שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי סנהדרין· רבי דוד פרנקל
פרק ה · הלכה ד
אמר אחד מן העדים. עיין בקונטרס. והוא מפירש"י משמע מקרא יליף דאינו מעיד חובה דכתיב למות וזכות שמעינן מסברא דהוי נוגע בעדות. וקשה גם בחובה הוי נונע בעדות אם באנו לחוש ששקר העיד ע"כ לומר שלהנאתו עשה כן או לשום סיבה אחרת מ"מ נוגע הוא שרוצה בקיום עדותו. ובבבלי דף ל"ד פירש"י אפילו לזכות לא יענה משום דנוגע הוא בדבר שמתחרט בו ודואג שמא יגמר הדין לחובה ויביא זה עדים להזימן ומיהדר לא מצי הדרי בהו לאחר כדי דיבור דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ע"כ. אבל בגמרא שם לא משמע הכי דגרסינן ורבנן האי למות מאי דרשי ביה לכדתניא אמר אחד מן העדים יש לי ללמד זכות מנין שאין שומעין לו ת"ל ועד אחד לא יענה מנין לאחד מן התלמידים שאין מלמד חובה ת"ל אחד לא יענה בנפש למות ע"כ. הרי דמקרא יליף שאין העד מלמד זכות. לעיל [פ"ד ה"ז] כתבתי בד"ה תני כו' דקשה טפי מסתבר לאוקמי למות אעד דכתיב בקרא ולא עקרי' קרא מפשטיה לגמרי ונימא גזירת הכתוב הוא דדוקא למות הוא דלא יענה אבל לזכות יענה כו' ע"ש. ונראה דה"ק משום דמיחזי כנוגע בעדות מסתבר לפרש קרא עד שהעיד בנפש למות לא יענה דבר אלא יעיד וישתוק וכן פי' הרמב"ם פ"ה מהלכות עדות (ועיין בכ"מ שם). אלא לפ"ז קשיא למות ל"ל לכך מוקמינן ליה באחד מן התלמידים נמצא דלא עקרינן קרא מפשטיה וכ"ת שלא יענה העד ל"צ קרא סברא הוא דניגע הוא וי"ל דאי לא כתיב אלא אחד לא יענה בנפש למות ה"א דקאי נמי אעד ודוקא למות הוא דלא יעיד אבל לזכות יעיד וכמ"ש לעיל [בפ"ד ה"ז] לכך איצטריך עד:
מזכה הייתי ומחייב אני וכו' א"ל למד תחלה. משמע השתא הוא דאינו יכול לחזור אבל בשעת ג"ד יכול לחזור דאל"כ מה לי לחזור וללמוד. ותימא תיקשי ברייתא זו בין לרב בין לריב"ח דאמרו פרק אד"מ בבבלי דף ל"ד בשעת גמר דין אינו יכול לחזור אבל מהא דאמר רבי לא מפני מה כותבין דברי המזכה אין להוכיח דבר דלתרווייהו קשיא למ"ד אפילו בשעת ג"ד א"י לחזור ודאי אין שום תועלת בטעמו ולמ"ד בשעת ג"ד יכול לחזור אבל לא קודם ג"ד שהוא שעת מו"מ אין לכתוב הטעם דממילא יהיה מוכרח לחקור אחר הזכות עד שעת ג"ד. והא דמשני מפני המחייב. לא קשיא הא אף במזכה איכא למיחש הכי שמא ישכח הטעם ויתירא מלחזור כמ"ש בקונטרס במחייב. דהך תקנה ודאי לא נעשית אלא להצלה אבל לא לחוב. מיהו צ"ל דסובר כמ"ד א"י לחזור דאי יכול לחזור אף מפני המזכה צריכין לכתוב הטעם שלא ישכח ממנו ויבוא לחזור בשעת ג"ד. ומש"ל [בפ"ד ה"ה] בד"ה ובלבד כו' משום זה אין לכתוב כו' כל אחד יכתבנו שלא לבא לידי תקלה כו' ע"ש. א"כ גם מפני המחייב אין לכתוב שכל אחד יכתבנו לעצמו שלא לבוא לידי תקלה. והא דאר"י בר' בון מפני המזכה נראה שסובר שא"י לחזור אפילו בג"ד. דאלת"ה מאי מהני הכתיבה אם הדיין רוצה לחזור הלא בידו לחזור ול"ל לומר שקר שטעה בדבר שצדוקין מודים בה. ועיין בבבלי דף ל"ד וברש"י וצ"ע: