אור ברסלב

שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי סנהדרין· רבי דוד פרנקל

פרק ג · הלכה ט

הלכה ח

יוסיפו הדיינים עיין בקונטרס וכ"כ הרמב"ם ועיין תוי"ט. וקשה במאי קמיירי אי בשדנו בזבל"א מסברא אם אחד מאותן שביררו הבעלי דינים אומר איני יודע מי שביררו יברור אחר במקומו והשלשה דיינים יבררו עוד אחד ואי בשלא דנו בזבל"א מאי קמ"ל פשיטא שהדיינים יבררו להם עוד שנים. ואפשר דקמ"ל שהשלשה דיינים וזה שאומר איני יודע יבררו עוד שנים אחרים ולא מצאתי בזה דבר מבואר להראשונים וצ"ע:

כבשים מיעוט כבשים כו'. בקונט' פירשתי דקאי נמי אתמידין. מיהו בבבלי יומא דף ס"ב גרסינן גבי תמידין נמי נימא כבשים מיעוט כבשים שנים ומה ת"ל שנים שיהו שוין ומנין אע"פ שאין שוין כשרין ת"ל כבש כבש ריבה ולמצוה ה"נ דבעינן ההוא מיבעיא ליה לכדתניא שנים ליום כנגד היום כו' מוספין של שבת ודאי צריכין שיהו שניהם שוין. ופירש"י ולמצוה ה"נ דבעינן שיהו שניהן שוין והלא לא שנינו זאת אצל תמידין ע"כ. ולפמ"ש בקונט' הרי הוזכרו תמידין בברייתא זו דתנא כללן שניהם יחד. מיהו נראה דהך דהכא חומרי דברייתות נינהו וכללן יחד וכ"מ בבבלי שם דקאמר ותניא נמי הכי גבי כבשי מצורע. משמע דגבי כבשי מצורע הוא דתני הכי אבל לא גבי תמידין. מיהו הא דקאמר ומנין אע"פ שאין שוין כשרין. קשה מהיכי תיתי לומר לעכב וכה"ג פריך הש"ס שם וראיתי בת"י שם הרגישו בקושיא זו ודחקו לתרץ לא חש להקשות כיון דסלקא ליה בקושיא אחריתי ע"כ ול"נ דודאי כי דרשינן שנים אתי שיהיו שוין כבר שנה הכתוב לעכב דהא שנים ליום כתיב תרי זימני אחת בפ' תצוה ואחת בפרשת פינחס. ותו' שם מקשים שם לתירוץ הש"ס שנים ל"ל דהא ליום לחוד סגי ותירצו אי לאו שנים היינו דורשין ליום לא קאי אלא אכבש אחד תעשה בבקר מדכתיב עולת תמיד ולא כתיב עולת תמידין ע"ש. וקשה בפרשת תצוה כתיב ליום תמיד ולא כתיב עולה ועוד סכינא חריפא פסקא קרא לדרוש אותו לקרא אחרינא ולא לאותו קרא לפניו ועוד מנחות דף נ' דרשינן אם את הכבש אחד תעשה בבקר אז את הכבש השני תעשה בין הערביים. א"כ איך נפרשנו דאלפניו קאי. ונראה אי לא כתיב שנים ליום ה"א כבשים בני שנה הרבה תעשו כל היום תמיד אך הראשון תעשה בבקר והאחרון בין הערביים אבל השתא דכתיב שנים ליום ש"מ שלא יהיו יותר מן שנים והם ישחטו נגד היום. והא דגרסינן מוספין של שבת לעיכובא. נראה דיליף ליה הא דכתיב בת"כ מלבד שבתות ה' ה"ל כאלו שנה עליו לעכב. ודלא כרש"י ותו' ע"ש. והרמב"ם לא זכר כלל שיהו מוספי שבת שוין ואני תמה נימא נמי מוספי ר"ח ופסח ושבועות דכתיב בהו פרים בני בקר שנים ניבעי שיהו שוין וכן מוספי סוכות דכתיב בהו אלים שנים נמי ניבעי שיהו שוין וצ"ע:

הרי למדנו שאין האשה דנה. וגירסת תו' פרק החובל מעתה שאין האשה מעידה אינה דנה. וקשה מאי קשיא אי לאו קרא דאינה דנה לא היה התנא שונה להך כללא אלא היינו אומרים יש שכשר להעיד ופסול לדון ויש שכשר לדון ופסל להעיד וא"ל כיון דמקרא ילפינן שיש מי שכשר להעיד ופסול לדון ממילא שמעינן בק"ו כל הפסול להעיד פסול לדון דהא מאן דכשר להעיד ופסול לדון היינו סומא באחד מעיניו ור' מאיר הוא דסובר הכי אבל רבנן פליגי וסברי עדות ודין שוים ודוחק לומר דסוגיין כר"מ ודלא כרבנן ועוד הא לאו מקרא יליף ר"מ דסומא כשר להעיד אלא קרא דיליף מיניה ר"מ פסולו לדין לא כתיב אלא בריבים ולא בעדות א"כ אף באשה נאמר כן פסולה לא כתיב אלא בעדות דילפינן גזרה שוה דע"פ שני עדים אין לפוסלה לדון שאין כאן קל וחומר דאיכא למילף עדות מדין ודין מעדות בקל וחומר וכל חד תיקו בדוכתיה או דילפינן תרווייהו וצ"ע:

לא יומתו אבות בעדות בנים. וקשה תינח מיתה ממון מנין וא"ל מצינו יומת בממון כדכתיב השור יסקל וגם בעליו יומת שאני התם שבקיה לקרא דאיהו דחוק ומוקי אנפשיה כמפורש בבבלי פ"ק דמכילתין משא"כ כאן וי"ל מדכתיב משפט אחד יהיה לכם שמעינן שיהיו ד"מ וד"נ שוין וכל הפסול לזה פסול לזה אך קשה לר' יוסי דאמר לעיל (בה"ה) אם נמצא זומם בעדות ממון לא פסול לנפשות ש"מ דלא דרשינן משפט אחד יהיה לכם לענין עדות א"כ מנ"ל דקרובים פסולים לעדות ממון וצ"ע:

הגע עצמך שאם הוזם אחד מהן כו'. וא"ת השתא דחיישינן להזמה א"כ אין עידי קידושין דניחוש שמא יבואו עליה אחד מקרובי העדות נמצא שאביו נהרג על פיו וקיי"ל המקדש בלא עדים אין חוששין לקידושין וי"ל הא דפסולים הקרובים לאו משום דחיישינן להזמה אלא מטעם דהוה עדות שאי אתה יכול להזימה ולקיים ביה כאשר זמם ואינו עדות כלל. ובבבלי פריך עלה ע"ש ועי' בש"ך ח"מ סי' מ"ו ס"ק מ"ט וע"ל בסוף פירקין [ועי' בשבועות פ"ד ה"א מ"ש המחבר על זה]:

אמרה תורה הרוג ע"פ עדים כו'. וקשה הא תנן לקמן פ' אד"מ אין כשרים לדיני נפשות אלא כהנים לוים וישראלים המשיאין לכהונה. ובבבלי אמרינן לד"נ בעינן שיהיו הדיינים מנוקים מכל מום ולהך דרשא נאמר שלא יהא כשר לעדות נפשות אלא המשיאין לכהונה ושיהיו מנוקים וצ"ע:

ובנים לרבות שאר קרובין ועי' בקונט'. וקשה הא פסול קרובים גזירת הכתוב הוא דהא פסולין בין לזכות בין לחוב כמ"ש הרמב"ם פ"ז מה' עדות. ובש"ע ח"מ סי' ל"ג. א"כ אי לא כתיב תרווייהו אבות על בנים ובנים על אבות לא שמעינן חד מחבריה לכך נראה דכוונת ר"ז מדכתיב ובנים ולא כתיב הם על אבותם ש"מ דבא ללמד על הקרובים וכ"ה בבבלי:

עד כדון כר"ע כו' עי' בקונט'. בהרבה מקומות בירושלמי פריך כן. משמע דסובר הש"ס מאן דסובר דברה תורה כלשון בני אדם במקום אחד סובר כן בכל המקומות ובבבלי ברכות פ' אין עומדין ר"י דורש אם ראה תראה ור"ע אומר דברה תורה כלשון בני אדם. וראיתי לתו' ב"מ פ"ב ומנחות פ"ב דף י"ז האריכו בזה ואסיקו הענין בקושיא מדאמר בבבלי נדרים פ"ק הניחא למ"ד דברה תורה כלשון בני אדם כו'. ומן הירושלמי נראה שר"י הוא המ"ד דאית ליה דברה תורה כלשון בני אדם בכל מקום. ונראה הני תנאי ר"י ור"ע כהני תנאי ר"מ ור"י דפליגי אי אמרינן ב' כתובים הבאים כאחד אין מלמדין או בעינן דוקא תלתא. מ"ד ב' אין מלמדין כר"ע מ"ד מלמדין כר"י וכיון שדרך בני אדם לכפול דבר אחד שני פעמים א"כ אין ראיה משני כתובים אבל תלתא ודאי קפידא היא. מיהו קשה א"כ כל מקום ששנה עליו הכתוב לעכב נימא דבעי תלתא זימני ויש לחלק וצ"ע:

נמצאת אומר ב"ד גואלי הדם. מדלא פריך הש"ס גם לר' ישמעאל שאר קרובים מניין משמע דסובר שגם שאר קרובים ממעטינן מהך קרא וקשה מסתימת הש"ס ופוסקים משמע שאין גואל הדם אלא בנו של הרוג. ואם נאמר כל הראוי לירש ההרוג הוא נקרא גואל הדם ומצינו כיוצא בזה שדרשו קרא ואם אין לו גואל דאיירי בגזל הגר דאין לך אדם מישראל שאין לו גואלים וכתיב או דודו או בן דודו יגאלנו או משאר בשרו ממשפחתו יגאלנו. א"כ אף דור רביעי ויותר פסול לדין דפעמים שאין קרוב ממנו והוא היורש ולא מצינו תנא דאמר הכי. ואפשר דסמיך אהא דר"ז דמובנים דרשינן שאר קרובים. ועדיין הדבר בספק מי הוא הנקרא גואל הדם וצ"ע:

בכשרים ולא בפסולים כו'. עי' בקונט'. וא"ת אף דשמעינן מקראי דלעיל קרובים פסולים להעיד מ"מ י"ל דאפ"ה חייבין אשבועת העדות דהא מיהת לשיקרא משתבע כדאמרינן בפסולין וי"ל ודאי מקרא אימעיט שאינו ראוי להעיד שאין בו משבועת העדות דכתיב והוא עד בראוי להעיד הכתוב מדבר. ופסולים דמתני' היינו פסולי דרבנן וכ"ה בבבלי וסובר הירושלמי דאין למעטן מוהוא ער דהא מדאורייתא כשרים ומשני מדגלי קרא דבעינן שאם מגיד חבירו משלם ממון א"כ אף בפסולי דרבנן אין שבועת העדות נוהגת דהא מיהת אין חבירו משלם ממון על פיו. וכן משמע בסמוך מוהוא עד ילפינן דבעינן ראוי להעיד עדות תורה דוקא. וזה דלא כמ"ש רש"י שבועות דף ל"ח ע"א בד"ה אבל משחק כו' דלא קרינן ביה והוא עד:

בפני ב"ד להוציא עד אחד. וקשה הא איצטרך למיתני בפני ב"ד ושלא בפני ב"ד כדי לחלק בין מפי עצמו למפי אחרים וי"ל דקשיא ליה ליתני שלא בפני ב"ד וכ"ש בפני ב"ד ודוחק:

עד אחד מהו לחייבו עליו משום שבועת ביטוי. וא"ת הא תנן התם פ' שבועת העדות כפרו בזה אחר זה הראשון חייב והשני פטור וי"ל מיבעיא ליה אי פטור דמתני' אף משבועת ביטוי או לא קאי אלא אשבועת העדות אבל משום ביטוי חייב:

וחייב בשבועת ביטוי. כתב תו' סוף מס' שבועות בד"ה וחייבין כו'. תימא נימא דיצא לידון בדבר החדש כדאמרינן פ' שבועת העדות וי"ל לא דמי התם יצא להקל הלכך הוי חידוש אבל הכא יצא להחמיר לפי שכופר ממון אין זה חידוש ע"כ. נראה דר"ל שבועת העדות יצא להקל שאינו חייב אלא בראויין להעיד ובפני ב"ד משא"כ בשבועת ביטוי ושבועת שומרין יצא להחמיר דחייב קרבן אפי' במזיד. וקשה הא מסקינן בבבלי פ' שבועת הפקדון דף ל"ז דקולא היא דניחא לאיניש למייתי קרבן במזיד ולא לקי וע"ש ברש"י ותו' בד"ה מאי כו'. מיהו הא ל"ק הא גם שבועת העדות חייב במזיד נמצא שגם הוא יצא להחמיר די"ל כיון דיצא נמי להקל ה"ל חידוש משא"כ שבועת השומרים. ויותר נראה שיצא להחמיר היינו שהוא באשם ולא בעולה ויורד. מיהו גם זה קשה דחומרא דאתי לידי קולא היא שאם אין ידו מגיע לאשם פטור מהכל משא"כ בעולה ויורד אם אין לו אלא כדי מנחה חייב להביאה והרמב"ם כתב פ"ז מה' שבועות הנשבע שבועת הפקדון לשקר והתרו בו אינו לוקה אלא מביא אשם לבד שהרי הכתוב מוציאו מכלל חייבי מלקות וחייבו אשם בין בזדון בין בשגגה. וכתב הלח"מ וקשה הא בעיא היא בשבועת הפקדון התרו בו אי מיחייב מלקות לחוד או קרבן לחוד או שניהם וי"ל לברייתא דמייתי שם איפשט לן דחייב בקרבן ולא איבעיא אלא אי חייב גם במלקות ומספיקא אין ליקין עי"ש. ותימא מלבד שאין. פשט דברי הרמב"ם משמעין כפירושו אלא שמפורש בפ"ע דלא כדבריו וז"ל שם כל מקום שאמרנו פטור פטור משבועת העדות אבל חייב בשבועת ביטוי אבל המחייב בשבועת העדות ואפילו במזיד אינו חייב משום שבועת ביטוי אלא משים שבועת העדות בלבד שהרי הכתוב הוציאו מכלל שבועת ביטוי לחייב המזיד בה כשוגג בקרבן אבל לא במלקות שנאמר לאחת מאלה במין אחת ממיני שבועות חייב אבל לא בשנים ע"ש הרי דמקרא ממעט דפטור ממלקות במזיד בשבועת העדות וה"ה בשבועת שומרין כמ"ש הכ"מ שם בד"ה כל כו' דילפינן חדא מחבירתה. ונראה דקשיא להרמב"ם אסוגיא דפ' שבועת שתים לרבא הא איכא שבועה בעולם דהא לרב קיימינן ורב מחייב שבועת ביטוי היכא דליכא שבועת העדות כדמחייב בשומרין ונראה דהיינו דקשיא להרי"ף ולהרז"ה לכך פירשו הסוגיא דלא כרש"י. והרמב"ם מפרש רבנן אמרו לאביי להכי אפקיה רחמנא לאיחיובי עליה תרתי והשיב אביי מלאחת יהיה בכוונת קושייתם תרי קרבנות ובשוגג או קרבן ומלקות במזיד ואמרו ליה רבנן לאביי אימא במזיד מיחייב תרתי דהיינו קרבן ומלקות ובשוגג מיחייב חדא קרבן והשיב הא דמיעט קרא לאחת היינו למעט במזיד ממלקות דאי בשוגג מי איכא תרתי כדרבא. (ואף שאין גירסת הגמרא כן נראה מדברי רש"י שגירסת הספרים אינה כמו שהיא לפנינו) ולא. פליג רבא אדאביי אלא פרושי קמפרש לדאביי דלא איצטרך קרא למעט בשוגג דלא ליחייב תרתי דממילא ממועט מדהוה דבר שהיה בכלל כו'. וכ"ת א"כ ל"ל קרא למעט ממלקות תיפוק ליה דאין לך בו אלא חידושו והיינו קרבן ולא מלקות וי"ל דלא הוי דבר היוצא מן הכלל אלא לענין קרבן דכתיב בהך פרשתא אבל מלקות ה"א שהוא בלאו דלא תשבעו בשמי לשקר א"נ לא גרס כלל ואי במזיד מי איכא תרתי כנראה מדברי הרי"ף ומלאחת מאלה ממעטינן הכל דלא מיחייב בקרבן שבועת ביטוי ולא במלקות. ורבא קאמר דלא ליחייב בשני קרבנות ל"צ קרא דה"ל דבר שהיה בכלל כו' וקרא לא אתי אלא למעט ממלקות ופריך הש"ס לאביי ל"ל דלהכי אפקיה שבועת העדות לחייב על השוגג כמזיד הא איצטרך קרא לפטור יודע אני עדות מקרבן לפי שאינו בלאו כו' וכמ"ש הרז"ה אבל מה שחייבו פסולים ושלא בב"ד בשבועת ביטוי באומר איני יודע לך עדות אין זה לאו והן לחייב יודע אני לך עדות. לפ"ז מיושב קושית הכ"מ ספ"ט ע"ש. ואין לומר דסובר כפירוש הרי"ף דא"כ לפי המסקנא איצטרך לאחת מאלה למעט דלא ליחייב שתי קרבנות ודברי הרמב"ם לא משמעין כן. וליתא לקושית הלח"מ ע"ש ויש לתמוה על הלח"מ לסברתו אמאי מקשה למה שביק טעמא דרבא כו' ע"ש משמע שאין נ"מ לדינא הא גם לדינא פליגי דלסברת רבא לעולם אין שבועת ביטוי באיני יודע לך עדות אפילו בפסולין ושלא בב"ד והרמב"ם פסק בזה כאביי כמש"ל. אך קשה לפ"ז מאי מיבעיא לש"ס פ' שבועת הפקדון דף ל"ז ע"א היכא דאתרי ביה אי חייב בקרבן ובמלקות הא מקרא שמעינן דלא לקי וי"ל התם בא למיפשט מברייתא ולא מצא ברייתא לפשוט ממנה ואביי מסברא דריש לקרא הכי כמ"ש תו' דף כ"ה ע"ב בד"ה אחת כו' ע"ש:

ע"ד דרב אינו מצוה להפיסו כו'. עיין בקונטרס. וקשה הא כי תשבע וגו' בנשבע לשקר כתיב ועליה קאמר קרא דבשבועת הדיינין אין חייבין עליה. ורש"י כתב סוף שבועות רב דריש כי בלשון דהא שהרי תשבע כו' ונראה שירושלמי סובר דרב ור"י בסברא פליגי ולא בקרא ר"י סובר כיון שמצוה להפיסו בשבועה דמיא קצת לכפירת ממון ולא לשבועת ביטוי ורב סובר כיון דנשבע לשקר לשבועת ביטוי דמיא. ויותר נראה דה"ג על דעתיה דרב אינו מצוה להפיסו ומפייסו על האמת כו' וכ"ה פרק בתרא דשבועות. ומכוון כפירש"י:

ונשא עונו קרבן. וא"ת הא כתיב קרבן מפורש בקרא וי"ל סד"א קרבן לא קאי אלא אאחריני אבל בשבועת העדות דכתיב ביה ונשא עונו אין לו קרבן קמ"ל ונשא עונו היינו קרבן אך קשה ונשא עונו ל"ל דהא בכלהו לא כתיב ונשא עונו וי"ל איצטריך דוקא אם לו לא יגיד הוא דישא עונו הא לאו הכי לא א"נ איצטריך לשום דרשא דהא ילפינן עון עון לגזרה שוה [בשבועות פ"ד ה"א ד"ה ונשא כתב שם המחבר ומה שכתבתי כאן [ר"ל בשבועות] נראה עיקר]:

מנן ליה ב"ד. וקשה הא כתיב אם לא יגיד וכיון דקפיד קרא אהגדה על כרחך אמקום הראוי להגדה קאי והיינו בב"ד וכ"ה בבבלי שם דף כ"ב וי"ל סד"א למילף גז"ש תחטא תחטא משבועת הפקדון וכי היכא דהתם בין בב"ד בין שלא בב"ד ה"נ כן ולא יגיד קאי אהא דאמרינן בסמוך למעוטי אם תבעו אחר דפטור קמ"ל דאיכא גז"ש דהגדה הגדה:

בעידי בכורה. לשון ראשון שבקונט' הוא מפירש"י בפירקין. ותו' כתבו א"כ ל"ל שני עדים אפי' יחיד נאמן ואפילו עד מפי עד כדאמרינן פרק פסולי המוקדשין ע"כ. ואיני מבין קושייתם הרי מפורש שם (דף ל"ה) ר' יהושע בן קפוסאי אומר בכור בן כהן צריך שנים מן השוק להעיד עליו. ור"ח סובר כוותיה ודאי דאיכא למימר רב אידי בר אבין נמי כוותיה סבירא ליה אע"ג סתמא דש"ס פליג עליה ע"ש. ונראה רש"י מיאן בפי' התוס' דסובר לעדות בכור אדם בעד אחד סגי. וכ"מ ב"ב דף קכ"ו ע"ב האי דאתי לקמיה דר"ח ואמר מוחזקני בזה שהוא בכור כו'. ש"מ דבחד סגי. והרשב"א בחידושיו דף קכ"ז בד"ה היו מוחזקין בו שהיא בכור פירש הר"ש בקלא בעלמא כעין שאמרנו למעלה דהוה אבוה קרי ליה בוכרא אבל בעדים אינו נאמן ואדרבה איפכא משמע אי אבוה הוה רגיל דאמר בוכרא כיון שהגיד אינו חוזר ומגיד אבל בעדים נאמן ע"ש שמעינן מהכא דבקלא בעלמא מחזקינן ליה בבכור ה"ה שא"צ שני עדים. ונראה דאף הר"ש לא קאמר אלא היכא שלא אמר בפירוש שהוא בכור לענין הדין אלא מילי בעלמא אמר כמפורש שם ולא שייך כאן כיון שהגיד כו'. וטעמא דמלתא כיון שהכשירה התורה אביו לעדות זה סמכינן נמי אדיבורא בעלמא אע"ג שלא אמר כן בב"ד ושלא כיוון להעיד. והרשב"ם כתב שם בד"ה מוחזק אני בו ועד אחר עמו כו' ע"כ. ואין פירושו מוכרח שם אדרבה פשטא דלישנא משמע דאין שם אלא אחד ועיין בח"מ סי' רע"ז:

ובעדי חזקה. בקונטרס פירשתי שני לשונות והראשון הוא פירש"י וקשיא לי א"כ מאי קאמר בסמוך ר"ח שמע לה משני חזקה אלו אחד מעידה כו' ואין כל חזקה כו' הא גם בשני חזקה פליג רבי בא וסובר דבכה"ג עדותן עדות לד"ה אלא ודאי פי' השני שבקונטרס עיקר וטעמא רבא איכא לחלק ביניהם דהכא ראו כל אחד מה שהיו יכולין לראות משא"כ בשאחד מעיד על א' ב' ג' שבשמיטה כו' וכ"נ מהרשב"ם פרק חזקת ע"ש:

בגבו. בבבלי דף ל' פירש"י בגבה בין קשרי אצבעותיה וכ"פ בב"ק וקשה בנדה דף נ"ב תניא שני שערות שאמרו אפילו אחד בגבה ואחד בכריסה אחד ע"ג קשרי אצבעותיה של יד ואחד ע"ג קשרי אצבעותיה של רגל ש"מ בגבה לאו היינו קשרי אצבעותיה וכפירושי בקונטרס כן פירש"י בנדה שם. והה"מ פ"ב מה"א כחב גבה וכרסה הכל הוא בערוה וגבה מקום תפוח של הערוה וכרסה שפת הערוה אבל גבה ממש אין מועילין וכתב הד"מ (ומביאו בב"ש) ודברי בעה"ת שמביא הטור ססי' קנ"ה לא משמע כן דהא כתבו ע"ז ואין אנו בקיאין לבדוק כל הגוף ש"מ גבה וכרסה ממש הוא ע"כ ודברי תימא הם בעה"ת ותו' חששו לדברי ר"ש דאמר אחד ע"ג קשרי אצבעותיה כו' ודאי דכל הגוף בעי בדיקה אבל מודים דגבה וכרסה הכל הוא בערוה וצ"ע ופי' הרשב"ם פרק חזקת דף נ"ו ע"ב ע"ש צ"ע:

מ"ד פסול כו'. לפום ריהטא נראה מ"ד פסול סובר שתי שערות דבר אחד הן ואם שני עדים בדקו היום בכל מקום ולא מצאו רק אחת בגבה ובדקו למחר אותן עדים עצמן ולא ראו רק אחת בכרסה אינו כלום דכיון שאינן יחד בבת אחת אמרינן שומא נינהו א"כ ה"ל חצי דבר וזו היא דעת הרשב"ם ב"ב דף נ"ו ומ"ד כשר סובר כיון שראו כל מה שיכולין לראות דבר שלם הוא ואפי' בשתי כיתות ולזה נוטה קצת דעת ריב"א בתו'. אך לשון שמא קשה דמשמע שספק הוא אם היתה הראשונה בשעה שראו השניה ולא בדקו בכל מקום א"כ אין להכשירן שמא לא ראו כל מה שהיו יכולין לראות לכך נראה כמ"ש סוטה דף ב' בתוס' דה"ג מ"ד כשר כמעיד על חצי סימנין ומ"ד פסול אני אומר שמא נשרו וה"פ מ"ד כשר ה"ל כמעיד על החצי מידי דהוי אחזקה אם שנים מעידין על שנה הראשונה ושנים על השניה וכו' מצטרפין ה"נ מצטרפין ומאן דפוסל סובר שאני הכא דחיישינן שמא נשרו ולא היו מעולם שני שערות יחד ולא מיקרי גדול עד שיהיו שניהן יחד א"נ כמ"ש תוס' שם ע"ש:

אילו שטר כו'. וקשה הא לא דמיין להדדי בשלמא שטר אין לנו אלא עד אחד דשטר כשר הוא אבל הכא יש לנו שני עדים שזה הוא גדול בשנים:

אין שומעין כו'. בבבלי הגירסא ואין עדותן מתקיימת בב"ד עד שיעידן שניהן כאחת. ופירש"י מתקיימת בב"ד לפסוק הדין על פיהם. לפום ריהטא לשון הש"ס. כמיותר והל"ל ואין עדותן עדות עד כו' ונראה דקמ"ל לענין זה עדותן עדות אם שינו ממה שאמרו בתחלה אינן נאמנים דה"ל חוזרין ומגידין אלא גזירת הכתוב הוא דבעי שיעידו שניהן כאחת דמקשינן הגדה לראייה ואם לאו אין דנין ע"פ עדותם וא"ל דה"ק אע"פ שנשאו ונתנו בדבר ע"פ העדות שהעיד כל אחד בפני עצמו מ"מ אין גומרין הדין עד שיעידו שניהן כאחד כדתניא בברייתא דמייתי התם גמרו את הדבר מכניסין את העדים. דא"כ היא גופא קשיא כיון שיכולין לשנות עדותן למה נושאין ונותנין בדבר אטרוחי ב"ד לא מטרחינן א"ו שאין יכולין לשנות וברייתא לא אתי לאשמועינן אלא לאפוקי דר"נ ואי קשיא הא דתנן פרק שבועת העדות דף ל"א השביע עליהם חמשה פעמים חוץ לב"ד ובאו לב"ד והודו פטורים כפרו חייבין על כל אחת ואחת ש"מ אע"ג שנשבעו חוזרים ומגידים דאל"כ אינן חייבין אלא על הראשונה כמ"ש רש"י שם במתני' בד"ה מה טעם כו' ע"ש וי"ל שאני התם שאמרו חוץ לב"ד לכך חוזרים ומגידים אבל אם הגידו בפני ב"ד אין חוזרין ומגידין כמפורש בסיפא דהך דשבועות והכא נמי שהגידו בפני ב"ד אינן חוזרין ומגידין שמעינן מהכא אף אם לא נגמר עדותן בפני ב"ד אין יכולין לחזור ולשנות הפך ממה שאמרו כבר בפני ב"ד דהא קרא סתמא כתיב אם לא יגיד והיינו במקום הראוי להגיד שהוא בב"ד ומדלא כתיב אלא חדא הגדה שמעינן דאין חוזר ומגיד אם כן אין חילוק בין נגמר עדותו או לא נגמר עדותו. מיהו בש"ע ח"מ סי' כ"ח סט"ו כתב אם קיבלו עדות שלא בפני בע"ד אין דנין על פיו וחוזרין ומגידין בפניו ואם שינו באחרונה הולכין אחריו. וקשה הרי ביררנו מסוגיין שאינו כן. ומה שסיים שם דכל שלא בפניו כחוץ לב"ד דמי. נראה שר"ל כל שאין דנין על פיו כחוץ לב"ד דמי. ולפמ"ש אינו כן. מיהו בדברי מהר"מ הארוך שממנו מוצא דין זה ומביאו הב"י מפורש דטעמא דחוץ לב"ד משום דלא דייקי וסובר שלא בפניו נמי לא דייקי. מ"מ קשיא הכא נמי כיון שאין עדותן מתקיימת נימא דלא דייקי גם מסתבר כאן טפי לומר דלא דייקי כיון דלא אתי אלא לשבועה כדמסיק בבבלי בסוגיין אלא ודאי כל מי שמעיד בפני ב"ד דייק שפיר שלדעתו מסתמא סומכין על דבריו ודנין על פיו. והא דאר"ל עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד דמי. פירש"י ואין חוזר ומגידין משמע קודם שנחקרו חוזרים ומגידין נראה לשון נחקרה דקאמר ר"ל באחר כדי דיבור הוא דכל זמן החקירה תוך כדי דיבור הוא דה"ל כעסוקין באותו ענין ויכולין לחזור ועכ"ל כן דאלת"ה קשה הא בדיני ממונות אנן קיימין ובהו לא שייך חקירה אלא ודאי כדאמרן. ועיין בתשובת הר"ן סי' ל"ד. ואני תמה מהרב בהג"ה שם שכתב אע"פ שהגידו בראשונה בחרם חוזרין ומגידין. ונרשם הריב"ש. ותימא הרי מפורש בריב"ש שחולק בזה וכ"נ בב"י. גם מהר"ם הארוך לא כתב כן אלא כמסתפק דקאמר אילולי דמסתפינא כו'. וכוונתו כיון דנשבעו בב"ד אין סברא לומר דלא דייקו ועוד דלמא דוקא באיני יודע הוא דאמרינן לא דייקי אבל לשנות בדבר לא ועיין בכ"מ פ"ג מה"ע וצ"ע:

ועבדין ליה גזר דין כו' עיין בקונטרס. ונראה אף הבבלי מודה בזה. ומה שמביא ריב"א ראיה מפ"ב דכתובות כמ"ש הפוסקים בשמו ומביאו הב"י סי' כ"ח ע"ש אינו סותר לדין זה דכיון דיכול לערער עליו א"כ אין כאן הזמה ונפקא מינה שאין העדים יכולין לחזור ולשנות כמ"ש בסמוך בתו' והמרדכי כתב יש דוחין ראיית ריב"א עדים זוממים חידוש ולא גמרינן מיניה וכתב המהרש"ל פ"י דב"ק סי' ט' ואיני מבין נהי דחומרא לא גמרינן מינייהו מ"מ קולא גמרינן מהם וכ"נ מלשון רש"י פרק כל הבשר דוקא חומרא גמרינן מיניה ע"ש. וקשה טפי ה"ל להביא ראיה מגמרא דפ"ק דנדרים וחולין פרק גיד הנשה ועמ"ש בירושל' נזיר [פ"ו ה"א] בתו' בד"ה מה פליגין כו'. ולענ"ד כוונת המרדכי עדים זוממים חידוש הוא מטעם מאי חזית דסמכת אהנך כו' אין להגדיל חידושייהו ולומר דאפילו העידו שלא בפניהם מהני דמה לנו להרבות בחידושיה. ובזה גם קושיא שנייה של המהרש"ל ע"ש לאו קושיא דודאי לכתחלה בעינן שיעיד בפניו דכתיב והועד בבעליו ובממון אמרינן דמהני בדיעבד ובעדים זוממין אפילו בדיעבד לא מהני ועמ"ש ר"פ אד"מ:

אדם ששלחו אחריו כו'. בבבלי ב"ק דף קי"ב גרסינן אר"א א"ר שבתאי מקבלין עדים שלא בפני בע"ד תהי בה ר"י וכי מקבלין כו' קיבלה מיניה ריב"ח כגון שהיה הוא חולה או עדיו חולים כו' ושלחו לו ולא בא. וכתב תו' אור"י מדלא קאמר או שלחו כו' משמע דבעי שלחו לו ולא בא בהדי שהיו עדים חולים כו' ע"ש. ותימא הרי כאן מבואר דבשלחו לו ולא בא לחוד סגי ובבבלי גרסי' או כמ"ש תו' שם בשם הספרים ואף דלקמן משמע קצת דהירושלמי סובר מקבלין כו' מ"מ ריב"ל ודאי לא פליג וצ"ע:

ואמר אפשר מקבלין כו'. כתב הב"י בטח"מ סי' כ"ח בשם הרשב"א משמע אלו לא היה בעיר לא היה מתמה ר"י ש"מ בכי הא מודה שמקבלין ע"כ ול"נ שאין מכאן ראיה דהא רבנן פליגי אסומכום וסברי מקבלין עדות לגבות מיתומים קטנים כמפורש בב"ק דף קי"ב א"כ אין לתמוה שפסקו כרבנן ודלא כסומכום דאף ר"י היה סובר כרבנן כמפורש בב"ק שם אלא עיקר תמיהתו דאף רבנן לא קאמרי אלא כשאינו בעיר דומיא דקטנים אבל כשהוא בעיר מודים דאין מקבלין ואנן דקיי"ל כסומכוס לעולם אין מקבלין אפילו אינו בעיר דומיא דקטנים וצ"ע:

תוכן העניינים

שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי סנהדרין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה