אור ברסלב

שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי סנהדרין· רבי דוד פרנקל

פרק ד · הלכה ז

הלכה ו

הטהרות והטומאות. כתב התי"ט ויש לתמוה אמאי לא תני נמי האסור והמותר דמשתמא נמי דינא הכי כו' ע"ש. ונראה בטומאה וטהרה מצינן דברים שצריכין ב"ד כגון להביא פסח בטומאה וכן שאר קרבנות צבור שדבר זה נוגע לכלל ישראל ואינו נעשה אלא ע"פ ב"ד של שבעים ואחד שייך ביה שפיר מתחלין מן הגדול אבל האסור והמותר לא פסיקא ליה שיהא דבר הצריך ב"ד דוקא לכך לא תני ליה:

לא תענה כו'. כתב תו' אע"ג דלנטות דרשינן אד"מ בריש מכלתין לחד מ"ד אפ"ה אפשר לפרש לא תענה אד"נ ע"כ ר"ל דטפי יש לחוש בזה בד"נ כמ"ש שם ע"ש. ואכתי קשה אמאי לא נאמר דקאי נמי אד"מ. והתוי"ט כתב הקרא מסר הדבר לחכמים לתקן במקום שצריך ע"ש. גם זה תימא מנ"ל שנמסר הדבר לחכמים. ולפמ"ש לעיל בפרקין בהלכה ב' בתוס' בד"ה דיני נפשות כו' לשיטת רש"י ע"ש ניחא דודאי קרא לא תהיה וגו' איירי בד"נ אלא רבנן דר' יאשיה מסורא קאמרי דמקשינן ד"מ לד"נ לענין זה דבעינן ב"ד נוטה דהך מילתא בר"מ לאו משום הצלה היא אע"ג דבד"נ הויא הצלה אפ"ה מקשינן. ועמ"ש ריש פרקין ועוד י"ל לפום סוגיין ניחא לכ"ע כל היכא דאיכא למידרש קרי וכתיב דרשינן כמ"ש תו' בריש מכלתין דף ד' בד"ה כולהו וה"נ ד"נ לאו ריב מיקרי דהא אינו אלא לרעה לזה שיהרג ודרשינן קרא אד"מ ואד"נ ומפרשינן בד"נ על לאחריו ובד"מ לפניו כמ"ש בקונטרס:

ראו דברי יהודה כו'. כתב הי"מ וא"ת מי הזקיקו לזה ול"ק דינינו כדיניהם וי"ל ס"ל כמ"ד לא תענה על ריב רב כתיב לא תענה אחר הרב ומדאיצטריך לחדש זה לישראל ש"מ אין דין ב"נ כן והא דבעי מנין שמתחילין בב"נ כו' היינו למ"ד דינינו כדינם ע"כ. ותימא וכי בשביל שדינינו כדינם לא איצטריך קרא לאשמועינן דאיסורא איכא אי לא קעביד הכי ועוד הא אמרינן ר"פ פליג אדרב וביותר יש לתמוה מאי פריך למ"ד דינינו כדינם מנין שמתחילין הא לדידיה ל"צ קרא וכמ"ש בתחלת דבריו אם לדיניהם כן הוא לא צריך קרא להשמיענו. ועוד השתא דמסיק מ"ד דינינו כדינם נמי יליף מקרא א"כ ע"כ צריך לומר דסובר אפ"ה איצטריך קרא לחדש דין זה לישראל דלמא איהו נמי יליף מלא תענה מיהו לזה י"ל כיון דלאו מקרא הכתוב בתורה יליף לא קשיא לדידיה קרא ל"ל אך קושית הראשונות חזקות לכך נראה עיקר כמ"ש בקונט'. וא"ת גם לדידי קשיא דגרסינן בפ' ארבע מיתות (בבבלי דף נ"ב) ר' יהודה אומר מה אעשה שהרי אמרה תורה ובחקותיהם לא תלכו לפיכך אין הורגין בסייף א"כ ה"נ. ואף רבנן לא פליגי אלא הואיל וכתיב סייף באורייתא כמפורש בבבלי שם משא"כ כאן וי"ל דוקא דבר שהוא חוק להם אסור אבל בדבר שהוא מצד השכל אין לחוש וכ"כ תו' במסכת עכו"ם דף י"א בד"ה ואי חוקה כו' ע"ש ועמש"ל פרק דיני ממונות בד"ה ר' יהודה:

ויאמר דוד חגרו כו'. כתב תו' הא דאמרינן פ"ק דמגילה מורד במלכות לא בעו למידייניה היינו דוקא לענין שגומרים בו ביום משא"כ בשאר ד"נ. וכ"כ הי"מ בשמם לעיל פ"ב. ותימא הא לא היה שם התראה גם לא קיבל עדות בפניו ש"מ שגם בשאר דינים אינו כשאר ד"נ וצ"ע ועמ"ש לעיל פ"ב ה"ב בד"ה תני:

אף בפסול משפחה. צריך טעם למה השמיט הרמב"ם דין זה:

אין מדקדקין ביין נסך. עיין בקונטרס. וחכמים דאמרי בגר החשוד לדבר אחד כו' הוא בבכורות דף ל' ע"ב. ואף שלא מצאתי להרמב"ם שביאר דין זה מ"מ נראה דהלכתא היא והא דפסק הרמב"ם כרשב"ג דהחשוד מעיד על של אחרים אין רשב"ג חולק אחכמים דאיהו מיהו הוי חשוד לכל התורה על של עצמו וצ"ע. ומ"ש בקונטרס דקיי"ל כר"מ הוא כדעת הראב"ד פי"ב מהל' מעשרות שפסק הלכה כר"מ ע"ש, והא דאר"י שאין מדקדקין ביי"נ ידוע היה להם א"נ יי"נ לאו דוקא וה"ה בשאר מצות אין מדקדקין כמ"ש תו' פרק בתרא דקידושין לכך קשים גרים לישראל כספחת לפי שאינן בקיאים במצות. ובירושלמי פסחים [פ"ח ה"ז] גרסינן אין עושין חבורה של גרים מתוך שהן מקולקלים אין מדקדקים בו. ומהרש"ק הגיה אין מדקדקין בי"ג וקאי אדבתרא דאין מדקדקין בשור הנסקל בי"ג דברים שבין ד"מ לד"נ כדאמר ריב"ח בסמוך. ואינו מחוור חדא עדיין לא נזכר דבר משור הנסקל ועוד מאי אין מדקדקין דקאמר אין נוהגין הל"ל דהא ודאי יש דברים שמדקדקין בהן כגון להטות ע"פ אחד לחוב. ולפירושי בקונטרס מבואר הא דאר"י אפי' ממזר קאי אהכל כשרים לד"מ מדקאמר גרים לא מרבינן לפי שאין מדקדקין ש"מ דאהיתירא מהדרא ועיין בבבלי בתו' בד"ה לאתויי. ועמ"ש בסמוך:

אבל אתה מטה כו'. כתב רש"י אבל אתה מטה לחובה דין השור ע"פ אחד ומהכא גמיר לכולהו מעלות דלא נהיגי חוץ מכ"ג כו' ע"ש. וסוגיין משמע דלא קאי אבל אתה מטה אהטיה דאחד לחובה אלא אתה מטה לחובה ואינו חושש להצלתו כדחיישינן בדיני נפשות והיינו דקאמר ובלבד כו' דקרא אכולהון קאי:

ובלבד בדברים כו'. לעיל בפ"א ה"ד כתבתי בתו' בד"ה אף מיתת השור בדרישה וחקירה ובכ"ג וקשה הא תנן אחד ד"מ כו' בדרישה וחקירה א"כ היקשא ל"ל. גם לא נזכר בשום מקום דרישה וחקירה במיתת השור. ונראה אי לאו היקישא ה"א כדי לקיים מצות ובערת לא בעי דרישה וחקירה קמ"ל. ומדר' אבהו מוכח דשור הנסקל צריך דרישה וחקירה מדקאמר ובלבד כו' משמע דברים שצריך ד"מ שור הנסקל כמוהו:

הסריס כו'. וקשה מדקאמר אנן תנינן תשע אע"ג דעשרה אינון משום דאין הכל כשרין וכ"ג חדא נינהו כמ"ש בקונטרס א"כ אף הסריס דפסולי לסנהדרין נכלל בכלל כ"ג. ועוד אמאי לא קחשיב נמי ממזר וסומא דפסולים לסנהדרין וי"ל הנך דפסולים לסנהדרין מקרא לא קחשיב וממזר פסול מונשאו אתך וסומא פסול מדכתיב ומום אין בך אבל הסריס ופחות מבן עשרים לאו מקרא יליף אלא מסברא מפני שאינו רחמני וביבמות [פ"י ה"ד] כתבתי בתו' בד"ה או ייבא כו' ונראה בד"מ בעינן עדות שאתה יכול להזימה דאל"כ קשיא מתני' ר"פ אד"מ דתנן מה בין ד"מ לד"נ כו' ולא קחשיב הא א"ו כל מאי דלא תנן התם שוין הם והוא בכלל ההיקש דמשפט אחד ע"ש. מיהו מסוגיין מוכח דתני ושייר דהא שייר נמי שדנין שני ד"מ ביום אחד כדמסיק בסמוך:

אף פחות מבן עשרים כו'. משמע אם הוא בן עשרים אע"פ שלא הביא שתי שערות כשר הוא לד"מ וכמ"ש בקונטרם דאלת"ה מ"ש בן עשרים דנקט דהא לד"מ אף בי"ג שנה ויום אחד כשר הוא אלא ודאי לדיוקא דד"נ אמר בן עשרים. וקשה הא לא מיקרי גדול עד שהביא שתי שערות או עד שיעברו רוב שנותיו כדתני בבבלי סוף פ"ח דיבמות ופ"ה דנדה אלא בשנולדו בו סמני סריס איירי דאז משהוא בן עשרים ה"ל גדול ומחזקינן ליה בסריס כמפורש שם א"כ פסול הוא לד"נ כדאמרינן בסמוך הסריס פסול וע"ק יתר על י"ג שלא הביא שתי שערות דפסול לד"נ מנ"ל הא לא כתיב בהן איש וא"ל מונשאו אתך בדומין לך יליף מה אתה גדול כו' הא לא ילפינן מיניה אלא שיהו מיוחסין כדמשמע בבבלי ונראה מדכתיב בסנהדרי אספה לי שבעים איש ש"מ דבעינן גדולים וילפינן מסברא סנהדרי גדולה מסנהדרי קטנה וקסבר ר' יוחנן משהוא בן עשרים ה"ל גדול אע"פ שלא הביא שתי שערות וסריס לא הוי עד שיעברו רוב שנותיו ועמ"ש בסמוך י' והטח"מ סי' ז' כתב ר' אבהו אמר בירושלמי פחות מבן י"ח שלא הביא שתי שערות כשר לד"מ. נראה דסובר לד"מ בעינן שיהא בן י"ח שנים ובד"מ כל שהוא יותר מי"ג שנה כשר אע"פ שלא הביא שתי שערות אבל בפחות מי"ג לא דאל"כ לימא קטן כשר לד"מ אבל לא לד"נ וכ"כ הטור שם וז"ל בירושלמי מוכח בן י"ג שנה ויום אחד כשר לד"מ. דכל דאפקוהו מבן י"ח אפילו בן י"ג כשר שמעינן מיהת פחות מי"ג פסול דאל"כ ה"ל לר' יוחנן למימר קטן. וקשה הא תנן כל הפסול להעיד פסול לדון ובן י"ג שנה שלא הביא שתי שערות פסול להעיד ולמה יהא כשר לדון ותי' הב"ח כל איש הכשר לדון כו' ע"ש. וקשה הא אמרינן לעיל פרק ז"ב הלכה ח' אמרה תורה הרוג ע"פ עדים הרוג ע"פ הדיינים מה עדים כו' הרי דילפי' דיינים מעדים בגז"ש או במה מצינו א"כ ניליף נמי מינייהו שיהיה הדיין איש. ולולי דברי הטור ניחא כמ"ש מעיקרא וצ"ע:

דנין שני כו'. ותימא פריך אתרתי ולא משני אלא חדא. והיה נ"ל להגיה גר ודנין שני כו'. דגר כשר לד"מ ופסול לד"נ. אך קשה גר מנ"ל דפסול מדכתיב ונשאו אתך שיהו מיוחסין כמותך א"כ הרי הוא בכלל אין הכל כשרים כו' דאל"כ קשה ליחשוב נמי ממזר וכמ"ש לעיל בסוגיין בד"ה הסריס. ויש לדחוק ולומר קסבר ריב"ח אפילו אביו ואמו מישראל פסיל לד"נ מדרבנן. ויותר נ"ל דגרסי' נמצא אחד מהן קרוב או פסול כשר בד"מ ולא בד"נ דנין כו' וה"פ סובר ריב"ח הלכה כר' יוסי דתנן פ"ק דמכות א"ר יוסי בד"א בד"נ אבל בד"מ תתקיים עדות בשאר וכשמואל דאמר הלכה כר"י בבבלי שם ור' חייא לא קחשיב ליה דסובר הלכה כרבי דאמר אחר ד"נ ואחד ד"מ העדות פסול וכר"נ שם. ועמ"ש בר"פ בד"ה מה כו':

ואין דנין כו'. כתב הרמב"ם פי"ד מהל' סנהדרין אין דנין שנים ביום אחד היו שניהם בעבירה אחת ומיתה אחת כגון נואף עם נואפת דנין שניהם ביום אחד כו' ע"ש. וקשה מאי כגון דקאמר הא אפילו שתיהן מחללי שבת דנין אע"פ שצריכין עדים אחרים לכל אחד ולא חיישינן לטירחא יתירא כ"ש נואף עם נואפת ששניהם נהרגין בעדות אחת ועוד מדשינה הרמב"ם לשון הברייתא דתני נואף ונואפת וכתב עם נואפת משמע דוקא כשהוא והיא נהרגין בעבירה אחת שעשו שניהן יחד וקשה מנ"ל הא. ונראה שמפרש הא דקאמר עבירה אחת ומיתה אחת היינו נואף ונואפת או שאר עריות כגון זכור ששניהן נהרגין על מעשה אחת אבל בשתי מעשים כגון שתיהן מחללי שבת אין נהרגין. והשתא ניחא מעשה דשמעון בן שטח וא"צ לדוחק שכתב רש"י שם בפ' נגמר הדין ע"ש. ומסוגיין אין סתירה לדעת הרמב"ם דכל שאין דין שניהם נגמר כאחד שני ד"נ מיקרי ולא קאמר ואין דנין שנים כאחד כדי למעט נואף עם נואפת דדנין דדין אחד הוא:

תוכן העניינים

שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי סנהדרין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה