שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי סנהדרין· רבי דוד פרנקל
פרק ב · הלכה ג
לא מעיד כו'. כתב תו' דף י"ח ובשבועות דף ל"א מלך וכה"ג מעידין בדבר איסור דאין חכמה כו' ע"כ. והכ"מ כתב ריש הלכות עדות דהרמב"ם סובר דאין מלך וכה"ג מעידין אפילו באיסורא ע"ש. ונ"ל ראיה לדבריו מדמוקי הבבלי דף י"ח רישא כה"ג מעיד בבן מלך בפני מלך ומשום יקרא דכה"ג קאזל המלך להתם וקשה לוקמי במעיד באיסורא ובפני המלך ומשום יקרא דכה"ג קאזיל להתם דתו ליכא בזיון לכה"ג ופשיטא דלא הוי בזיון למלך כיון דאינו מעיד ליכא זילותא למלך. וי"ל כי משני הש"ס אלא מעיד בפני המלך לא איירי בבן מלך כמ"ש לעיל בד"ה מעיד כו'. ותוס' מפרשים דגם במסקנא איירי בב' מלך כדפירש רש"י ודייק ליה אי באינש אחרינא קשה לא נטרחינן למלך ולא יעיד הכה"ג. מיהו לשיטת הרמב"ם י"ל דאיירי באיסורא ותו לא צריך לאוקמי בבן מלך. והלח"מ כתב שם ראיה לדעת תו' דהא דכה"ג אינו מעיד להדיוט הוא מדכתיב והתעלמת והך קרא לא איירי אלא בממון אבל לא באיסורא ע"ש. ונראה דא"א לומר כן דלפ"ז יש לנו לומר דמלך אינו מעיד אפילו באיסירא דהא מדכתיב שום תשים שמעינן דאינו מעיד ואין חילוק בין איסור לממון ואס"ד דכה"ג מעיד באיסור ומלך אינו מעיד הדרא קושית תו' לדוכתא לישני הא דכה"ג מעיד באיסורא וליכא לתרוצי מתני' לאו באיסורא איירי דא"כ קשיא מלך כמ"ש תוס' בשבועות דהא קאמרת מלך אינו מעיד אפילו באיסור אלא ודאי דאף כה"ג אינו מעיד באיסור ולאו מוהתעלמת יליף אלא מדכתיב והכה"ג מאחיו שצריך לנהוג כבוד בעצמו וכל ישראל חייבין בכבודו מהך קרא. וכ"כ הרמב"ם ריש פ"ה מהל' כלי המקדש ומהך קרא ילפינן נמי שלא ילך לבית המשתה ולא לסעודה של רבים אפילו של מצוה כמ"ש הרמב"ם שם. והא דפריך הבבלי שם מוהתעלמת שהיא ברייתא פשוטה. וקצת ראיה לדברי הכ"מ מדתנן מלך לא חולץ ולא מייבם אמאי הא ודאי איסורא קעביד כדאמר בבבלי יבמות דף ד' מנין ליבמה שנפלה לפני מוכה שחין שאין חוסמין אותה שנאמר לא תחסום וסמיך ליה כי ישבו. ואין לך חסימה גדולה מזו וביותר קשה למ"ד צער בעלי חיים דאורייתא וזו עינוי כדכתיב אם תענה את בנותי. והא דתנן בכה"ג חולץ קשה אחרי דבזיון הוא וחובה הוא לנהוג בכבודו כדכתיב והכהן הגדול מאחיו כמ"ש הרמב"ם. וצ"ל דאסמכתא בעלמא היא דאס"ד מצות עשה היא לפירש"י דיבום גנאי הוא מאי פריך בש"ס בבלי מן הארוסין אמאי אינו מייבם יבא עשה וידחה ל"ת הא נמי עשה ול"ת היא ויותר קשה אמאי חולץ הא חליצה ודאי גנאי היא. ולא מצאתי שמנאו בכלל מ"ע לנהוג כבוד בכה"ג וצ"ע:
לא מייבם. עיין בקונטרס הטעם וכ"כ הרמב"ם והר"ב וכתב התוי"ט ולא מצאנו אלא כל שאינו עולה לחליצה עולה ליבום ע"כ. ולי תימא הא מצינן חרשת שנפלה לפני פקח ופקחת בעלת פקח שנפלה לפני חרש שאינן בנות חליצה והן בגות יבום כדתנן יבמות פ' חרש וצ"ע. ולל"ב שבקונטרס והוא מפירש"י נסתפקתי אם מת מלך בלא בנים והמליכו אחיו תחתיו מייבם אשת אחיו דהשתא לאו זילותא היא לו להקים לאחיו שם גם כבוד הוא למלך שמת שיתקיים שמו או דלמא כיון שאפילו מלך אינו נושא אלמנותו של מלך כרבנן דפליגי על ר' יהודה כמפורש בבבלי והרמב"ם כתב פ"ב מהל' מלכים סתם ואפילו מלך אינו נושא אלמנותו של מלך כדלקמן בסוגיין ולא חילק. עיין בתוי"ט וצ"ע:
והכתיב ויהי דוד כו'. וקשה מאי פריך דלמא מדאורייתא דן אלא רבנן גזרו שלא יהא דן מפני החשד כדאמרינן לעיל בריש פרקין וי"ל דוקא בסנהדרין אין מושיבין את המלך מפני החשד אבל שידון ד"מ הוא בעצמו ודאי ליכא חשדא ככל מומחה דעלמא דדן יחידי ולא חיישינן למידי. וא"ת מנ"ל דמתני' בד"מ איירי וי"ל מסיפא דייק דתנן לא מעיד כו' ואי בד"נ מעיד דאין חכמה כו' כי היכא דמעיד באיסורא כמ"ש הרמב"ם ר"פ מה"ע גבי ת"ח ע"ש וכ"כ תו' דף י"ח ועמ"ש לעיל בד"ה לא מעיד כו' ובד"ה מפני החשד כו' ובבבלי אמרינן הא דתנן לא דן כו' דוקא מלכי ישראל משום מעשה דינאי המלך שאמרו לו לעמוד ונענשו הסנהדרין אבל מלכי בית דוד דן ודנין אותו. וכתב תוס' וא"ת ה"ל להושיב שניהם כדאמרינן פרק שבועות העדות וי"ל ד"נ שאני ע"כ. וקשה הא בד"נ מעיד ומעידין אותו כמ"ש בשמם בסמוך ואיך גזרו בד"מ משום מעשה שהיה בד"נ ובד"נ לא גזרו וע"ק בד"מ אפילו מלכי בית דוד נמי דכתיב והתעלמת וצ"ע:
רבי אומר היה דן כו'. וצ"ל מתני' דלא כרבי. ונראה דמטעם זה אמרו בבבלי דמתני' במלכי ישראל כי היכי דנוקמי מתני' ככ"ע. מיהו התם מקרא בית דוד כה אמר ה' דינו לבקר משפט פריך ועיין בכ"מ:
ולא גרושתו של מלך. וכ"פ הרמב"ם פ"ב מהל' מלכים. וקשה דגרסינן בבבלי דן ה"ב אמר רב שמן בר אבא בא וראה כמה קשין גירושין לפני המקום שהרי התירו לו לייחד ולא התירו לו לגרש. ואס"ד גרושת המלך אסורה קשה דלמא לכך לא התירו לו לגרש שלא תהא עגונה כל ימיה וי"ל דגרסינן שם דף כ"א והכתיב ויקח דוד עוד פילגשים ונשים בירושלים ומשני למלויי שמנה עשרה. הרי דפילגשים בכלל י"ח נשים הוו ומעשה דאבשלום היה קודם מעשה דאבישג וכבר היו עשרה נשים אסורות לעולם שהיו אלמנות חיות וקשיא ליה שכיר ה"ל להתיר לגרש אחת מהן שכבר נאסרת אלא ש"מ דקשין גירושין. ור"י בן פזי נראה דמודה דגרושת מלך אסורה כי היכא דאלמנתו אסורה משום כבוד המלך אף גרושתו כן וכ"כ הכ"מ שם. ושלא כדת השיג עליו הלח"מ שם שאין צורך לזה שכך מפורש בסוגיין דגרושתו אסורה ע"ש. ואינו נכון דאי לאו סברת הכ"מ יש לנו לומר דר"י בן פזי פליג כיון דלדידיה אין ראיה מקרא דותהינה צרורות וגו' וזה ברור. ולפמ"ש צ"ל דר"י בן פזי פליג אהא דרב שמן בר אבא. אך אינו מוכרח כל כך דודאי אין סברא לומר דסובר ר"י בן פזי דלגמרי הותרה לו דלא היה מעגנן כל ימי חייו כדי לכוף את יצרו אלא שהיה בהן קצת איסור שאין זה כבודו כיון ששימש בהן אחר והשתא שפיר קאמרו רבנן דקיסרין אסורות ממש היו מכח ק"ו וכדמסיק ולא שהיה בהן קצת איסור משום חומרא בעלמא. מיהו ק"ו דרבנן קשיא לן מנא להו דכלי הדיוט אסיר למלך. ונראה דסברו דלכך אינו מייבם כוון דכלי שנשתמש בה הדיוט היא ושפיר יליף ק"ו. ור"י בן פזי מפרש טעמא דמתני' או כרש"י או כרמב"ם והבן:
זו רצפה כו' עיין בקונטרס. בבבלי דף י"ט גרסינן תניא א"ל לר' יהודה נשים הראויות לך מבית המלך ומאי נינהו מירב ומיכל. וקשה א"כ איך נשא דוד שתי אחיות בחייהן כדשאלו לר יוסי וליכא לשנויי מיכל אחר מיתת מירב נשא דהא תבע שניהן כאחד. גם ליכא למימר כדריב"ק שקידושי מירב קידושי טעות היו א"כ למה תבעה מאבנר גם מאי קאמר הנביא ואתנה נשי אדניך בחיקך וי"ל בדוחק. והי"מ כתב זו רצפה שהיתה פילגש שאיל וא"ת הא בא אליה אבנר אחרי מות שאול ונאסרה לדוד דנשתמש בה הדיוט וי"ל לא ידע דוד בדבר ע"כ. ודברי תימא הם תיקשי ליה אבנר האיך עביד הכי הא אלמנת מלך אסורא אלא ודאי זה היה רוגז של אבנר שחשדו איש בשת בכך ואמר ותפקוד עלי עון האשה דבאמת לא בא עליה מעולם וחלילה לתלות בוקי סריקא באותו הצדיק ובדוד:
תני שמואל הזקן קומי ר' אחא ויאמר דוד כו'. ואם תאמר הא אמרינן לעיל בריש פרקין אין מושיבין מלך בסנהדרין ויש לומר היינו מדרבנן ומפני החשד כמפורש שם. אך קשה הא תנן מלך לא דן וזהו מדאורייתא מדפריך עלה מקרא ויהי דוד כו' ויש לומר כיון שדין זה היה לכבודו על שמרד בו נבל אין בזה זילותא למלך שאומר דעתו בסוף לכך מותר לדון וכעין זה כתבו תוס'. ואם תאמר איך היה יכול לדון דין זה הא הוי נוגע בדבר וי"ל ודאי לא היה דן אותו בדין תורה שהרי לא קיבל עדות בפניו גם לא היה שם התראה אלא בדין מלך מכל מקום דייק שפיר דדיני נפשות מתחילין מן הצד דאם לא כן למה עשה כן דוד:
דלית אפשר דהוא כו'. הי"מ פירש כל הסוגיא בענין אחר והגיה הרבה ע"ש ודבריו רחוקים מן הפשט גם סוגיא דר"ה פ"ד לא משמע כוותיה והנכון הוא כמ"ש בקונט':
מבוא בדמים דם נדה כו'. כתב הי"מ וקשה אימא דמים דם בניו ובני ביתו שהרי אמר שלא להשאיר מכל אשר לנבל ע"ש ונראה דדייק ליה מדלא כתיב מדמים דמשמע שפיכת דם מאי מבוא אלא ודאי שהצילו מביאה שיש בה איסור דם ואם תאמר דלמא אדם נדה לחוד קאי וי"ל אם כן הוה ליה למימר איפכא מהושע ידי לי ומבא בדמים דהא לא רצה לבוא עליה עד אחר הריגת נבל דאם לא כן יותר היתה ראויה לברכה על שמנעתו מאיסור אשת איש כמ"ש הי"מ: