שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי סנהדרין· רבי דוד פרנקל
פרק ט · הלכה ו
מי שנתחייב כו'. כתב תו' בד"ה ונגמר דינו כו' תימא אמאי נידון בחמורה הא הויא ליה עדות שאי אתה יכול להזימה דאי מיתזמן סהדי בתראי לא מיקטלי כיון דבלאו סהדותייהו גברא בר קטלא הוא ע"ש ונראה דאיירי דאסהידו הנך בתראי שבא על ערוה פלונית שמהני עדותן להרוג גם את השני ויכולה להזימה שכשהוזמו על השני שלא היו שם באותו היום ממילא הוזמו גם על הראשון ולכך גומרין הדין ונכון הוא:
יידון בזיקה הראשונה. עיין בקונטרס וכ"פ רש"י. וא"ת מאי מיבעיא ליה לש"ס בסמוך חומר בקל מה אמר בה ר"י יוסי הא מפורש קאמר הכא אפילו חמור על הקל אינו חל וי"ל כבר פירשתי בסמוך חומרא בקל היינו איסור כולל אבל חמור על הקל פשיטא ליה דאינו חל. אשת איש כו' בחניקה. וא"ת בסמוך מיבעיא ליה ב איסור מוסיף לר' יוסי תפשוט ליה מהכא דאינו חל דהא חמותו איסור מוסיף הוא דמעיקרא היה לה היתר ועכשיו אסורה ליה לעולם אף לאחר מיתת בתה ואפי' לפירש"י לר"ע לעיל דף ע"ו ע"ב מ"מ איסור דאורייתא איכא משום ארור שוכב עם חותנתו וי"ל השתא מיהא ליכא נוסיף דשמא תמות בחיי בעלה. ויש קצת ראיה לזה בכריתות פ"ג וצ"ע:
שלא בעדים כו'. בבבלי דמכילתין (דף ל"ז) אמעשה דשמעון בן שטח שנשכו הנחש לאיש ההוא שהרג הנפש פריך והאי בר נחש הוא והאר"י דין ד' מיתות לא בטלו וזה לא היה חייב שרפה ע"ש וקשה כיוו שבדין היה ראוי להכניסו לכיפה וכרסו נבקעת אע"ג שאין זה מיתתו א"כ מאי פריך ממיתתו ע"י נחש וי"ל ודאי אדם אסור להרגו ומאכילין אותו שעורים ומעצמו הוא מת אבל זה שהכישו נחש נעשה משמים היה ראוי שיהרג ע"י מלכות או ליסטים שמיתתו בסייף ועי' מ"ש לעיל [פ"ד ה"ד] בד"ה עד כו'. ובקונט' פירשתי שהוכחשו בבדיקות כ"ה בבבלי אמר אבימי כגון דאתכחוש בבדיקות ולא בחקירות כדתנן מעשה שבדק בן זכאי בעוקצי תאנים ופירש"י בדיקות יתירא הוא ונהי דבן זכאי פטר ליה מקטלא בהך הכחשה מיהו עדות אמת הוא ועייל לכיפה. וקשה מאי דוחקיה דאבימי לאוקמי מתני' דלא כהלכתא נוקים מתני' שהוכחשו בבדיקות שהן בגוף העדות כגון בסייף או בארירן דלר"ה העדות בטלה ואפ"ה מעיילין ליה לכיפה דמ"מ עדות אמת הוא וי"ל כשהוכחשו בצוף העדות סובר אבימי שאין להכנישו לכיפה בשביל כך שנראין הדברים דשקר העידו אבל כשהוכחשו ע"י בדיקות יתירות שאינן בגוף העדות הוא דמכניסין לכיפה. ונראה לכך השמיט הירושלמי תירוצא דאבימי דלא אתיא כהלכתא. והרמב"ם כתב פ"ד מה' רוצח הוכחשו העדים בבדיקות ולא בחקירות כונסין אותו לכיפה. ותימא הרי סתמא דש"ס מוכח דוקא כשהוכחשו בבדיקות דריב"ז אבל כשהוכחשו בגוף עדות אין מכניסין אותן לכיפה וכמ"ש. וכיון דרבנן פליגי אריב"ז לא קיי"ל כוותיה. מיהו הרמב"ם פ"ק מה' עדות פסק כוותיה ע"ש בכ"מ. מ"מ ה"ל לבאר בהלכות רוצח וצריך עיון:
חמותו וכלתו כאחת מה אמר בה ר"י. עי' בקונט'. בבבלי גרסי' א"ר אבהו מודה ר"י באיסור מוסיף. וכ"ש באיסור בת אחת דעדיף מאיסור מוסיף כמ"ש תו' בבבלי יבמות (דף ל"ג) סוף ד"ה בר קפרא כו'. אבל באיסור כולל איכא לספוקי דפליגי ביה אי הוי כאיסור מוסיף או לא. כמפורש בבבלי שבועות (דף כ"ד) ובבבלי קידושין דף ע"ז ע"ב כתבו תו' בד"ה פרט כו' תימא מאי קאמר בסמוך כו' ע"ש ותימא לתירוצם קמא קשה אם כן הוי ליה לש"ס לאתויי הך ברייתא דתני בה דר"ש אף באיסור מוסיף אית ליה דאינו חל (ומצאתי להריטב"א שהרגיש בזה ודחק לתרץ ע"ש). ולתירוצם בתרא קשה הא ר' יוסי סובר אפילו איסור חמור אינו חל על איסור קל ואיסור מוסיף אית ליה אפי' איסור קל חל על איסור חמור תדע דפריך הבבלי חמותו ונעשית אשת איש נידון בחמותו לידון נמי אאיסור אשת איש דאר"א מודה ר"י באיסור מוסיף ע"ש. ומאי קושיא דלמא דוקא איסור חמור על איסור קל הוא דאית ליה באיסור מוסיף אבל איסור קל על איסור חמור כגון א"א על חמותו לית ליה אפי' באיסור מוסיף דהא בשאינו מוסיף אפי' חמור על קל לית ליה כדמוכח מתני' אלא ודאי אין לחלק ודלא כמ"ש תו' וצ"ע. ותמיהתם נראה לתרץ קסבר רב ששת כמ"ד איסור כולל לאיסור מוסיף דמי כמפורש בשבועות שם ונבלה ביה"כ איסור כולל הוא מגו דחייל יה"כ על האדם ליאסר בשאר אוכלים כולל נמי נבלה עמה להתחייב משום יה"כ וכיון דאיסור כולל לית ליה אף איסור מוסיף לית ליה. והרמב"ם כתב פ"ו מה' חמץ. אין אדם יוצא י"ח באכילת מצה שהיא אסורה לו כגון טבל כו' וכל שאין מברכין עליו ברכת המזון אין יוצא בו י"ח וכתב הלח"מ פ' כ"ש (דף ל"ה) תניא יכול יוצא אדם י"ח בטבל כו' ת"ל לא תאכל כו' ופריך אסורא דחמץ להיכא אזלא הא מני ר"ש היא דאמר אין איסור חל על איסור דתניא רש"א האוכל נבלה ביוה"כ פטור. וקשה כאן פסק כר"ש ופ"ג מה' שביתת עשור פסק האוכל פגול ביה"כ חייב משום יה"כ ותירץ איה"כ חייב משום איסור כולל והא דפוטר ר"ש היינו מנבלה אבל איה"כ מחייב משום כולל וחמץ וטבל כיון דכשיחול איסור חמץ על טבל אין כאן לא כולל ולא מוסיף להכי קאר"ש דפטור זה נ"ל מבואר בדעת הרמב"ם אבל רש"י סובר דפטור מיה"כ משמע דלא ס"ל דיה"כ איסור כולל ע"כ. ואני תמה אם יצאו דברים אלו מפה הקדוש דהרב בעל לח"מ שכולו מקשה ומראש ועד סוף אין בו מתום. דגרסינן שבועות (דף כ"ד) ר"ש לטעמיה דלית ליה איסור כולל דתניא רש"א האוכל נבלה ביה"כ פטור. הרי מבואר דליתא לפירושו שפירוש בדברי ר"ש לדעת הרמב"ם. גם מ"ש דלא ס"ל לרש"י דיה"כ איסור כולל הוא. חס לומר כן שנעלם מעיני רש"י דברי ש"ס אלו אדרבה מש"ס זה סייעתא לפירש"י גם ברור הוא שחמץ על טבל איסור כולל היא דמגו דחל איסור חמץ על האדם ליאסר בכל מאכלי חמץ כולל נמי טבל עמו להתחייב משום חמץ וכן פירש"י שם באיסור כולל דיה"כ ע"ש. (וראיתי להריטב"א בחי' קידושין שם פירש"י דאיה"כ פטור לעולה אפי' נתנבלה ביה"כ ולא נהירא כי פקע איסור אבר מן החי יחול איסור נבלה ויה"כ בבת אחת דמודה ר"ש באיסור בת אחת ע"ש ותמה אני שלא חש לכבוד הזקן הא כבר עמד ר"י על קושיא זו ותירץ דאיסור שאינו זבוח לא פקע מיניה לעולם ע"ש בפסחים). וכ"ת הא קיי"ל חובת הטבל חלה בראיית פני הבית א"כ טבל הנעשה בפסח למה לא יצא בו י"ח הא איסור חמץ קדים י"ל אנן הכי קאמרינן משנעשה טבל אין בו עוד איסור חמץ ואנן בעינן שיהא ראוי לחול בו בשעת עשיית המצה איסור עשיית החמץ אך קשה א"כ עשאה מצה מבחוץ והביאה לבית שנעשית טבל אז יהו יוצאין בו ואנן סתמא תנן אין יוצאין בטבל ונראה ע"מ איסור טבל. קדים שהרי מאז היה ראוי להביאו להבית וליחייב בטבל והא ליכא למימר שנקצר בי"ט דבאיסור לא קמיירי. ועיקר קושיתו ליתא שהרי גם בטבל דרבנן אנו יוצא י"ח מצה. שהשוה אכילת מצה לברכת המזון ובפ"ה מה' ברכות כתב דעל טבל דרבנן אין מברכין. ואי מקרא דלא תאכל עליו חמץ יליף ודאי ליכא למשמע מיניה איסורא דרבנן. אך נראה דסובר הרמב"ם הטעם דאין יוצאין משום מצוה הבאה בעברה וכדאמרינן בירושלמי ומביאו הה"מ שם אלה המצות אם עשיתן כמצותן כו' ע"ש. והיינו טעמא שתלה הדבר בברכת המזון שבו נאמרו הדברים בירושלמי וזה מבואר מאוד בדברי הרמב"ם. ולכך לא מייתי קרא דלא תאכל כו' דש"ס דפסחים לא קאמר אלא ברייתא דיליף מקרא דלא תאכל אתיא כר"ש. אבל לדידן דקיי"ל כחכמים דפליגי אר"ש אין הטעם אלא משום מצוה הבאה בעברה. ובהכי ניחא קושית תו' סוכה פ"ג (דף ל') ל"ל קרא גבי טבל תיפוק ליה משום מצוה הבאה בעבירה ע"כ דודאי ר"ש היא דלית ליה מצוה הבאה בעברה אבל רבנן אית להו ולא פליגי אמוראי בסוכה אלא בדבר שאין המצוה נעשית ע"י עשיית האיסור כגון לולב הגזול אבל אכילת מצה של טבל שבעשיית האיסור שאוכל הטבל רוצה לצאת ידי חובת מצה שניהם מודים דלרבנן אנו יוצא י"ח משום מצוה הבאה בעברה. ובחידושי סוכה הארכתי בזה:
דתני בשם ר"י כו'. בבבלי קידושין (דף ע"ו) גרסינן אלמנה וגרושה חללה וזונה בזמן שהן כסדר הזה חייב על כל אחת ואחת (שבכל אחת יש איסור מוסיף אלמנה אסורה לכה"ג ומותרת לכהן הדיוט חזרה להיות גרושה נתוסף בה איסור להדיוט ועדיין מותרת בתרומה נעשית חללה נאסרה בתרומה ומותרת לישראל נעשית זונה הואיל ויש שם זנות שאסור בישראל כגון שזינתה תחת בעלה ה"ל איסור נוסיף ולוקה עליה בפני עצמו) זינתה ונתחללה ונתגרשה ונתארמלה אינו חייב אלא אחת ע"כ. ומדמיבעיא ליה בסמוך לר' ישמעאל באיסור נוסף וכולל ובת אחת שמעינן דלית ליה גירסת הבבלי לכך הגהתי בקונט' בענין אחר. וא"ת א"כ למה נקטי בברייתא תחלה זינתה אח"כ נתחללה כו' היפך סדר הנאמרה במקרא וי"ל כסדר האמורים במקרא פשיטא שאינו חייב אלא אחת דהא חד לאו כתוב אכולהו אלא בהיפך ה"א דחייב על כל אחת קמ"ל דעל כולהון אינו חייב אלא אחת אפי' בהיפך. ומה שאני תמה בזה בשהיו כסדר תניא שהוא חייב מלקות על כל אחת וכ"כ הרמב"ם פי"ז שכסדר הזה לוקה ארבע מלקות על ביאה אחת וקשיא אלמנה זונה וחללה אפילו אחת לא לילקי דהא לא יקח ה"ל לאו שבכללות שנכללו בו איסורים הרבה ואין לוקין. וראיתי להרמב"ם בספר המצות שורש ט' מבאר הדבר באריכות ע"ש:
בשאינו יכול לקבל התרייה. בבבלי גרסינן ושמואל אמר שלא בהתראה. וקשה במאי פליגי ונראה דסובר הירושלמי כשאינו רוצה לקבל התראה אין מכניסין אותו לכיפה דנראה שלא וויתר עצמו למיתה או שטועה בדין דאל"כ היה משיב על דברי המתרה אבל זה שהוא אלם אמרינן מסתמא קיבל ההתראה אלא שאינו יכול להשיב: