אור ברסלב

שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי נזיר· רבי דוד פרנקל

פרק ט · הלכה ד

הלכה ג

וטמא אותו כו'. בבבלי בסוגיין גרסי' אמתני' מה"מ אר"י אמר רב לטהרו או לטמאו הואיל ופתח הכתוב בטהרה תחלה א"ה אפילו משנזקק לטומאה ספיקו טהור. וכ' תו' פי' ר"ת דהא לעד שלא נזקק לטומאה ל"צ קרא דאוקמי' אחזקתי' אלא אנזקק לטומאה ע"כ. וקשה הא בפ"ה דנגעים תנן כל ספק נגעים בתחלה טהור כו' כיצד שני' שבאו אצל כהן בזה בהרת כגריס כו' בין באיש אחד בין בשני אנשי'. א"כ צריך קרא לאיש אחד אע"ג דטמא וודאי ולא שייך כאן אוקמי' אחזקה אפ"ה טהור מגזירת הכתוב. ועוד מעיקרא פריך מה"מ משמע דצריכין קרא דבתחלה טהור והדר פריך דלטהור בתחלה ל"צ קרא ועוד לישנא דא"ה דחוק וצ"ע לכך נראה רב דריש קרא לטהרו כו' אעד שלא נזקק לטומא' אפילו באיש אחד טהור ופריך א"ה דמהאי קרא ילפי' כל שיש ספק בנגע מטהרינן מגזירת הכתוב א"כ ניליף נמי משנזקק לטומאה דהא לא עדיף חזקת טומא' מטומא' וודאית דאיש אחד ומשני דרשת רב קאי אר' יהושע וטעמ' דמתני' כדדרשינן בת"כ דאיכא ריבוייא אעד שלא נזקק ומיעוטא משנזקק. אך קשה מעיקרא פריך מה"מ ולא משני מידי. והרב בק"א כ' לכך נאמ' וטהרו את הודאי הוא מטהר דמשנזקק לטומאה כו' אוקמי' אחזקתו ועד שלא נזקק לטומאה מספיקא מטהרו נמי משום דמוקמי' ליה אחזקת טהרה ע"כ. ודברי תימא הן א"כ קרא ל"ל ועוד באיש אחד לא שייך חזקה וכמ"ש בסמוך וא"ת לר"ע דאמר נגעים פ"ה דוקא בשני אנשים קרא ל"ל אעד שלא נזקק לטומאה הא איכא חזקה ומ"ש בקונט' כיון דאיכא טומאה ודאי' לא מוקמינן אחזקה. קשה דהא גם בשני שבילין מטהרין שניהם וקרא לא כתיב אלא בנגעי' ודוחק לומר דילפינן מיניה. דהא דילפינן ליה לרבנן לא ילפינן מיניה באיש אחד שהלך בשני שבילין שיהא טהור וי"ל דגרסי' בת"כ בין באיש א' בין בשני אנשים טהור רע"א באיש א' טמא בשני אנשי' טהור א"ל והלא נאמר נגע הוא ולמה נאמר וטימא אותו את הודאי הוא מטמא ואינו מטמא את הספק ע"כ. שמעינן מהכא או דר"ע לית ליה הך דרשא או דהדר ביה. ובז"ר כ' והלא לא נאמר נגע הוא פי' אלו נאמר נגע הוא הוי משמע שצריכין לידע באיזה נגע פשה אבל מדכתיב וטימא אותו משמע על איש ראי שצריכין לידע באיזה איש פשה אבל אם שניהם באיש א' טמא ע"כ ר"ל מדכתיב נגע היא לשון נקבה ש"מ וטימא אותו שהוא לשון זכר לא קאי על הנגע לפי פי' זה הדרא קושיא לדוכתא קרא ל"ל. ובאמת לא מצאתי גי' זו בת"כ ובילקוט. גם לשון הרמב"ם והרא"ש בפי' המשנה דנגעים. פ"ה לא משמע כן ע"ש. ועוד לשיטת הרמב"ם דספיקא דאורייתא לקולא ל"ל קרא לספק באיש דשניהם טהורים ודוחק לומר דקרא אתי לאשמועינן אפילו באו שניהם בבת אחת וצ"ע:

מעתה אפילו מראיי' הראשונה. וקשה הא הראשונה אף באונס מצטרפת כדפרישית במתני' והיקישא דנדה לא קאי אקרבן ואין להגיה מעתה אפילו השני' דא"כ בשרו דדרשינן מיני' ולא מחמת אונסו למאי אתיא ונראה הא דאמרינן ראיי' ראשונה אפילו באונס מצטרפת מימרא דר"ה היא בבבלי פ' בנות כותים והירוש' פליג עליה וסובר כסתמא דמתני' דזבים דתנן ראה ראיי' ראשונה בודקין אותו. ובהא פליגי דהבבלי יליף דראיי' שלישי' אין בודקין אותו מדכתיב לזכר ולנקבה ולא כתב נדה הלכך יליף היקישא דזאת תורת הזב ואשר תצא ממנו ש"ז כמפורש שם בפ' בנות כותים והירושלמי יליף מהיקישא דנדה דאתי למעוטי אף ראיי' ראשונה עד שיהא כנדה. ואף דהמקשה לא ידע דבעינן שיהא כנדה מ"מ היה ברור לו דאף ראיי' ראשונה אינה מטמאה באונס אלא דלא ידע מנ"ל:

אונסו ממש. ותו' כ' אונסו כמו מאכל ומשתה והנך ז' דאמרי' שמרגילין זיבות טמא משנזקק לטומאה וכ' התי"ט והרמב"ם פי' אונס כגון שיוכה על גביו או יפחד ע"כ ונראה שחוזר ג"כ על אחד משבעה כו' ע"ש. ומסוגיין משמע דאונסו דמתני' לא קאי אהנך שבע דהא כבר אמר אין בודקין אותו והיינו הנך שבע אלא אתי לאשמועינן דאפי' אונס ממש טמא וזה ברור:

ספק זוב ספק קרי זוב. כ' בא"מ הא דגרסי' בבבלי בסוגיין אלא אר"א בר אהבה לומר שאין תולין בה. ר"ל הא דתנן ספיקו וש"ז חדא הוא ספיקו של ש"ז והא דפריך הש"ס ש"ז טמא למאי היינו לרבא ע"ש. ותימא הא מפורש כאן דתרי מילי נינהו דקאמר ספיקו היינו ספק זוב ספק קרי ואפ"ה קשיא ליה ש"ז טמא למאי ומשני לה שאין תולין בה מע"ל וא"ל דה"ק אלא שאין תולין ר"ל דהדר ביה ממאי דמוקי למתני' ספק זוב ספק קרי אלא פי' דמתני' ספק של ש"ז קאמר ולומר שאין תולין בה מע"ל דא"כ קשה למה הדר ביה הא מצינו לפרש מתני' ספיקו היינו ספק של ש"ז אלא דקשה לפ' כן מתני' דא"כ מאי ושכבת זרעו דתני כמ"ש התי"ט. ויותר קשה להבבלי מאי פריך ש"ז טמא למאי הא אף לרבא איכא לשנויי ספק של ש"ז. גם הר"ש כ' פ"ב דזבי' משנה ב' וצריך לפרש ספיקו אם בא הזוב קודם הקרי או לאחר הקרי וש"ז מפרש בנזיר לטמא במשא ור"א בר אהבה מפרש לומר שאין תולין בה ע"כ. הרי דסובר אף לראב"א תרי מילי נינהו ולא פליגי רבא וראב"א אלא בפי' ש"ז ולא בפי' דספיקא. ונראה רבא מפרש ספיקו היינו שראה זוב תוך מע"ל אחר הקרי והיינו דקאמר א"ו חזא ספק מחמת ש"ז ספק מחמת ראייה (ולפי' תו' קשה לשון מחמת דאמר רבא) וש"ז היינו לטמא במשא וראב"א סובר ספיקו ספק זוב ספק קרי והיינו לטמא במשא א"נ לענין זה שסותר ז' וכמ"ש תו' לרבא וש"ז לומר שאין תולין בה. ונראה דמפרש ספיקו כפי' תו' ולכך פליג אדרבא דלא ניחא ליה לאוקמי מתני' כיחידאה דסובר קרי מטמא במשא משנזקק כל ז':

תוכן העניינים

שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי נזיר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה