שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי סנהדרין· רבי דוד פרנקל
פרק ו · הלכה ג
ותן לו תודה. כחב הר"ב אע"ג דאין אדם נהרג ע"פ עצמו הריגת עכן הוראת שעה היתה ע"כ. וקשה הא אין הוראה זו היתה צורך ההריגה לפשטא דמתני' אלא שיודה ויהיה לו חלק לעוה"ב. אדרבה אם נאמר הריגת עכן הוראת שעה היתה אין ראיה ממנו שהמתודה יש לו חלק לעוה"ב די"ל דוקא עכן שלא היה חייב מיתה מדין תורה אהני ליה וידוי לכפרה משא"כ בשאר המומתין בדין תורה אפשר לומר שאין הוידוי מכפר והרמב"ם שכתב כן בפירוש המשנה כוונתו לפרש הקרא ע"ש וצ"ע:
התחיל יהושע מפייס לפני הקב"ה כו'. בבבלי גרסינן ת"ר נא אין נא אלא לשון בקשה בשעה שאמר הקב"ה ליהושע חטא ישראל אמר לפניו רבש"ע מי חטא כו' פירש"י שים נא כבוד נא בקשה ע"כ. וקשה לעכן אמר יהושע שים נא כבוד ואיך מסיים בשעה כו' והיה נראה לדחוק ולומר דרשה זו דנא קאי אסיפא דברייתא דאמר יהושע בבקשה ממך כו'. אך בסוגיין מפורש התחיל יהושע מפייס כו' וקשה מנ"ל הא. ונראה דדייק מדכתיב קום קדש וגו' דקשיא מאי קום אין לומר על הנפילה דהא כבר כתיב קום לך אלא ודאי שנפל שנית ונפילה זו למה אלא לפייס להקב"ה שיגלה לו מי הוא החוטא:
ולא עוד אלא נמצאתי אומר לשון הרע. וקשה מנ"ל הא ועוד מאי לה"ר שייך הכא ונראה דדייק מדכתיב קם קדש את העם ואמרת התקדשו למחר. והאי קרא מיותר דהמ"ל קם קדש את העם למחר אלא הכי קאמר ואמרת אתה ולא אני משום לה"ר שיש אנשים שהיה להם ידיעה בדבר אבל אינן חייבין מיתה ואם אני אומר לך צריך אני לגלות כולם שלא יאמרו שח"ו נעלם ממני דבר וכיון שאין להם חיוב מיתה ה"ל לה"ר כדאמרינן בעלמא כביכול טוביה חטא כו' לכך אמר הטל גורל וממילא יתברר הדבר:
ולא עוד אלא למשה רבן לית מידמוך אלא תלתין או ארבעים יומין כו'. כתב בי"מ וקשה הא כיבוש יריחו היה חמשים יום אחר מיתת משה ועוד וכי מספקא ליה כמה הוא ממיתת משה ע"ש ונראה דה"ק בתר שלשים יום שמת משה כבר נשתכח ממך שלשת אלפים הלכות ולבתר ארבעים יום טעות להחרים כל אשר בעיר וזה שלא כדין כדאמרינן בבבלי בסוגיין קום לך אתה גרמת להם ופרש"י שלא היה לך לאסור להם ביזת יריחו. וזה היה ארבעים יום אחר מיתת משה שכפי הנראה מפשט הכתובים בי"ז בניסן מיד אחר הקרבת העומר שהוא ט"ז בניסן כתיב ויהי בהיות יהישע ביריחו ובו ביום התחיל להקיף יריחו ומאז ידע שבשבת יכבוש יריחו שהוא יום השביעי והחרים הכל לסברתו דמעשה שבת הוא ואסור בהנאה. ומ"ש הי"מ שיש לתמוה אפירש"י הרי גם משה החרים שלשה פעמים א"כ יפה עשה ע"ש נראה דלק"מ ודאי משה יפה עשה אבל הוא לא ה"ל להחרים דכתיב והיה כי יביאך וגו' לתת לך ערים גדולות וטובות אשר לא בנית ובתים מלאים כל טוב הרי שהתיר שלל כיבוש ארץ ישראל:
באותה שעה התחיל יהושע מפייס לעכן כו'. כתב המהרש"א בח"א הכא משמע שא"ל תן תודה בשביל הגורלות ובמתני' משמע שא"ל תן תודה משום כפרה שכל המתוודה כו' ע"ש. ונראה דהיינו דגרסינן התם רבינא אמר שחודי שחדיה במילי א"ל כלום אני מבקש ממך אלא הודאה תן תודה והיפטר. ודברי רבינא אלו תמוהים לפום ריהטא חלילה לומר שיהושע הוציא דבר שקר מפיו אלא שא"ל מילתא דמשתמעי לתרי אפי דודאי מהניא הודאתו שיפטר ואיהו טעי וסבר שבזה יפטר לגמרי ואינו כו אלא שיפטר מעונש עה"ב קאמר ליה א"נ אף עכן בהבטחה זו שיהיה לו עה"ב נתרצה להודות:
להחזירו אי אפשר שאין לדבר סוף עיין בקונטרס. והי"מ פי' אין לדבר סוף שכל אחד יאמר כן להפטר ע"כ. ותימא איך ס"ד לומר שיפטור ע"פ דיבורו. ובסמוך במעשה דשמעון ב"ש משמע כפירושי. ובבבלי גרסינן להחזירו א"א שכבר נגזרה הגזרה ויהא הקולר תלוי בצואר העדים פשיטא כל כמיניה ל"צ דקא הדרי בהו סהדי וכי הדרי בהו מאי הוי כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ל"צ אע"ג דיהבי טעמא למילתייהו כמעשה דמוכס. פירש"י להחזירו א"א שכבר נגמר הדין פשיטא כל כמיניה וכי נאמן הוא דחשדינא לסהדי לומר יהא קולר תלוי בצואר העדים ע"ש. וקשה אחרי שמפרש להחזירו היינו לפטרו מאי דוחקיה לפרש וכי חשדינא כו' טפי ה"ל לפרש דקושית הש"ס כל כמיניה להכחיש העדים ויפטור ע"י כך. והחשד על העדים ודאי חשדא הואיל ואין חפץ בכפרה על עון זה. ולפי מאי דמסיק הבבלי נראה שמפרש הא דתניא שכבר נגזרה הגזרה היינו שכבר נחקרה העדים ואז אין חוזרין ומגידין. וכן נראה מדברי הרמב"ם פ"ג וטח"מ סי' כ"ט. שפי' כל עד שנחקרה עדותן בב"ד אינו יכול לחזור בו אפילו נתן טעם לדבריו. וכתב הכ"מ מסוגיין יליף ליה ע"ש. ואי ס"ד כפירש"י קשה דלמא דוקא לאחר גמר דין הוא דא"י לחזור אבל קודם ג"ד יכולים לחזור אע"ג שנחקרה עדותן אלא ודאי כמ"ש ועיין בי"מ:
אראה בנחמה. עיין בקונטרס וכן פירש"י במכלתין. ובמכות פי' לא אראה בנחמה וגמרא הפכו לברכה ל"א נשבע שימותו בניו ויראה בנחמתן. ונראה שדחק לפדש כן משום דקשיא ליה שמעון בן שטח בימי ינאי המלך היה לאיזה נחמה היה מצפה. וכבר תירץ הי"מ שהיו מצפין למשיח בן דוד שינחמם שלא יהיו משועבדים למלכי א"ה ע"כ ול"נ שהיה לאחר שהרג ינאי לסנהדרין והיו מצפים לנחמה שישובו הסנהדרין למקומם ולכבודם:
אם לא הרגתי עד זומם. בבבלי מסיים בה להוציא מלבן של צדוקים שהיו אומרים כו'. וקשה הא לדעת ר' יהודה בו טבאי היה עד זה חייב מיתה א"כ מאי להוציא כו' דקאמר וי"ל בידיו הרגו ואין זה כבודו אלא שעשה כן להוציא כו' להראות שהדבר ברור לו בבירור גמור ואין להסתפק בו כלל:
מחרב מחרב אוריה כו'. נראה דקשיא ליה הך קרא הלא נפש סתם היא הנפש המשכלת ואין חרב ממש אפשר לכלותה ועוד מאי יחידתי דקאמר. לכן מפרש דקאי על חרב אוריה שודאי לא חטא דוד בהריגת אוריה כדאמר בבבלי קידושין פ"ב אבל החטא היה שהרגו בחרב בני עמון כמאמרם ז"ל שהיה חקוק על חרב בני עמון ע"א שלהם וזה היה שגיאה כי הוא לא ידע ואשם וע"ז ביקש שאין נפשג חייב בדבר אלא על שלא שם לבו להשכיל בדבר ההוא גם בהריגת החסיד לא חטא שהרי בדין נהרג אלא שע"י שהיה מאמין בו כשני עדים גרם שהעידו עליו כמ"ש בקונטרש זהו שאמר מיד כלב החסיד שסיבת הריגתו היתה יחידתי שהאמנתי לו ביחיד כשנים: