אור ברסלב

שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי סנהדרין· רבי דוד פרנקל

פרק יא · הלכה ג

הלכה ב

ממך זה עצה. בבבלי מוקי להך ברייתא כר"מ דאמר אינו חייב אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת ומפרש דפליגי סנהדרין וזקן ממרא בפלוגתא דהנך תנאי דתנן הן העידו שמעברין את השנה כל אדר שהיו אומרים עד הפורים בין להך גיסא ובין להך גיסא קא שרי חמץ בפסח וכתב תו' בד"ה דאי כו' תימא הא מ"ד עד הפורים מדרבנן בעלמא הוא דאסור כדמפרש פ"ק דר"ה מ"ט דמ"ד עד הפורים כיון דאמר מר שואלין ודורשין כו' אתי לזלזולי בחמץ אבל אם עיברוה לד"ה מעוברת א"כ לא קשרי חמץ בפסח דדוקא בניסן הוא דאמר פ"ק זה ניסן ואין אחר ניסן ע"כ והרבה יש לתמוה על תמיהתם זו דגרסינן בבבלי פ"ק אמר רב נחמן אם עיברוה ביום שלשים של אדר מעובר ומקודש א"ל רבא לר"נ מכדי מפורים לפסחא תלתין יומין ומפורים דרשינן בהלכות פסח וכי מטי ריש ירחא מרחיקין ליה אתי לזלזולא בחמץ א"ל מידע ידיע דשתא מעברתא בחושבנא תליא מילתא אמרי חושבני הוא דלא סליק להו לרבנן עד השתא. וכתב תו' אמתני' דהן העידו ה"מ לאקשויי ע"כ. לפ"ז לרבא משום הך חששא דאתי לזלזולי בחמץ אם עיברוה אינה מעוברת. ולר"נ דאמר מידע ידיעה כו' מעוברת. ובר"ה אמרינן מ"ט דמ"ד עד הפורים משום דאתי לזלזולי בחמץ ואידך מידע ידיע כו'. הרי מפורש דלמ"ד עד הפורים. אם עיברוה אינה מעוברת וצ"ע:

דבר זו אגדה. עי' בקונט' והכי אמרינן בבבלי דבר זו הלכה ופירשו בגמרא זו הלכה אחד עשר דאיתמר עשירי רי"א עשירי כתשיעי ורשב"ל אמר עשירי כאחד עשר כו' ע"ש. וכתב תו' לרשב"ל משכחת לה אי נגעה בככר של תרומה וקידש בו את האשה דאי טמא הוא ואין בו ש"פ דלא חזי אלא להסקה ואינה מקודשת ע"ש. וקשה הא קיי"ל כשמואל דאמר חיישינן שמא ש"פ במדי. א"כ לעולם אסורה. ולשיטת הרמב"ם דאמר חופת נדה אינה קונה אם קידשה בחופה לרב הונא דאמר חופה קונה אין אלו קידושין וצ"ע. גרסינן תו התם משפט זה הדין דין בתו מאנוסתו דאמר רבא אתיא הנה הנה. וכתב תו' בכולהו משכחת פלוגתא בר מהאי ור"ל דאין זקן ממרא מודה בגז"ש זו ע"כ. ולפמ"ש בירושלמי יבמות [פי"א ה"א] בד"ה וכר"י כו' אבוה דר' אבין דיליף בתו מאנוסתו מדכתיב ובת איש כהן לית ליה גז"ש דהנה הנה ויליף ליה בת בנו ובת בתו מהנה ואתהן כר"י ע"ש נמצא דסובר חמותו לאחר מיתה בשרפה ואין קידושיך תופסין בה ולר"ע המקדש חמותו לאחר מיתת בתה קידושין תופסין (וקסבר קידושין תופסין בחייב לאוין דלא כר"ע) והבא עליה חייב מיתה. הרי שגם בזה איכא פלוגתא. מיהו נראה דהירושלמי סובר דהך ברייתא אתיא כמ"ד כל שעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים ואגדה דקאמר היינו אנדה ממש אע"פ שאין בו חיוב כרת. ותדע דקאמר בסמוך בין דין לדין בין הנסקלין לנשרפין לנהרגין ונחנקין הרי אע"ג דלד"ה חייב מיתה ואינו מחולק עם הסנהדרין אלא באיזו מיתה ימות והיינו כמה שכתבתי:

מ"ט. וקשה מאי פריך מנ"ל תיפוק ליה מדכתיב ועלית וי"ל זו העלייה דקאמר בל"ק היינו שיהיו הסנהדרין יושבים בגובה של העיר דהיינו בעלייה שבבית וכן מצינו בכמה מקומות שהיו מעברין השנה בעלייה ואמרינן נמי בעליית בית נתזה בלוד לכך דייק מקרא שבית המקדש נבנה בהר מרום:

הורה על מנת לעשות כו'. כתב הרמב"ם פ"ג מה' ממרים הורה לעשות או שעשה כהוראתו חייב מיתה. וכתב הכ"מ ברייתא ת"ר אינו חייב עד שיעשה כהוראתו או שיורה לאחרים ויעשו כהוראתו ע"כ וקשה הך ברייתא משמע דלא כהרמב"ם דאינו חייב בהוראה לעשות לחוד עד שיעשו ע"פ הוראתו. ונראה כדי להשוות הירושלמי והבבלי פירש הרמב"ם או שיורה לאחרים שיעשו כהוראתו לאפוקי הורה ע"מ שלא לעשות ויש לתמוה שלא ביאר הרמב"ם כל החילוקים האמורים בסוגיין:

אם עד שלא עשה כו'. עי' בקונט' שהגהתי וכן מוכרח לשון הש"ס. ובבבלי יבמות פ' הערל (דף ע"ז) כתבו תו' אם קודם מעשה אמרה שומעין לו אור"ת דוקא היכא דהוא עצמו נוגע בדבר כהאי דיתרא כו' אבל אם הן אינן צריכין לאותה הוראה שומעין להן אע"פ שלא אמרו עד שעת מעשה ע"כ ותימא שלא הביא דברי הירושלמי המפורשין כן. והרמב"ם לא הביא דברי הבבלי גם הירושלמי וצריך טעם:

תוכן העניינים

שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי סנהדרין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה