אור ברסלב

שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי סנהדרין· רבי דוד פרנקל

פרק ה · הלכה א

פרק ה

באיזה יום. עי' בקונ'. וכ' המהרש"ל וא"א אפי' אם יעלו על לבן להזימן אינן יכולים שיאמרו העדים טעינו בעיבורא כו' ומ"ה צ"ל באיזה יום. וכ' המהרש"א תימא א"כ בכמה בחדש לא הוי חקירה כיון שא"א לבוא עליה לידי זימה אלא ע"כ דאיירין הכא שיכולין לבוא לידי הזמה כגון דיהבינן להו כולהו טעותא כו' ועוד נ"ל בכת אחת שאמרו בב' אין תולין בטעות עיבורא דירחא שהיה בג' כו' וכ"מ מתוס' פסחים כו' משמע מדבריהם בכת אחת שהעידו שהיה בב' ליכא נ"מ אע"ג דמיכווני ליום אחד לא תלינן בעיבורא כו' ע"כ. ולדידי דבריו תמוהים דודאי בשאלת בכמה בחדש לחוד אפשר להזימם כי יהבינן להו כולהו טעותא אך מ"מ צריכין לשאול באיזה יום משום דפעמים אין המזימים יודעים אלא יום א' שהיו עמהם וא"א להזימם בכמה בחדש לחוד שיאמרו דטעו בעיבורא דירחא. ואיני רואה שום הוכחה מדברי תו' דעדיפא קאמרו שיש צורך בחקירת איזה יום לקיים העדות משא"כ לדברי מהרש"ל אין התועלת אלא להזמה וכשמזימים אינן מעידים אלא יום אחד וכמ"ש. ותימא איך יעלה על הדעת שעדים שהעידו ביום ג' לחדש הרג והוזמו שהיו ביום ג' במקום אחר שיהרגו ולא יהיו נאמנים לומר טעינו בעיבור דרוב העולם טועין בו. דעד כאן לא כתבו תו' בשני עדים לא תלינן הטעות. דוקא להציל את הרוצח. גם מסברא לא תלינן בכך אבל היכא דעומדים וצווחי טעינו בעיבור ודאי נאמנים. ותירץ תו' קשה לדבריהם אין חקירה זו אלא לקיים העדות וכבר כתבו תו' לקיים העדות לאי בדקינן להו. ודוחק לומר בדיקה הוא דלא עבדינן אבל חקירה עבדינן דחקירות ובדיקות שווין. ועוד לפ"ז אם שנים אומרים ביום אחד בחדש תו אין לחקרם באיזה יום ובצרי להו מן ז' חקירות וצ"ע:

מכירין אתם כו'. פירושי בקונט' הוא לשון רש"י. ומבואר מדבריו דוקא כשהעדים מכחישים זה את זה הוא דעדותן בטלה אבל אמר איני יודע עדותו כשרה. והרמב"ם כתב פ"א מה"ע ומכלל החקירות יתר על השבע השוות בכל העידו שעבד ע"א שואלין אותו במה עבד כו' העידו שהרג הנפש שואלין אותו במה הרגו וכן כל כיוצא בזה מכלל החקירות הן. וכ"כ שם בפ' שני אם אמר איני יודע במה הרגו ולא הבנתי בכלי שהיה בידו עדותן בטלה. וכתב הראב"ד טעה בזה כי הבדיקות אם אמר איני יודע עדותן קיימת. ודחקו הלח"מ ומ"ל לקיים דבריו. ומסוגיין מבואר שדברי רש"י עיקר דאמרינן לקמן מעשה שבאו שנים כו' ואין אנו יודעין אם פעור היה או מרקוליס היה דנין אותן בשתיהן ובאיזה מזדכה פוטרין אותו. וזה מבואר כדברי רש"י דלדעת הרמב"ם פטור לגמרי דאין כאן עדות וא"ת לפירש"י אם אומר איני יודע אם ישראל הוא פשיטא דאין כאן עדות וי"ל בדיקה זו דלאו בכלל החקירות היא סמכינן על החזקה כדאמרינן לקמן בסוגיין. ואם הגירסא כמו שהגהתי שם אמר איני יודע מהו כ"ש שדברי הרמב"ם תמוהים. ועמ"ש לקמן בפרקין בד"ה חייליה:

וקיימונה בהוא דעאל כו'. וקשה אף בכגון זה מתברר הדבר ע"י השאלה באיזה שבוע אם אומר בשבוע האחרונה נדע שהיה ביובל שעבר ואם אומר בשבוע הראשונה מסתמה ביובל של עכשיו קאמר וי"ל בשנת חמשים איכא לאסתפוקי אי כר"י ושנת חמשים עולה לכאן ולכאן אי כרבנן ואינה עולה הלכך אם אומרים העדים שהיה בשבוע הראשונה עדיין איכא לסשוקי דלמא ביובל היה ולפי שנחשב לכאן אמרו שנה הראשונה או שמא בשנה שלאחר היובל היה וסברי שנת היובל אינו עולה לכך צריכין לשאול גם באיזה יובל מיהו לפ"ז קשה א"כ לעולם איכא לספוקי בשנה אחת אם חושבין שנת היובל לשבוע או לא ואפשר כיון דליכא לספוקי אלא בשבוע הראשונה לא חשש לכך ודוחק:

תנא שמואל הזקן כו' ודרשת וגו'. משמע בהך קרא שבע כתיבו וצ"ל הדבר קחשיב נמי לחד דהשתא שבע נינהו ודרשת וחקרת ושאלת. היטב והנה אמת נכון הדבר. וכ"ת הא איצטרך היטב לגז"ש מופנה מצד אחד מיהו הוה ואין משיבין. א"נ סובר ממשפט אחד יהיה לכם ילפינן דיני נפשות מהדדי דבעינן שבע דרישות וחקירות ובבבלי ובסמוך מצרכינן גז"ש היטב היטב היינו מכח קושית הש"ס שם ולכתבינהו רחמנא בחדא אבל לשמואל הזקן שכתובים כולהו בחדא לא צריכין גז"ש וכ"כ תו' פ"ק דמכילתין דף ב' ע"ב בד"ה ד"ה כו'. וא"ת אי ס"ד ד"נ ילפינן מהדדי בהיקישא דמשפט אחד כל הנך קראי דהתראה ל"ל וליכא למימר ה"א ה"מ בסייף דקל אבל סקילה חמורה אימא לא כו' כמפורש בבבלי בסוגיין דהא היקישא הוא ואין משיבין על ההיקש וי"ל הא איכא עדים זוממין דלא צריכין התראה סד"א להקיש לעדים זוממין לחומרא דא"צ התראה לכך צריך קרא. והשתא מ"ש תו' דף מ"א ע"א בד"ה אבל סקילה דחמירא אימא לא בכולא שמעתין הכא ולעיל לא ילפי חייבי מיתות מהדדי ותימא מנ"ל דנסקלים ונשרפים פטורים מתשלומין לא יהיה אסון ברוצח כתיב ע"כ. ולפמ"ש ניחא דהא ודאי בהיקשא דמשפט אחד יליף. אבל דרישה וחקירה סד"א דלא ניליף דלכתבינהו כחדא. והתראה סד"א למילף מעדים זוממין או בהיקישא או בגז"ש דרשע רשע משא"כ תשלומין וא"ל מעדים זוממין לא גמרינן דחידוש היא דהא הש"ס לא פריך לעיל אלא מה לעדים זוממין שכן א"צ התראה והשתא אנו באין למילף בשאר חייבי מיתות שאינן צריכין התראה. ועמ"ש פרק אחד ד"מ ה"ח בד"ה ועבדין כו' ובסמוך בד"ה מניין. ורש"י פי' בנימוקי החומש פ' ראה ודרשת וחקרת ושאלת היטב מכאן למדו שבע חקירות מריבוי המקרא כאן יש שלשה דרישה וחקירה והיטב ושאלת אינו מן המנין וממנו למדו בדיקות וכתיב ודרשו השופטים היטב וכתיב ודרשת היטב ולמדו היטב היטב לגז"ש ע"כ. ותימא הא בבבלי בסוגיין מסיק דהיטב לגז"ש ולא למניינא ועיקר המנין ודרשת וחקרת אמת נכון וכתיב ודרשת אמת נכון הרי שבעה וצ"ע. ועוד תימא דפירוש מושאלת למדו בדיקות ובמכלתין דף ל' ע"ב כתב בד"ה אין זה נכון אין עדות זו מכוונת ולישנא דקרא נקיט והנה אמת נכון הדבר דמהאי קרא נפקא לן בדיקות. ודבריו בפי' החומש נראין נכונים יותר דהא קרא אמת נכון הדבר לפי מסקנת הבבלי בפרקין איצטריך לחקירות וכמ"ש. ואפשר דה"ק ר"ח דאמר אין זה נכון ודאי כשמואל הזקן ס"ל ואייתר הנה אמת נכון הדבר דכתיב גבי יחיד עובד ע"א ללמד אבדיקות ונקט שפיר לישנא דקרא אבל לפי מסקנת הש"ס מושאלת מפקינן לכך פי' כך בחומש כמסקנת הש"ס וז"ל הספרי ודרשת וחקרת מכלל שנאמר והוגד לך ושמעת ודרשת היטב. היטב היטב לגז"ש מלמד שבודקים אותו בשבעה חקירות בדיקות מנין ת"ל והנה אמת נכון הדבר. וזה כשיטת ר"ח. וסיים שם והנה אמת נכון לרבות גרים ועבדים משוחררים שכשרים לעדות. ואפשר חד מאמת וחד מנכון קדריש:

ליתן שמועה שאלה כו'. וא"ת א"כ ודרשו השופטים היטב דעדים זוממים ל"ל וי"ל הנך תרתי חדא לגופיה לאפנויי וחדא למקום אחר באם אינו ענין וכולהון שוין וילפינן כולהו מיניה דהי מינייהו מפקת וקסבר מופנה מצד אחד איו משיבין כדאמרינן לשמואל הזקן כמ"ש בסמוך:

מנין להתראה. בבבלי דף מ"א גרסינן דבי ר"י תנא המוצאים אותו מקושש עצים שהתרו בו ועדיין הוא מקושש ופירש"י המוצאים אותו מקושש שקושש עצים לא נאמר אלא מקושש לאחר שראהו ומצאוהו היה מקושש ומה טעם תלוי בכך אלא שהתרו בו ועדיין היה מקושש ע"כ. וקשה אמאי לא דייק הכי מרישא דקרא דכתיב וימצאו איש מקושש עצים ביום השבת מאי קאמרת בשעה שמצאוהו ראו מקושש ה"נ המוצאים אותו כשהיה מקושש. גם עיקר דיוקו קשה דלמא קמ"ל שלא אמרו באומדנא שראו עצים מקוששים ולא היה שם אלא הוא. ונראה דיוקא דר"י מקרא והכי תניא בספרי פרשת שלח לך ויקריבו אותו המוצאים אותו מקושש עוד למה נאמר והלא כבר נאמר וימצאו איש ומה ת"ל ויקריבו אותו מגיד שהתרו בו מעין מלאכתו מכאן לכל אבות מלאכות שבתורה שמתרים בהם מעין מלאכתן ר' יצחק אומר א"צ מה עכו"ם חמורה אינו חייב עד שיתרו בו ק"ו לכל מצות שבתורה ומה ת"ל ויקריבו מלמד שהתרו בו ואחר כך הביאוהו ע"כ. ר"ל מיד קודם התראה היה להם לתפסו שלא יעשה עוד ומה להם להתרותו א"נ ס"ד כאן לא היה התראה דאי בהתראה מאי מספקא ליה למשה קמ"ל שהיה התראה אלא שנסתפק במיתה עצמה. ואינו צריך דקאמר היינו ללמד דבעינן התראה בשאר עבירות לזה א"צ קרא דאיכא למילף מעכו"ם. הרי מיתורא דקרא יליף ליה דהיה שם התראה ולא מדיוקא כפירש"י. והא דאמר ר"י ומה עכו"ם החמורה כו' היינו דכתיב בעיר הנידחת יצאו אנשים בני בליעל לאמר ודרשו בספרי פרשת ראה לאמר בהתראה. ובזה יש ליישב קושית תו' בדף מ"א שכתבו בד"ה ואי כתיב כי יזיד תימא התראה בעיר הנידחת מנ"ל דמהני לא אתיא שכן ממונו פלט ולעיל משמע דבעי התראה ע"כ הרי מפורש בספרי דמלאמר יליף התראה ובז"ר כתב מהתימא על תוס' שהקשו התראה בעיר הנדחת מנ"ל ולא ראו הגמ' דף קי"א והספר הזה ע"כ. ונראה מהבבלי אין ראיה דגרסינן שם לאמר שצריכין עדים והתראה לכל אחד ופירש"י לאמר נלכה ונעבדה משמע שצ"ל לפנינו. שכך אמרו נלכה ונעבדה ואין אמירה אלא בעדים אלמא צריך עדים בכל אחד שיעידו עליהם מה שאמרו וה"נ צריך התראה לכל אחד ואחד מהם ע"כ. הרי אילו נאמר עיר הנידחת א"צ התראה אין להוכיח מלאמר שצריך התראה לכל אחד אלא אעדים לחוד קאי קרא. גם מספרי פרשת ראה אין להוכיח מידי. ואם נאמר שראיה נכונה היא מלאמר דעיר הנידחת בעיא התראה לא קשיא אחותו וכי יזיד ל"ל דה"נ איכא לשנויי מילתא דאתיא במה מצינו טרח וכתב ליה קרא כדאמרינן בבבלי בסוגיין ע"ש:

הבל נשא את אחותו. קצת קשה מנ"ל שנשא הבל אשה אדרבה קרא משמע קצת שלא היה לו אשה דקאמר קול דמי אחיך צועקים אלי וכדתנן לעיל פרק אד"מ והיה נ"ל דגרסינן שת נשא אחותו ולא נשא מבנות קין שנגזר על זרעו שיכלה מן הארץ וזהו מכלל החסד. מיהו בבבלי ליתא אלא קין נשא אחותו ותו לא:

אלא להודיע באיזו מיתה יומת. עיין בקונטרס. בבבלי דף מ"א גרסינן מנין להתראה דבי חזקיה תנא וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה שהתרו בו ועדיין הוא מזיד. ואמרו עוד שם התיר עצמו למיתה מנ"ל אמר רבא ואיתימא חזקיה אמר קרא יומת המת עד שיתיר עצמו למיתה. וקשה אי חזקיה אמר להך דרשא דיומת המת ל"ל קרא כי יזיד דבעינן התראה הא כיון דבעינן שיתיר עצמו למיתה ממילא צריך שיאמר אחר או הוא בעצמו אע"פ שאני חייב מיתה על עבירה זו על מנת כן אני עושה א"כ התראה מעליא היא דהא קיי"ל התראה ע"י עצמו הוי התראה וכ"ת איצטריך שתהא המעשה תוך כדי דיבור של ההתראה כמ"ש תו' דף מ' ע"ב בד"ה מנין כו'. כיון דצריך שיתיר עצמו למיתה סברא שתהא התראה זו סמוך תכ"ד של המיתה דאל"כ יכול לומר שוכח אני. וי"ל אי לאו קרא כי יזיד ה"א יומת המת להתראה קאתי יומת זה שאמרו לו שימות ולא בעינן שיתיר עצמו למיתה אבל השתא דכתיב תרי קראי ודאי קמ"ל דצריך שיתיר עצמו למיתה. כתב רש"י דף פ' ע"ב בד"ה הוראת שעה היתה כו' ולדורות הואיל ונפקא לן התראה מיומת המת שיתיר עצמו למיתה אותה מיתה משמע ע"כ. ותימא הרי מפורש בסמוך שר' יהודה לאו מיומת המת יליף אלא מכי יזיד ורשב"י דיליף ליה מיומת המת סובר דלא בעינן שיתיר עצמו למיתה אבל מאן דיליף מיניה דבעינן שיתיר עצמו לאותה מיתה ליכא למשמע מיניה כלל שאם התיר עצמו למיתה החמורה שאינו נידון אפילו בקלה גם תיבת התראה שכתב רש"י נראה כמיותר וצ"ע:

משום תולש כו'. עיין בקונטרס. כתב הרמב"ם פ"ת מהלכות שבת הקוצר כגרוגרת חייב ותולש תולדת הקוצר הוא. וכתב הלח"מ ונראה דהחילוק בין תולש לקוצר שקוצר בכלי ותולש ביד ע"כ. וקשה לפ"ז מאי פשיט ליה מקרא דויהיו וגו' ואפשר שמפרש לאו מקרא יליף ליה אלא שכך שנוי בברייתא אקרא דויהיו. אך לשון מלמד דתני בברייתא מפורש דמקרא יליף ליה ועוד מאי מיבעיא ליה הא אם קישש ע"י כלי חייב משום קוצר אם בלא כלי משום תולש ואפשר לומר מדכתיב וימצאו איש יליף ליה שלא מצאו אלא האיש ולא דבר אחר ר"ל שלא היה כלי בידו והיינו דקמבעיא ליה אם היה כלי בידו וחייב משום קוצר כו' ודוחק. וז"ל הספרי פרשת שלח לך וימצאו איש מקושש עצים תולש מן הקרקע אתה אומר תולש מן הקרקע או איש ושמו מקושש ת"ל ויקריבו אותו המוצאים אותו מקושש עצים הא מה ת"ל וימצאו איש מקושש עצים תולש מן הקרקע ע"כ. נראה דפשיטא ליה לתנא דספרי דמקושש הוא תולש אלא מספקא ליה אי הוה מקושש ממש או איש ושמו מקושש ועליה קאמר מלמד כו' וניחא גם לפי' הלח"מ. ובעיקר האיבעיא קשיא לן מאי נפקא מיניה אם היה תולש או קוצר וכה"ג פריך הבבלי שבת ר"פ הזורק. והא דמשני התם דנדע שזהו אב מלאכה שחייבים עליה ליכא לשנויי הכי דהא תולש תולדה דקוצר היא א"כ ממ"נ יודעין דחייבין אקוצר. וא"ל דנדע משום מאי מתרין ביה (וכפירושי בקונטרס ודלא כלח"מ) כדאמרינן בבבלי שבת דף קל"ח משמר משום מאי מתרינן ביה רבה אמר משום בורר ר"ז אמר משום מרקד. עד כאן לא פליגי אלא אם התרו באב שאינו שלו דקסבר דמלעיג ביה אבל במתרה ביה בשם אב שלו הוי התראה וכ"מ בבבלי שבת דף ע"ג. ודוחק לומר אם מקושש הוא קוצר והתרה בו משום תולש שהוא תולדתו אינו חייב עליה. דפשטא דסוגיא דשבת שם לא משמע כן מיהו לשון הספרי שהבאתי לעיל בד"ה מנין משמע שצריך להתרות באב שלו. ויש לומר אי תולש הוה איכא למילף מהכא דאבות מלאכות דשבת תולדותיהן כיוצא בהן ואי אמרינן קוצר הוה לא שמעינן מהכא מידי ונראה דמייתי הכא בעיא דר"ח בר גמדי לשנויי דלא יליף התראה ממקושש דאיצטריך המוצאים אותו מקושש עצים דלא נימא ששמו היה קושש וכמ"ש בסמוך ותו ליכא למילף התראה מיניה ועמ"ש לעיל בסוגיין בד"ה מניין כו':

כמה היתה מיתתו בסקילה. עיין בקונטרס. וקשה הא כתיב ויוציאו אותו כל העדה וירגמו אותו באבנים וימת. משמע לאחר הרגימה מת. ונראה שכתבו תו' בב"ב דף קי"ט הא דתניא יודע היה משה שהמקושש במיתה לא אתיא כר' יהודה דאיהו דאמר עד שיודיעוהו באיזה מיתה א"כ לא היתה שם התראה לא היה מקושש חייב מיתה אלא ע"פ הוראת שעה. וכ' המהרש"ל ותימא דלמא משה ידע לפי הוראת שעה חייב מיתה ותי' הא דאר"י מקושש הוראת שעה היה קשה מנ"ל ע"כ לומר שמשה לא ידע שחייב מיתה א"כ בודאי לא אתרו ביה כלל ש"מ שהיתה הוראת שעה ע"ש. וכתב המהרש"א אולי נעלם מעיני הרב סוגיא דפרק הנשרפין דקאמר בהדיא במגדף כו' ע"ש ולא ידעתי מאי קאמר התם ה"ק מגדף דלא ידע משה שהוא במיתה כמפורש בקרא ודאי לכ"ע הוראת שעה היתה אבל מקושש דידע משה שהוא במיתה כמפורש בקרא סברי רבנן שידע שהוא חייב מיתה ע"פ הדין ולא היה שם הוראת שעה וליכא למילף מיניה חבישה ור"י סובר שידע שחייב מיתה לפי הוראת שעה (נמצא דמקושש אין ראיה) לענין התראה ולעולם ברייתא אתיא ככ"ע. ואפשר שזהו כוונת הרב שכתב ואולי כו'. אך תיריץ המהרש"ל תמוה דהא בבבלי בסוגיין מפורש דמקרא ילפינן שעשו התראה למקושש וכן מפורש בספרי שהבאתי לעיל בד"ה מניין כו'. ואף ר"י מודה בדבר שהיתה התראה אלא שלא היתה התראה מעלייתא ונהרג בהוראת שעה ורושייתו נראה לתרץ דאם ידע משה שחייב מיתה מפני הוראת שעה לא היה לו להסתפק באיזה מיתה יומת דודאי ראוי שיהרג במיתה הכתובה דלא ליפוק מיניה חורבא שיסברו מחלל שבת אינו בסקילה. וכ"נ ממה שסקלו לזה שרכב בסוס בשבת מפני הוראת שעה. אך קשה מאי דוחקייהו לאוקמי ברייתא דלא כר"י דלמא אף ר"י סובר דידע משה שמקושש במיתה כדמוכח קרא דלא כתיב בו כי לא פרש כדכתיב במגדף אלא שהתראה היתה על הסקילה וכ"ת הא אי מיתתו של מחלל שבת בחנק היה מקושש פטור לגמרי שהרי לא היתה שם התראה דהא לר"י מותרה לדבר חמור לא הוי מותרה לדבר הקל א"כ איך ידע משה שהוא במיתה י"ל האי תנא סובר מקושש בשבת שניה היה דלאחר מתן תורה לדברי הכל נתברר למשה שמחלל שבת בסקילה. ואסתפק למשה אם יש להם לישראל דין ב"נ עד מתן תורה ומיתתן בחנק על כל אזהרתם או דלמא דין ישראל להם ומיתת מחלל שבת בסקילה נמצא ממ"נ חייב מיתה אי דינו כב"נ ובחנק אף התראה לא צריך דאין להם עדה ועדים והתראה ואי דינו כישראל בסקילה הרי ה"ל התראה וקסבר ר"י הוראת שעה היתה דודאי דין ב"נ להם לענין שבת שהרי לא נאמר במרה כל דיני שבת דאתחומין לא נפקדו עד סיני ורבנן סברי אתחומין נמי נפקדו ודין ישראל להם גם בבבלי שבת דף פ"ז אמרו דפליגי תנאי בהא אי אמריני אתחומין נפקדו או לא ע"ש. ועיין בס' פרשת דרכים דרוש א' ב'. וברמב"ן סוף שורש י"ד ומעתה ה"פ מיבעיא לר"ח מקושש במה היתה מיתתו ע"פ הדין בסקילה או לא היה דינו במיתה וסקילה הוראת שעה היתה ופשיט מדתני יודע היה שמקושש במיתה כו' ש"מ שהספק היה בסקילה או בחנק. אע"ג שלא היה שם התראה מבוררת אלא התראה סתם או לדבר החמור הוי התראת ודאי דמותרה לדבר חמור הוי מותרה לדבר הקל וקאמר מצא ברייתא דתני ר"ח אף מגדף היה חייב סקילה מן הדין אע"ג שהיו מסופקים אם חייב מיתה מ"מ כיון שהתרו בו סתם וקיבל ההתראה חייב עליה מיתה ועדיין הדבר דחוק:

בעבודתה עבדה או בעבודת גבוה. במתני' פירשתי במה עבד בשחיטה או בהשתחויה וכן פירש"י. ורש"י לשיטתו דסובר אף ששאלה זו היא בגוף המעשה אינה אלא בדיקה הלכך אף שבשניהם חייב מיתה שואלין אותו אולי יכחישו זה את זה אבל אם אמרו בעבודתה ודאי צריכין לידע אם כך עבודתה וע"י שאלה זו מתבטל כל העדות אם אמר איני יודע אבל הרמב"ם דסובר כל השאלות שבגוף המעשה לחקירות דמיין מפרש ששואלין במה עבד ר"ל בעבודתה או בעבודת גבוה דאם אמר בעבודתה צריכין חקירה אם כך היא עבודתה דאין חילוק בין שאלות אלו דהא שניהם בגוף המעשה הן. ועמ"ש בסמוך בריש פרקין:

תוכן העניינים

שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי סנהדרין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה