פרשה ד · פרק טו
א מַעְיַן גַּנִים בְּאֵר מַיִם חַיִּים, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה פְּעָמִים כְּתִיב בַּתּוֹרָה בְּאֵר בְּאֵר, כְּנֶגֶד אַרְבָּעִים וּשְׁמֹנָה דְּבָרִים שֶׁנִּקְנֵית בָּם הַתּוֹרָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: מַעְיַן גַּנִּים בְּאֵר מַיִם חַיִּים. וְנֹזְלִים מִן לְבָנוֹן, אָמַר רַבִּי עֲזַרְיָה זֶה מַזִּיל מִקְצַת דָּבָר וְזֶה מַזִּיל מִקְצַת דָּבָר, עַד שֶׁתְּהֵא הֲלָכָה יוֹצֵאת כְּמִין לְבָנוֹן. אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא זֶה מַלְחִים מִקְצַת דָּבָר וְזֶה מַלְחִים מִקְצַת דָּבָר עַד שֶׁתְּהֵא הֲלָכָה יוֹצֵאת כְּמִין לְחָיַיִם.