שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי קידושין· רבי דוד פרנקל
פרק א · הלכה א
האשה נקנית. פירשתי בקונטרס להצריכה גט. וכ"כ הר"ן ר"ל דכיון דעדיין ארוסה היא אין קנינו קנין גמור לאכול פירות נכסיה וליורשה לכך קאמר דלענין זה הוי קנין גמור להצריכה גט. ואע"ג דהתם מיפר נדריה מ"מ כיון דאינו מיפר אלא בשותפות עם האב לא הוי קנין. והא דאוכלת בתרומה מדאורייתא וכדשלח ריב"ב. כיון דמדרבנן לא אכלי ובבת כהן ובאשת ישראל לא שייך קנין זה נקט להצריכה גט דשייך בכולהו:
נקנית. פירשתי בקונטרס דתנא היבמה נקנית איידי דרישא דנקנית משמע בין מדעתה בין בע"כ כ"כ תוס'. וקצת קשה לפ"ז א"צ לפרש דנקט איידי דהא ודאי לשון נקנית אתי שפיר אלא דה"מ למתני נמי לשון קונה וגם ברישא לא קשיא אלא מהא דתנן לקמן בפ"ב האיש מקדש. והרמב"ם בפירוש המשנה סתם וכתב דה"ל למתני היבם קונה ע"ש. אבל לשון הר"ב בפי' המשנה ואיידי דתנא רישא האשה נקנית תנא סיפא היבמה נקנית ואע"ג דיבמה נקנית ליבם בין מדעתה בין שלא מדעתה ע"כ וזה ודאי דלא כדעת תוס'. ותי"ט לא הרגיש בזה:
היבמה נקנית בביאה. פי' בקונטרס מאמר לא מהני בה מדאורייתא וכו' וכ"פ רש"י. וקשה קצת לפ"ז צ"ל דמתנ' כר"ע ודלא כב"ש וכר"א ור' יהושע כמפורש בנדרים פ' נערה ע"ש לכך נ"ל אפי' למ"ד מאמר קונה קנין גמור מ"מ אילו קונה אלא להיות כארוסה משא"כ ביאה ביבמה גומרת להיות כאשתו לכל דבר:
כתיכ כי ימצא איש וכו'. בבבלי דף ט פריך א"כ למה לי ובעלה ומשני דסד"א הואיל וכתיב ואם אחרת יקח לו הקישה הכתוב לאחרת מה אחרת מיקניא בביאה אף אמה העברי' נקנית בביאה קמ"ל ובעלה זו נקנית בביאה ואין אחרת נקנית בביאה ואיזו זו אמה העברי' ולפום סוגיין י"ל דאיצטרך ובעלה ללמד שאין אשה נקנית בחזקה מק"ו דשפחה כנעני' כדא"ר יודן לקמן בסוגיין. ועיין בתוס' דף יג ע"א בד"ה ואשה כו':
כיי דתנינן תמן באו עליה וכו'. הארכתי בסוגי' זו בכתובות פ"ג בתוס' בד"ה כיי וכו' ע"ש:
כסף בלא ביאה מנ"ל. וקשה כיון דנפקא לן מבעולת בעל דבביאה לחוד' נקנית ע"כ לומר כי אגמרה גז"ש דקיחה קיחה דמיקניא בכסף היינו בכסף לחוד בלא ביאה דאי לא מיקניא [עד] דמקדש והדר בעל א"כ כסף מאי מהני וכ"כ רש"י בבבלי דף ט' ע"ב וי"ל דסד"א דקרא למעוטי אתי דקידושי כסף לחוד לא מהני וה"פ דקרא כי יקח בכסף אפ"ה לא מיקניא ליה עד דבעלה וא"ת ל"ל כי יקח למעט קידושי כסף מהיכי תיתי לרבויי וי"ל סד"א ניליף בק"ו מאמה העברי' מה אמה העברי' שאינה נקנית בביאה נקנית בכסף זו שנקנית בביאה אינו דין שנקנית בכסף. אך קשה א"כ מנ"ל דאשה נקנית בכסף דלמא היקישא ואם אחרת לרבות אמה העברי' שנקנית בביאה ובעלה למעט אשה מקידושי כסף וכדסלקא אדעתא מעיקרא ואע"ג דלא ידע המקשה היקישא דואם אחרת מ"מ איכא למילף אמה העברי' דנקנית בביאה מק"ו ועיין בבבלי דף ד' בתוס' בד"ה אמה וכו' וע"ק הא בסמוך מסיק הש"ס דליכא למילף כסף בק"ו מאמה העברי' והדרא קושיא הראשונה לדוכתא ואפשר לומר דקס"ד דכי יקח קאי אקידושין של ביאה ללמד דבעינן שיאמר הוא הרי את מקודשת לי ולא שמאמר היא והיינו מדכתיב כי יקח ולא כי תקח וכ"כ תוס' בבבלי דף ד' ע"ב ד"ה כתב וכו'. וגז"ש דקיחה בכסף לית ליה אלא גילוי מלתא בעלמא הוא דיש קיחה בכסף. וכן צ"ל לפי המסקנא דילפינן מואם אחרת דנקנית בכסף והרב בעל ע"י כתב בדף ט' ע"ב בד"ה אי מהתם וכו' וקשה כיון דאתקש אשה לאחרת נימא מה אמה העבריה מקניי' בכסף לחוד אף אשה כן וכו' ולפי הירושלמי י"ל דנהי דידעינן כסף בלא ביאה אבל ביאה בלא כסף מנ"ל והא דקאמר דלמא עד דמקדש והדר בעיל היינו דבעיל לחוד לא קני' בלא כסף ע"כ. ותימא א"כ מאי מתקיף ר' אבא בר ממל א"כ נערה המאורסה בסקילה היכי משכחת לה. הא משכחת לה בקידושי כסף וע"ק אי בכסף לחוד מיקדשא ביאה מאי אהני וכמש"ל וצ"ע:
נקנית בכסף. פירש"י בבבלי דף ד' ע"ב כדכתיב מכסף מקנתו. וכתב הרב בע"י ועיקר נפקא לן מוהפדה אלא שלא נזכר שם כסף ע"כ. וקשה הא כתיב נמי כסף ביציאה כדכתיב ויצאה חנם אין כסף. ובירושלמי יליף לקמן בפרקין שאמה העבריה נקנית בכסף מויצאה חנם:
ודין הוא ומה אמה העבריה שאינה נקנית בביאה וכו'. וא"ת היא גופא מנ"ל שאין אמה העבריה נקנית בביאה הא איכא למילף מיבמה בק"ו שאינה נקנית בכסף ונקנית בביאה ואין לימר מה ליבמה שכן זקוקה ועומדת כדאיתא בבבלי דא"כ למה לא פריך הכי בסמוך כשהתנא בא למילף אשה מיבמה וי"ל שפחה כנענית תוכיח שנקנית בכסף ואינה נקנית בביאה כדאמרי' לקמן דילפי' מדכתיב לרשת אחוזה א"נ י"ל מדמקשינן עברי לעבריה וכל קנין שאינו בעברי אינו בעברי'. מיהו י"ל דלא מקשינן אלא קנין דשייך בעברי משא"כ קנין דביאה. והא דקאמר' בבבלי דף ט' ע"ב דאיצטרך ובעלה ללמד דאין האמה נקנית בביאה מק"ו מיבמה. כ"ה דהמ"ל שפחה כנענית תוכיח אלא דעדיפא מיניה פריך אעיקרא דדינא מה ליבמה שכן זקוקה ועומדת. ובזה ניחא קושית תוס' בבבלי דף ד' ע"ב בד"ה אמה העבריה תוכיח וכו' תימא אי הוה שתיק מובעלה וכו' ע"ש:
זו שהיא נקנית בביאה אינו דיו שתקנה בחזקה. וא"ת יבמה תוכיח שנקנית בביאה ואינה נקנית בחזקה וי"ל מה ליבמה שכן אין נקנית בשטר תאמר בזו שנקנית בשטר. ת"ל והתנחלתם וכו'. וקשה מנ"ל למעט מהאי קרא קנין ביאה דלמא לא אתי קרא אלא לרבות שנקנית בכסף ובשטר ובחזקה וביאה ילפינן מק"ו:
והיא בעולת בעל על הבעולות הן חיייבין וכו'. בבבלי בסנהדרין דף נ"ז ע"ב גרס' תני ר' חנינא בעולת בעל יש להן נכנסה לחופה ולא נבעלה אין להן ופירש"י דכתיב והיא בעולת בעל ולא כתיב והיא אשת איש אלמא הנך מת משום בעילתו של בעל ולא מפני קידושין וחופתו ע"כ. וקשה מנ"ל דקרא להכי אתי דלמא קמ"ל אם בא עליה הבעל לשם אירוסין שלא כדרכה קנאה והבא עליה חייב מיתה וה"ק כל שבעלה הבעל אפי' שלא כדרכה קנאה וה"נ אמרי' לעיל בסוגיין במכלתין דף י' דאיצטרך בעולת בעל שהבעל עושה אותה בעולה שלא כדרכה. ואע"ג דאמרי' שם ואין אחר עושה אותה בעולה שלא כדרכה משמע דלא צריך קרא לאשמועינן שהבעל עושה אותה בעולה שלא כדרכה י"ל בישראל דכתיב משכבי אשה שחייב על שתי משכבות הלכך לא צריך קרא להכי אבל בעכו"ם ודאי איצטרך קרא דבעל קונה בבעילה של"כ ועוד מדגלי רחמנא בב"נ בא על אשת חבירו שלא כדרכה פטור דכתיב ודבק באשתו כדדרש רבא בבבלי בסנהדרין דף נח ע"ב באשתו ולא באשת חבירו ודבק ולא שלא כדרכה וסד"א כי היכי דאין חבירו נענש עליה אף היא אינה נקנית בבעילה שלא כדרכה לכך איצטרך והיא בעולת בעל. ועוד אי לאו קרא דוהיא בעולת בעל היינו מפרשים לקרא ודבק באשתו הוא דחבירו נענש אבל בא עליה של"כ לאו אשתו היא ואין חבירו חייב עליה דהא לסברת רבא ודבק משמע בכדרכה דוקא. ונראה דר' חנינא לשיטתו דאמר לקמן בסוגיין ובבבלי בסנהדרין שם דף נח ב"נ שבא על אשתו שלא כדרכ' חייב שנאמר ודבק באשתו ולא של"כ. לפ"ז ממילא שמעי' דאינה נקנית בביאה זו שהרי נהרג עליה. וע"כ לומר והיא בעולת בעל אתי למעט נכנסה לחופה ולא נבעלה אבל רבא מוקי לקרא שנקנית בבעילה שלא כדרכה. ומעתה מ"ש הכ"מ פ"ט מה' מלכים וז"ל וקשה כשאמרו בגמרא למאי הלכתא אמרת דאם בא על עריות ישראל נדון בדיני ישראל לישני בבא על עריות ישראל שלא כדרכה דלדידהו לית להו כדאמר רבא ע"ש. י"ל דא"כ קשיא סיפא דברייתא דתני בא על אשת איש נידון בחנק והאי אשת איש ע"כ לומר דהיינו נכנסה לחופה ולא נבעלה כמפורש שם ש"מ דס"ל דב"נ נהרג על ביאה של"כ וכר"ח ודלא כרבא כמש"ל. ועמ"ש בסמוך בתוס' בד"ה מפני וכו':
על הבעולות הן חייבין וכו'. בקונטרס הגהתי על הנשואות חייבין וכ"ה בב"ר פ' יח. וכתב שם היפ"ת דמהכא משמע דנכנסה לחופה ולא נבעלה נמי אית להו מדתני על הנשואות חייבין וכו' ואפשר דהכא לאו מבעולת בעל יליף אלא מודבק באשתו ולא באשת חבירו ונשואה אשת חבירו מקריא והיינו דמייתי להא הכא וכו' ע"כ. ותימא הרי בסוגיין מפורש דר' אבהו יליף לה מוהיא בעולת בעל ומה תימא לחלוק עלינו את השוין דבבבלי בסנהדרין דף נז מפורש דנכנסה לחופה ולא נבעלה אין להן והא דקאמר על הנשואות בא למעוטי לשם זנות וכדפירשתי בקונטרס וזה ברור. והא דמייתי ליה התם בפ' בראשית משמע קצת כדברי היפ"ת אך נ"ל דמייתי ליה שם משום הא דשמואל דאמר אפי' לא נתכוין לקנותה קונה ויליף לה מודבק באשתו ולא באשת חבירו כל דהו אשת חבירו אפי' שלא בכוונה וכדאמרי' לקמן בשמעתין. ובקונטרס פירשתי בסמוך דשמואל לית ליה דיוקא דבעל ע"ש. ולפ"ז אין צורך למ"ש היפ"ת שם בד"ה זונה שהיתה עומדת וכו' מייתי להא נמי לומר שגם בזה דיניהם משונה מדינינו שבעילה קונה בהם שלא כדת ע"כ. דעיקרא דמילתא דמייתי ליה התם משום דפליג אר' אבהו. ומשום דאיהו יליף ליה מודבק באשתו וכמ"ש ונכון הוא. מיהו לקמן משמע דקסבר ר"א דנכנסה לחופה ולא נבעלה חייבין עליה. מדקאמר מכולם אין לך אלא ארוסת ישראל בלבד ולא קאמר דאיכא נמי נכנסה לחופה ולא נבעלה. וכה"ג פריך בבבלי בסנהדרין דף נז ע"ב. וליכא לשנויי כדמשני התם תנא דבי מנשה הוא דאמר כל מיתה האמור לב"נ אינו אלא חנק אידי ואידי דינינו ודיניהן שוין בהן דחנק הוא. דהא ר' אלעזר. קאמר שאם בא על ארוסת ישראל חייב על ארוסת עכו"ם חייב וכיון דלענין חיוב ופטור איירי ה"ל למימר נמי נכנסה לחופה ולא נבעלה דעל אשת ישראל חייב ועל עכו"ם פטור אבל התם בבבלי לדינא קאמר שאם בא על נערה מאורסה דינו בסקילה ואין לומר דחייב דקאמר ר"א נמי לענין חיוב סקילה דהא מיבעיא ליה בסמוך אליבא דר"א באיזו מיתה הוא נהרג:
שבאו על עריות האומות. פירש"י בסנהדרין דף נז ע"ב עריות ב"נ נכריות בא על עריות ישראל עבריות ע"כ. וקשה הא תרווייהו בבא על ישראלית איירי אלא בעריות שחייבין גם אם באו על נכריות נידון בדיניהם וי"ל דכוונת רש"י נמי כן הוא בא על עריות ישראל שאינו חייב אלא בבא על ישראלית וכן בנכריות נמי דינא הכי ודוחק:
מפני שנשתנה דינו. כתב הרמב"ם פ"י מה' מלכים ב"נ שבירך את השם או שעב' ע"ז או שבא על אשת חבירו או שהרג חבירו וכו' ונתגייר פטור הרג בן ישראל או שבא על אשת ישראל ונתגייר חייב והורגין אותו על בן ישראל וחונקין אותו על אשת ישראל שהרי נשתנה דינו. כבר ביארנו שכל מיתת ב"נ בסייף אלא אם בעל אשת ישראל נערה המאורסה יסקל ע"כ. וכ' הכ"מ מ"ש שהרי נשתנה דינו אלו היה אפשר לפרש דקאי על ב"נ שבירך את השם פטור ניחא אבל כיון שכתבו בבא אחריתי קשה לומר דקאי אבבא דרישא וגם א"א לומר דקאי אהרג בן ישראל שאין הטעם מפני שנשתנה דינו אלא מפני שלא נשתנה ומיתה חמורה וצ"ע ע"ש. ונראה דכוונת הרמב"ם אע"פ נשתנה דינו נהרג דהא לא נשתנה מיתתו וכתבו כאן לומר למה לא קחשיב גם אם בא על נערה המאורסה לפי שלא נשתנה דינו דקסבר כיון דדיינינן ליה בסקילה בגיותו צריך שיהא בעדה ועדים וכו' ככל דיני ישראל וכמפורש בסוגיין בסמוך. וזה שלא כדעת רש"י ז"ל שכתב בסנהדרין דף נז ע"ב בד"ה דלדידהו לית להו מיתה בנערה המאורסה וכו' אלא נידון בסקילה אבל א"צ עדה ועדים והתראה. דלא גרע מעריות דידהו ע"כ. ותימא הרי מפורש בסוגיין דפשיטא לן אם נדון בסקילה שצריך עדה ועדים וכו' וכיון דמייתי בבלי ברייתא דתני בה בהדיא בא על נערה המאורסה בסקילה ודאי שצריך גם עדה ועדים והתראה וא"ת דדייק לרש"י מסוגיא דהתם דגרסי' בא על עריות ישראל נידון בדיני ישראל למאי הלכתא אר"נ אמר רבה ב"א לא נצרכא אלא לעדה וכו' מגרע גרע אלא אר"י נא נצרכא אלא לנערה המאורסה דלדידהו לית להו דדיינינן ליה בדינא דידן ע"כ וכיון דקאמר אלא משמע דהדר ממאי דקאמר ר"נ דקאי על עדה וכו' י"ל דודאי ר"נ אכל העריות קאמר דצריך עדה ופריך הש"ס שפיר מגרע גרע אבל ר"י דמוקי לה בנערה מאורסה לא שייך לומר מגרע גרע דהא לדידהו לית להו כלל. ואפשר לומר דדייק ליה מהא דגרסי' התם בא על עריות וכו' ואנו אין לנו אלא נערה המאורסה בלבד ופריך ונחשוב נמי נכנסה לחופה ולא נבעלה ומשני תנא דבי מנשה הוא וכו' אידי ואידי חנק הוא ע"כ ואס"ד כל דלדידהו לית להו צריך עדה וכו' הדרא קושיא לדוכתא ליחשוב נמי נכנסה לחופה ולא נבעלה אע"ג דבמיתתן שוין מ"מ חלוקין בדיניהן. אך אין זה כדאי להשים מחלוקת בין הבבלי וירושלמי די"ל דלא קחשיב אלא מה שאינו שוה גם במיתתו ועיי' בכ"מ פ"ט מה' מלכים הלכה ז' א"נ י"ל כיון ששוה במיתתו א"צ לודה וכו' דהא גם בנערה המאורסה אם אמרי' דבדיניהם דיינינן ליה אין צריכין עדה כמפורש בסוגיין וצריך עיון ואין להקשות דכאן פסק הרמב"ם בב"נ שבירך את השם פטור מפני שנשתנה דינו ובפ"ג מהא"ב פסק נערה המאורסה שסרח' ולבסוף בגרה בסקילה ואע"ג דנשתנה גופה לא נשתנה קטלא די"ל דשאני הכא דאשתני לגמרי בין בדינו בין במיתתו משא"כ בנערה המאורסה וכ"מ בסנהדרין דף ע"א. וצ"ע בתוס' שס בד"ה קלה וכו':
ודבק באשתו ולא בזכור וכו'. בב"ר פ' ט"ז כתב היפ"ת דמסיפא והיו לבשר אחד ממעט זכור ובהמה שאינן מולידין ע"כ. ואין נראה דהא ר"ח דרש קרא והיו לבשר אחד שלא כדרכה ועוד דבסמוך משמע מפורש דמודבק באשתו ממעט זכור ובהמה דקאמר ר' מנא לא מינה כי היכי דדרשינן מודבק ולא אשת חבירו העראה דרשי' מיניה נמי העראה דזכור ובהמה. והא דקשיא ליה דא"כ ברישא ה"ל למעוטי זכור ובהמה. כבר ישבתי בקונטרס:
לא מינה ודבק באשתו ולא באשת חבירו כל שהוא וכו'. קצת קשה באשת חבירו גופא מנ"ל דדרשינן כל שהוא ומרבינן העראה וי"ל דקאי אשלא כדרכה כי היכי דמרבינן שלא כדרכה מודבק באשתו ה"נ זכור ובהמה מרבינן מיניה. אך קשה הא אמרי' בסמוך שלא כדרכה מרבינן מוהיו לבשר אחד וי"ל:
או שאין להן גירושין וכו'. כתב הרמב"ם פ"ט מה' מלכים הלכה ח'. ומאימתי תהיה אשת חבירו כגרושה שלנו משיוציאנה מביתו וישלחנה לעצמה או משתצא היא מרשותו ותלך לה שאין להם גירושין בכתב ואין הדבר תלוי בו לבד אלא כל זמן שירצה הוא או היא לפרוש זה מזה פורשין ע"כ. וקשה איך תפס דברי שניהן שאין להם גירושין ושניהם מגרשין זה את זה ור' יוחנן לא קאמר הכי אלא אחת משתיהן או שאין להן גירושין או ששניהן מגרשין זה את זה. ונ"ל טעמא דר"י דקאמר הכי כמסתפק. משום דדייק לי' מברייתא דר' ור"ח דלא דמיין גירושין דידהו לדידן דאל"ה נגזור לכך צ"ל או דלא דמיין שאין להן גירושין בכתב או ששניהם מגרשין זה את זה ולא אתי לאתלופי בישראל א"כ דברי הרמב"ם צ"ע:
כל הפרשה וכו'. ביפ"ת פ' י"ח סי' ט' פי' דזה פליג אר"י ודחק לפרש הא דגרסי' התם כביכול לא יחול שמו אלא על ישראל בלבד. ול"נ דהאי לא יחול כמו לא יחולל וכדאמרי' בסוגיין לא ויתר וכו' ופירושי שבקונט' נראה עיקר:
לית הדא פליגא עליה דרב. כתב הר"ן פ"ב דגיטין שלחו מתם כתבו על איסורי הנאה כשר משמע בכל איסורי הנאה קאמר מיהו בדבר שצריך ביעור מן העולם וצריך שריפה הגט בטל דכל העומד לשרוף כשרוף דמי ע"כ. וקשה לפ"ז מאי פריך הש"ס מחמץ דלמא שאני חמץ דצריך ביעור מן העולם. ודוחק לומר דסוגיין דלא כר"ש דקסבר כל העומד לשרוף כשרוף דמי וצ"ע. מיהו לשיטת הטו' סי' תמ"ב דקסבר חמץ שהורו אסור מדרבנן מותר להשהותו ניחא וצ"ע. וא"ת מה הוא איסורי הנאה שאינו צריך ביעור שרפה או קבורה כדתנן סוף תמורה י"ל דאיירי בשהדירה הנאה ממנו:
סוף ומטבע כסף מעה. מכאן קשה למ"ש תוס' בבבלי דף יא ע"ב בד"ה והרי טענה וכו' ואומר ר"ת דגרה לא הוי מעה אלא משקל היה בימי משה וכו' ע"ש הרי מפורש כאן דסוף מטבע כסף שהיה בימי משה היא מעה. ואין להשוות הירושלמי והבבלי כי אם שנאמר שאף רב יוסף דקאמר בבבלי טעמייהו דב"ש כדר"י א"ר אסי כל כסף וכו' דייק ליה מויצאה חנם דבעינן יותר מכסף וכיון. דסתם כסף מעה כדאר"י בשם ר"א דבעינן כסף צורי שהפחות הוא מעה ואפיקתיה קרא ממעה אוקמוה אדינר וע"ש:
הגע עצמך מתחלת וכו'. וא"ת אף דתחלחמכירתה דינר ומגרעת מעה בכל שנה נמי קשיא תחלת חורש האחרון בפרוטה וסופו נמי בנירוטה וי"ל דכולי האי לא דק אבל שיהא כל השנה בגרעון אחד הא ודאי מילתא דתמיה ולא ה"ל לקרא למימר ועבדך שש שנים ושיצא בגרעון דכיון שיוצאת בגרעון אי אפשר שתעבוד שש אם היתה תחלת המכירה בפחות מפרוטה לשנה אחת ודוחק:
כבר כתיב לאשמה בה. בבבלי בב"מ דף נ"ה ע"א גרסי' א"ר קטינ' ב"ד נזקקין אפי' לפחות משוה פרוטה מתיב רבא ואת אשר חטא מן הקדש ישלם לרבות פחות משוה פרוטה להשבון לקדש אין להדיוט לא. וקשה למה ליה לרבא למותיב מדיוקא ה"ל לאקשויי מקרא דלאשמה בה דדריש מיניה בת"כ שאין ב"ד נזקקין לפחות משוה פרוטה. וע"ק לפוס דיוקא דרבא קשה ל"ל קרא דלאשמה בה וי"ל הכי איתא בת"כ לאשמה בה לפחות משוה פרוטה. ואיכא לפרושי דבפחות משוה פרוטה אינו חייב להביא אשם אבל בהשבון מיהו איתא וזו היא דעת רבא:
והוא שיהו יפות כשתי פרוטות וכו'. כתבו תוס' בפ' שבועת הדיינין דף לט ע"ב בד"ה מה כלים וכו' וה"נ אמרי' בירושלמי דטענו שני מחטין צריך שיהא שוין ב' פרוטות שתהא הכפירה פרוטה וההודאה פרוטה והדר מקשינן כסף לכלים להצריך כסף יותר מפרוטה ע"כ. וקשה הא מפורש כאן דלב"ה אף בכלים בעינן שתי כסף אלא דמוקי להא דשמואל כב"ש וי"ל דעיקר ראייתם דשמואל לא בעי בכלים אלא שתי פרוטות אבל הא ודאי דפליגי הבבלי והירושלמי:
ר"י בשם ר' ינאי אלו ואלו כהלכה היו עושין וכו'. ביבמות פ"ק פירשתי בענין אחר ע"ש. ועוד נ"ל לפרש דבדיעבד מודו ב"ש לב"ה אלא לכתחלה היו מחמירין כדעתן. ופריך מהא דשלחו ב"ש ופתחוהו. ומשני דהתם לכתחלה דמי כיון שלא נעשה ע"פ ב"ה. וע"ז קאמר ר' אבא מרי ויאות דאס"ד דאף בדיעבד מחמירין ב"ש קשיא למה לא טמאו כל הטהרות שנעשו ע"ג למפרע. ונראה הא דאמרי' בבבלי ביבמות לא עשו כדבריהן היינו בדיעבד ועיין ביבמות דף ט' שם בתוס' בד"ה ר"י וכו':
על דעתיה דר"ח וכו'. וקשה הא מיהת השתא לא שויא פרוטה ולא סמכא דעתה ולמה יתקדשו בה שמנה נשים לר' מנא אף שהיתה שוה בימי משה שמנה פרוטות וי"ל כיון דמדאורייתא הוא אין לחלק בין סמכה דעתה או לא. ובבבלי דף יב ע"א מסיק הא דאיקור איסרי קם כ"ד בזוזא והא דזול איסרי וקם ל"ב בזוזא ע"כ. וקשה כיון דכספא הוא דזול א"כ גם הדינר ראוי שיהיה בזול ולמה יותן איסרות יותר בדינר ויש ליישב:
כמה תהא הסלע חסרה. בני הב"ח שי' פשיט לה מהא דתנן בכתובות פ"ו שום במנה נותנת ל"א סלע ודינר בד' מאות נותנת ת"ק מה שהחתן פוסק הוא פוסק פחות חומש ש"מ שהסלע ד' דינרים:
נותן סלע ופונדיון לשנה. וא"ת אי ממתני ה"א שהסלע מ"ט פונדיון וליכא למפשט מינה וי"ל כיון דידעינן שהמעה מתחלקת לפונדיון א"א לומר שיהא בסלע מ"ט פונדיון:
ובמיתת הבעל דכתיב או וכו'. כתב המהרש"א דף יג בד"ה אלא וכו' למה לי קרא להיתר בא"א תיפוק ליה מדאיצטרך קרא בעריות לאיסור' נימא בא"א מותר וי"ל לאו יתור' הוא אלא ממילא משתמע מיניה ע"ש ובעל ע"י מסיק דהנהו קראי דעריות לאו דרשא גמורה הם ע"ש ודבריהם תמוהים דבסנהדרין דף נד מפורש דמיתורא דקרא קדריש להו ע"ש ועיקר קושייתם לאו קושיא היא שהרי קראי דעריות צריכים לפי המסקנא דלא נימא דלית בהו אלא עשה כמו בא"א וזה ברור. גם מ"ש דהא דקאמר הש"ס סברא הוא הוה סובר דליכא קרא להתיר א"א ולאסור שאר עריות מ"ש לפ"ד קושית המקשה ממ"נ מקשה כדמתרץ הש"ס דאיכא קרא בא"א להתיר ה"ל להקשות עריות למה אסורים לאחר מיתה. ועיקר קושיית מהרש"א משני כתובים לאו קושיא היא דאמרי' בבבלי במכלתין דף סז הוקשו כל עריות לאחות אשה ומפורש בקרא שיש היתר לאיסורא אלא גם אשת אח יש היתר לאיסורה וה"ל ב' כתובים להתירא וב' כתובים לאיסורא וקאמר הש"ס סברא הוא להקיש להתירא הוא אסר הוא שרי וקאמר המקשה דמעריות שמעינן דהסברא להיפך כיון דנאסרה שעה אחת אסורה לעולם והדברים ברורים באין גמגום:
או כי ימות האיש האחרון. בבבלי יליף מדאיתקש מיתה לגירושין וכו' רש"י והאי דלא יליף ליה ממשמעות דקרא דכתיב בתריה לא יוכל בעלה הראשון וכו' הא לאחר שרי משום דאיכא למיפרך כדלעיל לזה בלאו ולכ"ע בעשה ע"כ. ונ"ל דהירושלמי לא חש להך קושיא משום דקשיא ליה קושית הש"ס דהתם האי עשה מאי עבידתי' אי דאהניא מיתת הבעל תשתרי לגמרי אי דלא אהניא מיתת הבעל תוקמי במלתא קמייתא. והא דמשני התם אלמה לא אפיקתיה ממיתה ואוקמה אעשה מידי דהוה אפסולי המוקדשין דמעיקרא אית בהו מעילה ואסירא בגיזה ועבודה פרקינהו מעילה לית בהו בגיזה ועבודה אסירי ע"כ. ס"ל לירושלמי דאדרבה מפסולי המוקדשין ראיה לסתור היא. דהא בפסולי המוקדשין לא כתיב אלא תזבח ודרשינן ולא גיזה וה"ל לאו הבא מכלל עשה דעשה הוה ואפ"ה סופג את הארבעים והיינו משום דאהדרה למלתא קמייתא כדאיתא בבכורות דף טו ע"א ובתוס' שס ועיין בתו' במסכת ביצה דף יב ע"א בד"ה השוחט וכו' א"כ ה"נ הל"ל דאהדרה למלתא קמייתא למיתה. ועוד דלא דמיא כלל לפסולי המוקדשין דהתם מפורש בקרא דיש להם פדיון ויוצאין לחולין לענין מעילה אבל מאי דקאי באיסוריה בעונשא קמא קאי משא"כ הכא דנימא דקאי בעשה ודאי ליכא למילף מהתם. ובאמת דקרי הבבלי צל"ע:
הא אם יש לו בן מיתה מתרת. וקשה הא אי לא הוה כתיב אלא יבמה יבא עליה ה"א דכ"ש דבאין לו בנים מיתה מתרת לעלמא מק"ו מגט שאינו מתירה לאחיו מתירה לעלמא מיתה באין לו בנים שמתירה ליבם אינו דין שמתירה לעלמא לכך איצטרך לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר דאפ"ה לעלמא אסירא וכ"ש ביש לו בנים דאין מיתה מתירתה וראיתי לתו' רי"ד ולהרב בע"י שנדחקו מאוד לתרץ למה לא פשיט בבבלי מדכתיב לא תהיה וג' ע"ש. וא"ת א"כ דנדרוש ק"ו מגט ניליף נמי ביש לו בנים דמיתה מתרת וכמ"ש תוס' בבבלי דף יג ע"ב בד"ה לכ"ע וכו' וי"ל דאמרי' דיו מה יבם באין לו בנים וכו' כמ"ש מהריב"ל. ומ"ש המהרש"א דאיכא למילף עלמא מיבם בק"ו ולא אמרי' דיו אתחילת דינא נ"ל דממתני' פ' כיצד הרגל איפכא שמעינן ע"ש:
גרושה וחלוצה לכהן הדיוט. נראה דל"ג דגרושה מפורש בקרא דשריא לעלמא דכתיב וכתב לה ספר כריתות והיתה לאיש אחר וחלוצה אינה אסורה לכהן אלא מדרבנן ועוד דאחלוצה לא משני מידי שאסורה על כל האחין בלאו דלא יבנה כיון שלא בנה שוב לא יבנה:
תיפתר ביבמה. בבבלי קאמר נמי ניליף מאלמנה לכה"ג ומשני דלמא לכ"ג בלאו לכ"ע בעשה וכתבו תוס' וא"ת ודלמא ה"ק מה אלמנה לכה"ג אסורה אפי' כשהוא יבם וכו' וי"ל א"כ ה"ל למכתב האי קרא אלמנה וגרושה וכו' בפ' יבמין ע"כ. ותירוצם דחוק. ול"נ דודאי דה"מ לשנויי הכי אלא דמשני דלמא לכ"ג בלאו וכו' כי היכא דלא לימא דנליף מדכתיב לא יוכל בעלה הראשון וכמש"ל בד"ה או וכו' בשם רש"י ע"ש:
מתני' ביבמה אחת. כתבו תוס' דף ב בד"ה היבמה נקנית תימא דלא תני מנינא כדלעיל ע"ש תירוצם. ולפום סוגיין לק"מ דהיינו טעמא דלא תני מנינא דהא איכא אחריתי דהיינו חליצת חברתה דלא תני משום דבשני יבמות לא איירי:
כמה דאת אמר ותשטח עליו הריפות. וכ"ה בבבלי בכריתות דף יא ורש"י בפ' קדושים כתב נחרפת לאיש מיועדת ומיוחדת לאיש ואיני יודע לו דמיון במקרא ע"כ. ותימא שלא פירשו מלשון הריפות שהעי"ן והחי"ת מתחלפין ובבעולה איירי. ולשון גנאי הוא וכדתנן ביבמות פ"ז ונכבש על השפחה וע"ש בפירש"י ומדברינו אלה יתבאר לך שאין חרופה לשון מיועדת אלא מיוחדת היא והיינו שבא עליה. ואפשר דלפ"ז החי"ת של נחרפת במקום ה"א הידיעה היא לא שייך בה השמוש של הנו"ן:
במאורסת לבן חורין הכתוב מדבר. וא"ת תפשוט שיש לה קידושין וה"ה שיש לה גירושין. כבר תירץ בבבלי בגיטין דף מג דמאי מאורס' מיוחדת. ושם הגירסא במאורסת לעבד עברי הכתוב מדבר: