שלח תשלח· רבי נפתלי ויינברגר
חלק האגדה · שכר המצוה וסגולותיה
הקדמה
שכר המצוה וסגולתיה
כהקדמה לפרק זה, העוסק בשכר המובטח למקיים מצות שלוח הקן, ראינו לנכון להקדים מדברי חז"ל והקדמונים, על שכר המצוות כולן, ועל הבטחת אריכות ימים שכתבה תורתנו הקדושה במצוה זו ובמצות כיבוד אב ואם. והדברים חשובים ונוגעים לכלל מערכת המצוות ושלימות עבודת הבורא.
טעם העלמת שכר המצוות
א. המדרש רבה תחילת פרשת כי תצא מבאר הטעם שלא גילה הקב"ה שכרן של כל המצוות, וז"ל: [כדי ש]לא תהא אומר, הואיל וזו מצוה גדולה אני עושה אותה ששכרה מרובה, וזו מצוה קלה איני עושה אותה, מה עשה הקב"ה, לא גלה לבריות מהו מתן שכרה של כל מצוה ומצוה, כדי שיעשו כל המצות בתום, עכ"ל, כלומר כל מצוה ומצוה שתבוא לידו יעשנה, שאינו יודע מאיזו יהיה לו שכר הרבה (פני משה, ירושלמי פאה א, א), וזהו ע"ד שאיתא באבות (ב, א): והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות.
הרחב דבר
א. בזה ביאר המדרש הפסוק (משלי ה, ו): ארח חיים פן תפלס, נעו מעגלותיה לא תדע. כלומר, לא תהא יושב ושוקל ומודד בפלס מצוותיה של תורה, מכיון שמעגלותיה לא תדע, נטולים ממך דרכיה, ולא תדעם.
ומתאר המדרש טעם הענין במשל. וז"ל: למה הדבר דומה למלך ששכר לו פועלים והכניס אותן לתוך פרדסו סתם ולא גילה להן מהו שכרו של פרדס, שלא יניחו דבר ששכרו מועט וילכו ויעשו דבר ששכרו מרובה.
בערב קרא לכל אחד ואחד, אמר לו תחת איזה אילן עשית, אמר לו תחת זה, אמר לו פלפל הוא שכרו זהוב אחד. קרא לאחר, אמר לו תחת איזה אילן עשית, אמר לו תחת זה. אמר לו שכרו חצי זהב, פרח לבן הוא. קרא לאחר, אמר לו תחת איזה אילן עשית, אמר לו תחת זה, אמר לו זית הוא שכרו מאתים זוז.
אמרו לו, לא היית צריך להודיע אותנו איזה אילן שכרו מרובה, כדי שנעשה תחתיו? אמר להם המלך, אלו הודעתי היאך היה כל פרדסי נעשה. כך לא גלה הקב"ה מתן שכרן של מצוות, עכ"ל המדרש.
ועיין להלן (אות ה) שבתנחומא מובא משל זה באופן שונה לגמרי. ולהלן בהרחב דבר (אות ז) דברי המפרשים ע"פ מדרש זה. ובמדרש תנחומא (פרשת עקב אות ב) הביא גם משל זה כמובא במדרש רבה הנ"ל. וכן איתא בפסיקתא רבתי (י' הדברות פ' רבעייתא) ובמדרש שוחר טוב (תהלים, ט).
ב. ובמדרש תנחומא בפרשת כי תצא (אות ב) איתא טעם נוסף: לפיכך לא פרש הקב"ה שכר עושי מצות בתורה, שיהיו ישראל עושין אותן מעצמן, להרבות שכר. שכך שנינו, אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס. כלומר שהעלמת השכר גורמת להרבות שכר לישראל.
ג. טעם הדבר, שהעלם השכר גורם להרבותו, מתפרש בשני אופנים. האחד, כדמשמע במדרש הנ"ל, שמחמת שאין יודעין גודל השכר, מקיימים המצוות לשם שמים ולא על מנת לקבל פרס.
וביתר ביאור, שאם היה הקב"ה מודיענו גודל השכר על כל מצוה ומצוה, לא היה אפשר לשום אדם לעשות שום מצוה בלא פניה מחמת תקות השכר. דאחרי שהיה נודע לו גודל שכרו על מעשה המצוה, לא היה אפשר לו להסיח דעתו מהשכר. לכן בחסדו הגדול העלים שכר המצוות, שעי"כ יש בכח האדם לעשות המצוות בתום.
הרחב דבר
ב. ג. יעוין בפירוש תפארת ציון על המדרש רבה, לרבי יצחק זאב ידלר זצוק"ל, שפירש כן לשון המדר"ר "כדי שיעשו כל המצוות בתום". ומדבריו לקחנו את אשר כתבנו באות ג' ביתר ביאור.
ד. והאופן השני, מבואר במדרש שוחר טוב (תהלים, ט)׃ רבי אחא בשם רבי אומר, טילטל [העלים] הקב"ה מתן שכרן של מצות בעוה"ז, שיהו ישראל עושין אותן משלם, וכשיבוא הקב"ה ליתן שכרן, יתן שכר אמנה ושכר עשייה. פירוש, שע"י העלמת השכר, מקיימים ישראל המצוות באמונה, שמאמינים בהקב"ה שיבטח עושרן ובוטחין בו, ולכן כשיבוא הקב"ה ליתן שכרן יתן גם שכר אמנה מלבד שכר העשיה.
הרחב דבר
ד. כעין לשון זה איתא נמי בפסיקתא הנ"ל ובתנחומא (פרשת עקב). ושם בעץ יוסף פירש ע"ד שכתבנו בפנים. וציין שם לירושלמי (פ"ק דפאה) דאיתא בהדיא הלשון, שלא גילה הקב"ה מתן שכרן של מצוות כדי שיעשו אותן באמונה. כלומר, שיש להם תשלום שכר גם על האמונה שהיתה להן.
טעם גילוי השכר בשלוח הקן וכיבוד אב ואם
ה. במצות שלוח הקן כתבה התורה שכר המצוה - למען ייטב לך והארכת ימים, במדרש תנחומא איתא טעם הדבר: משל למה הדבר דומה. למלך שהכניס פועלים לשדהו לנטוע, ולא גלה להם שכר נטיעתן. לערב, כל מי שנטע אילן אחד, נתן לו זהוב אחד.
התחילו הכל תמהין ואומרין: ומה זה שלא נטע אלא אילן אחד קל ופחות, נתן לו זהוב אחד. אנו שנטענו הרבה, על אחת כמה וכמה. ומה שכר שלוח הקן, שכרה אריכות ימים. שכר מצות שיש בהם חסרון וטרוח והחית נפשות, על אחת כמה וכמה, עכ"ל.
כלומר, שאע"ג שנמנעה התורה מלפרט שכר כל המצוות, בכ"ז גילתה לנו שכר מצוה קלה, לאלפנו בינה עד כמה גדול שכר המצוות החמורות וקשות יותר.
הרחב דבר
ה. מבואר מדברי המדרש דמצות שלוח הקן היא מצוה קלה וכדאיתא להדיא בחולין (קמב, א).
ומבואר שם דמשום שאין במצוה זו חסרון כיס מרובה ע"כ נקראת מצוה קלה. וכן מדויק גם מדברי המדרש שלפנינו.
אכן בספר ליקוטי יהודה עה"ת מביא בשם האמרי האמת זצ"ל דתמה שהרי יש עוד מצוות שאין בהם חסרון כיס ובכל זאת הם חמורות. וביאר הענין עפ"י הגמרא (קלט, א) דמצות שלוח הקן מתקיימת רק בקן שאין מזומן בידו. וא"כ זו מצוה שאין בה שום הכנה כלל, ומצוה ללא הכנה מצוה קלה היא. וכן הביא בקובץ הפרדס חודש אלול תרצ"ז (שנה י"א חוברת ו') שאמר כן האדמו"ר זצ"ל בשבת קודש פרשת כי תצא במרינבד. וע"ע בדעת זקנים (ריש פרשת עקב) שביאר ע"פ הלכה זו הא דכתב רש"י שיש מצות שאדם דש בהן בעקביו, עי"ש.
ו. במדרש רבה איתא בענין זה׃ לא גלה הקב"ה מתן שכרן של מצות, חוץ משתי מצוות, החמורה שבחמורות והקלה שבקלות. כבוד אב ואם חמורה שבחמורות ומתן שכרה אריכות ימים וכו׳, והקלה שלוח הקן ומתן שכרה אריכות ימים.
ז. והנה המדרש סתם ולא פירש טעם הדברים, והשוואת המצוה הקלה שבקלות עם החמורה שבחמורות, לענין השכר. - וביארו זאת המפרשים בשני אופנים׃
האחד, שכמו במשל שהביא שם המדרש [עיין הרחב דבר אות א] להשלמת הפרדס צריך כל מיני האילנות, כך להשלמת הבריאה והאדם צריך לקיים את כל התרי"ג מצוות, וכל המצוות בכללם הם האורח שמוביל לחיים, ולכן יתכן ששכרן יהיה שווה, שכל אחת דבוקה לאחרת וכל אחת צריכה לאחרת, ולכן גם מתן שכרם שווה.
והאופן השני, דיש לנו ללמוד מזה ששכר המצוות אינו תלוי רק ביגיעה וההוצאה הכרוכות בקיום המצוה, אלא הוא תלוי גם בגודל התיקון הנעשה ע"י המצוה שעשה.
ולכן אפשר שיהיה שכרה של המצוה שנעשתה בלא עמל ויגיעה כמו שכר המצוה שנעשתה בעמל ויגיעה רבה, מכיון שעיקר התשלום הוא כפי גודל התיקון הנעשה על ידה.
הרחב דבר
ו. ז. האופן הראשון שכתבנו, מקורו בספר "מנחת עני" עה"ת (פרשת כי תצא) לבעל הערוך לנר, ונעתיק מקצת מדבריו: יש לדקדק בדברי המדרש אלו, למה באמת הקב"ה עושה כן ולא הודיע לפועלים איזה אילן שכרו מרובה, כדי שיעשו תחתיו, הלא עכ"פ יש מהפועלים מוטעים, ומה זה שמסיים קלה כבחמורה, האיך אפשר באמת שמצוה קלה דשלוח הקן יש לו שכר ככבוד אב ואם וכו'.
אכן כמו להשלמת הפרדס צריך החשוב עם האינו חשוב והכל יחד יחשב פרדס, כמו כן כל המצות בכללם הם האורח שמוביל לחיים וכו', ולכן לא אמר במשל שהמלך שילם לאחד הרבה ולאחד מעט, רק שאמר שעבודתו זאת לא שוה רק זהוב או חצי זהוב, אבל מכ"מ כיון שהכל צריך לפרדס משלם לו הכל בשוה כפי רב עבודתו וכפי השתדלותו וכו', עכ"ל.
האופן השני שכתבנו מקורו בפירוש תפארת ציון על המדרש רבה. ובהמשך למה שכתבנו למעלה בשמו כתב עוד וז"ל: וזה נודע ממה שפרט הכתוב השכר על מצות כבוד אב ואם שהיא מצוה חמורה שתבא לאדם בעמל ויגיעה רבה, שע"כ אמרו חז"ל אשרי מי שלא חמאן, ועל מצות שלוה"ק שהיא מצוה קלה שבקלות, שתבוא לאדם דרך מקרה וגם אין לו לאדם שום טירחה בזמן עשייתה ולא חסרון כיס, ובשניהם פרט הכתוב שכר שווה, דמזה נודע לנו שאין הקב"ה משלם השכר [רק] כפי גודל היגיעה אלא [גם] כפי גודל התיקון הנעשה ע"י המצוה, עכ"ל.
כל זה כתבנו לפי הנראה בפשטות דאכן שכר שתי מצוות אלו שווה לגמרי. אמנם יש שנקטו לא כן, ודייקו לשון המדרש "הרי הן שוין במתן שכרן בעולם הזה". ומשמע דרק בשכר העוה"ז הם שווים.
ובפירוש מהרז"ו על המדר"ר (אות ב) נקט כן בפשיטות דבאמת השכר בעוה"ב שונה הוא, יעו"ש דבריו. ויעו"ע בשם משמואל פרשת כי תצא (שנת תרע"א ד"ה במד"ר) שנקט גם כן עד"ז, עיי"ש.
גילוי שכר המצוות קודם חטא העגל
ח. בשפת אמת כתב לחדש דלפני חטא העגל אפשר היה לגלות שכר המצוות, ורק לאחר החטא נתחדש הצורך להסתיר זאת.
הרחב דבר
ח. זה לשונו (פסח, תרל"ה): נשאלתי על מה שכתוב במדרש על פסוק ישקני (שיר השירים רבה א, ב), כי הדיבור אמר לכל אחד מישראל, כך וכך מתן שכר יש בי. והלא שכרן של מצוות לא נתגלה.
והשבתי כי קודם החטא אפשר היה ראוי להיות נגלה השכר, ובאמת ישקני נאמר על טעמים הפנימיים מהתורה כמו שכתב רש"י ז"ל. ועתה נסתרים הם כמו שמבקשין יגלה לן טעמי, ואז היה נודע וממילא נודע מתן שכרן, עכ"ל.
שכר מצוות בעוה"ז
ט. להלן נביא בס"ד מדברי חז"ל הק׳ בשכר המקיים מצות שלוה"ק. ונתקשו המפרשים ממאמרם ז"ל דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא. והנה בענין זה ישנה אריכות גדולה בקדמונים בנוגע לכלל המצוות, ואכמ"ל, ונביא בכאן רק שתי דרכים שמצאנו ביחס למצוה זו של שלוה"ק.
הראשונה, דבודאי שאדם שעושה מצוה מטיבים לו בעוה"ז כדכתיב כמה קראי המורים על זה. וביאור המאמר "שכר מצוה בהאי עלמא ליכא" כך הוא - שאין מנכין לאדם שהולך לקיים מצוה ונכנס לסכנה, משכרו בעולם הבא, כדי להצילו בעולם הזה. כלומר, שיתכן שהאדם ימות בסכנה שנכנס בה לצורך קיום המצוה, ולא מצילין אותו וגורעין משכרו עוה"ב.
השניה, בכל מצוה נדרש מהאדם מעשה ומחשבה. מעשה הגוף ומחשבת הכונה. והנה השכר על המחשבה דהיינו הנשמה יקבל בעוה"ב, אבל שכר המעשה שיקבל הגוף, עיקר שכרו בעולם הזה, ועל שכר כזה מצינו בכל התורה כמו ונתתי גשמיכם ואכלתם לשובע.
הרחב דבר
ט. התירוץ הראשון מקורו בספר צפנת פענח עה"ת (פרשת כי תצא) למהרי"ט.
והשני מקורו בספר דברי מהרי"א (פרשת כי תצא) לרבי יהודה אסאד זצ"ל.
פרק א
ועתה נמנה ונבאר בס"ד ההבטחות שהבטיחה תורתנו הק׳ בשכר המקיים מצות שלוח הקן.
א. זוכה לאריכות ימים
אמרה תורתנו הקדושה: שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך, למען ייטב לך והארכת ימים.
ואיתא במפרשים דנכללו בזה שתי ברכות. הראשונה, אריכות ימים. והשניה, שיהיו הימים מלאי טובה, כי אריכות ימים בלא טובה אינה ברכה.
הרחב דבר
א. בהקדמתנו נתבאר מעט על הבטחה זו, טעמה וענינה.
והנה האבן עזרא, החזקוני, וכן רבנו בחיי ביארו כולם הטעם שזוכה לאריכות ימים בגין מצוה זו, שכשם שהוא לא הכרית כל הקן ועזב העיקר, זוכה אף הוא מדה כנגד מדה לאריכות ימים וקיום מתמיד, יעו"ש.
ויעוין עוד בילקוט ראובני שמביא מדרש פליאה שהאריך עד"ז. ובספר אמרי שפר לרבי שלמה קלוגר פירש, וז"ל: שהמצוה עצמה תעשה אותך טוב ויהיה בך מדת רחמנות ואז ע"י הרחמנות שיהיה בך אז ממילא והארכת ימים כי כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים, עכ"ל.
ובכלי יקר ביאר באופן אחר, וז"ל: ומטעם זה סמך המצוה למצות כי תבנה בית חדש, ואמרו רז"ל (תנחומא תצא א) קיימת מצות שלוח הקן תזכה לבנות בית חדש. מה ענין זה לזה אלא לפי שמצות שילוח הקן מביאך לידי אמונת חידוש העולם שהקב"ה בנאו וחדשו, על כן מדה כנגד מדה תזכה גם אתה לבנות בית חדש וזהו יסוד האמונה וכתיב (חבקוק ב ד) וצדיק באמונתו יחיה, כי על ידי האמונה הוא דבק במקור חיים על כן שכרו אריכות ימים, ולכן דרשו (דב"ר פרשה ו פרק ב) על שילוח הקן פסוק אורח חיים פן תפלס (משלי ה ו), עכ"ל.
ובעל השבט מוסר (מהר"ר אליהו הכהן מרבני איזמיר, ורבים השיב מעון בדרשותיו, ותוכחותיו, ומתק לשונו - שם הגדולים) בספרו סמוכים לעד פירש וז"ל: עוד נראה לי לפרש, חתם פרשה דלעיל והארכת ימים וסמיך כי תבנה בית חדש. לרמוז שדירה נאה מארכת ימיו של אדם. כאמרו רבותינו ז"ל (ברכות נז, ב) שלשה דברים מאריכין ימיו של אדם, ואחד מהם דירה נאה.
ב. כתב בחתם סופר (פרשת כי תצא) בזה"ל: למען ייטב לך והארכת ימים הכוונה היא שנים, וי"ל הא דנקיט בלשון ימים, שגם הימים היינו כל יום ויום מימי חייו יתארכו לו לטובה כמו שנים הרבה לטובה אמן, עכ"ל.
על דרך זה מאריך המגיד מדובנא בספרו אוהל יעקב (פרשת כי תצא), לבאר לשון הכתובים וז"ל: כי יקרא קן צפור לפניך וכו', למען ייטב לך והארכת ימים. גמרא (חולין קמ"ב) בעולם שכולו טוב בעולם שכולו ארוך. ביאור הדרש הזה כך הוא ונקדים מאמר דוד המלך עליו השלום (תהלים ל"ט) הודיעני ה' קצי ומדת ימי מה היא, אשר המפרשים ז"ל בארו מאמר ומדת ימי שהוא נרדף, למאמר קצי והוא כפל דברים במלות שונות, אבל לדעתי אין בזה כפל דברים. כי הנה האדם שהוא הולך צדקות ונוהג בחכמה הימים שהוא חי על פני האדמה טובים וערבים לו עד מאד כמאמר יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא, וכאשר התמכר אל הרע הלא נבחר לו מות מחיים.
ממש על דרך הנוסע על יריד אם יצליח שמה בעסקיו גם אם יעמוד היריד כמה ימים, עם כל זה יהיו בעיניו כימים אחדים וכזמן מועט כי הוא חפץ ברבויים לא כן כאשר יהיה יגיעו לריק ויפסיד גם הוצאות הדרך אז הדבר בהיפך גם אם יעמוד היריד ימים לא כבירים עם כל זה יהיו רבים וארוכים בעיניו כמאמר חז"ל (ויקרא רבה י"ט) ימים הרבים ימים של צער רבים הם וכו'.
וזהו ענין השני ברכות למען ייטב לך והארכת ימים לאמר כאשר ייטב לך מספר ימי חייך אז והארכת ימים גם כן למען תשיג טובה הרבה על ידי אריכות ימים, לא כן אם אריכות ימים לא ייטב לך והקוצר בהם משובח אז יהיה בעולם שכולו טוב וכולו ארוך, עכ"ל.
ובספר מעדני מלך עה"ת יישב בהנחה זו קושיא חזקה, וז"ל: חז"ל עוררו אותנו (ע' במדרשים), אשר רק אצל מצווה זו, וכן אצל כבוד אב ואם, גלתה תורה המתן שכר, ובאמת קשה, הלא גם אצל מינוי מלך נאמר למען יאריך ימים, וכן בפרשת ק"ש כתיב למען ירבו ימיכם, אבל מזה נראה, אשר חז"ל חשבו, רק אותה אריכות ימים, אשר נוספה עליה ברכת "למען ייטב לך", והוספה זו, נאמרה רק אצל שתי מצות אלו, ובאמת אריכות ימים סתם, בלי טובה, אינה ברכה, עכ"ל.
פרק ב
ב. זוכה לבנים
איתא בילקוט שמעוני (דברים רמז תתק"ל)׃ אמר הקב"ה אם קיימתם מצות שלוח הקן, אפילו היית עקר ולא מוליד חייך שאני פוקדך בבנים, שנאמר שלח תשלח, אם עשית כן - ואת הבנים תקח לך, ושם ברמז תתקכ"ה איתא: למדנו מצוה גוררת מצוה שנאמר כי יקרא קן צפור שלח תשלח מה כתיב אחריו וכו׳ ותזכה לאשה ולבנים.
וז"ל המדרש רבה פרשת כי תצא פרשה ו פרק ו:
יש מצות שמתן שכרן עושר ויש מצות שמתן שכרן כבוד ומה מתן שכרה של מצוה זו, שאם אין לך בנים אני נותן לך בנים מנין שנאמר "שלח תשלח את האם" ומה שכר אתה נוטל? "ואת הבנים תקח לך".
וז"ל המדרש תנחומא פרשת כי תצא׃
למדנו שעברה גוררת עברה ומצוה גוררת מצוה מנין דכתיב כי יקרא קן צפור לפניך שלח תשלח וכו׳ למען ייטב לך והארכת ימים אחריו מה כתיב, כי תבנה בית חדש תזכה לבנות בית חדש ולעשות מעקה וכו׳ מה כתיב אחריו כי יקח איש אשה תזכה לאשה ולבנים הרי למדנו שמצוה גוררת מצוה וכו׳.
ועוד איתא שם, "ואת הבנים תקח לך" אם אין לך בנים, בשכר מצוה זו אני נותן לך בנים.
ועיין בהרחב דבר ה׳ אופנים כיצד למדו זאת חז"ל מהפסוק.
הרחב דבר
ב. מצינו במפרשים ה' אופנים כיצד למדו זאת חז"ל:
א. בספר החינוך כתב שהיה יכול לומר תשלח את האם ולא לכתוב כלל ואת הבנים תקח לך. ומיתורא דקרא ילפינן שזוכה לבנים. ויעוין לעיל (בחלק ההלכה דין ט) מה שיש ללמוד לכאורה לענין אופן קיום המצוה מדברי החינוך.
הרחב דבר
ב. רבי יהונתן אייבשיץ בספרו מדרש יהונתן (בהשמטות) ביאר דהמלה "לך" מיותרת והיה די לכתוב ואת הבנים תקח, ומתיבה זו משמע שאתה תתברך בבנים והם יהיו לך.
הרחב דבר
ג. בחידושי הרד"ל על המד"ר (סי' כ"א) ביאר דילפינן מדלא כתיב ואת בניה תקח.
הרחב דבר
ד. בפירוש מהרז"ו על המד"ר (אות ו) פירש דהוקשה לחז"ל אמאי כתיב ואת הבנים ולא ואת האפרוחים או הביצים תקח לך, ולכן דרשינן הבנים על הבנים של האדם המשלח.
הרחב דבר
ה. בפירוש העץ יוסף על המד"ר ביאר דהמילה "ואת" מיותרת ומזה ילפינן שזוכה לבנים.
פרק ג
ג. הטעם שזוכה לבנים
א. דזהו חלק מהשכר שאמרה תורה שיאריך ימים. שכן איתא בחז"ל שהמניח בנים אחריו כאילו לא מת. ולכן ע"י הבנים זכרו עומד לעד, ולא נופל עליו שם מיתה.
ב. דידוע שמי שאין לו בנים הוא אכזרי, והרמב"ן כתב דמצות שלוה"ק מטרתה להרגילנו ברחמנות. ולכן, מכיון שנהג ברחמנות, זוכה מדה כנגד מדה לבנים, שיהפך טבעו להיות רחמן.
ג. מכיון דמצוה זו גורמת לביאת המשיח (עיין להלן אות ז), ואין בן דוד בא עד שיכלו נשמות שבגוף, בדין הוא שיטול אף הוא חלק באותם נשמות, ולכן זוכה לבנים.
ד. מכיון שמצוה זו מטרתה לקיום המין, כדכתבו הקדמונים, [עיין עמ׳ קעו], על כן זוכה אף הוא מדה כנגד מדה בבנים.
הרחב דבר
ג. א. טעם זה איתא בספר דברי מהרי"א, לרבי יהודה אסאד זצ"ל, וכן בספר חשב סופר לרבי אברהם שמואל בנימין סופר זצ"ל, והביאו שם הגמרא בנדרים (סד, ב) דהמניח בנים אחריו כאילו לא מת, וביארו, דזכרו עומד לעד על ידי בנים ובני בנים לדורי דורות, וזה שאמר אם אין לך בנים הוא נותן לך בנים, כי מה שנאמר והארכת ימים, זה ע"י הבנים.
ב. טעם זה איתא בכתב סופר, וז"ל: כי מי שאין לו בנים הוא אכזר בטבע, כי אינו מורגל להרגיש בחסרון זולתו ולהשגיח בטובתו משא"כ מי שיש לו בנים. ולפמ"ש הרמב"ן שמצות שלוח הקן להרגיל אותנו במדת הרחמים, ולכן מכל מקום מי שמקיים מצות שילוח ואין לו בנים, ומ"מ מרחם השכר שיהיו לו בנים. ובספר דברי מהרי"א הנ"ל כתב גם טעם זה והוסיף הגמרא בסנהדרין (לו, ב) דאין מושיבין סנהדרין מי שאין לו בנים, כדי שיהא רחמן. וע' בהרמב"ם הלכות סנהדרין (פרק ב הלכה ג).
ג. טעם זה מובא בספר סמוכים לעד עה"ת, בשם בעל המגלה עמוקות שמצא ממנו בכתיבת יד. ולחיבת הדברים נצטט כל לשונו:
דכיון דבמצוה זו גורם להביא המשיח, ובביאת המשיח שיבוא במהרה בימינו אמן, יתרפאו העקרות וכו', לכן מדה כנגד מדה יפקד הוא בבנים. ומה גם שאין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף כדברי רבותינו ז"ל, וזה בקיום מצוה זו - שממהר להביא המשיח כמדובר - גורם בהוצאת הנשמות שבגוף ולהרבות בנים בעולם, בדין הוא שמכל אותם הנשמות היוצאים מן הגוף, שיהיה לו חלק בהם, ולכך זוכה לבנים, עכ"ל.
וטעם זה מובא גם בספר "זרע שמשון" מהרב המקובל מהר"ר שמשון נחמני זצוק"ל (ע' מה שנכתב עליו בשם הגדולים).
ד. טעם זה הובא בספר לקוטי בתר לקוטי בשם החת"ס, ולע"ע לא מצאתי מקורו.
ונסיים אות זו בהערת האחרונים בדברי המדר"ר שפתח הפרשה דשלוה"ק בשאלה הנוגעת לתינוק שנולד מהול יעו"ש. ונתקשו המפרשים להבין, הקשר בין תינוק שנולד מהול לשלוה"ק. אכן בספר מעדני מלך (עה"ת) לרבי אשר הורוביץ בן מח"ס אמרי נועם לאדמו"ר מדזיקוב זצ"ל, ענה בפשיטות, דמכיון ששכרו של המשלח שיהיו לו בנים, ע"כ צריך לברר דיני מילה, ופתח המדרש בשאלה זו.
וכאן המקום לכתוב מה ששמעתי מהגרי"ש אלישיב שליט"א שהמשתדל לקיים מצוה זו משום שרוצה ליפקד בזש"ק די לו שיקיים המצוה פעם אחת.
ויעוין להלן (אות ט) ידיעה חשובה הנוגעת לכלל ענין ההבטחות שיש בתורה וחז"ל.
פרק ד
ד. זוכה לאשה
עוד למדנו מדברי חז"ל דהמקיים מצות שלוח הקן זוכה לאשה, וז"ל׃ למדנו מצוה גוררת מצוה, שנאמר כי יקרא קן צפור שלח תשלח, מה כתיב אחריו וכו׳ ותזכה לאשה ולבנים.
הרחב דבר
ד. כן הוא לשון הילקוט שמעוני (רמז תתקכ"ה) וכן איתא במדרש תנחומא. ויעוין בחת"ס עה"ת ובחידושי הרד"ל על המדרש רבה (סי' יג) מה שכתבו בסדר המדרש ובשיטת הרמב"ם.
פרק ה
ה. זוכה לבית חדש
עוד איתא במדרש, מצוה גוררת מצוה מנין, דכתיב כי יקרא קן צפור לפניך וגו׳ שלח תשלח וגו׳ למען ייטב לך והארכת ימים. אחריו מה כתיב, כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך, תזכה לבנות בית חדש ולעשות מעקה.
הרחב דבר
ה. כך הוא לשון חז"ל במדרש תנחומא (אות א). ובמדרש רבה הלשון כך: ומצוה גוררת מצוה מנין, תחלה כי יקרא קן צפור ומתוך כך כי תבנה בית חדש. ועי' בחידושי הרד"ל (סי' יב) שפירש: תזכה לקנות נכסים לבנות בית חדש.
ומפורש יוצא מדברי חז"ל הק' שיש כאן הבטחה הנלמדת מסמיכות הפסוקים, שבזכות מצות שלוה"ק יזכה להקים בית חדש. ועיין בט"ז עה"ת שמפרש דברי רש"י שהביא המדרש הנ"ל, וז"ל: תיקן, דלא יקשה ל"ל חדש, דהא כל בונה בית חייב במעקה, אלא דהכתוב קמ"ל השכר דיזכה לבית חדש שלא היה לו כבר, עכ"ל.
ועד"ז איתא נמי בהמדרשים שזוכה ע"י שלוה"ק לשלח עבד עברי. וביאר בחידושי הרד"ל (סי' כג) שיזכה להעשיר לקנות עבד.
וכן פירש בתפארת ציון דכלול בזה ברכה גשמית שיהיה עשיר ויהיו לו עבדים, וגם שיזכה למצוה של שלוח עבדים.
פרק ו
ו. הטעם שזוכה לבית חדש
א. לפי שחס על קן צפור אשר מצאה קן לה לבית מושב, לכן יזכה לבנות בית חדש. ועיין בהרחב דבר.
ב. מתוך שזוכה לבנים ואריכות ימים, נזקק לבית חדש.
ג. לפי שמצות שלוה"ק מביאה לידי אמונת חידוש העולם שהקב"ה בנאו וחדשו, על כן מדה כנגד מדה תזכה גם אתה לבנות בית חדש.
ד. כי מי שמשלח האם הוא מקיים ישוב העולם, לפיכך זוכה לבית שהוא ישוב המין,
הרחב דבר
ו. א. כך כתב בחידושי הרד"ל על המד"ר (סי' יב). ויש לציין כי בספר שפתי כהן על התורה כתב באופן הפוך, וז"ל: סמך פרשה זו לשילוח הקן, לומר שלא ידאג, באומרו שבאכזריות עשה שהחריב בית של אותו צפור אחר שטרח וקיבץ ובנה, אומר לו הקב"ה, אתה הרסת ביתה של ציפור, אתה תבנה בית חדש, לפי שחידשת וגרמת הרחמים לעולם שנתחדש ברחמים, וכו'.
ב. טעם זה נראה מתוך פירוש ידי משה על המדר"ר, ומתוך הספר סמוכים לעד, יעו"ש.
ג. כן כתב בפירוש הכלי יקר על התורה יעו"ש. ובספר סמוכים לעד הוסיף עוד כמה ביאורים על דרך הדרוש יעו"ש.
ד. ז"ל המהר"ל מפראג בפירושו עה"ת גור אריה (דברים כב, ז):
כי מי שמשלח האם הוא מקיים ישוב העולם להשאיר הקן שלא יחרב מכל וכל, ולפיכך זוכה גם כן לישוב העולם להיות לו בית, עכ"ל.
ועוד כתב שם: שהרי ידוע כי שלוח הקן הוא דבר שהוא קיום המין לגמרי וזוכה לבית שהוא ישוב המין, עכ"ל.
פרק ז
ז. מקרב את הגאולה
כך לימדנו חז"ל הק׳, וז"ל׃ מהו שלח תשלח את האם, אם קיימת מצוה זו את ממהר לבוא מלך המשיח שכתוב בו שילוח, מניין, שנאמר (ישעיה ל"ב) משלחי רגל השור והחמור.
ד"א אמר רב תנחומא אם קיימת המצוה הזאת, אתה ממהר את אליהו הנביא ז"ל שיבוא, שכתוב בו שילוח שנאמר הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא, והוא יבוא וינחם אתכם מנין, שנאמר והשיב לב אבות על בנים, עכ"ל המדרש.
הרחב דבר
ז. כך איתא במדר"ר (ו, ז), ומובא ג"כ בילקוט שמעוני (סוף רמז תתק"ל). והסכימו המפרשים דביאור ענין זה קשור לדברי הזוה"ק (הבאנו תרגום הזוה"ק לעיל עמ' קעב) האומר שמעשה שלוח הקן מעורר רחמים גדולים על בני ישראל הנעים ונדים בגלותם. יעוין בספר שפתי כהן עה"ת. ובפירוש זית רענן, לבעל המג"א, על הילקוט שמעוני. ובספר זרע שמשון.
וז"ל בעל היסוד ושורש העבודה (שער הכולל פרק כ): ונכון הדבר להזכיר סיבה מעוררת את האהבה לקרב ביאתו במהרה בימינו. והוא ענין נפלא של קיום מצות שילוח הקן, כי מצא בקן ידו לעורר רחמים מרובים בעולמות העליונים.
ובילקוט ראובני (פרשת כי תצא) מביא מדרש פליאה בגודל ההתעוררות הנגרמת ע"י שלוח הקן, ובתו"ד איתא וז"ל:
וגם בזמן הגאולה ע"י זה הקול מוליך התעוררות ונצא מן הגלות.
וא"ל בגלות מצרים לא היה מצות שליחות האם, התעוררות מהיכא? א"ל כתיב ויאנחו בני ישראל ויצעקו, דא התעוררות. א"ל גם בזה הגלות יתלו עיניהם בצעקתם, א"ל במצרים זימן הקדוש ברוך הוא נחשים מכלים הבנים והאם צועקת והנה זעקת ישראל מעוררת זעקת העוף והעוף זעקת מטטרו"ן וכו'.
וכתב בתפארת ציון: ומפני שאי אפשר למשיח לבא עד שמקודם יבא אליהו לבשר, שע"כ אין תועלת במצות שלוח הקן למהר ביאת משיח רק אחרי שיבא אליהו לכן א"ר תנחומא שנרמז בשלח תשלח דבמצות שלוח הקן ימהר גם ביאת אליהו זכור לטוב, עכ"ל.
ויעו"ע בילקוט מעם לועז (עמ' תתל"ד). ויש להוסיף דברי בעל הטורים וצרור המור דהבית חדש שהובטח למקיים מצוה זו, היינו בנין בית המקדש. ודו"ק.
פרק ח
ח. ניצול ממזיקים
א"ר ברכיה, יש מזיק שהוא פורח באויר וקטל כחץ, ומי יצילך ממנו שילוח הקן, כתיב למעלה כי הוא יצילך מפח יקוש, אין פח אלא צפור שנאמר התפול צפור על פח, וכתיב כי יקרא קן צפור לפניך וגו׳ שלח תשלח.
הרחב דבר
ח. לשון המדרש פרשת נשא (פ' י"ב) וכן הוא במדר"ר בפרשתן (ו, ו). ובחידושי הרד"ל (סי' טז) איתא שבזכות המצוה ניצל מפגעי דרך.
פרק ט
ט. פעמים שאין ההבטחות מתקיימות, לטובת האדם
אף שיש לקיים המצוה מתוך אמונה פשוטה ואיתנה שיתקיימו בו כל ההבטחות שהבטיחתנו התוה"ק וחז"ל הק', מ"מ יש לדעת שאם גלוי וידוע לפניו יתברך שאין הדבר לטובתו, לא יתנו לו, אף שמגיע לו מצד קיום המצוה.
הרחב דבר
ט. נבאר המקור לדברינו. הנה בגמ' תענית (ט, א) מבואר דשרי לנסות את הקב"ה אך ורק לענין מעשר, כדכתיב עשר תעשר, ודרשינן עשר בשביל שתתעשר. והיינו דשרי לתת מעשר כספים, מתוך רצון לנסות את הקב"ה שיקיים ההבטחה. ונפסק כן בטור יו"ד (סי' רמ"ז).
וכתב בזה בספר מטה משה (ח"ב במעלת הצדקה פרק ח) לרבי משה מפרעמסלא תלמיד המהרש"ל, וז"ל: ואם לחשך אדם לומר, הרי אמר הש"י עשר תעשר והבטיח שיתעשר בשביל המעשר, ואנו רואים כמה בנ"א הנזהרים במעשר ולא יגיע להם מזה שום עושר ורבוי טובה וכו'. ודע כי גם זה לטובתך, כי את אשר יאהב ה' יוכיח, להטיב באחריתך להיות תמורת שכר העוה"ז וכו', עכ"ל. והביא דבריו הגר"ח קניבסקי שליט"א בספרו דרך אמונה על הל' מתנות עניים (פ"ז, ציון ההלכה ס"ק ס"ח).
[וע"ע מש"כ עד"ז בדרך אמונה כרך ד' הלכות שמיטה ויובל, דף קצ"ג ס"ק ס"ד].
וע"פ דברים אלו שאלתי להגרח"ק שליט"א לענין הבטחת הבנים, שאיתא במדרש הנ"ל בלשון הבטחה: חייך שאני פוקדך בבנים, האם גם בזה מתאימים דברי המטה משה הנ"ל. והשיב לי בתשובה (קי"ד) בזה"ל: אם הוא טובתו, לא יתנו לו, עכ"ל. ושו"מ בספר אמרי שפר לרבי שלמה קלוגר שכתב מפורש כעי"ז, (דברים כב, סוף פסוק ו'), וז"ל: ואם באמת רואה הקב"ה שאין עתיד לצאת ממנו זרע כשר או שאין עתיד לעשות תשובה אז אף שלוח הקן לא מהני ובודאי ימות, עכ"ל.
ובמ"ב סי' קנ"ח ס"ק לח איתא בזה"ל: מ"מ לכתחילה טוב יותר שלא יעשה בשביל זה (נטילת ידים עבור קבלת עשירות) דהוא על מנת לקבל פרס אלא יעשה הכל לכבוד השם יתברך והשכר ממילא יבוא. ומי שזהיר בזה ואינו מתעשר הוא מפני שמעשיו מעכבין, עכ"ל.