשה זה. וזה כולו חי השם בני לא יצערני, ואפילו ראיתיו ונעשה בפני, אלא היה דבורי בנחת, והייתי שותק או עונה לפי הענין. כי מה שהזניחו מדרישת האמת גדול מזה הרבה. ואני לא אגן על עצמי, לפי שכבוד עצמי ומדותי הם אצלי לשתוק לסכלים, לא להתנצח עמם בלשון. עד כאן לשונו. והדברים מבהילים על הרעיון, כי נקט הרמב"ם לשון שבועה [חי השם] שאפילו היו נעשים הבזיונות בפניו לא היה מצטער, והיה מדבר בנחת. ומי לנו כמו הרמב"ם איש ההלכה הזהיר ומדקדק בלשונו, שנוקט לשון שבועה, ומעיד על עצמו כדברים האלה. ושורש הדבר הוא ידיעת השם ותכלית בואנו לזה העולם, כמו שיראה הרואה באגרת אחרת של הרמב"ם (אגרות הרמב"ם שילת עמ' תכ) אל תלמידו רב יוסף על מעשה של ענוה שעשה הרמב"ם שכופף ראשו לפני מנגדיו, ומעשה זה פגע בכבודו של הרמב"ם, וזה לשונו, ודע שאני אכוון לעשות כל מה שיש בו ענותנות, ואף על פי שיזיק לנו אצל המון מאד. וכל מי שרוצה להראות שלמותו בחסרוני, ואפילו הוא מקטני התלמידים מחלנו לו בזה. אמרו המישרים לדרך ההצלחה, אוהב לפרוק ושונא לטעון, שונא קודם כדי לכוף את יצרו. וכל מי שרצה להתישר יתישר. וכבר הודעתיו פנים בפנים אם הוא זוכר, שהאדם אם יסכים בזמננו זה לעשות או לומר כפי גמול כל אדם כמות מעשיו כמו שנאמר ועם עקש תתפל [כלומר שיתעקש עם כל אחד כפי רעתו ומדתו] יקבע בנפשו זה קנין נקבע בכל מיני רעות [דהיינו ירגיל עצמו להרע] לפי שרוב מי שרואה הוא עקש [רוב בני האדם עקשים המה] אם כן ראוי לאדם שרוצה להיות אדם, שיסתכל בהשלמת מדותיו וקנין שכליותיו, ואל יעסיק דעתו בשטויות. עד כאן לשונו. והרי שכבודו של הרמב"ם ובזיונו, קוראם כפי שמם האמיתי למתבונן בהם, הלא הם שטויות.
מי שיפנים את הדברים ויקחם אל ליבו, הרי שכלל לא יצטרך לעבוד על עצמו כדי לרכוש את המדות הטובות, וכן שאר חלקי עבודת השם לא יוצרך לעבוד עליהם, כי הם ממילא יבואו, אחר שכל מעייניו וכל ליבו יהיה רק לעשות רצון השם, וכל חלקי העולם הזה, הכבוד וההדר, קנאה, שנאה ותחרות ירחקו ממנו כמטחוי קשת, ולא יענינו אותו הרדיפה אחר כל חלקי העולם הזה, הלא לא יעלה ולא יוריד אם ביתו יהיה עשוי מאבני ספיר ויהלומים, או מחציר ועשב השדה, ואם יעליבוהו בוז יבוז להם, ולא יפגע כלל, וכי מה זה משנה אם יודע לך שבעיר רחוקה או בארץ נידחת בדירה פלונית רבים שני אנשים מריבה גדולה ומעליבים אחד את השני. וכך גם האמת כלפי עצמנו אנו, אם מעליבים אותנו, כל שמשנה הוא האם אני עושה רצון השם או לא, ואדרבה העלבון הוא נסיון מאת השם לעובדו. והרי המפנים דברים אלו אל ליבו, ויחיה עם אמת פשוטה זו, אינו צריך עבודה על המדות, ולא עבודה על שום מצוה או דבר השם, כי הכל ממילא בא יבא. ואולם לא כל הפנים שוים, ודרך עבודת השם שמועילה לפלוני, לאלמוני לא תעזור דבר, והדברים מסורים ללב. ועל כן נבא בעוד דרכים כיצד לעבוד לפעול ולטרוח כדי להשיג את המדות הטובות ולרוכשם ולאמצם עלי לב, ואת אשר תאהב תבחר.
סימן ג - התבוננות
א. ראש כל עבודה היא ההתבוננות במעשיו וחקירתם, לדעת את מעשיו אם טובים הם אם לא, אם ישרים או קלוקולים, שיחקור להיכן נמשך ליבו, ומה שורש פעולותיו ומעשיו, איזו מדה גורמת לו לפעול כך, ואיזו אחרת. מה מניע אותו, ומה מניח אותו. ועל ידי שיכיר את חסרונותיו ומעלותיו, רק אז יפתח לפניו הצוהר לעבודה העצמית, וקודם לכן גם אם יהיה לו רצון עז לעבוד על עצמו ולשפר דרכיו ומעשיו, לא תהיה בכך שום תועלת. אחר שאינו מכיר את עצמו ובדומה למה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה במסכת אבות (פרק ב משנה ה) ולא עם הארץ חסיד, כי אף אם כוונתו לעבוד את השם ברמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, לא יעלה בידו דבר, אחר שאינו יודע את עבודת השם מה היא, והוא הדין כאן. וכמו שכתב הארחות צדיקים (בהקדמה ד"ה יש כמה) וזה לשונו, יש כמה בני אדם אשר תאותם לתפוש דרך הטוב, ואינם יודעים מה טוב להם, וחושבים בכל יום להשיג מעלה העליונה, ואינם משיגים כל ימיהם. וזה הענין מחמת שני דברים הוא, האחד, שאינו מכיר חסרונו, ואינו מבחין מדרכיו המגונים. והוא דומה לראובן המחפש לשמעון ואינו מכירו, אפילו יחפש אותו כל היום לא ימצאהו, כי כמה פעמים יבוא אצלו ולא יכירהו. כן האדם הזה, אף על פי שהוא חושב תמיד מה יעשה ומחפש מעשה טוב, לא ישיגו, כיון שאינו מכיר חסרונו. עד כאן דבריו. וכיוצא בזה הוא בפתיחת הספר מסילת ישרים סדר הויכוח (בריש הספר איש חכם היה, וכן הוא לענין המדות שם ד"ה ואמנם הנה פרט מכלל) באורך לסתור את הלך חשיבתו של האדם החכם העוסק כל ימיו בפלפול ובהלכה, ולא שם ליבו לעבודה הפנימית, כי סבור הוא שאין בה דינים ופרטים הזקוקים לעיון, ועל כך שולל הוא את דעתו וסותרו מן הפסוקים ומן הסברא, כי אם לא תחקור אודותיך לא תדע. וכך כתב העלי שור (ח"א עמוד קמא) כי תחילת כל עבודה עצמית היא ההכרה העצמית, ומי שלא זכה לה, שער העבודה סגור בפניו. כי לפני שאנו מכירים את עצמנו, אנו נמצאים בתוך התהום. ובהכירנו את עצמנו, אנו מוצאים את עצמנו כבר על יד התהום, ההכרה העלתה אותנו מתוכו. אדם שאינו מכיר עצמו, הוא עצמו זהה עם כל נגיעותיו ורצונותיו, ועצם ההכרה מפרידה ביננו לבין נגיעותינו, ואם כי עדיין הם פעילים בנו, ומלחמה לנו עמהם, הרי ה"אני" שלנו עומד מעל לרצונות אלה. עד כאן דבריו. והדברים נוגעים ופוגעים בנזכר לעיל (שער המדות חלק המוסר סימן א אות ג) כי הטבע הוא היצר עיין שם.
דוגמאות התבוננות במעשים
ב. וכדי לסבר את האוזן כיצד להתבונן בדרכיו, נביא מספר דוגמאות, ותן לחכם ויחכם עוד, להוסיף עוד כהנה וכהנה על ידי התבוננות במעשיו הוא. ההתבוננות נחלקת לשני חלקים א, בירור שורשי מעשיו מה מניע אותם ומה גורם להם. ב, בירור שורשי המדות וחקירתם.
ונפתח בחלק הראשון, כתב בספר חשבון הנפש (סימן מב) כי הרגשות העמוקות שבלב האדם מלוות אותו בכל מקום ובכל עת, ופועלות בנפשו מדעתו ושלא מדעתו. כי השכל נא וראה אדם פלוני יוצא לעסקיו, וכל מחשבותיו רק אודות ניהול עסקיו, מה יעשה בראשונה ומה בשנית. אך בה בשעה הנה הולך הוא בנטיית גרון, מדקדק בפסיעותיו, ומשחק במקלו בין ראשי אצבעותיו. וכשהוא עובר לפני אדם גדול, מיד מקלו שוקע, ערפו מתרפה, ומפסיק לדקדק בצעדיו, וכל זה בלא שימת לב לכך. כי מדותיו פנימה פועלות ללא חשיבה. וכן כתב בהמשך (סימן קיד) כי צריך לחטט אחרי תאוותיו הרבה, בכדי לברר הרעות המתרגשות לצאת מהם אחר זמן רב, והוא דבר הסמוי מעיני בני האדם, שיצרן קשה ומעוור עיני פקחים.
נביא עוד מספר דוגמאות, ויתכן כי באמת הדוגמאות אינן קשורות אליך אתה הקורא, [אך אולי תהיה סבור שהם קשורות לחבירך הסובבים אותך, ואולי לא הבחנת בזה קודם, ואם החלטת שהם קשורים לחבריך, אולי עתה כדאי לשוב ולבדוק אם הם לא קשורים אליך אתה.] והעיקר להבין את העיקרון של ההתבוננות, וממנה להפיק לקחים ופירות, לדמות דבר לדבר, לחקור את כל מעשיך תנועותיך תגובותיך ופעולותיך, מה שורשם ומה מניעם. למה אתה שר בקול רם בעת הלימוד, האם רק מפני העונג מן הלימוד הפורץ את סכריו ויוצא החוצה מתוכך, או אולי בגלל שסבור אתה כי קולך ערב אף נעים, או אולי כי סבור אתה ששר יפה הינך, ולא יזיק אם חבריך ידעו את מעלתך זו. האם כשהיית לומד בחדר לבדך, גם היית שר. יתכן מאוד שכן, או שלפעמים התשובה כן, אך בדרך כלל התשובה היא לא. למה אתה מתנועע ומניף ידים לצדדים בהתפעלות בעת תפילת שמונה עשרה, ובקטעי תפילה אחרים משמיע קולך ברמה, האם מפני עבודת השם בלבד, או שמא "גם" כדי שיראו כולם, איזה "בעל תפילה" אתה. האם כשאתה מתפלל ביחיד גם כן תנועות הידים הם באותה עוצמה. ובכלל האם זקוק אתה לתנועות הידים כשמתפללים לפני מלך מלכי המלכים הבוחן כליות ולב. למה אתה מתווכח בלהט בלימוד בבית המדרש, ואולי אפילו בצורה שכולם ישמעו, האם משום ריתחא דאורייתא גרידא, או מפני כבודך, כדי שכולם יראו שאתה למדן. או לפעמים כשמתעקשים על סברא אולי השורש הוא מפני החשש להפסיד, ואי ההודאה על האמת. למה כעסת על ילדך בקול רעש גדול, האם בשביל לחנכו, או כדי לפרוק את עצביך, כי בנך הכעיסך, עבר על רצונך ובקשתך. למה אתה משתמש בעט מוזהב ולא בעט פשוט יותר, אם לא מפני הכבוד. ואם תאמר שקבלת אותו במתנה, אם כן למה לקחת מהבית את העט המוזהב ולא את העט הפשוט. למה קנית מגבעת יקרה, ולא סוג פשוט, האם מפני כבוד השבת, או כבודך שלך עצמך. וכן הוא על כל סוגי הלבוש שלך ושל ילדיך, על הדירה, והרהיטים, וכדומה כל קניני העולם הזה, מה השורש שמניע אותך להוציא כל כך הרבה ממון על הדברים האלה, מדוע לא תקנה בגמ"ח בפרוטות את כל הביגוד של המשפחה, האם מפני שלא נזדקק לידי מתנת בשר ודם, או מפני כבודך, וכמו שכתב בספר מסילת ישרים (לקראת סוף פרק יא) וזה לשונו, כללו של דבר, הכבוד הוא הדוחק את לב האדם יותר מכל התשוקות והחמדות שבעולם, ולולי זה כבר היה האדם מתרצה לאכול מה שיוכל, ללבוש מה שיכסה ערותו, ולשכון בבית שתסתירהו מן הפגעים, והיה פרנסתו קלה עליו, ולא היה צריך להתיגע להעשיר כלל. אלא שלבלתי ראות עצמו שפל ופחות מרעיו, מכניס עצמו בעובי הקורה הזאת, ואין קץ לכל עמלו. עד כאן לשונו. והרי ששורש העבודה הגשמית שלא נגמרת הוא הכבוד. למה אתה רוצה שהילדים שלך יצליחו בלימוד תורה ובעבודת השם, האם רק רצון השם הוא זה שמניע אותך, או שמא יש בכך שיקולים אישיים, של הערכה חברתית. ואם כוונתך רק לעבודת השם, אם כן למה אם הבן שלך לא מצליח כל כך בלימודים, למה זה כה מפריע לך, וכי עבודת השם היא תוצאות לימודיות, או שעבודת השם היא לעובדו במקסימום היכולת של כל אחד לפי מה שהוא. וכן הלאה יפענח כל דבר וכל פרט וכל מעשה מה שורשו ומה המניע אותו, מה הן תכונותיו רצונותיו ומאוייו שאיפותיו ושיקוליו.
וכן בספר עלי שור (ח"א עמוד קס) מורה כי יש צורך להתלמד לנתח מעשינו, איזו מדה פעילה בקרבנו, וכיצד מתרקמים המעשים. וכגון פרשת קורח שנלחם במשה ואהרן לא לכבודו כפי שטען, אלא לכבוד עם ישראל, כי דואג הוא להם. והורונו חכמינו מה ראה קורח לחלוק על משה, מפני שנתקנא על נשיאותו של אליצפן בן עוזיאל. והרי שהקנאה היתה שורש המחלוקת. וכן המרגלים דאגו לעם ישראל, לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו, הארץ אוכלת יושביה. והשורש היה שררה וקנאה, מפני שחששו שבכניסה לארץ תגרום להורדתם מנשיאותם. וכן מעשה שכם, השורש היה מידת הכעס. ועל כן צריך לבדוק תמיד את שורשי המעשים להתחקות אחריהם ולבררם. וכן בחלק ב' (עמוד קפה) מזהיר כי על כל אחד תחילה להיות אדם, וכל אחד יודע מי אינו בן אדם, וידיעה זו היא בכלים שבו בוחן האדם את מכריו, כי על התנהגות של פלוני קוראו שאינו בן אדם. ומשם יקיש אל עצמו, ויבחון את התנהגויותיו, איך היה מגדיר את עושם, האם התנהגויות אלו שם של בן אדם או לאו.
דוגמאות התבוננות בשורשי המדות
ג. בספר מעלות המדות (מעלה השמינית ד"ה ומה היא הגאוה) כתב וזה לשונו, ומה היא הגאוה, ואיך באה בלב האדם. אדם מתגאה בעצמו על שום מעלה שהוא סבור להיותו מופלג בחכמה או בנוי, או בעושר, או בגבורה, או באחת משאר מעלות המדות, ומתוך כך הוא רואה שהוא במעלה עליונה, ומגיס לבו ומתנשא בעצמו, ואין כל אדם חשוב בעניו לכלום, ואינן נראים בעיניו מנהגות האנשים וכו'. עד כאן לשונו. והרי לנו דוגמא נפלאה לחקירת שורש מדת הגאוה, שהיא בהכרת מעלתו. וכן כתב המסילת ישרים (מדת הנקיות פרק יא ד"ה הנה כלל) שהגאוה נמשכת מסברות רבות מתחלפות, יש שמחשיב עצמו בעל שכל, יש ביופי, יש שמחשיב עצמו נכבד, ויש גדול, ויש חכם. כללו של דבר, כל אחד מן הדברים הטובים שבעולם, אם יחשוב האדם שישנה בו, הרי הוא מסוכן מיד ליפול בשחת זה של גאוה. עד כאן. והרי שאם אתה מעריך את מעשיך, את מדותיך, מעריך איזה דבר שבך, דע לך שזהו השורש והדרך אל הגאוה, וכבר שם במקום ההערכה העצמית, יש צורך לעבוד ולתקן. גם הגאון רבי יצחק אייזיק שער (בדברים אחדים שבריש ספר חשבון הנפש עמוד ו) הראה דוגמאות לנבכי הנפש הגורמים פעולות, ושעל כן עלינו לשים לב למדות הפנימיות שגורמות לנו לפעול. וכגון בשאול שרדף אחר דוד, הורונו חכמינו זכרונם לברכה בסנהדרין (צג ע"ב) כי כששמע שבחו של דוד שהוא גדול ממנו בהלכה, חלשא דעתיה ואיקני ביה. ולמדנו שהקנאה בלב נולדת עם חלישות הדעת, שהוא רגש קל שאין אדם מודע לו. ועל כן השומע שבח חברו, וסבור שכלל אינו מקנא בו, ידע נאמנה כי אם הרגיש חלישות הדעת, הרי ששורש הקנאה מפעפע בו, וחובה עליו לתקן רגש זה, שלא תבא הקנאה בליבו. וכן מי שמסתכל על חוסר הצלחותיו והשגותיו, כל השגות שיהיו, בין ברוח בין בגשם. ובה בשעה שעולות מחשבות אלו בליבו, מגיעות מחשבות אודות פלוני או אלמוני שאצלו לא חסר מכל זה דבר. ידע בנפשו, שמחשבות אלו הם כלי יצירת הקנאה, והם שורש פורה ראש ולענה, ועל כן עליו להגביר חילים לתקן מדה זו בראשיתה. ועוד עיין שם.
ד. ויתרה מכך אנשים חושבים על מדות מסוימות שהן טובות והן באמת מדות רעות עד מאוד, ועל כן כותב הרמב"ם בשמונה פרקים (פרק שלישי) כי חולי הנפש ידמו במה שהוא רע שהוא טוב, ובמה שהוא טוב שהוא רע. והאדם הרע יתאוה לעולם להפלגת פעולות רעות, אשר הן באמת רעות, וידמה בעבור חולי נפשו שהם טובות. ועליהם אמר שלמה המלך עליו השלום (משלי יב) דרך אויל ישר בעיניו, ושומע לעצה חכם. רצונו לומר שומע לעצת החכם, חכם, מפני שיודיענו הדרך שהוא ישר באמת, לא אשר יחשבוהו שהוא ישר. ואמר (שם יד) יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מות. ואמר עוד בחולי הנפשות האלה בהיותם בלתי יודעים מה יזיקם ומה יועילם (שם ד) דרך רשעים באפלה לא ידעו במה יכשלו. עד כאן לשונו. ועוד כתב (בפרק ד) וזה לשונו, ורבות טועים בני אדם בפעולות הללו, וחושבים את אחד הקצוות טוב ומעלה ממעלות הנפש. יש שחושבים את הקצה האחד טוב כמו שחושבים חרוף הנפש מעלה, וקורין למחרפים נפשם אמיצים, וכאשר רואים מי שהוא בתכלית חירוף הנפש וההתמסרות לסכנות, ומוסר עצמו לסכנה בכוונה ואפשר שינצל במקרה, מחשבים אותו בכך ואומרים זה אמיץ. [אדם שנכנס לגוב האריות, נלחם עם חיות, מעפיל למקומות מסוכנים וכדומה]. ויש שחושבים את הקצה האחרון ואומרים על קריר הנפש [אדיש] מתון. ועל העצלן טוב עין. ועל נעדר ההרגש בהנאות מחמת רדמות טבעו, פרוש. ועל דרך הטעויות הללו חושבים את הפזרנות, וההתהדרות מן המעשים המשובחים. כל זה טעות, אלא משובח באמת המצוע, ואליו צריך האדם להתכוון, ויכוון כל מעשיו תמיד כלפי המצוע הזה. עד כאן דבריו. וכן הוא בימינו אנו וכגון על אדיש יש שיאמרו שהוא סבלן, ואינו כן כי אף שאינו כועס הרי שלא מרגיש בצער הזולת. וכגון קמצן יש שיאמרו שהוא חסכן, ויש שיקראוהו מחושב, ויש שיגדילו ויקראוהו "ראלי". ועל פזרן יש שיאמרו "שיודע לחיות". ורואים נהנתנים אשר רואים בכך דרך חיים ודוגמא לחיקוי ולחינוך בניהם וכדומה. וכן על זה הדרך בעוד מדות. וכתב הארחות צדיקים (בהקדמה ד"ה מי שהולך) כי מעטים הם בעולם המכירים האמת, יש שהוא חכם ונטבע בתאות העולם מנעוריו, עד שישים כל חכמתו להשיג תאותו ולעשות רצון יצרו הרע. כי הורגל מנעוריו במעשים הרעים עד שהם קבועים בנפשו, וקשה לו מאוד להמלט מפח יקוש העונות. עד כאן לשונו.
כסוס שוטף במלחמה
ה. אולם עצת היצר היא תהיה כסוס שוטף במלחמה (ירמיה ח) אל תעמוד, תרוץ הלאה והלאה, בלא הפסקה, תשיג כבוד, עוצמה, העיקר אל תתבונן. ויתרה מכך יועץ היצר, כי אפילו תשיג תורה ועוד תורה רק אל תפסיק ללמוד ולהתבונן על עצמך על מעשיך ועל נפשך. וכמו שכתב המסילת ישרים (זהירות פרק ב) כי מי שאינו מתבונן על מעשיו הרי שעוזב נפשו לסכנת האבדון חס וחלילה. וכסומא ההולך על שפת הנהר. והרי הוא פחות מהבהמות ומהחיות אשר בטבעם לשמור את עצמם, ויברחו וינוסו ממה שיראה להם היותו מזיק להם. וזאת אחת מתחבולות היצר הרע וערמתו, להכביד עבודתו בתמידות על ליבות בני האדם, עד שלא ישאר להם רווח להתבונן ולהסתכל באיזה דרך הם הולכים. כי יודע הוא שאילולי היו שמים לבם כמעט קט על דרכיהם, ודאי שמיד היו מתחילים להנחם ממעשיהם, עד שהיו עוזבים החטא לגמרי, והרי זו מעין עצת פרעה הרשע שאמר (שמות ה), תכבד העבודה על האנשים וגומר, שהיה מתכון שלא לבד שלא להניח להם רווח כלל לבלתי יתנו לב או ישימו עצה נגדו, אלא היה משתדל להפריע להם מכל התבוננות בכח התמדת העבודה הבלתי מופסקת. עד כאן דבריו. ועל כן בעלי המוסר הזהירונו לבל נרפה מן המוסר יום יום בקביעות, כדי שנשים עלי לב מעשינו ודרכינו האם הם נכונים או חס ושלום מקולקלים, ולעולם יעמוד אדם וישקול מעשיו בפלס ובמשורה. וכמו שכתבנו לעיל (חלק ההלכה סעיף ה) קחנו משם.
ועל כן מושכל ראשון בתחילת עבודת האדם, עליו לשים ליבו ועיניו לבחון מדותיו ופעולותיו, שורשם ופירותיהם מה הם, ולהיכן הם מובילים.
סימן ד - הדרך ליישם החלטות
א. כמה פעמים קיבלת עליך לא לכעוס כלל. כמה פעמים קיבלת עליך לסיים ש"ס, או ש"ס משניות. כמה פעמים החלטת כי עליך להגיע בזמן לתפילה. וכמה פעמים שלא לדבר לשון הרע, וכיוצא בזה החלטות רבות, ומעשים אין. מה הסיבה שאנו לא עומדים בקבלות, מה הסיבה שאין אנו מצליחים ליישמם.
הרגל נעשה טבע
יסוד גדול בעבודת השם הוא מה שהורונו חכמינו זכרונם לברכה כי הרגל נעשה טבע, וכאשר יתמיד האדם במעשה שקיבל עליו, שוב יהפך אצלו לטבע, ולא יהיה לו שום קושי ביישום קבלתו. והרי לנו כי כל הקושי הוא רק בהתחלת העבודה על המדה שבחר לעבוד עליה, ואחר כך עם הזמן ההרגל נהפך לטבע, ושוב יכול יוכל לה. וכך כתב הרמב"ם (דעות פ"א ה"ז) וכיצד ירגיל אדם עצמו בדעות אלו עד שיקבעו בו, יעשה וישנה וישלש במעשים שעושה על פי הדעות האמצעיות, ויחזור בהן תמיד, עד שיהיו מעשיהן קלים עליו, ולא יהיה בהם טורח, ויקבעו הדעות בנפשו. ועוד כתב כן הרמב"ם ביתר ביאור בשמונה פרקים (פרק ד תרגום הרה"ג קאפח) וזה לשונו, ודע שאלו המעלות והמגרעות המדותיות אינם נקנים ומתחזקים בנפש אלא במה שאדם חוזר על אותן הפעולות הבאות מאותה המדה פעמים רבות בזמן ממושך. וכאשר נתרגל בהם, הרי אם היו אותן המעשים טובים הרי נקנית לנו מעלה, ואם היו רעים הרי נקנית לנו מגרעת. וכן כתב עוד הרמב"ם במורה נבוכים (מאמר ג פרק יב ד"ה המין השלישי) לגבי ההולך אחר תאותיו וכתב וזה לשונו, אמנם חליי הגוף הם מבוארים, אבל חליי הנפש מרוע זה הסדר משני צדדים [דהיינו שתי רעות נגרמות לו] האחד מהם, השינוי המשיג לנפש בהכרח מפני שינוי הגוף מאשר היא כח גשמי כמו שכבר נאמר שמדות הנפש נמשכות אחר מזג הגוף. והצד השני הוא היות הנפש מרגלת הדברים שאינם הכרחיים וישוב לה טבע חזק להשתוקק למה שאינו הכרחי. עד כאן לשונו. [והעתיק את כל מאמרו היעב"ץ במגדל עוז בית המדות (עליית הבחינה פרק ז עמוד סה).] וכן הוא לו עוד במשנה באבות (פ"ג מי"ח) והכל לפי רוב המעשה, ופירש הרמב"ם (שם) וזה לשונו, ואחר כך אמר שאין המדות הטובות נקנין על פי גודל המעשה, אלא ברבוי מספר המעשים, והוא שאין המדות הטובות נקנות אלא כשהאדם חוזר על המעשים הטובים פעמים רבות, ובכך נקנית לאדם תכונה לכך.
לא כשיעשה האדם מעשה גדול אחד ממעשי הטוב, כי באותו מעשה לבדו לא תיקנה לו תכונה לכך. המשל בזה, אם נתן האדם למי שראוי ליתן, אלף דינרין בפעם אחת לאדם אחד, לא תיקנה לו מדת הנדיבות בזה המעשה היחידי הגדול, כמו שנקנית למי שנתנדב אלף פעמים באלף דינרין ונתן כל דינר מהן בדרך נדבה. לפי שזה חזר על פעולת הנדיבות אלף פעמים ונקנית לו תכונה חזקה, וזה פעם אחת בלבד נתעוררה הנשמה התעוררות גדולה למעשה הטוב, ואחר כך חדלה ממנו. וכן הביאו את פירוש דברי הרמב"ם הנזכר לעיל רבנו יונה (שם) והרשב"ץ בגן אבות (שם). עוד כן כתב הרמב"ם (אגרות הרמב"ם שילת עמ' תכ) וזה לשונו, וכבר הודעתיו פנים בפנים אם הוא זוכר, שהאדם אם יסכים בזמננו זה לעשות או לומר כפי גמול כל אדם כמות מעשיו כמו שנאמר ועם עקש תתפל [כלומר שיתעקש עם כל אחד כפי רעתו ומדתו] יקבע בנפשו זה קנין נקבע בכל מיני רעות [דהיינו ירגיל עצמו להרע] לפי שרוב מי שרואה הוא עקש [רוב בני האדם עקשים המה]. עד כאן לשונו. וכן כתבו יסוד זה גם רבנו שלמה אבן גבירול בספר תיקון מדות הנפש (הקדמה ד"ה אפלטון) וזה לשונו, וכבר אמר הפילוסוף אפלטון, השכל מתנה והמוסר קניין, וההרגל על כל דבר שלטון. עד כאן לשונו. וכן כתב בספר הישר (שער שישי ד"ה האחד בהרגל העבודה) וזה לשונו, כי לא ישיג עבודת השם בלב שלם כי אם ברוב השקידה, באורך ימים, ורוב הרגל וכו'. ועוד כתב שם, דע כי כל הרוצה לעבוד את אלהיו עבודה גמורה בלב שלם, לא ישיגנה כי אם ברוב השקידה באורך הימים, ברוב ההרגל, ושלא יקוץ בה. ודע כי עובד אלהים ימצא טורח גדול בתחילת עבודתו, וטעם גדול באחרית עבודתו. וכן כל מעשה אשר יעשה אדם, ימצא יגיעה בראשונה, ותסור כבדות היגיעה באחרונה. וכן כתב עוד (בשער החמישי ד"ה דע) כן צריך האדם להרגיל נפשו במדות טובות, וכו' וכשירגיל נפשו בכל אלה, אז יושלם שכלה אשר בכח, ויצא אל הפועל, וכו', אז יקרא האדם שלם.
אפילו רשע שירגיל במעשים טובים יהפך לצדיק
ב. וכן כתב בספר החינוך (מצוה טז) וזה לשונו, ועתה בני אם בינה שמעה זאת והטה אזנך ושמע אלמדך להועיל בתורה ובמצות. דע, כי האדם נפעל כפי פעולותיו, ולבו רק רע כל היום [דהיינו אפילו אם לבו רק רע כל היום] אם יערה רוחו וישים השתדלותו ועסוקו בהתמדה בתורה ובמצוות, ואפילו שלא לשם שמים, מיד ינטה אל הטוב, ובכח מעשיו ימית יצר הרע, כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות. ואפילו אם יהיה אדם צדיק גמור ולבבו ישר ותמים חפץ בתורה ובמצות, אם אולי יעסוק תמיד בדברים של דופי, כאילו תאמר דרך משל שהכריחו המלך ומינהו באומנות רעה, באמת אם כל עסקו תמיד כל היום באותו אומנות, ישוב לזמן מן הזמנים מצדקת לבו להיות רשע גמור. כי ידוע הדבר ואמת, שכל אדם נפעל כפי פעולותיו כמו שאמרנו. עד כאן לשונו. וחזר על יסודו זה עוד בכמה מקומות בספרו (בשורשי מצוות מ,רסד,שכד). וראה גם בארחות צדיקים (שער הנדיבות ד"ה ודע) שכתב וזה לשונו, ועוד אמרו החכמים זכרונם לברכה, מדת הנדיבות תלוי בהרגל, כי אינו נקרא נדיב עד שיהא רגיל בכל עת ובכל שעה להתנדב כפי יכלתו. כי אדם שנותן למי שראוי לתן אלף זהובים בפעם אחת, אינו נדיב כמי שנותן אלף זהובים באלף פעמים, כל זהוב וזהוב במקום הראוי. כי אותו שנתן אלף זהובים בפעם אחת נתעוררה דעתו להתנדב, ואחר כך פסקה ממנו. וגם לענין השכר אינו דומה שכרו של מי שפודה שבוי אחד היושב במשמר על דבר חוב במאה דינרים, שהוא די מחסורו, כמו שפדה עשרה שבויים, או השלים חסרון עשרה עניים, כל אחד בעשרה דינרים. ועל זה אמרו חכמים הכל לפי רוב המעשה, ולא אמרו לפי גודל המעשה. עד כאן לשונו. וכן כתב בשיטה לבעל הצרורות (תענית דף ד רע"א) וכן כתב הריקאנטי (דברים פ"ח פסוק י השמינית) כי הלב נמשך אחר המעשה. וכן כתב השל"ה (שער האותיות ריש אות ריש) וכן כתב המסילת ישרים (זריזות פרק ז) ואמנם התבונן עוד שכמו שהזריזות הוא תולדת ההתלהטות הפנימי, כן מן הזריזות יוולד ההתלהטות וכו'. ואולם האדם אשר אין החמדה הזאת לוהטת בו כראוי, עצה טובה היא לו שיזדרז ברצונו, כדי שימשך מזה שתולד בו החמדה בטבע, כי התנועה החיצונה מעוררת הפנימית. עד כאן לשונו. וכן כתב בריש ספר חשבון הנפש (עמוד ז בדברים אחדים שבריש הספר) הגאון יצחק אייזיק שער זצ"ל בכח ההרגל, כי האדם נעשה עבד לשלטון הרגלו משועבד לעול ממשלתו ונלכד בעבותות הנהגתו, וכו'. ושכן הוא ביומא (לח סוע"ב) דבי רבי שילא אמרי, כיון שבאה לידו דבר עבירה פעם ראשונה ושניה ואינו חוטא, שוב אינו חוטא, שנאמר רגלי חסידיו ישמור. וכן כתב בספר חשבון הנפש (בפתיחה, ובסימן נב והלאה) וביאר סיבת הדבר, מפני שכל פעולה שעושים הרי שנשאר רושם ממנה בזכרון, וכשבא לידו שוב אותו נסיון, הרי שעולה מן הזכרון הרושם ההוא, ומצטרף לעשיה העכשוית. וככל שהתרבו המעשים, כך התרבו הרשמים הקודמים, עד שנעשים הר גדול, ובקלות מתגבר. וכן כתב בספר מכתב מאליהו (ח"א קונטרס החסד פרק ט) כי הדרך להפנים את מידת החסד היא על ידי נתינה לאחרים. ויעשה כן תחילה שלא לשמה, שיעורר רחמיו לצרכי הזולת. ואם זה לא יספיק לו כדי לתת לאחרים, הרי שיעורר גם את חיובו ושכרו בעולם הבא, ואחר המעשים ימשכו הלבבות. ועוד לו (בח"ג עמוד 127) מדברי החינוך והמסילת ישרים הנזכר לעיל, ועוד עיין שם. וכן הוא לו עוד (ח"ב עמוד 56). וכן כתב בספר עלי שור (ח"ב שער א פרק ז) והביא לחינוך והרמב"ם בפירוש המשניות הנזכר לעיל. ועוד עיין לעיל בחלק ההלכה (סעיף ד אות א).
והרי לנו כי מי שיתמיד בקבלתו ויעשה כמשפט, לא ירפה ולא ינוח עד שיקיים את קבלתו שוב ושוב, הרי שזהו סוד ההצלחה והוודאות שיוכל לכבוש את הפסגה שלה הוא כה מיחל וחפץ, ולא יהיה כל עמלו לריק כאשר הוא בדרך כלל, וכפי שכל אחד יודע ומכיר בעצמו.
מה הסיבה שאנו לא מצליחים להתמיד בהרגל
ג. ומעתה חובה עלינו לחקור ולהבין, מהו הטעם ומהי הסיבה שאין אנו מצליחים להתמיד בהרגל, מחזיקים מעמד שבוע או יותר, ושוב רק מידי פעם, עד כי לא נודע כי באו אל קירבנה והיו כלא היו. ואם אחר המעשים נמשכים הלבבות, הרי שאחר שבוע היה צריך להיות קל יותר, ואחר שבועים קל שבעתים, ואחר שלוש שבעים ושבעה. והנה הדברים המה בהיפך הגמור, כי ככל שעובר הזמן, כן הדבר נעשה קשה יותר ויותר, וכובד המשא הולך וגדל.
ונראה פשוט כי אומנם אחר המעשים נמשכים הלבבות, אולם אין הפעולות משפיעות מיד בפעם אחת, רק בפעמים רבות, ואז רבוי המעשים מיקל על העשיה, ושוב כח ההתנגדות יתמעט וילך, ואז יהפך לו הדבר לטבע, וימשך ליבו אל הדבר. ואולם בתחילה כאשר החל לקיים את קבלתו, ועדיין ליבו בל עימו, ככל שמוסיף ומרבה, הרי שהשחיקה הטבעית גדלה, כי בתחילה עצם החידוש מושך ומחזק אותו לפעול, אך אחר שמתרגל, המתיקות של החידוש נעלמת. ומה גם שעוצמת הקבלה פחתה והולכת, אחר שכבר עבר זמן מעת שהאדם קיבל על עצמו. והרי שהקושי גדל והולך. אולם אם ימשיך ויתמיד במעשים, וידע כי לא לעולם חוסן, והקושי חלוף יחלוף, כי אחר המעשים נמשכים הלבבות, ובחזרה שוב ושוב על המעשים, הטורח יסור, והנה כבר יעלה הוא אל ההר העולה בית אל, ומגיע הוא אל הפסגה, ושוב ילך שם בטח ללא קושי, הרי שיהיה בכך הקלה גדולה להתמודד עם הקושי. ועוד עיין כאן בהערה (*) בבירור כלל זה.
(*) נמשכים הלבבות רק כשהלב רוצה
ביתר התבוננות יש להקשות על הכלל אחרי המעשים נמשכים הלבבות, מדברים רבים שאנו נתקלים בהם במציאות, שאפילו שהרגילו אותם, מואסים בהם. או אפילו לאידך גיסא ככל שהרגילו אותם, כך מואסים יותר. אם נסתכל על פושע היושב בכלא במשך עשר שנים, לא מעולל שום רע לשום אדם, לא רב עם אף אחד, אף פעם לא גונב, ולא מצער. האם כשיוצא מן הכלא יוצא לפנינו אדם כליל המעלות. לא ודאי שלא ההיפך הוא הנכון, יוצא לפנינו אדם גרוע שבעתים מזה שנכנס לכלא. הרי שכתוצאה מכך שמנעו ממנו את חפצו, התאוה להרע התפתחה בליבו לממדים עצומים, וכשיוצא מן הכלא הרי שחפץ לעשות את כל מעשיו הרעים פי כמה וכמה. וכן בצבא שיש שם משטר וסדר מופתי, והחיילים נוהגים כמעט כמו רובוטים, שומעים לכל רחשי ליבו של המפקד, אין מי שימרה את פיו. האם אחר שלש שנות שרות כשמשתחררים הם מן הצבא יוצאים אנשי סדר ומשמעת. הרי המציאות מורה להיפך הגמור, ודבר ראשון שעושים הוא יציאה לטיול למשך שנה או יותר למזרח הרחוק, כדי להשתחרר מכל סדר ומשמעת עצמית.
ובשם החפץ חיים שמעתי שהסבר הדבר נעוץ בכך שאומנם אחר המעשים נמשכים הלבבות, אולם זאת הוא רק כאשר הלב רוצה, ואם הלב לא רוצה, הרי שהאמת תהיה לאידך גיסא, וככל שירבו במעשים ויכריחו את האדם לעשותם, כן יתרחק לצד השני יותר ויותר. [ואין להשיב על כך מדברי החינוך הנזכרים לעיל (סימן זה אות ב), כי עסוקים אנו במי שלכל אורך הדרך נשאר באי חפצו במעשה, מה שאין כן אם בשלב מסוים יחפוץ במעשים, שוב יחזור עליו הכלל שאחרי המעשים נמשכים הלבבות, ודו"ק.] וכך כתב את יסוד זה הרב דסלר באופנים שונים ושורשם הוא כאמור, דהנה כתב במכתב מאליהו (ח"ב עמוד 58) כי אחר המעשים נמשכים הלבבות רק כשיש אמת פנימית, סיבה אמיתית לעשית הדבר, ולכן אברהם אבינו חושש שמא יהרגוני, והלשון היא רק אין יראת אלהים במקום הזה והרגוני. הרי שאף שהם אנשי מדות, אך מעשיהם והרגליהם אינם משום אמת פנימית, אינם משום יראת שמים, אלא משום הסכמים חברתיים. וכן כתב עוד בח"ג (עמוד 13) שאדם נקשר למה שעושה, וזהו שורש האהבה מכח הנתינה (וכפי שידועים דבריו במכתב מאליהו ח"א קונ' החסד ח"א) גם אם לא עושה את הדבר לשמה. אך בתנאי שעושה הדבר באמונה, מתוך רצון ולא מחוסר ברירה. ועל כן אומן שעושה באמונה, יאהב את מלאכתו. והעושה ברמיה ישנא. עיין שם. ובדרך שונה כתב בח"ג (עמוד 115) שמעשים שלא לשמה יביאו לידי לשמה כשיש נקודת לשמה פנימית בעושה, ובנקודה זו עובד לשמה, ואף שיש מניעות, יש יצרים, אך מאחר ויש נקודה פנימית אמיתית, הרי שהמעשים שלא לשמה יביאוהו לידי לשמה. מה שאין כן אם כל רצונו במצוות משום שלא לשמה, משום מעמד וכבוד, ואין שום נקודת אמת לשמה, הרי שאיש זה לעולם לא יבא מתוך שלא לשמה אל הלשמה המיוחלת. וכן הוא לו עוד (שם בעמוד 118) עיין שם. וכל זה אמור במי שעשה תדיר דבר מה, והרי שהשאלה האם ליבו ימשך אחר המעשה או לא, תלויה בהאם חפץ הוא במעשה. ואולם מי שלא הרבה במעשים, הרי שעדיין לא חל עליו כוחו של הכלל שאחרי המעשים נמשכים הלבבות, ועל כן בתחילת קבלה ויישומה הקושי גדל, וכפי שבואר לעיל.
ימי האהבה והשנאה
ד. והנה אחד מן הראשונים עמד על כך הוא ספר הישר (שער שישי ד"ה האחד בהרגל העבודה) לבאר וללבן סוגיא זו. וכתב כי בכל קבלה שנקבל עלינו הרי שיתחלפו בעת יישומה האהבה והשנאה. דהיינו ההנאה מיישום הקבלה, והקושי לקיים את הקבלה. והרי שמוכרח שבתחילה תהיה לו יגיעה, ורק לאחר זמן תסור כבדותה. וזאת ברור שיש לשנאה זמן קצוב ומוגבל, ואם יתמיד לקיימה, הרי שתסור לחלוטין. וראה בעלי שור (ח"ב עמוד קפו) גבי כח המרידה הטמון בנו, ושלפני כל עבודה שיעבוד האדם על עצמו, עליו להכיר כח זה, כדי שלא יהיה לו לרועץ, ואחר שיעבוד על עצמו כגון שיקבל על עצמו ללמוד תורה עם תענית דיבור, למחרת ידבר שבוע שלם. ובשם הגרא"א דסלר זלה"ה כתב שהיה מדמה את כח המרידה לקפיץ שאפשר ללחוץ עליו עד הסוף, אבל כאשר מרפים ממנו, הוא קופץ לגובה רב ממה שהיה בתחילה. עד כאן.
ועוד ביאר בספר הישר (הנ"ל) יסוד גדול כי אורך השנאה תלוי בשכל האדם, כי אם יזכור את מעלתה של הקבלה שקיבל על עצמו, ויפנימה פנימה, ויזכרה תמיד, הרי שזמן השנאה יהיה קצר. אך אם לא יעשה כן, הרי שזמנה יהיה ארוך, וממילא קשה למשא שבעתים. והדבר פשוט מסברא, שכן בתחילה בעת יישום הקבלה, נלחמות ביניהם רצונות האדם, חשקיו והנאותיו מחד, הלא היא ההנאה ביישום הקבלה. ומאידך, הקושי והצער ביישום הקבלה, היא המלחמה נגד היצר הרע הוא הטבע החפץ במנוחה. וככל שתגדל ההנאה מישום הקבלה, כך תגבר הנאה זו על הקושי הנובע חרף העצלות הטבעית.
ועל כן עלינו לתת חיזוקים למשך תקופת הקושי, כדי להתגבר ולהתמודד עימו, ולעבור תקופה זו, עד שהחזרה על המעשים ישפיעו על הלבבות, ושוב יחל הקושי ללכת וליסוג, עד שיעלם לגמרי.
ועל כן יעץ בספר הישר (הנ"ל שער שישי ד"ה האח בהרגל העבודה) כי בתחילה קודם קבלת הקבלה יתבונן היטב במעלתה וחשיבותה של הקבלה שאותה חפץ לקבל, וככל שיתבונן יותר וידע את גודלה ורוב טובה, ושבחסרונה חסר הוא דברים גדולים ועצומים, כך יהיו עמו כוחות נפש להתמודד עם שלב השנאה. וזה לשונו, וכפי גודל הטובה הבאה עליו, כן תהיה רוב תאותו לעשותה [כלומר ככל שתפנים פנימה את גודל חשיבות הקבלה ומעלותיה, כך תקל עליך העבודה.] כי תבא אליו הנאה גדולה ממנה, תקל בעיניו היגיעה אשר ימצא בה. וכמשל לעובד אדמה, שאם יתנו לו מחיר גדול בעבודתו, הרי שבשביל שמחתו במחיר הרב לא יקוץ בה, ולא ימאסנה, אך תנעים לו יגיעתו.
זאת שנית כתב, כי עצם ידיעת האמור לעיל וזכירתו כי הקושי בודאי בו יבא ולא שייך שיעלם, וגם ודאי שיחלוף עם העקביות, הרי שיהיה בכך עזרה גדולה להתמודד עם תגבורת השנאה.
שלישית, בעת שיגיע שלב השנאה, הרי שיזכיר לעצמו תמיד הנאותיה וטובותיה של הקבלה שקיבל, ויקל עליו להתמודד עם קושי העבודה.
רביעית יעץ, שקבלותיו יהיו מעט מעט כאשר יוכל לסבול. וירגיל עצמו בראשונה לעשות המעשים הקלים, ואל יטריח על עצמו. אבל כל אשר ילך, יוסיף, כאשר אמר (ישעיה כח,יג) והיה להם דבר י"י צו לצו צו לצו קו לקו קו לקו זעיר שם זעיר שם.
והיה אם רואה שלא עומד בקבלה כי כבד המשא ממנו, שוב יפחית מגודל הקבלה לבל תקוץ הנפש פתאום. אך לא יניח לגמרי את הקבלה, ויחשוב בליבו כי עוד זמן מועט יאסוף כוחותיו, ויחדש כנשר נעוריו, ויבא שוב אל הקבלה ויכול יוכל לה. כי אז תאבד ממנו לחלוטין. אלא יפחית ממנה ככל אשר יוכל לשאתה, עד שיוכל שוב להוסיף עליה ולהתקדם הלאה. וכשם שמי שנחתך לו אבר חס ושלום, אם נכרת האבר לגמרי מן הגוף, שוב אין תקנה לאבר. ואם מעורה בגוף, שוב יש תקנה לאבר, ויחזור לקדמותו כשירפאהו.
הדרכה מעשית
ה. והביא על כך משל מעשי, כגון הרוצה להרגיל עצמו בתעניות, יתחיל בימי החורף הקצרים, ולא בימי הקיץ הארוכים. וכן יקבל עליו קבלה שיודע שיוכל לעמוד בה, כגון לצום פעם בשבוע לא יותר. ומראש ידע שבתחילה יקשה עליו בפעם הראשונה והשניה, וקצת תשאר היגיעה בשלישית וברביעית, ומעט מזעיר ממנה תשאר בחמישית ובשישית, וכשיתחיל להכנס בשביעית לא ייגע בה שום יגיעה כלל. ובימי הקושי יזכיר לעצמו הנאותיה וטובותיה. ואם בימי הקושי רואה שהמשא כבד ממנו, לא יוכל לשאתו, הרי שיפחית קבלתו, כגון שיצום פעם בחודש, אך לא יניחנה לגמרי. עד כאן תורף דבריו.
והרי שמסקנת הדברים הם שבעת הקושי חובה לעודד את הרגשת הנכאים והקושי מן המעשה שעשה, מן ההרגשה הלא טובה שהשאיר המאמץ שנדרש כדי להתגבר. וזה יבוא על ידי עצתו של בעל ספר הישר הנזכר לעיל, שיתבונן בגודל המעשה שעשה, ובחשיבותו, ואילו לא היה עושהו מה היה מפסיד וכדומה. והרי שההרגשה הטובה מן המעשה תחרט בליבו, והיא תעזרהו להבא. או בדרך אחרת תבא ההנאה עם דיבור עצמי ומחשבתי, אשריך שהצלחת לעמוד במשימה, מה קרוב עתה אתה אל השם, עמדת בנסיון, עלית דרגה וכדומה. כדאי על ידי אמירה בפה, על ידי חשבון נפש, על ידי קנס ממוני באי הצלחה, ומאידך על ידי פרס ממוני בהצלחה, ועל ידי פנקס כיס (וכדלקמן בע"ה) וכמובן על ידי לימוד מוסר, עד שישנה וישלש את המעשה, עד כי חדל הסופר לספור כי אין מספר, ושוב ירפה הקושי ויעלם כלא היה.
צריך לשים לב שעל האדם לעודד את עצמו על דרך אשריך שעשית מצוה, וקרוב אתה להשם, והרי אפילו מצוה קטנה שבקטנות אדירה ונפלאה היא, קל וחומר אותה החלטה שקיבל וקשה היא ליישום. ולפום צערא אגרא. וטוב אחד בצער ממאה שלא בצער וכדומה. ולא שיחשוב אשרי, אני מיוחד יותר מכולם, מה שכולם לא עושים אני כן עושה, אני עובד על עצמי אחרים לא. שאז ההרגשה תהיה של גדלות עצמית וגאוה אין קץ, ואף שהמטרה להקל על זמן ההנאה תושג, אך מאידך הקלקול שיבצר יהיה רב שבעתים.
הלכה למעשה
ו. אך כיון שהקושי הוא העקביות להתמיד ולבחון מעשיו, להתמיד ולשבח הצלחותיו, להתמיד ולהתבונן ברווחים של העשיה ובהפסד. הרי שנראה לתפוס את עצתו של ספר חשבון הנפש, [ביחד עם הנזכר לעיל] כי היא קלה לישום, ודרך פשוטה להצליח ולהיות עיקבי, כדי לעלות במסילה העולה בית אל.
שיטת הפינקס
שיטה זו היא שירשום תדיר את הצלחותיו וחסרונותיו, ויפקדם תמיד, וכאשר יבואר ברצות השם בהמשך. והנה כבר שיטה זו נזכרת בראשונים וכמו שכתב השערי תשובה (א,ח) ששנינו בשבת (יב ע"ב) גבי רבי ישמעאל קרא והיטה וכתב על פנקסו, אני ישמעאל בן אלישע קריתי והטתי נר בשבת, לכשיבנה בית המקדש אביא חטאת שמנה. ורואים כי פנקס היה לו. וכתב השערי תשובה, וכן ראוי לכל בעלי תשובה לכתוב על מגילת ספר הדברים אשר נכשלו בהם, והמצוות אשר קצרו בקיומן, ולקרא ספר זכרונותם בכל יום. עד כאן לשונו. וכן ספר חשבון הנפש כולו בנוי על שיטה זו (ועוד ראה שם בסימן מג) [ומשם הבאנו את רוב הדברים.] וכן בספר ארך אפים (סימן ג אות ה והלאה באורך) אחז בשיטה זו, וכן ראה בספר עלי שור (ח"א עמוד קס).
ועל כן יש למלא טבלה שבראשה יכתוב את ימות השבוע ובצדדיה סוגי המדות שחפץ לקחת על עצמו, כגון, ענוה, סבלנות, שמחה, אהבה וכדומה, כל אחד יקח את המדות שעליו לעבוד עליהם [ולפחות יקח ששה מדות]. וכמנין המדות שלקח כן יהיו מספר הטבלאות שיעשה. ותחילה ילמד את המדות שחפץ לעבוד עליהן, כל מדה את מוסריה, ואת דרכיה, מה גורם לה, ומה הדרכים למונעה ולהשיגה, מהו אמצע המדה וכדומה. ואחר כך בכל שבוע יקח מדה אחת מכל המדות שעליהם עובד, ועליה ישים כל עיניו ומגמתו באותו שבוע. [ובכל שבוע יעבוד על מדה אחת בלבד, כי תפסת מרובה לא תפסת, וכן כתב בספר ארך אפים (סימן ג אות טז)] ועל כן בשבוע זה ילמד ענינה ומוסריה בעת סדר מוסר, וישקיע מחשבותיו וליבו איך יוכל לכבוש מדה זו וכדומה. וכן כל אותו השבוע ישתוקק מתי תבוא לידי מדה זו ואקיימנה, ואם לא באה, הרי שיצור מקרים כאלו בעורמה (כי אחר המעשים נמשכים הלבבות). עוד זאת יעשה, יתמצת במשפט אחד את מעלתה והשגתה של מדה זו, ויניח משפט זה למזכרת מול עיניו כל אותו השבוע על גבי השולחן.
במשך היום יסמן בתוך המשבצת המתאימה של כל מדה אם נכשל או הצליח באותה מדה. [אפשר על ידי נקודה, או על ידי V על כל הצלחה. או על ידי ציון כללי, כגון 10 פירושו מושלם, 8 נפילה קלה וכדומה.] ויותר טוב שיעשה כן בסוף כל סדר. והטוב ביותר שיעשה כן פעם אחת ביום. [אך לשם כך צריך שיזכור כל מעשיו ומאורעותיו באותו היום] ובה בשעה שמצליח באותה מדה או לא מצליח, הרי שיחזק את עצמו על ידי עידוד, כגון אשריך שזכית לעשות רצון בוראך, אשריך שקיימת מצות עשה דאורייתא של והלכת בדרכיו. וישמח במצוה שנפלה תחת ידו כשם ששמח במצות אתרוג [שכן זהו ממש מצות עשה מן התורה] ויצטער אם נכשל [ואין זו עבירה, כי עובד על עצמו, כמו שכתבנו לעיל (חלק ההלכה סעיף ו).] וכן על ידי התבוננות במעלה שהשיג ובחסרון שיבא לידו אם יכשל, וכנזכר לעיל בספר הישר. וכן שיזכור כי תקופת הקושי היא ברת חלוף, ואם יתמיד, הרי שההרגל ימשוך את ליבו ויהפך אצלו טבע. וגם מראש ידע ידיעה זו, שבודאי הקושי יבא, ולא יעמוד מול הקושי מבוהל, אלא יהיה מחכה לו ומוכן לקראתו. ועוד עצה נפלאה אם שייך שיעשה זאת יחד עם חבר דהיינו חבר נאמן לו, ויחדיו יקחו עבודת המדות ויבקרו זה את זה, וישמחו ויוכיחו זה את זה. והרי שזו דרך נפלאה לעקביות ולהשקעה שישקיעו, כי יודע שיש מי שצריך לשמוע איך היה ואיך הסתדר, וכמה טרח ומה עלה בידו, וכמו שכתב בספר חשבון הנפש (סימנים לג,מד,מה). עיין שם.
בכל ערב או בסדר מוסר [העיקר שיהיה זמן קבוע בקביעות שאין בה שינוי כלל, וכל אחד יבחר את הזמן שבו יודע שיוכל להתמיד.] יבדוק את כל מעשיו שבמשך כל אותן עשרים וארבע שעות, יעבור עליהם אחד אחר השני, הקימה בבוקר, תפילה וכו', ואם חיסר ולא סימן במשבצות במשך היום או בעתים הקבועים לו ביום, הרי שישלים כעת את החסר, ויסמן במשבצות המתאימות את הצלחותיו ואי הצלחותיו. וכשיסיים הרי שישוב וישים עיניו כלפי המשימה השבועית, ויתבונן בה, מה הסיבה שהצלחתי או למה לא הצלחתי, מה הגורם ומה הסובב, ואיך אפשר שלא יקרה כן פעם הבאה, או איך אשוב ואשנה ההצלחה, וכן על זה הדרך.
בסוף השבוע יחשב מנין הצלחותיו ואי הצלחותיו, ויקבע מנינם לזכרון בסוף הטבלה. ועוד בסוף השבוע יעודד את עצמו על ידי קנית פרס לעצמו, איזה דבר שאוהב, ספר או ממתק וכיוצא בזה כל דבר שחפץ בו, והוא פרס על הצלחותיו, ואפילו אם לא הצליח מגיע לו פרס על כך שפועל, ועל ששם מול עיניו את דרכיו. או במקביל יקנוס עצמו על רפיון עבודתו, כגון שיתן לצדקה סך מסויים, או שיחוייב להתענות, או ידלג סעודה אחת, או שאר מיעוט אכילה. או שיענש ולא ישן לילה, או סיגוף בשינה כגון בלא כר, או בלא כסת וכדומה.