אור ברסלב
שלחן ערוך המדות - א שער הגאוה - הלכה › סימן א

שלחן ערוך המדות - א

שער הגאוה - הלכה · סימן א

שער הגאוה - הלכה

איסור תורה

א. הגאוה אסורה מן התורה, ואינה רק דבר חסידות או דרך ארץ כאשר סוברים העולם, ועל כן המתגאה עובר באיסור גמור דבר תורה. ונחלקו הפוסקים מהו מקור האיסור, יש אומרים משום שנאמר (דברים ח,יד) ורם לבבך ושכחת את ה'. ויש שלמדו קל וחומר מחיוב המלך שלא להתגאות שנאמר (דברים יז,כ) לבלתי רום לבבו מאחיו, ואם על המלך ציותה תורה, קל וחומר שמצווים שאר העם. ויש אומרים משום שנאמר (דברים כח) והלכת בדרכיו. ויש אומרים משום חיוב הענוה. ולכל הדעות הגאוה אסורה מן התורה.

גאוה אסורה מן התורה

א. א. הגאוה אסורה דבר תורה כדאיתא בסוטה (דף ה ע"א) אזהרה לגסי הרוח מנין. רב נחמן בר' יצחק אמר מהכא ורם לבבך ושכחת, וכתיב השמר לך פן תשכח את ה'. [ופירש"י, אזהרה שלא יהא גס רוח, ורם לבבך ושכחת, אלמא מגובה לב בא לידי שכחה ששוכח את בוראו, ובשכחה הוא מוזהר השמר לך פן תשכח. ע"כ.] וכדר' אבין א"ר אילעא דאמר, כ"מ שנ' השמר ופן ואל אינו אלא בל"ת. וכן מנה הסמ"ג (ל"ת סד) לאו זה במניינו. וכתב שאף שבתחילה לא מנה לאו זה, מ"מ בחלום במראות הלילה אמרו לו, שכחת את העיקר. ושוב ראה שכן הוא בסוטה (דף ה ע"א). עכת"ד. וכן הסמ"ק (סי' כב) ג"כ מנה לאו דגאוה וז"ל, שלא להתגאות דכתיב פן תאכל ושבעת (דברים ח,יב) ורם לבבך ושכחת (דברים ח,יד). פן קאי אורם לבבך. עכ"ל. וכ"כ כיוצ"ב הכל בו (סי' קלז) אסור להתגאות שנאמר פן תאכל ושבעת, וסמיך ליה ורם לבבך ושכחת. עכ"ל. וכן דעת רבינו יונה בשערי תשובה (שער ג אות לד) ויליף לה ממקום אחר מדכתיב (דברים יז,כ) לבלתי רום לבבו מאחיו דכתיב גבי מלך, הוזהרנו בזה להסיר מנפשנו מדת הגאוה, ואפי' המלך לא יתגאה. וע"ע לו באיגרת התשובה (אות כז) [ועוד כתב בשערי תשובה (שער א ס"ס כז) וז"ל, מלבד כי הגאוה גורמת חטאים, המדה עצמה חטאת, כמו שנאמר (משלי טז,ה) תועבת ה' כל גבה לב. וכ"כ עוד לקמן (שער ג סי' קסג) גבי עונש הנותנים חיתתם בארץ החיים מצד עצמו וכו', וגם במחשבת הגאוה מבלי השתרר, נפסד האדם, שנאמר (משלי טז,ה) תועבת ה' כל גבה לב. עכ"ל.] וכ"כ עוד בפירושו לתהלים (פרק י) מדכתיב ורם לבבך, וכתב ומלבד שהגאוה סיבה לעבירות עצומות, עצם הגאוה היא חטאת. וכ"כ בשו"ת הראב"ד (סי' ט) והמאירי במאמר התשובה (מאמר א פרק ה עמ' 117) יליף נמי בק"ו ממלך שכתוב בו ורם לבבך ק"ו להדיוטות. וכ"כ בספר הבתים ספר המצוה (עשה עא עמ' רסא) וכ"כ ההגהות מיימוניות דפוס קושטנטינא (ריש הלכות דעות) ובשו"ת מהר"י וויל (ר"ס קצא). וכן כתב בספר אמרי שפר לר' יהודה בן משה בן חלאוה והוא מן הראשונים (במבוא לפרשת וירא בההדרת ר' בן ציון הרשלר תשנ"ג) וכן בספר מנורת המאור (נר שביעי סי' שלא אות ה) העתיק להלכה את גמ' סוטה הנ"ל. וכן בספר ארחות צדיקים (ריש הספר ריש שער הגאוה) תפס את שני המקורות יחדיו, דהגאוה אסורה ד"ת מדכתיב השמר לך וגו', וכן דאתי בק"ו מדהזהירה התורה מלך בגאוה ק"ו הדיוטות. וכן בספר חרדים (פרק כא אותיות טו,טז) הביא את דברי הסמ"ג ורבינו יונה הנ"ל להלכה. וכ"כ בשו"ת בנימין זאב (סי' רמז ד"ה ומ"מ) וכן פסק בעל המשנה ברורה בספרו חפץ חיים (בלאוין שבריש הספר ה) ושב והניף קסתו בספרו מחנה ישראל (ר"פ טז) ועוד כ"כ בסוף ספרו חובת השמירה. וכן כתב הגאון ר"ח קנייבסקי שליט"א בספרו ארחות יושר (ריש פרק יט) דהוי ד"ת מדכתיב ורם לבבך. והרי לפנינו חבל נביאים מצוקי ארץ דמין קמאי, אשר כתבו להדיא דגאוה אסורה מן התורה.

והן אמת כי נמצאו כמה ראשונים שמהפסוק השמר לך למדו מצוה אחרת ולא לגבי איסור גאוה. כי הרמב"ן (בתוספותיו לספר המצוות של הרמב"ם הנדפס בסו"ס המצוות מצוה ב) כתב כי פן תשכח היא מצוה שלא נשכח מעמד הר סיני שהוא יסוד האמונה. ע"כ. וכן היראים (סי' יא) למד שהיא מצוה שלא לשכוח לקבל עול מלכות שמים. ולמ"ד ק"ש דרבנן, יפרש שהיא מצוה שיזכור תמיד את בוראו ומצוותיו. ע"כ. וכן הרמב"ם בספר המצוות השמיט מצוות פן תשכח הנ"ל [וכמו שכתבו הסמ"ג הנ"ל והרמב"ן ועוד על הרמב"ם שהשמיט זאת, וע"ע לקמן (אות ג) בזה.] וגם הרס"ג לא מנהו, וגם הרשב"ג בהזהרותיו, וגם בספר החינוך.

והלכת בדרכיו

ב. מ"מ אין להכריח מכח כן שאינם סוברים שהגאוה אסורה מן התורה וכמו שמפורש ברמב"ם גופיה (הל' דעות פ"א ה"ה) וגם (בהל' תשובה פ"ז ה"ג) ועוד בספר המצוות (מצוה ח) דהגאוה אסורה מן התורה מדכתיב והלכת בדרכיו. וכן ס"ל נמי לרמב"ן בריש אגרת הקודש, וכן בהשגותיו לספר המצוות (בריש הספר שרש ב ד"ה התשובה הרביעית) וכן מבואר נמי משתיקתו לספר המצוות (מצוה ח) וכמו שכתב בספר מנוחת שלום (סופר ח"ה ר"ס לח) דשתיקת הרמב"ן בספר המצוות הוי הוכחה דהכי ס"ל. וכן גם החינוך (מצוה תריא) מנה מצוה זו דוהלכת בדרכיו. וכן הרשב"ג (בריש אזהרותיו) כתב ולתמוך בנתיבו פעמים אשורים, וכדביאר הרשב"ץ בפירושו זוהר הרקיע שהוא והלכת בדרכיו. וכן סוברים עוד ראשונים רבים לך ראה לעיל (שער המדות חלק ההלכה סעיף א) [וכאן אספנו את אלו שהשמיטו לאו דפן תשכח, ומנו והלכת בדרכיו.] הרי שכמעט כל הני שהשמיטו במנין המצוות לאו דגאוה, כתבו להדיא דאיכא עשה דוהלכת בדרכיו, וא"כ תיפוק ליה לאסור גאוה משום עשה דאורייתא דוהלכת בדרכיו.

למה לא נילף מוהלכת בדרכיו להיות גאים

ובבואנו הלום חזי הוית בשו"ת ישמח לב פראנג'י (סוף ח"א ד"ה וכשאני) בשם המהר"ש יפה שהביאו הנחמד למראה (ח"ג דקמ"ח ע"ב) דהקשה, דמאחר ויש מצות והלכת בדרכיו, ועל ה' כתיב ה' מלך גאות לבש, למה נאסרה הגאוה. ומשני, דשאני ה' שביכולתו לתפוס גאוה מחד, וחסד ונתינה מאידך, משא"כ בן אנוש, ועל כן אנו אסורים בגאוה. וציין עוד לעיין בספר ברך את אברהם פלאג'י (דקמ"א ע"ב). וכן ראיתי שעמד על קושיא זו בספר אביאסף לגאון רבי אברהם כהן מג'רבה (ח"ב אות קלט) ומשני כאמור, דלה' אין בגאוה מניעה להיות רחום וחנון, משא"כ אנו. ואולם בשו"ת מהר"י וויל (סי' קצא) ביאר דגאוה אין ללכת אחר ה', כי אסור להשתמש בתגא דמלכא. ע"ש. וע"ע הגהות מיימוניות קושטנטינא (ריש הלכות דעות) בזה. וכן הוא במדרש משנת ר' אליעזר (פרשה י עמ' 194) קשה היא גסות הרוח, שכל גס רוח כאילו עושה עצמו אלוה, שלבושו שלהקב"ה גאות, שנאמר י"י מלך גאות לבש. ושנו רבותינו במלך בשר ודם, אין רוכבין על סוסו, ואין משתמשין בשרביטו, ואין לובשין לבושו, וכל שכן מלך מלכי המלכים הקב"ה. ע"כ. ועוד ראשונים רבים כתבו שאסור להשתמש בתגא דמלכא בגאוה שהיא כתר של ה', שכ"כ בשו"ת מהר"י וויל (ר"ס קצא) ובאגרת הרמב"ן, ובספר מעלות המדות (מעלת שמינית ד"ה בני הוו זהירין עמ' קכב) וברשב"ץ במגן אבות (פרק ד משנה ד) וז"ל, ודרך צחות נאמר שהלובש לבוש מלכות, חייב את ראשו למלך, ולבוש הקב"ה הוא גאות, שנאמר י"י מלך גאות לבש (תהלים צג,א) ולא מצינו בכל מדות שמשבחים בהם להקב"ה, שמתגנה בהם האדם אלא המדה הזאת, שהיא גנות לאדם ושבח להקב"ה. עכ"ל. וכ"כ ההגהות מיימוניות דפוס קושטנטינא (ריש הלכות דעות) וכ"כ בארחות צדיקים (ריש שער הגאוה).

ברם ראה להמאירי שכתב בכמה דוכתי שהמדות אינם עבירה אלא שמביאים לעבירה. שכ"כ במאמר התשובה (ר"פ ד עמ' 74) לענין כעס וכבוד ועוד, שאינם עבירות, אלא הם מושכות עבירות גדולות. ועוד כ"כ שם (עמ' 75 בסיבה הרביעית, וכמו שביאר לעיל סוף עמ' 74) ועוד כ"כ (בעמ' 81 ריש ד"ה ויש, ובעמ' 83 ד"ה ואשר, ובעמ' 84, ובעמ' 99 ועמ' 111-112) ועוד הכי הוא לו בחידושיו למס' שבת (דף קלג ע"ב ד"ה לעולם). ברם גם איהו כתב כן לגבי שאר המדות, אך לענין הגאוה שאנו עסוקים בה גם איהו ס"ל דהוי לאו, וכמו שהבאנו לו לעיל שכ"כ באורך (בעמ' 117, ובעמ' 96). וכן הוא במסילת ישרים שאף שבפרק ג (ד"ה כלל הדבר) ס"ל שהמדות אינן עבירות, הלא בנקיות (פרק יא ד"ה אמנם כמו) כתב, שעל הגאוה מקרא מלא מזהיר ואומר (דברים ח,יד) ורם לבבך ושכחת את ה'. עכ"ל.

טעם להשמטה שהשמיטו כמה ראשונים לאו דגאוה

ג. ובר מין דין כי אין בהשמטת הני ראשונים ל"ת דגאוה ממנין המצוות כדי להוכיח דלא ס"ל, אחר שגמ' ערוכה לפנינו בסוטה (ה ע"א) דהוי מצות עשה. ויש לתור ולחפש בכללי ודרכי מוני המצוות על שום מה ולמה השמיטו מצוה זו. ובאמת שעמדו על אלו דברי הרמב"ם גאוני עולם, על שום מה לא מנה מצות דפן תשכח. והנה בספר מגילת ספר (על תוספות הרמב"ן שבסו"ס המצוות מצוה ב) שהוסיף הרמב"ן ומנה מצות פן תשכח, כתב ליישב דהרמב"ם לא מנהו מפני המבואר לו בשורשיו שבריש ספר המצוות (שורש ג) שכל מצוות כוללות אין למנות בכלל התרי"ג. [וכאן הוי מצוה כוללת דנפיק מפן תשכח שהוא ציווי שלא לשכוח את ה' בכל דרך המשכחת.] וכ"כ בספר דינא דחיי על הסמ"ג (לאוין סד) דהן פן תשכח דבפרשת ואתחנן, והן פן תשכח שבעקב, המה לאוים כוללים. ומה שאמרו בסוטה (ה ע"א הנ"ל) אזהרה לגסי הרוח מנין מדכתיב ורם לבבך וגו'. ס"ל לרמב"ם דהוי אסמכתא שיהיה רמז מהתורה לגסי הרוח. ובעוד דרך כתב ליישב דאת הגמרא בסוטה יליף הרמב"ם כפירש"י התם, דהשמר לך פן תשכח את ה', הוא איסור לשכוח את ה', וגאוה הרי משכחת את ה', ועל כן מכאן נאסרה גאוה ד"ת. וא"כ המצוה פן תשכח שהיא גורמת לאיסור גאוה היא כוללת. ע"כ. ותירוצו השני הוא כנזכ"ל. וכ"כ לבאר את הרמב"ם בספר ברית משה על הסמ"ג (ל"ת סד) ושהרמב"ם והסמ"ג [שכן מנה פן תשכח] פליגי אי מונים מצוה כוללת. ושכ"כ בספר ד"מ (ח"ב דף סד ע"ב). [ועע"ש שעדיין הוקשה לו ארמב"ם מהגמ', ועיין שם (באות ב) מה שישב.] והביא עוד שבספר מגדל עוז (הל' דעות פ"ב ה"ג) ישב את הרמב"ם שלא מנה כיון שהיא מצוה שבלב. ודחאו הרב ברית משה, שהרי גם מצוות (א,מז,שב) שבספר המצוות הם מצוות שבלב וכן מנאם הרמב"ם. ועוד הביא שבספר חשק שלמה הנדפס בש"ס וילנא סוטה כתב לבאר דלא מנה הרמב"ם לאוין שבאו מהשמר ופן ואל. וגם זאת דחה הרב ברית משה, שהרי ל"ת (פט) כן מנה. ועע"ש. וכ"כ לישב דשאני הכא דהוי מצוה כוללת, בספר ארח מישרים (סימן ז ס"ק א) והוא ספר נפלא ביותר שו"ע על המדות, וגם הוא דחה את ישוב המגדל עוז הנ"ל מספר המצוות (ל"ת שב) שלא לשנא בלב, והרי לנו שהרמב"ם מונה מצות שבלב. וכן (מל"ת יז,יח) שלא לאהוב את המסית, ולא לעזוב שנאת המסית. ועוד (ל"ת נט) שלא נסיר מלבנו מעשה עמלק. וגם (ל"ת שה) שלא לנטור. ומל"ת (רסו) שלא להתאוות. ומל"ת (מז) שלא לתור אחר לבבנו. וכן עמד במדוכה זו בספר דרופתקי דאורייתא (ח"ב סימן א אות ג) וגם הוא דחה כנ"ל את המגדל עוז שהרי מנה הרמב"ם כמה מצוות שבלב, שכן הוא בלאוין (מז ושב). והביא שבפרשת דרכים (דרך מצוותיך ח"ב אזהרה עשירית) ישב כנ"ל דהוי צווי כולל. וכ"כ בספר מצוות ה' (בלאוין לשיטת הסמ"ג סי' ד דף רכב), ובספר בית אהרון (הוספות לגרא"ד לאוט "זל בהשמטה לאחר ההסכמה בראש הספר). ואיהו הרהמ"ח כתב לישב משום דהוי אסמכתא. וגם הוא דחה את החשק שלמה שיישב שלאוין שבאו מהשמר ופן ואל לא מונה הרמב"ם, דלהדיא כתב הרמב"ם בהלכות שמיטה (ספ"ט ה"ט) וכל מקום שנאמר השמר ופן ואל הרי זו מצות לא תעשה, והיא מכלל תרי"ג מצוות. וכן הוא בספר המצוות (לאוין סז,קצג,רכט,שח). עכת"ד הרב דרופתקי דאורייתא.

עשה דענוה

ד. ועוד בה י"ל מעוד טעם דאף אלו שלא מנו לאו דגאוה סוברים שיש בה איסור תורה, והוא איסור תורה משום חיוב הענוה, שהמתגאה עובר אמצות עשה דענוה. וכמו שהיראים גופיה שלא מנה לאו דגאוה כתב (מצוה כב) מצוה הוי שפל רוח, ושכן מנאה רב יהודאי גאון. וחיפש היראים מקור מהתורה ולא מצא, ועל כן פירש שמתוך שהתורה שיבחה את משה בענוה מינה נפיק. ע"ש. וכן הבה"ג (ריש הספר במצוות קום עשה אות קסד) מנה מצות הוי שפל רוח. וכן הרשב"ג באזהרותיו שלא מנה גאוה, הענוה כן מנאה (עשה מו). ועוד הביא בספר דרופתקי דאורייתא (ח"ב ר"ס ג) שכן מנאה רבינו אליהו הזקן באזהרותיו (דף נד) וז"ל, קדושה וענוה הישר והטוב. וכן רבנו יצחק ב"ר ראובן אלברגלוני באזהרותיו (ד"ז ע"א הנדפסו בסו"ס מצות המלך) מנאה.

סיכום

אתה הראת לדעת כי הגאוה אסורה מן התורה כל מר כדאית ליה. ואף אלו שהשמיטוה יש לתלות ההשמטה דבכלל מנין תרי"ג המצות לא חשיבי, ברם לאו מיהא איכא וכנ"ל. ובר מין דין תיפוק ליה משום מצות עשה דוהלכת בדרכיו. ועוד בה דאיכא איסור תורה בגאוה משום חיוב הענוה, והמתגאה עובר אמצות עשה דענוה. והרי לפנינו שלכל הראשונים יש איסור דאורייתא בגאוה.

מהות הגאוה והשפלות

ב. הענוה היא ראש למדות הטובות והגאוה הרעה שבכל המדות. מהות הגאוה היא התפארות במעלה שיש לו, ומכוחה מרגיש מרומם ולכן מתנשא מעל חבריו ומרעיו. והשפלות היא הידיעה שהמעלות נתנם ה' ולא אנו השגנום, וידיעת חסרונו בעבודת ה', וידיעת מעלות חבריו. ועוד ראה כאן בפנים בנזקי הגאוה ומעלת הענוה, ודרכים להשגת הענוה.

הגאוה שורש לכל מדות רעות והענוה ראש לטובות

ב. א. תחילה נראה מדברי הראשונים דמן קמאי, את גודל מעלת הענוה, וגנותה של הגאוה, שהם ראש למדות הטובות והרעות.

ענוה

דהנה רבנו אברהם בן הרמב"ם בספרו המספיק לעובדי ה' (פרק הענוה) כתב, הענוה היא המשובחת שבמדות התרומיות. והרמב"ן באגרתו כתב על הענוה, שהיא מדה טובה מכל המדות טובות. ובספר מעלות המדות (המעלה השמינית הענוה) פתח, דעו בני כי מעלת הענוה מעלה גדולה ונכבדת להגיע בה אל כל שאר מעלות המדות. ובהמשך (ד"ה וחסידים) כתב, וחסידים הראשונים בחרו במדת הענוה, מפני שהיא ממבחר מעלות המדות. ובספר אורך ימים לגאון רבי שמואל בנברשתי (נדפס בשנת ש"ך בפרק שלישי) כתב מדת הענוה היא סולם לעלות בה לכל המדות הטובות, והיא ראש והתחלה לכל מצוות התורה. ובשל"ה (פרשת עקב דף עט ע"ב) כתב, והמעלה הגדולה מכל המעלות היא מעלת ענוה. והמהרש"א (סנהדרין פח) כתב, הגאוה היא גרועה שבמדות, והענוה היא מדה עליונה שבמדות. ובספר תומר דבורה (פרק שני) כתב מדת הענוה כוללת הכל, והיא מדה על כל המדות, וכוללת הכל וכו'. וכאשר יתייגע תמיד להשיגה, כל שאר המדות נגררות אחריה.

גאוה

וכתב רבינו יונה בפירושו לאבות (פ"ד מ"ד) על הגאוה שאין לך מדה קשה ממנה, ורוב העבירות שבתורה תלויות בה. עכ"ל. וכ"כ בספר כד הקמח (ריש ערך גאוה) על הפסוק (משלי ח) יראת ה' שנאת רע גאה וגאון ודרך רע. ואיש רע הוא הכולל המדות הרעות שהזכיר והם, גאה, וגאון, ודרך רע, ופי תהפוכות. הזכיר מדת הגאוה תחילה, שהיא הקשה שבכל המדות. עכ"ל. ועוד כתב (ערך ענוה ד"ה וידוע) שהגאוה היא המדה המגונה המזקת את האדם ומטרדת אותו בגוף ובנפש מן החיים המקריים, ומן החיים הנצחיים. ובספר ארחות צדיקים (שער הגאוה) כתב על הגאוה, שהיא פתח לרעות רבות, ולא ראינו כזאת לרעה בכל המדות. וכ"כ השערי תשובה (שער ג אות לד) הגאוה מן העבירות החמורות המאבדות ומכלות את הנפש. עכ"ל. ובספר תקון מדות הנפש לר"ש ן' גבירול פתח במדת הגאוה וכתב, שכן ראוי לפתוח בה כפי ערכה. ובספר אורך ימים לגאון רבי שמואל בנברשתי (נדפס בשנת שך בריש פרק ב) כתב, דע כי הגאוה היא פתח והתחלה לכל המדות הרעות. ובספר המדות למגיד מדובנא (גאוה סוף פרק ד) כתב, לכן אמור לגאוה אם כל מדות רעות, ושורש פורה כל סוגי פחיתות.

מהות הענוה והגאוה

ב. לכל אדם ישנם מעלות על חביריו, הן מעלות פנימיות, כגון סבלנות, חכמה, כשרון וכדומה, הן מעלות חיצוניות יופי, כוח, ממון, יחוס, וכדומה. והרי מאידך גיסא גם לכל אחד חסרונות. והנה טבעו של האדם לראות את מעלותיו להדגישם ולהגדילם, ועל חסרונותיו אינו עומד, ואינו שם ליבו עליהם, וממילא אינו מודע להם כל כך. לא כן כשאדם מסתכל על חביריו, הרי שפעמים רבות את חסרונותיהם מגדיל ומדגיש, ואת מעלותיהם מעלים ולא שם לב לחשיבותם. הגאותן מכח מעלתו, אפילו אם היא מעלה אחת, ואפילו קטנה עד מאוד, מדגישה מיפה ומשבחה, ומכוחה מתנשא מעל חביריו ומרעיו, אומר אני ואפסי עוד ואין כמוני בארץ. ואילו העניו מסתכל על עצמו לפי מה שהוא באמת, וממילא אינו מתנשא, כי גם לו חסרונות, ואומנם לו ישנה מעלה פלונית, אך לחברו מעלה אלמונית. או יותר מכך, מתבונן הוא בחסרונותיו, ועל חיובו לתקנם, והרי שהם אצלו מודגשים, וממילא נעשה שפל בנפש. כשם שהגאותן מדגיש את מעלתו כן השפל מדגיש את חסרונו. ואף אחד לא משקר, רק ההדגשה והיחס אל הדברים היא ההבדל. וכן כתבו הראשונים, דהנה כתב בספר מעלות המדות (המעלה הח' ד"ה ומה היא הגאוה) וז"ל, ומה היא הגאוה, ואיך באה בלב האדם. שהאדם מתגאה בעצמו על שום מעלה אשר הוא סבור שתהיה בו, אפשר שהוא סבור להיות מופלג בחכמה, או בנוי, או בעושר, או בגבורה, או באחת משאר מעלות המדות, ומתוך כך רואה את עצמו שהוא במעלה העליונה, ומגיס לבו ומתנשא בעצמו וכו'. עכ"ל. וכ"כ הרס"ג באמונות ודעות (מאמר עשירי בספר הפרישות השלמה פרק ט אות יב ד"ה וראוי) כי הגאוה היא כאשר האדם מגביה עצמו ורמה רוחו בעיני עצמו, ויצא ממחיצתו, ויפסע מעל הקרובים והרחוקים, ויראה עצמו יחיד בדור, ויזלזל בדעת כל אדם, ולועג ודוחה דברי כל אדם. עכ"ל. ורבנו אברהם בהמספיק לעובדי ה' (פרק הענוה ד"ה והענוה הפנימית) כתב ואמרו חכמים, כי הגאוה והאהבה העצמית מקורן בכך שהכוח השכלי באדם רואה עצמו נעלה מכפי שהוא באמת. ומכאן מתבקשת הגדרת הענוה, היפוכה של הגאוה, שמקורה בראיית הכח השכלי את עצמו פחות מכפי שהוא באמת. אם יראה האדם עצמו פחות ממעמדו בעולם, או כפי שהוא באמת, בלי הוסיף ובלי גרוע. ויכוון לבו אל המדות התרומיות שאינן עדיין בהישג ידו, ולפיכך ישבר לבו בקרבו, כמו שאמר דוד ולבי חלל בקרבי, זוהי הענוה הפנימית. עכ"ל. וכתב הסמ"ג (ל"ת סד) שלא יתגאה האדם במה שחננו הבורא, הן בממון, הן ביופי, הן בחכמה. אלא יש לו להיות עניו מאד, ושפל ברך לפני ה' ואנשים. ולהודות לבוראו שחננו זו המעלה. עכ"ל. ובספר ארחות צדיקים (שער הגאוה ד"ה גאות חכמה) כתב וז"ל, אשר יבזה בני אדם בליבו ובפיו, וכלם קטנים ופחותים בעיניו, ומהלל ומשבח עצמו שהוא גדול. עכ"ל. ועוד (שער הענוה ד"ה ומה היא) מבאר מהות הענוה וז"ל, ומה היא הענוה, היא הכנעה ושלות הנפש, ויחשוב עצמו כאין. והמאירי בחיבור התשובה (מאמר א פרק ה עמ' 119) כתב שידמה בעליו להיות מעלתו רמה ונשאה על מעלות חבריו. ודעתו ושכלו על דעתם ושכלם. וישנא וימאס כל מי שיעמוד ויתריס כנגד מעלתו. ובספר מסילת ישרים (פרק יא ד"ה הנה כלל) כתב וז"ל, הנה כלל ענין הגאוה הוא זה שהאדם מחשיב עצמו בעצמו, ובלבבו ידמה כי לו נאוה תהלה. ועוד כתב בריש הענוה (פרק כב) הנה כלל הענוה הוא היות האדם בלתי מחשיב עצמו משום טעם שיהיה, וזה היפך הגאוה ממש. עכ"ל. ובספר המדות למגיד מדובנא (ריש שער הגאוה) ביאר וז"ל, מהות הגאוה היא הערכת הנפש את עצמה בכף רמיה ומאזני שקר, להגדיל עצמו ולהתנשא על שאר בני מינו.

הכרת ניצני הגאוה

ג. כתב בספר מעלות המדות (מעלה השמינית ד"ה ומה היא הגאוה) וז"ל, ומה היא הגאוה, ואיך באה בלב האדם. אדם מתגאה בעצמו על שום מעלה שהוא סבור להיותו מופלג בחכמה או בנוי, או בעושר, או בגבורה, או באחת משאר מעלות המדות, ומתוך כך הוא רואה שהוא במעלה עליונה, ומגיס לבו ומתנשא בעצמו, ואין כל אדם חשוב בעיניו לכלום, ואינן נראים בעיניו מנהגות האנשים וכו'. עכ"ל. וכך כתב בספר מסילת ישרים (מדת הנקיות פרק יא ד"ה הנה כלל) שהגאוה נמשכת מסברות רבות מתחלפות, יש שמחשיב עצמו בעל שכל, יש ביופי, יש שמחשיב עצמו נכבד, ויש גדול, ויש חכם. כללו של דבר, כל אחד מן הדברים הטובים שבעולם, אם יחשוב האדם שישנה בו, הרי הוא מסוכן מיד ליפול בשחת זה של גאוה. ע"כ. והרי שאם אתה מעריך את מעשיך, את מדותיך, מעריך איזה דבר שבך, דע לך שזהו השורש והדרך אל הגאוה, וכבר שם במקום ההערכה העצמית, יש צורך לעבוד ולתקן. וכן כתב בספר המדות למגיד מדובנא (שער הגאוה פרק שני) ששורש הגאוה מגיע מתוך שה' חננו באיזו מעלה שאין ביד זולתו, החכם בחכמתו, הגבור בגבורתו, העשיר בעשרו, או מעלות אחרות או להיותו יפה עינים וטוב תואר. עכ"ד.

הדרך להשגת השפלות

ד. ואיך יוכל האדם להשיג את השפלות, לדעת את עצמו ומקומו, ושלא יתפאר במעלותיו ומדותיו. כתב בהמספיק לעובדי ה' (פרק הענוה) שיוכל להשיגה על ידי ג' הכשרות, אהכשרה מוסרית, בהכשרה דתית, גוהכשרה מדעית. אההכשרה המוסרית היא שיתרחק מן הכבוד והשררה ומלבושי פאר דירת פאר ורהיטי פאר וכדו' כל שאר דברים גשמיים מפוארים. וישמש החכמים. וירגיל הנפש לסלוח. וישמע חרפתו ובזיונו ויחריש. ושמלבושיו יהיו כמות שצריך, או פחות מכך. וישכון במשכנות עוני. ויתחבר לענוים. בההכשרה הדתית היא בהתבוננות בפסוקי התנ"ך על הענווה, ובאבדן בעלי הגאוה שבתנ"ך, כי רבים המה כגון קורח ועדתו וכדו' [ע"ש בדוגמאות באורך, והרי זה לימוד המוסר.] וכן יביט במאמרי ח"זל על כך. וכן יתבונן בציווי התורה שתכליתן ענוה, כגון אהבת הגר, זכרון יציאת מצרים, מפני שיבה תקום, ועוד רבים. גההכשרה המדעית היא כי באמת לא שייך להתפאר בגופו, ביופי, כח, אכילה וכדו'. כי כמוהו כחמור שיתפאר בכוחו, ועלול להשחת ולהתקלקל. וגם בקניני כסף ושוה כסף דירות וכדו' איך יתפאר במה שאין לו קיום. וכן אין להתפאר בחכמה, לפי שאף השלם ביותר באדם שהוא הנביא, הרי הוא כאין וכאפס לעומת השלמות הגמורה, מפני רעיעותו של בן אנוש. וכמו שביעקב פסקה הנבואה בגלל צערו של יוסף, וכיוצ"ב מעכבים את הנבואה החולי, הרעב, והשובע וכדו'. ויקיש הנביא מעלתו למעלת המלאכים שלא השיגה, וק"ו אם אינו נביא כלל. ועוד ישים ליבו כמה חיסר בעבודת ה', וכמה חסר הוא. וכשם שהמתגאה מתגאה ביחס לפחותים, כך הענו אוחז בענוה ביחס לשלמים. עכת"ד. והארחות צדיקים (שער הענוה ד"ה שרש) ביאר שהדרך להשגת הענוה שיחשוב בהיותו שלו ושקט ובריא ועשיר בטובות האל עמו, ושהוא אינו ראוי להם, ויחשוב גדולת האל ורוממותו, ומה אני ומה חיי, וכל מעשים טובים שאוכל לעשות אינם כי אם טפה מן הים נגד חיובי, ויעשה כל מעשיו לשם שמים. ועיקר הענוה שיכנע לאותן שהן תחתיו, כגון לעבדיו ולבני ביתו ולעניים המתפרנסים ממנו, ואינו צריך להם, ואינו ירא מהם. השומע חרפתו ואינו משיב מחמת גודל ענותנותו, זו היא ענוה ישרה מאד.

ובאגרת הרמב"ן כתב את הדרך להשגת הענוה בשתי בחינות, בחינה רעיונית, ובחינה מעשית. הבחינה הרעיונית היא, איך להתמודד עם המציאות הרי לכל אחד יש מעלות יתרות על חביריו, כל אחד בתחומו שלו, ואם כן איך יהיה עניו, ולא יחשיב עצמו יתר על חבריו. ועל כך מבאר תחילה, כי המעלה שלך אינה שלך, כיון שלא אתה השגת אותה, אלא ה' נתנה לך, וממה תתפאר. וזאת שנית, הרי גם אם לך מעלות על חבירך, הלא לכל אדם יש מעלות אחרות יתרות עליך, שהרי אם חכם או עשיר הוא עליך לכבדו. ואם רש הוא ואתה עשיר או חכם ממנו, חשוב בלבך כי אתה חייב ממנו והוא זכאי ממך, שאם הוא חוטא הוא שוגג ואתה מזיד. ומבחינה מעשית, כל דבריך יהיו בנחת, וראשך כפוף, ועיניך יביטו למטה לארץ, ולבך למעלה. ואל תבט בפני אדם בדברך עמו, וכל אדם יהיה גדול ממך בעיניך, וכנ"ל. וכדברי הרמב"ן דרך המגיד מדובנא בספר המדות (שער הגאוה פרק שני) שהמתפאר במה שחננו ה' באיזו מעלה שאין ביד זולתו, בחכמתו, בגבורתו, בעושר, טוב תואר, וכדו'. היא אולת וכלימה, כי הוא חושב שהוא עשה את כל החיל הזה בכוחו, בעוצם ידו, ואם בעל נפש אתה הלא תבוש ממלך הכבוד, כי העושר והכבוד אך מלפניו יבא, ואיך תשכחהו. עכ"ד. וכ"כ בספר קיצור שולחן ערוך (סימן כט סעיף ג) כדברי אגרת הרמב"ן וז"ל, ואיך תרגיל את עצמך להיות עניו ושפל רוח, כל דבריך יהיו בנחת, ראשך כפוף, עיניך יביטו למטה, ולבך למעלה. וכל אדם יהא חשוב בעיניך שהוא גדול ממך, אם הוא תלמיד חכם יותר ממך הרי אתה מחוייב לכבדו. וכן אם הוא עשיר ממך ג"כ אתה מחוייב לכבדו, כדמצינו רבי היה מכבד עשירים, ותחשוב בהיות כי השי"ת נתן לו עושר, מסתמא ראוי הוא לכך. ואם הוא קטן ממך בחכמה או בעושר, תחשוב כי הוא יותר צדיק ממך, כי הוא אם עובר איזה עבירה נחשב כשוגג ואנוס, ואתה אם עברת עבירה אתה מזיד. אם כה תחשוב תמיד, לא תוכל להתגאות, וטוב לך. עכ"ל. וע"ע לקמן בחלק מוסר הגאוה (סימן ב) באורך בדרך כבישת הגאוה.

הדרך שבה ילך

ג. כבר בואר לעיל (שער המדות חלק ההלכה סעיף ב) שבכל המדות האמצע שבין שני קצוות המדה הוא המחוייב, והרי שהגאוה היא קצה אחד ושפלות הנפש היא קצה שני, והענוה היא האמצע, ובו מחוייב לילך. מכל מקום בגאוה הורונו חכמינו לפי רוב קושיה של מדה זו, שאסור ללכת בה באמצע, וחייב להטות עצמו מעט אל השפלות. ויתרה מכך אמרו כי צריך להטות עצמו אל הקצה השני שהוא שפלות הרוח. [ומדין תורה גם במדה זו האמצע מחוייב, וחכמים הם שחייבו שיטה עצמו מעט אל השפלות, כדי שלא יפול ברשתות הגאוה. ויתרה מכך אמרו כי צריך להטות עצמו אל הקצה השני של שפלות הרוח, וכנזכר.]

ופירוש שפלות הרוח הוא שלא יחזיק מעצמו כלל, ולכן לא יצטער ולא יפגע משום אדם, אף אם פגעו בו והעליבוהו בחמורה שבבזיונות, מכל מקום לא ירגיש דבר. ובמעלותיו שלו לא יתפאר, לפי שהם מאת ה' ולא באו מכוחו, וירגיש שפל לפי רוב חסרונותיו, ורוב חסרונו בחיובו עבודת ה'.

גדרי הגאוה שיטת הרמב"ם

ג. א. כל הקורא את דברי הרמב"ם במשנה תורה (ריש הל' דעות) מיד ישית ליבו כי דבריו צריכים ביאור ולכאורה סתראי נינהו מינה וביה. ומפני ההכרח הנני להעתיק כמה מהלכותיו הנוגעות לנו, דהנה בהלכות דעות (פ"א הל' א) כתב וז"ל, דעות הרבה יש לכל אחד ואחד מבני אדם וזו משונה מזו ורחוקה ממנה ביותר. יש אדם שהוא בעל חמה כועס תמיד. ויש אדם שדעתו מיושבת עליו ואינו כועס כלל, ואם כעס, יכעס כעס מעט בכמה שנים. ויש אדם שהוא גבה לב ביותר. ויש שהוא שפל רוח עד מאד וכו'. ע"כ. ובהמשך (הל' ג-ה) כתב וז"ל, שני קצוות הרחוקות זו מזו שבכל דעה ודעה אינן דרך טובה, ואין ראוי לו לאדם ללכת בהן ולא ללמדן לעצמו. ואם מצא טבעו נוטה לאחת מהן, או מוכן לאחת מהן, או שכבר למד אחת מהן ונהג בה, יחזיר עצמו למוטב וילך בדרך הטובים, והיא הדרך הישרה. (הל' ד) הדרך הישרה היא מדה בינונית שבכל דעה ודעה מכל דעות שיש לאדם. והיא הדעה שהיא רחוקה משני הקצוות ריחוק שווה, ואינה קרובה לא לזו ולא לזו. ולפיכך צוו חכמים הראשונים שיהא אדם שם דעותיו תמיד ומשער אותן ומכוון אותן בדרך האמצעית כדי שיהא שלם. כיצד לא יהיה בעל חמה נוח לכעוס, ולא כמת שאינו מרגיש, אלא בינוני, לא יכעוס אלא על דבר גדול שראוי לכעוס עליו, כדי שלא יעשה כיוצא בו פעם אחרת. וכן לא יתאוה אלא לדברים שהגוף צריך להם ואי אפשר לחיות בזולתן, כענין שנ' צדיק אוכל לשובע נפשו. וכן לא יהיה עמל בעסקו אלא להשיג דבר שצריך לו לחיי שעה, כענין שנ' טוב מעט לצדיק. ולא יקבוץ ידו ביותר ולא יפזר כל ממונו, אלא נותן צדקה כפי מסת ידו, ומלוה כראוי למי שצריך. ולא יהא מהולל ושוחק, ולא עצב ואונן, אלא שמח כל ימיו בנחת בסבר פנים יפות. וכן שאר דעותיו. ודרך זו היא דרך החכמים. כל אדם שדעותיו כולן דעות בינוניות ממוצעות נקרא חכם. (הל' ה) ומי שהוא מדקדק על עצמו ביותר ויתרחק ממדה בינונית מעט לצד זה או לצד זה נקרא חסיד. כיצד, מי שיתרחק מגובה הלב עד הקצה האחרון ויהיה שפל רוח ביותר נקרא חסיד, וזו היא מדת חסידות. ואם נתרחק עד האמצע בלבד ויהיה עניו נקרא חכם, וזו היא מדת חכמה. ועל דרך זו שאר כל הדעות. וחסידים הראשונים היו מטין דעות שלהן מדרך האמצעית כנגד שתי הקצוות, יש דעה שמטין אותה כנגד הקצה האחרון, ויש דעה שמטין אותה כנגד הקצה הראשון, וזה הוא לפנים משורת הדין. ומצווין אנו ללכת בדרכים אלו הבינונים והם הדרכים הטובים והישרים שנ' והלכת בדרכיו. עכ"ל.

ובפ"ב (ה"א) כתב וז"ל, חולי הגוף טועמים המר מתוק והמתוק מר. ויש מן החולים מי שמתאוה ותאב למאכלות שאינן ראויין לאכילה, כגון העפר והפחם. ושונא המאכלות הטובים, כגון הפת והבשר, הכל לפי רוב החולי. כך בני אדם שנפשותיהם חולות מאויים, ואוהבים הדעות הרעות, ושונאים הדרך הטובה, ומתעצלים ללכת בה, והיא כבדה עליהן למאד לפי חלים. וכן ישעיהו אומר באנשים הללו, הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע, שמים חשך לאור ואור לחשך, שמים מר למתוק ומתוק למר. ועליהם נאמר העוזבים ארחות יושר ללכת בדרכי חשך. ומה היא תקנת חולי נפשות, ילכו אצל החכמים שהם רופאי הנפשות וירפאו חלים בדעות שמלמדין אותם, עד שיחזירום לדרך הטובה. והמכירים בדעות הרעות שלהם ואינם הולכים אצל החכמים לרפא אותם, עליהם אמר שלמה ומוסר אוילים בזו. (הלכה ב) וכיצד היא רפואתם, מי שהוא בעל חמה אומרים לו להנהיג עצמו שאם הוכה וקולל לא ירגיש כלל, וילך בדרך זו זמן מרובה עד שתיעקר החמה מלבו. ואם היה גבה לב ינהיג עצמו בבזיון הרבה, וישב למטה מן הכל, וילבש בלויי סחבות המבזין את לובשיהן, וכיוצא בדברים אלו, עד שיעקר גובה הלב ממנו ויחזור לדרך האמצעית שהיא הדרך הטובה. ולכשיחזור לדרך האמצעית ילך בה כל ימיו. ועל קו זה יעשה בשאר כל הדעות. אם היה רחוק לקצה האחד ירחיק עצמו לקצה השני וינהוג בו זמן מרובה עד שיחזור לדרך הטובה והיא מדה בינונית שבכל דעה ודעה. (הלכה ג) ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית אלא יתרחק עד הקצה האחר, והוא גובה הלב. שאין הדרך הטובה שיהיה האדם עניו בלבד אלא שיהיה שפל רוח ותהיה רוחו נמוכה למאד. ולפיכך נאמר במשה רבינו עניו מאד, ולא נאמר עניו בלבד. ולפיכך צוו חכמים מאד מאד הוי שפל רוח. ועוד אמרו שכל המגביה לבו כפר בעיקר שנ' ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך. ועוד אמרו בשמתא דאית ביה גסות הרוח ואפילו מקצתה. וכן הכעס דעה רעה היא עד למאד וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר. וילמד עצמו שלא יכעוס ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו. וכן אם רצה להטיל אימה על בניו ובני ביתו, או על הציבור אם היה פרנס, ורצה לכעוס עליהם כדי שיחזרו למוטב, יראה עצמו בפניהם שהוא כועס כדי לייסרם, ותהיה דעתו מיושבת בינו לבין עצמו כאדם שהוא מדמה איש בשעת כעסו והוא אינו כועס. עכ"ל.

הקושי בדברי הרמב"ם

ב. ודברי הרמב"ם קשים, וכמו שעמדו על כך רבים ושלמים וכדלקמן, והנני לעמוד על עיקרי הקושי, כי הנה ראינו שכתב הרמב"ם בפ"א (הל' ג,ד) שהדרך הבינונית היא הטובה והישרה, וכל שיטה ממנה אפי' מעט לאחד מן הצדדים, הרי שסטה מן הבינוניות ואין דרכו דרך ישרה. ואיך אם כן שוב כתב (בהל' ה) שהחסידות להטות עצמו לאחד מן הצדדים מעט. ובפרט בגאוה שכתב שיטה עד הקצה האחרון. והרי בהלכה ג מיירי גם לענין הגאוה, שהרי בהלכה א הזכיר דעות הרבה בבנ"א ומנה גם את מדת הגאוה ביניהם, ועל כך כתב את הל' ב,ג שהבינונית היא הנכונה בלבד. וכ"כ גם (בפ"ב ה"ב) למי שהוא גבה לב שיבזה עצמו הרבה, ואח"כ יחזור לדרך האמצעית שהיא דרך הטובה וילך בה כל ימיו. עכ"ל. ולהדיא שהאמצע הוא הנכון והיפה אף בגאוה. ויותר שבפ"ב (ה"ג) כתב בגאוה שאסור לנהוג בה בבינוניות, אלא עד הקצה האחר. ולך ראה עוד (ברפ"ג) דכתב שאסור לתפוס קצה אחרון של גאוה ללבוש בגדים מבוזים [וכן בארחות צדיקים שער הגאוה יחס ענין הלבוש לגאוה].

הרי שבה"ג כתב שהאמצע בלבד הוא הטוב ולא שיטה כלל. ובה"ה כתב שחסידות להטות וגם בגאוה כ"כ. ובפ"ב ה"ג כתב שחובה גמורה להטות עד הקצה בגאוה. וברפ"ג כתב שאסור לתפוס קצה אחרון של גאוה.

חסידות לתפוס קצה בגאוה

ג. והנה הרמב"ם פירש משנתו ביתר ביאור בשמונה פרקים (פרק רביעי והיא הקדמתו למשניות אבות) וכן בפירוש המשניות מס' אבות (פ"ד משנה ד) והרואה הכל יחדיו יבואו הדברים על מקומם, וכמש"כ המ"מ (דעות פ"א סוף אות ד) וכ"כ הפר"ח (במקום) ובעוד ספרים. כי בכל המדות יש את הבינונית שהיא הדרך הממוצעת והיא החיוב ההלכתי ללכת בדרך זו משום והלכת בדרכיו, וכדכתב הרמב"ם שם (פ"א ה"ה). אך בשני הקצוות של כל מדה ומדה יש קצה גרוע יותר והקצה השני גרוע פחות, כל מדה לפי מה שהיא. וכגון בענין התאוה מי שמתאוה להכל הוא קצה אחד, ומי שלא מתאוה כלל הוא קצה שני, והאמצע הוא שיתאוה לכל מה שנצרך לקיום גופו. והנה הקצה של רוב התאוה גרוע יותר מן הקצה של העדר הרגש תאוה. ועל כן החסידים מרחיקים עצמם קצת לצד העדר הרגש התאוה, וממעטים מעט אף ממה שהוא צורך גופם, כדי שלא להמשך אחר רוב התאוה, ומחשש שלא יוכלו להחזיק עצמם בגבול הממוצע. [ואין להקשות איך עושים חסידות של איסור, שהרי כשמרחיקים עצמם מהמיצוע לצד הקשה, הרי שאינם הולכים בדרך האמצע, והאמצע הוא חיוב מוהלכת בדרכיו, והרי שאיסור קא עבדי. ובתחילה סברתי ליישב ולומר כי דרכם היא על דרך מש"כ הרמב"ם הנ"ל (בפ"ב) דרפואת חולי המדות שיטה עצמו לקצה השני זמן ארוך, ואח"כ ילך בדרך האמצע. ע"ש. וכי סלקא דעתך דכל משך זמן רפואתו עובר אדאורייתא, ועל כרחך דכיון שזהו רפואתו שוב אינו איסור, אלא מצוה. וה"ה והוא הטעם הכא בחסידים דמטים עצמם מעט לצד הקשה כדי שלא יתרחקו מהאמצע. ברם לאור דברינו הנזכרים לעיל (שער המדות סעיף ו) כי האמצע הוא החיוב לאדם השלם, ולאינו שלם חיובו לפעול להגיע לשלמות, והרי החסידים מטים עצמם כדי שלטווח הרחוק יהיו קרובים לאמצע יותר. הרי הדברים מבוארים באר היטב, ואין צריכים לפנים. ועע"ל שער המדות (חלק ההלכה סעיף ג אות א, וסעיף ו סוף אות ה) ביישוב קושיא זו.] ואולם בשתי מדות מצאנו ששם החסידות היא להרחיק לקצה השני, ולא רק מעט כבשאר מדות, והיינו במדות הגאוה והכעס. וגם בגאוה אין הכוונה שילבש בגדים מבוזים ויעשה מעשי פחיתויות, וכמבואר (בריש פ"ג) שאסור הדבר כי חביב אדם שנברא בצלם. [וכדביאר זאת הארחות צדיקים (שער הגאוה ד"ה גם מאכלו) שאסור לעשות מעשי פחיתות מהאי טעמא. וכ"כ בספר כד הקמח (ערך גאוה).] אלא שבליבו לא יאחוז מעצמו, והיינו שבלב אינו מחזיק עצמו כלל, אך כלפי חוץ כלפי מראהו בזה ילבש בגדים נאים לפי כבודו, וכן לבושו ודירתו, וכדלקמן (סעיף ה).

ד. והעדים על פירוש זה הם כשיקרא הקורא את שמונה פרקים להרמב"ם ובפרט פרק רביעי [ושים לב שם שכתב כי הסלסול הוא ממוצע בין ההתנשאות ובין הנבלה, וכתב לבאר, ופירוש סלסול הוא מי שמתכבד כראוי ואינו מתנבל בדבר. וההתנשאות הוא שיתגבר האדם יותר מן הראוי לו, והנבלה ידוע, והוא שיעשה אדם מעשים בלתי הגונים שיש בהם פחיתות הרבה וחרפה. עכ"ל. הרי שההתכבדות כראוי לו שרי.] וכן כשיבואו הדברים עם פירושו לאבות (פ"ד משנה ד). והמעשה שסיפר שם עם החסיד שהיה שפל נפש לגמרי, היינו חסידות דעבד ואינו דין, וכפי שכתב הרמב"ם שם וז"ל, אבל המדה הזאת לבדה בין שאר מדות ר"ל בגאוה, לגודל חסרון זאת המדה אצל החסידים ודעתם בנזקה, רחקו ממנה עד הקצה האחרון וכו'. וכן בריש המעשה פתח שם הרמב"ם שראה בספרי המדות שנשאל לא' מן החשובים החסידים וכו', הרי שדבר חסידות בא לומר.

לשון אסור

ולפי"ז על כרחך לדחוק את ל' הרמב"ם במשנה תורה (פ"ב ה"ג) דכתב, ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית, והרי שכתב אסור ולא כביאורנו שזהו חסידות. ועל כרחך שכוונתו לחסידות, ואסור דנקט, הוא לאו דוקא, וכאשר ביאר משנתו בכמה דוכתי וכנ"ל, דאל"כ נסתרת משנתו. ואל תתמה על חפץ כי כבר מצאנו כן לעולמים ובדוכתי טובי שנקטו הפוסקים לשון אסור וכוונתם אינה מדינא כי אם בתורת חסידות, לך ראה בשדי חמד (ח"ו עמ' 118 ע"א באורך, ובעמ' 116 ע"ב) ובח"א (עמ' 462 ע"ב אות לג). [וא"א לדחוק כפירוש השני שפירש הלחם משנה (פ"א ה"ו) דמש"כ הרמב"ם אסור היינו אדלעיל מינה דבה"ב מיירי בחולי המדות כיצד הוא רפואתם, שיטו עצמם לקצה השני זמן רב, ועל כן כתב שאסור לנהוג בבינונית אלא שיתרחק עד הקצה. וכ"כ הכנה"ג בלשונות הרמב"ם (בתירוץ ג) ויובא לקמן בעז"ה. וכ"כ לישב מדנפשיה בספר יד המלך הלוי (הל' דעות). אחר שתירוץ זה נסתר מהאמור בשמונה פרקים ומפירושו לאבות שכתב כי חסידות לתפוס קצה אחרון בגאוה, ולדרכם, נכון הדבר רק בשעת תיקון הנפש, אך אחר שהיה זמן רב בקצה אסור להשאר בקצה ועליו לחזור לאמצע, וא"כ פירוש זה דחוי. וכמו שבאמת הלחם משנה גופיה דחאו בסוף דבריו, אחר שראה שוב את שמונה פרקים.]

וכ"כ לחלק בין דין לבין חסידות בספר בן ידיד (ריש הלכות דעות) ויובאו דבריו לקמן בעז"ה, וכן יצא לדינא לפי חילוקו השלישי של הכנה"ג (שיובא לקמן בע"ה), וכן לפי חילוק יד המלך (וגם הוא יובא לקמן) והמגיד משנה (בדרך ב).

בשמתא מאן דאית ביה

ה. אלא דשוב הוקשה לי [מלבד המילה אסור] דהרי בפירוש המשניות אבות (פ"ד מ"ד) ביאר את הגמ' סוטה (ה ע"א) בשמתא מאן דאית ביה, ובשמתא מאן דלית ביה, שאמרו גבי ת"ח צריך שיהיה בו שמינית שבשמינית, וביאר, ושיערוהו על דרך משל חלק מארבעה וששים, ר"ל כשנשים הגאוה בקצה א', ושפלות הרוח בקצה אחר, יהיה ביניהם ארבעה וששים חלקים, שיהיה אדם עומד בחלק ס"ג אינו רוצה בזאת המדה לבדה לברוח מן הגאוה, שאם יחסר חלק א' ויקרב אל הגאוה יותר יכנס תחת השמתא, וזה היה דעת רבא בענוה. אבל רב נחמן פסק ואמר שאין ראוי שיהיה לאדם ממנה ר"ל מן הגאוה לא חלק גדול ולא חלק קטן, מפני שאין חטאו מעט שישים האדם תועבת ה', אין ראוי להתקרב אליו. אמר בזה הענין רב נחמן בר יצחק לא מיניה ולא מקצתיה, ומי זוטרא מאי דכתיב כי תועבת ה' כל גבה לב. עכ"ל. וכן פסק במשנה תורה (פ"ב ה"ג) וז"ל, ועוד אמרו בשמתא דאית ביה גסות הרוח ואפילו מקצתה. עכ"ל. ואילו היו לפנינו רק דבריו שבמשנה תורה, היינו אומרים כי ענין שמינית שבשמינית ושהלכה שאפי' זה אסור, היינו שמי שאין בו שום דבר מגאוה אפי' שמינית שבשמינית, הרי הוא ענו, והענוה היא המחוייבת [ולא שפלות הרוח שהיא קצה אחרון] וכמו שכתב קודם הרמב"ם שהענוה היא הבינונית והאמצע. ברם שאני ת"ח שמותרת לו קצת גאוה שהיא שמינית שבשמינית, דהיינו שיתנהג שלא בענוה לגמרי, אלא יאחוז מעט מן הגאוה שיעור שמינית שבשמינית. וקמ"ל דהלכה שגם זה אסור, וגם ת"ח אסור לו שמינית שבשמינית, והכל יבא יחדיו. וכן משמע שלמד המאירי במאמר התשובה (עמ' 135) את ביאור השמינית שבשמינית, שהדיון הוא כלפי הגאוה ולא כלפי שפלות הרוח. ברם בפירוש המשניות (אבות ד,ד) פירש ששמינית שבשמינית היינו הקצה האחרון של שפלות הרוח [ולא ענוה כאשר סברנו] ושזה חיוב, וכמו שאמרו בשמתא מאן דאית ביה. ושמתא הלא אינה חסידות. וא"כ סותר את ביאורנו הנ"ל, דמש"כ הרמב"ם לתפוס קצה אחרון בגאוה היינו חסידות. וכאן חזינן דהוא חיוב גמור והעובר על כך הוא בשמתא.

ו. ועל כן נראה מכח ההכרח, דמש"כ בשמתא אינו באמת שאיסור יש בדבר והוא בשמתא, אלא דהוי חסידות. והעדים על כך הם מש"כ הרמב"ם בריש הענין שם (אבות פ"ד מ"ד המובא באות קודמת) וכל כה"ג הוי חסידות וכנ"ל (אות ד). ועוד דגם כאן כתב כל ענין זה בלשון "ראוי" ולא בל' חובה, מדכתב אבל רב נחמן פסק ואמר שאין ראוי שיהיה לאדם ממנה ר"ל מן הגאוה לא חלק גדול ולא חלק קטן, מפני שאין חטאו מעט שישים האדם תועבת ה'. [ר"ל שגאוה היא תועבת ה' מדכתיב תועבת ה' כל גבה לב, ואחר דעסקינן בתועבת ה' שדבר זה אינו חטא קטן אלא גדול, על כן לא יחזיק בה כלל] אין ראוי להתקרב אליו. אמר בזה הענין רב נחמן בר יצחק לא מיניה ולא מקצתיה. עכ"ל. דהיינו שכל זה הוא גדר לגאוה, ועל כן אין ראוי אפי' להתקרב לגדר הגאוה, ויתרחק כמטחוי קשת ממנה. וכן במשנה תורה (שם פ"ב ה"ג) ממשיך וכותב, וה"ה לענין כעס. ולא כתבו שם בלשון אסור אלא בלשון ראוי, אלמא דאינו חיוב כי אם חסידות, דכתב וז"ל, וכן הכעס מדה רעה היא עד למאד, וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר. עכ"ל. ותנאי דמסייעי המה סיעת הראשונים הבאים לקמן (אות יא) שדין זה אינו חיוב גמור, כי אם לכתחילה ולא לעיכובא. ושם הבאנו שכן למדו בדברי הרמב"ם הרשב"ץ ורבינו יונה ושבילי האמונה, והרי לנו סיעת ראשונים אשר לומדים כדברינו ברמב"ם.

וכן ראיתי שכתב לבאר כדברינו בספר בן ידיד (שם) להדיא לענין מה שכתב הרמב"ם "שמתא" ו"אסור" דהוי חסידות וזת"ד, דמהדין סגי ללכת בדרך הבינונית אף למדות הכעס והגאוה בין מד"ת בין מד"ס, וחסידות יתרחק מעט לצדדים וכמבואר בשמונה פרקים. ומש"כ הרמב"ם בפ"ב "אסור" היינו חסידות גדולה, ועל כן מטי ראיה ממשה שנאמר בו מאד מאד דהוי חסידות גדולה, דאם מן הדין מה שיבחו. וכן הוא בראיתו מסוטה (ה ע"א) בשמתא מאן דאית ביה וכו', דכיון שכ"כ חמירא הגאוה צריך לפחות עד קצה האחרון. וזהו נמי כוונתו לענין הכעס. וסיים ואמר, לפיכך ציוו להתרחק מן הכעס (בפ"ב) דאף שמן הדין שרי על דבר גדול שראוי לכעוס וכפי שמצינו במשה, אך כיון שחמיר כ"כ הכעס צריך שלא יכעוס כלל. ולהטיל אימה יראה עצמו כאילו כועס ולא יכעס. עכת"ד. וכ"כ הרד"ע (הובא בספר הליקוטים שבסוף רמב"ם פרנקל) ליישב את הסתירה ברמב"ם, שאנו כופין אותו ומיעצין לנהוג בבינונית בכל המדות גם בגאוה וכעס, אלא שבשנים אלו הוא מעצמו דרך חסידות לו להתרחק מהם עד הקצה, מפני ההיזק הגדול הנמצא בהן, ואסור לו לנהוג בבינונית, אע"פ שמדרך החכמה היה די לו. עכת"ד. [ולא הבנתי סיום דבריו שכתב "אסור" אחר שפתח דהוי דרך חסידות. וגם מסיים שדרך חכמה די בבינונית. וכנראה היינו אסור על דרך חסידות, וכפי שכתבנו שהלשון אסור פעמים נופל על חסידות.]

ז. ועתה אינה ה' לידי דרך מקרה [נוטריקון רק מה'] ספר ארח מישרים והוא ספר נפלא ביותר שו"ע המדות ושם (סימן ז ס"ק כו) עמד על דברי הרמב"ם הנ"ל וביארו כדברינו ובתוספת מועטה ונפלאה שמאירה את מה שנתקשנו, במילה אסור, ובמש"כ הרמב"ם (פ"ב ה"ב) שאחר הרפואה יחזור לאמצע גם בגאוה. [ואולם הוא הרכיב בדבריו גם פירוש נוסף וכדלקמן (אות ח), ואנו מביאים אותו להשלים פירושנו, עם תוספות שמסתדרים לדרכנו] שבכל המדות הממוצע משובח, והחסידות להטות מעט כדי להחזיק באמצע. אך בגאוה אף שבאמת האמצע הוא המשובח, אך לרוב קושיה [וכמש"כ הארחות צדיקים (שער הגאוה) שהיא פתח לרעות רבות, ולא ראינו כזאת לרעה בכל המדות. וכ"כ בספר כד הקמח (ערך גאוה) שהיא הקשה שבכל המדות. וע"ע בשערי תשובה (שער ג אות לד) דהגאוה מן העבירות החמורות המאבדות ומכלות את הנפש. ועוד ראשונים רבים שהובאו לעיל (סעיף ב) כתבו כן.] הרי שאי אפשר להחזיק בה, ועל כן "אסור" לנהוג בה בבינוניות, אלא חובה להטות עצמו מעט מהבינוניות. וחסידות בה היא לתפוס קצה אחרון לגמרי. ומש"כ הרמב"ם (בפרק א) שאם נתרחק עד האמצע בלבד ויהיה עניו נקרא חכם, וכן מש"כ הרמב"ם (פ"ב ה"ב) שישוב בגאוה לדרך האמצע, היינו למי שבאמת באמצע, ויוכל להשאר בה, אך המציאות שכדי שיהיה באמצע במדה זו, יוצרך שיטה עצמו מעט לצד השפלות, דהיינו יטה עצמו מעט מהבינוניות. וכדביאר בפ"ב (ה"ג) שאסור לנהוג בבינוניות וכנ"ל. ודפח"ח. ויש להוסיף דמש"כ בפ"ב (ה"ג) ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בבינונית אלא יתרחק עד הקצה האחר והוא גובה הלב. היינו בינונית הוא איסור, כי בעינן שיטה מעט. אך כאן משמיענו דרך חסידות שיטה עד הקצה, והמילה אסור לא קאי נמי אסיפא. ואלו ראיותיו שם ממשה רבינו שנאמר בו מאד מאד, וממתני' דאבות, שהכל הוא בתורת חסידות. ועל כן בהמשך גבי כעס כתב, וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר. ע"כ. דהיינו ראוי ואינו חיוב. וגם לדרך זו על כרחך בנוסף לדחוק דמש"כ בשמתא היינו חסידות.

סיכום

וזאת יוצא, כי החיוב הוא האמצע, דהיינו להיות ענו. וזה א"א (במדה זו) רק אם יטה עצמו מעט לצד השפלות, ועל כן אסור להיות רק באמצע, אלא חובה להטות עצמו מעט לשפלות. והחסידים תפסו קצה אחרון של שפלות, לרוב קושי מדת הגאוה.

חסידות לתפוס קצה ביחסו לבריות, ובליבו הוא חיוב

ח. בדרך אחרת דרך בספר תוספת אהבה (שעל היראים סימן יא אות כב) וכתב לבאר את הרמב"ם שיש שני גדרים, ענוה ושפלות. ענוה צריך בה אמצע, כי לפעמים יש לנהוג בגבהות, כגון מה שאמרו ח"זל זרוק מרה בתלמידים. וגדר מדה זו היא התנהגותו ביחס לעולם, ולא בלבבו, ובזה יש לילך בבינונית. ויש שפלות רוח שבה יש לתפוס קצה אחרון, והיא בלב שבאמת יסבור שכולם מעליו, ובזה חיוב לתפוס קצה אחרון. ועל כך כתב בפ"ב (ה"ג) "אסור", דמיירי כלפי הלב. וענוה יש בה דרך חסידות והיא שלא להשתמש בגבהות אף ביחס לעולם כהלל הזקן. ועל כן הענו נקרא חכם, כי צריך חכמה מתי להיות עניו, ומתי להשתמש בגבהות. וסיים וזה ברור בכוונת הרמב"ם. ולדרכו זו אתי שפיר פירוש המשניות, דבשמתא מאן דאית ביה אפי' שמינית שבשמינית, דבלב אפי' כל שהוא אסור. וכן אתי שפיר ל' הרמב"ם (פ"ב ה"ג) שכתב "אסור". ותנא דמסייע הם הראשונים דלקמן (סימן זה סעיף ה) דמחולק בין חיצוניות הלבוש לפנימיות. שוב ראיתי שכ"כ בדומה לישב בספר נימוקי מהרא"י (הובא בספר הליקוטים שבסוף רמב"ם פרנקל על פ"ב ה"ג) לחלק בין הנפש לבין המעשים, שבמעשים ממוצע, ובנפש חיוב לתפוס קצה אחרון. וכ"כ בספר ארח מישרים (פרק ז אות כו) והוסיף וחיזק זאת כי הרמב"ם (פ"ב ה"א) כותב דרך רפואה שילבש בגדים בזוים עד שיעקר גובה הלב ממנו ויחזור לאמצע. ומש"כ שיחזור לאמצע, היינו ממה שכתב בתחילה שיפרוש לצורך הרפואה וילבש בגדים בזוים, ויחזור לאמצע היינו שילבש בגדים בינונים, וא"כ האמצע קאי על בגדים, ולא על הלב. דהיינו מש"כ ילבש בגדים בזויים עד שיעקור גובה הלב ממנו ויחזור לדרך האמצעית. ע"כ. היינו יעקור גובה הלב לחלוטין, ויחזור לאמצע בלבוש ולא בלב, שכלפי הלב יבאר בה"ג שאסור שיהיה כלום ממנו. ושוב ראיתי שכן כתב ליישב הרה"ג יוסף קאפח במשנה תורה בהערותיו על הרמב"ם (דעות פ"ב אות ז שבההדרתו) דתפס כמהרא"י. ועוד הוא לו הכי (אות טו) לענין הכעס.

איברא דעדיין לא הבנתי כי הרמב"ם בפ"א (ה"ה) דמיירי בחסידות לפירוש התוספת אהבה מיירי בענוה ולא בשפלות רוח וכתב, כיצד, מי שיתרחק מגובה הלב עד הקצה האחרון ויהיה שפל רוח ביותר נקרא חסיד. עכ"ל. הרי שקורא לכך שפל רוח. ולביאורו אין זה שפל רוח, כי שפל רוח הוא בלב, וכאן לביאורו מיירי כלפי העולם. ועוד תקשי מדהוכחנו מפירושו לאבות (ד,ד) דכתב להדיא דלתפוס קצה השפלות המה לחסידים. ולדרכו השפלות שהיא בלב היא חיוב גמור. ועוד תקשי דלביאורו יוצא דבר התמוה לכאורה טובא, שמדת הענוה היא מדה מגונה שאסור ללכת בה, וחובה ללכת בקצה השני והיא שפלות. וזה תמוה מאוד לומר שהענוה אסורה, ולא טובה. וצ"ע. [ואולם באמת ברמב"ם בפירוש המשניות (אבות ד,ד) כתב שלא יהיה עניו, אלא בקצה השני, והיא השפלות. אך הקושיא הנ"ל בעינה, איך יתכן שענוה אסורה. ולדרכנו לעיל שיש לחלק בין חסידות לדין אתי שפיר, שדבריו כאן באו על דרך חסידות, ואה"נ האמצע שפיר.] ונ"מ בין דרכנו לדרכו, אם בלב מחוייב להיות שפל עד הקצה השני, או שזו חסידות, דלביאורנו חסידות. וגם לביאורם יש להוסיף את דברינו שבאו לעיל (אות ז) דבכל המדות האמצע הוא דין, וחסידות היא להטות מעט לצד הקשה שבמדה זו.

שוב ראיתי ספר אורח מישרים (פרק ז אות כו) שהרכיב את שני הדברים יחדיו, גם את החילוק בין דין לחסידות, וגם את החילוק בין שפלות שבלב לשפלות חיצונית. דהיינו דנקט מדנפשיה לחלק כתוספת אהבה הנ"ל בין שפלות בלב לחיצונית, ובזה ישב את מה שבפ"ב ה"ב כתב הרמב"ם שאחר הרפואה ישוב לאמצע, דקאי אחיצוניות, ובפנימיות אסורה האמצע, ובשמתא מאן דאית ביה אפילו שמינית שבשמינית. אלא דשוב הוקשה לו קושיתנו הנ"ל מפ"א ה"ב דמיירי על שפלות שבלב ואפ"ה כתב שילך באמצע. ועל כן הוסיף על כך את החילוק בין דין לחסידות, וכפי שהבאנו את דבריו לעיל (אות ה), ולכן מש"כ בפ"א ה"ה שילך באמצע, אף דמיירי כלפי הלב, היינו למי שבאמת ילך באמצע, אך זה לא מצוי, ועל כן חובה להטות עצמו מהאמצע, וחסידות להטות עצמו לקצה האחרון. ולפי"ז מש"כ אסור ובשמתא היינו לאו דוקא. והרי זה לדינא יוצא ממש כדברינו [כי גם אנו מודים שבלבוש החיצוני אסור להיות שפל וכדלקמן (סעיף ה).] ורק השאלה איך לבאר את דברי הרמב"ם בפ"ב ה"ב באומרו שישוב לאמצע אחר הרפואה, האם קאי אחיצוניות, או אעיקר הדין דשרי לשוב לאמצע.

חילוק בין דאורייתא דסגי בינונית לבין מדרבנן שחייבו קצה

ט. והלום ראיתי ביאור שלישי בדעת הרמב"ם והוא ספר סדר משנה (הל' דעות פ"א) דמדאורייתא בגאוה צריך ללכת בבינונית, שהרי בהיותו עניו שוב לא שוכח את ה', ויצא יד"ח האי קרא דכתיב פן תשכח ואינו שוכח. וכל המקראות הם רק שלא להתגאות ולא יותר. ברם רבנן חייבו להיות שפל, ויליף לה מדאמרו ח"זל בשמתא וכו'. ובפ"א לימדנו הרמב"ם דין תורה וכדיליף לה התם מקרא דוהלכת בדרכיו, ועל כן שם כתב שהממוצע נקרא חכם וצדיק. ובפרק ב כתב "אסור", שכן דרכו של הרמב"ם לבאר תחילה דין תורה ואח"כ דרבנן, ע' בהקדמת ה"ה (הל' שבת). עכת"ד. וכן דרך בדרך זו מדנפשיה לחלק בין דין תורה לשל דרבנן בספר עבודת המלך (דעות פ"ב ה"ג) דהקשה אחר דנפיק ליה מדכתיב והלכת בדרכיו, לשם מה עוד פסוקים לאסור גאוה כל מר כדאית ליה בראשונים [וכנ"ל בריש אמיר (סימן זה סעיף א)]. ולהרמב"ם שאין מצות עשה דענוה רק מדרבנן, תקשי טפי לשם מה הוצרכו ח"זל לחדש דין ואיסור מיוחד בגאוה, ולא סגי להו בקרא דוהלכת בדרכיו. וביאר שבפ"א מיירי הרמב"ם משום והלכת בדרכיו, ועל כן הבינונית עיקר אף לענין גאוה. אבל אמרו חכמים שבגאוה ילך בקצה ולא באמצע וזהו מש"כ בפ"ב. ומש"כ בפ"ב (ה"ב) שיחזור לדרך אמצעי וילך בה כל ימי חייו, לאו דוקא. אלא דדרך הרפואה כדי שיעקר גובה הלב כל כך עד שיהיה בטוח שאפי' כשיחזור לאמצע ילך בה כל ימיו. ופשוט. ולכן דייק הרמב"ם לכתוב בגאוה "אסור" בפ"ב (ה"ג), ובכעס (שם) לא כתב כן. שכן הגאוה הוא איסור חכמים, משא"כ הכעס זהו רק מדת חכמים להתרחק עד קצה אחרון. עכת"ד. ושוב ראיתי שכן הביא הרה"ג יוסף קאפח (בהערותיו על הרמב"ם דעות פרק ב אות יג שבההדרתו) דיש לחלק בין דין תורה לדרבנן. ע"כ. ויש לסייעם מלשון הרמב"ם (פ"ב ה"ג) דכתב, ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית וכו', ולפיכך צוו חכמים מאד מאד הוי שפל רוח. עכ"ל. ואי ד"ת הוא, מהו הל' צוו חכמים, והוא ציווי תורה.

ברם תקשי על שיטתייהו לחלק בין דין תורה לדרבנן שהרמב"ם בפ"א (ה"ד) כתב לפיכך ציוו חכמים שילך באמצעים, כיצד לא יהיה בעל חמה אלא בינוני. עכ"ל. ולהדיא דמיירי גם בחיוב מדרבנן על כל המדות. ועוד תקשי דשם (ה"ה) כתב, שהחסידים מטים עצמם. ובגאוה כתב שהחסידים תופסים קצה, ומי שבינוני ענו. ע"ש. הרי שמדובר על פועלם של אנשים החסידים ושאינם חסידים שיקראו ענוים, ולא על דין תורה גרידא, אלא כלפי הלכה למעשה. וכן הוא בשמונה פרקים (פ"ד) שביאר ענין החסידים שלא היו מניחים הממוצע, אלא נוטים אל האיסור או ההיתר כל מדה לפי ענינה על דרך סייג ושמירה, וביאר כל מיני מדות. ועוד כתב "ומן הענוה לצד שפלות הרוח מעט". עכ"ל. הרי להדיא שכן עושים למעשה החסידים בענין הענוה, ואין חיוב מדרבנן לתפוס קצה. ועוד בפ"ב ה"ב כתב הלכה למעשה דרך רפואה, ושאחריה ישוב לאמצע, וילך בה כל ימיו. ע"כ. ולהדיא שכן יעשה למעשה. ושוב אינה ה' לידי רמב"ם מהדורת הרה"ג קאפח ושם (פ"ב אות יד) דחה גם הוא את דברי עבודת המלך, מדכתב הרמב"ם (פ"ב ריש הל' ג) ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית וכו'. ולדעת עבודת המלך קאי אגאוה בלבד, דהלא כתב הרמב"ם אסור. וזה אינו נכון לשיטתו בכעס, רק מדת חכמים היא, וא"כ לא יצדק הלשון דעות. ונראה ברור דאיסור קאי אתרווייהו, גובה הלב, וכעס. עכת"ד. וע"ע לקמן (סוף אות יד).

דעות הראשונים שהקצה מחוייב

י. ועתה נראה דעותיהם של שאר הראשונים, ותחילה נביא את הסוברים שהוא חיוב לתפוס קצה של שפלות. דהנה כתב הרא"ש בארחות חיים (בריש הספר) וז"ל, להתרחק מן הגאוה תכלית הריחוק. וכן מן החנופות. וכן מן השקר והכזב. וכן מן הליצנות. וכן מן הרכילות. וכן מן הכעס. עכ"ל. [וביום ג (סעיף מג) כתב, פלס במעגל רגליך, לישר עצמך בדרך בינוני, במאכל, ובמשתה, ובכל מדותיך. ואל תט ימין ושמאל, ובדבורך. ע"כ.] הרי שבכעס וגאוה ס"ל שיתרחק עד הקצה האחרון. ועוד כתב הכי (אות סו) אל תתגאה על הבריות ותהיה שפל רוח, וכעפר שהכל דשין בו. עכ"ל. והרי שקצה השפלות בעינן. וכ"כ בספר ארחות צדיקים (שער הענוה ד"ה ומה היא) וז"ל, והאדם חייב בה בכל עת ובכל זמן, להיות נבזה בעיניו, ושפל רוח, ורך הלבב, ורוח נשברה. עכ"ל. וכן הוא בספר מנורת המאור (נר שביעי פרק ראשון) וז"ל, ואע"פ שבכל המדות הטובות טובה הממוצעת בין שתי הקצוות, אבל המדה זו אינה כן, לא יאחז בה אדם ולא מקצתה, כמו שאמרו בפרקא קמא דסוטה (ה ע"א) אמר רב נחמן לא מינה ולא מקצתה, מי זוטר מאי דכתיב תועבת ה' כל גבה לב. ולהרחיק לאדם משמץ החטא הזה אמרו בפרק רביעי דאבות (משנה ד) רבי לויטס איש יבנה אומר מאוד מאוד הוי שפל רוח שתקות אנוש רמה. רוצה לומר שיטה מאוד מאוד לשפלות הרוח לגמרי עד קצה האחרון, כדי שלא ישאר בנפשו מקום לגאוה כלל. עכ"ל. וכן הוא לו עוד (נר ז פרק ד בעשירי) וז"ל, שבכל המדות יש לו לאדם להנהיג את עצמו בקו האמצעי, חוץ ממדת הענוה שיש לו לאדם להנהיג את עצמו בקו האחרון, כך שלא יהיה לו גאוה כלל. עכ"ל. וכן מבואר ברבינו עובדיה מברטנורא (אבות ד,ד) שחיוב לתפוס קצה. ע"ש. וכן דעת הגאון רבי שמואל בנבנשתי בספר אורך ימים (נדפס בשנת ש"ך פרק שלישי) וז"ל, בכל המדות ילך האדם בדרך הבינוני, ובענוה יבחר לו הקצה האחרון. עכ"ל. וכ"כ בספר קיצור שו"ע (סימן כט סעיף ג) אך הגאוה היא מדה רעה מאד, ואסור לאדם לנהוג בה אפי' במיעוט, אלא ירגיל את עצמו להיות שפל רוח, כמו שצוו חכמינו זכרונם לברכה מאד מאד הוי שפל רוח. עכ"ל. וכ"כ המשנה ברורה (סי' קנו ס"ק א) האדם צריך להיות בדרך המיצוע וכו', וכן בכל המדות. רק הגאוה והכעס יתרחק מהם עד הקצה האחרון, וכמו שאמר התנא, מאד הוי שפל רוח. עכ"ל. ועתה ראיתי שכ"כ גם בספר כף החיים (סימן קלא ס"ק ט) בשם מהרח"ו בשער רוח הקודש (דף ט ע"ב) וז"ל, גם יתרחק בתכלית האחרון מן הגאוה והכעס והקפדה וליצנות ולשון הרע, ואפילו אם יש לו סיבה גדולה להקפיד, לא יקפיד. עכ"ל.

ראשונים שצריך קצה

יא. ומאידך נמצאו ראשונים הסוברים שהדין להיות שפל אינו בגדר חיוב אלא בגדר דבר הצריך, ולשון צריך היא לכתחילה ולא לעיכובא [כמבואר בשד"ח (מערכת צ אות ה) ובספר טהרת הבית (ח"ב עמ' רפו) ובשו"ת נחלת לוי (ח"ב סימן ו אות א).] דהנה במגן אבות לרשב"ץ (פרק ד משנה ד) בשם הרמב"ם כתב הכי, אבל במדה זו שהיא מדת הגאוה צריך לו שיטה אל מדת הענוה, שהיא הפך לגאוה, מאד מאד יזהר שלא תשאר בו אפילו מדה קטנה ממדת הגאוה. עכ"ל. והרי שכתב צריך, וגם גילה להדיא שכוונתו לזהירות ולא לחיוב, כמו שסיים מאד יזהר. וכן הוא בדברי רבינו יונה בפירוש המשניות לאבות (פרק ד משנה ד) שהביא את פירוש הרמב"ם ונקיט כוותיה להלכה, שהקו האמצעי בכל המדות הוא המשובח, אבל במדה זו של גסות הרוח, צריך להתרחק ממנה עד הקצה האחרון, שאין לך מדה קשה ממנה וכו'. והרי שנקט לשון צריך ולא חיוב. וכ"כ בשבילי האמונה לנכד הרא"ש (נתיב ז ד"ה כתב הר"מ עמ' שלד) בשם הרמב"ם וז"ל, ואולם במדת הגאוה צריך כל אדם להתרחק ממנה אפילו מן הקצה הראשון בתכלית, לפי שנאמר תועבת ה' כל גבה לב. ולכן אמר התנא מאד מאד הוי שפל רוח, כי איך יגבה האדם שעבר דרך מעבר השתן פעמים שלש, ותחילתו טפה סרוחה, והיום כאן ומחר בקבר לרמה ולתולעה. וכ"כ להדיא רבינו בחיי בפירושו לאבות (פ"ד מ"ד) וז"ל, יזהיר החכם במוסר הזה שיהיה אדם שפל רוח, והכוונה יטה עצמו אל צד השפלות שהוא הקצה האחרון. לא שיעמוד בקצה האחרון ממש, אלא שיצא מן המיצוע שהיא הענוה, ושיטה לצד השפלות. לפי שכל המדות יש להם שתי קצוות, ויש ביניהם אמצעי, והכתוב הזהיר את האדם שיעמוד בכל המדות בדרך המיצוע, הוא שאמר פלס מעגל רגליך וכל דרכיך יכונו.

אבל במדת הגאוה הזהירנו להתרחק ממנה הרבה, ואין ראוי לנו שנעמוד במיצוע, שהרי הגאוה בקצה הראשון והשפלות בקצה האחרון והענוה היא המיצוע, כי היא מדה ממוצעת בין הגאוה והשפלות, ואלו היה אדם עומד על המיצוע שהיא ענוה, יש להתפחד פן יתקרב לגבול הגאוה שהיא תועבת ה', ומטעם זה אמר מאוד מאוד הוי שפל רוח, כלומר התקרב לצד השפלות וצא מן המיצוע שהוא הענוה, ולא יספיק לך שתשאר במיצוע, כי כל מה שתתקרב לצד השפלות תתרחק מגבול הגאוה. וזהו שכפל מאוד מאוד, שתתרחק עוד מן המיצוע, ותטה לצד השפלות, לא שתעמוד בקצה האחרון של שפלות, כי יהיה מרמס לכל ומדרך כף רגל, ולא יהיו לו מעלות כלל. וכן מצינו במשה רבינו והאיש משה עניו מאוד, הוצרך הכתוב להוסיף מאוד, לבאר שלא רצה משה להשאר על המיצוע בלבד שהיא הענוה, אך נטה עוד מן המיצוע לצד השפלות, וכבר הזכרתי מזה בתחלת פרק שני. עכ"ל. ולהדיא דס"ל כאמור, שמן הדין האמצע הוא הנכון אף בגאוה, ברם לרוע מדתה הרי אם יעמוד באמצע בקל יפול ויסור מן האמצע אל הגאוה. ועל כן ציוו להתרחק מן המיצוע, ולהטות עצמו אל השפלות, אך לא לתפוס שפלות. [ומעתה מש"כ בספרו כד הקמח (ערך גאוה דף כ ע"ב ד"ה ודבר ידוע) וז"ל, ודבר ידוע כי מדת הגאוה בקצה האחר ומדת השפלות בקצה השני, ומי שמתנהג כענין הבינוני ועומד על המיצוע יקרא ענוה. כי לשון ענוה בלשוננו הוא המדה הממוצעת בין הגאוה והשפלות. וידוע כי כל המדות כלן ראוי לו לאדם שיבור דרך בינוני בהם ויעמוד על המיצוע. וע"ז הזכיר שלמה ע"ה (משלי ד) פלס מעגל רגליך, יזהיר שישקול אדם כל פעולותיו ושילך על המיצוע בכל מדותיו כפלס הזה, שלשון הזה עומד במיצוע ואינו נוטה לכאן ולכאן, ואז יהיו כל עניניו נכונים. אבל במדת הגאוה אנו מוזהרין שלא יספיק לנו שנעמוד על המיצוע, כדי שנברח ממדת הגאוה העומדת בקצה הראשון, ושנתרחק עוד מן המיצוע ונעתיק עצמנו אל מדת השפלות העומדת בקצה האחרון וכו'. עכ"ל. אין סתירה, וכוונתו בסיום דבריו באומרו שנעתיק עצמנו אל מדת השפלות, היינו להטות אליה, ולא לתופסה, וכמו שכתב בפירושו לאבות כלשון הנ"ל ממש, וממשיך ומבאר שכוונתו כאמור.] וכ"כ בשו"ת בנימין זאב (סי' רמז ד"ה ומ"מ) ודרך הישר ליראי ה' ולחושבי שמו להתרחק ממנו בכל מכל, ולהחזיק במדת הענוה להיותו ענו מאד ושפל ברך וכו'. עכ"ל. והרי כתב ליראי ה' ולחושבי שמו, אלמא דהוא חסידות. וכן ממשיך שם וכותב, ומגודל חסרון מדת הגאוה אצל החסידים, רחקו ממנה עד הקצה האחרון, ונטו אל השפלות, שלא ישאר מקום לגאוה כלל. וכ"כ בספר שו"ע הרב (סי' קנה סס"א) וזהו כלל לכל המדות שבאדם, חוץ מן הגאוה והכעס, שבהם אין ראוי לילך במדה בינונית, אלא להתרחק מגובה הלב והכעס עד קצה האחרון. וכמו שאמרו חכמים מאד מאד הוי שפל רוח. עכ"ל. וכ"כ עוד הכי (סי' קנו ס"ג). והרי שהוא בגדר הראוי, ולא בתורת חיוב. וכ"כ בספר הברית (ח"ב מאמר ב פרק ו) כי בענוה וכעס צריך האדם להחזיק בקצה האחרון תמיד כל ימי חייו, והם השפלות, ולמנוע מן הכעס. עכ"ל. וכ"כ בספר אות זכרון לגאון רבי אברהם קלוגר (עמ' טז) בשם אביו הגאון ר"ש קלוגר, שבכל המדות ילך באמצע, למעט גאוה צריך לילך בקצה האחרון, להיות עניו ביותר. ועל פי זה ביאר מדרש פליאה ע"ש. וכ"כ בספר ערוך השלחן (או"ח סי' קנו סעיף ה) וז"ל, בגאוה ראוי להתרחק עד הקצה האחרון, מפני שהיא מאוסה מאד. עכ"ל. והרי ראוי ואינו חיוב. וע"ע בערוך לנר (נדה דף לא ע"א ד"ה ולד).

וחזינן דבפלוגתא שנוי דין זה האם חיוב לתפוס קצה או שהוא דבר הראוי והצריך. וכיון שהיא פלוגתא במילתא דרבנן, כי אף למחייבים, חיוב התורה הוא ללכת באמצע, ומדרבנן לפי חומרת מדת הגאוה, צוו ללכת בקצה השני, וכמפורש ברמב"ם (דעות פ"ב ה"ג) וז"ל, ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית, אלא יתרחק עד הקצה האחר, והוא גובה הלב וכו' ולפיכך צוו חכמים מאד מאד הוי שפל רוח וכו'. וכן הוא להדיא במנורת המאור (נר שביעי פרק ראשון) הנ"ל דכתב, ולהרחיק לאדם משמץ עבירה אמרו מאד מאוד וכו', וקאי על השמתא מאן דאית ביה אפי' שמינית שבשמינית. והרי שהיא הרחקה דרבנן. וכן מבואר בפוסקים הנזכרים לעיל (אות ז, וגם באות ו) קחנו משם. ולפיכך דהוי פלוגתא במילתא דרבנן, נראה עיקר להקל, שלתפוס את שפלות הרוח [שבלב כי בלבוש אין לתפוס שפלות וכדלקמן בע"ה] הוא בגדר דבר הצריך, ולא בגדר חיוב.

השפלות מה היא

יב. כתב הרמב"ם בפירוש המשניות אבות (פרק ד משנה ד) והנה ראיתי בספר מספרי המדות שנשאל לא' מן החשובים החסידים, ונאמר לו איזה יום הוא ששמחת בו מכל ימיך. אמר, יום שהייתי הולך בספינה, והיה מקומי בפחות שבמקומות הספינה בין חבילות הבגדים. והיו בספינה סוחרים ובעלי ממון, ואני הייתי שוכב במקומי, ואחד מאנשי הספינה קם להשתין, ואהי נקל בעיניו ונבזה, שהייתי שפל בעיניו מאד. עד שגילה ערותו והשתין עלי. ותמהתי מהתחזק תכונת העזות בנפשו. וחי השם לא כאבה נפשי למעשהו כלל, ולא התעורר ממני כחי. ושמחתי שמחה גדולה כשהגעתי לגבול שלא יכאיבני בזוי החסר ההוא, ולא הרגישה נפשי אליו. ואין ספק שזאת תכלית שפלות הרוח, עד שיתרחק מן הגאוה. עכ"ל. והרי לנו שתכלית שפלות הרוח שלא יצטער וק"ו שלא יפגע משום אדם, ואם פגע בו והעליבו ואפי' בחמורה שבבזיונות, לא ירגיש דבר. והיא באמת דרגה גבוהה עד מאוד. וכן כתבו עוד רבים מעשה זה, להראות את השפלות אשר צריך להגיע אליה. שכ"כ עוד הרמב"ם בשו"ת הרמב"ם (ווארשה עמ' 8) והרשב"ץ במגן אבות (פ"ד מ"ד) ושכ"כ בספר חובות הלבבות. ע"כ. וכ"כ בספר מנורת המאור (נר ז כלל א סוף ח"ב) ובשו"ת בנימין זאב (סי' רמז) ובשו"ת אג"מ (חו"מ ח"ב סי' סו ד"ה ולכן) ועוד רבים. וכן מפורש ברבינו יונה בפירוש המשניות לאבות (ד,ד) דנקיט ואזיל בשיטת הרמב"ם וסיים שכן הלכה שהשפלות היא עד כדי כך עד שיבזוהו בני אדם, ע"ש.

ואולם בספר כד הקמח (ערך גאוה ד"ה אין מדת) כתב על השפלות, אך אין ענינה שינבל עצמו בענינים הראוים, או שיבזוהו בני אדם ולא יחוש עליהם. כי האדם חביב שנברא בצלם, ראוי הוא שיחוש על כבוד עצמו, ועל מעלת נפשו השכלית. וכ"ש אם הוא ת"ח. עכת"ד. והרי שסובר שאם בזוהו אינו צריך שלא להרגיש, אלא אדרבה עליו להרגיש, כי שפלות אינה ביזיון.

חיוב לשלם

ד. החיוב להשיג מדה זו כפי הגדרים הנזכרים לעיל, ואשר יבואו להלן בעזר אל, הם לאדם השלם. אולם לרוב העם, שרחוקים הם ממדה זו כמטחוי קשת, חיובם הוא לפעול ולטרוח כדי להגיע לידי תכלית מדה זו. דהיינו לא תהיה תביעה על אדם רגיל (כפי רוב רובו של העולם) למה לא הגעת לידי תכלית שפלות הנפש, כי אם התביעה עליו תהיה למה לא חישבת דרכך, למה לא טרחת ופעלת כדי להשיג מדה זו.

ד. וכאשר מבואר לעיל (שער המדות חלק ההלכה סעיף ו).

שפלות בנפש לא בגוף ורפואת המדה

ה. אף על פי שאמרנו שצריך להיות שפל, הדברים אמורים כלפי ליבו של האדם, שיחוש שפל ביחס לבני האדם, אך לא שמראהו יהיה שפל ובזוי. ועל כן לא ילבש בגדים בזויים ומלוכלכים וכדומה, אלא ילבש בגדים פשוטים ונקים. וכן כל שאר צרכיו הגשמיים דירה רהיטים וכדומה, לא יהיו של פאר והדר אלא פשוטים ונקים, ומאידך גם לא יהיו מבוזים שבורים ומלוכלכים. ועוד כלול בכך שלא יהיה שפל בהתנהגות לעשות פחיתויות ומדות נמאסות, שלא ישב עם זוללים, וינשק ידי עם הארץ, או יתן לו קדימה, או שישרתהו בלא צורך וכדומה.

במה דברים אמורים במי שהולך בדרכי הענוה, או קרוב אליה, פעם למעלה ופעם למטה. אולם מי שחולה בחולי הגאוה, ותדיר הוא גאה, וכל מעשיו אומרים כבוד, הרי שדרך רפואתו היא שיקצין עצמו תקופה ארוכה לצד השני, וינהג בשפלות מוחלטת גם בנפש וגם בגוף, וישב למטה מן הכל, וילבש בלויי סחבות המבזים את לובשיהם, וכיוצא בדברים אלו, עד שיעקר גובה הלב ממנו, ואז שוב יחזור אל הדרכים הנזכרים הם דרכי הענוה, וילך בהם כל ימיו. וראה בזה ביתר פירוט להלן (בסוף מוסר הגאוה), ולעיל (שער המדות חלק ההלכה סעיף ד).

שפלות הגוף

ה. א. כתב הרמב"ם (דעות רפ"ג) שמא יאמר אדם הואיל והתאוה והכבוד וכיוצא בהן דרך רעה הן, ומוציאין את האדם מן העולם, אפרוש מהן ביותר, ואתרחק לצד האחרון, עד שלא יאכל ולא ישתה יין, ולא ישא אשה, ולא ישב בדירה נאה, ולא ילבש מלבוש נאה אלא השק והצמר הקשה וכיוצא בהן, כגון כומרי אדום. גם זו דרך רעה היא, ואסור לילך בה. המהלך בדרך זו נקרא חוטא. הרי הוא אומר בנזיר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש. אמרו חכמים, ומה אם נזיר שלא פירש אלא מן היין צריך כפרה, המונע עצמו מכל דבר, על אחת כמה וכמה. עכ"ל. והרי לנו שאף שאסור ללבוש מלבושי כבוד, ולדור בדירת פאר, ולרכוש רהיטים מפוארים. מכל מקום אסור גם לילך לאידך גיסא ולתפוס קצה שני של שפלות הגוף, וללבוש בגדים מבוזים, ולדור בדירה מלוכלכת וכדומה. ומה שאמרנו לעיל (סעיף ג) כי צריך להיות שפל, הדברים אמורים בשפלות הנפש ולא בשפלות הגוף, לא במראה האדם ובצרכיו הגשמיים, והמשפיל גופו עושה איסור, ונקרא חוטא. וכן האריך בזה הרמב"ם בשמונה פרקים (פרק רביעי) ע"ש. וכן כתב בהמספיק לעובדי ה' (לקראת סוף פרק הענוה ד"ה ואשר לענוה) כי מי שאינם מנהיגי ציבור חיוב הענוה אצלם מלבד בפנימיות הנפש הוא גם בחיצוניות, אך לא שיהיו שפלים ומבוזים בחיצוניות, שהיא מדה מתועבת. כי ילבש בגדים גסים [לאפוקי בגדי פאר] אך לא בגדים מטונפים ומגואלים. וכדאמרו ח"זל (שבת קיד ע"א) כל תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה. שלא יהיה בגדו מגואל בשמן ושמנונית. וכן הנעלים שלא תהיינה מלאות עפר או טיט, אלא שתהיינה נקיות. וכן הבית הגם שאינו מעולף שיש, ומרוצף אבני גזית, ומסוייד כהלכה. צריך להיות מכובד ומזולף. ובין אדם לחבירו יעביר על מדותיו, ויהיה נעים הליכות, ומקדים שלום, ולא בעל מחלוקות. אך אסור שיהיה בזוי ומושפל, כגון שינשק ידי עם הארץ, או יתן לו קדימה, או שישרתהו בלא צורך. ואולם לגבי המנהיגים כתב לחלק בין מנהיגים המוסרים לבני תורה [רמים וראשי ישיבות] לבין מנהיגים לכלל העם. שהמוסר לבני תורה ינהג ענוה גם חיצונית, שאדרבה ילמדו תלמידיו ממנו. ולכן הנביאים מלבושיהם היו פשוטים. ואילו הסוג השני כגון מלך או נשיא [דיינים רב עיר] וכדו', שצריכים להטיל אימתם כדי שישמעו להם, להדריך את העבריינים, ולכוף אותם למשמעת, צריכים לנהוג גאוה חיצונית. ואמרו ח"זל (קדושין ע ע"א) כיון שנתמנה אדם פרנס על הציבור אסור בעשיית מלאכה בפני שלשה. וכיון שגדולה הסכנה להתפס מהגאוה החיצונית להיות גאוה פנימית, לכן ירחק מהשררה והשלטון, כל עוד אין הנחיצות הדתית מחייבת. עכ"ד.

וכ"כ הרשב"ץ במגן אבות (ד,ד ד"ה ודע) שיתפוס שפלות אבל לא שיזדלזל בעיני הבריות חס ושלום, כי ת"ח חייב ליזהר מהזדלזל בפני ע"ה. וכבר אמרו (ב"ב ח ע"א ב"מ ק"ח ע"א) שרבנן לא העתיקו אבנים לבנין העיר, כדי שלא יזדלזלו. עכ"ד. ועע"ש. וכן הארחות צדיקים (בריש הספר שער הגאוה) [ותחילה לך נא ראה הקדמתו שמיוסדת על הרמב"ם הנ"ל, ובסוף שער הגאוה (ד"ה גדר)] וכתב, והגאוה יש בה ב' חלקים, גאוה בגופו, ובחכמתו. בגופו, היינו בדרך לבישתו, אכילתו, דיבורו, זקיפת גבו, וכדו'. ושנית גאוה בחכמתו שיתפאר בה. ובכל אחד מאלו יש גאוה שלילית וחיובית, כי בגופו להתקשט וכדו' היא שלילית. אך הגאוה החיובית היא שלא ילבש שק, ולא יקח מעניני העוה"ז כלל. אלא יאכל מה שצריך, וישא אשה, וילבש בגדים בינונים, ומאכלים בינונים וכו'. ובחכמה כתב שהגאוה הרעה היא שיבזה כ"א בליבו ובפיו, שכולם קטנים ופחותים בעיניו לרוב חכמתו. והגאוה החיובית, שיתגאה על שזכה לעשות מצוות ומעשים טובים, וללמוד ולהחכים לעבודת הבורא. ולא שיביאהו זה להתגאות על אחרים, אלא הוא לעצמו ישמח בחלקו שזכה לעשות כל זאת, ולכן ישתדל להשיג עוד חכמה ומעשים טובים. עכת"ד. וכיוצ"ב כתב בספר כד הקמח (ערך גאוה ד"ה ודבר ידוע) כי הגאוה מצד אחד והשפלות בצד השני והענוה באמצע. ועל האדם להיות שפל. אך אין ענינה שינבל עצמו בענינים הראוים, או שיבזוהו בני אדם ולא יחוש עליהם. כי האדם חביב שנברא בצלם, ראוי הוא שיחוש על כבוד עצמו, ועל מעלת נפשו השכלית. וכ"ש אם הוא ת"ח. עכת"ד.

ב. וכ"כ כיוצ"ב במאירי בגדרי הגאוה מאמר התשובה (עמ' 140 סוד"ה התשובה של המדות להטיב עצמו לקצוות). ע"ש. וראה עוד (עמ' 119) שחילק את הגאוה לד' חלקים, החלק הראשון, והוא האסור מכל וכל, שסבור שמעלתו יותר משל אחרים. החלק השני (עמ' 122) והוא מיועד רק למלכים ומושלים, שצריכים להראות שררה, לא מצד מהותם [כי זהו החלק הראשון האסור] אלא מצד שיקבלו דבריהם, בדברים שבאמת יש להם יכולת יותר מאחרים. החלק השלישי הוא יקר רוח, והוא לחכמים שאין מוטל עול הציבור עליהם (כי כשמוטל יש בהם גם את החלק הב') שלא יתחברו להמון התחברות תמידית. והחלק הרביעי נקרא סלסול, והוא לרוב בני אדם, שלא יהיו שפלים לעשות פחיתויות ומדות נמאסות שלא ישב עם זוללים וכדו'. עכת"ד. וחילוק זה שסיים בו ענין הסלסול גם הרמב"ם בשמונה פרקים (פרק ד) כתב כי הסלסול הוא ממוצע בין ההתנשאות ובין הנבלה, וכתב לבאר, ופירוש סלסול הוא מי שמתכבד כראוי ואינו מתנבל בדבר. וההתנשאות הוא שיתגבר האדם יותר מן הראוי לו, והנבלה ידוע, והוא שיעשה אדם מעשים בלתי הגונים שיש בהם פחיתות הרבה וחרפה. עכ"ל. הרי שההתכבדות כראוי לו שרי. [וחזי הוית בספר דרופתקי דאורייתא (ח"ב סימן ב אות א) דיליף ברבינו יונה כחילוק המאירי הנ"ל בין גאוה לשררה. ועל כן בשערי תשובה (שער ג אות כז) יליף מפן תשכח חיוב לזכור את ה', דיליף כפירש"י התם בסוטה, שאחר שיש חיוב לזכור ה', וגאוה משכיחה את ה', ממילא הגאוה אסורה. וא"כ עצם הפסוק בא לחיוב זכירת ה', ולא לגאוה, אלא שממילא יוצא איסור הגאוה. ועל כן (באות לד) יליף רבינו יונה איסור גאוה ממלך מדכתיב לבלתי רום לבבו מאחיו. שזהו איסור נוסף בגאוה, שאף שמותר ומחוייב המלך לנהוג בשררה, מ"מ מצוה שלא יתגאה בליבו, ולזה הוצרך להביא פסוק אחר. וכמו שכתב שם רבינו יונה ללמוד ואפי' מלך לא ירום לבבו מאחיו כי ישתרר עליהם גם ישתרר בהנהגותיו, אך היה יהיה שפל רוח. ע"כ. הרי שדיבר בענין השתרר. עכת"ד הדרופתקי דאורייתא. ברם אף שמהלכו יפה מאוד תקשי על זה מדברי רבינו יונה (שם אות לד) דאומנם דיבר לגבי השתרר, אך לא רק על כך, אלא גם על גאוה, וכדפתח לבלתי רום לבבו מאחיו, הזהרנו בזה להסיר מנפשנו מדת הגאוה, ושלא יתגאה הגדול על הקטן, ואפי' המלך לא ירום לבבו מאחיו, וכי ישתרר וכו'. ע"כ. הרי שתחילה דיבר בגאוה, ואח"כ הוסיף שאפי' מלך וכו'. וא"כ לענין גאוה לשם מה הוצרך לפסוק זה, תיפוק ליה מפן תשכח, וגאוה משכחת ה'.]

טעם האיסור לבזות עצמו

ג. והיינו טעמא דאיסורא שיבוזה ע"י בגדים מבוזים, מפני שהאדם נברא בצלם, ועל כן מחוייב לחוש לכבוד ה'. וכמו שכתב יסוד זה בספר כד הקמח לרבינו בחיי (ערך גאוה ד"ה דבר) וכ"כ בארחות צדיקים (שער גאוה ד"ה גם) ושכן מפורש בויקרא רבה (לד ג) בהלל הזקן שאמר לתלמידיו שהולך לעשות מצוה והיא רחצה. ותמהו על כך וביאר, מה אם איקונין של מלכים שמעמידים אותו בבתי טריטיאות ובבתי קרקסיאות מי שנתמנה עליהן הוא מורקן ושוטפן והן מעלין לו מזונות, ולא עוד אלא שהוא מתגדל עם גדולי מלכות. אנו שנבראנו בצלם ובדמות, דכתיב כי בצלם אלהים עשה את האדם, על אחת כמה וכמה. עכ"ל. הרי לפנינו טעם לכך שאסור ללבוש בגדים מבוזים ולנהוג ביזיון.

חולי הגאוה

ד. ברם כל זה אמור במי שהולך בדרכי הענוה, וקרוב אליה והולך סביבותיה פעם למעלה ופעם למטה, ועל כן המעשים הנזכרים המה הראויים לו, כדי להרגילו וליישרו אל המדה הנכונה. ברם לחולה בחולי הגאוה, אשר תדיר הוא גאה, וכל מעשיו אומרים כבוד. הרי שלו לא יעזור כל זאת, ועליו להקצין עצמו אל הצד השני, ולנהוג בשפלות מוחלטת, גם בגוף וגם בנפש זמן ארוך, עד ששוב תעקר ממנו הגאוה, וישוב אל השפלות הראויה, וינהג בדרכים הנזכרים כל ימיו. וכמו שכתב הרמב"ם (דעות פרק שני הלכה ב) וז"ל, וכיצד היא רפואתם [של חולי הנפשות הם בעלי המדות הרעות שביאר בהלכה א] מי שהוא בעל חמה, אומרים לו להנהיג עצמו שאם הוכה וקולל לא ירגיש כלל, וילך בדרך זו זמן מרובה, עד שתיעקר החמה מלבו. ואם היה גבה לב, ינהיג עצמו בבזיון הרבה, וישב למטה מן הכל, וילבש בלויי סחבות המבזין את לובשיהן, וכיוצא בדברים אלו, עד שיעקר גובה הלב ממנו, ויחזור לדרך האמצעית, שהיא הדרך הטובה. ולכשיחזור לדרך האמצעית ילך בה כל ימיו. ועל קו זה יעשה בשאר כל הדעות, אם היה רחוק לקצה האחד, ירחיק עצמו לקצה השני, וינהוג בו זמן מרובה, עד שיחזור לדרך הטובה, ויהא מדה בינונית שבכל דעה ודעה. עכ"ל. ובשמונה פרקים (פרק ד תרגום הרה"ג קאפח) כתב, ונרגיל את השפל בהתהדרות יותר ממה שנרגיל את המתהדר בשפלות. וזהו חוק רפואת המדות זכרהו. עכ"ל. ומאידך הלא הבאנו לעיל (סעיף זה אות א) את דברי הרמב"ם (דעות רפ"ג) שכתב דשרי לישב בדירה נאה, וללבוש מלבושים נאים. ולכאורה דבריו סתראי נינהו. ולא קשיא מידי, דהא בהולך בדרך הענוה, והא בבעל הגאוה אשר זקוק לתקן עצמו. כי הראשון ילבש בגדים נאים אך פשוטים ולא מהודרים וכנזכ"ל, ואילו השני הוא החולה בחולי הגאוה, שעליו מדבר הרמב"ם (בפ"ב ה"ב) הרי שעליו להקצין עצמו לצד השני, וכדביאר באורך בשמונה פרקים הנ"ל ע"ש. וכן מבואר נמי בדברי הארחות צדיקים (בסוף שער הגאוה) וז"ל, הרוצה לעקור הגסות מליבו מכל וכל, לא יוכל לעשות זה במחשבה בלבד, אלא בתחילה צריך להתרחק מן הגבהות עד קצה האחרון. כיצד, אדם שהיה רגיל ללבוש בגדים חשובים ומתוקנים כמלבושי גסי הרוח, ורצה לשוב מזה. אם ילבש בגדים טובים ויתקן אותם במדה בינונית, בזה לא יעקור מליבו הגסות. או אם היה מנהגו להתכבד ולהשתרר בדבריו או בשאר מעשיו, אין תקנה לתקן עד שינהיג עצמו בבזיון הרבה, וישב למטה מן הכל, וילבש בלויי סחבות המבזות את לובשיהן, וכיוצא בדברים אלו, עד שיעקר גובה הלב ממנו. עכ"ל. והלא שפתיו ברור מללו כי יש לו להקצין עצמו. ומאידך שם למעלה בסוף שער הגאוה (ד"ה גדר) כתב, אך הגאוה החיובית היא שלא ילבש שק, ולא יקח מעניני העוה"ז כלל. אלא יאכל מה שצריך, וישא אשה, וילבש בגדים בינונים, ומאכלים בינונים וכו'. ע"כ. והלא הדברים סותרים. וזהו כמבואר, כי חילוק מחולק בין החולה בחולי הגאוה מחלה קשה, לבין מי שצריך ליישר דרכיו אל הענוה והשפלות הנכונה. וראה בחילוק זה ביתר בהירות ובראיות לקיומו מפי ספרים ומפי סופרים לעיל (שער המדות סעיף ד). ועוד ראה בזה לקמן (שער הגאוה חלק המוסר סוף סימן ב).

תוכן העניינים

שלחן ערוך המדות - א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה