שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי סוטה· רבי דוד פרנקל
פרק ג · הלכה ג
תחת צירו של היכל. וכ"ה בתוספתא פ"ב דסוטה. והר"ב כתב בפי' המשנה מגילתה נגנזת בצד ההיכל וכ"כ רש"י. וכתב התוי"ט שהוא ירושלמי. וקשה מאי בשביל לשתקה דקאמר גם בצד ההיכל קשה מ"ט יש בדבר:
בשביל לשחקה. וקשה דגרסי' בבבלי במכות המוחק את השם לוקה דכתיב ואבדתם את שמם לא תעשון כן וגו' וכן תניא בברייתא בבבלי בשבועות דף ל"ה אלו שמות שאינן נמחקין ה' וכו'. א"כ איך ניתנה המגילה עם השמות הכתובים בתוכה תחת הציר לשחקה הא הנחתה זו כמאבד בידים הוא וכ"ש המסבב הדלת הוא המוחק עצמו וי"ל דהירושלמי לית ליה הך דרשא ומותר לאבד כתבי הקדש שאין בהן צורך. וניחא לן בהא מ"ש הכ"מ פ"ד מה"ס הל"ד ודע דבתוספתא פ"ב דסוטה ובירושלמי פ"ג תני גבי מגילתה נגנזת תחת צרו של היכל ולא ידעתי למה השמיטו רבינו ע"כ. ולא ידעתי מאי קשיא ליה כיון דהרמב"ם פוסק שאסור לאבד שם מהשמות וכמ"ש רפ"ו מה' יסודי התורה סובר נמי שאסור להניחה תחת צירו של היכל לשחקה. ואפשר שגרם לו להרב בכ"מ להקשות כן משום דגרס צדו של היכל. אבל כ"כ בסמוך שאין גירסא זו נכונה. גם לשון תחת מורה שהגירסא שלפנינו עיקר:
מהו לגבול בהן את הטיט. וקשה הא מים קדושים הן מהכיור למה יהא מותר לגבל בהן את הטיט דהא אפי' לינה פוסלת בהן כדאמרינן לעיל פ"ב. ואפשר דאפי' מעילה אית בהן ולא דמיין לנסכים משירדו לשיתין דאין מועלין בהן דהתם טעמא אחרינא אית בהו משום דנעשה מצותן ואין לך דבר שנעשה מצותו ומועלין בו וי"ל דהנך נמי נעשו מצותן הן דלא באו אלא לברר בהן הספק והרי כבר נתברר:
עד שהוא בדרך מנחתה קדשה. הר"ב פי' במשנה ומנחתה נשרפת הואיל וקידשה בכלי טעונה שרפה בעזרה. וקשה הא מתני' סתמא תנן אפי' לרבנן ולדידהו לאי. היה מקריב המנחה עד לאחר השקאתה. וא"ל שאף לרבנן הניף והגיש וקמץ קודם השקאה אלא דהקרבת' היתה אחר השקאה דהא ולקח הכהן מיד האשה כתיב בתר השקאה והיינו שאז נטל המנחה מתוך כפיפה מצרית כדאמרי' בר"פ וכ"ה ברמב"ם פ"ג מה"ס ואף לר"ש נמי קשיא כיון דהיה כותב קודם הקרבה כדאמרי' לעיל לר"ש היה כותב ומקריב ומוחק ומשקה איך תנן סחמא שמנחתה נשרפה על בית הדשן הא אפשר שעדיין לא נתקדשה בכלי. ואי סובר דאם לא נתקדשה בכלי לא היתה נשרפת וכן נראה דעת תוס' בפרקין דף כ"ב ע"ב בד"ה אלו וכו'. קשיא הא הירושלמי דייק ממתני' דבא עליה בעלה בדרך דאף שקדשה בדרך נשרפת. וכן נראה מדברי הרמב"ם שכתב בפ"ג מה"ס שהמחיקה היא קודם הבאת המנחה לעזרה וקודם שניתנה לתוך כפיפה מצרית ובפ"ד כתב אם אמרה איני שותה קודם שתמחק המגילה מנחתה מתפזרת על הדשן. הרי שקודם שנתקדשה המנחה בכלי נמי נשרפת בבית הדשן. וגם על התוס' קשיא דמוקמי למתני' ואלו שמנחותיהן נשרפות בשנתקדשו בכלי וכמ"ש בסמוך והרי ר"י בר' בון מוקי למתני' בשלא נתקדשה כלל בכלי אלא בדרך נתקדשה ולדברי תוס' אין ראיית הירושלמי ממתני' כלו' דע"כ לומר שהן מפרשים למתני' שבעלה בעלה בדרך שמנחתה נשרפת היינו שנתוודע לב"ד אחר שנתקדשה בכלי שבעלה בעלה בדרך. וכדברי הירושלמי נראה דתנן בפ"ב דמעילה המנחות משהוקדשו מועלין בהן קדשה בכלי הוכשרו לפסול בט"י וכו' וצ"ע. והא דתנן לקמן בפרקין נטמאת מנחתה עד שלא הוקדשה בכלי הרי היא ככל המנחות ותפדה. טומאה שאני כיון שעדיין צריכין לה אבל בשאין צריכין לה אינה נפדי' ונשרפת על הדשן:
כמה ימחוק בש"א אות אחת וכו'. וקשה כיון דאמרינן בסמוך דלכך מערערין אותה לפי שגרמה להשם שימחק למה מערערין אותה כשלא נמחק השם אלא אות אחת מהמגילה וי"ל דפליגי כמה ימחק מהשם עצמו ולא ידעתי למה השמיט הרמב"ם דין זה וכתב המשנה כפשטה:
א"ל ר"ע וכי מפני וכו'. בילקוט פ' נשא מייתי ספרי זוטא וז"ל והשקה אותה רא"א משקין אותה בע"כ א"ל ר"ע לא נדע אם טהורה היא אם אמרה טמאה אני. וכתב בז"ר נ"ל דה"פ דלדברי ר"א משמע אפי' אמרה טמאה אני משקין אותה בע"כ וא"ל ר"ע דהא אין אנו יודעין אם טהורה או טמאה היא ודלמא קושטא קאמרה ואיך נשקנה בע"כ לכן אין משקין אותה בע"כ אא"כ אמרה איני שותה ע"כ ותמהני שהרי ברייתא מפורשת היא בבבלי דף י"ט ע"ב דר"ע אאמרה איני שותה קאי וס"ל דאמרה איני שותה כאומרת טמאה אני הוה ודקשי' ליה הא אר"ע דמשקין אותה בע"כ כבר שניא לה בירושלמי ובבבלי: