שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי נזיר· רבי דוד פרנקל
פרק ו · הלכה ט
או שלקן. כ' תו' פסחים דף לט ע"ב בד"ה לא שלוקין ולא מבושלין משמע דשליקה הוי טפי מבישול דאי לאו הכי הוי זו ואצ"ל זו וכ"מ בכמה דוכתין והא דתנן בנזיר היה מבשל השלמים או שלקן לח הוי זו ואצ"ל זו דקמ"ל בשליקה אינו יוצא מתורת בישול ע"כ. משמע מדבריהם כל מקום דתני שלוק היינו בישול יותר מדאי ופי' הר"ב שם עד שנימוח. וקשה הא אמרי' בת"כ ובחולין פ' ג"ה אין בשלה אלא שלימה ואי נימוח יותר מדאי איך יקח אח"כ הזרוע שלימה וזהו מ"ש נדרים רפ"ו מתני' דהכא קשיא להרא"ש. והרמב"ם כ' ה' נדרים ריש פ"ט ואם אין דרכם לקרות מבושל אלא לבשר שנתבשל במים ובתבלין ה"ז מותר בצלי ובשלוק ע"כ נראה מדבריו דשלוק מיקרי דבר המתבשל בקדירה בלא מים והשתא ניחא הכל הא דקאמר שלוקה אוסרת ונאסרת היינו מטעם שאין שם מים חוזרת ובולעת מדמה. והא דא"ר יוחנן לית כאן נכבשים אלא שלוקים. הטעם כיון שאין שם מים המבלבלים הטעם חוזרת ובולעת טעמה ולא משל אחרים. וזה כלל גדול בתורה וחקרהו ועמש"ל בד"ה ושניהן:
ואח"כ הותר הנזיר כו'. לעיל פ"ד ה"ה כתבתי בתו' בד"ה דברי כו' גם דברי ר"י תמוהים כו' ע"ש לפי מואי דאמרי' בכורות דף כו בגיזה ועבודה פסולי המוקדשין אהדרי למלתא קמייתא קשיא לר"י אלא לפמ"ש תו' ביצה דף יב כל היכא דכתיב היתירא מפורש לא אמרי' דהדר למלתא קמייתא ניחא דה"נ ההיתר מפורש דלת"ק אי לאו דכתב ואחר ישתה ה"א דשרי מיד ועדיין הדבר צ"ע ועמ"ש שם בתו' בד"ה רש"א כו' וצריכין להגיה וכצ"ל וקשה קרא ל"ל תיפוק ליה מדכתיב ונתן כו' וי"ל מכאן ליכא למילף כו':
וקריי' אמר שהצלי קרוי מבושל. נדרים פ"ו ה"א כתבתי אף בלשון המשנה (או ברייתא) צלי קרוי מבושל דתנן הלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו קורעו לאחר בישולו ומותר ופירשו דהיינו צלי. והיינו לשיטת תו' מיהו רש"י פי' פ' כיצד צולין לפי המסקנא בישול ממש תאמר שאני לב דשיעי וכ"פ בחולין הא דתנן לא קרעו אינו עובר עליו היינו באוכל הדם שבתוכו אבל הלב עצמו מותר דשיע ומתני' בלב עוף שהדם שבתוכו אין בו כזית אבל בבהמה חייב כרת. ותו' הקשו עליו מהא דפ' הקומץ דאמר זעירי דם שבישלו אינו עובר עליו ע"ש ול"נ דרש"י לשיטתו דמפרש הא דזעירי בקפאו באור ובחטאת פנימית אבל בחטאת חיצונית חייב וה"ה בחולין וע"ש ברש"י ובת"י שם:
מה נפיק מביניהון. בנדרים שם כתבתי וקשה הא איכא בינייהו הנודר מן המבושל לר' יוחנן מותר בצלי ובשלוק ולר' יאשיה אסור ע"ש. ועוד קשיא לר' יאשיה תיקשי מתני' דנדרים דתנן מותר בצלי ובשלוק. ונראה קושית הש"ס אינה אלא לר"י דאמר פ"י דתרומות לית כאן נכבשין אלא נשלקין דכבוש הרי הוא כרותח. ש"מ דסובר שלוק הוא פחות מרותח דצלי. א"כ אין לפרש שלוק דתנן בנדרים היינו בשיל ולא בשיל דא"כ קשה השתא צלי לא מיקרי בישול שלוק מיבעיא ודוחק למוקמי מתני' בזו ואצ"ל זו אלא ודאי שלוק דנדרים בבשיל יותר מדאי ופריך שפיר ממתני' דהכא אבל ר' יאשיה סובר דשלוק בשיל ולא בשיל הוא טפי מצלי ופחות מבישול גמור והיינו שלוק דנדרים ושלוק דמתני' דהכא היינו בישול יותר מדאי ול"ק מתני' אהדדי וצלי נמי לא קשיא כי היכי דשלוק שלא בישל כל צרכו ה"נ צלי איירי בצלי שלא נצלה כל צרכו דלא קרי קריי' צלי מבושל אלא שנצלה כל צרכו כצלי דפסח דכתיב אל תאכלו ממנו נא והוא צלי שלא נצלה כל צרכו אבל לר' יוחנן ליכא לשנויי הכי דהא איהו מפרש שלוק בישול יותר מדאי א"כ גם צלי איירי בשנצלה כל צרכו. ואין לומר דלמא לר"י נמי איירי שלוק בשיל ולא בשיל וצלי איירי בשלא נתבשל כל צרכו א"כ מתני' לא זו אף זו קתני דכל שלא נצלה כל צרכו הוי שלוק רותח טפי מצלי דאין סברא דבמשהו שלא נצלה יאבד רתיחתו כל כך שיהיה שלוק שלא נחשב כלל לרותח והשלוק חם ממנו והשתא ליכא לשנויי דאיכא בינייהו הנודר מן מבושל דאיכא לאוקמי מתני' דנדרים בשלוק בשיל ולא בשיל ולא הוה כ"ש מצלי די"ל דוקא צלי אין בני אדם קורין אותו מבושל אבל כל שהוא מבושל אפי' כל דהו קורין אותו מבושל לכך איצטריך למתני שלוק אבל בשיל יותר מדאי אף לר' יוחנן אסור והבן:
ע"ד דר' יוחנן אסור כו'. בש"ע י"ד סי' ר"כ סעיף כ' פסק כר' יוחנן וכ' הט"ז בשם מהר"ל מפראג מכאן ראיה לומר בשמיני עצרת את יום חג שמיני עצרת הזה דהא מיקרי חג ע"כ ויש לדחות ראיה זו נדרים שאני דהולכין אחר לשון בני אדם ובלשון בני אדם מיקרי חג ולא בלשון תורה ע"כ. ומהתימא שנעלם מהם סוגיין שמפורש כמ"ש תוס' ועמ"ש בתו' נדרים שם. גם מ"ש הט"ז שם אבל נ"ל ראיה ברורה מסוטה דף מ"א אי כתב רחמנא בחג הסוכות ה"א אפי' י"ט האחרון כתב רחמנא בבוא כל ישראל ש"מ אף בשל תורה מיקרי חג לכך איצטרך קרא למעוטי וזה ראיה ברורה שאין עליה תשובה ע"כ. ותימא הרי מפורש ברש"י ר"ה דף ו' ע"ב וביומא דף ג' פז"ר קש"ב רגל בפני עצמו שאין שם חג הסוכות חל עליו וכ"כ תוס' ע"ש ש"מ שאין שמיני עצרת בכלל חג הסוכות א"כ הדרא קושיתו אגמרא לדוכתא ועיין מ"ש הט"ז א"ח סימן תרסח. ובעיקר הקושיא נראה אף דאין שמיני עצרת בכלל חג הסוכות מ"מ היינו מרבינן ש"ע לענין מצות הקהל דכתיב מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות וסד"א לרבויי מבמועד י"ט האחרון אבל מבח"ה ממעטי' שפיר ועיין בבבלי בסוטה ספ"ז בתו' וא"ל א"כ כתיבן קראי שלא כסדרן יו"ט האחרון תחלה והדר כתיב חג הסוכות דודאי במועד כולל הכל בין יו"ט הראשון בין י"ט האחרון אלא כיון דכתיב בתר הכי חג הסוכות אייתר לן במועד מוקמינן ליה לרבות יו"ט האחרון בכללא דשאר ימי החג א"נ סד"א דקמ"ל דלכתחלה יקרא בי"ט האחרון דלכך קורין כי תכלה לעשר ועשר תעשר לפי שיצא למוצאי שביעית הלכך אית לן לאחר עד יו"ט האחרון שהוא סמוך לימי המלאכה ונכון ועמ"ש בתוס נדרים שם:
פתר לה כר' יאשיה. וקשה וכי פליג ר' יוחנן אסתם מתני' דעירובין והאר"י הלכה כסתם מתני'. וממשנתינו אין ראיה דאיכא לאוקמא כר' יאשיה וכמ"ש לעיל בר"ב מה כו'. ובבבלי עירובין דף ל' מוקי למתני' דהתם באומר כל הזן עלי ומודה ר יוחנן דכל מילי מיזן זיין אבל לא סעיד אלא מידי דמזון והיינו חמשת המינין. ור' יוחנן לא טעמית מזון קאמר. וקרא דמייתי בסמוך לא קשיא לר יוחנן דלשון תורה לחוד ולשון בני אדם לחוד א"נ קסבר ר"י ודאי מזון סתמא לא מיקרי אלא חמשת המינין אבל הכא דכבר כתיב לחם דהיינו חמשת המינין כדאמרי' מנחות פ"ו ע"כ לומר מזון היינו שאר דברים ועמ"ש נדרים שם:
אי בשלה יכול בפני עצמה כו'. בבבלי חולין דף צה ע"ב בשלה אין בשלה אלא שלמה רשב"י אומר אין בשלה חלא שנתבשל עם האיל דכ"ע בהדי איל מבשל לה מ"ס מחתך לה והדר מבשל לה ומ"ס מבשל לה והדר מחתך לה ואב"א דכ"ע מחתך לה והדר מבשל לה מ"ס בהדי איל מבשל להו מ"ס בקדרה אחרת מבשל לה. ופירש"י בד"ה אין בשלה אלא שלמה לא נתפרש באיזה לשון. ותו' כ' רהוי כמו בשל לה למ"ד דגושה ומפיק ה"א כמו שיש לה כלומר כמו שהיא ע"כ. ועדיין קשה מנ"ל לדחוק לשנות הקרי וכתיב וקאמר דאין לו פי' אחר ועוד מנ"ל לרשב"י אין בשלה אלא שנתבשל עם האיל. ועוד קשה לפום פשטא צ"ל הך דרשא דסוגיין שחותכה עד כשעורה היא דעת שלישית. ונראה דה"פ דקשיא ל"ל בשלה ול"ל מן האיל דהא כתיב ואת האיל יעשה זבח שלמים על סל המצות וגו' ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים ועליה כתיב ולקח הכהן את הזרוע. ממילא ידעינן דעל איל קאי דביה משתעי קרא ואיירי לאחר שנתבשל האיל דהא כתיב תחת זבח השלמים. וקאמר דכ"ע בהדי איל מבשל לה דכתיב בשלה ואי לאו קרא ה"א דלא מבשל להזרוע בהדי איל דאסור לבשל חולין עם קדשים. וכתיב מן האיל סובר ר"ש דאתי לאשמועינן שיהיה הזרוע בשעת הבישול מן האיל והיינו שמחתך והדר מבשל ליה ות"ק סובר בשלה אע"ג דמשמע בפני עצמה מ"מ אין הכוונה אלא שתהיה שלמה עם האיל בשעת בישולה דהא כתיב מן האיל אלא שחותכה עד כשעורה כדאמרינן בשמעתין. ואידך לישנא ה"ק דכ"ע מחתך לה והדר מבשל לה דבשלה משמע בפני עצמה אלא ר"ש סובר מן איל אתי ללמד שלוקח הזרוע מן הדוד שבתוכו האיל ש"מ בהדי הדדי מבשל להו ות"ק סובר מן האיל אתי ללמד שתהיה שלמה כמו שהיתה מחוברת לאיל ולא יחתכה לחתיכות קטנות. והכל ניחא בס"ד. ועיין בתו' שם בד"ה דכ"ע כו' בד"ה מר סבר וכו' וא"צ למה שדחקו שם ומקום הניחו לי לפרש סוגיא זו:
עד שהוא מניח בה כשעורה. נראה דהירושלמי סובר כל שאינו מחובר אלא כשעורה הוי חיבור ואינו חיבור. וכ"מ לקמן ר"פ כה"ג שהניח בו כשעורה ואמר מכאן ואילך איני מחוייב לטפל ועמ"ש שם:
התנינן כל המחמץ כו'. וא"ת דלמא אף אינהו לא אמרו אלא בשאינו מינו ומתני' איירי במין במינו כמפורש שם וי"ל דהא במינו אין ניכרכלל תיבולו אלא דאמרי ליה אלו היה בשאינו מינו היה נותן טעם ומתבלו ש"מ דמתבל ביותר ממאתים:
והא תנינן כל המחמץ והמתבל כו'. וקשה האי מתבל היכי דמי אי דקיהיב טעמא א"כ אף בשאינו מינו נמי אסור ואי בדלא קיהיב טעמא אף במינו אינו אלא במאה או במאתים וא"ל תבלין לאו טעמא ממש יהבי אלא שפועלים דבר מה במאכל א"כ מאי פריך בסמוך אריב"ל דאמר כל נותני טעם בששים ממתני' דכל המחמץ דהא תבלין לאו בכלל נותני טעם הן. דוחק לומר דהיינו טעמא דר' יוסי דאמר בסמוך ריב"ל אף בשאר איסורין קאמר ולא חש לקושית רבי שמואל בר יצחק ממתני' וצ"ע ועיין פ"ח י"ד סי' צ"ח:
כל נותני טעמים אחד מששים. פירש"י חולין דף צ"ח ודוקא היכא דבדקיניה ולא יהיב טעמא א"נ היכא דליכא למיקם אטעמא כגון מין ומינו אבל היכא דבדקיניה ויהיב טעמא לעולם לא בטיל ונראה ראיה לדבריו מדמסיק הש"ס הוא בשר בבשר הוא שאר כל האיסורין וקשיא מתני' כל המחמץ כו' וצ"ל כסברת רש"י דאף ריב"ל לא קאמר אלא היכא דלא יהיב טעמא כו' אבל היכא דבדקיניה ויהיב טעמא לעולם לא בטיל וא"ל דריב"ל פליג אמתני' ויליף מזרוע בשלה דלעולם בטל במאה או בששים דהא מזרוע בשלה לא שמעינן אלא בשר בבשר אבל תבלין י"ל דיהבי טעמא. והרשב"א כ' בחי' בחולין שם ומדברי רש"י נלמוד כל היכא דאיכא למיקם אטעמי' אף בס' אין מתירין עד דטעם ליה קפילא ע"כ. ואין דבריו אלה מוכרחים דהא מסוף דברי רש"י משמע בהיפך דאמר אבל היכא דבדקיניה כו' ולא קאמר אבל בסתמא לא בטיל בס'. אך מהא דמסקינן בסוגיין ובבבלי דריב"ל מזרוע בשילה יליף ש"מ דבסתמא לא סמכינן אששים אלא דוקא היכא דליכא למיקם אטעמא דומיא דזרוע בשלה והשתא שפיר יליף אפי' שאר כל האיסורין:
דאמר ר' אבהו בשם ר"י כל האסורין משערין כו'. וקשה דגרסינן פ"ב דערלה ר אבהו בשם ר"י כל האיסורין משערין אותו כאלו בצל כאלו קפלוט עד כדון בדבר שדרכו להשתער בבצל וקפלוט דבר שאין דרכו להשתער בבצל וקפלוט במה אתה משערו הכמון במה אתה משערו לא כן אמר ר"א כו' במיני מתיקה שנו מיני מתיקה ע"י שדרכן להשתער בבצל וקפלוט משערין אותו בבצל וקפלוט שאר כל האיסורין משערין במינן הכמון משערין אותו במינו. הרי דאף ר"י לא אמר שכל המינין שוין וכ"ש בתבלין. ודוחק לומר דר' יוסי לא ידע להא דר"א במיני מתיקה שנו. והרמב"ם כ' בפי' המשנה פ"ב דערלה לא תאמר שאין נקראין תבלין אלא המרקחת כגון הזנגביל והפלפלין אלא כל דבר שמתבלין בו התבשיל כגון השומין והבצלים כולן נקראים תבלין כשמכוין לתבל בהם ע"כ. וסוגיא דתרומה קשיא דהא מפורש דלא מיקרי תבלין אלא הכמון ודדמיא ליה אבל בצל לא. וכן נראה מדאמר ר"י רואין אותו כאלו הוא בצל ואי לטעמא עביד שיעורו רב ואיך יאמר ר"י לשער כל האיסורין בהן וצ"ע:
ושניהן למדין מזרוע בשלה. כתב הרשב"א בחי' חולין דף צח תמיהא לי כיון דמאיל ילפינן אמאי לא בעינן טפי דהא איכא מיא דבקדרה מבשל ליה ודחק הרבה ומסיק א"נ י"ל בכל ענין התיר הכתוב אפי' בשלו בלא מים ועשאו צלי קדר דליכא מיא ע"כ. ולמ"ש לעיל בסמוך בד"ה או שלקן כו' לדעת הרמב"ם דשליקה היינו בלח מים תנן באיל היה מבשל את השלמים או שלקן ש"מ שהיה מבשלן בלא מים ושפיר משערינן בששים ובמאה:
את מוציא את הזרוע מן העצמות. כ' הר"ש פ"ה דתרומות לפי הירושלמי עצם הזרוע נמי מצטרף עם האיל לבטל בשר הזרוע וליכא אלא מאה בין הכל ופליג אבבלי פ' ג"ה דקאמר למ"ד במאה בשר בהדי בשר משערינן משמע דאפי' עצמות דהיתר אין מצטרפין. ושמא איידי דנקט בשר בזרוע נקט בשר באיל ולאו דוקא ע"כ וכ"כ הרא"ש פ' ג"ה בשמו. ולא ידעתי מאי מספקא ליה איך תיסק אדעתין שפליגי הירושלמי והבבלי בדבר רחוק כזה בשיעור כל העצמות ואל תאמר שמועטים הם שהרי הבשר שבזרוע הוא מועט וכמ"ש הר"ן שם בזרוע יש עצם הרבה ובשר מועט שהכתף אינו בכלל זרוע. וכבר אמרנו שהעצמות בהדי בשר הם ששים נגד בשר ועצמות שבזרוע ע"כ לומר שהעצמות שבאיל הם חלק שלשים שבאיל לפחות. והשתא דאתיא להכי נראה דמ"ד מאה סובר שאף העצמות שבזרוע מצטרפין להיתר דאל"כ למה לא קאמר בשר בהדי בשר ועצמות כדאמר לאידך מ"ד אלא ודאי דלא נטעה לומר בהדי עצמות של איל לחודא כמו לאידך מ"ד וכאן אף עצמות שבזרוע מצטרפין להיתר ועמ"ש בסמוך:
טינופת של תרומה מהו שתצטרף עם החולין כו'. הדא אמר כו'. כ' הרא"ש פ' ג"ה ותימא לי כיון דטינופת של תרומה מצטרפת עם החולין להעלות התרומה אמאי תני בברייתא אין טנופת של תרומה מצטרפת עם התר מה לאסור את החולין לישמעינן רבותא טפי דמצטרפין עם החולין להעלות את התרומה אלא ודאי מתוך הברייתא משמע דאין טנופת של תרומה מצטרפת לא לאיסור ולא להיתר וכן מדתני אבל טנופת של חולין כו' משמע דוקא של חולין אבל לא של תרומה ע"כ. ולי קשה עוד דהל"ל בקצרה טנופת של תרומה מצטרפת עם החולין דה"ל רבותא ולא היה צריך להאריך. וביותר יש לתמוה שזה ג' פעמים איתא סוגיא זו בירושלמי כאן ופ"ה דתרומותו פ"ק דערלה ותמיד מסדר בעיא דרב ביבי אהך ברייתא ואיך נאמר דברייתא פשיטא דאין מצטרפין לכך נראה דבעיא דר"ב היא בשניכר טינופת של תרומה לעצמו כעצמות שבזרוע ומיבעיא ליה מי מצרפין אותו לחולין וברייתא איירי בשאינו ניכר לעצמו וקליפין דא"ר הונא נמי איירי בשנפרדו הקליפין מן האיסור וניכרין לעצמן. ופ"י דתרומות גרסי' ר"ח בשם חנינא הירק והקליפין והמים מצרפין א"ר זעירא ואיסור מתוכן אר"ה קליפי איסור מעלין את ההיתר ופי' הר"ש ואיסורו מתוכו כלומר דאין משערין ביצה האסורה אלא לפי האוכל שבתוכה חוץ מן הקליפה ע"כ. וכמה רחוק הוא פי' וה ממשמעות הש"ס. ולפמ"ש ניחא דקאר"ז הא דמצרפין קליפות האיסור דוקא כשנפרד האיסור מתוכן שהקליפות ניכרים לעצמן אבל בלא"ה אין מצרפין. וראיה מבוררת מהא דגרסי' פ"ה דתרומות תני טינופת של תרומה כו' הדא אמרה טנופת של תרומה מצטרפת עם חולין להעלות את התרומה סאה תרומה שנפלה למאה אין אתה מוציא זונין טנופת שבה לפחות ממאה את מוציא זונין טנופת שבה. ולשיטת הרא"ש תימא איך מייתי הא דר"ה בין הנך שתי ברייתות הא פליגי אדר"ה אלא כמ"ש דבברייתא בתרייתא קאמר דאף פסולת תרומה מצטרפת ודוקא כשהוא מוציא הטנופת שבתוכה אבל כשלא הוציא מתוכה אין מצטרפת. ודע אף שחילוק זה דבר חדש הוא לגודל החומר שבו דבר נאה ומתקבל הוא:
הדא אמרה טנופת של תרומה כו'. כ' הרמב"ם פי"ג דתרומות אין פסולת התרומה מצטרפת עמה לאסור החולין אבל פסולת דחולין מצטרפת עם החולין להעלות התרומה וכ' הראב"ד יותר מזה אמרו בירושלמי פסולת התרומה מצטרפת עם החולין להעלותה וכ' הכ"מ מדאמרי' פ' ג"ה למ"ד עצמות האיסור מצטרפות עם האיסור עצמות ההיתר עם ההיתר ש"מ דפליג אירושלמי ועוד בירושלמי גופא במחלוקת היא שנויה ע"כ. ודברי תימא הן הא ודאי הרמב"ם אינו סובר כהך מ"ד דהא פסק פסולת התרומה אינה מצטרפת ודוחק לומר דסובר כאידך מ"ד בשר בהדי בשר ובשר דקאמר הש"ס לאו דוקא כמ"ש הר"ש מיהו עצמות דחולין מצטרפין אבל לא עצמות איסור מצטרפות לחולין שלא להרחיק פלוגתייהו דמנ"ל לחלוק על הירושלמי בלי טעם הא ודאי מצטרפות כמ"ד במאה ס"ל גם הא דקאמר בירושלמי במחלוקת שנויה אינו דאין חילוק בפלוגתייהו בין הבבלי לירושלמי וצ"ע:
כל מה שאסרתי לך כו' וא"ת הא הכא במין במינו איירי ובכל איסורין אינו אסור אלא ברובו וי"ל קסבר חזקיה טעם כעיקר דאסר רחמנא צריכין מאה ואחד אפילו במינו ובזרוע בשלה התיר הכתוב אפי' במאה. וילפינן זרוע בשלה הכי מדאיצטרך קרא לאשמועינן דשרי במאה עם הזרוע ש"מ דבמקום אחר מאה אסור וא"ת א"כ מנ"ל דסגי במאה ואחד דלמא בעי יותר וי"ל מסברא ברובא בטיל הלכך אין לנו להחמיר ביותר מק"א. ונראה הא דאמר רבא שם אברייתא דתני זהו היתר הבא מכלל איסור לא נצרכא אלא לטעם כעיקר דבקדשים אסור הכא שרי כחזקיה ס"ל דבזרוע אינו אלא ששים או מאה עם הזרוע וה"ק לטעם כעיקר דאמר רחמנא בקדשים אפי' במינו ובעינן ק"א הכא שריבמאה ופריך הש"ס התם וליגמר מיניה דטעם כעיקר שרי בקדשים ומשני גלי רחמנא בחטאת כל אשר יגע בבשרה יקדש ופריך מאי חזית דגמרית למין במינו מחטאת לאיסורא ליגמור מהאי מזרוע בשלה להיתירא דטעם כעיקר במינו שרי ומשני היתירא לא מצית למגמר מיניה דחידוש הוא שמבטלין איסור לכתחלה כדפירש"י ופריך א"ה למאה וששים נמי לא לגמור דחידוש הוא ויהא מין במינו שרי לגמרי וקרא דחטאת למין בשאינו מינו הוא דאתי ומשני אין ה"נ דאיכא לאוקמי קרא דחטאת למין באינו מינו אם כן מסברא מין במינו ברובו מדאורייתא ועיקר איסורו ילפינן מהכא. וגבי איסורא ליכא חידושא ושפיר ילפינן מדאיצטריך קרא להיתירא ש"מ דבמקום אחר אסור עד ק"א. והשתא ניחא הא דמקשה הש"ס ולגמור מיניה ולא משני לחומרא גמרינן. ועמ"ש תו' שם. וא"ת הא ליכא יתורא להיתירא דהא איצטרך קראלגופא לאשמועינן דמבטלין איסור לכתחלה וי"ל מדכתיב ולתח את הזרוע בשלה מן האיל ולא כתיב ממנו יליף דבעינן שיהא האיל שלם(ועמש"ל בד"ה אי) ודוקא בכך התיר קרא ולא בפחות ממנו שמעינן דקפיד קרא אטעמא אלא כאן התיר במאה וילפינן מיניה בעלמא טעם כעיקר אסור אפי' במין במינו וקרא דחטאת עליה נמי קאי ומהכא שמעינן אף בשאינו מינו דעולה בק"א. והא דאמר רבא פ' התערובות מין במינו ברובא. לא אמר אלא בחולין אבל בקדשים אף במינו בששים. ואף דשמעתתא זו מרפסן איגרא ידעתי כי המעיין ימצא מרגוע וישמע חכם ויוסיף לקח ועמש"ל הלכה א' בד"ה כל כו':
דאמר רב בנזיר שיש לו ותני כן כו'. אדרבא איפכא מסתברא כל שיש לו אין תנופה מעכבת וכל שאין לו תנופה מעכבת וכדר"ז דאר"ז כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת ומשמע בכולא תלמודא דבבלי שאין מי שחולק על ר"ז בזה וי"ל סובר רב שאני נזיר דחזינן שהקיל הכתוב בטהרתו דאפי' אחר מעשה יחידי הותר לשתות ביין כו ואם נאמר מי שאין לו כפים תנופה מעכבת א"כ לא יהיה לו טהרה עולמית. אך קשה מכדי רב כמאן אמרה לשמעתתיה כת"ק דמתני' דאמר אחר מעשה כולם הותר הנזיר לשתו' יין כו' והיינו ר"א כמפורש בבבלי דאי ר"ש השתא תגלחת לא מעכבי תנופה מיבעיא ולת"ק לא הקיל הכתוב בנזיר הדרא קושיא לדוכתא נימא איפכא מי שיש לו אין תנופה מעכבת וכו' וי"ל רב אליבא דר"ש אמר לשמעתתיה וגז"ש אחר אחר לא בא אלא להקל וכתיב זאת תורת דמרבה קרא דבר המעכב מוקמינן ליה לתנופה דכתיב בתר קרא דאחר התגלחו ודוקא בשיש לו אבל אין לו אינו מעכב דכל מאי דאיכא להקל מקילינן וכמ"ש ולפ"ז אין צריכין לכל מאי שדחקו רש"י ותוס' כלישנא אחרינא דף מ"ו ע"ב ע"ש ותוס' כ' שם ע"א דלפום סוגיא דבבלי קשיא מתני' דהקומץ דתנן התם שני מינין שבנזיר מעכבין וה את זה ומסקי דמתני' פי' שני מינים היינו שהתגלחת מעכבת השלמים ע"ש שדחקו הרבה. והרמב"ם כ' פ"ח מה"נ נזיר ממורט א"צ להעביר תער ואע"פ שאין לו שער ואין לו כפים ה"ז מקריב קרבנותיו וישתה כו'. וכ' הלח"מ דבריו סותרין זה את זה שבפ"ה מה' מחוסרי כפרה כתב מצורע שאין לו בוהן אין לו טהרה עולמית ובבבלי קאמר ר' פדת ב"ש דאמר נזיר ממורט אין לו תקנה ור"א דאמר אין לו בהן אין לו תקנה אמרו דבר א' ע"ש ול"נ הך סוגיא דנזיר לא אזלי אלא אליבא דר"א דאמר אסור ביין עד לאחר כל המעשים וה"ק והתניא נזיר ממורט כו' ומדאמרי ב"ש נזיר ממורט אין לו תקנה מסתמא אף ר"א סובר כוותיה כדאמרי' לקמן ר"א שמותי הוא מתלמידי ב"ש והיינו דר' פדת דאמר ב"ש ור"א אמרו דבר אחד דשניהם דרשי זאת תורת לעיכוב וקאמר מאי ר"א דגבי נזיר אין הכרע לר"א דדריש זאת תורת אלא מואחר דריש אחר כל המעשים מהו תנופה לא מעכבא כמו בשאר קרבנות וקאמר מדסובר אין לו בהן אין לו טהרה עולמית ש"מ דדריש זאת תורת המצורע בין שיש לו בהן בין שאין לו בהן אבל ר"ש לא דריש זאת תורת כלל ואף וכן יעשה לא דריש לעיכוב דכולא פרשתא אלא מיתורא דכן יעשה קדריש עיכובא ומוקי ליה אשני מינין שבמנחה והם חלות ורקיקין שמעכבין זה את זה. והא דמוקי לקרא בשני מינין היינו טעמא דכתיב בפ' נזיר ואת האיל יעשה זבח שלמים על סל המצות ש"מ כן יעשה אהך דכתיב גביה יעשה קאי. ובשלמים ליכא למימר עיכובא דהא איכא גז"ש דאחר אחר אלא ש"מ לשני מינין שבמנחה דמעכבין קאתי. והשתא ל"ק קושית תוס' מנחות דף י"ט ע"א בד"ה ואמר רב כו' דודאי ידע המקשה ריבוייא דוכן יעשה אלא הוה מוקי ליה לחדא מילתא דהיינו שני מינין לכך לא פריך ממתני'. ומעתה דברי הרמב"ם נכונים דפסק בנזיר כר"ש דדריש גז"ש דאחר וזאת תורת וכן יעשה לאו לעיכובא אתיין לכולא פרשתא אלא לשני המינין ומצורע שאין לו בהן אין לו טהרה עולמית דבעינן קרא כדכתיב כדאמרינן בבלי סנהדרין דף מ"ה. ותוס' כ' סנהדרין שם בד"ה אין לו בהן כו' ויש תימה היכי דייק מהכא דבעי קרא כדכתיב דלמא שאני התם דכתיב תהיה דדרשינן מיניה לעכב כל מילי ע"כ ונראה ודאי מתהיה לא שמעינן אלא לעכב היכא דמצי לקיומיה אבל אין לו פטור אלא טעמא דת"ק מדכתיב זאת תורת המצורע ודרשינן מיניה בין יש לו בין אין לו כדאמר בסמוך וש"מ דסובר ת"ק בכל מקום בעינן קרא כדכתיב דאל"כ נימא בין יש לו בין אין לו אינו צריך כל מילי וממעטינן מאי דמסתבר אלא ודאי כמ"ש והדברים עתיקין וארוכים במקום אחר ועי' תי"ט סוף נגעים:
והתני תורת המצורע בין שיש לו כו'. וקשה אמאי לא פריך מברייתא דמייתי בבבלי זאת תורת הנזיר בין יש לו שער בין אין לו שער וע"ק לישני קרא קמ"ל בין יש לו בין אין לו שוין ומקשינן אין לו ליש לו מה ליש לו צריך מתן בהונות אף אין לו צריך כיון דאינו יכול לקיים אין לו תקנה וי"ל קושיא השנייה סובר הירושלמי כיון דאין לו ואי אפשר לו לקיים המצוה טפי מסתבר לומר דמקשינן יש לו לאין לו דשניהן אינן מעכבין. והא דכתיב תהיה לעיכובא לא קאי אלא אארבע מינין כדתנן במנחות דף כ"ז אבל לא אשאר דברים ונ"ל הטעם דסובר תורת ריבוייא הוא בין יש לו בין אין לו ודרשינן מתהיה עיכובא לארבע מינים דכתיבי בחד קרא דכתיב ולקח למיטהר שתי צפרים חיות טהורות ועץ ארז ואזוב ושני תולעת. ומרבינן מתורת שאר דברים שאינן מעכבין. ותוס' כתבו מנחות שם בד"ה ארבעה שבמצורע כו' תימא דלא חשיב הזאות שבמצורע שמעכבין זו את זו וי"ל דתנא ושייר כו' ע"ש. ולפמ"ש ניחא. ואף שרש"י שם ע"ב מייתי ת"כ דקאמר ז' הזאות שבמצורע מעכבות זו את זו תנא דמתני' לא ס"ל הכי. גם לשון הת"כ איכא לפרושי דלא יחלוק אמתני' ע"ש. גם קושית תוס' סנהדרין דף מ"ז שהבאתי בסמוך איכא לשנויי כמ"ש: