אור ברסלב

שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי נזיר· רבי דוד פרנקל

פרק ח · הלכה א

פרק ח

שני נזירין כו' ואיני יודע כו'. בבבלי פריך ואמאי כל ספק טומאה ברה"י מסוטה גמרינן מה סוטה שנים אבל הכא תלתא נינהו ב' נזירים והעד הרי תלתא וה"ל ספק ברה"ר וטהור אמר רבה בר"ה באומר ראיתי טומאה שנזרקה ביניכם ע"ש. וא"ת מאי פריך ספק טומאה ברה"ר טהור מפני שאי אפשר לישאל על הרבים וה"ל כאין בו דעת לישאל וכמ"ש בתוספתא דטהרות פ"ו ותלתא כיחידים דמיין שהרי הם יכולין לישאל וי"ל דז"ל התוספתא שאלו את בן זומא מפני מה ספק רה"י טמא א"ל מה סוטה רה"י אף שרץ רה"י ומפני מה ספק רה"ר טהור א"ל מפני שהצבור עושין פסח בטומאה בזמן שרובין טמאים ואם טומאה ודאית התירוהו ק"ו לספק טומאה רשבג"א מפני מה ספק רה"י טמא וספק רה"ר טהור מפני שאפשר להשאל על היחיד ואי אפשר להשאל על הרבים. ומתני' אזלא לבן זומא כדתנן בסיפא דמתני' ונראה לדינא לא פליג רשב"ג אבן זומא דסתם רבים שלשה כדדרשינן ימים שנים רבים שלשה אלא דבן זומא יליף דרה"ר טהור מציבור וקשיא ליה לרשב"ג א"כ נימא דוקא ספק טומאת מת הוא דטהור ברה"ר דומיא דציבור בפסח שלא הותרו אלא במת אבל לא שאר טומאות לכך קאמר שיש טעם אחר לחלק ביניהם וא"ת ל"ל לבן זומא למילף היתירא דרה"ר מפסח תיפוק ליה ספק טומאה מהיכא קילפינן מסוטה מה התם רה"י אף כל רה"י וי"ל אי לאו דמצינו היתירא במקום אחר אין סברא לחלק בין רה"י לרה"ר. ומכאן נראה דאף רשב"ג סובר דילפינן ספק טומאה מסוטה ולא קאמר אלא טעמא לחלק בין רה"י לרה"ר. והרמב"ם ריש פט"ז מהאה"ט כ' טעמא דבן זומא. והראב"ד כ' בתוספתא עוד טעם אחר מפני שאפשר להשאל כו'. והיינו טעמא דרשב"ג. וכ' הכ"מ שיש לגמגם אטעמא דרשב"ג דהא ג' הם רבים והרי הם יכולים להשאל ע"ש. וממה שכתבתי יתבאר לך דאף רשב"ג מודה דג' הם רבים ולא קאמר אלא דיש טעם לחלק הלכך בעינן דוקא דומיא דסוטה ותו' כ' בסוגיין בד"ה קאמר כו' וא"ת א"כ יביא כל אחד קרבן טומאה ודאי דכל ספק טומאה ברה"י שורפין עליה תרומה ע"ש. וקשה מאי ראיה מייתי מהא ששורפין עליה תרומה הא תנן טהרות פ"ד על ששה ספיקות שורפין את התרומה על ספק בית הפרס כו'. וזו ודאי לאו דאורייתא. ובדברי הרמב"ם שם מפורש שאין טומאת ספק אלא מדרבנן שכתב שאיסור כל הספיקות מדבריהן כמו שביארנו (פ"ט מהט"מ) ומפני מה החמירו חכמים בספק רה"י כו' ע"ש ואף שרבו החולקים על הרמב"ם וסברי ספק טומאה דאורייתא מן התורה להחמיר מ"מ הכל מודים שאין להביא קרבן לעזרה על הספק וזה ברור. והא דאמרו בבבלי נדה דף ג' ורבנן אמרי כי סוטה מה סוטה ספק היא ועשאוה כודאי ה"נ ספק ועשאוה כודאי. היינו שחכמים עשאוה לספק ברה"י כודאי לחומרא ושריפת תרומה תלויה אין בה איסור דאורייתא שכבר אין לה תקנה. וכ"נ מדברי הרמב"ם פי"ט מה' פסולי המוקדשין וצ"ע. כ' הרמב"ם פ"ט מה' נזירות אבל אם היה עד זה עמהן בחצר הרי שניהן טהורין כיון שהן שלשה הרי הן רבים ורבים ברה"י ספק טהור. והראב"ד כ' דוקא אם נפל הספק על שלשה הוא דהוי כרה"ר אבל אם אין השלישי בכלל הספק מיקרי רה"י ע"ש. ונראה הראב"ד לשיטתו שסובר טעם ספק ברה"ר טהור מפני שא"א להשאל על הרבים הלכך בעינן שיהא השלישי בכלל הספק. והרמב"ם לשיטתו מפסח למדין ועיקר הענין תלוי שיהיו שם שלשה דהא אפי' השלישי טהור גמור עושה בטומאה אם השנים טמאים הם הרוב. ונראה ראיה לדעת הראב"ד מהא דאמרי' נדה דף ה' כשחברותיה נושאות אותה במטה. ואמאי טמאה הא ה"ל רה"ר וכ"כ תוס' סוטה ונדה ע"ש ולפמ"ש לק"מ שהנושאים ודאי לאו טמאים הן ואין וה בכלל הרבים. ותו' כתבו סוטה פ' כשם דף כ"ח ע"ב בד"ה ברה"ר כו' מסוגיין שמעי' דשלשה ה"ל כרה"ר וקשה מהא דתנן נדה פ' האשה שלשה נשים ישינות במטה ונמצא דם תחת אחת מהן כולן טמאות אמאי כיון דאיכא ג' ה"ל כרה"ר ולק"מ דלא דמיא לסוטה דאפשר דלא נגע וטהור אבל התם דאחת מהן ודאי טמאה ואיך נטהר כולם ע"כ ותימא הא הכא נמי אחד מהן ודאי טמא ואפ"ה פריך הש"ס כיון דהן שלשה יביאו שניהם קרבן טהרה. ולפמ"ש תוס' בסוגיין ספק טומאה ברה"ר טהור לא ילפינן מסוטה ע"ש קשיא טפי ונראה לבן זומא ניחא דיליף ספק טומאה ברה"ר מציבור בפסח לאו ק"ו גמור היא. שהרי אפי' למ"ד טומאה הותרה בציבור אסורין לאכול קדשים בטומאה חוץ מפסח וכדאמרינן ספק טומאה לטהר מתירין לו לאכול בקדשים אלא ודאי דה"ק מצינו שהיקל הכתוב בטומאת הרבים וכמ"ש לעיל בסמוך. ולפ"ז י"ל דשאני התם שהאחת ודאי טמאה גם איפשר שכולן טמאין שמכל אחת יצא טפת דם כחרדל בכה"ג ברה"ר טמא א"נ התם כיון דכולן מיהת טמאי מגע נדה הן הלכך מטמאין כולן בטומאת נדה עצמה וצ"ע:

אבל אם מכחישין לא בדא כ' תוס' בד"ה שני נזירי' כו' צ"ל שהן שותקין שאם היו מכחישין אותו לא היה נאמן כדאמרי' בקידושין עד א' בהכחשה מי מהימן ע"כ. וקשה מה להם להביא מהא דבקידושין הא מתני' היא רפ"ג דכריתות עד אומר אכלת והוא אומר לא אכלתי נאמן ופ"ה דטהרות תנן הכי גבי טומאה:

רב יהודה בשם רב כיני מתני' כו'. נראה פלוגתא פלוגתייהו דרב ור"י בטעמא דמתני' דגרסי' כריתות פ"ג דף יב ע"א איבעיא להו טעמא דרבנן משום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים או דלמא משום מגו דאי בעי אמר מזיד הייתי פטור כי אמר נמי לא אכלתי מהימן. וכה"ג איכא לספוקי בדר' יהודה כמפורש שם בתו'. רב סובר טעמא דמתני' ודר' יהודה משום מגו א"כ ליתא להך ברייתא דתני בה ומודים חכמים לר"י דודאי אין פלוגתא בין ר"י לחכמים ור' יוחנן סובר טעמא דמתני' משום דאדם נאמן על עצמו והכי דייק לישנא דמתני' דטהרות. וחכמים פליגי וסברי מטעם מגו יש לפטרו אבל היכא דליכא מגו לא ונ"מ בטומאה חדשה כמ"ש בקונט' וכמפורש שם בכריתות הלכך ל"ג במתני' וחכמים אלא ר' יהודה לחוד ולפ"ז גרסי' בסמוך לא אמרו חכמים אלא בטומאה ישנה כו' והיינו סייעא לדר' יוחנן דבהא פליגי ועמ"ש בסמוך:

מפני טומאת נזיר כו'. וקשה הא למאי דא"ר גוריון בסמוך לא אר"י אלא בטומאה ישנה צ"ל דבהא פליגי אם א"ל אכלת קדשים בטומאת הגוף והוא אומר לא נטמאתי לרבנן לא מצי לתרץ דיבוריה מדקאמר לא נטמאתי ולא קאמר לא אכלתי משמע דמכחישן ואומר לא נטמאתי מעולם ור"י סובר גם בהא מצי לתרץ דיבוריה לא עמדתי בטומאתי אלא טבלתי וכן פירשו שם תוס' לדרבינא ע"ש א"כ מאי פריך ויודון בטומאה. וע"ק מדמשני מפני טומאת נזיר משמע ר"י אף בטומאת נזיר פליג דליכא מגו ור' גוריון קאמר דלא אר"י אלא בטומאה ישנה. ולפי מה שכתבתי בתוס' בסמוך שיש להגיה בדר' גוריון ולא אמרו חכמים כו' ניחא. וא"ת לפי גירס' זו צ"ל דפליגי הבבלי והירושלמי וי"ל לפי' רש"י שם ניחא ע"ש. והרמב"ם כ' פי"א מה' שגגות היה טמא וא"ל שנים נכנסת למקדש והוא אומר להם לא נכנסתי נאמן ואינו מביא קרבן שאם ירצה יאמר מזיד הייתי א"ל שנים טמא היית כשנכנסת למקדש ובפנינו נטמאת וידעת שאתה טמא אע"פ שהיה בין טומאה זו שמעידין בה ובין כניסתו למקדש ימים רבים שאפשר לו שיאמר כבר טבלתי הואיל והכחיש את העדים וא"ל לא נטמאתי מעולם הרי אלו נאמנים ומביא קרבן על פיהם אם הביאוהו שנים לידי מיתה החמורה ק"ו שיביאוהו לידי קרבן הקל שהרי הכחישן. וכ' הראב"ד סוגי' שלנו לדעת החכמים דאתו לה משום מגו אבל רי"א אדם נאמן על עצמו אפי' מכחיש להו בפי' נאמן וקפסיק ר"נ הלכתא כר"י ואר"י אפי' ר"י לא אמרה אלא בינו לבין עצמו פי' שלא יאכל קדש בפני העדים שמעידין עליו ולא יגע בטהרות של אחרים. וכ' הלח"מ הרמב"ם מפרש כפי' תוס' שכתבתי בסמוך דאף ר' יהודה לא אמר אלא בטומאה ישנה ואפי' אמר לא נטמאתי יכול לתרץ דבריו דוקא כשאינו מכחיש להו בפירוש אבל מכחיש להו בפירוש מודה ר"י דנאמנים והרמב"ם בבבא דסיפא איירי בשמכחיש בפירוש ואומר לא נטמאתי מעולם ע"ש ודבריו תמוהים חדא שאין לשון הרמב"ם משמע כדבריו ועוד שכ' הרמב"ם ספט"ו מהאה"ט שני עדים אומרין לו נטמאת והוא אומר טהור אני הוא נאמן ע"י עצמו. שינה רבינו לשון המשנה פ"ה דטהרות דמייתי הש"ס בסמוך דתנן התם הוא אומר לא נטמאתי חכ"א אדם נאמן ע"י עצמו אלא ודאי דסובר באומר לא נטמאתי אע"ג דאינו מכחישו בפירוש העדים נאמנים וזה ברור. ונראה שגי' הרמב"ם בש"ס דכריתות ת"ש והתודה כו' א"ל ע"א אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי פטור כו' ומודה ר"י לחכמים בחלבין כו' ודייק לן הך גירסא שכך היא שנויי' בתוספתא דכריתות פ"ב. ומהשתא דברי הרמב"ם מבוארים היטב ושינה לשון המשנה דטהרות דאתיא כרבנן ור"נ אמר הלכה כר"י. והא דא"ר גוריון לא א"ר יהודה אלא בטומאה ישנה נמי כוותיה דייקא. אך הא דקאמר בסוגיין ויודין ליה משמע דגי' הבבלי נכונה. והכ"מ כ' שם בה' שגגות וזה שאמר רב יוסף לא אמרה אלא בינו לבין עצמו כו' ה"פ לא אר"נ הלכה כר"י לענין קרבן אלא לענין טהרות שנגע בהם בלבד ואף זאת לעצמו דוקא הוא דנאמן לאכלם אבל אחרים לא והוא עצמו ג"כ אסור לאכלם בפני אחרים שלא יזלזלו בטהרות ע"כ. דברי תימא הם איך יעלה על הדעת שהרמב"ם מפרש כן ולא ביאר דין זה כלל. ועוד לדבריו אפי' אמר לא נטמאתי לעצמו מותר ואין זה נכון אבל פירושו ואמיתתו מבואר ברמב"ם פט"ו מהאה"ט וז"ל ב' עדים אומרין לו נטמאת והוא אומר טהור אני הוא נאמן ע"י עצמו ואעפ"כ אין אומרין לו עסוק בטהרות אלא אם עשה טהרות הרי הן טהורות ויחוש לעצמו. הרי שמפרש הא דאר"י לא אמרה ר"י דנאמן אלא בינו לבין עצמו אבל אין אומרין לו עסוק בטהרות ולעצמו נמי יחוש ולא יגע בטהרות עד שיטבול וזה ברור. והר"ש כ' פ"ה דטהרות תוספתא ב' אומרים נטמאת והוא אומר לא נטמאתי טהור ואין אומרים לו עסוק בטהרות אלא יחוש לעצמו פי' יחוש לעצמו דלגבי אחרים אין מועיל מה דקאמר לא נטמאתי משמע דלהך תנא לית ליה דמתרץ דיבוריה דלגבי אחרים נמי היה לו להועיל אלא קסבר אדם נאמן על עצמו ע"כ. נראה דלא ס"ל כפי' תוס' דלדידהו אף לר"י הטעם משום מגו ואפ"ה אמר רב יוסף דאינו מועיל לאחרים:

ויודון לי בתרומה. וא"ת מאי איכא בין תרומה לביאת המקדש. וי"ל התם מצי לתרץ דיבוריה לא נכנסתי שוגג אלא מזיד אבל בתרומה מ"מ חייב לשלם קרן כדין אוכל תרומה מזיד. אך קשה א"כ מאי קשיא ליה לכך לא הודו חכמים לר"י דאינו יכול לתרץ דיבוריה:

בשפחה חרופה מאי אית לך כו' וקשה מנ"ל דפליגי חכמים אר"מ בשפחה חרופה. וגדולה מזו גרסי' בבבלי כריתות דף יב ע"ב אר"ל מודה ר"מ לחכמים בשפחה שנים אומרים לו בעלת והוא אומר לא בעלתי מהימן דאי בעי אמר להו לא גמרתי ביאתי ותו אמרי' התם א"ר ששת מודה ר"מ לחכמים בנזיר שא"ל שנים נטמאת והוא אומר לא נטמאתי פטור דאי בעי אמר נשאלתי על נזירי. ואפשר דקושי' הירוש' דהל"ל ומודו חכמים לר"מ בשפחה חרופה ובנזיר כי היכי דאמרי' ומודים חכמים לר"י ואי איתא לסברת הבבלי הל"ל ומודה ר"מ לחכמים וא"ל דאמרי' בסמוך לרשב"ל יכול לומר אונס הייתי בבעילה ובבבלי ארשב"ל הטעם מפני שיכול לומר לא גמרתי די"ל חדא מתרתי קאמר מיהו בבבלי ר"פ הבא על יבמתו משמע דאין שייך אונס כשפירש בבעילה דאמרי' התם אמר רבא אין אונס לערוה שאין קישוי אלא לדעת ואף די"ל רבא ה"ק אם אנסוהו עכו"ם שיבא על הערוה ויודע שאי אפשר לו אם לא יתקשה חייב למסור עצמו דאין קישוי אלא לדעת וכ"כ תוס' שם אבל איכא אונס ע"י כשפים. מ"מ סוגי' דהתם לא משמע הכי דא"כ איכא אונס ביבמה ע"י כשפים ע"ש. ועמ"ש יבמות פ"ו ה"א בתו' בד"ה עד כו' אדברי הלח"מ פ"ט מה' שגגות:

בנזירות מה אית לך כו'. וא"ת אמאי לא משני שיכול לומר נשאלתי על נזרי כדמשני בבבלי וי"ל סובר הירוש' כמ"ד נדר ברבים אין לו הפרה א"כ יכול לומר מודים חכמים לר"מ כשנזר ע"ד הרבים שאינו נאמן לכך משני שיכול לומר תנאי היה בלבי. ומדסתם הבבלי משמע דלעולם מודה ר"מ לחכמים בנזיר ש"מ דסובר אף נדר שהודר ברבים יש לו הפרה. והכי קי"ל. וכ"ת עדיין קשה לא ה"ל לסתום דהא קי"ל נדר על דעת רבים אין לו הפרה י"ל הא מסקינן גיטין פרק השולח הני מילי לדבר הרשות אבל לדבר מצוה יש לו הפרה והתרת נדר נזירות מצוה דהא חוטא מיקרי:

תנאי היה בלבי כו'. וקשה דתניא בתוספתא (ומביאה הר"ש טהרות ספ"ה) אמרו לו נדרת והוא אומר תנאי היה בלבי אינו נאמן משהגיעוהו אמר תנאי היה בלבי נאמן א"ל נדרת והוא אומר לא נדרתי משהגיעוהו אמר תנאי היה בלבי אינו נאמן ופירש הרמב"ם פ"ב מה' שבועות משהגיעוהו היינו. משהעידו עליו שנשבע או נדר אומר תנאי היה בלבי אינו נאמן. והכא בודאי איירי שהעידו עליו שנדר א"כ אינו יכול לתרץ דבריו עוד לומר לא נדרתי אלא בתנאי ודוחק לומר הך ברייתא אתיא כר"מ דעדיין תיקשי לן דברי הרמב"ם דהא איהו פוסק כחכמים וכמש"ל. ואין סברא לומר דפליג אהירושלמי מיהו לפי' הר"ש ניחא שכתב משהגיעוהו היינו שא"ל דברים וסימנים שלא היה יכול להעיז פניו ולהכחישו ע"כ. וכאן איירי בשלא חזר מדבריו כלל. ואף לסברת הרמב"ם י"ל שאני התם שא"ל מעיקרא ואח"כ רודה לדבריהם ואמר שתנאי היה ואינו מתרץ דבריו הלכך אינו נאמן. והא דקאמר בסמוך תנאי בדברים ואין תנאי בשבועות. קשה הא נדר ושבועה שוין דבעינן פיו ולבו שוין א"כ כי היכי דמהני תנאי בנדר דנזיר ה"נ ראוי דליהוי מהני בשבועות וצ"ע:

תחול עלי נזירות אחרת. וא"ת ל"ל שיחול עליו נזירות אחרת נימא לאחר שאטמא יתבטל כל נזירותי וי"ל כיון דאומר לא נטמאת הנה הוא צריך להביא קרבנות נזיר טהור ואי לאו דקאמר שכך קיבל שתחול עליו נזירות אחרת היה אסור להביאן. אך קשה ממ"נ אם הוא ממתין להביא קרבנות נזירות טהרה כפי זמן נזירתו מעת שאמרו שנטמא וכדי טהרתו א"כ ל"ל לומר שכך התנה מתחלה שתחול עליו נזירות אחרת הא בידו לקבל עליו נזירות אחרת מזמן ההוא ואי בשאינו ממתין א"כ איך הוא מקריב קרבנותיו הא מכחיש את העדים. ואם נאמר דמטעם מגו דאי בעי אמר הכי נאמן השתא נמי נאמן ניחא. אבל כבר הקשו תו' כריתות דף י"ב ע"א בד"ה או דלמא כו' אפירוש זה ומסקי דהטעם דמתרץ דיבוריה וכ"נ מדברי הרמב"ם וצ"ע:

הא כל כו'. עי' בקונטרס ועוד יש לפרש ואתיא כי האי דא"ר בא כו' כלומר שיכול לומר סבור הייתי שאין זו שבועה ומסיק הא כל הדברים אינו יכול להתנות והיכי מצי להתנות ולומר בתנאי שאין זו שבועה:

מה דר' יוסי כו'. עי' בקונטרס. ולשון הש"ס ועיקר עדותו לא בע"א הוא משמע שבא להוכיח חומרא מיניה אע"ג שעיקר העדות בע"א אפ"ה כיון שבאו אח"כ שנים להעיד על חיובו נאמנים וכן מפורש ברמב"ם בה' נזירות ושגגות ומעתה אין מכאן שום פשיטות לאיבעיא דהתם. מיהו גם לפירושי בקונט' האיבעיא וגם הפשוטות דחוק. לכך נראה דה"ג באיבעיא שם בסוטה ר' בון בעי חמותה שאמרה אני ראיתי שנסתרה אח"כ בא ע"א ואמר אני ראיתי שנטמאת מי מהני עדות חמותה דה"ל עד האומר ראיתי שנטמאת ככל ע"א המעיד על הטומאה אחר עידי סתירה ונאמן לפוסלה כתובתה או דלמא כיון שעיקר העדות דהיינו הסתירה הוא ע"י חמותו שוב אין עד הטומאה נאמן. וה"נ מיבעיא לרבי יהודה בשמע מעוף הפורח. ופשיט שפיר מרבי יוסי ור"י ונראה הנך בעיות אליבא דר"א ריש סוטה דאמר משקה ע"פ ע"א. והשתא ניחא שהשמיט הרמב"ם דין חמותו ועוף הפורח. ועמ"ש סוטה פ"ו ה"ב בד"ה פלוני כו':

ממה דרבי מנא כו'. עמ"ש בסוטה שם בתוספות בד"ה ממה כו':

א"ל במי שחבירו מבקש לו כו'. בתוספתא ספ"ה תניא אהא דאר"י יבקש לו אחד מן השוק כו' ל' יום הראשונים ול' יום האחרונים אסור לגלח ולשתות יין וליטמא למתים אם גלח כו' סופג את הארבעים הוא עצמו על הראשונים חייב ועל האחרונים פטור:

נראה דצ"ל אינו סופג כו' דכן משמע לשון הברייתא. וסיפא דהך סייעתא להגהתי בקונט':

עד כדון כו'. משמע בשהתרו על זה בפני עצמו וע"ז בפ"ע אף ר' יוחנן מודה שאין לוקין עליו. וקשה מהא דגרסי' יבמות פי"א ה"ז הכה את זה וחזר והכה את זה פטור ר"ח בעי לית הדא קשיא לר' יוחנן דפליגי בשני י"ט של גליות רי"א מקבלין התריי' על הספק רשב"ל אמר אין מקבלין אר"א תמן אפשר לך לעמוד עליו כו'. הרי דסובר הש"ס אף בהתרו על כל א' בפני עצמו נמי סובר ר' יוחנן דלוקין גם פסחים ירוש' פ"ה ה"ד משמע מפורש דפליגי ר"י ור"ש בכל התראת ספק ע"ש. גם הא דמשני ר"ח תמן אפשר לך לעמוד עליו כו'. ודאי פליג אסוגיין דהא הכא אי אפשר לעמוד עליו ואפ"ה אמרי' לר' יוחנן הוי התראה ואפשר לדחוק ולומר דה"פ עד כדון בשהתרו בו על אחד מהן בפני עצמו אבל הותרו על שניהן כאחד כלומר בכל נזירות בפני עצמו מיהו הא דקאמר בסמוך א"ל זו לעכשיו וזו לאחר זמן משמע דבעינן שיהא שניהן בבת אחת וצ"ע. גם הרמב"ם השמיט דינים אלו ובפט"ו מה' סנהדרין פסק כר' יוחנן דהתראת ספק שמה התראה. ועמ"ש בתו' יבמות שם:

כל ימי נזרו כו' ליין לטומאה ולתגלחת. לאו מכל ימי נזרו שמעינן הנך תלתא אלא מתלתא כל דמייתרו מרבינן דימים שלאחר מלאת כלפני מלאת כו' מכל ימי נזרו מרבינן יין ומכל ימי הזירו מרבינן טומאה ומכל ימי נדר נזרו מרבינן תגלחת וכ"ה בבלי דמכלתין דף י"ד. ורש"י כ' בדף ט"ו בד"ה אם גילח ושתה יין וניטמא למתים סופג את הארבעים אלמא דגמרי ימי ימי לרבות ימים שלאחר מלאת ע"כ. ולא ידעתי מאי זו גז"ש הלא מכל ילפינן כדמשמע סוגיא דהתם וצ"ע:

ציבור שנטמא כו'. עי' בקונט' שהגהתי כדאיתא בפסחים. אך קשה לי למה מייתי מתני' דכל הטומאות כו' ה"ל למייתי ראיה מנזיר גופיה ומרישא דמתני' דתנן אבל הסככות כו' על אלו אין הנזיר מגלח וללישנא בתרא שבקונט' קשה הא אף בנזיר איכא קרבן לכך נ"ל להגיה דאין כאן מקומה אלא ביחי' שנטמא בספק רה"י בפסח דקא"ר יוחנן משלחין לדרך רחוקה אע"ג שאינו יכול לכנוס לעזרה בטומאה מ"מ בטומאה זו שאין בה חיוב כרת אפשר שיכנוס לעזרה לכך משלחין אותו לדרך רחוקה ואתי' כי האי דתנן כל טומאה כו' שאין הנזיר מגלח עליה כדאר"י בסמוך אף אין חייבין עליה על ביאת המקדש ועמ"ש בסמוך:

משלחין אותו לדרך רחוקה. וא"ת אף אם אינו בדרך רחוקה למה לא יעשה פסח שני הא אנוס הוא שאסור לכנוס לעזרה ועוד לא יהא אלא מזיד עושה פסח שני מיהו למ"ד אין השני תקנתא דראשון ניחא הך קושיא בתרא וקושי' הראשונה י"ל להוציא נפשיה מספק כרת משלחין אותו לדרך רחוקה:

יטמא טומאת התהום כו'. וקשה הא תניא בתוספת' דפסחי' (ומביא' רש"י שם) אמרו לו קבר התהום עמך בבית ונודע לו עד שלא הביא קרבנותיו מביא קרבן טומאה ע"כ ש"מ דלטומאה ודאי' משוינן לה שהרי מביא קרבנות טומאה. שהרי דאיירי עד שלא הביא פסחו א"כ ל"ל לשלחו בדרך רחוקה גם במתני' דפ' בתרא תנן אם עד שלא גילח אף טומאת התהום סותר לכך נראה שהגי' שבפסחים שם עיקר ניטמא טומאת בית הפרס משלחין. אותו בדרך רחוקה. שטומאה זו דרבנן היא:

אלא לחומרין. בפסחים פ"ז ה"ו כתבתי בתוס' בד"ה תני כו' כ' הרמב"ם פ"ז מהק"פ יחיד שנטמא בספק רה"י ה"ז ידחה לפסח שני כשאר טמאי מת וציבור שנטמא בספק רה"י יעשו כולו בטומאה. וקשי' לי הא דאמר אף ר"ה לא אמר אלא לחומרין ע"ש. ואפשר הרמב"ם מפרש רבי יוחנן אמר יעשו בספיקן כלומר יעשו הפסח בטהרה אף שהן ספק טמא ור"ה אמר יעשו בטומאה לאו שיעשו בטומאה אפי' בכלים טמאים וכן שאר טמאים יעשו עמהם בטומאה אלא אלו יעשו בטומאה אפילו בכלים טמאים ממ"נ דהשתא מיהו רוב הציבור טמאים אבל שאר טמאים אל יעשו עמהם ומסתייעא כי זה דהא גם בנזיר אר"י שאינו מגלח תגלחת הטומאה ש"מ דלנזיר טהור מדמי ליה דאל"כ אין לו תקנה לעולם שהרי אינו יכול לנהוג נזירות טהרה עד לאחר תגלחת הטומאה אלא שעדיין ה"ל להרב לבאר דבריו גם מהא דגרסי' שם דף כ"ה תני ר"ה יעשו בספיקן משמע כפי' בקונטרס וכמ"ש שם. גם תימא שלא ביאר הרב דין זה בהלכות נזירות וצ"ע:

ישראל ערל מזין עליו כו'. עמ"ש פסחים פ"ח ה"ח בתוס' בד"ה ערל כו':

כמ"ד בי"א מלו כו'. נראה הנך תנאי פליגי בפלוגתא דר"י ור"א. דגרסי' בירושלמי סוטה פ"ז ה"ג על דעתי' דרבי יהודה מאה ועשרים מיל הלכו באותו היום שעברו את הירדן ע"ד דר' אלעזר לא זזו ממקומן נמצא לר"י שהלכו מהלך רב בו ביום ודאי לא נמולו בו ביום ולר"א ודאי נמולו בו ביום. ובעיקר דיוקא דר"א קשה אפי' למ"ד בעשירי מלו מוכח שפיר ערל מקבל הזאה דאף בעשירי אי אפשר לומר שהיה שלישי שלהם דא"כ ה"ל שביעי שלהם בע"פ ואין שוחטין וזורקין על טמא מת בשביעי שלו ותניא טבלו ומלו ועשו פסחיהן בטהרה כמפורש בבבלי יבמות פ' הערל. מיהו כל זה לשיטת הרמב"ם שכתב ריש פ"ו מהק"פ טמא מת שחל ז' שלו להיות בע"פ אע"פ שטבל והוזה עליו נדחה לפסח שני אבל הראב"ד שם פליג וסובר ששוחטין עליו. ולהרמב"ם י"ל ודאי סוגיא זו אזלא למ"ד שוחטין וזורקין על טמא שרץ דסובר נמי שוחטין על טמא מת בשביעי שלו ואיהו כרב ס"ל דאמר אין שוחטין על טמא שרץ (ודברי הכ"מ שם צ"ע) אך לישנא דש"ס בבלי קשה דא"ר יוחנן ערל מקבל הזאה שכן מצינו באבותינו כו' בעשירי לא מלו משום חולשא דאורחא הזיה אימת עביד לאו כשהן ערלים. משמע מפורש דשוחטין על טמא מת בשביעי שלו. ורב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן וי"ל:

תוכן העניינים

שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי נזיר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה